פכין קטנים מצילין באהל המת. עיקרה בסיפרי (פרשת חקת) וכל כלי פתוח בכלי חרש הכתוב מדבר מה ת"ל פתוח ואפילו כל שהוא (והואיל והוא) [הוא] טמא באהל המת לפיכך אם יהיה מוקף בצמיד פתיל מציל על מה שבתוכו כדמפרש התם נמי וכל כלי פתוח מיכן אמרו כלים מצילין בצמיד פתיל באהל המת ואמרו עוד טמא הוא אין ת"ל הוא אלא הוא שיציל על עצמו ובשבת בפ' אמר רבי עקיבא (שבת דף פד) ובבבא קמא בפ' כיצד הרגל מועדת (דף כה) גרסי' תניא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת:

אלא דכולי עלמא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והכא בדלא שהה קא מיפלגי מר סבר גברא דחויא הוא. כלומר מה שהתפלל קודם שתיתת המים בדחוי היה, שלא היה לו להתפלל כיון שהיה מרגיש שצריך לנקביו עד שלא יכול להעמיד על עצמו. ומר סבר מה שהתפלל מיהא קודם לכן גברא חזיא הוא. ובתוספות פירשו גברא דחויא בשעת שתיתת המים, וגברא חזיא הוא אפילו באותה שעה, דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד, אלא רבנן הוא דאחמור כדי שלא להתפלל בשעה שהמים שותתין.
ופסק גאון ורבנו אלפסי ז"ל כמאן דאמר גברא חזיא, ואם לא שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואפילו בגברא חזיא נמי, מדאמרינן לא דכולי עלמא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, דאלמא הכין הלכתא ואפילו בגברא חזיא, אבל בשאר מילי כגון קריאת שמע והלל ומגילה אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש. והא דאמרינן לקמן (ברכות כד, ב) בדרבי אבהו דהוה אזיל בתריה דרבי יוחנן והוי קרא קריאת שמע וכי מטי מבואות המטונפות אשתיק, ואמר ליה רבי יוחנן אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש, ההיא משום דמבואות המטונפות לא חזו למקרי בהו, והלכך כל כי האי גוונא אי שהה מיהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש. נמצא עכשיו פסקן של דברים לפי הסברא הזו דבתפלה החמורה אפילו בגברא חזיא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ובשאר מילי וגברא חזיא אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, ובגברא דחויא בתפלה אפילו לא שהה חוזר לראש, ובשאר מילי אפילו בגברא דחויא חוזר למקום שפסק. ומיהו לדעת הגאון ז"ל שפסק כאן כמאן דאמר גברא חזיא, ליכא הפרש בפוסק בדלא שהה, בין תפלה לשאר מילי דהכא והכא לא משכח חוזר לראש.
והראב"ד ז"ל פסק כמאן דאמר הכא גברא דחויא הוא, ולא שנא תפלה לא שנא קריאת שמע והלל ומגילה כל שפסק מחמת דחוי אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש מהא דהכא, ומדההיא דרבי אבהו ורבי יוחנן דמבואות המטונפות דלקמן, ואם לא שהה כדי לגמור את כולה בתפלה חוזר לראש כמאן דאמר גברא דחויא, ובשאר מילי אינו חוזר אלא למקום שפסק כההיא דרבי אבהו דלקמן, ואם לא פסק מחמת דחויא לא שנא תפלה ולא שנא קריאת שמע והלל ומגילה אפילו שהה אינו חוזר לראש, מדאמר רבי יוחנן (ר"ה לד, ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ואקשינן עלה מדרבי אבהו דפסק קריאת שמע במבואות המטונפות. ואסיקנא דהכי קאמר ליה רבי יוחנן לדידי לא סבירא לי למפסק משום מבואות המטונפות אלא מניח ידו על פיו וקורא, וכיון דאין צריך לפסוק ליכא דחוי, וכל דליכא דחוי אפילו שהה אינו חוזר לראש, אלא לדידך דסבירא לך דאסור ואיכא דחוי, אם שהית חזור לראש. דאלמא הפרש יש בשאר מקומות נמי בין גברא חזיא לדחויא. וכן נמי כתבו בתוס'.
והא דאמרינן הכא שהה כדי לגמור את כולה כולי עלמא לא פליגי דחוזר לראש, לאו למימרא דהכין הלכתא, אלא משום דלא מצי למימר דכולי עלמא לא שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ובדשהה קא מפלגי, דאי הוה משני הכין הוה לן למימר דלכולי עלמא גברא חזיא הוה, ולא בעינן למימר הכין, אבל אי הוה מצי למימר הכין טפי הוה משני דלכולי עלמא לא שהה חוזר למקום שפסק, ובדשהה פליגי דאפילו בשהה אינו חוזר לראש לחד מינייהו.

גירסת הספרים: מהו שיכנס אדם בתפליו לבית הכסא קבוע להשתין מים. וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דשבוש הוא בספרים דהא אפילו לחלצן ברחוק ד' אמות מצרכינן ליה כדאיתא בסמוך, והיכי איבעיא להו ליכנס בתוכו, ורבינא היכי שרי. אלא בית הכסא עראי גרסינן. ומסתברא שאין למחוק הספרים בכך, דההיא דלקמן בנכנס לבית הכסא לגדולים קאמר, וכיון דאיכא תרתי דהוי בית הכסא קבוע ונכנס לפנות איכא למיחש, והלכך חולץ ברחוק ד' אמות, אבל כשנכנס לקטנים אפילו בבית הכסא קבוע אפשר דאינו חולץ, והיינו דקא מבעיא להו והיינו דשרי רבינא.
ואפילו בשל עראי כל שנכנס לגדולים ונעשה על ידו קבוע כשהוא מניחן צריך להרחיק ארבע אמות. דכל קבוע ולגדולים בין שהיה קבוע מעיקרא בין שנעשה עכשיו קבוע גזרו עליו בין בחליצה בין בהנחה ובעי הרחקה ארבע אמות.

הא דאמרינן: אבל בית הכסא עראי חולץ תפיליו ונפנה לאלתר. קשיא לי היכי נפנה לאלתר, דמכל מקום בעינן והיה מחניך קדוש וליכא בשעה שהוא נפנה.

אמר אביי לא שנו אלא בכלי שהוא כליין, אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח. קשיא לי אי בכלי שהוא כליין כי איכא טפח מאי הוי והא כגופן דמי, וכדתניא בשלהי פרקין (כה, ב) בית שיש בו ספר תורה ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או [עד] שיניחם כלי בתוך כלי, ואמר אביי לא אמרן אלא בכלי שאינו כלין אבל בכלי שהוא כלין אפילו עשרה מני כחד מנא דמי. וניחא לי דככלי אחד מיהא הוי וכדאמרינן ככלי אחד דמיא, והיינו נמי דאמר רבא (שם) גלימא אקומטרא ככלי בתוך כלי דמי דאלמא קומטרא מהני ככלי אחד ולא בעינן אלא כלי אחד בלחוד. אלא אדרבה קשיא לי אפילו כלי שהוא כלין אמאי אינו מציל בבית הכסא ואפילו בפחות מטפח, דמי גרע כלין מעורן שהוא מחובר עליהן ומהודק ואי לאו שי"ן דכתיב בהו מציל. דאיבעיא להו במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה (שבת סא, ב) גמ' לא יצא האיש בסנדל המסומר, קמיעין יש בהן משום קדושה או דלמא אין בהן משום קדושה, ואמרינן למאי, ואוקימנא ליכנס בהן לבית הכסא. ואתי למפשטה מדתנן ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ודייקינן הא מן המומחה נפיק, ואי אמרת יש בהן משום קדושה זימנין דמצטרך לבית הכסא ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים. ואוקימנא במחופה עור, ואקשינן והרי תפילין דמחופות עור ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפליו ברחוק ארבע אמות ונכנס, ופריק התם משום שי"ן, דאמר אביי שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני, אלמא אי לאו שי"ן עור מציל. וצריך לי עיון.

אמר רב אשי האי שהה ולא שהה מיבעי ליה. פירוש הא דאמר חוזר לראש הוה ליה למימר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק אלא ודאי מדפסקא למלתיה ואמר סתם חוזר לראש ש"מ דאפי' בדלא שהה נמי קאמר ובדלא שהה הוא דפליגי, הא אם שהה דכ"ע חוזר לראש. וליכא לאקשויי למאן דאמר למקום שפסק לימא אם לא שהה כדי לגמור, דכיון דמ"ד קמא חוזר לראש איירי אפי' בלא שהה וכש"כ בדשהה בתרא נמי דהוא בר פלוגתיה בדכותיה איירי מסתמא:

מאי דכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. שמור נקביך בשעה שאתה מתפלל לפני. מלשון רגלך דייק כדאמרינן אך מסיך הוא את רגליו:

ב"ה אומרים אוחזן בידיו ונכנס. דקסברי ב"ה דאין דרך קדושתן אלא כשהן בראשו אבל בידו לא ולגבי שינה דאמרינן בהפוך שלא יאחזם בידו אלא בראשו התם הוא טעמא מפני שיפלו מידו כשישן וכשהן בראשו הן שמורין יפה:

ר' עקיבא אומר אוחזן בבגדו ובידו ונכנס. משום כבוד:

ביום גוללן כמין ספר. בנכנס לבית הכסא מיירי וה"ק כשנכנס ביום וצריך לחלוץ אותם כדי שלא יכנס עמהם לבית הכסא גוללן כמין ספר ואין צריך להניחם בכלי אלא אוחזן בימינו משום שמירה כנגד לבו משום כבוד, אבל כשנכנס לבית הכסא בלילה כיון שאין לו להניחן דלילה לאו זמן תפלין הוא אלא א"כ היו בראשו דאינו צריך לחלוץ עושה להם כיס טפח ומניחן בתוך הכלי. ואמרינן עלה לא שנו דביום גוללן כמין ספר וסגי להו בהכי אלא כשיש שהות ביום כדי ללבשן דכיון שהיום גדול ויכול עדיין לקיים המצוה לא הטריחוהו לתתן בכיס אבל אם לאחר שיצא מבית הכסא אין שהות ביום כדי ללבשן עושה להם כיס טפח ומניחן בתוכו ומצניען כמו בלילה:

אמר אביי לא שנו דבעינן כיס טפח אלא בכלי שהוא כליין. כלומר בכלי שהוא מיוחד להם דכיון שהוא כליין קרוב הוא להיות בטל אצלם ואם הוא פחות מטפח הרי הן כמגולין אבל בכלי שאינו כליין אפי' פחות מטפח דאפי' פחות מטפח חשוב כלי:

פכין קטנים מצילין באהל המת. פי' בצמיד פתיל אפי' פחות מטפח דחשיבי כלי משום אויר פחות מטפח:

הואיל ושרו רבנן לא ניטרח. כלומר לא אטריח לתלמידים שישמרו אותם, ויש ספרים דגרסי ננטרן כלומר ישמרוני מכל נזק, ויש אומרים אשמור אותם אני בעצמי:

מי שהוצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל אם היה יכול לעמוד על עצמו משעה שהתחיל בתפלתו עד שיעור פרסה תפלתו תפלה ואם לאו אין תפלתו תפלה וחוזר ומתפלל ובמי שהוצרך למי רגלים כבר כתבנו למעלה לדעתנו שאין הדין כן, זה שהוצרך לנקביו ולא יכול לעמוד שפסק ונתנקה כבר ביארנו שאין תפלתו תפלה ואחר שכן אפילו לא שהה חוזר לראש, לא היה צריך לנקביו בשעה שהתחיל להתפלל ובתוך תפלתו נאנס יש אומרים שאינו חוזר לראש שאין לומר בו תפלתו תועבה, אע"פ שאמרנו ביכול לעמוד על עצמו שתפלתו תפלה צריך להזהר שלא יטמא אדם עצמו בשהיית נקביוף אמרו חכמים כל המשהה נקביו עובר משום בל תשקצ את נפשותיכם ולתפלה צריך להשתדל ולטהר עצמו שלא יב לידי טומאה בתפלתו שנא' הכון לקראת אלקיך ישראל וכשנכס לסעודה ראוי לו להשתדל לטהר עצמו קודם אכילה שלא יטרידוהו נקביו בשעת אכילה, ומה שנתגלגל כאן בקצת ספרים לגבל ולתפלה ולנטילת ידים עד ד' מילין כבר ביארנו בפרק שני:

כבר ביארנו שקדושת תפלין יתירה לפיכך צריך אדם שיזהר שלא יקל בהם, מכאן אמרו אסור לאדם להכנס עמהם להשתין מים בבית הכסא קבוע והוא כל בית הכסא שהוכן לבית הכסא ושכבר הותחל להפנות בו, ולא סוף דבר שאסור ליכנס בו כדי להפנות שהרי בכל מקום אסור להפנות בהם ואפילו להפיח בהם שעיקר האסור כל הוצאת ריע רע וקדושה עליו, אלא אפילו להשתין מים אסור ליכנס בבית הכסא קבוע אבל בית הכסא עאי והוא מקום שהוכן לבית הכסא ולא הותחל עדיין להפנות בו מותר להכנס בו ולהשתין ותפליו בראשו ובזרועו וכל שכן במקום שאינו מוכן לבית הכסא כלל, וגדולי המפרשים אוסרים אף בשל עראי ואין גורסין בשאלה זו מהו ליכנס לבית הכסא קבוע שהרי צריך לחלוץ ד' אמות קודם לו, אלא בעראי שאלוה ואסרו, ומכל עיקר הדברים כגרסת הספרים ולא הצריכו לד' אמות אלא כשבר ליפנות שם כמו שיתבאר:

בית הכסא קבוע עצמו מותר לעבור בו לפי דרכו ותפליו בראשו לא אסרו ליכנס בו להשתין מים אלא מגזרה שמא יפנה בהם:

הרוצה להכנס לבית הכסא קבוע יחלוץ תפלין ברחוק ד' אמות ואוחזן בידו וגוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו כרוכים בבגדו וזה שאמרו שאוחזן בימינו אע"פ שהנחת תפלין בשמאל טעם הדבר מפני שהוא צריך לקנח בשמאל כמו שאמרו אין מקנחין אלא בשמאל ולפיכך אוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר שלא יהא ראש הרצועה יוצאת מתחת ידו טפח ואין צריך לומר בקציצת התפלין ובקשריו ואין מניחם לא בחורים הסמוכים לבית הכסא ולא בחורים הסמוכים לרשות הרבים ולא באילנות שמא יאבדו, וכן כשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן, ואם היה בית הכסא עראי חולצן ונפנה לאלתר וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן מפני שעשאו קבוע, ולהשתין מים אע"פ שיכול לעשות כן בעודן בראשו ובזרועו כמו שכתבנו לא יעשה כן ותפליו בידו משום ניצוצות אלא אם כן כרכן בבגדו:

מה שפירשנו שאוחזן בבגדו ובידו ודיו, אין הדברים אמורים אלא ביום ויש שהות ביום כדי ללבשן אחר כן, ואין מטריחים אותו בהצנעה יתרה כל כך אחר שדעתו להחזיר וללבשן אבל בלילה אף ביום אם אין שהות ביום כדי ללבשן מטריחים אותו בהצנעה יתרה ומניחן בכיס שיש בחללו טפח שהוא מיוחד להצנעתן והוא שנקרא כאן כלי שהוא כליין אבל אם כיס זה אין בחללו טפח אין זה כסוי ובטל הוא אגב תפלין הואיל והוא מיוחד להצנעתן אבל אם הצניעו בכלי אחר שאינו מיוחד להם אפילו בפחות מחלל טפח דיו:

כלי חרס המוקף צמיד פתיל שידעת עליו שהוא מציל מה שבתוכו באהל המת תדע שאפילו היה הכלי פחות מטפח מציל ואין אומרים בו טומאה בוקעת ונכנסת:

דברים הללו נאמרו בתפלין מפני שהפלגת קדושתן אינו אלא במקומן ר"ל בראש ובזרוע אבל שאר ספרים שקדושתן בעצמן לא ראש ולא זרוע לא יפנה עמהם כלל אלא צריך להניחן מכל וכל ואפילו ספרי הגדה ומדרש:

דכ"ע שהה חוזר לראש. אבל לא הוה מצי למימר דכ"ע שהה אינו חוזר לראש ובדשהה קא מפלגי [א"ה עיין מעי"ט אות ז' ע"כ הג"ה] משום דלכ"ע הוי גברא חזיא כיון שאינו חוזר לראש דכיון שע"י שום הפסק אינו צריך לחזור ולהתפלל מה שהתפלל כבר, א"כ שפיר מצי להתפלל אע"פ שלא היה יודע שלא היה יכול להעמיד את עצמו מלהטיל מים עד שיגמור תפלתו אבל אי הוה מצי למימר הכי הוי משני ליה דקי"ל דאפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש דאמרינן בפ"ב דמגילה [דף י"ח ע"ב] דאין הלכה כר' מונא שאמר משום ר' יהודה גבי מגילה שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ור' יוחנן נמי קאמר בפ' בתרא דר"ה [דף ל"ד ע"ב] שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא ומסיק התם דפליג אדר' אבהו דאמר חוזר לראש והלכה כר' יוחנן בכל מקום, ועוד שרבי אבהו תלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והכי איתא לקמן בפירקין [דף כ"ד ע"ב] גבי ר' אבהו דהוה אזיל במבואות המטונפות והוה קרי ק"ש ופסק ובעא מיניה דר' יוחנן היכן ליהדר וא"ל ר' יוחנן לדידי לא ס"ל למפסק (ואם) [ואף אם] שהה כדי לגמור את כולה אין צריך לחזור לראש אבל לדידך (אין) דסבירא לך דצריך להפסיק וסבירא לך היכא דשהה לגמור את כולה חוזר לראש הכא נמי חזור לראש, והקשה ה"ר שמשון מקוצי חדא דאין זה דרך שישיב הרב לתלמיד לפי מה שסובר התלמיד כיון שהוא מסופק ושואל ממנו ועוד מנא ליה הא דר' אבהו סבירא ליה היכא דשהה באמצע כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ופי' הוא דודאי היכא דשהה באמצע כדי לגמור את כולה בלא דיחוי ואונס אלא שהה מעצמו ואם היה רוצה היה גומר כי האי גוונא אינו חוזר לראש כי ההיא דמגלה שקרא בסירוגין וכן ההיא דר"ה דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא, אבל היכא דשהה מחמת שהיו מים שותתין על ברכיו ולא היה יכול להתפלל אותה שעה לכ"ע אם שהה כדי לגמור חוזר לראש, והשתא ניחא הא דר' אבהו לקמן וה"ק ליה לדידי לא סבירא לי למיפסקא הילכך לא הייתי צריך לחזור אבל לדידך שהפסקת וסבירא לך שאין המקום ראוי לקרות אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש:

גברא דחויא הוא. ולכך חוזר לראש ולא דמי למהלך במבואות המטונפות דאמרינן לקמן שחוזר למקום שפסק היכא דלא שהה דהתם גברא דלא דחיא הוא אלא שהמקום גורם, הר' יוסף:

ומר סבר גברא חזיא הוא. דאפילו בשעה שהמים שותתין הוא ראוי להתפלל דלא אסרה תורה מי רגלים אלא כנגד העמוד כדאמר, לקמן בפרקין ושותת לא חשיב ליה כעמוד ורבנן הוא דאחמור היכא שלא היה עומד בתפלה:

מהו שיכנס אדם בתפיליו לבית הכסא קבוע להשתין מים. אע"ג דתניא לקמן הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס לאו משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצה לעשות צרכיו:

חיישינן שמא יפנה בהם. ודוקא בבה"כ קבוע אסור להשתין דחיישינן שמא יפנה בהם, אבל במקום שאינו קבוע מותר להשתין בהם ולא חיישינן שמא יפנה בהן:

שהרי פכין קטנים מצילין באוהל המת. פי' אע"פ שהם קטנים מאד אפ"ה מועיל האויר שלהם וחשיב כלי להציל בצמיד פתיל אבל אם לא היה חשוב האויר שלהם לא היה מציל באהל המת מידי דהוו אוכלים שגבלן בטיט דאמרינן בפ"ק דזבחים [דף ז' ע"א] שאין נצולין באוהל המת:

גמרא האי אם שהה אם לא שהה כו' פרש"י במלתיה דרב חסדא ורב המנונא מיבעי לי' לאפלוגי כו' ומדלא אפליג ש"מ אפילו בדלא שהה קאמר עכ"ל. דלמאי דמסיק בלא שהה פליגי ומשום גברא דלא חזי ניחא דלא איצטריך הכא לאפלוגי בין שהה ללא שהה דבשהה ודאי כ"ע מודו אפילו בלאו שותתין מים על ברכיו והוי גברא חזי חוזר לראש ומטעם הפסקה אבל אם בשהה פליגי הכא ודאי דה"ל לאפלוגי לאשמעי' הכא דבלא שהה אפילו בכה"ג דהכא דשותתין מים על ברכיו לכ"ע אינו חוזר לראש ודו"ק:

תוס' בד"ה חיישינן שמא כו' והא דתנן לקמן לא ישתין בהם אפילו בבית הכסא עראי כו' עכ"ל לכאורה מלת אפילו אינו מדוקדק ואדרבה דוקא בב"ה עראי מסיק לקמן דאסור כשמחזיק בידו ומשום ניצוצות אבל בב"ה קבוע דליכא ניצוצות שרי ויש ליישב דלא שרי לקמן ב"ה קבוע אלא לפנות במיושב דליכא ניצוצות כמ"ש הרא"ש אבל להשתין במעומד ודאי דאסור נמי בב"ה קבוע דלא עדיף מב"ה עראי דשייך ביה ניצוצות ודו"ק:

שנאמר הכון לקראת וגו'. ובפ"ק דשבת (י.) יליף מיניה דרמי פוזמקי ורמי סודרא ארישא וכולם בכלל הכון הוא:

מ"ד שמור רגלך כו'. לכאורה לפי פשטיה יש לפרש קרוב להיפך זה וע"ד שאמר שמואל לשאול החפץ לה' בעולות ובזבחים כשמוע בקול ה' וה"פ שמור רגלך מלילך בהבאת חטאות ואשמות לבית אלהים וקרוב לשמוע מלבא לידי חטא מתת הכסילים זבח שחוטאין ומביאין קרבן וכה"ג פירש"י בספר קהלת ויש ליישב דסיפא דקרא כי אינם יודעים לעשות רע אינו מתפרש יפה לפי זה דהא כיון שמביאין קרבן על חטאם ה"ז יודעין בחטאם וע"כ פירשו וקרוב לשמוע דידע להביא קרבן על חטאיו ועושה תשובה אבל הכסיל גם כשמביא קרבן אינו מבחין בין טוב לרע ואינו מביא קרבן חטאת לעשות תשובה אבל מביא זבח שאינו זה קרבן על חטאו ולכך נקט זבח לגבי כסילים שאינו יודע אם חייב להביא קרבן חטאת או אשם וק"ל:

גמרא אמר רב זביד ואיתימא רב (אדא) [יהודה] עד פרסה כו':

שם אמר רבה בר בר חנה כו' עד ומניחן צ"ל קודם אמר ר"י בר אחא כו' ונ"ב באלפס וברא"ש מהופך:

גמרא ואמרי לה שמא יפיח בהם. ברא"ש ליתא לכ"ז ונכון:

שם תניא אידך הנכנס לבה"כ קבוע כו'. ברי"ף ורא"ש ליתא לתיבת קבוע ונכון מדלא מייתי ראיה מזה לר"א בר"ה אר"ש דלעיל ועמש"כ לק' כ"ו א':

רש"י ד"ה ועד כמה. שיהא מותר להתחיל. נראה מזה דהיה לפניו הגי' בגמ' אבל אם יכול לשהות בעצמו מותר כגי' הרי"ף ועי' ברא"ש:

גמ' בין טוב לרע אין מבחינים והם מביאים קרנן לפני. נ״ב והיינו אינם יודעים לעשות רע. לתקן את הרע ע״י קרבנם והוא כענין ועשתה את צפרנה לא עשה (רגליו ולא עשה) שפמו:

שם ראו מה נתן לי פלוני. נ״ב שמא שמו היה כתוב על נרתקן. או היו ידועים וניכרים בט״ע שהן שלו. או מתוך שנגנבו לו תפליו. הוצרך לחזר אחריהם לבקש אולי ימצאם ושמעה הזונה או נודע לו שלקחתם. ונתיראה שלא תהא נתבעת עליהן כגנב. לכן עשתה זאת כדי להציל עצמה הטילה עליו עון אשמה:

אַל תְּהִי כִּכְסִילִים שֶׁחוֹטְאִין וּמְבִיאִין קָרְבָּן, וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם עַל הַטּוֹבָה הֵם מְבִיאִים אוֹ עַל הָרָעָה הֵם מְבִיאִים. פשט המאמר תמוה, ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל תשובה מאהבה עושה זדונות כזכיות, ותשובה מיראה עושה הזדונות כשגגות, וכתבו המפרשים ז"ל שהעושה תשובה פנימית, דהיינו לבו נשבר כראוי עושה העונות כזכיות, אבל תשובה חיצונית שאין בה שברון לב כראוי עושה העונות כשגגות, וכתבו עוד, טעם הקרבן שהאדם מביא עם התשובה, היינו כדי שעל ידי הקרבן יעשה האדם תשובה פנימית בשברון לב כראוי, בחשבו שכל מה שנעשה בקרבן משחיטה עד זריקה, ראוי מן הדין לעשות בו בעצמו, אלא שהקב"ה חס עליו וצוה שיביא בהמה במקומו ועל ידי כן בודאי יהיה לו שברון לב, ואז תשובה זו מעליא לעשות הזדונות זכיות, מה שאין כן אם האדם יביא קרבן ולא יחשוב כן, אלא יביאנו בתורת דורון בלבד, שחושב שהוא מרצה בו להקב"ה לפטרו מעונש עונותיו בעבור דורון זה, הנה בודאי אינו עושה תשובה פנימית בשברון לב אלא חיצונית, ואם כן העונות שלו יהיה כשגגות דוקא, וזה שאמר אינם יודעים אם הקרבן הזה מביאים על הטובה, רצונו לומר כדי שישיגו על ידו טובה שיהיו העונות זכיות, על ידי שחושבין מעשה הקרבן על עצמם ויהיה להם שברון לב, או אם על העדר הרעה הם מביאין, דהיינו שמביאין אותו בתורת דורון, שיתרצה הקב"ה בו לפטרם מן עונש העונות, שבזה אין משיגים טובה להפוך העונות זכיות, אלא ישארו כשגגות, ולזה אמר הקב"ה בין רע לטוב אינם מבחינים, פירוש אין מבחינים מה הפרש בין אם יביא האדם הקרבן בתורת דורון, שהוא רק בשביל העדר הרעה ובין אם יביאנו כדי לעורר שברון לבבו, שבזה ישיג טובה להפוך העונות לזכיות, האם אלו הם יזכו להביא קרבן לפני בתמיה, כי מה דורון זה נחשב להביאו לפני, וכי זה הוא כבודי חס וחלילה, להביא לי בהמה לדורון.

תוס' ד"ה שהרי וכו' שמקבלין טומאה באהל המת. כדאיתא זבחים דף ג ע"א:

בגמרא אמר ר"א האי אם שהה אם לא שהה מיבעיא ליה. ופרש"י דאדר"ח ורב המנונא קאי דהו"ל לפלוגי בין שהה ללא שהה ולכאורה פירושו תמוה דלאיזה צורך היו צריכין להזכיר אם לא שהה בפלוגתייהו אלא בפשיטות הוי ליה לאקשויי אם שהה מיבעיא ליה ולולי פרש"י היה נראה יותר דאברייתא גופא מקשי שהיה לו לחלק ולומר אם שהה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק והיינו כדפרישית בסמוך דלשני הפירושים בתוס' בד"ה ממתין איכא רבותא אפילו במה שחוזר למקום שפסק ואפשר דלפרש"י נמי מצינו לפרש כן דכיון דלמ"ד למקום שפסק משמע להך רבותא דפרישית א"כ מסתמא דמ"ד חוזר לראש נמי מודה ליה בהא דאיכא רבותא בהך מלתא וא"כ הו"ל לאפלוגי ולומר אם שהה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק כנ"ל ועדיין צ"ע:

בפרש"י בד"ה בה"כ קבוע שיש בו צואה כו' עכ"ל. ואע"ג דלקמן ובפ"ק דשבת אמרינן דבה"כ שאמרו אף ע"פ שאין בו צואה מ"מ הא מסקינן דהיינו דוקא לצלויי בגוויה אבל כנגדו לא וא"כ הכא דלענין הרחקת ד' אמות איירי שפיר כתב רש"י דהיינו דוקא שיש בו צואה וק"ל:

בד"ה חולץ ונפנה לאלתר ואוחז תפילין בידו כדאמרינן לקמן כו' עד סוף הדיבור. מבואר מלשון רש"י שאין צריך לאחוז בבגדו ובידו כר"ע בסמוך אלא דבידו לחוד סגי כב"ה וכדפסק רבי מייאשא בסמוך דהלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו משמע דלא בעינן בבגדו כמו שאבאר בסמוך בלשון רש"י והיינו נמי כב"ה ולא כר"ע ולע"ד בכל סוגיית הש"ס משמע בדוכתא טובא דאשכחן כי האי גוונא דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע וקיי"ל דהלכה כב"ה כדאיתא להדיא בס"פ המפקיד לענין שליחות יד וע"ש בחידושינו וכה"ג נמי במס' מ"ש פ"ב לענין כרשיני מ"ש במשנה ד' ובמשנה ט' בפורט סלע של מ"ש בירושלים ובמס' אהלות פ"ה בענין תנור שעינו קמורה לחוץ שבכל אלו פוסק הרמב"ם ז"ל כב"ה לגבי ר"ע ואף שהט"ז בש"ע א"ח סימן מ"ג כותב בפשיטות דלשיטות כל הפוסקים צריך שיאחז בבגדו ובידו אפילו בלא עשיית צרכיו ולכן תמה על הש"ע שכתב אוחזן בידו לבד וסיים שם שיש בזה מכשול להמעיינים בזה ולא דיקדק בלשון רש"י כאן דמשמע להיפך כדפרישית ובאמת נ"ל דמלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל נמי לא פסיקא לן דמצריכו בבגדו ובידו דנהי שהביאו לשון הברייתא ומסיימו בה באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס אפ"ה אין בזה ראיה כיון שהביאו תיכף ומיד בתר הכי מימרא דרבי מייאשא בריה דריב"ל דהלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בידו בימין א"כ ממילא משמע דבידו לחוד סגיא ומה שכתבו לעיל מיניה בבגדו ובידו לישנא דהאי ברייתא נקטא וכיון שהוצרכו להביא הך ברייתא לאשמעינן דלא יניחם בחורין הסמוכים לר"ה מש"ה סיימו בה לישנא דברייתא וסמכו עצמם בפסק הלכה אמימרא דרבי מייאשא כדפרישית אלא דבלשון הרמב"ם פ"ד מהלכות תפילין מבואר דמצריך בבגדו ובידו וכן כתב רבינו יונה ז"ל מ"מ ממאי דפרישית נקטינן מיהו שאין כאן מכשול כ"כ אם אוחזן בידו לבד כיון שרש"י כ"כ להדיא דלישנא דרבי מייאשא נמי משמע הכי וסוגיית הש"ס מסייע להא דקי"ל בכל דוכתא הלכה כב"ה לגבי ר"ע ועיין מה שכתבתי בזה בפסחים במשנה דר"ח סג"ה ועיין עוד בסמוך ובק"א ודו"ק:

בא"ד ובקבוע נמי אוחזן בידו כו' שבזמן שהן בראשו הן בגלוי וגנאי הדבר עכ"ל. משמע מלשון רש"י דעיקר הטעם בזה שצריך לחולצן ברחוק ד' אמות היינו משום דד' אמות הסמוכין כבה"כ דמי לענין זה ומה שמסיים רש"י בלשונו וגנאי הדבר ומשמע דאיסורא ליכא נראה שהוצרך לפרש כן משום דאמרינן בסמוך איבעיא להו מהו שיכנס אדם לבה"כ קבוע להשתין מים דמשמע מינה דעל הכניסה לבה"כ גרידא ליכא קפידא ליכנס בתפילין ומכ"ש לענין הרחקת ארבע אמות לכך הוצרך רש"י לפרש שאין כאן איסור אלא משום גנאי דלפ"ז מצ"ל שפיר דכשרוצה ליכנס לבה"כ לעשות צרכיו לא החמירו רבנן לחולצן מעל ראשו דא"כ יצטרך לברך אח"כ לכשיניחם והוי כברכה שאינה צריכה ועוד דזמנין שנצרך לנקביו ויבא לידי סכנה בכך ולא גרע נמי מכבוד הבריות שהתירו חכמים אפילו במקום איסורא דרבנן כדאיתא בשבת ס"פ המוציא יין שמותר להכניס אבנים מקורזלות לבה"כ בכרמלית כ"ש הכא שאינו אלא משום גנאי נמצא דכ"ז דוקא כשאינו רוצה לחולצן מראשו אבל כשחולצן מראשו מרחיק ד' אמות מבה"כ קבוע ואוחזן בידו כנ"ל בשיטת רש"י ודלא כמ"ש הרא"ש ז"ל ועיין מה שכתב בעל מג"א בסי' הנ"ל סעיף קטן ט' בשם גליון ש"ע של הגאון הש"ך ודבריו נוטין קצת כמ"ש כאן בשיטת רש"י כן נ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך ובק"א:

בגמ' אמר רבי אחאי בר רב הונא אמר רב ששת ל"ש אלא בה"כ קבוע אבל בה"כ עראי חולץ ונפנה לאלתר עיין בב"י סימן כ"ג שתמה על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל שהשמיטו הך מימרא דר"ש ולע"ד לא קשה מידי שהרי כתב רש"י בהא דקאמר חולץ ונפנה לאלתר היינו שאוחז התפילין בידו ולפ"ז ע"כ דר"ש לשיטתו דאמר לקמן ע"ב דלית הילכתא כהאי מתני' דאוסר להשתין ותפילין בידו דב"ש היא משא"כ למאי דמסקינן לקמן מילתא דר"ש בתיובתא דקיי"ל דאסור להשתין ותפילין בידו א"כ ממילא אידחי לן נמי הך מימרא דר"ש ממאי דקאמר בבה"כ עראי חולץ ונפנה לאלתר דכיון שאסור להכניסן בידו וצריך לחולצן וממילא צריך לחולצן ברחוק ארבע אמות ואף דלפי מה שכתבתי בסמוך לא יתכן לפרש כן אלא לשיטת רש"י ולא לשיטת הרא"ש מ"מ בלאו הכי צריך ליישב שיטת הרא"ש דלא תקשי עליה הך קושיא דבעל הש"ך ודעתי לבאר אי"ה בק"א. ולע"ד ממקומו הוא מוכרע דטעמא דד' אמות היינו כפירש"י משום דגנאי הדבר ליכנס לארבע אמות של בה"כ אפילו בלא עשיית צרכיו דאי ס"ד דטעם משום עשיית צרכיו דוקא כפירוש הרא"ש א"כ למה החמירו להרחיק ד' אמות כשהוא יוצא ולמה לא התירו להניחם לאלתר אע"כ דטעמא משום ה"ט גופא דארבע אמות של בה"כ כבה"כ דמי כשהן מגולין כיון דבבה"כ בשדות איירי כמ"ש הפוסקים ועדיין צ"ע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ואוחזן בימינו שלא בבגדו כדי שלא יפלו עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דלפרש"י בידו לחוד סגיא דא"א לפרש דלא אתא למעוטא דבבגדו לחוד לא סגי דא"כ הו"ל לפרש ולא בבגדו מדכתב שלא בבגדו משמע דאדרבא בידו ובבגדו גרע טפי דאכתי איכא למיחש כדי שלא יפלו ובעיקר פירושו ודאי לכאורה לישנא דרבי מייאשא גופא הכי משמע שלא הזכיר בבגדו כלל ועוד מדקאמר רבי מייאשא הלכה גוללן כו' משמע הלכה מכלל דפליגי והא ודאי דבמאי דקאמר גוללן כמין ספר ובהא דקאמר נמי בימינו כנגד לבו לא אשכחן מאן דפליג אלא רבי מייאשא גופא מסברא דנפשיה קאמר הכי ובכי האי גוונא לא שייך לומר הלכה וא"כ אי ס"ד דרבי מייאשא בידו ובבגדו בעי הו"ל למימר הכי בהדיא ועוד דהו"ל למימר הלכה כר"ע אע"כ דלרבי מייאשא בידו לחוד סגיא אלא דבהא ודאי נמי קשיא לרש"י דא"כ הו"ל למימר הלכה כב"ה אע"כ דרבי מייאשא אתא לאשמעינן הא גופא דלב"ה דוקא בידו לחוד הוא דמהני אבל בידו ובבגדו לא ועוד נ"ל דהא דשייך בכה"ג לשון הלכה היינו משום דתרתי ברייתות דלעיל בהכי קמיפלגי דלברייתא קמייתא בידו ובבגדו בעינן כדקתני להדיא התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ולברייתא בתרייתא הא קתני בהדיא התקינו שיהא אוחזן בידו ומדמייתא תלמודא הך ברייתא בתרייתא בסוף אלמא דהלכתא היא כסוגיית הש"ס בכל מקום ובכמה דוכתי אשכחן דבעי הש"ס הי מינייהו דאחריתא ועוד נלע"ד דע"כ הך ברייתא בתרייתא דאחריתא דהא בברייתא קמייתא קתני דבתחלה היה מניחם בחורין הסמוכין לבה"כ ולא ברשות הרבים משום מעשה שהיה א"כ לפ"ז איכא למימר דמש"ה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ולא הוי חיישי לשמא יפלו כפרש"י כאן היינו משום דלאחר שנכנס לבה"כ לאלתר מניחם בחורין הסמוכים לבה"כ והיינו לפנים מן הגדר דלא הוי שכיחי עכברים כמו שפרש"י בסמוך ומש"ה לשעה מועטת לא חיישינן בכה"ג לשמא יפלו. משא"כ בברייתא בתרייתא דקתני איפכא דבתחלה היו מניחים בחורין הסמוכין לבה"כ וא"כ ע"כ היינו כתקנה דברייתא דלעיל שהיה אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ומניחם בחורין הסמוכין לבה"כ אלא שלאח"כ ראו שמאותן החורין נמי היו באין עכברים ונוטלים אותם מש"ה התקינו שיהא מניחים אותן בחלונות הסמוכין לרשות הרבים והיינו משום דלא הוי חיישי לאותו מעשה דתלמיד א' כיון דלא שכיח ובהכי ניחא להו לחכמים טפי לחוש יותר לתקנת עכברים דשכיחא טובא אבל לאחר שראו דבאים עוברי דרכים ונוטלים אותן דהוי נמי חששא דשכיחא טובא משום הכי תיקנו דלא יניחם כלל לחורין אלא אוחזן בידו אפילו בשעה שנפנה נמצינו למידין מזה דהך ברייתא בתרייתא דאחריתא היא ומדקתני בה שיהא אוחזן בידו ולא קתני בבגדו ובידו כתקנה ראשונה דברייתא קמייתא ע"כ היינו משום דכיון שתיקנו שיהא אוחזן בידו כל הזמן אפילו בשעה שנפנה מש"ה אין לאוחזן בבגדו ובידו דחיישינן לכדי שלא יפלו בשעה שנפנה אלא דוקא בידו לחוד בעינן כנ"ל ברור לפי דקדוק לשון הברייתות ובכוונת רש"י בלשונו הצח ודוק היטב:

בגמ' אמר אביי ל"ש אלא בכלי שהוא כליין כו' והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דבשבת פרק במה אשה (שבת דף ס"א) גבי קמיע משמע דאפי' בתפילין כיון שמחופין בעור הוי שרי ליכנס לבית הכסא אי לאו משום דשי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ואם כן אמאי בעינן הכי כיס טפח דהא אפילו בפחות מטפח סגיא כו' ע"ש שהניח בקושיא ולע"ד יש ליישב ולחלק דבעור של תפילין וקמיע שמחופין מכל צד ודבוקין בהן ממש עד שא"א לראות הקלף של התפילין כלל שיהו מגולין לבה"כ מש"ה שרי דאין גנאי בכך לתפילין מה שא"כ בכלי המיוחד לתפילין שהוא עשוי להכניס ולהוציא מהן התפילין ולשמירה בעלמא משום הכי לא מהני כיון דבטל לגבי תפילין וכמאן דליתא דמי כיון דאפשר בנקל ליטלה מתוך הכלי ויהי מגולין לבה"כ השי"ן של תפילין כנ"ל אלא דבלאו הכי לא ידענא מאי קשיא להרשב"א ז""ל מעיקרא דדינא דהתם לענין בזיונא דבה"כ ודאי הוי שרי כשמחופין בעור אי לאו משום שי"ן של תפילין מש"א כן הכא דאיירי לענין בזיונא שלא יניחם על גבי קרקע כמו שפרש"י א"כ שפיר מצינן למימר דאפילו בלא שי"ן של תפילין לא הוי מהני חיפוי עורן להפסיק בינם לבין קרקע כן נראה לי ודו"ק:

אמר רב אשי האי אם שהה וכו'. ויש לדקדק לדברי רבינו יהודה שבתוס' בסוף ד"ה אלא דכ"ע וכו' קשה ודלמא הא דקאמר לימא בהא קמפלגי וכו' כוונתו לדברי ר"י ממש דמ"ס אם שהה כדי לגמור וכו' חוזר לראש ולכך מקרי גברא לא חזי והלכך אפי' לא שהה חוזר לראש ומ"ס למקום שפסק ולכך מקרי גברא חזי והלכך אפי' שהה כדי לגמור אעפי"כ אינו חוזר רק למקום שפסק וא"כ פליגי בין בשהה ובין בלא שהה ואעפי"כ עקר פלוגתייהו תליא בהך דינא אם שהה חוזר לראש או לא ונסתר קושי' רב אשי. ונראה דר"א הכי קאמר כ' שאתה מחליט דבשהה פליגי ע"כ לא ס"ל הך סברה דגברא לא חזי דאי סבירא לך הך סברה א"כ מה חסר לך לומר דבשהה כ"ע חוזר ובשלא שהה פליגי וכדמוקי באמת רב אשי א"ו דלא סבירא לך כלל הך סברה דגברא לא חזי וא"כ ע"כ לדידך רק בשהה פליגי א"כ אם שהה אם לא שהה מיבעי' לי' ור"א דקאמר דכ"ע אם שהה וכו' היינו שיש ברירה בידינו לאוקמי כן אבל באמת גם ר"א מודה שנוכל לאוקמי בין בשהה ובין בלא שהה מכח סברת רבינו יהודה וכנ"ל:

הנצרך לנקביו וכו' תפלתו תועבה. ויל"ד אם אפי' דיעבד תפלתו תועבה ק"ו שלא יתחיל להתפלל וא"כ לא ה"ל למתני רק הנצרך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה. ובשלמא לדעת הרמב"ם והרא"ש דהא דמחלק בין יכול להעמיד עצמו עד פרסה הוא דוקא לענין דיעבד שכבר התפלל אבל לכתחלה אסור אפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה ניחא דברייתא מילי מילי קתני הנצרך לנקביו יהי' באיזה אופן שיהי' אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה היינו באינו יכול להעמיד על עצמו. אבל לגירסת הרי"ף והיא ג"כ דעת רש"י שאם יכול לשהות עד פרסה מותר אפילו לכתחלה וכדמוכח בדברי רש"י בד"ה ועד כמה וכו' א"כ הדק"ל. ובשלמא לאיכא דמתני דבברייתא עצמו מחלק א"כ היא גופה קמ"ל דגם לענין להתחיל לכתחלה ש חילוק בין יכול לעמוד עד פרסה. ובזה יש לתרץ כוונת רש"י שפירש ועד כמה וכו' שיהי' מותר להתחיל בתפלה ולכאורה דברי רש"י ממ"נ תמוהין דאם רש"י גריס כגירסת הרי"ף דגריס מותר א"כ הדבר מפורש שמותר להתחיל דעל דיעבד לא שייך מותר ולא הוצרך רש"י לפרש זה ואם הי' לרש"י הגירסא כמו שהיא לפנינו בגמרא והיא גירסת הרא"ש א"כ קשה היא גופה קשי' מנ"ל לרש"י הא שמותר להתחיל. ולפמ"ש ניחא דמוכח מייתורא דרישא. וכל זה ניחא לאיכא דמתני. אבל לפי תחלת הסוגיא דבברייתא לא נזכר שום חילוק רק רב זביד קאמר חילוק זה הדק"ל דריש' מיותרת. וגם על רש"י קשה דרש"י פי' בדברי הגמ' דקאמר הך ועד כמה על דברי ר"ז ושם פירש רש"י שה' מותר להתחיל קשה. ונראה דאפ"ה ניחא דברייתא קמ"ל דלכתחלה ודיעבד שוים והכי קתני הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה דבכל ענין שאסור לכתחלה אז גם דיעבד תפלתו תועבה והיכי דבדיעבד תפלתו מותר גם לכתחלה. ועוד נלע"ד דברייתא קמ"ל הנצרך לנקביו אל יתפלל לומר שאל יתפלל כלל שאפי' זמן תפלה עוברת לא יתפלל ועיין במג"א סי' צ"ב ס"ק א' מ"ש בשם הב"ח ולפי מ"ש הדבר מוכח מברייתא. ועוד נלע"ד דקתני אל יתפלל לומר דדוקא להתחיל אסור אבל אם באמצע תפלתו נתעורר לו צורך נקביו מותר לגמור תפלתו אפי' אינו יכול לעמוד על עצמו עד פרסה וכדעת הרשב"א שהביא המחבר בסי' צ"ב ס"ב:

ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה. נלע"ד כי בשלהי יומא אמרו במעלת הבעל תשובה שהוא כאלו הקריב פרים שמא תאמר פרי חובה ת"ל אוהבם נדבה. וכתב המהרש"א בח"א לפי שזדונות נעשו כזכיות במצא שהקרבן הוא נדבה ע"ש ואם החוטא ישב בתשובה קודם הבאת הקרבן ונעשה מן העבירה זכות הרי זה מביא קרבן על הטובה לא על הרעה שהרי אין כאן למפרע שום רע רק טוב משא"כ הקרבן בלי תשובה הגונה הוא מבא על הרעה שעשה והכסיל הרואה שהתורה צותה שהחוטא יביא קרבן אינו יודע אם הציוי להביא על הרעה דהיינו בלי תשוב' או על הטוב' דהיינו שכבר קדמה התשובה:

אלא אימא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ומניחם בחורים הסמוכים לבית הכסא וכו'. הדבר תמוה שהרי סדר התקנות כך היו מתחלה היו מניחין בחורין הסמוכים לבהכ"ס וכשראו שעכברים באים ונוטלים התקינו שיניחם בחורין הסמוכים לרה"ר וכשראו שבאו עוברי דרכים ונוטלים אותם התקינו שיאחזם בבגדו ובידו ונכנס כמבואר בברייתא לקמן וא"כ איך נקט כאן תרתי דסתרי אהדדי שיאחזם ונכנס ומניחים בחורים הסמוכי' שאם הניחם בחורים הסמוכים הרי לא נכנס והם עמו. ונראה דאו או קתני שאם יש לו בגד שיוכל להניחם בבגדו ולקחת הכל בידו מיטב ואם אי אפשר לכרכם בבגדו שבגדו דבוק לבשרו בצמצום אז יניחם בחורים הסמוכים לבהכ"ס ובחרו יותר בסמוכים לבהכ"ס מסמוכי' לרה"ר אף שבתחל' ביטלו ההנח' בסמוכי' לבהכ"ס ובחרו בסמוכים לרה"ר היינו לפי שראו התקלה מן העכברים ועדיין לא הרגישו בתקלה של סמוכים לרה"ר אבל אחר שראו שגרמו הסמוכים לרה"ר הריגת הנפש כמעשה דהאי תלמיד בסמוך בחרו במקום שאי אפשר ליקחם בבגדו שיניחם בסמוכים לבהכ"ס יותר מסמוכים לרה"ר. ובזה ניחא מה שמסיים כאן שלא ניחם בסמוכים לרה"ר שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבוא לידי חשד למה לי חשש החשד ותיפוק לי' שיטלו ע"ד ויפסיד תפליו וכמו לקמן בברייתא הסמוכה ששנינו שבאים ע"ד ונוטלים אותם התקינו שיהא אוחזן וכו' ולמה תני כלל שיבוא לידי חשד ולפמ"ש ניחא ששם מיירי באפשר ליטלם עמו ולא עוד אלא ששם התירו שיקחם בידו בלא שום בגד וזה תמיד יש יכולת לעשות ולכן בשביל הפסד התפילין לחוד אף בלי שום חשש התירו אבל כאן בברייתא זו שבעי דוקא בבגדו ומסיים ומניחם בחורין וכו' והיינו כמו שפירשתי דהיינו באם אי אפשר בבגדו ועל כרתו יניחם בחורין ובחרו בחורין הסמוכים לבהכ"ס יותר מסמוכים לרה"ר ובזה לא סגי טעם של הפסד תפילין לחוד דמה לי אם יפסיד התפילין ע"י שיטלום עוברי דרכים ומה לי אם יפסיד ע"י שיטלום עכברים אדרבה יש הפסד ובזיון לכן הוצרך לומר מפני החשד ולהביא הך מעשה שאירע הריגת הנפש ע"י כך:

אוחזן בימינו כנגד לבו. נראה שכ"ז הוא כדי שיהי' נגד לבו לזכרון שלא ישכח ויפלו מימינו וכן מה שפירש"י ואחזן בימינו שלא בבגדו אין כוונתו שלא בבגדו לבד בלי אחיז' בידו דהאי לא צריכה למימרא ואיך שיך בזה הלכה ואין בזה שום פלוגתא וכדאמר לעיל בבגדו ס"ד וכו' אבל כוונת רש"י שיאחזם בימינו לחוד ולא בבגדו שיאחז הבגד בימינו דגם בזה חיישי' דלמא משתלי וב"ה מחמירי בזה שאמרו ויאחזם בידו. ואף שלפמ"ש לעיל א"כ לר' עקיבא בעינן דוקא בבגדו. נלע"ד דב"ה ור"ע מחולקי' מהיפך להיפך ומה דשרו ב"ה אסר ר"ע ומה דשרי ר"ע אסרו ב"ה:

תוס' (והוא בעמוד הקודם ד"ה) אלא לכ"ע וכו'. ורבינו יהודה פירש וכו' דהא לכ"ע הוה גברא חזי כיון דאינו חוזר לראש עיין ברא"ש ובמהרש"א. ונלע"ד להסביר הענין קצת שאם הדין נותן שאם שהה חוזר לראש א"כ זה שהתחיל להתפלל וכבר נצרך לנקביו ה' לו לחוש פן יהיו המים שותתים בכדי שיוגמר את כלה ויהיו ברכותיו שכבר בירך בתחלת התפלה לבטלה כי יצטרך לחזור לראש ואעפי"כ לא נמנע א"כ הוא עצמו הפקיר ברכותיו לכך מקרי גברא לא חזי אבל אם הדין שבכל ענין אינו חוזר לראש א"כ לא הפקיר ברכותיו ולכך מקרי גברא חזי:

ועד כמה א"ר זביד עד פרסה פירש"י ועד כמה יכול להעמיד עצמו מנקביו שיהא מותר להתחיל בתפלה. והנה לענין הדין דעת רש"י נראה כדעת הרי"ף דיכול להעמיד עד פרסה מותר לכתחלה להתפלל. אמנם נראה דגירסת רש"י כגירסא שלפנינו דגרסינן אבל אם יכול להעמיד על עצמו תפלתו תפלה דהוי כדיעבד. ועם כל זה מפרש שאלת ועד כמה כלומר עד כמה יכול לעמוד שיהא מותר לכתחילה. וגם בס' האגודה פסק כהרי"ף. וכן ראיתי בס' אור זרוע קצר כ"י שכתב וז"ל הנצרך לנקביו אל יתפלל ותפלתו תועבה ואם יכול להשהות עצמו עד פרסה מותר ועוד האריך בפנים עכ"ל הרי דפסק מותר דמשמע לכתחילה כדעת הרי"ף. וכן היא גירסת הרשב"א בתשובותיו סי' קל"א ומוכח דסבר הרשב"א כהרי"ף דאם יכול להעמיד עצמו עד פרסה מותר לכתחילה ועמ"ש מרן בב"י סי' צ"ב. גם רבינו ירוחם נתיב ג' חלק ד' כתב וז"ל ודוקא שאינו יכול לעמוד על עצמו בלא יציאה עד כדי מהלך פרסה אבל יכול לעמוד מותר לכתחילה כך פשוט בברכות וכ"כ רי"ף. והתוספות כתבו דאפילו יכול לעמוד אסור אבל אם התפלל תפלתו תפלה עכ"ל ומשמע דדעתו ז"ל כמו שכתב תחילה בסתם ובפשיטות:
ועלה מן האר"ש דדעת הרי"ף ורש"י והרשב"א ואור זרוע ורבינו ירוחם והאגודה דאם יעמוד עד פרסה מותר לכתחילה. ואם יעבור זמן תפלה כתב הרב מגן אברהם שם סי' צ"ב דיש לסמוך על הרי"ף בזה וכתב הרב אליה רבה וכן נ"ל שראיתי באגודה שפסק כרי"ף עכ"ל וכבר נתבאר כמה גדולים דסברי כהרי"ף והכי מסתברא דיש לסמוך עליהם אם יעבור זמן תפלה. ומה שכתב הרב אליה רבה לעיל דהרב ב"ח פסק כהרי"ף וז"ל כתב ע"ת וכו' ולא דק דדוקא לגירסת הרי"ף דגריס בש"ס מותר לכתחילה דפסק הב"ח כוותיה כתב הב"ח וכו' עכ"ל דבריו קשים שהרי הרב ב"ח פסק כהרא"ש וש"ע כמו שיראה הרואה. ואחר זמן בא לידי ספר אליה זוטא ומשם באר"ה דט"ס נפל בס' אליה רבה וצ"ל למטה ע"ש .

(כג סע"א) אבל בכלי שאינו כליין אפי' פחות מטפח.—פירש רשב"ץ בתשובותיו ח"ג סי' כ"ו דחלל טפח זה הוא קודם שמכניס התפילין בו, אבל לאחר שהכניסן בו אפי' אם לא נשאר בו שום חלל אין בכך כלום. ולפי זה מוכח דיכולין לעשות תפילין קטנות אפי' פחות מאצבעיים על אצבעיים דהיינו חצי טפח על חצי טפח ודלא כדעת שמושא רבא (מובא ב"י או"ח סי' ל"ב).