דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - א

ועולה גופה מנלן שמתן דמה הוא כנגד היסוד? דכתיב "אל יסוד מזבח העולה" ומיותר הוא [עיין לעיל נא א] לימד על עולה שטעונה יסוד!

והוינן בה: הואיל וילפת מעולה, אי מה להלן בעולה, שתי מתנות שהן ארבע, אף כאן בבכור ומעשר ופסח שתי מתנות שהן ארבע, ולמה אמרו במשנה שטעונין מתנה אחת?

ומשנינן: אמר אביי: למה לי למכתב "סביב" בעולה, וגם "סביב" בחטאת? [עיין תוס' איזה מהם מיותר], הוו שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין! [ואפילו בגזירה שוה].

ואכתי הוינן בה: הניחא למאן דאמר אין מלמדין. אלא למאן דאמר מלמדי, מאי איכא למימר?

ומתרצינן: הוי שני הכתובין של עולה וחטאת יחד עם אשם, שגם בו כתיב "סביב" שלשה כתובין. ושלשה כתובין הבאין כאחד ודאי אין מלמדין!

שנינו במשנה: הבכור נאכל לכהנים, והמעשר לכל אדם, ונאכלין לשני ימים ולילה אחד.

תנו רבנן: מנין לבכור שנאכל לשני ימים ולילה? שנאמר בבכור: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין". הקישו הכתוב לחזה ושוק של שלמים: מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד!

וזו שאלה נשאלה לפני חכמים בכרם ביבנה [על שם שהיו תלמידי חכמים יושבין שורות ככרם]: בכור, לכמה ימים נאכל?

נענה רבי טרפון ואמר: לשני ימים ולילה אחד!

היה שם תלמיד אחד שבא לבית המדרש לפני החכמים ביבנה תחלה [שאז היתה תחילת ביאתו לשם], ורבי יוסי הגלילי שמו. אמר לו לרבי טרפון: רבי! מנין לך זאת?

אמר לו רבי טרפון: בני! שלמים קדשים קלים הם ובכור אף הוא קדשים קלים. מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד. [לא מהיקש אלא במה מצינו].

אמר לו רבי יוסי הגלילי: רבי! אין זו ראיה, שהרי אפשר לדון כן: בכור מתנה לכהן הוא, וחטאת ואשם אף הם מתנה לכהן [אבל שלמים לבעלים הם]. מה חטאת ואשם נאכלין ליום ולילה, אף בכור ליום ולילה!

אמר לו רבי טרפון: נדון דבר מדבר, ונלמד דבר מדבר. היינו, מהדומה לו. בכור הרי דומה לשלמים, שכן מה שלמים אין באין על חטא, אף בכור אינו בא על חטא, ועל כן יש ללמוד ממנו: מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד!

אמר לו רבי יוסי הגלילי: אף אני אומר: [1] נדון דבר מדבר, ונלמד דבר מדבר. שהבכור דומה לחטאת ואשם, שכן חטאת ואשם ניתן בשרם מתנה לכהן, ובכור גם הוא ניתן מתנה לכהן. ועוד דומה להם, שכן מה חטאת ואשם אין באין בנדר ונדבה, אף בכור אינו בא בנדר ונדבה, מה שאין כן שלמים שבאין בנדר ונדבה. ואם כן דין הוא שנלמד בכור מהם: מה חטאת ואשם נאכלין ליום אחד אף בכור נאכל ליום אחד!

קפץ רבי עקיבא להשיבו, ונסתלק, נשתתק רבי טרפון. אמר לו רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי: הרי הוא אומר בבכור "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה", הקישן הכתוב, בכור לחזה ושוק של שלמים: מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד. ואין משיבין על ההיקש!

אמר לו רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא: עדיין יש להשיב: אתה היקשתו לחזה ושוק של שלמים, ואני מקישו לחזה ושוק של תודה, שהרי לא נאמר בקרא באיזה חזה ושוק מדובר, ויש לומר "תפסת מועט, תפסת". מה תודה נאכלת ליום ולילה, אף בכור נאכל ליום ולילה בלבד!

אמר לו רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי: מודה אני לדבריך שיש להקישו לחזה ושוק של תודה, ומכל מקום דין הוא שיאכל לשני ימים שהרי הוא אומר "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה". שאין תלמוד לומר "לך יהיה", שהרי כבר נאמר ברישא דקרא "יהיה לך", ומה תלמוד לומר פעם נוספת "לך יהיה"? הוסיף הכתוב הויה אחרת בבכור, כמו זו הבאה בהיקש מתודה, דהיינו יום נוסף לאכילה, והרי הוא נאכל לשני ימים [ראה רש"ש שהקשה, שהיה לנו להוסיף יום ולילה ויהא נאכל לשני ימים ושני לילות].

וכשנאמרו הדברים לפני רבי ישמעאל אמר להן: צאו ואמרו לו לרבי עקיבא: טעית במה שחזרת בך מהיקש בכור לשלמים והיקשתו לתודה. דעל כרחך אין להקישו לתודה. דהא תודה, מהיכן למדה שחזה ושוק שלה ניתן לכהנים? משלמים בהיקש, שכן בגופיה לא כתיב, וכיצד אפשר לומר שבכור ילמד בהיקש מחזה ושוק דתודה לענין זמן אכילה? וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש?

הא אין לך לידון בלשון אחרון שדנת להקישו לחזה ושוק של תודה, אלא בלשון ראשון! שבכור לשלמים הוא דהוקש, בהאי קרא ד"כחזה התנופה".

והוינן בה: ורבי ישמעאל, האי "לך יהיה" מאי עביד ליה? שהרי ללמד על שני ימים בבכור אינו צריך שכבר הוקש לשלמים!?

ומשנינן: לימד על בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן, שלא מצינו בכל התורה מהיכן ללמדו אלא מיתור הפסוק "לך יהיה".

והוינן בה: ורבי עקיבא, דלא אייתר ליה "לך יהיה", מהיכן הוא למד לבכור בעל מום שניתן לכהן?

ומשנינן: יליף ליה מ"בשרם" יהיה לך" שנאמר בלשון רבים: חד תם וחד בעל מום.

והוינן בה: ורבי ישמעאל מאי לשון רבים דכתיב?

ומשנינן: "בשרם" דהנך בכורות דכתיבי בפרשה, "בכור שור, בכור כשב, בכור עז", קאמר.

וחוזרת הגמרא לדברי רבי ישמעאל, שאין להקיש לתודה משום שתודה עצמה נלמדה בהיקש משלמים.

והוינן בה: במאי קמיפלגי רבי עקיבא ורבי ישמעאל, ומאי טעמא דרבי עקיבא שמקיש לתודה, והלא אין דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש?

ומשנינן: מר, רבי ישמעאל סבר: הימנו ודבר אחר. והיינו, דבר שמקצת ממה שמלמד לאחרים כתוב בו ומקצת הוא למד ממקום אחר, כגון אכילת חזה ושוק של תודה ליום ולילה, שהאכילה ליום ולילה כתובה בתודה עצמה, ואילו דין החזה ושוק שלה נלמד בהיקש משלמים. רבי ישמעאל סבר "הימנו ודבר אחר" חשיב כאילו הוי דבר הלמד בהיקש, שאינו חוזר ומלמד בהיקש, הלכך אכילת חזה ושוק של תודה שנאכלין ליום אחד חשיב דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש.

ומר, רבי עקיבא סבר, הואיל ויום ולילה כתיב בתודה עצמה, הרי אף על גב דחזה ושוק שבה נלמדים בהיקש משלמים לא הוי דבר הלמד בהיקש, הילכך הרי הוא חוזר ומלמד לבכור בהיקש.

ומהדרינן להוכיח מעלמא בפלוגתא ד"הימנו ודבר אחר" אי חשיב כדבר הלמד בהיקש, שאינו חוזר ומלמד בהיקש.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר "לא הוי היקש", היינו דכתיב בהזאות פר ושעיר של יום הכפורים "וכן יעשה לאהל מועד", ודרשינן: כשם שמזה לפני ולפנים בין הבדים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר, כך מזה בהיכל על הפרוכת מדם הפר!

וכשם שלפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר, כך מזה בהיכל מדם השעיר!

אלא למאן דאמר "הוי היקש", מאי איכא למימר?

שהרי לא נאמר בשניהם כל מספר ההזאות, אלא בפר נאמר שבע למטה, ובשעיר נאמר אחת למעלה. ולמדין הם בהיקש זה מזה. נמצא שכל אחד הוי "הימנו ודבר אחר", שמקצת כתוב בו ומקצת למד ממקום אחר, ואיך הוא חוזר ומלמד להזאת היכל בהיקש?

ומתרצינן: הכא לא הוי דבר הלמד בהיקש שחוזר ומלמד בהיקש אלא הוו שני היקשים מקבילים. ההיקש הראשון הוא למספר ההזאות, שהוקשו הפר והשעיר ללמדנו שמזים אחת למעלה ושבע למטה בשניהם.

ובהיקש השני מקומות הוא דגמרי מהדדי, שהוקש ההיכל ללפני ולפנים שיש להזות בהיכל כמו שמזים לפני ולפנים. נמצא שבהיקש ראשון הוקשו בהמות להדדי ובהיקש שני הוקשו מקומות להדדי, מה שאין כן בחזה ושוק של תודה, שדין חזה ושוק עצמו נלמד משלמים בהיקש, והוא עצמו חוזר ומלמד בהיקש על זמן אכילתו


הערות

[1] יש להוכיח לכאורה מסוגיא זו כשיטת הרמב"ם [פ"ט ממעשה הקרבנות ה"ה] שתודה בא בנדבה, שאם לא כן למה לא נלמד בכור מתודה שנאכל ליום ולילה שהרי הוא דומה לתודה בשלשה צדדים, שאינו בא בנדבה ואינו בא על חטא והוא קדשים קלים, ועל כרחך שהיא באה בנדבה, ומשום כך היא כמו חטאת שהיא דומה רק בשני צדדים, ועיין פירש"י לויקרא [ז יב טז] וברש"ש מנחות [פ].

ושואלים: ועולה גופה מנלן [מנין לנו] שמתן דמה במקום שיש יסוד? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד, כה), למד על עולת חובה שטעונה יסוד.

ושואלים: אי [אם] מעולה למדו בגזירה שווה, נאמר גם: מה להלן, בעולה, זורקים שתי מתנות שהן ארבע, אף כאן, בבכור מעשר ופסח, יצטרך לתת שתי מתנות שהן ארבע, ולא רק מתנה אחת!

אמר אביי: למה לי למכתב [לכתוב] "סביב" בעולה (ויקרא א, ה) וגם "סביב" בחטאת (ויקרא ח, טו) ללמד שצריך ליתן על ארבעה צידי המזבח? והרי כבר נאמר בחטאת שצריך ליתן דמה על ארבע קרנות המזבח! אלא הוו [הרי הם] שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: הוי [הרי] אשם שגם בו נאמר "סביב" (ויקרא ז, ב), ושלשה כתובים הבאים כאחד ודאי אין מלמדין.

א שנינו במשנה: הבכור נאכל לכהנים, ובשרו נאכל לשני ימים ולילה אחד. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לבכור שנאכל לשני ימים ולילה? שנאמר לאהרן ולבניו: "ובשרם (של הבכורות) יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" (במדבר יח, יח), הקישו הכתוב את בשר הבכור לחזה ושוק של שלמים, מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד.

ומעירים: וזו שאלה נשאלה לפני חכמים בכרם ביבנה: בכור לכמה ימים נאכל? נענה ר' טרפון ואמר: לשני ימים ולילה אחד.

היה שם תלמיד אחד שבא לבית המדרש לפני חכמים תחלה כלומר, שישב בפעם הראשונה לפני החכמים ביבנה, ור' יוסי הגלילי שמו, אמר לו לר' טרפון: רבי, מנין לך שכך הוא? אמר לו: בני, שלמים קדשים קלים הם ובכור גם הוא קדשים קלים, מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד.

אמר לו ר' יוסי: רבי, אפשר לומר באופן אחר: בכור הוא מתנה לכהן, וחטאת ואשם אף הם מתנה לכהן, מה חטאת ואשם זמן אכילתם הוא ליום ולילה, אף בכור ליום ולילה!

אמר לו ר' טרפון: נדון דבר מתוך דבר הדומה לו, כפי שדנתי, שבכור קדשים קלים הוא כשלמים, ועוד נלמד דבר מתוך דבר כלומר, יש צד נוסף של דמיון, כיצד? מה שלמים אין באין על חטא, אף בכור אינו בא על חטא, ומתוך שני צדדים אלו של דמיון נאמר: מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד.

אמר לו ר' יוסי: רבי, כך אשיב גם אני: נדון דבר מדבר ילמד דבר מדבר, אבל בדרך אחרת: נדון דבר מדבר — חטאת ואשם הם מתנה לכהן, ובכור מתנה לכהן, ועוד נלמד: מה חטאת ואשם אין באין בנדר ונדבה, אף בכור אינו בנדר ונדבה. ולפיכך נאמר: מה חטאת ואשם נאכלין ליום אחד, אף בכור נאכל ליום אחד!

קפץ ר' עקיבא להשיב, ונסתלק ר' טרפון. וכך אמר לו ר' עקיבא לר' יוסי הגלילי: הרי הוא אומר במפורש: "ובשרם (של הבכורות) יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" (במדבר יח, יח), הקישן הכתוב לחזה ושוק של שלמים, ולפיכך, מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד, ואין משיבים מכח סברה על מה שהקישו הכתוב במפורש.

אמר לו ר' יוסי הגלילי: היקשתו לחזה ושוק של שלמים, ואני מקישו לחזה ושוק של תודה, שהרי גם מהם מקבל הכהן חזה ושוק, ואני אומר כך: מה תודה נאכלת ליום ולילה, אף בכור נאכל ליום ולילה!

אמר לו ר' עקיבא: הצדק כדבריך, ואולם הרי הוא אומר: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" (במדבר יח, יח), שאין תלמוד לומר כלומר, אין לכאורה צורך במה שחוזר הכתוב ואומר: "לך יהיה", ומה תלמוד לומר "לך יהיה"? הוסיף הכתוב הויה אחרת בבכור, שיהא לו בבכור זמן נוסף שיוכל לאוכלו, כשלמים.

וכשנאמרו דברים אלה בבית המדרש לפני ר' ישמעאל, אמר להן: צאו ואמרו לו לר' עקיבא: טעיתה במה שהודית לר' יוסי הגלילי, שהיה מקום להקיש את הבכור לתודה, שכן תודה מהיכן למדה שחזה ושוק שלה נאכל לכהנים? משלמים, על ידי היקש, שהרי בתודה עצמה לא נזכר כלל דין זה. וכי בקדשים דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש? ואם כן בטלה קושייתו של ר' יוסי הגלילי, הא אין עליך לידון בלשון אחרון שלמדת מ"לך יהיה", אלא בלשון ראשון שהקיש הכתוב את הבכור לחזה ושוק של שלמים.

ושואלים: ולשיטת ר' ישמעאל, האי [הכתוב] "לך יהיה" מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו], שהרי לשיטתו הוא מיותר! ומשיבים: לימד כתוב זה על בכור בעל מום שגם הוא ניתן מתנה לכהן, שהרי לא מצינו בכל התורה כולה מפורש מה עושה בבכור בעל מום (שאין מקריבים ממנו למזבח).

ושואלים: ור' עקיבא, מנין למד הוא דין בכור בעל מום? ומשיבים: יליף ליה [לומד דבר זה] ממה שכתוב שם "בשרם" בלשון רבים, לומר: חד [אחד] בבכור תם וחד [ואחד] בבעל מום. ושואלים: ור' ישמעאל כיצד מפרש את לשון הרבים? ומשיבים: מ"בשרם" דהנך [של אותם] בכורות קאמר [הוא אומר] (בכור שור, בכור כשב ובכור עז, שנזכרו בפסוק קודם).

ב ושואלים: הואיל ומוסכם על כולם כי אין למדים היקש מהיקש, במאי קמיפלגי [במה חלוקים] ר' ישמעאל ור' עקיבא? ומסבירים: חלוקים הם בשאלה האם ההיקש של תודה לשלמים נחשב היקש לגבי כלל זה, מר סבר [חכם זה, ר' ישמעאל, סבור]: דין הנלמד הימנו (ממנו) מהיקש ומדבר אחר, כגון כאן, שרק עצם הדין שמפרישים מהתודה חזה ושוק נלמד בהיקש משלמים, אבל זמן האכילה ליום ולילה מקורו בתודה עצמה — הוי [הרי זה] היקש, שאין למדים ממנו בהיקש לבכור. ומר סבר [וחכם זה, ר' עקיבא, סבור]: היקש כזה לא הוי [אינו נחשב] היקש לענין זה, ויכולים ללמוד דין זה בהיקש.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר לא הוי [נניח לדעת מי שאומר שאין זה] היקש, ולמדים ממנו בהיקש — היינו דכתיב [זהו שנאמר] בעבודת יום הכיפורים: "וכן יעשה לאהל מועד" (ויקרא טז, טז), להקיש את הזאת הדם על הפרוכת שבאוהל מועד להזאה שבין בדי הארון בקודש הקדשים, לומר:

כשם שמזה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר, כך מזה מדמו אחת למעלה ושבע למטה בהיכל על הפרוכת,

וכשם שלפני ולפנים מזה אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר, כך מזה בהיכל, אף שפרטי ההזאות של דם הפר ושל דם השעיר נלמדו זה מזה בהיקש ("ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר". ויקרא טז, טו). וטעם הדבר — משום שבכל אחד נאמרו מקצת ההזאות, ורק חלק נלמד מן ההיקש, והוא "הימנו ודבר אחר".

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הימנו ודבר אחר הוי [הרי זה] היקש מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כיצד יכול ללמוד בהיקש על ההיכל, ממה שנלמד בהיקש לפני ולפנים? ומשיבים: שם לא הדבר הנלמד בהיקש חוזר ונלמד בהיקש, שהרי בהיקש הראשון הוקשו דם הפר ודם השעיר, ואילו בהיקש השני מקומות הוא דגמרי מהדדי [הם שלמדים זה מזה] שיהא דינם שווה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And from where do we derive the halakha that a burnt offering itself has its blood presented on the altar in a place where there is a base? The Gemara answers: We derive it from a verse, as it is written: “And he shall pour all the blood of the bull at the base of the altar of the burnt offering” (Leviticus 4:7). This teaches that the blood of an obligatory burnt offering requires presentation at the base of the altar, as the verse specifically describes the base of the altar as connected to the burnt offering.

The Gemara asks: If it is derived from a burnt offering via a ver-bal analogy, one might think that just as there, a burnt offering requires two placements that are four, so too here, a firstborn offering, an animal tithe offering, and a Paschal offering should also require two placements that are four, and not just a single placement.

Abaye says: Why do I need the Torah to write: “And Aaron’s sons, the priests, shall present the blood, and sprinkle the blood around against the altar” (Leviticus 1:5), with regard to a burnt offering, to teach that the blood must be placed on all four sides of the altar, in addition to writing: “And Moses took the blood, and put it upon the corners of the altar around with his finger” (Leviticus 8:15), with regard to a sin offering? They are two verses that come as one, i.e., they teach the same matter; and any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases. Therefore, a firstborn offering, an animal tithe offering, and a Paschal offering do not require two placements that are four.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says that two verses that come as one do not teach their common aspect with regard to other cases. But according to the one who says that two verses that come as one do teach their common aspect with regard to other cases, what is there to say? The Gemara answers: Together with the verse stated with regard to a guilt offering, there are three verses, as it is written: “And its blood shall be sprinkled around the altar” (Leviticus 7:2), and three verses which come as one certainly do not teach their common aspect with regard to other cases.

§ The mishna teaches: The firstborn offering is eaten by the priests, throughout the city of Jerusalem, prepared in any manner of food preparation, for two days and one night. The Sages taught in a baraita: From where is it derived with regard to a firstborn offering that it is eaten for two days and the intervening night? It is derived from a verse, as it is stated with regard to a firstborn offering: “And their flesh shall be yours, as the breast of waving and as the right thigh” (Numbers 18:18). The verse juxtaposes the firstborn offering with the breast and thigh of peace offerings. Just as peace offerings are eaten for two days and one night, so too, a firstborn offering is eaten for two days and one night.

The baraita relates: And this question was asked before the Sages in the vineyard, i.e., the academy, in Yavne: For how many days and nights is a firstborn offering eaten? Rabbi Tarfon responded and said: For two days and one night.

There was one student there who came to the study hall before the Sages for the first time, and his name was Rabbi Yosei HaGelili. He said to Rabbi Tarfon: My teacher, from where do you derive this? Rabbi Tarfon said to him: My son, peace offerings are offerings of lesser sanctity, and a firstborn offering is an offering of lesser sanctity. Just as peace offerings are eaten for two days and one night, so too, a firstborn offering is eaten for two days and one night.

Rabbi Yosei HaGelili said to him: My teacher, there is a different comparison that can be made: A firstborn offering is given as a gift to the priest, and a sin offering and a guilt offering are each given as a gift to the priest. Just as a sin offering and a guilt offering are eaten for one day and one night, so too, a firstborn offering should be eaten for one day and one night.

Rabbi Tarfon said to him: Let us judge a matter from a matter to which it is most similar, i.e., a firstborn offering is an offering of lesser sanctity, as are peace offerings, and learn a matter from a matter, i.e., there is another comparison to be made: Just as peace offerings do not come as atonement for a sin, so too, a firstborn offering does not come as atonement for a sin. Just as peace offerings are eaten for two days and one night, so too, a firstborn offering is eaten for two days and one night.

Rabbi Yosei HaGelili said to him: My teacher, I can answer you in a similar way. Let us judge a matter from a matter to which it is most similar, i.e., a firstborn offering is more similar to a sin offering and a guilt offering, and learn a matter from a matter, i.e., there is another comparison to be made: A sin offering and a guilt offering are each given as a gift to the priest, and a firstborn offering is given as a gift to the priest. Just as a sin offering and a guilt offering do not come as a vow offering or as a gift offering, i.e., they are brought only by one obligated to bring them, so too, a firstborn offering does not come as a vow offering or as a gift offering. Just as a sin offering and a guilt offering are eaten for one day and one night, so too, a firstborn offering should be eaten for one day and one night.

Rabbi Akiva jumped into the discussion, and Rabbi Tarfon left. Rabbi Akiva said to Rabbi Yosei HaGelili: But the verse states: “And their flesh shall be yours, as the breast of waving and as the right thigh” (Numbers 18:18). The verse juxtaposes firstborn offerings with a breast and thigh of peace offerings. Just as peace offerings are eaten for two days and one night, so too, a firstborn offering is eaten for two days and one night.

Rabbi Yosei HaGelili said to Rabbi Akiva: You juxtaposed it with a breast and thigh of peace offerings. But since the Torah does not specify with which offering the firstborn is juxtaposed, I juxtapose it with a breast and thigh of a thanks offering, which are also given to a priest. Just as a thanks offering is eaten for one day and one night, so too, a firstborn offering should be eaten for one day and one night.

Rabbi Akiva said to Rabbi Yosei HaGelili: I concede that it is possible to juxtapose a firstborn offering with a thanks offering, but the verse states: “And their flesh shall be yours, as the breast of waving and as the right thigh, it shall be yours” (Numbers 18:18). Since there is no need for the verse to state a second time: “It shall be yours,” what is the meaning when the verse states a second time: “It shall be yours”? The verse adds another day on which it is permitted for a firstborn offering to be eaten, i.e., a second day.

The Gemara relates: And when these matters were said before Rabbi Yishmael, he said to his students: Go out and tell Rabbi Akiva: You were mistaken when you conceded to Rabbi Yosei HaGelili that the allotted time for eating a firstborn offering could have been derived from the allotted time for eating a thanks offering. Why? From where is it derived that the breast and thigh of a thanks offering are eaten by priests? It is derived from a juxtaposition with a peace offering. Nowhere is it stated explicitly that the breast and thigh of a thanks offering are eaten only by priests. And in the realm of consecrated matters, can a matter derived via a juxtaposition then teach its halakha via a juxtaposition? The Gemara (49b) demonstrated that it cannot. Consequently, you should not infer from the latter formulation of the verse, from the words “It shall be yours,” but rather, from the first formulation of the verse, as you claimed that the Torah juxtaposes a firstborn offering with the breast and thigh of a peace offering.

The Gemara asks: And what does Rabbi Yishmael do with this extra phrase: “It shall be yours”? This teaches about a blemished firstborn offering, that it is also given as a gift to the priest, as we have not found it written explicitly anywhere in the entire Torah what should be done with a blemished firstborn.

The Gemara asks: And from where does Rabbi Akiva derive that a blemished firstborn offering is also given as a gift to the priest? He derives it from the term “their flesh,” which is written in the plural. This teaches that both an unblemished firstborn offering and a blemished firstborn offering are given as gifts to the priest. The Gemara asks: And how does Rabbi Yishmael understand the plural term? The Gemara answers that he understands it to be saying that the priest receives gifts from the flesh of all these firstborn offerings mentioned in the verse, i.e., the firstborn of cattle, sheep, and goats.

The Gemara asks: Since Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael both agree that a matter derived via a juxtaposition cannot then teach its halakha via a juxtaposition, with regard to what principle do they disagree? The Gemara answers: One Sage, Rabbi Yishmael, holds that a halakha derived both from that juxtaposition and from another principle is considered a juxtaposition. In this case, the specific detail that the breast and thigh of a thanks offering are given to a priest is derived from a juxtaposition with peace offerings. The length of time in which it may be eaten, one day and one night, is written explicitly. Since it is nevertheless considered a juxtaposition, it cannot be used to teach the halakha with regard to a firstborn offering. And one Sage, Rabbi Akiva, holds that such a case is not considered to be a juxtaposition, and therefore it can be used to teach another halakha via a juxtaposition.

The Gemara comments: Granted, according to the one who says that a matter derived via a juxtaposition and another principle is not considered a juxtaposition, this is the reason that it is written with regard to the rites performed by the High Priest on Yom Kippur: “And so shall he do for the Tent of Meeting that dwells with them in the midst of their impurity” (Leviticus 16:16).

The High Priest sprinkles the blood of two offerings, the bull and the goat. He sprinkles their blood between the staves of the Ark and on the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies. In each location he sprinkles their blood once above and seven times below. The verse does not write all of the details of these sprinklings with regard to each offering, and the details of each are derived from what is written explicitly in the other, as follows: Just as the High Priest sprinkles in the innermost sanctum, between the staves of the Ark, once above and seven times below, with the blood of the bull, so he sprinkles on the Curtain in the Sanctuary.

And just as in the innermost sanctum he sprinkles once above and seven times below, with the blood of the goat, so he sprinkles on the Curtain in the Sanctuary. This is an instance of a halakha derived both from a juxtaposition and from another principle, and the stringency that a matter derived via a juxtaposition cannot also teach its halakha via a juxtaposition is not applied in this case.

But according to the one who says that this too is considered a juxtaposition, what can be said? How can these halakhot be derived? The Gemara answers: It is the locations where the blood is sprinkled that are derived from one another in the second juxtaposition. The first juxtaposition teaches one halakha, namely, that the blood of the bull and the blood of the goat are to be compared to one another. The second juxtaposition does not teach a halakha with regard to the blood of the bull and the blood of the goat per se; rather it teaches a comparison between the sprinkling performed in the Holy of Holies and the sprinkling performed in the Sanctuary. These are two unconnected juxtapositions.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא הוסיף לך הכתוב הויה אחרת. ופרש"י כמו זו הבאה לו בהיקש. וקשה א"כ היה לנו להוסיף יום ולילה ויהיה נאכל לב' ימים וב' לילות ועי' בכורות ר"פ עד כמה בגמרא:

רש"י ד"ה לחו"ש של שלמים. ולקמיה פריך ודלמא לשל תודה אקשינן. [כצ"ל] :

ועולה גופה מנלן. כדי נסבה דהא מק''ו ילפינן לעיל בפירקין (דף נב.) והאי קרא לדרשא אחרינא אוקימנא וקיצור דברים הוא דנקט לה מקרא דאי לאו ק''ו הוה ילפינן לה מינה: אי מה כו' אף כאן. דבכור זריקה זריקה מעולה ילפינן מה להלן ד' מתנות שתים שהן ארבע: סביב בחטאת. במילואים ובעולה מסביב שמעינן ביה ד' מתנות שסובב בדמה רוחות המזבח: אין מלמדין. ואע''ג דהכא לאו בבנין אב אנו באין ללמוד אשמעינן אביי דשני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין אפי' בג''ש אותו דבר שנכתב בשניהן: ובשרם יהיה לך. בבכור כתיב: לחזה ושוק של שלמים. ולקמיה פריך לשל תודה אקשינן: בכרם. ת''ח יושבין שורות ככרם כך מפורש בברכות ירושלמי: שבא לבית המדרש תחלה. היא היתה תחילת ביאתו לפניהם ביבנה: וחטאת ואשם מתנה לכהן. אבל שלמים לבעלים: נדון דבר מדבר. כלומר שכמותו ודומה לו: אין באין על חטא. כחטאת ואשם: אינו בא בנדר ובנדבה. לאפוקי שלמים דבאין בנדר ובנדבה: ונסתלק. נשתתק: הקישו הכתוב. ואין משיבין על ההיקש: הוסיף לך הכתוב כו'. כלומר מודה אני לדבריך שלחזה ושוק של תודה צריכין אנו להקישו דתפסת מועט תפסת מיהו מדהדר הכתוב בסיפיה דקרא לך יהיה דלא איצטריך דהא כתיב ברישיה יהיה לך הוסיף לו הכתוב הויה אחרת כמו זו הבאה לו בהיקש: ה''ג וכשנאמרו דברים לפני ר' ישמעאל אמר להם צאו ואמרו לו לר''ע טעית תודה מהיכן למדה משלמים ודבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אין עליך כו'. טעיתה במה שחזרת בך מהיקש שלמים ואתה מקישו לתודה דלא למדו הכתוב אלא משלמים דאי מתודה חזה ושוק לא כתיב בה אלא מדאיתקש תודה לשלמים נפקא לן בה חזה ושוק בת''כ דתניא לפי שיצאה תודה לידון בדבר החדש שטעונה לחם יכול אין לך בה אלא חידושה ת''ל תורת זבח השלמים אם על תודה מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אף תודה כו': ודבר הלמד בהיקש יחזור וילמד על הבכור בהיקש. ליאכל ליום ולילה: אין עליך לדונו בלשון אחרון. להקישה לחזה ושוק של תודה: אלא בלשון ראשון. לשל שלמים: שלא מצינו. ללמדו בכל התורה כולה אלא מכאן: דהנך בכורות. בכור שור בכור כשב בכור עז וכל לשון רבים דקרא עלייהו קאי לר' ישמעאל וה''נ אמרינן גבי ואת דמם ואת חלבם לר' ישמעאל בפרק ב''ש (לעיל לז.): במאי קמיפלגי. רבי ישמעאל ור''ע דע''כ אין היקש חוזר מלמד בהיקש ור''ע מ''ט גמיר לה: הימנו ודבר אחר. אכילת חזה ושוק של תודה ליום ולילה הימנו ודבר אחר העמידוה קצת המלמד כתב בה דכתיב בתודה יום ולילה וקצת היא למדה ממקום אחר מאי היא חזה ושוק דלא כתיב בה: רבי ישמעאל סבר היקש הוא. נמצא מה שחזה ושוק נאכלין ליום ולילה מן ההיקש למד. ור''ע סבר הואיל ויום ולילה בתודה כתיב אע''ג דחזה ושוק למדה בהיקש לא הויא זמן אכילת חזה ושוק של תודה דבר הלמד בהיקש: כשם שמזה לפני ולפנים כו'. ולפני ולפנים גופיה אחת למעלה ושבע למטה בפר ושעיר בהימנו ודבר אחר גמר דבפנים למעלה בפר לא כתיב ביה מניינא דכתיב (ויקרא טז) והזה באצבעו על פני הכפרת וקדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים ושבע למטה הוא דכתיבא ביה ובשעיר חטאת למעלה הוא דכתיבא והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת אותו חדא משמע ולפני הכפרת לא כתיב שבע וגמירי בהיקשא מהדדי דכתיב ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר אלמא עבודת פר ושעיר בפנים בהימנו ודבר אחר ילפינן דמקצת עבודה כל אחד כתובה בו ומקצתה למד מחבירו והדר מיגמר היכל מפנים בהיקשא דכן יעשה לאוהל מועד אלמא הימנו ודבר אחר לא כהיקשא חשיב לה: אלא למ''ד הוי היקש. היכי הדר היכל וגמר מיניה בהיקשא: מקומות הוא דגמירי מהדדי. ואין זה חוזר ומלמד בהיקש דבהיקש קמא בהמות איתקוש ובהיקשא בתרא מקומות איתקוש אבל גבי תודה ובכור חזה ושוק של תודה הוקשה לבכור והיא עצמה למידה משלמים בהיקש:

למה לי למכתב סביב בעולה סביב בחטאת הוו שני כתובים. סביב בעולה איצטריך לכדאמר לעיל יכול יזרקנו זריקה אחת ת''ל סביב אלא סביב דחטאת קאמר ל''ל דארבע קרנות כתיב ביה ומיהו לרבי ישמעאל קשה דאיצטריך לגזירה שוה דיליף מיניה פיסוק ד' מתנות בעולה כדאמר לעיל ועוד למ''ד לעיל (דף נג.) בחטאת נותן אמה אילך ואמה אילך איצטריך בחטאת סביב לגופיה שלא תאמר דסגי בשתי מתנות ברוחב אחת בשתי קרנות ושמא סביב דעולה הוא דמייתי דטובא סביב כתיב בעולה בפרשת ויקרא ועוד דעולה אתיא זריקה זריקה משלמים: ואני מקישו לחזה ושוק של תודה. משום דלחומרא מקשינן: וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. תימה ונקשיה לחזה ושוק של איל נזיר דכתיב בהדיא ונאכל ליום ולילה כדמרבינן לעיל בפ''ק (דף ד) ובפרק כל הפסולין (דף לו.) וכ''ת דהאי דמרבינן מבשר זבח תודת שלמיו חשיב הקישא א''כ היכי יליף לה לעיל מחטאת ואשם דילפינן מההוא קרא ולעיל (דף נ.) איבעיא לן אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ולא איפשיטא ויש לומר דמסתברא לאקושי לתודה שנוהגת בכל בהמה בבכור ולא לאיל נזיר דאינו נוהג אלא באיל א''נ בשוק הימין כתב ותודה ילפי' משלמים דכתיב בהו ימין אבל איל נזיר לא כתיב ביה ימין:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד