|
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש
מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות
⎯
פירוש 'חברותא' (מאת הרב יעקב שולביץ)דף עא - אומביאה המשנה כמה אופנים שבהם נאסר השור להקרבה משום שנעבדה בו עבירה, כגון - א. או שהמית השור את האדם על פי עד אחד, שלא באו שני עדים להעיד על כך בבית דין אלא בא עד אחד בלבד, ולכן לא נפסק על השור דין מיתה [כדין שור ההורג אדם], אך יחד עם זאת, הוא נפסל להקרבה בגלל העדות של העד האחד [לפי שנאמר "מן הצאן", להוציא את הנוגח]. ב. או שהמית השור אדם, ולא היו על כך עדים כלל, אלא שהוא נפסל להקרבה על פי הודאת הבעלים, שהודו בפני בית דין ששורם המית אדם. ואין בית דין פוסקים להמית את השור על פי הודאת בעליו, אלא דינו הוא כדין מודה בקנס, [2] שפטור ממיתה, אך הוא פסול להקרבה לגבוה. ג. או שהעיד עד אחד או שהודה הבעלים שנפסל השור להקרבה בפסול רובע, שרבע השור אדם, או בפסול נרבע, שנרבע השור על ידי אדם. ואין השור נאסר באכילה, לפי שאין דינו למיתה כי לא היו שני עדים שרבע או נרבע, וכל פסולו הוא רק להקרבה. ד. או שהעיד עד אחד או שהודה הבעלים בפסול מוקצה, שהוקצה אותו השור לעבודה זרה, [3] ובפסול נעבד, שעשאוהו עבודה זרה, ועבדו לו. ה. או בפסול אתנן זונה, ובפסול "מחיר כלב". הערות[2] רש"י מבאר שהרי הוא כמו מודה בקנס [לפי הגהת הצאן קדשים], אך הראשונים גרסו בשיטת רש"י שאין ממיתים את השור כדין מודה בקנס, ותמהו עליו, שלא מצינו שהודאה במיתת השור היא הודאה ב"קנס". [3] רש"י. והראב"ד ביאר [איסורי מזבח ד ד] שהקצה את הבהמה שתהא עבודה זרה. ועיין בגרי"ז בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם ההקצאה צריכה להיות במעשה או די בדיבור. |