ברכות כג ע"א

מָר סָבַר אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ חוֹזֵר לָרֹאשׁ וּמַר סָבַר לְמָקוֹם שֶׁפָּסַק אָמַר רַב אָשֵׁי הַאי אִם שָׁהָה אִם לֹא שָׁהָה מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ חוֹזֵר לָרֹאשׁ וְהָתָם בִּדְלֹא שָׁהָה קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר גַּבְרָא דְחוּיָא הוּא וְאֵין רָאוּי וְאֵין תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה וּמַר סָבַר גַּבְרָא חַזְיָא הוּא וּתְפִלָּתוֹ תְּפִלָּה תָּנוּ רַבָּנַן הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁהוֹת בְּעַצְמוֹ אֲבָל אִם יָכוֹל לִשְׁהוֹת בְּעַצְמוֹ תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה וְעַד כַּמָּה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת עַד פַּרְסָה אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתָא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֵין יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ אֲבָל אִם יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה וְעַד כַּמָּה אָמַר רַב זְבִיד עַד פַּרְסָה אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו הֲרֵי זֶה לֹא יִתְפַּלֵּל מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מַאי דִּכְתִיב שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים שְׁמוֹר עַצְמְךָ שֶׁלֹּא תֶּחְטָא וְאִם תֶּחְטָא הָבֵא קׇרְבָּן לְפָנַי וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים אָמַר רָבָא הֱוֵי קָרוֹב לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁאִם חוֹטְאִים מְבִיאִים קׇרְבָּן וְעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח אַל תְּהִי כַּכְּסִילִים שֶׁחוֹטְאִים וּמְבִיאִים קׇרְבָּן וְאֵין עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע אִי הָכִי צַדִּיקִים נִינְהוּ אֶלָּא אַל תְּהִי כַּכְּסִילִים שֶׁחוֹטְאִים וּמְבִיאִים קׇרְבָּן וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם עַל הַטּוֹבָה הֵם מְבִיאִים אִם עַל הָרָעָה הֵם מְבִיאִים אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּין טוֹב לְרַע אֵינָן מַבְחִינִים וְהֵם מְבִיאִים קׇרְבָּן לְפָנַי רַב אָשֵׁי וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר שְׁמוֹר נְקָבֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לְפָנַי תָּנוּ רַבָּנַן הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא חוֹלֵץ תְּפִילָּיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְנִכְנָס אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ אֲבָל בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי חוֹלֵץ וְנִפְנֶה לְאַלְתַּר וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַנִּיחָן מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוֹ בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ אִיבַּעְיָא לְהוּ מַהוּ שֶׁיִּכָּנֵס אָדָם בִּתְפִילִּין לְבֵית הַכִּסֵּא קָבוּעַ לְהַשְׁתִּין מַיִם רָבִינָא שָׁרֵי רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא אָסַר אֲתוֹ שַׁיְילוּהּ לְרָבָא אֲמַר לְהוּ אָסוּר חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יִפָּנֶה בָּהֶן וְאָמְרִי לַהּ שֶׁמָּא יָפִיחַ בָּהֶן תַּנְיָא אִידַּךְ הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא קָבוּעַ חוֹלֵץ תְּפִילָּיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַנִּיחָן בַּחַלּוֹן הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִכְנָס וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַנִּיחָן דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ וְנִכְנָס רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אוֹחֲזָן בְּבִגְדוֹ וְנִכְנָס בְּבִגְדוֹ סָלְקָא דַעְתָּךְ זִימְנִין מִישְׁתְּלֵי לְהוּ וְנָפְלִי אֶלָּא אֵימָא אוֹחֲזָן בְּבִגְדוֹ וּבְיָדוֹ וְנִכְנָס וּמַנִּיחָם בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לְבֵית הַכִּסֵּא וְלֹא יַנִּיחֵם בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁמָּא יִטְּלוּ אוֹתָם עוֹבְרֵי דְרָכִים וְיָבֹא לִידֵי חֲשָׁד וּמַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁהִנִּיחַ תְּפִילָּיו בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָאת זוֹנָה אַחַת וּנְטָלָתַן וּבָאת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאָמְרָה רָאוּ מַה נָּתַן לִי פְּלוֹנִי בִּשְׂכָרִי כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ תַּלְמִיד כָּךְ עָלָה לְרֹאשׁ הַגָּג וְנָפַל וָמֵת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אוֹחֲזָן בְּבִגְדוֹ וּבְיָדוֹ וְנִכְנָס תָּנוּ רַבָּנַן בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין תְּפִילִּין בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לְבֵית הַכִּסֵּא וּבָאִין עַכְבָּרִים וְנוֹטְלִין אוֹתָן הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַנִּיחִין אוֹתָן בַּחַלּוֹנוֹת הַסְּמוּכוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָאִין עוֹבְרֵי דְרָכִים וְנוֹטְלִין אוֹתָן הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ וְנִכְנָס אָמַר רַבִּי מְיָאשָׁא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה גּוֹלְלָן כְּמִין סֵפֶר וְאוֹחֲזָן בִּימִינוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא רְצוּעָה יוֹצֵאת מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַבִּי זֵירָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת בְּיוֹם לְלׇבְשָׁן אֲבָל אֵין שְׁהוּת בְּיוֹם לְלׇבְשָׁן עוֹשֶׂה לָהֶן כְּמִין כִּיס טֶפַח וּמַנִּיחָן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּיּוֹם גּוֹלְלָן כְּמִין סֵפֶר וּמַנִּיחָן בְּיָדוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ וּבַלַּיְלָה עוֹשֶׂה לָהֶן כְּמִין כִּיס טֶפַח וּמַנִּיחָן אָמַר אַבָּיֵי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלִי שֶׁהוּא כֶּלְיָין אֲבָל בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ כֶּלְיָין אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִטֶּפַח אָמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי תֵּדַע שֶׁהֲרֵי פַּכִּין קְטַנִּים מַצִּילִין בְּאֹהֶל הַמֵּת אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה כִּי הֲוָה אָזְלִינַן בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן כִּי הֲוָה בָּעֵי לְמֵיעַל לְבֵית הַכִּסֵּא כִּי הֲוָה נָקֵיט סִפְרָא דְאַגָּדְתָּא הֲוָה יָהֵיב לַן כִּי הֲוָה נָקֵיט תְּפִילִּין לָא הֲוָה יָהֵיב לַן אָמַר הוֹאִיל וּשְׁרוֹנְהוּ רַבָּנַן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - א

מר סבר: אם שהה כדי לגמור את כולה - חוזר לראש.

ומר סבר: חוזר למקום שפסק.

אמר רב אשי: אם כן, האי "אם שהה לגמור את כולה" או "אם לא שהה" מיבעי ליה לחלק בדברי רב חסדא ורב המנונא. וכיון שלא חילקו בדבריהם בין שהה כדי לגמור כולה ובין לא שהה, שמע מינה שהסובר ש"חוזר לראש" אמר כן בכל אופן, ואפילו אם לא שהה לגמור את כולה.

אלא, בהכרח, דכולי עלמא סברו שאם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. והתם, בדלא שהה משך זמן כדי לגמור קמיפ לגי.

דמר סבר: כיון שהיה נצרך לנקביו בתחילת התפילה עד שלא היה יכול להתאפק עד סיום התפילה, גברא דחויא הוא מתחילת התפילה, ואין הוא ראוי להתפלל, ואין תפלתו תפלה מתחילתה. ולכן הרי הוא חוזר לראש אפילו אם הפסיק רק הפסקה קצרה. ^[1]

ומר סבר: גברא חזיא הוא, כיון שלא נצרך אלא לקטנים ^[2], ותפלתו שהתפלל עד שהחלו המים לשתות, נחשבת תפלה, ולכן חוזר רק למקום שפסק, אם היתה זו הפסקה קצרה, שלא שהה בה כדי לגמור את כל התפילה.

תנו רבנן: הנצרך לנקביו - אל יתפלל ^[3] . ואם התפלל - תפלתו תועבה ^[4].

אמר רב זביד ואיתימא רב יהודה: לא שנו שאסור לו להתפלל אלא כשאינו יכול לשהות בעצמו, אבל אם יכול לשהות בעצמו - תפלתו תפלה. ועד כמה צריך שיהא יכול להשהות את עצמו כדי שיהא מותר לו להתחיל בתפילה? ^[5]

אמר רב ששת: כשבתחילת תפלתו ^[6] מסוגל להשהות את עצמו משך זמן של הילוך עד פרסה ^[7] [ושיעורה שעה וחומש] ^[8].

איכא דמתני לה לדברי רב זביד אמתניתא, בברייתא עצמה:

במה דברים אמורים שמי שנצרך לנקביו אין תפילתו תפילה - כשאין יכול לעמוד על עצמו. אבל אם יכול לעמוד על עצמו - תפלתו תפלה.

אלא, שעל דברי הברייתא הוסיף רב זביד:

ועד כמה צריך שיכול לעמוד על עצמו?

אמר רב זביד: עד פרסה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: הנצרך לנקביו הרי זה לא יתפלל, ^[9] משום שנאמר: [עמוס ד יב] "הכון לקראת אלהיך ישראל". ^[10]

ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב [קהלת ד יז]: "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים" - משמעותו היא: שמור עצמך שלא תחטא, ותצטרך לבוא לבית האלהים להביא קרבן על חטאך. ואם בכל זאת תחטא - הבא קרבן לפני.

ובהמשך נאמר: "וקרוב לשמוע". ואמר רבא שכך משמעותו: הוי קרוב לשמוע דברי חכמים - שאם חוטאים, מביאים קרבן ועושים תשובה. וכן אתה עשה כמוהם, שתעשה תשובה בעת שתביא קרבנך.

"מתת הכסילים זבח" - אל תהי ככסילים, שחוטאים ומביאים קרבן, ואין עושים תשובה.

"כי אינם יודעים [הכסילים] לעשות רע".

ותמהה הגמרא: אי הכי, שכוונת הכתוב שהכסילים אינם יודעים לעשות רע - למה נקראו "כסילים", והרי צדיקים נינהו?!

מבארת הגמרא: אלא כך היא משמעות הכתוב: אל תהי ככסילים, שחוטאים, ואף מביאים קרבן, ואולם אינם יודעים אם על הטובה הם מביאים קרבנם כזבח גרידא, אם על הרעה הם מביאים קרבנם כחטאת, משום שאינם יודעים מהו חטאם.

וכך אמר הקדוש ברוך הוא: בין טוב לרע אינן מבחינים, שאינם יודעים להבחין בחטאם - והם מביאים קרבן לפני?! רב אשי, ואיתימא רבי חנינא בר פפא, אמר: כך אמר הכתוב:

"שמור רגלך" - שמור נקביך מבין רגלך, שתקדים להסיך אותם, בשעה שאתה עומד ^[11] בתפלה לפני. ^[12]

תנו רבנן: הנכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין - חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס לבית הכסא כשהוא אוחזם בידו. לפי שהגנאי לתפילין הוא רק באופן שנכנס והם גלויים על ראשו, ולא כשאוחזם בידו ^[13].

אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: לא שנו שצריך לחלוץ את התפילין בריחוק ארבע אמות אלא כשהמדובר הוא בבית הכסא קבוע שכבר יש בו צואה.

אבל בית הכסא עראי - חולץ בסמוך לו, ומחזיקן בידו ונפנה לאלתר. ^[14]

וכשהוא יוצא מבית הכסא, ורוצה להניח תפילין - מרחיק ארבע אמות, ומניחן. וטעמו של דבר: מפני שעשאו עתה לבית הכסא שנפנה שם - לבית הכסא קבוע.

בזמנם לא היו בתי כסא קבועים, עשויים מחפירות בקרקע המיועדות לבית כסא, אלא היו מקומות מפוזרים על פני השדה. ^[15]

ולכן, מקום שכבר יש בו צואה היה נחשב כ"בית הכסא קבוע", ואילו מקום חדש, שעדיין לא היה בו צואה, ורק עתה הוא נפנה בו לראשונה נקרא "בית הכסא ארעי".

איבעיא להו: מהו שיכנס אדם בתפילין שבראשו ^[16] לבית הכסא קבוע ^[17] - להשתין מים בלבד? ^[18]

רבינא שרי,

רב אדא בר מתנא אסר.

אתו שיילוה לרבא, אמר להו: אסור, כי חיישינן שמא יפנה בהן. ואמרי לה: משום שחוששין שמא יפיח בהן.

תניא אידך: הנכנס לבית הכסא קבוע חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ומניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים, ונכנס.

וכשהוא יוצא - מרחיק ארבע אמות ומניחן, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים: אוחזן לתפילין כשהן בידו, ונכנס.

רבי עקיבא אומר: אוחזן בבגדו ונכנס.

תמהה הגמרא: וכי בבגדו סלקא דעתך שיכול לאוחזן?

הא זימנין מישתלי להו, שהוא שוכח מהן - ונפלי?!

מבארת הגמרא: אלא אימא: אוחזן כשהן מוסתרים בבגדו ובידו, ^[19] ונכנס, ומניחם בחורין הסמוכים לבית הכסא.

ומניחם בחורין הסמוכים לבית הכסא, ^[20] ולא יניחם בחורין הסמוכים לרשות הרבים, שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבא לידי חשד ^[21], וכמו שהיה מעשה בתלמיד אחד שהניח תפיליו בחורין הסמוכים לרשות הרבים, ובאת זונה אחת ונטלתן, ובאת לבית המדרש ואמרה: ראו מה נתן לי פלוני בשכרי! ^[22] כיון ששמע אותו תלמיד כך, עלה לראש הגג ונפל ומת, באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס.

תנו רבנן: בראשונה היו מניחין תפילין בחורין הפנימיים של הגדר המקיפה את השדה שהוא נפנה בה, הסמוכין לבית הכסא.

ובאין עכברים ונוטלין אותן.

התקינו שיהו מניחין אותן בחלונות, דהיינו בחורי הגדר של השדה שהוא נפנה שם, בצד החיצון של הגדר, ששם יש "חלונות" הסמוכות לרשות הרבים, ושם אין העכברים מצויים, עקב האנשים ההולכים ברשות הרבים.

ועדיין באין עוברי דרכים ונוטלין אותן.

התקינו שיהא אוחזן בידו ונכנס.

אמר רבי מיאשא בריה דרבי יהושע בן לוי: הלכה - גוללן לתפילין ברצועותיהן כמין ספר, ואוחזן בימינו ^[23] כנגד לבו.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו בשיעור טפח. לפי שיש בה קדושה, משום שקושרים בה את בתי התפילין, ובקשריהם נוצרות כעין שתי אותיות מהשם שדי [ד' בשל ראש וי' בשל יד]. ^[24]

אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי זירא: לא שנו שהנכנס לבית הכסא גוללן לתפילין כמין ספר אלא שיש עדיין שהות ביום ללבשן, אבל אם אין שהות ביום ללבשן - עושה להן בגד כמין כיס שגובהו טפח, ומניחן בו ונכנס עמן לבית הכסא.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כשהוא בא להפנות ביום - גוללן את התפלין ברצועות שלהן ^[25] כמין ספר ומניחן בידו כנגד לבו. ^[26]

ובלילה, כשהוא חולצן ורוצה להצניען ולהניחן על הקרקע עד הבוקר ^[27] - עושה להן כמין כיס טפח, כדי שיהיה "אהל" שהוא ניכר כדבר החוצץ בין התפילין והקרקע, ומניחן לתפילין בתוך ה"אהל" - הכיס.

אמר אביי: לא שנו שצריך לעשות כמין כיס טפח אלא בכלי שהוא כליין של התפילין, שכיון שהוא כליין של התפילין אינו נחשב כחציצה ביניהם ובין הקרקע עד שיעשה מעין אהל בשיעור טפח. ^[28]

אבל בכלי שאינו כליין - נחשב כ"אהל" אפילו שגובהו פחות מטפח. ^[29] אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי: תדע, שכלים נחשבים כ"אהל" החוצץ אפילו כשהכלי הוא קטן, בשיעור שהוא פחות מטפח, שהרי פכין קטנים של חרס המוקפים צמיד פתיל, אף שהם פחות מטפח - מצילין את מה שבתוכן מקבלת טומאה באהל המת. משום שנחשבים הכלים הללו כאהל בפני עצמו החוצץ מהטומאה שבאהל. ^[30]

ואמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן, כי הוה בעי למיעל לבית הכסא, כי הוה נקיט ספרא דאגדתא - הוה יהיב לן ^[31]. אבל כי הוה נקיט תפילין - לא הוה יהיב לן, אלא נכנס עמהם כשהם מכוסים כדין.

אמר: הואיל ושרונהו רבנן להכניסם -

הערות

^[1] להלן [כד ב] אמר רבי יוחנן שהמפסיק בק"ש כשהוא עובר במבואות המטונפות, אם לא שהה אינו חוזר לראש, וכתבו תוס' הרא"ש ור"י החסיד דהיינו רק בדיחוי מחמת המקום, אך מים שותתין הוא דיחוי בגופו, ולכן חוזר לראש אף שלא שהה. והריטב"א כתב, שהשוהה בכל דיחוי כדי לגמור את כולה חוזר לראש, אך גברא דחויא שלא שהה לגמור את כלה, או גברא חזיא ששהה לגמור כלה, אינו חוזר לראש אלא בתפלה, שההפסק בה חמור, אך לא בקריאת שמע. וביאר ש"אם שהה לגמור את כלה לכולי עלמא חוזר" היינו בגברא חזיא ובתפילה. [וכ"כ רי"ף ובעה"מ שרק בתפלה חוזר לראש ולא בק"ש והלל]. ותוס' [כב ב ד"ה אלא] הקשו, למה לא אמרו "דכו"ע אין חוזר לראש" [ובנחלת צבי ביאר שכוונתם שלכולי עלמא ב"לא שהה" אינו חוזר, ונחלקו רק בשהה, וראש יוסף נקט שכוונתם שאפילו שהה לכולי עלמא אינו חוזר באופן שיכול להעמיד עצמו, ונחלקו רק כשלא יכל להעמיד עצמו, אם דינם כצואה שתפלתו תועבה, או שדינם קל ואינו חוזר] ובביאור תירוציהם ראה מהרש"ל ומהרש"א פנ"י ונחלת דוד. והעולה מדבריהם שגם בק"ש והלל חוזר, ואפילו בדיחוי המקום של מבואות המטונפים. והיינו שנחלקו אם ההפסק דוקא בתפלה כי היא טעונה כוונה, ואם מפסיק אינו מכוון, וכלשון הראב"ד ש"אין דרך רחמים שיהא הפסק בתפלתו". או שההפסק בקיום המצוה, ולכן אינו נחשב הפסק אלא בגברא דחויא.

^[2] המחלוקת התבארה כפירוש רש"י, וראה מגן אברהם [צב א] שהוכיח מדבריו שמ"ד "גברא חזיא הוא" התיר להתפלל כשנצרך לקטנים, וכן נקט החיי אדם [ג א]. אך באליהו רבה הביא משו"ת הרשב"א [קלא] ושו"ת הרמ"א [צח] שאף הנצרך לקטנים אסור להתפלל, וראה בה"ל [ד"ה וצריך] ובהערה הבאה. ותוס' [ד"ה אלא] הביאו שרבינו יהודה פירש שמ"ד "גברא דחויא הוא" סבר שיש לו לחוש שמא יהיו המים שותתין בכדי זמן שיוכל לגמור את כולה, וכיון שאעפ"כ התפלל, הרי הפקיר ברכותיו וחוזר לראש, [התבאר לפי הצל"ח. וראה תוס' ר"ה לד ב ד"ה לדידי, ומחצה"ש סי' סה] והרשב"א ביאר ש"גברא דחויא הוא" על מה שהתפלל בשעה שהמים שותתין, ולכן חוזר לראש. ומ"ד "גברא חזיא הוא" סבר שאין המים דוחין אותו, כי מה"ת אין איסור להתפלל אלא כנגד העמוד, ורבנן לא אסרו אלא להתחיל לכתחילה, אך כיון שכבר מתפלל אינו דחוי [וכבר הבאנו שדעת רבינו יונה שבזמן ששותתין נחשב "כנגד העמוד" ואסור מה"ת].

^[3] הרמב"ם [תפלה ד י] נקט שטעם האיסור הוא משום שנטרד בתפלתו. ואילו בהגהות מיימוניות [אות ח] הביא שרבינו שמחה כתב שהאיסור משום שגופו משוקץ. ונפקא מינה למחלוקת האחרונים [בהערה הקודמת] אם הנצרך לקטנים צריך לחזור ולהתפלל, שמצד טרדה אין לחלק בין קטנים לגדולים, אך מצד שיקוץ, הרי מה"ת לא נאסר לקרא אלא כנגד גדולים, ולכן אוסרים גם את גופו, אך קטנים שאיסורן מדרבנן אינם אוסרים בגופו.

^[4] השו"ע [צב ב] פסק שיחזור ויתפלל, אף שתפלתו תועבה, ובראש יוסף נקט דהיינו רק לשיטת ר"י [בתוס' לעיל כב ב ד"ה אע"פ, אך לגעת תוס' הוא מעוות שאינו יכול לתקון], אולם במגן גבורים חילק, שרק אם החסרון במקום אינו חוזר, אך המתפלל בגוף שאינו נקי לכולי עלמא אינה תפלה וחוזר ומתפלל.

^[5] התבאר לפי דברי רש"י [ד"ה ועד], וכתב הב"ח שגרס כגירסת הרי"ף "אבל יכול לעמוד על עצמו מותר". אולם רבינו יונה והרא"ש גרסו כגירסא שלפנינו, והנידון הוא אם "תפלתו תפלה", והיינו שאף אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, אסור להתחיל להתפלל לכתחילה. [וכן דעת הרמב"ם תפלה ד י]. וראייתם מלשון הברייתא "אל יתפלל", ודחה הב"ח דהיינו כשאינו עובר זמן תפלה, [ומה שכתבו רש"י והרי"ף שמותר להתפלל היינו כשזמנה עובר]. והב"י הביא משו"ת הרשב"א [קלא] שגרס כהרי"ף ובכל זאת נקט שאסור להתחיל כשנצרך לנקביו. אך כל האיסור רק אם נצרך קודם התפלה, אבל אם התעורר רק באמצע לא יפסיק, וכתב בבה"ל [ד"ה אם] שאם התעורר לו צורך לגדולים תלוי במחלוקת רש"י והרשב"א בגברא דחויא, וראה הערה 10.

^[6] כך ביאר במשנה ברורה [צב ד], והוסיף שאפילו אם אחר תפלתו הוצרך לעשות צרכיו בתוך זמן הילוך פרסה, יצא בדיעבד. ומשום כך דחה בביאור הלכה [ד"ה שיעור] את ביאור החיי אדם [ג ה] ששיערו חז"ל שאם אינו יכול להעמיד עצמו שיעור זה ודאי כבר נהפך האוכל שבמעיו לצואה, ואם כן כאשר אחר התפלה לא יכל להעמיד עצמו, התברר למפרע שבתחילת התפילה היה בגופו צואה, ולא יצא.

^[7] הפרישה כתב ששיעור זה נקבע משום שמצינו להלן [לב ב] שהיו שוהין שעה אחת בתפלה, ומהלך אדם ביום עשר פרסאות, ונמצא שבכל שעה הולך בערך פרסה, שהרי אינו הולך כל היום. או ששיערו גם זמן מועט לשהיה קודם ואחר התפלה. והחיי אדם כתב כנ"ל, שבשיעור זה יש במעיו צואה. ולדעת הרמב"ם שהאיסור משום שנטרד בתפלה, מסתבר שבשיעור זה הוא דואג שלא יגמור תפלתו, ונחפז יותר.

^[8] בשו"ת גינת ורדים [גן המלך מח] כתב שהגמרא נקטה שיעור "פרסה" ולא "שעה וחומש" להורות כי אף אם יכול להעמיד עצמו שעה וחומש ע"י שיישב במקום אחד, אינו יוצא אלא אם יכול לעמוד פרסה גם כשהוא מהלך, [ובאשל אברהם בוטאשט כתב שמשערים בזמן בינוני, ולא בעת חום או קור].

^[9] הפמ"ג [א"א צב א] תמה הרי דברי רבי יונתן כבר נשנו בברייתא לעיל, ומוכח לכאורה כרבינו יונה והרא"ש שבא להשמיענו שאפילו אם יכול להעמיד עצמו, אסור להתפלל לכתחילה. ודחה, שמדובר בנצרך לקטנים, והשמיענו שאע"פ שאין תפלתו תועבה אסור לכתחילה להתפלל, וראה הערה הבאה.

^[10] המג"א [צב ב] נקט שאיסור זה מדרבנן, וכן הוכיח הראש יוסף משו"ת הרשב"א [קלא, הובא בשו"ע שם] שאינו חוזר כשבדק עצמו קודם התפלה, והיינו כי "בל תשקצו דרבנן, והם אמרו", ואילו במים שותתין על ברכיו אמרו שחוזר לתפלתו כיון שמה"ת חייב להפסיק. אולם הערוך השלחן [צב ה] כתב שהנצרך לנקביו אסור מדאורייתא, ויתכן שטעמו כהחיי אדם שהתברר שהיתה צואה במעיו, ונקט שדינו חמור מצואה לפניו.

^[11] הרי"ף גרס "שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה" אך הרא"ש לשיטתו גרס "שמור נקביך בשעה שאתה בא לעמוד בתפלה".

^[12] הטור [צב] הביא את שני הפסוקים, וביאר הב"ח שהוצרכו ללמד שמקבל שכר גם על מה שנזהר שלא להתפלל בגוף משוקץ [ככתוב "שמור רגלך"], וגם על מה שהתנאה לעמוד בגוף נקי [ככתוב "הכון"]. ומהר"י אבוהב ביאר שלמדו מ"הכון" שאפילו אם יכול להעמיד עצמו, אסור להתפלל לכתחילה, ואילו מ"שמור רגלך" למדו שאם אינו יכול לעמוד, תפלתו תועבה.

^[13] כך פירש רש"י [ד"ה חולץ], והיינו שאסור ללבשם בגלוי לפני צואה [והריטב"א נקט שדרך קדושתן רק כשהן בראשו]. אך דעת הרא"ש שהאיסור הוא כשעושה צרכיו כשהוא לבוש בהן. והפמ"ג [מג א"א א] תמה שמשמע מדברי רש"י כדעת תוס' בשבת [סא א ד"ה דילמא] שמותר להכנס כשתפילין של יד בזרועו, שהרי הם מכוסין בבגדו. ואילו רש"י בשבת [סב א ד"ה התם] נקט שגם בשל יד אסור משום שיש בה קשר יו"ד. וביאר שאמנם לדעת רש"י אין חילוק בין של ראש לשל יד, אלא שסבר כרב האי גאון [בסמוך] שיש איסור בעצם הכניסה, ואיסור זה רק במגולים, אך להפנות אסור גם במכוסים, וראה פרי יצחק [ח"ב ד] ובהערה 16

^[14] הרמב"ם והרא"ש השמיטו את החילוק בין קבוע לעראי, ועמד על כך הב"י, וראה חידושי הגהות. ויתכן שחילוק זה אינו שייך אלא אם האיסור בגילוי התפילין בביהכ"ס, אך האיסור לעשות צרכיו עמהם שייך גם בעראי. והרשב"א הקשה הרי גם בעראי אין "מחניך קדוש" ואיך יחלוץ ויפנה לאלתר, והניח בקושיא.

^[15] כך פירש רש"י, וכדרכו שהאיסור ללבשם בגלוי לפני צואה, ולכן במקום חפירה מותר להכנס בהם, וחולץ ונפנה לאלתר. אך לדעת הרא"ש שהאיסור בעשיית צרכיו אין מקום לחלק בין ביהכ"ס על פני השדה או בחפירה. והב"י כתב בשם רש"י שמותר להשתין בחפירה כשתפילין בראשו, ותמה המג"א [מג ה] שהרי ההיתר בחפירה הוא רק להכנס, אך להשתין אסור מחשש שמא יפנה בהן. וביאר שכוונתו שאין צריך לחלוץ בריחוק ד"א, כי לא החמירו אלא בנפנה אפילו בחפירה, או במשתין ע"פ השדה מחשש שיפנה, אך משתין בחפירה חולץ ומשתין לאלתר. [ע"פ מחצה"ש, וראה פמ "ג].

