זבחים עב ע"ב

דף עב - ב

הרי הם ידלקו, כדין כלאי הכרם, שמצוה לשורפם, שנאמר בהן "תוקד אש".

ואם נתערבו חבילי התילתן האסורים בהנאה בחבילי תילתן אחרים, המותרים בהנאה - כולן ידלקו [ואפילו התערבה חבילה אחת של תילתן אסור בחבילות רבות של תילתן מותר], דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: יעלו [יתבטלו] ^[6] החבילות האסורות שהתערבו במותרות, ובתנאי שתהא התערובת ביחס של אחד איסור ומאתיים היתר. לפי שלמדנו מדברי הכתוב שביטול של כלאי הכרם הוא בתערובת של אחד איסור במאתים היתר.

וממשיך ומבאר התנא במשנה את טעם המחלוקת של רבי מאיר ורבנן:

שהיה רבי מאיר אומר: את ^[7] שדרכו להמנות, שמחמת חשיבותו הוא נמכר במנין ולא באומד, הרי הוא מקדש [אוסר] את התערובת שהתערב בה [ולקמן יבואר מה הוא "מקדש" ואוסר], ואינו מתבטל ברוב.

וחכמים אומרים, אינו מקדש, אלא מתבטל, דהיינו, אין דבר שדרכו למנות חשוב למנוע את הביטול ברוב, אלא רק ששה דברים שהם חשובים [ביותר, בכך שהם גדולים, ודמיהן יקרים, וחשובין במינן] בלבד.

ואילו רבי עקיבא אומר: שבעה דברים. וכפי שיתבאר להלן מהו הדבר השביעי החשוב אליבא דרבי עקיבא.

ואלו הן ששת הדברים החשובים שאינן מתבטלים ברוב אליבא דחכמים: אגוזי פרך [שם מקום], ורימוני באדן [שם מקום], וחביות סתומות, וחילפי [צלעות של] תרדין, וקילחי כרוב [בארץ ישראל, שגדלים בה קילחי כרוב גדולים], ודלעת יונית.

רבי עקיבא מוסיף: אף ככרות של בעל הבית, ולא של נחתום.

וממשיך התנא במשנה ההיא ומבאר מהו ה"קידוש" שאוסר הדבר החשוב כשנתערב:

אם היה הדבר החשוב ממין האילן, הראוי להאסר באיסור ערלה, הרי נאסרת התערובת כולה באיסור ערלה.

ואם היו הדבר החשוב ממין הנזרע בשדה יחד עם הגפן, הראוי להאסר באיסור כלאי הכרם, נאסרת התערובת כולה משום כלאי הכרם.

ואיתמר עלה, על משנה זו, שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בביאור שיטת רבי מאיר, שאמר "כל שדרכו להמנות" אינו בטל ברוב:

רבי יוחנן אומר, "את שדרכו למנות" שנינו בדברי רבי מאיר. והיינו, שרבי מאיר אוסר את התערובת רק כשהיה בה דבר איסור שהוא כה חשוב עד שהכל מוכרים אותו במנין. אבל אם היו אנשים שמוכנים למכור אותו באומד, הרי אף על פי שיש אנשים שמוכרים אותו רק במנין, דבר שכזה אינו מספיק חשוב כדי שלא יתבטל האיסור ברוב, אליבא דרבי מאיר.

ואילו רבי שמעון בן לקיש אומר, "כל שדרכו למנות" שנינו בדברי רבי מאיר. והיינו, שאפילו דבר אשר חלק מהאנשים מוכרים אותו במנין וחלק מוכרים אותו באומד, הוא חשוב דיו כדי שלא יתבטל ברוב.

ועתה מסיימת הגמרא את קושייתה, מדוע לא יתבטלו הבהמות האסורות שהתערבו בזבחים כשרים:

הניחא לריש לקיש, שאמר "כל שדרכו לימנות" אינו מתבטל ברוב לפי רבי מאיר, שפיר אין בעלי חיים מתבטלים ברוב במשנתנו, משום שיש אנשים המוכרים אותם במנין דוקא.

אלא לרבי יוחנן, הסובר שרק דבר המוגדר בתורת "את שדרכו לימנות" אינו מתבטל ברוב. אבל דבר שיש אנשים שמוכרים אותו באומד ולא מקפידים על המנין, הוא אינו חשוב דיו, והוא כן מתבטל ברוב, מאי איכא למימר? מדוע אין הבהמה האסורה מתבטלת ברוב הבהמות הכשרות? והרי יש אנשים שאינם מקפידים למכור בהמותיהם במנין אלא מוכנים למכור אותו באומד, בעדר, ובכאי גונא סבר רבי יוחנן שהם מתבטלים ברוב!?

ומשנינן: אמר רב פפא: האי תנא של משנתנו, הסבור שבהמה אסורה אינה מתבטלת ברוב בהמות כשרות, תנא ד"ליטרא קציעות" הוא, וכדמפרש ואזיל.

---

גמרא שהי׳ ר״מ אומר את שדרכו כו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה כל הראוי כו׳ ערלה מה שהוא מין אילן כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה נתערבו באחרות כו׳ ר"ת לא גרס בשום מקום כו׳ כצ״ל:

בא״ד ולא משכח כו׳ כצ״ל:

בא״ד שאוסר אפילו בשאר כו׳ כצ״ל:

בא״ד דוקא רימוני בדן שהם את שדרכו למנות כו׳ כצ״ל:

בא״ד דאמר ר' יוחנן והלא אני שונה חתיכה בחתיכות עולה משום דהוי כל שדרכו למנות ומשני ואנן את שדרכו בעינן אלא ודאי דבשאר מילי לא אסר ר״י ספק ספיקא והש״ס דמוקי כו׳ כצ״ל:

בא״ד ובענין זה צריך לפרש הך ברייתא דבסמוך דקתני כוס כו׳ כצ״ל:

בא״ד הא בפירש אחד כו׳ כצ״ל:

בא״ד לאו דוקא מדתנן במס' כו' כצ״ל:

בא״ד פירש דמסתמא באים מבין הכותים כו׳ כצ״ל. פי׳ באדן וגבע שני מקומות של כותים הם וניכרים היה הרימונים וחציר של מקומות הללו משאר מקומות דמשמע מאותו משנה בהדיא דאין חלוק לר״י רימוני באדן משאר רימונים אלא לאותו מילתא:

בא״ד אפי׳ כל שדרכו לא חשיבי לר״מ דלא תיקשי דר״מ אדר״מ כו׳ כצ״ל. פי׳ כיון דלר״ל כל שדרכו למנות שנינו ובמשנה דכלים קאמר דלא מקדשי אלא רימוני באדן חשיבי כל שדרכו ע״כ לר״מ שאר רימוני אפילו כל שדרכו לא חשיבי:

ד״ה כולן ידלקו כו׳ וכוותיה פסקינן הלכתא התם מיהו ר״ש פירש שם דה״ה כו׳ כצ״ל:

בא״ד שרי ע״י ד׳ זוזי כו׳ כצ״ל. פי׳ דקאמר ר״א להאי גברא שקול ד׳ זוזי ושדי בנהרא ונשתרי לך:

ד״ה אף ככרות כו׳ שאני לחם הפנים דסמידה טפי כו׳. פי׳ דסולת נקיה טפי משאר סולת חשיב טפי ראוי להתכבד ובתוספות פרק הערל דף פ״א ע״ב ובר״ש מס׳ ערלה גריס דחמיר טפי ואפשר לומר משום קדושת לחם הפנים חמיר טפי להיות ראוי להתכבד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ ד"ה נתערבו באחרות וכו׳ וכענין זה צריך לפרש חדא ברייתא דבסתמא וכו׳ ר״ל דלא נזכר בה לא מחלוקת ולא תנא וק״ל:

בא״ד ור׳ יהודה כל הרימונים חשובים כל שדרכו וכו׳ ואף ע״ג דר׳ מאיר לא חשיב ליה כל שדרכו לריש לקיש צ״ל דפליגי בהכי דר׳ מאיר לא חשיב שאר רימונים כל שדרכו ור׳ יהודה חשיב להו כל שדרכו ודוק וכ״מ להר״ש בפרק י״ז דכלים שכתב כן:

בא״ד דאי רימונים בינונים אינן מקדשין א״כ היה לו להזכירן לענין קידוש כמו ר׳ מאיר ואין לומר אע״ג דאין חילוק ביניהן לענין קידוש כל שהן מ״מ יש חילוק ביניהן לענין ספיקא דרימוני בדן אסור ושאר רימונים מותר ולכך בההיא ברייתא דספק ספיקא אסור נקט רימוני בדן דא״כ אמאי לא אמר ר׳ יהודה דהוזכרו רימוני בדן לענין קידוש לאסור ספק ספיקא מה שאין אסור בשאר רימונים אלא מדלא אמר ר׳ יהודה הכי ש״מ דאין חלוקים משאר רימונים לשום דבר אלא לההיא מילתא ודוק וכ״מ להר״ש בפ"ג דערלה ובפי"ז דכלים שכתב כן עיין עליהם ואין להקשות א״כ מנ״ל לר״מ דלא חשיבי כל שדרכו לריש לקיש דילמא חשיבי והא דנקט רימוני בדן הוא לאסור ספק ספיקן הא ליתא דהא ר״מ אמר בהדיא ולמה הוזכרו רימוני בדן שיהו מקדשין כל שהן דמשמע דלענין קידוש כל שהן יש חילוק ביניהן דאי ליכא בינייהו אלא לענין ספק ספיקא לא ה״ל למינקט כל שהן דבהא שוין הן ולא הו״ל למינקט אלא שיהו מקדשין סתמא והוה מפרשינן לענין ס"ס אלא ש״מ דאף לענין קידוש כל שהן יש חילוק ביניהן ודוק:

ד״ה כולן ידלקו וא״ת מ״ש הכא וכו' ול״פ ר״א דלימא יוליך הנאה לים המלח וכו׳ ונראה דר״א פליג דוקא גבי ע״ז וכו׳ עוד יש לפרש דוקא בתנור שהסיקו בעצי ע״ז וכו׳ לפי שאין ממשות האיסור בעין וכו׳ ונראה דגם לפי האי תירוצא אכתי קאי דוקא בע״ז כתירוץ הא׳ ועיין הכרח לזה בס׳ פר״ח חלק א"ח סי׳ ~קמ״ז~ {לוח הטעיות חק נתן: תמ"ז} כתב בס׳ הב״ז ונראה שכן דעת הרמב״ם בפי״ז מהמ״א דין ז' דלא אמרינן בשאר איסורים יוליך הנאה לים וכו' ואפילו בע״ז כשגוף האיסור הוא שם וכתי׳ ב׳ ובזה נסתלקה ממנו השגת הר״א ז"ל ודלא כהכ״מ שכתב דגם דעת רבינו כהר״א ומהתימא שלא ראה דברי התוס׳ וכו׳ עכ"ל ולכאורה נראה לומר דלא נעלם ממרן הכ״מ דברי התוס׳ ואפ״ה כתב שדעת רבינו כהר"א משום דהר״א השיגו נמי מרשב״ג דאמר ימכר כולו לעכו״ם חוץ מדמי איסור שבו והאי תקנתא איתא בכל האיסורים כדמוכח מהתוס׳ הכא אבל מ״מ אכתי תימא עליו דקושיא זו נמי הקשו אותה התוס׳ ותירצו בשם הירושלמי דחיישינן שמא יחזור העכו״ם וימכור לישראל ועוד דמרן הכ״מ סובר בדעת רבינו דהא דרשב״ג ודר"א כולה חדא תקנתא היא ואין תקנה להולכה אלא לאחר שמכר ובמכר לא סגי אלא לאחר שיוליך כמ״ש שם דין כ״ט וכן כתב בשמו התי"ט בפ"ג דערלה משנה ו׳ וכן ראיתי שכתב כן רבינו בהדיא בפי׳ המשניות בשילהי מסכת ע״ז במשנת אלו אסורין ואוסרין וכו׳ ע״ש ודלא כרש״י ז״ל בשילהי פ׳ כל הצלמים דף מ״ט ע״ב דמפרש דתרתי תקנתא נינהו ואפילו רבנן דר״א דס״ל אין פדיון לע״ז אית להו תקנתא דרשב״ג ע״ש ואפשר שטעמו של רבינו משום דאי רשב״ג תקנתא אחריתי אתא לאשמעינן ופליג אר״א הו״ל למיתני תקנתא דידיה בההיא מתני׳ דפ׳ כל הצלמים בתר דתני תקנתא דר״א אלא ש״מ דחדא תקנתא היא ול״פ רשב״ג אר״א ומהתימא לדעת הרמב״ם ז״ל דס"ל דר״א ורשב״ג חדא תקנתא היא א״כ מאי פריך בירושלמי אכל הנהו דערלה מ״ט לא אמרינן ימכרו כולן לעכו"ם חוץ מדמי איסור כדקאמר רשב״ג הא כיון דרשב״ג ור״א חדא תקנתא היא ובמכר לא סגי אלא לאחר שיוליך א״כ האי תקנתא ליתא אלא בע״ז שתופסת דמיה ואי ס״ל כרשב״ם דהאי תקנתא איתא בכל האיסורים א״כ אמאי לא כתב האי תקנתא אלא בע״ז דוקא וע״ק דבירושלמי אההיא מתני׳ דפ׳ כל הצלמים דקתני נטל הימנה כרכור אסור בהנאה וכו׳ פריך מ״ש מיין נסך דאמרינן ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו והכא גבי כרכור לא אמרינן ימכר חוץ מדמי איסור שבו כמו שהזכירו התוס׳ שם ד״ה ארג בו את הבגד ע״ש ואי רשב״ג ור״א חדא תקנתא היא א״כ מאי פריך הא בההיא מתני׳ דנטל הימנה כרכור קתני ר״א אומר יוליך הנאה לים המלח וע״ק לדעת הרמב״ם דכולה חדא תקנתא היא א"כ מאי קאמר רב אדא שם אהא דאמר ר"א יוליך הנאה לים המלח לא שנו אלא פת אבל חבית לא ואי כולה חדא תקנתא היא איך קאמר לא שנו וכו׳ אדרבא דברי רשב"ג לא נאמרו אלא בחבית ועיין פרש"י שם ולקושיא זו יש ליישב לדעת רב אדא אע״ג דר״א ורשב״ג חדא תקנתא היא מ״מ פליגי בדינא דר״א סבר לא מהניא האי תקנתא אלא בפת אבל בחבית לא ולכך לא הזכיר האי תקנתא אלא גבי פת אבל רשב״ג סבר דהאי תקנתא מהניא אפילו גבי חבית כל זה לדעת רב אדא אבל לרב חסדא ל״פ כלל וכדי ליישב קושיא ראשונה י״ל בדוחק דרבינו סובר דרב אדא ורב חסדא פליגי בהכי דרב אדא סבר דתקנתא דרשב״ג תקנתא אחריתי היא ולאו היינו תקנתא דר״א ולכך קאמר אההיא תקנתא דר״א לא שנו אלא פת מדלא נקט ר"א תקנתא דידיה אלא גבי פת אבל חבית לא כפרש״י דלא מהניא אחבית אלא תקנתא דרשב״ג ורב חסדא סבר דכולה חדא תקנתא היא ולכך קאמר אפילו חבית והשתא הירושלמי דפריך מ״ש מיין נסך דאמרינן ימכר חוץ מדמי

איסור פריך אליבא דרב אדא דסבר תרתי תקנתא נינהו ודוק נ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

{תוס'} ד״ה נתערבו באחרות כו׳ דהתם במסכת ערלה כו׳ בשאר בגדים יכול להסיר מכל א׳ כו׳ (כצ״ל) מותרי׳ דאמאי נקט מריבוא כו' את הכלים ושהן מקדשין כו׳ ר׳ יהודא אמר לא נזכרו רימוני בדן וחצירי גבע אלא שיהא מתעשרי׳ ודאי כו׳ (ר״ל חצירי גבע הוא ירקות הגדלים בגבע מלשון חציר ואבטיחים ואותן דברים מוכרים כותים ואינם נזהרים אלפני עור כו׳ ואינן נותני׳ מהם מעשר לכך הלוקחו מעשרן ודאי ובספרים שלפנינו גרס התם ר׳ יוסי וא״כ אין הוכחת התוס׳ הוכחה):

בא"ד. אלמא כל הרמונים מקדשים כו' (ור"ל וא״כ למה אמר ר״מ רימוני בדן דוקא אלא ע״כ לר׳ מאיר אמרינן דשאר רימוני אפילו כל שדרכו לא חשיבי ק״ל) כיון דקאי אכל האחרות באחרות כו׳ רוב סיעה גרידתא הס״ד: ואח״כ ד"ה כולן ידלקו כו׳ ר׳ אליעזר דלימא יוליך כו׳ וכוותי׳ הלכתא כו׳ לענין שביעית גבי הא דתניא כו׳ כרכר וארג כו׳ (כצ״ל) ונראה דר׳ אליעזר פליג דוקא בעכו״ם כו׳ עכ״ל. ונראה שכן דעת הרמב״ם בפי״ו מהלכות מאכלות אסורות דין ז׳ דלא אמרינן בשאר איסורים יוליך הנאה לים המלח כו׳ ואפילו בעכו״ם בשגוף האיסור הוא שם וכתי׳ שני ובזה נסתלקה ממנו השגות הראב״ד ז"ל ודלא כהכ״מ שכתב דגם דעת רבינו כהר״א וליתא ומהתימא שלא ראה דברי התוס׳ שבכאן ובמנחות:

בא״ד. וההוא גברא באיתערב ליה כו׳ אלא או למכור כו׳ (כצ״ל ור״ל דשם אף דמוליך מ״מ גוף איסור אסור בשתי׳ דהוא מסתם יינם ומהאי ספיקא כולהו אסירי ולא שרי אלא בהנאה למכרן וכמ״ש הרא״ש במס׳ ע״ז ע״ש משא״כ באיסורי עצי ע״ז אף גוף האיסור שרי מאחר שאינו בעין):

בא״ד. אבל שיהנה הוא כו׳ דאסירי בשתיה שרי ע״י כו׳ (כצ״ל) וכן בפת ובגד דכל הצלמים כו׳ (ר״ל דלא שרינן ע״י שימכר לנכרי כו׳ אע״ג דליכא גזירה שמא ימכר לישראל דפת של נכרי אסור ק״ל) או ביין תפוחים הס"ד:

הגהות

גמרא נתערבו באחרי׳ (ואחרים באחרים) (ועיין בתוס׳ כאן וביבמות דר״ת לא גרס לה) כולן ידלקו כו׳ וחכ״א יעלו בא׳ ומאתים שהיה ר"מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש וחכ״א אינו מקדש אלא ו׳ דברים כו׳ כצ״ל וכן הוא במשנה דמס׳ ערלה וכך שנוי׳ ביבמות וכך מוכח כאן ברש״י ותוס׳ ודוק:

למנות שנינו ור"ל אמר כל שדרכו לימנות שנינו כו׳:

רש״י ד״ה ידלקו דכתיב פן תוקדש תוקד אש הס״ד: ואח״כ ד״ה בא׳ ומאתיים כו׳ המתערבין בו הס״ד:

ד״ה וקלחי כרוב כו׳ בירך שלו הס״ד:

תוס׳ ד״ה ה״ג אגוזי פרך כו׳ שנפרך מעצמו הס״ד:

ד״ה אף ככרות כו׳ מקדש או כל שדרכו כו׳ בא׳ ומאתים הס״ד וכצ״ל: ואח״כ ד״ה הראוי לערלה כו׳ אמתני' דהתם פ׳ בתרא הס״ד: ואח״כ ד״ה ר׳ מאיר כו׳ ושייך לריש דף ע״ג ע״א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ ד"ה נתערבו באחרים כו' ומאותה משנה יש לדייק כו' אלא כל רימונים מקדשים ר״ל דמקדשים אף בספק ספיקן דאי רימוני בינונים אינם מקדשים ר"ל ספק ספיקן א"כ היה לו להזכיר לענין קידוש ר״ל היה לו לחשוב רימוני בדן לענין קידוש דהם מקדשים ספק ספיקן ושאר רימונים אינם מקדשים ספק ספיקן אך יש לדקדק א״כ מנ"ל להוכיח דסתם רימונים אליבא דרבי מאיר לא חשיב אפילו כל שדרכו דילמא חשיבי כל שדרכו ולא בטלי והא דאמר רבי מאיר למה הוזכרו רימוני בדן שיהיו מקדשין ר"ל שיהיו מקדשין אפילו בספק ספיקן משא"כ בסתם רימונים כמו אליבא דר״י דהיו רוצים לחלק בענין זה וק״ל:

ד"ה כולן ידלקו כו׳ והאי גברא דאיתערב ליה חביתא דחמרא כיון דאי אפשר בהולכת הנאה ר"ל כיון דאיסור הוא בעין ופירושו דבאמת לא התירו הנאה בגוף של עצמו אלא למכור כו' ודבריהם מגומגמים קצת וביבמות ביארו על נכון:

ד"ה הראוי לערלה כו' ונראה שיש עדיין לתרץ ונראה לי דלפי דפירשו התוספות למטה ד"ה רבי מאיר אומר דסבר דקדושת ארץ בטלה ותרומת תאנים הוי תרי דרבנן דמדאורייתא אינו חייב אלא דגן תירוש ויצהר א״כ אין מקום לקושית הירושלמי דחביות סתומות י״ל דמיירי ביין תפוחים א"כ בכל ששה דברים לא הוי תרומה אלא מדרבנן ובזמן הזה דהוי תרי {פנים מאירות: ד}רבנן מודי דבטלי ודוקא נקטי ערלה וכלאי כרם דהוי חד מדרבנן ולכך לא בטלי אם לא שנאמר דששה דברים חשיבי ולא בטלי אפילו בתרי דרבנן וצ"ע לדינא:

ד"ה ר׳ מאיר אומר כו' ומה הוכחה היא והלא ר׳ יהושע כו' כצ״ל וי״ל דר"י יסבור דלא מקדש אלא ששה דברים ורבי מאיר כו' לא סבר כוותיה בהא נ״ל לפי תירוץ זה לא היה צריך לדחוק לעיל לר"י דתרומת תאנים דרבנן דהיו יכולים לומר דסבר ששה דברים מקדשים ולכך ליטרא קציעות עולה וכן ע"פ תירוץ זה מיושב תחילת הקושית שהקשו תימא לריש לקיש כו' קשיא לרבי מאיר גופיה דילמא ר׳ מאיר לא סבר בהא כר"י ובאמת לדידיה ליטרא קציעות לא בטלי ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ידלקו. דכתיב פן תוקדש תוקד אש: באחד ומאתים. זו היא עליית ערלה וכלאי הכרם דתרומה עולה באחד ומאה וכיון שכפל את האיסור שאיסורו איסור הנאה כפל את העלייה הכי תניא לה בספרי גבי מכל חלבו את מקדשו ממנו דמשתעי בתרומת מעשר שהיא אחד ממאה וקרי ליה מקדשו ומשמע שמקדשו מקדש את המתערבין בו: אינו מקדש. אלא בטל: אלא ששה דברים בלבד. הן שמקדשין את כל המתערבים בהן מתוך שהן גדולים ודמיהן יקרים וחשובין במינן: פרך ובדן. מקומות הן: חילפי תרדין וקלחי כרוב. לשון קלח בירק שלו: כל הראוי לערלה ערלה. מה שיש באילן מין אילן וראוי לערלה מקדש את עירובו באיסור ערלה:

ספק ספיקא דמותר ומיהו איכא חדא ברייתא בריש מסכת ביצה (דף ג:) דאסרה ספק ספיקא דקתני וספיקה אסור ומוקי לה בספק טריפה וקתני התם נתערבה באלף כולן אסורות ואין לחוש בהא דלא מייתי לקמן כיון דברייתא היא דמאי אולמא מברייתא דרבי יהודה וההיא נמי מוקי רב פפא בביצה כרבי יהודה אליבא דרבי יהושע ועדיפא ליה לאתויי ברייתא דמפורש בה רבי יהודה בהדיא ועוד אומר רבינו תם דהא דקתני נתערבה באלף כולן אסורות לא קאי אספיקה אלא אודאה תדע דאפילו רבי יהודה דאסר לקמן ספק ספיקא היינו דוקא ברימוני בדן כדקתני בברייתא רבי יהודה אומר רימוני בדן כו' משמע דוקא רימוני את שדרכו ועדיף דהוי אחד מששה דברים בהנהו אסר ר' יהודה ספק ספיקא דמאי טעמא נקט רימוני בדן והא אפילו כל שדרכו מקדש לר' יהודה כדמוכח בברייתא דליטרא קציעות וגבי חתיכה בחתיכות דאמר ר' יהודה לא תעלה פ' הערל (יבמות פא:) וחתיכה הוי כל שדרכו כדמוכח התם דאמר רבי יוחנן והלא חתיכה עולה (למנין) משום דהוי כל שדרכו ואנן את שדרכו בעינן והש''ס דמוקי לה בנימוחה היינו דוקא לריש לקיש ומיהו מצי למימר דנקט רימוני בדן לרבי שמעון דפליג עליה דאפילו ברימוני בדן שרי ספק ספיקא ובענין זה צריך לפרש חדא ברייתא לקמן (דף עד.) דבסתמא דקתני כוס של עבודת כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורות פירש אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא ' מותרין דאמאי נקט מריבוא לריבוא הא בפירש אחד מהן לריבוא שרי כ''ש מריבוא לריבוא דהוי ספיקא שלישית אלא נקטיה לאשמועינן דמאן דאסר אסר אפילו בכמה ספיקות וכן צריך לומר בעל כרחין דרימוני בדן לר' יהודה לאו דוקא ומדתנן במסכת כלים (פי''ז מ''ה) הרימון שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני ולמה הוזכרו רימוני בדן שיהו מקדשין כל שהן דברי רבי מאיר רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים רבי עקיבא אומר לכך ולכך הוזכרו לשער בהן את הכלים ושהן מקדשין בכל שהן רבי יהודה אומר לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום פירוש דסתמייהו מבין העובדי כוכבים כך פירש בערוך בערך חצר ומאותה משנה יש לדקדק דסתם רימונים אפילו כל שדרכו לא חשיבי דלא תקשי דרבי מאיר אדרבי מאיר לריש לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו ולרבי יהודה כל הרימונים חשובים כל שדרכו דהא רבי יהודה סבר דליטרא קציעות לא בטלה וקתני לא הוזכרו רימוני בדן לענין קידוש אלמא כל הרימונים מקדשים ושוו לרימוני בדן דאי רימוני בינונים אינן מקדשין א''כ היה לו להזכירן לענין קידוש כמו רבי מאיר וצריך עיון בירושלמי בפרק בתרא דערלה וכמדומה שיש שם טעות סופר ויש מפרשים דאפילו גרסינן בכל הנך משניות ואחרות באחרות לא מצי לאתויי ראיה דספק ספיקא אסור דדילמא הכי קאמר וכל האחרות באחרות ואין לתמוה מה חידוש הוא לשנות ב' פעמים כיון דקאי אכל האחרות באחרות דאיצטריך ליה לאשמועינן דאע''ג דאיכא תרי רובי דגבי שאר מילי אסרינן חדא רובא ושרינן תרי רובא גבי יוחסין בסוף פ''ק דכתובות (דף טו.) דאמר הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדיה ואפילו עיר קטנה ואין הולכין אחר רוב עיר גרידתא ואפילו גדולה כאנטוכיא ואחרי רוב סיעה גרידתא: כולן ידלקו. ואם תאמר מאי שנא הכא דקתני ידלקו כשנתערבו וכן בכל האיסורין השנויים שם במסכת ערלה (פ''ג) ולא פליג רבי אליעזר דלימא יוליך הנאה לים המלח כמו בס''פ כל הצלמים (ע''ז מט:) לענין עבודת כוכבים וכוותיה הילכתא כדפסקינן מיהו רבינו שמואל פירש שם דהוא הדין בכל האיסורין אמר רבי אליעזר יוליך הנאה לים המלח ונראה דרבי אליעזר פליג דווקא גבי עבודת כוכבים לפי שתופסת דמיה וכשמוליך הנאה לים המלח נראה כאילו מוליך האיסור ומהאי טעמא הוה אמרינן נמי הכי לענין שביעית גבי הא דתניא בפרק הגוזל עצים (ב''ק קא) בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אם היה מתערב באחרים הוה אמרינן יוליך הנאה לים המלח אבל בערלה וכלאים ושער נזיר ופטר חמור וכל שאר איסורים דלא תפסי דמיהם אמרינן לרבי אליעזר ידלק אפילו נתערב ולפי טעם זה טבעת וכוסות דלקמן דמיירי בעבודת כוכבים סגי בהולכת הנאה לים המלח עוד יש לפרש דדוקא בתנור שהסיקו בעצי עבודת כוכבים ואפה בו את הפת ונטל ממנה כרכר וארג בה את הבגד אמרי' יוליך הנאה לים המלח כשנתערב לפי שאין ממשות האיסור בעין וההוא גברא דאיתערב ליה חביתא דחמרא כיון. דאי אפשר להנות בהולכת הנאה אלא היתר הנאה שאינה בגוף של עצמו אלא או למכור או ליתן לפועלין אבל שיהנה הוא עצמו לא דאיסורא בשתיה שרי על ידי. ב' זוזי ואם תאמר מאי טעמא לא אמרי' בכל הני דמסכת ערלה ימכרו כולן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור הנאה שבו כדקאמר רבן שמעון בן גמליאל בפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף עד.) גבי יין נסך ובירושלמי פריך לה ומשני דחיישינן בכולהו אם ימכרו לעובד כוכבים שמא יחזור העובד כוכבים וימכור לישראל אבל ביין נסך ליכא למיחש וכן בפת ובגד דכל הצלמים (ע''ז מט:) דאע''ג דפת של עובד כוכבים אסור באכילה בהנאה מיהא שרי וחיישינן שמא יקנה ממנו ישראל ויתן לפועליו וחביתא דההוא גברא אם היה רוצה למכור כל יינו יחד ה''ה דהוה מצי למכור חוץ מדמי איסורא שבו וחביות סתומות נמי איכא למיחש שימכרם העובד כוכבים לישראל דמיירי בשמן זית או ביין תפוחים: ה''ג אגוזי פרך. על שם שנפרכין כדאמר בפסיקתא בפרשתא דיהודה וישראל רבים אחר פרשת כי תשא על אל גינת אגוז דדרשינן שנמשלו ישראל לאגוז שיש בו שלשה מינין של פרך שנפרך מעצמו: אף ככרות של בעל הבית. אבל של נחתום לא שהם קטנות והא דמשמע בסוף הערל (יבמות דף פא:) דחתיכה של לחם הפנים בשל חולין לא בטלה שאני לחם הפנים דסמידא טפי וראוי להתכבד בחתיכה ואפה בו את הפת בפ' כל הצלמים (ע''ז מט:) צריך לאוקמא בככרות של בעל הבית דהא קתני נתערבו באחרים כולן אסורין בהנאה ואפה בו את הפת דתנן במסכת ערלה (פ''ג מ''ה) לא בשל בעל הבית דהא קתני תעלה באחד ומאתים ואי לאו ההיא דמסכת ערלה לא היינו צריכין לחלק בין לחם הפנים לשאר לחם והוה מצי לאוקומי מתניתין דמסכת ע''ז אפילו בשל נחתום וכדרבי מאיר דאמר את שדרכו לימנות מקדש או כל שדרכו לריש לקיש אבל מתניתין דמסכת ערלה מוכחא דסתם פת אפילו לרבי מאיר עולה באחד ומאתים: הראוי לערלה ערלה. בירושלמי מדקדק אמאי לא תנא נמי הראוי לתרומה תרומה דבתרומה נמי כיון דחשיבי לא בטלי ואין עולין באחד ומאה ומשני משום דכולם ראויים לתרומה ולא שייך למיתני האי לישנא ונראה שיש עדיין לתרץ משום דקתני ידלקו ועולין באחד ומאתים ואין דין זה נוהג בתרומה ועוד הוה מצי לשנויי דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה כדאמרינן במסכת ע''ז (דף עד.) אמתניתין דהתם פרק בתרא: