זבחים צד ע"ב

דף צד - ב

אמר רבא: אי קשיא לי, הא קשיא לי:  כרים וכסתות, דרכין נינהו, שאין עושין אותם אלא מעור רך כדי שיהא נוח לישכב עליו, ותנן לגבי שבת: היתה לשלשת [צואה] על כר של עור, נותן עליה מים עד שתכלה. והרי עורות רכין הינם בני כיבוס, ויהא דינם כמו בגד, שאסור ליתן עליו מים בשבת משום כיבוס?

אלא, אמר רבא: כל כיבוס דלית ליה כיסכוס, שמשפשף צדו האחד על צדו השני, כדרך המכבס שמשפשף הבגד בשתי ידיו, לא שמיה כיבוס. לכן נותן עליו מים עד שיכלה, אפילו בעור רך, כיון שאינו משפשף הכר והכסת, לא נקרא כיבוס.

והא דאמר רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאמינא קמיה דרב, ושכשיכי ליה מסאניה במיא.

ומוכח מכאן כי שכשוך, אין, מותר לשכשכו. אבל כיבוס על ידי שפשוף, לא. דכיבוס כזה שייך אף בעורות.

מאיזה עור היתה נעל זו? אי ברכין, מעור רך, וכדברי הכל, בין לרבנן בין לאחרים שייך בו כיבוס, ולכך כסכוס אסור.

אי בקשין, מעור קשה, וכאחרים, ^[30] הסוברים כי אף בעור קשה שייך כיבוס, ומשום כך כסכוס אסור.

ופרכינן: אי הכי, בגד נמי יהיה מותר לתת עליו מים כיון שלא הוי כיבוס אלא בכסכוס. ולמה תנן שאם היתה לשלשת על הבגד, מקנחה בסמרטוט, אך אסור ליתן עליה מים?

ומתרצינן: בגד, שרייתו במים זהו כיבוסו. אבל עור לא הוי שרייתו כיבוסו עד שמשפשף.

ואזדא רבא לטעמיה. דאמר רבא: זרק סודר למים בשבת, חייב משום כיבוס, אפילו אם לא שיפשף. זרק זרע פשתן למים, חייב משום לישה. כדפרשינן:

והוינן בה: בשלמא סודר, שרייתו זהו כיבוסו, ולכן חייב, אלא זרע פשתן, מאי טעמא חייב?

וכי תימא משום דמיקדח, מצמיח במים, והויא זריעה, אי הכי, חיטי ושערי נמי ^[31] צומחות במים, ויש לחייבו משום זורע, ולמה נקט רבא דוקא זרע פשתן?

ומתרצינן: הנך, זרע פשתן, אית להו רירי, יוצא ריר (לחות) ממנו, ומתדבקין הזרעים יחד בריר שלהם.

ופרכינן: אי הכי, שלחים, עורות שאינם מעובדים, אם נתנן במים, נמי ריר יוצא מהם, ומדוע לא יתחייב הנותנם במים בשבת?

ומתרצינן: התם, בזרק זרע פשתן במים, קעביד לישה, כשנדבקת בריר שיוצא מהם הוי תולדת לישה. אבל בשלחים לא שייך שיהיה בדיבוק שלהם ענין של מלאכת לישה.

דרש רבא: מותר לכבס מנעל בשבת ומשמע אפילו ע"י שפשוף.

ומקשינן: אמר ליה רב פפא לרבא: והאמר רבי חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאמינא קמיה דרב, ושכשיכי ליה מסאני במיא, ולמדנו ממעשה זה כי רק שכשוך, אין, מותר. אבל כיבוס על ידי שפשוף, לא!?

ומסיקנן: הדר, אוקי רבא אמורא עליה, באותה שעה חזר ואמר למתורגמן עמוד והשמע לרבים שאני חוזר בי ממה שדרשתי, ודרש: דברים שאמרתי, טעות הם בידי! ברם, כך אמרו בדין רחיצת נעלים: שכשוך מותר, אבל כיבוס על ידי שפשוף אסור.

שנינו במשנה: הכיבוס במקום קדוש וכו'.

והוינן בה: מנא הני מילי?

דתנו רבנן: נאמר "תכבס במקום קדוש" - למדנו לכיבוס במקום קדוש. ואם יצא הבגד חוץ לקלעים, צריך להכניסו לעזרה לכבסו.

שבירת כלי חרס במקום קדוש, מנין?

תלמוד לומר "וכלי חרס אשר תבושל בו, ישבר", ופסוק זה נאמר אחר כיבוס במקום קדש, להקיש גם שבירת כלי חרס לכיבוס וללמד שמעשה שניהם במקום קדוש.

מריקה ושטיפה בכלי נחשת, מנין? תלמוד לומר "ואם בכלי נחשת בושלה, ומורק ושוטף במים". וכן אתקש לכיבוס לענין הכשרתה במקום קדוש.

שנינו במשנה: זה חומר בחטאת וכו'

ופרכינן: ותו ליכא שום חומר אחר בחטאת יותר משאר קדשים חוץ מדין כיבוס!?

והאיכא עוד חומרא, כגון דנכנס דמה לפנים, שיש חטאות שדמן נכנס לפנים, ודבר זה אינו בשאר קדשים.

ומשנינן: בחטאות החיצונות קאמרינן שאין דמן נכנס לפנים.

ופרכינן: חיצונות נמי יש חומרא שאין בשאר קדשים, שאם נכנס דמה לפנים פסולה, דכתיב "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש, לא תאכל, באש תשרף".

ומשנינן: התנא של משנתנו סבר כרבי עקיבא, דאמר: כל דמים של כל הזבחים שנכנסו להיכל לכפר, פסולין.

ופרכינן: והרי יש חומרא אחרת שכן מכפרין על חייבי כריתות, מה שאין כן שאר קדשים.

ומתרצינן: בחטאת דשמיעת הקול, ד"שמע קול אלה, והוא עד", או ודשבועת ביטוי, שאין על זדונם כרת [ויקרא ה, א - ד].

ופרכינן: והרי יש חומרא אחרת, שכן טעונה דמה ארבע מתנות מופסקות [מחולקות], מה שאין כן שאר קדשים, שהם טעונים שתי מתנות שהן ארבע, ואין בהם אלא פיסוק [חילוק] של שתי מתנות?

ומתרצינן: התנא של משנתנו סבר כרבי ישמעאל, דאמר, כל דמים של שאר קדשים גם הם טעונים ד' מתנות, פיסוק ד' מתנות, אלא שהן ניתנות בשתי הקרנות, מתנה לכל צד של הקרן, וביחד הן ארבע מתנות מחולקות.

ופרכינן: הרי לדעת רבי ישמעאל יש חומר בחטאת שכן טעונים ד' מתנות על ד' קרנות, מה שאין כן שאר קדשים, שטעונים פיסוק ד' מתנות לב' קרנות בלבד?

ודחינן: ולטעמיך, האיכא קרן, שהחטאת טעונה נתינת דמה על קרן המזבח ושאר דמים ניתנים למטה מחוט הסיקרא. וכן האיכא אצבע, שטעונה מתן דמה באצבעו, ואילו שאר דמים נזרקים מן הכלי למזבח. וכמו כן, האיכא חודה, שטעונה חטאת מתן דמה על חודה של קרן המזבח, מה שאין כן בשאר דמים?

אלא, התנא של משנתנו חד מתרי או תלתא חומרי נקט, ו"זה חומר", לאו דוקא לומר "זה ותו לא", אלא יש עוד חומרות נוספות שלא הזכירן התנא.

מתניתין:

במשנה הקודמת למדנו שמקום הכשרת הבגד שניתז עליו דם חטאת, וכלי חרס וכלי נחשת שנתבשלו בהם קדשים, הוא בעזרה.

משנתנו דנה בבגד שיצא חוץ לעזרה קודם כיבוסו, וכלי חרס שיצא חוץ לעזרה לפני שבירתו, וכלי נחשת שיצא מן העזרה קודם מריקתו ושטיפתו.

א. בגד שניתז עליו דם חטאת שיצא חוץ לקלעים חוץ לחומת העזרה נכנס, מכניסים אותו לעזרה ומכבסו במקום קדוש כמצות התורה.

נטמא הבגד חוץ לקלעים ^[32] לאחר שיצא ואסור ^[33] להכניס טומאה לעזרה, קורעו ברובו שלא יהא ראוי למלאכתו ראשונה, ונמצא שמבטל מעליו תורת בגד כדי להטהר מטומאתו. אבל משייר מיעוטו שיהא מחובר בלא קריעה, כדי שיהיה עדיין עליו שם בגד לצורך מצוות כיבוס, ונכנס לעזרה, ומכבסו במקום קדוש, כדין בגד טהור שניתז עליו דם חטאת.

ב. כלי חרס שנתבשלה בו חטאת שיצא חוץ לקלעים קודם שבירתו - נכנס לעזרה, ושוברו במקום קדוש.

ואם נטמא חוץ לקלעים, שנטמא לאחר שיצא ואי אפשר להכניסו בטומאתו ^[34] לעזרה, נוקבו כדי לטהרו מטומאתו, ונכנס לעזרה, ושוברו במקום קדוש כדין כלי חרס טהור שנתבשלה בו חטאת.

ג. כלי נחשת שנתבשלו בו קדשים שיצא חוץ לקלעים קודם מריקתו ושטיפתו - נכנס לעזרה, ומורקו, ושוטפו במקום קדוש ^[35] כמצות התורה.

ואם נטמא חוץ לקלעים, שלאחר שיצא נטמא הכלי ואי אפשר להכניסו בטומאתו, פוחתו, עושה בו נקב גדול, כיון שכלי מתכות אינו נטהר מטומאתו בנקב קטן אלא בנקב גדול, ונכנס לעזרה, ומורקו, ושוטפו במקום קדוש, כדין כלי נחשת טהור שנתבשלה בו חטאת.

גמרא:

מתקיף לה רבינא: נאמר במשנה שבגד שנטמא חוץ לקלעים, קורעו ומבטלו משם בגד כדי לטהרו. וקשה, הרי "בגד" אמר רחמנא שכתוב הבגד אשר יזה עליה תכבס. הרי שצריך שיהיה שם בגד עליו בשעת כיבוסו ולאו בגד הוא ^[36] לאחר הקריעה.

ומשנינן: דמשייר בו כדי מעפורת. ^[37] שאינו גומר את הקרע לגמרי לחלק את הבגד לשני חלקים, אלא משאיר בו שיעור כדי רוחב סודר. ולכן טהור הבגד מטומאתו, הואיל ונקרע רובו. וכיון ששייר בו שיעור סודר וראוי לחברו, עדיין שם בגד עליו.

ומקשינן: איני! וכי מועיל לטהרו בצורה זו? והאמר רב הונא, לא שנו שטלית טמאה שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובה טהורה, אלא שלא שייר בה כדי מעפורת. אבל שייר בה באותו מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת, חבור הוי, חשוב הוא להיות חיבור, ועדיין הוא בטומאתו?

גמ' זרק סודר למים חייב. נ"ב עי' מו"ק א"ח:

תד"ה א"ה וכו' ה"ר חיים גריס שחלים. נ"ב הכי מוכח בפני משה דשחלים ושום שייך בהו לישה:

גמ' האיכא חודה. עיין לעיל דף צב ע"ב תוס' ד"ה וקרן:

גמרא זרק זרע פשתן למים כו׳ כצ״ל:

שם שנכנס דמה לפנים בחטאות חיצונות שאם נכנס דמה לפנים כו׳ כצ״ל:

שם האיכא קרן האיכא אצבע כו׳ כצ״ל:

שם ותלתא חומרא כו׳ כצ״ל:

רש״י ד"ה כסכוס כו׳ אוחז הבגד בשתי ידיו כו׳ כצ״ל:

ד״ה אי הכי כו׳ מחייבין להו בשלמים כו׳ הד״א:

ד״ה והאיכא כו' ושאר קדשים סגי בשני מתנות כו' כצ״ל:

ד״ה קורעו וטהור מטומאתו כו׳ כצ״ל:

ד״ה והאמר רב הונא כו' דטלית טמאה כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה אלא מתרי כו' אכתי איכא תשלומי כפל כו׳ כצ״ל:

בא״ד וכשמוציא חומרא שייך כו' כצ״ל:

ד"ה לא שנו כו' מגע מדרס דברי רבי מאיר כו' כצ״ל:

בא״ד אלא מגע טומאה בעלמא כו׳. פי׳ ומ״ה מהני קריעה שטהורה לגמרי ומבטלי הטומאה:

בא״ד חידוש של טומאה אלא כו׳ כצ״ל:

בא״ד שיש בשירים שלש על שלש ועדיין כו׳ כצ״ל:

בא״ד כשייחד השברים אח״כ כו׳. פי׳ דהתם מיירי בשברים קטנים מ״ה בטלה טומאה קמייתא והא דמקבלים טומאה מכאן ולהבא מיירי כשייחד השברים אח״כ אבל בטלית שנשאר בשיריים ג׳ על ג׳ ועדיין ראוי לקבל טומאה לא בטלה טומאה ראשונה:

בא״ד ועוד נראה לי לפרש דקריעה דבגד כו׳ כצ״ל:

בא״ד וקרע נקרע עד רובה של טלית בפחות משלש על שלש הוי כו׳ כצ״ל:

בא״ד דכי נקבו דפריך כלי אמר כו׳ כצ״ל:

בא״ד אין לפרש כמו רצפינהו מרצף דפ״ק דשבת ולא כמו שפרש״י דפירש שיתקן הפחיתה כו׳ כצ״ל. פי׳ דאין לפרש כמו רצפינהו מרצף דפ״ק דשבת דהריקן ושברן כולה כמו מאכולת רצופה כדפרש״י התם דע״כ פשיטא דקשה דלאו כלי הוא ולא כמו שפרש״י הכא שיתקן הפחיתה כו׳:

בא״ד ומיהו גם לאותו פירוש קשה כו׳. פי׳ לפר״ש דמפרש התם דפלוגתא דכדי שורש קטן וכדי מוציא רימון לענין הכשר זרעים פליגי ובמסכת עוקצין משמע דלענין הכשר זרעים לכ״ע בשורש קטן:

בא״ד ליחשב פתח בסתם כלים כו׳. פי׳ בסתם כלים בלא יחוד דכלים משייחדו לרימונים פליגי נמי התם לענין טומאה וכ״כ תוספת התם ד״ה שמא כו׳ ודלא כמ״ש מ״ו הב״ז דבסתם כלים פי׳ גדולים עיי״ש נ״ל:

בא״ד וגם המרק עב והאור מעמיד כו׳ כצ״ל:

בא״ד קחשיב שם לענין כו׳ כצ״ל. יש מקשים לסוגיא דהכא היאך קאמר לעיל במטלית פחותה מג׳ על ג׳ ~א״כ~ {צאן קדשים: א"ב} דלר״י ראוי הוא דאי בעי חשיב עליה ופרש״י לתקן כו׳ היאך אפשר דפחות מג׳ מהניא מחשבה לקבל טומאה וכבר הרגיש בקושיא זו הר״ש ~בפ״ז~ {צאן קדשים בפכ"ז} ממסכת כלים ומוקי דמיירי בטלית שבלתה וקרעים שבה פחותים מג׳ על ג׳ דבשל עני מהניא מחשבה לקבל טומאה ומ״ה פרש״י לתקן חלוקו דהיינו של עני עיי״ש:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

אלא אמר רבא כל כיבוס וכו׳ אי ברכין וכדברי הכל וכו׳ הרמב"ם ז״ל ריש פ״ה מהל׳ מעשה הקרבנות דין ב׳ פסק כרבנן דאין טעון כיבוס אלא עור הרך אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורר הדם מעליו והקשה הל"מ ז״ל שם דבהלכות שבת פרק כ״ב דין ח"י גבי מנעל של עור כתב רבינו ז״ל סתם אסור לכבס והיה לו לחלק גם שם בין רך לקשה דקשה ודאי מותר דליכא כיבוס כדאמרינן הכא עכ״ל ונ״ל דא״צ לבאר דסתמו כפירושו מדכתב גביה דין כר וכסת וכו׳ ואם היתה של עור נותנין עליה מים עד שתכלה דהא ודאי כרים וכסתות רכין נינהו כדאמרינן הכא בגמרא ומדכתב גבייהו דין מנעל של עור ש״מ דבההוא גוונא איירי ודוק וע׳ לקמן מה שאכתוב עוד בזה:

שם רבא לטעמיה וכו׳ בשלמא סודר עביד כיבוס אלא זרע פשתן מ״ט וכ״ת משום דמקדח א״ה חטי ושערי נמי ר״ל דאי מטעם זורע מאי איריא זרע פשתן דנקט אפי׳ חטי ושערי אלא ע״כ דמשום זורע ליכא כיון דליכא עפר אלא מים לחוד לא צמחי ומשני דטעמא משום לישה וכן פסק הרמב״ם ז״ל סוף פ"ח מהל׳ שבת דזרע פשתן במים חייב משום לש וכו׳ אבל קשה למה שפסק שם ריש פ״ח דין ב׳ שכתב וכן השורה חטין ושעורין במים הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהו והוא הפך סוגיא דהכא לפי מה שפי׳ ומהתימא מהמ״מ והכ״מ ז״ל שכתבו מהסוגיא שבפ' דם חטאת והוא הפך ונראה דרבינו ז״ל סבר דסוגיא דהכא דסברא דאין בו משום זורע הוא בזריקה בעלמא ולא שהה במים אלא נטלו תכף לזריקה ולכך אין בו צמיחה אבל לישה יש בו בזרע פשתן אבל אי שרייה במים אה"נ דצומח וחייב משום זורע וזהו שדקדק רבינו ז״ל בלשונו דגבי חטי ושערי דכתב חייב משום זורע כתב השורה חטין ושעורין וגבי זרע פשתן דכתב חייב משום לש דמשמע אבל לא משום זורע כתב הנותן וזהו כוונת המ״מ והכ״מ ז״ל שכתבו מהסוגיא שבפרק דם חטאת ר״ל דמההוא סוגיא משמע דלא אמרן דליכא חיוב משום זורע אלא בזרק מדנקט זרק זרע פשתן במים ולא קאמר שרה זרע פשתן במים ש״מ בשורה איכא משום זורע ~(א״ל)~ {לוח הטעיות חק נתן: א"נ} י״ל דרבינו יש לו שיטה אחרת בפי׳ השמוע׳ והכי מפרשא ~וכתב~ {וכ"ת} משום דמקדח א״ה חטי ושערי נמי מאי איריא דנקט זרע פשתן דהא אי משום זורע אפי׳ חטי ושערי נמי צומחין אלא ש״מ משום איסור אחר הוא דליכא בחטי ושערי ולכך נקט זרע פשתן ומאי הוא ומשני דהאיסור הוא משום לישה הוא כיון דאית להו רירי מתדבקי אהדדי וקעביד לישה משא״כ בחיטי ושערי כיון דלית להו רירי לא קעביד לישה ואינו חייב עליהן אלא משום זורע ונראה דבזרע פשתן כיון דמתדבקי אהדדי לא עבדי צמיחה במים ואינו חייב עליהן משום זורע אלא משום לש לבד ולכך הרמב"ם ז״ל כאשר כתב חיובא דידהו לא כתב אלא משום לש ודוק ולהאי שיטה מ״ש המ״מ והכ״מ ז״ל מהסוגיא שבפרק דם חטאת יבוא על נכון ודוק:

שם דרש רבא מותר לכבס מנעל בשעת וכו׳ לא ידענא במאי איירי אי ברכין מ״ט דרש להו מותר לכבס והא איהו גופיה לעיל אייתי מקרא דבר כיבוס הוא וקאמר לעיל דברכין {חק נתן: דברי} הכל אסור בכיבוס ואי איירי בקשין ודרש להו דמותר כרבנן מ"ט הדר ביה לימא הא דאמר ר׳ חייא זימנין סגיאין וכו׳ שיכשוך אין אבל כיבוס לא לימא דברכין הוו כי היכי דאתי רב כרבנן וי"ל דרבא מספקא ליה אי מנעל דרב הוה רך ולכך אסר בכיבוס אפילו לרבנן או דילמא הוה קשה ואסר בכיבוס משום דס"ל דהילכתא היא כאחרים ולכך מספיקא הדר ביה ואסר בכיבוס אפילו קשה כאחרים לחומרא ובזה ניחא מה שלא חילק הרמב״ם ז״ל בפרק כ״ב מהל׳ שבת גבי מנעל בין רך לקשה משום דרבא החמיר מספיקא כמ״ש אבל לענין כיבוס בפ״ח מהל׳ מעה״ק חילק בין רך לקשה משום הכיבוס במקום קדוש הוה קולא וכה"ג תירץ שם הכ״מ ז״ל ד״ה ניתז מן הבגד ע״ש ודוק:

שם נטמא חוץ לקלעים קורעו וכו׳ ~איצטריך~ {חק נתן: איכא} למידק אמאי איצטריך למיקרעיניה ליטבליה וכן גבי כלי נחשת דקתני פוחתו וכן לקמן גבי מעיל דאמר ריש לקיש מכניסו בפחות משלש על שלש אמאי איצטריכו להכי ליטבלינהו וליטהרו וכי תימא משום דאכתי איצטריך להערב שמש מה בכך ליערבינהו שמשא ולמיעלינהו ואי משום דנפסל בלינה הא כבר נפסל ביוצא וי"ל דלא מצי למיטבלינהו משום דמעביר קצת מן הדם ע״י טבילה שלא במקום קדוש וא"ת אמאי לא עבדינן תקנתא במתני׳ דמכניסו בפחות משלש על שלש כדעביד לקמן ריש לקיש גבי מעיל י״ל דחיישינן שמא מכניסו שלש על שלש או יותר דוקא גבי מעיל עבדינן האי תקנתא משום דלא מצי למיקרעיניה ודוק:

שם והאמר רב הונא לא שנו אלא שלא שייר בה כדי מעפורת וכו׳ ע׳ בספר משנה למלך בפרק כ"ג מהלכות כלים הלכה י״א:

שם מתקיף לה רבינא קורעו בגד אמר רחמנא ולא בגד הוא תימא הא אמרינן לעיל בין ר׳ יהודה דאמר מה בגד הראוי לקבל טומאה ובין ר״א דאמר מה בגד דבר המקבל טומאה איכא בינייהו מטלית פחותה משלש מ״ד ראוי הא נמי ראוי {חק נתן: דאי} בעי חשיב עליה ואם כן מאי פריך קורעו בגד אמר רחמנא והא לאו בגד הוא הא אליבא דר׳ יהודה דהילכתא כוותיה אפילו מטלית פחותה משלש מיקרי בגד דאי בעי חשיב עלה ובמה שכתב הר״ש ז״ל בפ׳ כ״ח ממסכת כלים משנה ח׳ דפי׳ הא דאמר לעיל מטלית פחותה משלש איכא בינייהו דאיירי בטלית שבלתה ורוב שפתותיה קיימות אע״פ שאין בה שלש על ג׳ כלומר שנקרעה הטלית במקומות הרבה עד שאין מן השלם במקום א׳ שלש על שלש והקרעים מכל הצדדים כל אחד מחובר בראשו עם שאצלו עש״ב ניחא דלק״מ ודוק:

שם והאמר רב הונא לא שנו וכו׳ אבל שייר בה כדי מעפורת חבור הוי מדרבנן הוא פי׳ דקאי אהא דקאמר אבל שייר בה כדי מעפורת חיבור הוי דאינו אלא מדרבנן גזירה דילמא לא אתי למיקרע רובה אבל מדאורייתא טהורה ומותר להכניסה משום מצות כיבוס כפרש"י והתו׳ ז״ל וכן מפרש הרמב״ם ז"ל בחיבורו הגדול בפ״ב מהל׳ מעה״ק דין י״ט אבל בפירושו למשניות פי׳ הא דקאמר מדרבנן הוא קאי אהא דקאמר קורעו ומכניסו ומכבסו במקום קדוש דזה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אינו חייב לכבס אחר קריעה לפי שנאמר על הבגד עכ״ל לפ"ז כאילו אמר אלא מדרבנן הוא ועיקר שנויי קמא דאוקי דשייר בה כדי מעפורת והא דלא קאמר אלא משום דלא הוזכר שם אמורא קודם כמ״ש התוס׳ בכמה מקומות ולפ"ז הפי׳ ניחא דלא תיקשי תימא שתמהו התוס׳ דמאי שנא דלענין טומאה לא מיקרי בגד מן התורה ולגבי חטאת מיקרי בגד דלפי׳ זה לגבי חטאת נמי לא מיקרי בגד ואין טעון כיבוס אלא מדרבנן אבל קשה מכלי חרס דמשמע מפירושו דאם ניקבו נקבים קטנים כשיעור שרש קטן דאף ע״ג דנטהר מטומאתו מ״מ מיקרי כלי גבי חטאת אף מן התורה ומאי שנא יש לומר אע"ג דנטהר מטומאתו אפ״ה מיקרי כלי כיון דהנקבים קטנים וראוי הוא לקבל זיתים ורימונים והא דנטהר מטומאתו אינו אלא משום דלא הוי חזי למה שראוי מעיקרא כשהיה שלם אבל קשה אהא שכתב גבי כלי נחשת וז״ל ומ״ש פוחתו הוא שישבר אותו אבל אינו חייב במריקה מן התורה וכו׳ והא גמרא אוקי דרציף מרציף וא״כ הוי כלי מן התורה י״ל דלא הוה גריס כלל להאי שקלא וטריא והא לאו כלי הוא דרציף מרציף והוא משום דקשיא ליה א״כ כלי חרס הוא ואינו ראשון כמו שהקשו התוס' ולכך לא הוה גריס ומפרש הא דטעון מריקה הוא מדרבנן ודוק:

תוס׳ ד״ה א"ה שלחים נמי הר׳ חיים גריס שחלי׳ מ״כ בגש״ק וז״ל והם מין זרעים דאית בהו רירא ולפי׳ רש״י קשה ודקארי לה מאי קארי לה מה ענין שלחין אצל זרעים הר״פ ע״כ:

ד"ה לא שנו וכו׳ משום דלא וכו׳ חידוש של טומאה אלא וכו׳ כצ״ל:

בא״ד ופשא ליה טומאת מגע דחזיא לשלש אצבעות וכו׳ וכולה טומאה דשלש על שלש היא וכו׳ כצ״ל נ״ל:

בא"ד כיון שכל קרע וכו׳ בפחות משלש על שלש הוי כאילו וכו׳ כצ״ל:

בא״ד ורציף ליה היינו שהופך צד פנים וכו׳ מ״כ בגש"ק ז"ל ולפ״ז אינו ר״ל שנוקבו כלל הר״פ ע"כ:

בא״ד ואי ה״א דשיעור זיתים מדרבנן וכו׳ מ״כ בגש״ק וז״ל עוד פי׳ מורי דשמא שורש קטן מועיל לטומאה דלמפרע ושיעור זיתים שלא יהא טמא מכאן ולהבא הר״פ ז״ל עכ״מ:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

תוס׳ ד"ה אי הכי שלחי׳ נמי הר"ח גרס שחליים ור״ל ירק כרתי דלפירש״י לא מתיישב יפה דלא שייך בעור רירא:

ד״ה לא שנו כו׳ והא דלא קתני אבל טמא מגע מדרס כו' מ״מ י״ל דטלית כו' כיון דאזיל שם כו' ולא טהר ממגע כו׳ פירוש בקונטרס דההיא אבל טמא כו' טהרו מטומאתן ראשונה דומיא כו׳ ונראה לפרש כו׳ שניקב בשורש קטן שאם כו׳ לאחר שקרעו אלא ע״כ היה חשוב כו׳ וקצת תימא שאותו שיעור הוא לענין הכשר זרעים בסוף המצניע כו׳ ובקונטרס פי׳ דשורש קטן איכא למ״ד כו׳ (ואין זה בפירש״י שלפנינו דאמוציא משקה כתוב כן בפירש״י) וא״א לומר כן דהא פלוגתא כו׳ ומיהו גם לאותו פי׳ קשה דמתני׳ היא כו׳ ומפר״ת כו׳ ליחשב פתח בסתם כלים עכ״ל. נראה דכוונתם דפליגי באם בכלי שהוא צמיד פתיל ניקב כמוציא רמון או כשורש קטן אינו מציל בצמיד פתיל דהוי כפתח ולא כנקב ומיירי בסתם כלים שהם רברבי ולכך שיעורא כרמון לחד מ״ד אבל בזוטרי שיעורן ברובא והוא פחות מרמון וכמ״ש התוס׳ בשבת ריש דף צ״ו ע״א לפיר״י ודלא כרש״י כנ״ל כוונתם ודוק:

הגהות

גמרא עד שתכלה אלא אמר רבא כו׳ בגד שרייתו זהו כיבוסו ורבא לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים חייב. זרק פשתן למים חייב בשלמא סודר עביד כיבוס אלא זרק פשתן כו׳ כצ״ל וכך מצאתי בס״א אלא זָרע פשתן כו׳ אי הכי חטי ושערי נמי הנך אית להו רירי אי הכי שלחים נמי התם קעביד לישה. גירסת רש״י דרש רבא מותר כו׳ והאיכא שנכנס כו׳ שאם נכנס דמה לפנים פסולה כו׳. ולטעמך האיכא קרן כו׳ האיכא חודא אלא חד מתרי ותלתא חומרא נקט כצ״ל:

בגד שיצא (מיימוני שם):

איני והאמר רב הונא ל״ש אלא שלא שייר כו׳ אבל שייר בה כו׳ חיבור הוי כו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה כסכוס כו׳ עד שתכלה שרי בעור כו׳ עליו מים ואמאי תנא כו׳ הד״א:

ד״ה ה״ג א״ה כו׳ נמי הנך כו׳ קעבד לישה הס״ד: ואח״כ ד״ה בשלחים נמי עורות שאינן כו׳ והשאר נמחק וכן הוא בס״א כצ"ל:

ד״ה וכלי חרס כו' כיבוס כתיב הס״ד:

ד״ה ומשני כר״ע כו׳ שנתערבו הס״ד:

ד״ה כר׳ ישמעאל כו׳ לב׳ קרנות הס״ד:

ד״ה בגד שניתז כו׳ חטאת ויצא כו׳ לקלעים הס״ד והד״א:

ד״ה נוקבו מטומאתו הס״ד:

תוס׳ ד״ה לא שנו וכו׳ ויש לפרש בדוחק דהאי כלי חרס עשוי לאוכלים כו' מטילים אותו לחומרא כזיתים היינו בשעה שמניחים כו׳ אלא שמניחים בו אוכלים כו׳ כנגד הנקב וגם המרק שהאור מעמיד המרק שלא יצא כו׳ (ותיבת ע״ד ואי״ן הוא ט״ס נ"ל) והאי דלא כו׳ ששה מדות בכ״ח משום כו׳ הוי אמינא דשיעור זיתים כו׳ כצ״ל נ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא דרש רבא מותר לכבס מנעל בשבת ע"כ בקשין איירי דאי ברכין הא רבא גופא סבירא ליה דעור רך בר כיבוס הוא דכתיב גבי נגעים והבגד או השתי וגו׳ אלא ע״כ בקשין איירי ומדהדר רבא מקושיא דרב פפא ש״מ דסבירא ליה דמנעל אפילו בקשין נמי אסור כיבוס כאחרים ולפ"ז לא היה צריך רש"י לפרש בסוף פ׳ היה נוטל נותן עלי׳ מים ומיהו כיבוס ממש לא הואיל וסתם כרים רכים נינהו דהא לפי המסקנא מוכח דאפילו בקשין נמי יש בו משום כיבוס מיהו שרייתן לא זהו כיבוסן משא"כ בבגד וע"כ צריכין אנו לומר הא דס"ד דרבא דמותר לכבס מנעל ולא אסור משום סחיטה ש״מ דבמנעל קשה לא שייך סחיטה וק״ל ולכך סתמו הפוסקים באו״ח סי׳ ש״ב דלא חילקו בין רכים לקשין דלעולם אסור כאחרים:

תוס׳ ד״ה לא שנו כו׳ ואין זו משם ראיה דהתם מיירי כשייחד השברים אח״כ אבל בלא ייחוד לא ר״ל לכך טהורים עד שייחד אבל בשלשה על שלשה דלא בעי יחוד וראוי לקבל טומאה מיד וכיון שנשאר בבגד שיעור טומאת מגע איך יהיה טהור וק״ל ולכך ניחא להו לומר שאין בכל קרע שלש על שלש והוי כאלו גמר כל אחד עד סופו ולכך הקשו שזה תימה דמאי שנא דלענין טומאה לא מקרי בגד ולגבי חטאת מיקרי בגד בשלמא לפי׳ רש״י ניחא דנשאר שלשה על שלשה ושם בגד עליו מ"מ טהור אבל לפירושם קשה והוכרחו לתרץ כיון שמועיל יחוד שלא להבדיל הקרעים חשיב הוא בגד לענין כיבוס וקשה לי הא לעיל דף צ"ד ע״א אמר אביי מטלית פחות משלש איכא בינייהו מאן דאמר ראוי הא נמי ראוי דאי בעי חשיב עליה ופירוש רש״י לתקן חלוקו ומ"ד דבר המקבל טומאה הא לאו בת קבולי טומאה היא וע"כ לא פליגי אלא דר״א יליף מבגד דדוקא דבר המקבל טומאה אבל כ״ע מודי דפחות מג׳ הוי ראוי לקבל טומאה וכיון דסתם לן מתני׳ לעיל ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה כר״י א״כ מאי דוחקי' דש״ס לאוקמי׳ דמשייר ביה כדי מעפורת הא אפילו נקרע לגמרי פחות מג׳ מ"מ לענין כיבוס ילפינן מבגד שראוי ש"מ כל מידי דראוי לקבל טומאה ע"י יחוד קרי בגד אף שטהור עכשיו מ"מ מיקרי בגד לענין שטעון כיבוס ועוד דלפי דברי התוספות ע״כ האי תירוצא לאו אליבא דר״א דהא לר״א כל מידי דאינו מקבל טומאה עכשיו בלא יחוד אף שראוי לקבל טומאה ע״י יחוד לא מקרי בגד ולפי דבריהם שמיירי שנקרע פחות משלש ואינו מקבל טומאה אלא שמועיל יחוד שלא להבדיל הקרעים לא מיקרי בגד לענין כיבוס אלא ע״כ אליבא דר׳ יהודה קאי האי תירוצא א״כ אינו צריך כדי מעפורת וע"כ צריכין אנו לומר דרבא דמוקי לעיל בגד שחשב עליו לצורה איכא בינייהו לא סבר ליה כאביי דפחות מג׳ לא חשיב כלל בגד אליבא דכ"ע ולא מהני יחוד ולכך הוכרח לאוקמיא איכא בינייהו בבגד גדול ולכך הוכרח תלמודא לאוקמי שנשאר כדי מעפורת וק"ל: ~שם~ אחר כתבי זאת מצאתי בפי׳ הר"ש בפ׳ כ"ח דכלים משנה ח׳ דמפרש הא דאמר אביי מטלית פחות משלשה מיירי במטלית שבלתה כלומר שנקרעת הטלית במקומות הרבה עד שאין מן השלם במקום אחד שלש והקרעים מכל צדדים מחוברים בראשו דדוקא ביד עני מקבל טומאה ולא ביד עשיר עד שיחשוב אבל פחות משלש לא מהני ביה מחשבה ע"ש ושמחתי כעל כל הון:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

כרים וכסתות דרכין נינהו. דאין עושין אותן אלא מעור רך שיהא נוח לישכב עליו: כסכוס. משפשף צדו זה על צדו זה כדרך המכבס בגדים אוחז הבגד בשתי ידיו ומשפשף: לא שמיה כיבוס. הילכך נותן עליו מים עד שתכלה שרי בעור ואפילו רך ולקמן פריך אי הכי בגד נמי כיבוס לא [הוי אלא] על ידי כסכוס: בגד נמי. יתן עליו מים ואמאי תנא מקנחה בסמרטוט: זרע פשתן במים חייב. כדמפרש ואזיל: דמיקדח. צומח במים והויא לה זריעה: הכי גרסינן אי הכי חיטי ושערי נמי הנך אית להו רירא אי הכי שלחים נמי התם קעביד לישה: הנך אית להו רירא. זרע פשתן במים נפקא רירא מיניה ומדבקי אהדדי: אי הכי שלחים נמי. אי משום דמדבקי ברירייהו מחייבין להו בשלחים נמי עורות שאינן עבודין ונתנן במים רירא קנפקא מינייהו: ומשני התם. גבי זרע פשתן כי מדבקת ברירא דנפקי מינייהו הוי תולדות לישה אבל שלחים לא שייכא בדיבוקא דידהו ענין לישה: אמר ליה רב פפא. לאחר שישב לו המתורגמן: הדר אוקי. באותה שעה חזר ואמר למתורגמן עמוד והשמע לרבים שאני חוזר בי ממה שדרשתי: וכלי חרס. בתר כיבוס כתיב: והאיכא. אכתי חומר בחטאת שהרי יש בהן דמן נכנס לפנים מה שאין בשאר קדשים: ומשני בחטאות החיצונות קאמרינן: ופרכינן בחטאות החיצונות נמי איכא שאם נכנס דמה לפנים פסולה. כדכתיב (ויקרא ו) וכל חטאת אשר יובא: ומשני כרבי עקיבא. סבירא ליה לתנא דידן: דאמר כל דמים כו'. בכל הזבחים שנתערבו (לעיל דף פא:): והאיכא שכן טעונה ארבע מתנות. מפוסקות ושאר קדשים שתי מתנות שהן ארבע ואין בהן אלא פיסוק שתי מתנות: כר' ישמעאל. דאמר באיזהו מקומן (לעיל דף נג:) כל הדמים טעונין פיסוק ארבע מתנות לב' קרנות: ופרכינן לר' ישמעאל איכא חומר בחטאת שהוא טעון ארבע קרנות: וליטעמיך טובא איכא. שהרי חטאת טעונה קרן ושאר דמים ניתנין למטה מן החוט ואיכא שטעונה אצבע ושאר דמים נזרקין מן הכלי מרחוק למזבח וטעונה חודה של קרן מה שאין כן בשאר דמים: מתני' בגד. שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים: נכנס. לעזרה ומכבסו במקום קדוש: נטמא חוץ לקלעים. לאחר שיצא ואי אפשר להכניס טומאה לעזרה: קורעו. וטהור מטומאה ומותר להכניסו ונכנס ומכבסו במקום קדוש: נוקבו. לטהרו מטומאתו: פוחתו. דכלי מתכות אינו טהור בנקב כל דהו אלא בנקב גדול: גמ' בגד אמר רחמנא. שיהא שם בגד עליו בשעת כיבוסו: דמשייר ביה. שלא יבדיל את הקרע על פני כולו לחלוק את הבגד לשנים אלא משייר בו כדי רוחב סודר דמטומאתו טהור הואיל ונקרע רובו וכיון ששייר בו כדי מעפורת ראוי לחברו ושמו עליו ובגד קרינן ביה: והאמר רב הונא. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכג:) לא שנו דטלית טמאה שהתחיל בה לקורעו כיון שנקרע רובה טהורה אלא שלא שייר באותה מיעוט כדי מעפורת: אבל שייר בה כדי מעפורת חיבור הוי. ועדיין הוא בטומאתו:

ברשות הרבים ולא משום שרייתן זהו כיבוסן דדרך טינוף הוא ומהאי טעמא נמי שרי לקנח ידיו במפה בשבת: אי הכי שלחים נמי. ה''ר חיים גריס שחלים: אלא מתרי תלת חומרי נקט. תימה מ''מ קשה זה חומר דמשמע זה חומר ותו לא כדדייקינן בפ' הזהב (ב''מ דף נז:) [גבי] אלו דברים שאין להם אונאה בשלמא הדיוט זה חומר ותו לא אלא הקדש זה חומר ותו לא ומיהו בלאו הכי קשה התם מאי קאמר בשלמא הדיוט זה חומר ותו לא אכתי איכא (בעי) תשלומי כפל דאיתיה בהדיוט וליתיה בהקדש ושומר חנם שנשבע להדיוט ואין נשבע להקדש ואית דלא גרס התם ותו לא והכי פירושא בשלמא בהדיוט שייך למיתני זה חומר לפי שמועטות חומרות של הדיוט משל הקדש וכשמוצא [חומרא] שייך למיתני זה חומר עליה אבל חומרי דהקדש משל הדיוט נפישן ואינו שום חידוש דליתני עלה זה חומר ולפירוש זה ניחא הכא וכן במסכת ערכין בפרק האומר משקלי עלי (דף יט:) דקתני זה חומר בנדרים מבערכין ובגמ' חשיב טפי מברייתא ואי גרסינן ותו לא יש לפרש משום דחומרא באונאה שכיחא אבל חומרא דחיוב ד' וה' וכפל ושבועת שומר חנם ותשלומי שומר שכר לא שכיח האי חומרא בהדיוט אלא הקדש זה חומר ותו לא אכתי איכא טובא דשכיחי ולפירוש זה לא מיתרצא הך דשמעתין וההיא דערכין: לא שנו אלא שלא שייר בה כדי מעפורת אבל שייר בה כדי מעפורת חיבור. מילתיה דר''ה איתמר בהעור והרוטב (חולין דף קכג:) אההיא דטלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע בה רובה שוב אינו חיבור וטהורה ומשמע דטהורה לגמרי ותימה אמאי אינה טמאה מגע מדרס כדאמר בפ' בהמה המקשה (שם דף עב:) שלשה על שלשה שנחלק טהורה מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דברי רבי מאיר ומסיק התם בשלש על שלש הבאות מבגד גדול לכולי עלמא בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן ואפי' מיירי הך דטלית בשלא נטמאה מדרס אלא מגע טומאה בעלמא מ''מ כל כמה דאשתייר בה שלש על שלש שהוא שיעור טומאת מגע לא פקעה מינה טומאת מגע ואי לאו הך דשמעתין הוה מצינן למימר דטהורה דקתני מן המדרס קאמר והא דלא קתני אבל טמא מגע מדרס כדקתני בבהמה המקשה משום דלא נחת להשמיענו חידוש של טהרה אלא קמ''ל אע''ג דטלית גדולה (הרבה יותר) עדיין יותר מג ' על ג' אפ''ה טהורה מן המדרס הואיל ולא חזיא למלאכתו ראשונה [להתעטף] אבל קשה מהך שמעתא דאי לא פקעה מינה טומאת מגע היאך מכניסו הא אכתי טמא הוא