^[16] כך פירש רש"י, ומשמע שבתפלין של יד אין צד לאסור, וכאן לא יועיל חילוק הפמ"ג [בהערה 13], שהרי הטעם לאסור הוא שמא יפיח, ואמנם המג"א [מג א] כתב שהאיסור גם בתפלין שבזרועו. ורש"י נקט ב"ראשו" למעט אם אוחזן בידו. ובאליהו רבה כתב שהקלו בתפלין של יד כשנכנס להשתין כיון שהטעם לאסור הוא רק מחשש שמא יפיח. ובאפיקי מגינים כתב שטעם המג"א לאסור הוא משום שהשו"ע פסק כטעם שחוששין שיעשה צרכיו, אך משום חשש הפחה אין איסור אלא כשהתפלין מגולים, ושל יד לרוב מכוסין בבגד, וראה פמ"ג [א"א לח ב, וריש סי' מד]. ובסמוך יבואר דעת הפמ"ג [א"א ג] שאסור להשתין עם תפלין בזרועו משום שפשוף, ויתכן שמפני כך נקט רש"י דוקא "בראשו".

^[17] רב האי גאון תמה הרי כבר שנינו בברייתא לעיל הנכנס לבית הכסא [קבוע] חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס. וכיצד יתכן להתיר כניסה משום שרוצה רק להשתין מים. ולכן גרס "מהו שיכנס לבית הכסא צנוע" והיינו שסופו להיות קבוע, ודנו אם חששו שיפנה בו. והרשב"א כתב שהברייתא עוסקת בנכנס לקבוע לעשות גדולים וכיון שיש תרתי לרעותא חולץ ברחוק, ונידון הגמרא בנכנס לקטנים. והראב"ד ורבינו יונה גרסו "לבית הכסא עראי", ובראש יוסף כתב שכן דעת רש"י, וראה מחצה"ש ט]. והרא"ש כתב שאינה קושיא, כי בברייתא מדובר שרוצה לעשות צרכיו, אך משום עצם הכניסה אינו צריך לחלוץ, והנידון כאן הוא אם בקבוע חוששים שמא יפנה בהם, ובהלכות תפילין [סי' כ] דקדק כן ממה שלא נקטה הברייתא בית הכסא "קבוע", כי הנכנס לעשות צרכיו אפילו בעראי צריך לחלוץ, [ובמעדני יו"ט ר תמה שהרי רב ששת אמר לעיל "לא שנו אלא ביהכ"ס קבוע", והגר"א תמה למה היוצא מרחיק ד"א והרי אין חשש שיפנה]. והמג"א [מג ט] הביא שהש"ך תמה שנמצא לפי הרא"ש שמותר להכנס לביהכ"ס קבוע עם תפילין כשאינו עושה צרכיו, והרי אף למרחץ אסור להכנס, [אף שהוא קל מביהכ"ס, וראה נחלת דוד]. ולכן כתב שכוונתו להתיר רק כדי להשתין שהוא חייו של אדם, וכן מדוקדק באופן נדון הגמרא "מהו שיכנס להשתין מים". ובבה"ל [ד"ה ואוחזן] כתב שהאיסור במרחץ הוא רק כשנכנס לקביעות, וההתר בביהכ"ס מדובר בעובר. ומסקנת המג"א [שם יד] שדין מרחץ כבהכ"ס בביתו, שהחמירו בו כי יכול להניחם במקום המשתמר, וראה הערה 31.

^[18] תוס' [ד"ה חיישינן] הקשו הרי להלן [ריש ע"ב] שנינו מפורש שלא ישתין בהם אפילו בבית הכסא עראי. וכתבו דהיינו דוקא כשאוחזן בידו, וחוששין שמא ישפשף ניצוצות או יגע באמה. וכן כתבו רבינו יונה והרא"ש [הל' תפילין כא] שאם התפילין בראשו מותר, כי אז אין איסור בשפשוף ניצוצות בידו, וגם אין חשש שמא יפנה אלא בקבוע. והעלה מכך הב"י שהברייתא לעיל עוסקת בנכנס לעשות גדולים, שהרי לקטנים מותר להכנס עם תפילין בראשו. [וכשהתפילין בזרועו, הפמ"ג א"א ג אסר משום שפשוף, ובה"ל ד"ה בבה"כ התיר]. ודעת הרמב"ם [תפלין ד יח] שאסור להשתין עם תפילין בראשו בין בקבוע בין בעראי, וביאר הכס"מ שפסק שהחשש שמא יפיח בהן, וכן הביא בשלטי גבורים בשם ריא"ז, וראה ב"י ודרכי משה. ובערוך השלחן תמה שהרי טעם זה הוא רק גזירה והרמב"ם כתב שצריך להפסיק ולחלוץ אף אם שכח, וביאר כשיטת ריב"ב שנידון הגמרא רק כשהן בידו, אך כשהן בראשו אסור, וכאן לא סברה הגמרא את חשש ניצוצות דלהלן. [ודעת הרמב"ם בתפילין של יד בזרועו, האליהו רבה התיר, וכתב פמ"ג א"א טו דהיינו בעראי, אך המ"ב יא נקט שגם בזרועו אסור. וראה שו"ת בית הלוי ח"א ה].

^[19] הרא"ה ביאר שיאחז ידו בבגדו במקום התפלין כדי שיהיו מהודקים ולא יפלו. וראה רש"י [ד"ה ואוחזן] שבידו בלא בגדו מועיל שלא יפלו.

^[20] הצל"ח תמה הרי יכול להכנס עמם לביהכ"ס ולמה יניחם בחורין, וביאר שכוונת הברייתא שאם יכול ליקחם בבגדו ובידו, מוטב, ואם לא, יניחם בחורין. ובנחלת דוד נקט שתיבות אלו ט"ס הן, ולכן לא פסקום הרי"ף והרא"ש.

^[21] ביאר הצל"ח שכוונת הברייתא לפרש למה לא יניחם סמוך לרה"ר כמו שתקנו בסמוך. ולכך הביאה שאחר מעשה זה שבו ותקנו להניחם כבראשונה סמוך לביהכ"ס. וראה הגהות מלא הרועים.

^[22] היעב"ץ ביאר שידעו שהם של פלוני כי היה שמו רשום על נרתיקן, או משום שנגנבו לו והוצרך לחפש אחריהם, עי"ש.

^[23] הב"י הביא נימוקי יוסף ומגדל עוז שצריך לאחזן בימינו, כי בשמאל מקנח עצמו, ולכן אסור לאחוז את התפילין בשמאל. ופמ"ג העיר ששפשוף מותר בימינו. ואמנם רש"י [ד"ה ואוחזן] פירש שאוחזן בימינו כדי שלא יפלו, וכ"כ הרא"ה שבימינו היא שמירה יפה, וכנגד לבו הוא דרך כבוד.

^[24] כך פירש רש"י, והיינו שכל הרצועה קדושה מפני השם שבחלקה. והרא"ה כתב "משום כבודן" ויתכן דהיינו משום שהן קשורות לתפילין, אף שהחלק היוצא אינו קשר שיש בו אותיות.

^[25] כך פירש רש"י, והרמב"ם [תפלין ד יז] כתב "גוללן בבגדו", והמרדכי [הל' תפלין] הקשה עליו מדברי רב נחמן "ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו" ומשמע שהם בידו בלא בגד, וראה נחלת דוד.

^[26] רבינו יונה הביא בשם רש"י שלא מדובר דוקא בנכנס לביהכ"ס, אלא כל החולץ תפליו ביום לרבי זירא עושה להן כיס להניחן בקרקע, ולרבי יוחנן גוללן כס"ת ואינו צריך להניחן בכיס אלא אפילו בקרקע כדי שיהיו מזומנים לו, ורק בלילה שאינו לובשם, יניחם בכיס ולא בקרקע. ותמה הנחלת דוד שהרי רבי יוחנן סיים "ומניחן בידו כנגד לבו" ומשמע שנכנס עמהן כך לביהכ"ס, ולא מצינו היתר להניחם על הקרקע, ובסמוך אמרו שרבי יוחנן היה מוסרם לתלמידיו. ואמנם רה"ג ורש"י לפנינו ביארו שמדובר בנכנס לביהכ"ס.

^[27] הכסף משנה [תפלין ד יט] הבין מדברי רש"י שמדובר בחולץ סתם [משום שלילה אינו זמן תפלין] ולכן ביאר שצריך הצלה מהנחה על קרקע. אך הרמב"ם [שם] נקט שמדובר בנכנס לבית הכסא בלילה, וצריך "אהל" להציל מצואה, [אך משום שאינו זמן תפלין אינו חייב לחלצן, שם הי"א].

^[28] הרשב"א הקשה הרי כל האיסור בתפלין הוא משום השי"ן שבעורן [כמבואר בשבת סא ב], ומשמע שלולי השי"ן היה חיפוי העור מצילן אף שמהודק בהן, וכל שכן שכליין יציל. ותירץ הריטב"א שעור התפילין קבוע עליהן ואינו מוציאן ממנו ולכן הוא מגין עליהם יותר מכליין שמוציאן ומכניסן בו, ולכן צריך שיעור אהל להציל, [ולביארו בסמוך אין קושיא, כי מדובר בפושטן סתם ולא להציל בבית הכסא]. והפני יהושע תירץ שעורן מציל רק מביזוי ביהכ"ס [שתלוי בראית הפרשיות את הצואה], ולא מביזוי הנחה על קרקע, [שאינו נחשב הפסק לגבי ההנחה בקרקע], וראה עוד בתשב"ץ [ח"ג כו] ובמג"א [מג יא] ובשפת אמת [שבת סב א]:

^[29] כך משמע מפירוש רש"י, אך הרא"ה ביאר ששיעור טפח בכלי נצרך כדי שיהא דבר חשוב לכבודן של התפלין, ומדובר בפושטן סתם ולאו דוקא להכנס לבית הכסא. [וראה ריטב"א שפחות מטפח בטל אצלן והרי הן כמגולין], וכשאינו כליין נחשב כמניחן לשעה ודי בכלי שאין בו טפח, וראית הגמרא מצמיד פתיל היא שיש לו שם כלי כדי להציל גם בבית הכסא, אך לא משום אהל.

^[30] ראה בחידושי הגר"ח [טומאת מת יט נא] שטומאת אהל יש לה שני הגדרות: א. האהל נחשב כאילו הוא מלא טומאה, וכאילו נגע במת. ב. כל הנמצא באהל אחד עם מת טמא אף שלא פשטה טומאה. וכנגד זה יש ב"צמיד פתיל" שתי פעולות: א. מונע מהטומאה להכנס לכלי, ומציל את מה שבתוכו ממגע. ב. גורם שלא יחשב כאהל על מה שבתוכו, כי נחשב כאהל אחר מאהל המת. ולפירוש רש"י הנ"ל ההוכחה היא מהצלתו מדיני אהל, שהרי לגבי תפילין העיקר הוא שלא יהיו יחד עם הצואה, ואינו תלוי במגע. אך לביאור הרא"ה ההוכחה היא מהצלת הכלי דהיינו של נכנסה טומאה, וראה רמב"ן [חולין עא ב].

^[31] המג"א [מג יד] למד מכך שההיתר להכניס תפילין הוא רק משום שהולך עמם כל היום וטעונות שמירה ולא הטריחוהו לשוב כל פעם מהשדה לביתו, ולכן כתב רבינו ירוחם [הובא בשו"ע שם ז] שאסור להכניסם לביהכ"ס שבביתו. וכן אם נמצא בשדה עם שאר ספרים שאינו צריך להם כל היום, אסור להכניסם כי יכול להניחם בביתו, ולכן נתנם לתלמידיו.

מר [חכם זה] סבר שבדרך כלל, המפסיק בתפילתו אם שהה בהפסקה כדי לגמור את התפילה כולה — חוזר לראש התפילה. ומר [וחכם זה] סבר: חוזר רק למקום שפסק.

אפשרות זו דחה ואמר רב אשי: אם כן האי [לשון זה] ששנינו "אם שהה" בלבד חסרה, שהיה לו לחלק בין אם שהה המתפלל וכמה זמן שהה, ללא שהה בכלל, ואם כן גם את הצד של "אם לא שהה" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] אם שהה בתוך תפילתו זמן כדי לגמור את התפילה כולה — חוזר לראש, והתם [שם] במחלוקת שלפנינו בשלא שהה קמיפלגי [נחלקו], כאשר לא שהה זמן כה רב, אלא עסקו בבעייתו המיוחדת של אותו אדם, דמר סבר [שחכם זה, אחד מהם סבור] כי גברא דחויא [אדם דחוי] הוא, ואין ראוי, ואין תפלתו תפלה, ועל כן צריך לחזור מתחילה. ומר סבר [וחכם זה, האחר סבור] כי גברא חזיא [אדם ראוי] הוא, ותפלתו תפלה.

א תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: הנצרך לנקביו — אל יתפלל, ואם התפלל — תפלתו תועבה. דברים אלה הגביל ואמר רב זביד ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה: לא שנו הלכה זו אלא כשאינו יכול לשהות (לעכב) בעצמו מלהתפנות, אבל אם יכול לשהות בעצמו — תפלתו תפלה, שאז אין הוא נחשב כמזוהם מצורך הנקבים.

על כך שואלים: ועד כמה? כלומר, יכולת זו לשהות בעצמו מה שיעורה? על כך אמר רב ששת: השיעור הוא עד משך הזמן של הילוך פרסה. איכא דמתני לה אמתניתא [יש ששונים אותה, את ההלכה הזאת, על מה ששנינו בברייתא]: במה דברים אמורים — כשאין יכול לעמוד על עצמו. אבל אם יכול לעמוד על עצמו — תפלתו תפלה. ועד כמה? אמר רב זביד: שיעור הזמן הוא עד כדי הילוך פרסה.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: הנצרך לנקביו — הרי זה לא יתפלל, משום שנאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל" (עמוס ד, יב), וצריך אדם לפנות דעתו מכל מונע ולהיות מוכן בשעת התפילה לקבל פני ה'.

בהקשר לדברים אלה מביאים מה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע" (קהלת ד, יז) — יש לפרשו: כאשר תלך אל בית האלהים, שמור עצמך שלא תחטא, ואם תחטא — הבא קרבן לפני לכפרה. את המשך הפסוק "וקרוב לשמע דברי חכמים", פירש ואמר רבא: הוי קרוב לשמוע דברי חכמים, שכן אם הם חוטאים הם מביאים קרבן ועושים תשובה. ופירוש המשך הפסוק "מתת הכסיל זבח" — אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ("מתת... זבח"), ואין עושים תשובה.

ועל הנאמר בפסוק "כי אינם יודעים לעשות רע", תמהים: אי הכי [אם כך] הלא צדיקים נינהו [הם]! אלא יש להבין: אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן, ואינם יודעים אם על הטובה וההודאה הם מביאים, או אם על הרעה כתשובה וכפרה הם מביאים, וזהו פירוש הכתוב: "כי אינם יודעים לעשות רע" — שאינם יודעים אם ומתי מה שעשו הוא רע. ועליהם אמר הקדוש ברוך הוא: בין טוב לרע אינן מבחינים, והם מביאים קרבן לפני?!

על אותו פסוק דרש רב אשי ואיתימא [ויש אומרים] שרב חנינא בר פפא הוא שאמר זאת: שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס לבית הכסא, חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות משם, ונכנס. אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: לא שנו אלא כשנכנס לבית הכסא קבוע, אבל הנכנס לבית הכסא עראי והוא רוצה לעשות צרכיו בו — חולץ את התפילין, ונפנה לצרכיו לאלתר [מיד]. ואולם כשהוא יוצא משם — מרחיק ארבע אמות מאותו בית הכסא, ומניחן, ואינו רשאי להניחן מיד מפני שבכך כבר עשאו (הכשירו) למקום כבית הכסא קבוע.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמי הישיבה ] שאלה זו: מהו הדין לענין שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים בלבד? ובכך נחלקו חכמים: רבינא שרי [התיר], ואילו רב אדא בר מתנא אסר. אתו שיילוה [באו, ושאלו שאלה זו] לרבא, אמר להו [להם]: אסור, וטעם הדבר — כי חיישינן [חוששים אנו] שמא יפנה בהן לצרכים גדולים. ואמרי לה [ויש אומרים אותה, הלכה זו] כי החשש הוא, שמאחר שהוא נמצא שם ישכח שהתפילין בראשו ושמא יפיח בהן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הנכנס לבית הכסא קבוע — חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות משם, ומניחן בחלון בית הכסא הסמוך לרשות הרבים, ונכנס. וכשהוא יוצא — מרחיק ארבע אמות, ומניחן, אלה דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: חולץ את התפילין אך אוחזן בידו, ונכנס. ר' עקיבא אומר: אוחזן בבגדו, ונכנס.

על כך תמהים: בבגדו סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! והרי יש לחשוש כי זימנין מישתלי להו ונפלי [לפעמים שוכח אותם והם נופלים]! אלא אימא [אמור כך]: אוחזן בבגדו ובידו. כלומר, מכסה אותם בבגדו ומחזיקם בידו, וכך הוא נכנס.

וקבעו: ואם יש לו מקום להניחם — מניחם בחורין הסמוכים לבית הכסא, ולא יניחם בחורים הסמוכים לרשות הרבים, שמא יטלו אותם, את התפילין, עוברי דרכים, ויבא לידי חשד.

וכעין מעשה זה שהיהבתלמיד אחד שהניח תפיליו בחורין הסמוכים לרשות הרבים, ובאת [ובאה] זונה אחת, ונטלתן את התפילין, ובאת [באה] לבית המדרש ואמרה: ראו מה נתן לי פלוני בשכרי! כיון ששמע אותו תלמיד דברים אלה, מרוב בושה על חשד זה עלה לראש הגג ונפל ומת. באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו, ונכנס, שלא יקרו עוד מכשולים כעין זה.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על נושא זה, כך: בראשונה היו מניחין תפילין בחורין הסמוכין לבית הכסא, ואולם אז היו באין עכברים ונוטלין אותן את התפילין, או מכרסמים אותם. על כן התקינו שיהו מניחין אותן בחלונות הסמוכות לרשות הרבים, שאין העכברים מצויים שם. אלא שאז היו באין עוברי דרכים ונוטלין אותן את התפילין. ומשום כך התקינו לבסוף שיהא אוחזן בידו ונכנס.

באותו ענין אמר ר' מיאשא בריה [בנו], של ר' יהושע בן לוי: הלכה, שבמקרה זה גוללן את התפילין ברצועותיהן כמין ספר, ואוחזן בימינו כנגד (מול) לבו. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובלבד, צריך להקפיד רק שלא תהא רצועה של התפילין יוצאת ונראית מתחת ידו כדי שיעור טפח.

והעיר עוד ר' יעקב בר אחא אמר ר' זירא: לא שנו שגולל את התפילין אלא כשיש לו עוד שהות ביום ללובשן, אבל כאשר אין עוד שהות ביום ללבשן, שיגיע קודם לכן הלילה שאינו זמן תפילין — עושה להן כמין כיס שחללו טפח אחד, ומניחן באותו כיס.

וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ביום גוללן את התפילין כמין ספר ומניחן בידו כנגד לבו, ובלילה עושה להן כמין כיס ששיעורו טפח, ומניחן בו.

על כך אמר אביי: לא שנו שיש צורך בשיעור טפח אלא כשכלי זה הוא כליין של התפילין, שהוא עטיפתם הרגילה, אבל בכלי אחר שאינו כליין, אפילו היה שיעורו פחות מטפח, מותר להכניס בו את התפילין.

וראיה לדבר אמר מר זוטרא, ואיתימא [ויש אומרים] שראיה זו הביא רב אשי מהלכה אחרת תדע שהרי בדיני טומאה רק חלל טפח חוצץ בפני טומאת מת, ובכל זאת פכין קטנים וסגורים הפחותים מטפח מצילין את הנמצא בהם מטומאה אף שהם נמצאים באוהל המת. ואם כן ראיה היא שחלל קטן ומסויים גם הוא יכול להיות חציצה מפני טומאה ואפילו כשהוא פחות מטפח.

אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה [כאשר היינו הולכים אחריו], אחרי ר' יוחנן, היינו רואים כי הוה בעי למיעל [כשהיה רוצה להיכנס] לבית הכסא כי הוה נקיט ספרא דאגדתא [כאשר היה מחזיק ספר אגדה] בידו — הוה יהיב לן [היה נותן לנו] אותו, כי הוה נקיט [כשהיה מחזיק] תפילין — לא הוה יהיב לן [היה נותן לנו] אותם, שאמר: הואיל ושרונהו רבנן [והתירום חכמים] —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One Sage held that, as a rule, if one interrupted his prayer and delayed continuing his prayer for an interval sufficient to complete the entire prayer, he returns to the beginning of the prayer. And one Sage held: He returns to the place in the prayer where he stopped.

Rejecting this possibility, Rav Ashi said: If that was the crux of their dispute, they should have discussed the element of: If he delayed, and: If he did not delay. Nowhere in their dispute do they mention the matter of how long the delay was for. Rather, everyone, both Rav Ḥisda and Rav Hamnuna, agrees that if one delayed continuing his prayer for an interval sufficient to complete the entire prayer, he returns to the beginning of the prayer. And there, in the dispute under discussion, they disagree with regard to one who did not delay that long. The dispute centers on the status of the one praying in this particular case. As one Sage holds that since he evidently needed to urinate before starting his prayer, he is a man who was disqualified, and unfit for prayer, and his prayer is not a valid prayer; therefore he must repeat it in its entirety. And one Sage holds he is a man who was fit for prayer and his prayer is a valid prayer.

The Sages taught in a baraita: One who needs to relieve himself may not pray, and if he prayed, his prayer is an abomination. Rav Zevid and some say Rav Yehuda said in qualifying this statement: They only taught this halakha in a case where one cannot restrain himself. But, if he can restrain himself, his prayer is a valid prayer as he is not tarnished by his need to relieve himself.

The Gemara asks: And for how long must he be able to restrain himself? Rav Sheshet said: For as long as it takes to walk one parasang. Some teach this halakha directly on what was taught in the baraita: In what case is this statement said? Where he is unable to restrain himself, but if he is able to restrain himself, his prayer is a valid prayer. And for how long? Rav Zevid said: For as long as it takes to walk one parasang.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: One who needs to relieve himself may not pray, because it is stated: “Prepare to greet your God, O Israel” (Amos 4:12), and one must clear his mind of all distractions to prepare to receive the Lord during prayer.

In this context, the Gemara cites an additional statement, which Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: What is the meaning of that which is written: “Guard your foot when you go to the house of God, and prepare to listen; it is better than when fools offer sacrifices, as they know not to do evil” (Ecclesiastes 4:17)? It means: When you enter the house of the Lord, guard yourself from transgression, and if you commit a transgression, bring a sacrifice before Me in atonement. The verse continues: “And draw near and listen to the words of the wise.” Rava said: Be prepared to hearken to the words of the wise, who, if they commit a transgression, they bring a sacrifice and repent. He interprets the next part of the verse: “It is better than when fools give sacrifices,” that one should not act like the fools who commit a transgression and bring a sacrifice but do not repent.

Regarding the end of the verse: “As they know not to do evil,” the Gemara asks: If so, they are righteous. Rather it must be understood: Do not be like the fools who commit a transgression and bring a sacrifice, but are unaware whether they are bringing it as a thanks-offering for the good, or as an offering of atonement for the evil. This is the meaning of the verse: “As they know not to do evil”; they know not if and when their actions are evil. With regard to those individuals, the Holy One, Blessed be He, said: They cannot distinguish between good and evil and yet they bring a sacrifice before me?

Rav Ashi and some say Rabbi Ḥanina bar Pappa said: Mind your orifices when you stand before me in prayer.

The Sages taught: One who enters a bathroom must remove his phylacteries at a distance of four cubits and enter. Rav Aḥa bar Rav Huna said that Rav Sheshet said: This was only taught with regard to one entering a regular bathroom, but one who enters a makeshift bathroom may remove his phylacteries and defecate immediately. But when one exits from a makeshift bathroom, he must distance himself four cubits before donning his phylacteries because he has now rendered that place a regular bathroom.

A dilemma was raised before the Sages in the yeshiva: What is the halakha; may one enter a regular bathroom wearing his phylacteries in order to urinate? The Sages disagreed: Ravina permitted to do so while Rav Adda bar Mattana prohibited it. They came and asked this of Rava. He said to them: It is forbidden because we are concerned lest he will come to defecate with them still on. Others say that this halakha is because we are concerned that, since he is already in the bathroom, he might forget that his phylacteries are on his head and will break wind with them still on him.

It was taught in another baraita: One who enters a regular bathroom must remove his phylacteries at a distance of four cubits, place them in the window in the wall of the bathroom adjacent to the public domain, and then enter. And when he exits, he must distance himself four cubits before donning them. This is the statement of Beit Shammai. Beit Hillel say: He must remove his phylacteries but he holds them in his hand and enters. Rabbi Akiva says: He holds them in his garment and enters.

The Gemara wonders: Does it enter your mind to say in his garment? There is room for concern because sometimes he forgets them and they fall. Rather, say: He holds them with his garment and in his hand and enters the bathroom. He holds the phylacteries in his hand and covers it with the garment.

It was established in the baraita: And if there is room to place them, he places them in the holes adjacent to the bathroom, but he does not place them in the holes adjacent to the public domain, lest the phylacteries will be taken by passersby and he will come to be suspect.

And an incident occurred involving a student who placed his phylacteries in the holes adjacent to the public domain, and a prostitute passed by and took the phylacteries. She came to the study hall and said: See what so-and-so gave me as my payment. When that student heard this, he ascended to the rooftop and fell and died. At that moment they instituted that one should hold them with his garment and in his hand and enter to avoid situations of that kind.

The Sages taught in a baraita on this topic: At first, they would place the phylacteries in the holes adjacent to the bathroom, and mice would come and take them or gnaw upon them. Therefore, they instituted that they should place them in the holes adjacent to the public domain, where there were no mice. However, passersby would come and take the phylacteries. Ultimately, they instituted that one should hold the phylacteries in his hand and enter.

On this topic, Rabbi Meyasha, son of Rabbi Yehoshua ben Levi, said: The halakha in this case is that one rolls up the phylacteries in their straps like a scroll, and holds them in his hand opposite his heart. Rav Yosef bar Manyumi said that Rav Naḥman said: This is provided that the strap of the phylacteries does not emerge more than a handbreadth below his hand.

Rabbi Ya’akov bar Aḥa said that Rabbi Zeira said: It was only taught that one rolls up his phylacteries when there is still time left in the day to don them. If there is not time left in the day to don them before nightfall, when phylacteries are not donned, he makes a one-handbreadth pouch of sorts for them and he places them in it.

Similarly, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: During the day one rolls up the phylacteries like a scroll and places them in his hand opposite his heart, and at night he makes a one-handbreadth pouch of sorts for them and he places them in it.

Abaye said: They only taught that it must be a one-handbreadth pouch with regard to a vessel that is the phylacteries’ regular vessel, but in a vessel that is not their regular vessel, he may place the phylacteries in it, even if it is less than a handbreadth.

Mar Zutra and, some say, Rav Ashi, said as proof for that distinction: The laws of impurity state that only a space of at least a handbreadth can serve as a barrier to prevent the spread of impurity imparted by a corpse. Nevertheless, small sealed vessels less than a handbreadth in size protect their contents from ritual impurity even if they are inside a tent over a corpse. This proves that even a space smaller than a handbreadth can serve as a barrier before impurity.

Rabba bar bar Ḥana said: When we would walk after Rabbi Yoḥanan, we would see that when he sought to enter the bathroom while holding a book of aggada, he would give it to us. When he was holding phylacteries, he would not give them to us, as he said: Since the Sages permitted to hold them,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פכין קטנים מצילין באהל המת. עיקרה בסיפרי (פרשת חקת) וכל כלי פתוח בכלי חרש הכתוב מדבר מה ת"ל פתוח ואפילו כל שהוא (והואיל והוא) [הוא] טמא באהל המת לפיכך אם יהיה מוקף בצמיד פתיל מציל על מה שבתוכו כדמפרש התם נמי וכל כלי פתוח מיכן אמרו כלים מצילין בצמיד פתיל באהל המת ואמרו עוד טמא הוא אין ת"ל הוא אלא הוא שיציל על עצמו ובשבת בפ' אמר רבי עקיבא (שבת דף פד) ובבבא קמא בפ' כיצד הרגל מועדת (דף כה) גרסי' תניא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת:

אלא דכולי עלמא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והכא בדלא שהה קא מיפלגי מר סבר גברא דחויא הוא. כלומר מה שהתפלל קודם שתיתת המים בדחוי היה, שלא היה לו להתפלל כיון שהיה מרגיש שצריך לנקביו עד שלא יכול להעמיד על עצמו. ומר סבר מה שהתפלל מיהא קודם לכן גברא חזיא הוא. ובתוספות פירשו גברא דחויא בשעת שתיתת המים, וגברא חזיא הוא אפילו באותה שעה, דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד, אלא רבנן הוא דאחמור כדי שלא להתפלל בשעה שהמים שותתין.
ופסק גאון ורבנו אלפסי ז"ל כמאן דאמר גברא חזיא, ואם לא שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואפילו בגברא חזיא נמי, מדאמרינן לא דכולי עלמא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, דאלמא הכין הלכתא ואפילו בגברא חזיא, אבל בשאר מילי כגון קריאת שמע והלל ומגילה אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש. והא דאמרינן לקמן (ברכות כד, ב) בדרבי אבהו דהוה אזיל בתריה דרבי יוחנן והוי קרא קריאת שמע וכי מטי מבואות המטונפות אשתיק, ואמר ליה רבי יוחנן אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש, ההיא משום דמבואות המטונפות לא חזו למקרי בהו, והלכך כל כי האי גוונא אי שהה מיהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש. נמצא עכשיו פסקן של דברים לפי הסברא הזו דבתפלה החמורה אפילו בגברא חזיא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ובשאר מילי וגברא חזיא אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, ובגברא דחויא בתפלה אפילו לא שהה חוזר לראש, ובשאר מילי אפילו בגברא דחויא חוזר למקום שפסק. ומיהו לדעת הגאון ז"ל שפסק כאן כמאן דאמר גברא חזיא, ליכא הפרש בפוסק בדלא שהה, בין תפלה לשאר מילי דהכא והכא לא משכח חוזר לראש.
והראב"ד ז"ל פסק כמאן דאמר הכא גברא דחויא הוא, ולא שנא תפלה לא שנא קריאת שמע והלל ומגילה כל שפסק מחמת דחוי אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש מהא דהכא, ומדההיא דרבי אבהו ורבי יוחנן דמבואות המטונפות דלקמן, ואם לא שהה כדי לגמור את כולה בתפלה חוזר לראש כמאן דאמר גברא דחויא, ובשאר מילי אינו חוזר אלא למקום שפסק כההיא דרבי אבהו דלקמן, ואם לא פסק מחמת דחויא לא שנא תפלה ולא שנא קריאת שמע והלל ומגילה אפילו שהה אינו חוזר לראש, מדאמר רבי יוחנן (ר"ה לד, ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ואקשינן עלה מדרבי אבהו דפסק קריאת שמע במבואות המטונפות. ואסיקנא דהכי קאמר ליה רבי יוחנן לדידי לא סבירא לי למפסק משום מבואות המטונפות אלא מניח ידו על פיו וקורא, וכיון דאין צריך לפסוק ליכא דחוי, וכל דליכא דחוי אפילו שהה אינו חוזר לראש, אלא לדידך דסבירא לך דאסור ואיכא דחוי, אם שהית חזור לראש. דאלמא הפרש יש בשאר מקומות נמי בין גברא חזיא לדחויא. וכן נמי כתבו בתוס'.
והא דאמרינן הכא שהה כדי לגמור את כולה כולי עלמא לא פליגי דחוזר לראש, לאו למימרא דהכין הלכתא, אלא משום דלא מצי למימר דכולי עלמא לא שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ובדשהה קא מפלגי, דאי הוה משני הכין הוה לן למימר דלכולי עלמא גברא חזיא הוה, ולא בעינן למימר הכין, אבל אי הוה מצי למימר הכין טפי הוה משני דלכולי עלמא לא שהה חוזר למקום שפסק, ובדשהה פליגי דאפילו בשהה אינו חוזר לראש לחד מינייהו.

גירסת הספרים: מהו שיכנס אדם בתפליו לבית הכסא קבוע להשתין מים. וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דשבוש הוא בספרים דהא אפילו לחלצן ברחוק ד' אמות מצרכינן ליה כדאיתא בסמוך, והיכי איבעיא להו ליכנס בתוכו, ורבינא היכי שרי. אלא בית הכסא עראי גרסינן. ומסתברא שאין למחוק הספרים בכך, דההיא דלקמן בנכנס לבית הכסא לגדולים קאמר, וכיון דאיכא תרתי דהוי בית הכסא קבוע ונכנס לפנות איכא למיחש, והלכך חולץ ברחוק ד' אמות, אבל כשנכנס לקטנים אפילו בבית הכסא קבוע אפשר דאינו חולץ, והיינו דקא מבעיא להו והיינו דשרי רבינא.
ואפילו בשל עראי כל שנכנס לגדולים ונעשה על ידו קבוע כשהוא מניחן צריך להרחיק ארבע אמות. דכל קבוע ולגדולים בין שהיה קבוע מעיקרא בין שנעשה עכשיו קבוע גזרו עליו בין בחליצה בין בהנחה ובעי הרחקה ארבע אמות.

הא דאמרינן: אבל בית הכסא עראי חולץ תפיליו ונפנה לאלתר. קשיא לי היכי נפנה לאלתר, דמכל מקום בעינן והיה מחניך קדוש וליכא בשעה שהוא נפנה.

אמר אביי לא שנו אלא בכלי שהוא כליין, אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח. קשיא לי אי בכלי שהוא כליין כי איכא טפח מאי הוי והא כגופן דמי, וכדתניא בשלהי פרקין (כה, ב) בית שיש בו ספר תורה ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או [עד] שיניחם כלי בתוך כלי, ואמר אביי לא אמרן אלא בכלי שאינו כלין אבל בכלי שהוא כלין אפילו עשרה מני כחד מנא דמי. וניחא לי דככלי אחד מיהא הוי וכדאמרינן ככלי אחד דמיא, והיינו נמי דאמר רבא (שם) גלימא אקומטרא ככלי בתוך כלי דמי דאלמא קומטרא מהני ככלי אחד ולא בעינן אלא כלי אחד בלחוד. אלא אדרבה קשיא לי אפילו כלי שהוא כלין אמאי אינו מציל בבית הכסא ואפילו בפחות מטפח, דמי גרע כלין מעורן שהוא מחובר עליהן ומהודק ואי לאו שי"ן דכתיב בהו מציל. דאיבעיא להו במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה (שבת סא, ב) גמ' לא יצא האיש בסנדל המסומר, קמיעין יש בהן משום קדושה או דלמא אין בהן משום קדושה, ואמרינן למאי, ואוקימנא ליכנס בהן לבית הכסא. ואתי למפשטה מדתנן ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ודייקינן הא מן המומחה נפיק, ואי אמרת יש בהן משום קדושה זימנין דמצטרך לבית הכסא ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים. ואוקימנא במחופה עור, ואקשינן והרי תפילין דמחופות עור ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפליו ברחוק ארבע אמות ונכנס, ופריק התם משום שי"ן, דאמר אביי שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני, אלמא אי לאו שי"ן עור מציל. וצריך לי עיון.

אמר רב אשי האי שהה ולא שהה מיבעי ליה. פירוש הא דאמר חוזר לראש הוה ליה למימר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק אלא ודאי מדפסקא למלתיה ואמר סתם חוזר לראש ש"מ דאפי' בדלא שהה נמי קאמר ובדלא שהה הוא דפליגי, הא אם שהה דכ"ע חוזר לראש. וליכא לאקשויי למאן דאמר למקום שפסק לימא אם לא שהה כדי לגמור, דכיון דמ"ד קמא חוזר לראש איירי אפי' בלא שהה וכש"כ בדשהה בתרא נמי דהוא בר פלוגתיה בדכותיה איירי מסתמא:

מאי דכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. שמור נקביך בשעה שאתה מתפלל לפני. מלשון רגלך דייק כדאמרינן אך מסיך הוא את רגליו:

ב"ה אומרים אוחזן בידיו ונכנס. דקסברי ב"ה דאין דרך קדושתן אלא כשהן בראשו אבל בידו לא ולגבי שינה דאמרינן בהפוך שלא יאחזם בידו אלא בראשו התם הוא טעמא מפני שיפלו מידו כשישן וכשהן בראשו הן שמורין יפה:

ר' עקיבא אומר אוחזן בבגדו ובידו ונכנס. משום כבוד:

ביום גוללן כמין ספר. בנכנס לבית הכסא מיירי וה"ק כשנכנס ביום וצריך לחלוץ אותם כדי שלא יכנס עמהם לבית הכסא גוללן כמין ספר ואין צריך להניחם בכלי אלא אוחזן בימינו משום שמירה כנגד לבו משום כבוד, אבל כשנכנס לבית הכסא בלילה כיון שאין לו להניחן דלילה לאו זמן תפלין הוא אלא א"כ היו בראשו דאינו צריך לחלוץ עושה להם כיס טפח ומניחן בתוך הכלי. ואמרינן עלה לא שנו דביום גוללן כמין ספר וסגי להו בהכי אלא כשיש שהות ביום כדי ללבשן דכיון שהיום גדול ויכול עדיין לקיים המצוה לא הטריחוהו לתתן בכיס אבל אם לאחר שיצא מבית הכסא אין שהות ביום כדי ללבשן עושה להם כיס טפח ומניחן בתוכו ומצניען כמו בלילה:

אמר אביי לא שנו דבעינן כיס טפח אלא בכלי שהוא כליין. כלומר בכלי שהוא מיוחד להם דכיון שהוא כליין קרוב הוא להיות בטל אצלם ואם הוא פחות מטפח הרי הן כמגולין אבל בכלי שאינו כליין אפי' פחות מטפח דאפי' פחות מטפח חשוב כלי:

פכין קטנים מצילין באהל המת. פי' בצמיד פתיל אפי' פחות מטפח דחשיבי כלי משום אויר פחות מטפח:

הואיל ושרו רבנן לא ניטרח. כלומר לא אטריח לתלמידים שישמרו אותם, ויש ספרים דגרסי ננטרן כלומר ישמרוני מכל נזק, ויש אומרים אשמור אותם אני בעצמי:

מי שהוצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל אם היה יכול לעמוד על עצמו משעה שהתחיל בתפלתו עד שיעור פרסה תפלתו תפלה ואם לאו אין תפלתו תפלה וחוזר ומתפלל ובמי שהוצרך למי רגלים כבר כתבנו למעלה לדעתנו שאין הדין כן, זה שהוצרך לנקביו ולא יכול לעמוד שפסק ונתנקה כבר ביארנו שאין תפלתו תפלה ואחר שכן אפילו לא שהה חוזר לראש, לא היה צריך לנקביו בשעה שהתחיל להתפלל ובתוך תפלתו נאנס יש אומרים שאינו חוזר לראש שאין לומר בו תפלתו תועבה, אע"פ שאמרנו ביכול לעמוד על עצמו שתפלתו תפלה צריך להזהר שלא יטמא אדם עצמו בשהיית נקביוף אמרו חכמים כל המשהה נקביו עובר משום בל תשקצ את נפשותיכם ולתפלה צריך להשתדל ולטהר עצמו שלא יב לידי טומאה בתפלתו שנא' הכון לקראת אלקיך ישראל וכשנכס לסעודה ראוי לו להשתדל לטהר עצמו קודם אכילה שלא יטרידוהו נקביו בשעת אכילה, ומה שנתגלגל כאן בקצת ספרים לגבל ולתפלה ולנטילת ידים עד ד' מילין כבר ביארנו בפרק שני:

כבר ביארנו שקדושת תפלין יתירה לפיכך צריך אדם שיזהר שלא יקל בהם, מכאן אמרו אסור לאדם להכנס עמהם להשתין מים בבית הכסא קבוע והוא כל בית הכסא שהוכן לבית הכסא ושכבר הותחל להפנות בו, ולא סוף דבר שאסור ליכנס בו כדי להפנות שהרי בכל מקום אסור להפנות בהם ואפילו להפיח בהם שעיקר האסור כל הוצאת ריע רע וקדושה עליו, אלא אפילו להשתין מים אסור ליכנס בבית הכסא קבוע אבל בית הכסא עאי והוא מקום שהוכן לבית הכסא ולא הותחל עדיין להפנות בו מותר להכנס בו ולהשתין ותפליו בראשו ובזרועו וכל שכן במקום שאינו מוכן לבית הכסא כלל, וגדולי המפרשים אוסרים אף בשל עראי ואין גורסין בשאלה זו מהו ליכנס לבית הכסא קבוע שהרי צריך לחלוץ ד' אמות קודם לו, אלא בעראי שאלוה ואסרו, ומכל עיקר הדברים כגרסת הספרים ולא הצריכו לד' אמות אלא כשבר ליפנות שם כמו שיתבאר:

בית הכסא קבוע עצמו מותר לעבור בו לפי דרכו ותפליו בראשו לא אסרו ליכנס בו להשתין מים אלא מגזרה שמא יפנה בהם:

הרוצה להכנס לבית הכסא קבוע יחלוץ תפלין ברחוק ד' אמות ואוחזן בידו וגוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו כרוכים בבגדו וזה שאמרו שאוחזן בימינו אע"פ שהנחת תפלין בשמאל טעם הדבר מפני שהוא צריך לקנח בשמאל כמו שאמרו אין מקנחין אלא בשמאל ולפיכך אוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר שלא יהא ראש הרצועה יוצאת מתחת ידו טפח ואין צריך לומר בקציצת התפלין ובקשריו ואין מניחם לא בחורים הסמוכים לבית הכסא ולא בחורים הסמוכים לרשות הרבים ולא באילנות שמא יאבדו, וכן כשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן, ואם היה בית הכסא עראי חולצן ונפנה לאלתר וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן מפני שעשאו קבוע, ולהשתין מים אע"פ שיכול לעשות כן בעודן בראשו ובזרועו כמו שכתבנו לא יעשה כן ותפליו בידו משום ניצוצות אלא אם כן כרכן בבגדו:

מה שפירשנו שאוחזן בבגדו ובידו ודיו, אין הדברים אמורים אלא ביום ויש שהות ביום כדי ללבשן אחר כן, ואין מטריחים אותו בהצנעה יתרה כל כך אחר שדעתו להחזיר וללבשן אבל בלילה אף ביום אם אין שהות ביום כדי ללבשן מטריחים אותו בהצנעה יתרה ומניחן בכיס שיש בחללו טפח שהוא מיוחד להצנעתן והוא שנקרא כאן כלי שהוא כליין אבל אם כיס זה אין בחללו טפח אין זה כסוי ובטל הוא אגב תפלין הואיל והוא מיוחד להצנעתן אבל אם הצניעו בכלי אחר שאינו מיוחד להם אפילו בפחות מחלל טפח דיו:

כלי חרס המוקף צמיד פתיל שידעת עליו שהוא מציל מה שבתוכו באהל המת תדע שאפילו היה הכלי פחות מטפח מציל ואין אומרים בו טומאה בוקעת ונכנסת:

דברים הללו נאמרו בתפלין מפני שהפלגת קדושתן אינו אלא במקומן ר"ל בראש ובזרוע אבל שאר ספרים שקדושתן בעצמן לא ראש ולא זרוע לא יפנה עמהם כלל אלא צריך להניחן מכל וכל ואפילו ספרי הגדה ומדרש:

דכ"ע שהה חוזר לראש. אבל לא הוה מצי למימר דכ"ע שהה אינו חוזר לראש ובדשהה קא מפלגי [א"ה עיין מעי"ט אות ז' ע"כ הג"ה] משום דלכ"ע הוי גברא חזיא כיון שאינו חוזר לראש דכיון שע"י שום הפסק אינו צריך לחזור ולהתפלל מה שהתפלל כבר, א"כ שפיר מצי להתפלל אע"פ שלא היה יודע שלא היה יכול להעמיד את עצמו מלהטיל מים עד שיגמור תפלתו אבל אי הוה מצי למימר הכי הוי משני ליה דקי"ל דאפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש דאמרינן בפ"ב דמגילה [דף י"ח ע"ב] דאין הלכה כר' מונא שאמר משום ר' יהודה גבי מגילה שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ור' יוחנן נמי קאמר בפ' בתרא דר"ה [דף ל"ד ע"ב] שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא ומסיק התם דפליג אדר' אבהו דאמר חוזר לראש והלכה כר' יוחנן בכל מקום, ועוד שרבי אבהו תלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והכי איתא לקמן בפירקין [דף כ"ד ע"ב] גבי ר' אבהו דהוה אזיל במבואות המטונפות והוה קרי ק"ש ופסק ובעא מיניה דר' יוחנן היכן ליהדר וא"ל ר' יוחנן לדידי לא ס"ל למפסק (ואם) [ואף אם] שהה כדי לגמור את כולה אין צריך לחזור לראש אבל לדידך (אין) דסבירא לך דצריך להפסיק וסבירא לך היכא דשהה לגמור את כולה חוזר לראש הכא נמי חזור לראש, והקשה ה"ר שמשון מקוצי חדא דאין זה דרך שישיב הרב לתלמיד לפי מה שסובר התלמיד כיון שהוא מסופק ושואל ממנו ועוד מנא ליה הא דר' אבהו סבירא ליה היכא דשהה באמצע כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ופי' הוא דודאי היכא דשהה באמצע כדי לגמור את כולה בלא דיחוי ואונס אלא שהה מעצמו ואם היה רוצה היה גומר כי האי גוונא אינו חוזר לראש כי ההיא דמגלה שקרא בסירוגין וכן ההיא דר"ה דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא, אבל היכא דשהה מחמת שהיו מים שותתין על ברכיו ולא היה יכול להתפלל אותה שעה לכ"ע אם שהה כדי לגמור חוזר לראש, והשתא ניחא הא דר' אבהו לקמן וה"ק ליה לדידי לא סבירא לי למיפסקא הילכך לא הייתי צריך לחזור אבל לדידך שהפסקת וסבירא לך שאין המקום ראוי לקרות אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש:

גברא דחויא הוא. ולכך חוזר לראש ולא דמי למהלך במבואות המטונפות דאמרינן לקמן שחוזר למקום שפסק היכא דלא שהה דהתם גברא דלא דחיא הוא אלא שהמקום גורם, הר' יוסף:

ומר סבר גברא חזיא הוא. דאפילו בשעה שהמים שותתין הוא ראוי להתפלל דלא אסרה תורה מי רגלים אלא כנגד העמוד כדאמר, לקמן בפרקין ושותת לא חשיב ליה כעמוד ורבנן הוא דאחמור היכא שלא היה עומד בתפלה:

מהו שיכנס אדם בתפיליו לבית הכסא קבוע להשתין מים. אע"ג דתניא לקמן הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס לאו משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצה לעשות צרכיו:

חיישינן שמא יפנה בהם. ודוקא בבה"כ קבוע אסור להשתין דחיישינן שמא יפנה בהם, אבל במקום שאינו קבוע מותר להשתין בהם ולא חיישינן שמא יפנה בהן:

שהרי פכין קטנים מצילין באוהל המת. פי' אע"פ שהם קטנים מאד אפ"ה מועיל האויר שלהם וחשיב כלי להציל בצמיד פתיל אבל אם לא היה חשוב האויר שלהם לא היה מציל באהל המת מידי דהוו אוכלים שגבלן בטיט דאמרינן בפ"ק דזבחים [דף ז' ע"א] שאין נצולין באוהל המת:

גמרא האי אם שהה אם לא שהה כו' פרש"י במלתיה דרב חסדא ורב המנונא מיבעי לי' לאפלוגי כו' ומדלא אפליג ש"מ אפילו בדלא שהה קאמר עכ"ל. דלמאי דמסיק בלא שהה פליגי ומשום גברא דלא חזי ניחא דלא איצטריך הכא לאפלוגי בין שהה ללא שהה דבשהה ודאי כ"ע מודו אפילו בלאו שותתין מים על ברכיו והוי גברא חזי חוזר לראש ומטעם הפסקה אבל אם בשהה פליגי הכא ודאי דה"ל לאפלוגי לאשמעי' הכא דבלא שהה אפילו בכה"ג דהכא דשותתין מים על ברכיו לכ"ע אינו חוזר לראש ודו"ק:

תוס' בד"ה חיישינן שמא כו' והא דתנן לקמן לא ישתין בהם אפילו בבית הכסא עראי כו' עכ"ל לכאורה מלת אפילו אינו מדוקדק ואדרבה דוקא בב"ה עראי מסיק לקמן דאסור כשמחזיק בידו ומשום ניצוצות אבל בב"ה קבוע דליכא ניצוצות שרי ויש ליישב דלא שרי לקמן ב"ה קבוע אלא לפנות במיושב דליכא ניצוצות כמ"ש הרא"ש אבל להשתין במעומד ודאי דאסור נמי בב"ה קבוע דלא עדיף מב"ה עראי דשייך ביה ניצוצות ודו"ק:

שנאמר הכון לקראת וגו'. ובפ"ק דשבת (י.) יליף מיניה דרמי פוזמקי ורמי סודרא ארישא וכולם בכלל הכון הוא:

מ"ד שמור רגלך כו'. לכאורה לפי פשטיה יש לפרש קרוב להיפך זה וע"ד שאמר שמואל לשאול החפץ לה' בעולות ובזבחים כשמוע בקול ה' וה"פ שמור רגלך מלילך בהבאת חטאות ואשמות לבית אלהים וקרוב לשמוע מלבא לידי חטא מתת הכסילים זבח שחוטאין ומביאין קרבן וכה"ג פירש"י בספר קהלת ויש ליישב דסיפא דקרא כי אינם יודעים לעשות רע אינו מתפרש יפה לפי זה דהא כיון שמביאין קרבן על חטאם ה"ז יודעין בחטאם וע"כ פירשו וקרוב לשמוע דידע להביא קרבן על חטאיו ועושה תשובה אבל הכסיל גם כשמביא קרבן אינו מבחין בין טוב לרע ואינו מביא קרבן חטאת לעשות תשובה אבל מביא זבח שאינו זה קרבן על חטאו ולכך נקט זבח לגבי כסילים שאינו יודע אם חייב להביא קרבן חטאת או אשם וק"ל:

גמרא אמר רב זביד ואיתימא רב (אדא) [יהודה] עד פרסה כו':

שם אמר רבה בר בר חנה כו' עד ומניחן צ"ל קודם אמר ר"י בר אחא כו' ונ"ב באלפס וברא"ש מהופך:

גמרא ואמרי לה שמא יפיח בהם. ברא"ש ליתא לכ"ז ונכון:

שם תניא אידך הנכנס לבה"כ קבוע כו'. ברי"ף ורא"ש ליתא לתיבת קבוע ונכון מדלא מייתי ראיה מזה לר"א בר"ה אר"ש דלעיל ועמש"כ לק' כ"ו א':

רש"י ד"ה ועד כמה. שיהא מותר להתחיל. נראה מזה דהיה לפניו הגי' בגמ' אבל אם יכול לשהות בעצמו מותר כגי' הרי"ף ועי' ברא"ש:

גמ' בין טוב לרע אין מבחינים והם מביאים קרנן לפני. נ״ב והיינו אינם יודעים לעשות רע. לתקן את הרע ע״י קרבנם והוא כענין ועשתה את צפרנה לא עשה (רגליו ולא עשה) שפמו:

שם ראו מה נתן לי פלוני. נ״ב שמא שמו היה כתוב על נרתקן. או היו ידועים וניכרים בט״ע שהן שלו. או מתוך שנגנבו לו תפליו. הוצרך לחזר אחריהם לבקש אולי ימצאם ושמעה הזונה או נודע לו שלקחתם. ונתיראה שלא תהא נתבעת עליהן כגנב. לכן עשתה זאת כדי להציל עצמה הטילה עליו עון אשמה:

אַל תְּהִי כִּכְסִילִים שֶׁחוֹטְאִין וּמְבִיאִין קָרְבָּן, וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם עַל הַטּוֹבָה הֵם מְבִיאִים אוֹ עַל הָרָעָה הֵם מְבִיאִים. פשט המאמר תמוה, ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל תשובה מאהבה עושה זדונות כזכיות, ותשובה מיראה עושה הזדונות כשגגות, וכתבו המפרשים ז"ל שהעושה תשובה פנימית, דהיינו לבו נשבר כראוי עושה העונות כזכיות, אבל תשובה חיצונית שאין בה שברון לב כראוי עושה העונות כשגגות, וכתבו עוד, טעם הקרבן שהאדם מביא עם התשובה, היינו כדי שעל ידי הקרבן יעשה האדם תשובה פנימית בשברון לב כראוי, בחשבו שכל מה שנעשה בקרבן משחיטה עד זריקה, ראוי מן הדין לעשות בו בעצמו, אלא שהקב"ה חס עליו וצוה שיביא בהמה במקומו ועל ידי כן בודאי יהיה לו שברון לב, ואז תשובה זו מעליא לעשות הזדונות זכיות, מה שאין כן אם האדם יביא קרבן ולא יחשוב כן, אלא יביאנו בתורת דורון בלבד, שחושב שהוא מרצה בו להקב"ה לפטרו מעונש עונותיו בעבור דורון זה, הנה בודאי אינו עושה תשובה פנימית בשברון לב אלא חיצונית, ואם כן העונות שלו יהיה כשגגות דוקא, וזה שאמר אינם יודעים אם הקרבן הזה מביאים על הטובה, רצונו לומר כדי שישיגו על ידו טובה שיהיו העונות זכיות, על ידי שחושבין מעשה הקרבן על עצמם ויהיה להם שברון לב, או אם על העדר הרעה הם מביאין, דהיינו שמביאין אותו בתורת דורון, שיתרצה הקב"ה בו לפטרם מן עונש העונות, שבזה אין משיגים טובה להפוך העונות זכיות, אלא ישארו כשגגות, ולזה אמר הקב"ה בין רע לטוב אינם מבחינים, פירוש אין מבחינים מה הפרש בין אם יביא האדם הקרבן בתורת דורון, שהוא רק בשביל העדר הרעה ובין אם יביאנו כדי לעורר שברון לבבו, שבזה ישיג טובה להפוך העונות לזכיות, האם אלו הם יזכו להביא קרבן לפני בתמיה, כי מה דורון זה נחשב להביאו לפני, וכי זה הוא כבודי חס וחלילה, להביא לי בהמה לדורון.

תוס' ד"ה שהרי וכו' שמקבלין טומאה באהל המת. כדאיתא זבחים דף ג ע"א:

בגמרא אמר ר"א האי אם שהה אם לא שהה מיבעיא ליה. ופרש"י דאדר"ח ורב המנונא קאי דהו"ל לפלוגי בין שהה ללא שהה ולכאורה פירושו תמוה דלאיזה צורך היו צריכין להזכיר אם לא שהה בפלוגתייהו אלא בפשיטות הוי ליה לאקשויי אם שהה מיבעיא ליה ולולי פרש"י היה נראה יותר דאברייתא גופא מקשי שהיה לו לחלק ולומר אם שהה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק והיינו כדפרישית בסמוך דלשני הפירושים בתוס' בד"ה ממתין איכא רבותא אפילו במה שחוזר למקום שפסק ואפשר דלפרש"י נמי מצינו לפרש כן דכיון דלמ"ד למקום שפסק משמע להך רבותא דפרישית א"כ מסתמא דמ"ד חוזר לראש נמי מודה ליה בהא דאיכא רבותא בהך מלתא וא"כ הו"ל לאפלוגי ולומר אם שהה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק כנ"ל ועדיין צ"ע:

בפרש"י בד"ה בה"כ קבוע שיש בו צואה כו' עכ"ל. ואע"ג דלקמן ובפ"ק דשבת אמרינן דבה"כ שאמרו אף ע"פ שאין בו צואה מ"מ הא מסקינן דהיינו דוקא לצלויי בגוויה אבל כנגדו לא וא"כ הכא דלענין הרחקת ד' אמות איירי שפיר כתב רש"י דהיינו דוקא שיש בו צואה וק"ל:

בד"ה חולץ ונפנה לאלתר ואוחז תפילין בידו כדאמרינן לקמן כו' עד סוף הדיבור. מבואר מלשון רש"י שאין צריך לאחוז בבגדו ובידו כר"ע בסמוך אלא דבידו לחוד סגי כב"ה וכדפסק רבי מייאשא בסמוך דהלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו משמע דלא בעינן בבגדו כמו שאבאר בסמוך בלשון רש"י והיינו נמי כב"ה ולא כר"ע ולע"ד בכל סוגיית הש"ס משמע בדוכתא טובא דאשכחן כי האי גוונא דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע וקיי"ל דהלכה כב"ה כדאיתא להדיא בס"פ המפקיד לענין שליחות יד וע"ש בחידושינו וכה"ג נמי במס' מ"ש פ"ב לענין כרשיני מ"ש במשנה ד' ובמשנה ט' בפורט סלע של מ"ש בירושלים ובמס' אהלות פ"ה בענין תנור שעינו קמורה לחוץ שבכל אלו פוסק הרמב"ם ז"ל כב"ה לגבי ר"ע ואף שהט"ז בש"ע א"ח סימן מ"ג כותב בפשיטות דלשיטות כל הפוסקים צריך שיאחז בבגדו ובידו אפילו בלא עשיית צרכיו ולכן תמה על הש"ע שכתב אוחזן בידו לבד וסיים שם שיש בזה מכשול להמעיינים בזה ולא דיקדק בלשון רש"י כאן דמשמע להיפך כדפרישית ובאמת נ"ל דמלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל נמי לא פסיקא לן דמצריכו בבגדו ובידו דנהי שהביאו לשון הברייתא ומסיימו בה באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס אפ"ה אין בזה ראיה כיון שהביאו תיכף ומיד בתר הכי מימרא דרבי מייאשא בריה דריב"ל דהלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בידו בימין א"כ ממילא משמע דבידו לחוד סגיא ומה שכתבו לעיל מיניה בבגדו ובידו לישנא דהאי ברייתא נקטא וכיון שהוצרכו להביא הך ברייתא לאשמעינן דלא יניחם בחורין הסמוכים לר"ה מש"ה סיימו בה לישנא דברייתא וסמכו עצמם בפסק הלכה אמימרא דרבי מייאשא כדפרישית אלא דבלשון הרמב"ם פ"ד מהלכות תפילין מבואר דמצריך בבגדו ובידו וכן כתב רבינו יונה ז"ל מ"מ ממאי דפרישית נקטינן מיהו שאין כאן מכשול כ"כ אם אוחזן בידו לבד כיון שרש"י כ"כ להדיא דלישנא דרבי מייאשא נמי משמע הכי וסוגיית הש"ס מסייע להא דקי"ל בכל דוכתא הלכה כב"ה לגבי ר"ע ועיין מה שכתבתי בזה בפסחים במשנה דר"ח סג"ה ועיין עוד בסמוך ובק"א ודו"ק:

בא"ד ובקבוע נמי אוחזן בידו כו' שבזמן שהן בראשו הן בגלוי וגנאי הדבר עכ"ל. משמע מלשון רש"י דעיקר הטעם בזה שצריך לחולצן ברחוק ד' אמות היינו משום דד' אמות הסמוכין כבה"כ דמי לענין זה ומה שמסיים רש"י בלשונו וגנאי הדבר ומשמע דאיסורא ליכא נראה שהוצרך לפרש כן משום דאמרינן בסמוך איבעיא להו מהו שיכנס אדם לבה"כ קבוע להשתין מים דמשמע מינה דעל הכניסה לבה"כ גרידא ליכא קפידא ליכנס בתפילין ומכ"ש לענין הרחקת ארבע אמות לכך הוצרך רש"י לפרש שאין כאן איסור אלא משום גנאי דלפ"ז מצ"ל שפיר דכשרוצה ליכנס לבה"כ לעשות צרכיו לא החמירו רבנן לחולצן מעל ראשו דא"כ יצטרך לברך אח"כ לכשיניחם והוי כברכה שאינה צריכה ועוד דזמנין שנצרך לנקביו ויבא לידי סכנה בכך ולא גרע נמי מכבוד הבריות שהתירו חכמים אפילו במקום איסורא דרבנן כדאיתא בשבת ס"פ המוציא יין שמותר להכניס אבנים מקורזלות לבה"כ בכרמלית כ"ש הכא שאינו אלא משום גנאי נמצא דכ"ז דוקא כשאינו רוצה לחולצן מראשו אבל כשחולצן מראשו מרחיק ד' אמות מבה"כ קבוע ואוחזן בידו כנ"ל בשיטת רש"י ודלא כמ"ש הרא"ש ז"ל ועיין מה שכתב בעל מג"א בסי' הנ"ל סעיף קטן ט' בשם גליון ש"ע של הגאון הש"ך ודבריו נוטין קצת כמ"ש כאן בשיטת רש"י כן נ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך ובק"א:

בגמ' אמר רבי אחאי בר רב הונא אמר רב ששת ל"ש אלא בה"כ קבוע אבל בה"כ עראי חולץ ונפנה לאלתר עיין בב"י סימן כ"ג שתמה על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל שהשמיטו הך מימרא דר"ש ולע"ד לא קשה מידי שהרי כתב רש"י בהא דקאמר חולץ ונפנה לאלתר היינו שאוחז התפילין בידו ולפ"ז ע"כ דר"ש לשיטתו דאמר לקמן ע"ב דלית הילכתא כהאי מתני' דאוסר להשתין ותפילין בידו דב"ש היא משא"כ למאי דמסקינן לקמן מילתא דר"ש בתיובתא דקיי"ל דאסור להשתין ותפילין בידו א"כ ממילא אידחי לן נמי הך מימרא דר"ש ממאי דקאמר בבה"כ עראי חולץ ונפנה לאלתר דכיון שאסור להכניסן בידו וצריך לחולצן וממילא צריך לחולצן ברחוק ארבע אמות ואף דלפי מה שכתבתי בסמוך לא יתכן לפרש כן אלא לשיטת רש"י ולא לשיטת הרא"ש מ"מ בלאו הכי צריך ליישב שיטת הרא"ש דלא תקשי עליה הך קושיא דבעל הש"ך ודעתי לבאר אי"ה בק"א. ולע"ד ממקומו הוא מוכרע דטעמא דד' אמות היינו כפירש"י משום דגנאי הדבר ליכנס לארבע אמות של בה"כ אפילו בלא עשיית צרכיו דאי ס"ד דטעם משום עשיית צרכיו דוקא כפירוש הרא"ש א"כ למה החמירו להרחיק ד' אמות כשהוא יוצא ולמה לא התירו להניחם לאלתר אע"כ דטעמא משום ה"ט גופא דארבע אמות של בה"כ כבה"כ דמי כשהן מגולין כיון דבבה"כ בשדות איירי כמ"ש הפוסקים ועדיין צ"ע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ואוחזן בימינו שלא בבגדו כדי שלא יפלו עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דלפרש"י בידו לחוד סגיא דא"א לפרש דלא אתא למעוטא דבבגדו לחוד לא סגי דא"כ הו"ל לפרש ולא בבגדו מדכתב שלא בבגדו משמע דאדרבא בידו ובבגדו גרע טפי דאכתי איכא למיחש כדי שלא יפלו ובעיקר פירושו ודאי לכאורה לישנא דרבי מייאשא גופא הכי משמע שלא הזכיר בבגדו כלל ועוד מדקאמר רבי מייאשא הלכה גוללן כו' משמע הלכה מכלל דפליגי והא ודאי דבמאי דקאמר גוללן כמין ספר ובהא דקאמר נמי בימינו כנגד לבו לא אשכחן מאן דפליג אלא רבי מייאשא גופא מסברא דנפשיה קאמר הכי ובכי האי גוונא לא שייך לומר הלכה וא"כ אי ס"ד דרבי מייאשא בידו ובבגדו בעי הו"ל למימר הכי בהדיא ועוד דהו"ל למימר הלכה כר"ע אע"כ דלרבי מייאשא בידו לחוד סגיא אלא דבהא ודאי נמי קשיא לרש"י דא"כ הו"ל למימר הלכה כב"ה אע"כ דרבי מייאשא אתא לאשמעינן הא גופא דלב"ה דוקא בידו לחוד הוא דמהני אבל בידו ובבגדו לא ועוד נ"ל דהא דשייך בכה"ג לשון הלכה היינו משום דתרתי ברייתות דלעיל בהכי קמיפלגי דלברייתא קמייתא בידו ובבגדו בעינן כדקתני להדיא התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ולברייתא בתרייתא הא קתני בהדיא התקינו שיהא אוחזן בידו ומדמייתא תלמודא הך ברייתא בתרייתא בסוף אלמא דהלכתא היא כסוגיית הש"ס בכל מקום ובכמה דוכתי אשכחן דבעי הש"ס הי מינייהו דאחריתא ועוד נלע"ד דע"כ הך ברייתא בתרייתא דאחריתא דהא בברייתא קמייתא קתני דבתחלה היה מניחם בחורין הסמוכין לבה"כ ולא ברשות הרבים משום מעשה שהיה א"כ לפ"ז איכא למימר דמש"ה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ולא הוי חיישי לשמא יפלו כפרש"י כאן היינו משום דלאחר שנכנס לבה"כ לאלתר מניחם בחורין הסמוכים לבה"כ והיינו לפנים מן הגדר דלא הוי שכיחי עכברים כמו שפרש"י בסמוך ומש"ה לשעה מועטת לא חיישינן בכה"ג לשמא יפלו. משא"כ בברייתא בתרייתא דקתני איפכא דבתחלה היו מניחים בחורין הסמוכין לבה"כ וא"כ ע"כ היינו כתקנה דברייתא דלעיל שהיה אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ומניחם בחורין הסמוכין לבה"כ אלא שלאח"כ ראו שמאותן החורין נמי היו באין עכברים ונוטלים אותם מש"ה התקינו שיהא מניחים אותן בחלונות הסמוכין לרשות הרבים והיינו משום דלא הוי חיישי לאותו מעשה דתלמיד א' כיון דלא שכיח ובהכי ניחא להו לחכמים טפי לחוש יותר לתקנת עכברים דשכיחא טובא אבל לאחר שראו דבאים עוברי דרכים ונוטלים אותן דהוי נמי חששא דשכיחא טובא משום הכי תיקנו דלא יניחם כלל לחורין אלא אוחזן בידו אפילו בשעה שנפנה נמצינו למידין מזה דהך ברייתא בתרייתא דאחריתא היא ומדקתני בה שיהא אוחזן בידו ולא קתני בבגדו ובידו כתקנה ראשונה דברייתא קמייתא ע"כ היינו משום דכיון שתיקנו שיהא אוחזן בידו כל הזמן אפילו בשעה שנפנה מש"ה אין לאוחזן בבגדו ובידו דחיישינן לכדי שלא יפלו בשעה שנפנה אלא דוקא בידו לחוד בעינן כנ"ל ברור לפי דקדוק לשון הברייתות ובכוונת רש"י בלשונו הצח ודוק היטב:

בגמ' אמר אביי ל"ש אלא בכלי שהוא כליין כו' והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דבשבת פרק במה אשה (שבת דף ס"א) גבי קמיע משמע דאפי' בתפילין כיון שמחופין בעור הוי שרי ליכנס לבית הכסא אי לאו משום דשי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ואם כן אמאי בעינן הכי כיס טפח דהא אפילו בפחות מטפח סגיא כו' ע"ש שהניח בקושיא ולע"ד יש ליישב ולחלק דבעור של תפילין וקמיע שמחופין מכל צד ודבוקין בהן ממש עד שא"א לראות הקלף של התפילין כלל שיהו מגולין לבה"כ מש"ה שרי דאין גנאי בכך לתפילין מה שא"כ בכלי המיוחד לתפילין שהוא עשוי להכניס ולהוציא מהן התפילין ולשמירה בעלמא משום הכי לא מהני כיון דבטל לגבי תפילין וכמאן דליתא דמי כיון דאפשר בנקל ליטלה מתוך הכלי ויהי מגולין לבה"כ השי"ן של תפילין כנ"ל אלא דבלאו הכי לא ידענא מאי קשיא להרשב"א ז""ל מעיקרא דדינא דהתם לענין בזיונא דבה"כ ודאי הוי שרי כשמחופין בעור אי לאו משום שי"ן של תפילין מש"א כן הכא דאיירי לענין בזיונא שלא יניחם על גבי קרקע כמו שפרש"י א"כ שפיר מצינן למימר דאפילו בלא שי"ן של תפילין לא הוי מהני חיפוי עורן להפסיק בינם לבין קרקע כן נראה לי ודו"ק:

אמר רב אשי האי אם שהה וכו'. ויש לדקדק לדברי רבינו יהודה שבתוס' בסוף ד"ה אלא דכ"ע וכו' קשה ודלמא הא דקאמר לימא בהא קמפלגי וכו' כוונתו לדברי ר"י ממש דמ"ס אם שהה כדי לגמור וכו' חוזר לראש ולכך מקרי גברא לא חזי והלכך אפי' לא שהה חוזר לראש ומ"ס למקום שפסק ולכך מקרי גברא חזי והלכך אפי' שהה כדי לגמור אעפי"כ אינו חוזר רק למקום שפסק וא"כ פליגי בין בשהה ובין בלא שהה ואעפי"כ עקר פלוגתייהו תליא בהך דינא אם שהה חוזר לראש או לא ונסתר קושי' רב אשי. ונראה דר"א הכי קאמר כ' שאתה מחליט דבשהה פליגי ע"כ לא ס"ל הך סברה דגברא לא חזי דאי סבירא לך הך סברה א"כ מה חסר לך לומר דבשהה כ"ע חוזר ובשלא שהה פליגי וכדמוקי באמת רב אשי א"ו דלא סבירא לך כלל הך סברה דגברא לא חזי וא"כ ע"כ לדידך רק בשהה פליגי א"כ אם שהה אם לא שהה מיבעי' לי' ור"א דקאמר דכ"ע אם שהה וכו' היינו שיש ברירה בידינו לאוקמי כן אבל באמת גם ר"א מודה שנוכל לאוקמי בין בשהה ובין בלא שהה מכח סברת רבינו יהודה וכנ"ל:

הנצרך לנקביו וכו' תפלתו תועבה. ויל"ד אם אפי' דיעבד תפלתו תועבה ק"ו שלא יתחיל להתפלל וא"כ לא ה"ל למתני רק הנצרך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה. ובשלמא לדעת הרמב"ם והרא"ש דהא דמחלק בין יכול להעמיד עצמו עד פרסה הוא דוקא לענין דיעבד שכבר התפלל אבל לכתחלה אסור אפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה ניחא דברייתא מילי מילי קתני הנצרך לנקביו יהי' באיזה אופן שיהי' אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה היינו באינו יכול להעמיד על עצמו. אבל לגירסת הרי"ף והיא ג"כ דעת רש"י שאם יכול לשהות עד פרסה מותר אפילו לכתחלה וכדמוכח בדברי רש"י בד"ה ועד כמה וכו' א"כ הדק"ל. ובשלמא לאיכא דמתני דבברייתא עצמו מחלק א"כ היא גופה קמ"ל דגם לענין להתחיל לכתחלה ש חילוק בין יכול לעמוד עד פרסה. ובזה יש לתרץ כוונת רש"י שפירש ועד כמה וכו' שיהי' מותר להתחיל בתפלה ולכאורה דברי רש"י ממ"נ תמוהין דאם רש"י גריס כגירסת הרי"ף דגריס מותר א"כ הדבר מפורש שמותר להתחיל דעל דיעבד לא שייך מותר ולא הוצרך רש"י לפרש זה ואם הי' לרש"י הגירסא כמו שהיא לפנינו בגמרא והיא גירסת הרא"ש א"כ קשה היא גופה קשי' מנ"ל לרש"י הא שמותר להתחיל. ולפמ"ש ניחא דמוכח מייתורא דרישא. וכל זה ניחא לאיכא דמתני. אבל לפי תחלת הסוגיא דבברייתא לא נזכר שום חילוק רק רב זביד קאמר חילוק זה הדק"ל דריש' מיותרת. וגם על רש"י קשה דרש"י פי' בדברי הגמ' דקאמר הך ועד כמה על דברי ר"ז ושם פירש רש"י שה' מותר להתחיל קשה. ונראה דאפ"ה ניחא דברייתא קמ"ל דלכתחלה ודיעבד שוים והכי קתני הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה דבכל ענין שאסור לכתחלה אז גם דיעבד תפלתו תועבה והיכי דבדיעבד תפלתו מותר גם לכתחלה. ועוד נלע"ד דברייתא קמ"ל הנצרך לנקביו אל יתפלל לומר שאל יתפלל כלל שאפי' זמן תפלה עוברת לא יתפלל ועיין במג"א סי' צ"ב ס"ק א' מ"ש בשם הב"ח ולפי מ"ש הדבר מוכח מברייתא. ועוד נלע"ד דקתני אל יתפלל לומר דדוקא להתחיל אסור אבל אם באמצע תפלתו נתעורר לו צורך נקביו מותר לגמור תפלתו אפי' אינו יכול לעמוד על עצמו עד פרסה וכדעת הרשב"א שהביא המחבר בסי' צ"ב ס"ב:

ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה. נלע"ד כי בשלהי יומא אמרו במעלת הבעל תשובה שהוא כאלו הקריב פרים שמא תאמר פרי חובה ת"ל אוהבם נדבה. וכתב המהרש"א בח"א לפי שזדונות נעשו כזכיות במצא שהקרבן הוא נדבה ע"ש ואם החוטא ישב בתשובה קודם הבאת הקרבן ונעשה מן העבירה זכות הרי זה מביא קרבן על הטובה לא על הרעה שהרי אין כאן למפרע שום רע רק טוב משא"כ הקרבן בלי תשובה הגונה הוא מבא על הרעה שעשה והכסיל הרואה שהתורה צותה שהחוטא יביא קרבן אינו יודע אם הציוי להביא על הרעה דהיינו בלי תשוב' או על הטוב' דהיינו שכבר קדמה התשובה:

אלא אימא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ומניחם בחורים הסמוכים לבית הכסא וכו'. הדבר תמוה שהרי סדר התקנות כך היו מתחלה היו מניחין בחורין הסמוכים לבהכ"ס וכשראו שעכברים באים ונוטלים התקינו שיניחם בחורין הסמוכים לרה"ר וכשראו שבאו עוברי דרכים ונוטלים אותם התקינו שיאחזם בבגדו ובידו ונכנס כמבואר בברייתא לקמן וא"כ איך נקט כאן תרתי דסתרי אהדדי שיאחזם ונכנס ומניחים בחורים הסמוכי' שאם הניחם בחורים הסמוכים הרי לא נכנס והם עמו. ונראה דאו או קתני שאם יש לו בגד שיוכל להניחם בבגדו ולקחת הכל בידו מיטב ואם אי אפשר לכרכם בבגדו שבגדו דבוק לבשרו בצמצום אז יניחם בחורים הסמוכים לבהכ"ס ובחרו יותר בסמוכים לבהכ"ס מסמוכי' לרה"ר אף שבתחל' ביטלו ההנח' בסמוכי' לבהכ"ס ובחרו בסמוכים לרה"ר היינו לפי שראו התקלה מן העכברים ועדיין לא הרגישו בתקלה של סמוכים לרה"ר אבל אחר שראו שגרמו הסמוכים לרה"ר הריגת הנפש כמעשה דהאי תלמיד בסמוך בחרו במקום שאי אפשר ליקחם בבגדו שיניחם בסמוכים לבהכ"ס יותר מסמוכים לרה"ר. ובזה ניחא מה שמסיים כאן שלא ניחם בסמוכים לרה"ר שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבוא לידי חשד למה לי חשש החשד ותיפוק לי' שיטלו ע"ד ויפסיד תפליו וכמו לקמן בברייתא הסמוכה ששנינו שבאים ע"ד ונוטלים אותם התקינו שיהא אוחזן וכו' ולמה תני כלל שיבוא לידי חשד ולפמ"ש ניחא ששם מיירי באפשר ליטלם עמו ולא עוד אלא ששם התירו שיקחם בידו בלא שום בגד וזה תמיד יש יכולת לעשות ולכן בשביל הפסד התפילין לחוד אף בלי שום חשש התירו אבל כאן בברייתא זו שבעי דוקא בבגדו ומסיים ומניחם בחורין וכו' והיינו כמו שפירשתי דהיינו באם אי אפשר בבגדו ועל כרתו יניחם בחורין ובחרו בחורין הסמוכים לבהכ"ס יותר מסמוכים לרה"ר ובזה לא סגי טעם של הפסד תפילין לחוד דמה לי אם יפסיד התפילין ע"י שיטלום עוברי דרכים ומה לי אם יפסיד ע"י שיטלום עכברים אדרבה יש הפסד ובזיון לכן הוצרך לומר מפני החשד ולהביא הך מעשה שאירע הריגת הנפש ע"י כך:

אוחזן בימינו כנגד לבו. נראה שכ"ז הוא כדי שיהי' נגד לבו לזכרון שלא ישכח ויפלו מימינו וכן מה שפירש"י ואחזן בימינו שלא בבגדו אין כוונתו שלא בבגדו לבד בלי אחיז' בידו דהאי לא צריכה למימרא ואיך שיך בזה הלכה ואין בזה שום פלוגתא וכדאמר לעיל בבגדו ס"ד וכו' אבל כוונת רש"י שיאחזם בימינו לחוד ולא בבגדו שיאחז הבגד בימינו דגם בזה חיישי' דלמא משתלי וב"ה מחמירי בזה שאמרו ויאחזם בידו. ואף שלפמ"ש לעיל א"כ לר' עקיבא בעינן דוקא בבגדו. נלע"ד דב"ה ור"ע מחולקי' מהיפך להיפך ומה דשרו ב"ה אסר ר"ע ומה דשרי ר"ע אסרו ב"ה:

תוס' (והוא בעמוד הקודם ד"ה) אלא לכ"ע וכו'. ורבינו יהודה פירש וכו' דהא לכ"ע הוה גברא חזי כיון דאינו חוזר לראש עיין ברא"ש ובמהרש"א. ונלע"ד להסביר הענין קצת שאם הדין נותן שאם שהה חוזר לראש א"כ זה שהתחיל להתפלל וכבר נצרך לנקביו ה' לו לחוש פן יהיו המים שותתים בכדי שיוגמר את כלה ויהיו ברכותיו שכבר בירך בתחלת התפלה לבטלה כי יצטרך לחזור לראש ואעפי"כ לא נמנע א"כ הוא עצמו הפקיר ברכותיו לכך מקרי גברא לא חזי אבל אם הדין שבכל ענין אינו חוזר לראש א"כ לא הפקיר ברכותיו ולכך מקרי גברא חזי:

ועד כמה א"ר זביד עד פרסה פירש"י ועד כמה יכול להעמיד עצמו מנקביו שיהא מותר להתחיל בתפלה. והנה לענין הדין דעת רש"י נראה כדעת הרי"ף דיכול להעמיד עד פרסה מותר לכתחלה להתפלל. אמנם נראה דגירסת רש"י כגירסא שלפנינו דגרסינן אבל אם יכול להעמיד על עצמו תפלתו תפלה דהוי כדיעבד. ועם כל זה מפרש שאלת ועד כמה כלומר עד כמה יכול לעמוד שיהא מותר לכתחילה. וגם בס' האגודה פסק כהרי"ף. וכן ראיתי בס' אור זרוע קצר כ"י שכתב וז"ל הנצרך לנקביו אל יתפלל ותפלתו תועבה ואם יכול להשהות עצמו עד פרסה מותר ועוד האריך בפנים עכ"ל הרי דפסק מותר דמשמע לכתחילה כדעת הרי"ף. וכן היא גירסת הרשב"א בתשובותיו סי' קל"א ומוכח דסבר הרשב"א כהרי"ף דאם יכול להעמיד עצמו עד פרסה מותר לכתחילה ועמ"ש מרן בב"י סי' צ"ב. גם רבינו ירוחם נתיב ג' חלק ד' כתב וז"ל ודוקא שאינו יכול לעמוד על עצמו בלא יציאה עד כדי מהלך פרסה אבל יכול לעמוד מותר לכתחילה כך פשוט בברכות וכ"כ רי"ף. והתוספות כתבו דאפילו יכול לעמוד אסור אבל אם התפלל תפלתו תפלה עכ"ל ומשמע דדעתו ז"ל כמו שכתב תחילה בסתם ובפשיטות:
ועלה מן האר"ש דדעת הרי"ף ורש"י והרשב"א ואור זרוע ורבינו ירוחם והאגודה דאם יעמוד עד פרסה מותר לכתחילה. ואם יעבור זמן תפלה כתב הרב מגן אברהם שם סי' צ"ב דיש לסמוך על הרי"ף בזה וכתב הרב אליה רבה וכן נ"ל שראיתי באגודה שפסק כרי"ף עכ"ל וכבר נתבאר כמה גדולים דסברי כהרי"ף והכי מסתברא דיש לסמוך עליהם אם יעבור זמן תפלה. ומה שכתב הרב אליה רבה לעיל דהרב ב"ח פסק כהרי"ף וז"ל כתב ע"ת וכו' ולא דק דדוקא לגירסת הרי"ף דגריס בש"ס מותר לכתחילה דפסק הב"ח כוותיה כתב הב"ח וכו' עכ"ל דבריו קשים שהרי הרב ב"ח פסק כהרא"ש וש"ע כמו שיראה הרואה. ואחר זמן בא לידי ספר אליה זוטא ומשם באר"ה דט"ס נפל בס' אליה רבה וצ"ל למטה ע"ש .

(כג סע"א) אבל בכלי שאינו כליין אפי' פחות מטפח.—פירש רשב"ץ בתשובותיו ח"ג סי' כ"ו דחלל טפח זה הוא קודם שמכניס התפילין בו, אבל לאחר שהכניסן בו אפי' אם לא נשאר בו שום חלל אין בכך כלום. ולפי זה מוכח דיכולין לעשות תפילין קטנות אפי' פחות מאצבעיים על אצבעיים דהיינו חצי טפח על חצי טפח ודלא כדעת שמושא רבא (מובא ב"י או"ח סי' ל"ב).

דמר סבר. כל המפסיק בתפלתו אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש כדאמרינן גבי ק''ש לקמן בפירקין (דף כד:) ובשהה קא מיפלגי הכא: האי אם שהה אם לא שהה מיבעי ליה. במילתא דרב חסדא ורב המנונא מיבעי ליה לאפלוגי בין שהה ללא שהה ומדלא אפליג שמע מינה אפילו בדלא שהה קאמר: גברא דחויא הוא. כשהתחיל להתפלל והיה צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינה תפלה וחוזר לראש: ומר סבר גברא חזיא. אע''פ שאינו יכול להמתין עד שיסיים תפלתו תפלה ראויה היא מה שהתפלל קודם שתיתה: ועד כמה. יכול להעמיד עצמו מנקביו שיהא מותר להתחיל בתפלה: איכא דמתני. להאי במה דברים אמורים במתניתא גופא ולא משמעתא דרב זביד ורב יהודה וכי איירי אינהו בשיעורא הוא דאיירי: שמור עצמך שלא תחטא. ותצטרך רגלך ללכת אל בית האלהים להביא חטאת: הוי קרוב לשמוע. תשובה בהבאת קרבנך מתת אותו ככסילים בלא תשובה: שמור נקביך מבין רגליך כמו להסך את רגליו (שמואל א כד) שמור נקביך שלא יפיחו: בית הכסא קבוע. שיש בו צואה וכל בתי כסאות שבגמרא על פני השדה הם בלא חפירה: עראי. שזה מתחיל עכשיו לעשותו בית הכסא: חולץ ונפנה לאלתר. ויאחז תפילין בידו כדאמרינן לקמן ובקבוע נמי אוחזן בידו אלא שצריך לחלצן ברחוק ד' אמות שבזמן שהם בראשו הם בגלוי וגנאי הדבר: מהו שיכנס בתפיליו. כשהן בראשו קאמר: שמא יפנה בהן. גדולים: בחורים הסמוכים לבית הכסא. לפנים מן הגדר בשדה שהוא נפנה בה נותנן בחורים שבכותל: בחורים הסמוכים לרשות הרבים. חורי כותלי מחיצות השדה שאין עכברים מצוין במקום הילוך בני אדם והוא יכנס לאחורי הגדר לפנות: גוללן. ברצועות שלהן: שלא תצא רצועה. שיש בה קדושה שהרי בהן הוא קושרן ובקשר נראה בעשייתו כמין דל''ת על שם אחת מאותיות של שדי והשי''ן עשוי' בכותלי הקציצה החיצונה והיו''ד עשויה בראש רצועת תפילין של יד ורצועה קטנה מאד כפוף ראשה ונראית כמין יו''ד: ואוחזן בימינו. שלא בבגדו כדי שלא יפלו: ביום. כשהוא חולצן בשביל בית הכסא גוללן כמין ספר כדאמרן: ובלילה. כשהוא חולצן בביתו על מנת להצניע עד הבקר: עושה להם כיס טפח. דחללו טפח דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע: לא שנו. דבעי טפח אלא בכלי שהוא כליין. כיס העשוי לצרכן דכליין קרוב להיות בטל אצלם הילכך בעינן דבר הניכר שיהא חוצץ בפניהם: שהרי פכין קטנים מצילין. בהיקף צמיד פתיל באהל המת ואף על גב דלא הוו טפח חייצי: אמר הואיל ושרונהו רבנן. לאוחזן בידו משום שמירתן:

חיישינן שמא יפנה בהן ואסור. ודוקא בבית הכסא קבוע חיישינן שמא יפנה בהן אבל בבית הכסא עראי שאין רגילים לפנות שם מותר להשתין בהן ולא חיישינן שמא יפנה בהן והא דתניא לקמן לא ישתין בהן אפילו בבית הכסא עראי היינו דוקא כשאוחזן בידו דחיישינן שמא ישפשף בהן הניצוצות אם יפלו מים על רגליו או יגע באמה: שהרי פכין קטנים מצילין באהל המת. ועל כרחך מטעם אויר הוא דאי לית בהו אויר כלל לא היו מצילין דהוי כמו אוכלין שגבלן בטיט שמקבלין טומאה באהל המת:

ברכות כג ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף כג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד