דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 214ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - א

מנין למתעסק בקדשים, [1] ששוחט אותם שלא בכונה לשחיטת קדשים אלא כמתעסק בדברים אחרים [לשון רש"י. ובמסכת חולין ביאר רש"י שחוסר הכונה הוא ביחס לשחיטה, שהחזיק בידו סכין ולא התכוון לשחוט, ובכל זאת עלתה שחיטה בידו. וכאן משמע שחוסר הכוונה הוא חוסר כונה להתעסק בקדשים], שהוא פסול? [2]

אמר ליה רב הונא, מכאן: שנאמר "ושחט את בן הבקר לפני ה'" - עד שתהא שחיטה לשם בן בקר.

אמר ליה שמואל לרב הונא: זו בידינו היא, כבר ידענו שלכתחילה מצוה שתהא שחיטה לשם בן בקר, והא דאיבעיא לן - [3] לעכב, מנין?

אמר ליה רב הונא: מכאן אנו למדים לה, מדכתיב "לרצונכם תזבחהו" - לדעתכם זבחו, [4] ולא כאשר אתם מתעסקים בדבר אחר. ושנה עליו הכתוב לעכב.

שנינו במשנה: שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד.

ומבארת הגמרא: מתניתין, משנתנו היא דלא כי האי תנא

דתניא: אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: שמעתי [5] שהבעלים [6] מפגלין את עבודת הכהן, כשהכהן עובד בשתיקה, והם מחשבים מחשבת פיגול.

אמר רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי יוסי? דאמר קרא "והקריב המקריב קרבנו לה'". מדקרי ליה "קרבנו", משמע שמדובר בבעלים וקרי ליה "המקריב". ומוכח כי גם הבעלים נקראים "המקריב", וקרינן בהו "המקריב - לא יחשב", שמחשבתם הפסולה פוסלת את הקרבן, כמו מחשבת הכהן המקריב.

אמר אביי: רבי אלעזר ברבי יוסי, ורבי אליעזר, ורבי שמעון בן אלעזר, כולהו סבירא להו: זה, הבעלים של הקרבן, מחשב מחשבת פיגול, וזה הכהן עובד, הויא מחשבתו הפסולה של מחשבה!

רבי אלעזר ברבי יוסי - הא דאמרן.

רבי אליעזר - דתנן: ישראל השוחט לעובד כוכבים את בהמתו, שחיטתו כשירה, מותרת הבהמה באכילה, שהרי השוחט ישראל הוא ולא איכפת לן ממחשבת הבעלים שמכוין שתהא שחיטתו של הישראל לעבודה זרה.

ורבי אליעזר פוסל את השחיטה ואוסרה באכילה, כדין שוחט לעבודת כוכבים, שמועילה מחשבת הבעלים לפסול את שחיטת הישראל.

רבי שמעון בן אלעזר - דתנן: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר בשבת לגבי שיעור החיוב משום מלאכת הוצאה: כל דבר שאין לו חשיבות, שאין כשר להצניע, שאינו ראוי להצניעו ולשומרו, כגון דם נדה או דבר האסור בהנאה, וכן דבר שראוי להצניעו אם היה בו שיעור, אבל זה, מחמת קוטנו, אין מצניעין דבר קטן כמוהו, אין חייבין עליו משום הוצאה בשבת.

אבל אם הוכשר לזה, שהיה אדם שהחשיבו והצניעו, על אף שאין בו שיעור של חשיבות כי לגביו הוא חשוב אפילו בשיעור פחות, ובא אחר והוציאו לאותו חפץ שהוכשר, נתחייב זה האחר המוציאו במחשבה של זה שהצניעו.

ועתה באה הגמרא לבאר שאמנם רבי אלעזר ברבי יוסי ורבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר אמרו דבר אחד, אך לא כולם סוברים אחד את דינו של השני. אלא רבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר, תרוייהו, אית להו דרבי אלעזר ברבי יוסי שאמר הבעלים במחשבתם מפגלים את עבודת הכהן.

כי השתא, בחוץ, שלא במקום המקדש, כגון השוחט בהמת עובד כוכבים והמוציא בשבת, אמרינן מחשבתו של זה קובעת ביחס לעובד.

אם כן, בפנים, והיינו בקרבנות, [7] מיבעיא לומר שמחשבתו של זה פוסלת עבודתו של זה, שהרי כל דין מחשבה נאמר בקרבנות.

אבל רבי אלעזר ברבי יוסי לית ליה דתרוייהו. כי דלמא בפנים, שנאמר בו דין מחשבה, הוא דאמר מחשבתו של זה פוסלת עבודתו של זה. אבל בחוץ, לא אמרינן.

רבי שמעון בן אלעזר, המחשיב את מחשבת אדם אחד כדי לחייב את השני במלאכת הוצאה, אית ליה דרבי אליעזר בשוחט ישראל ומחשב הבעלים הנכרי לעבודה זרה.

כי השתא בשבת, אמרינן זה חושב וזה מתחייב. בעבודת כוכבים, מיבעיא!? שהרי החיוב על עבודת כוכבים הוא באותן עבודות שהן דומות לעבודת הקרבנות במקדש, ולכן לענין מחשבה גם כן דומים הן לעבודות שבמקדש.

אבל רבי אליעזר, שאמר מחשבת הבעלים העכו"ם פוסלת את שחיטת הישראל, לית ליה דרבי שמעון בן אלעזר, שאמר המצניע בשבת דבר שאינו ראוי מתחייב על כך חבירו, כי דלמא בעבודת כוכבים, דדמיא לעבודות שבמקדש הוא דאמרת שפסולה כעין פנים. אבל שבת, אין לחייבו לזה על מחשבתו של אחר, כי מלאכת מחשבת אסרה תורה, שתהיה המלאכה חשובה לעושה אותה. ואיך תועיל מחשבת האדם האחר שהצניע דבר שהוא פחות משיעור הצנעה לחייב את זה שלא החשיבו, והרי לגביו אין שיעור הוצאה שכזה נחשב כמלאכת מחשבת, ואין הוא מתכוין לעשות מלאכה בכך.

הדרן עלך פרק בית שמאי

הערות

[1] האחיעזר [שם] הקשה שהרי בכל המצוות גם כן מתעסק לא יצא, ואפילו לדברי האומר מצוות אינן צריכות כונה, ולמה צריך כאן לימוד מיוחד לזה. ותירץ שודאי ידענו כאן שלא עלה לשם חובתו וכמו בכל המצוות, וכל הלימוד כאן הוא רק לענין שהקרבן יהיה נפסל בכך, ועיין עוד לקמן בהערות לדף זה.

[2] הקשה בשו"ת הגרעק"א [תנינא סימן ס"ד] שבבכורות [מה ב] מבואר ששוטה פסול לעבודה אבל אינו מחללה, ולמה לא נפסול את עבודתו מצד מתעסק. והמנחת ברוך [או"ח סימן ג] והאחיעזר [שם] חידשו שכל פסול מתעסק נאמר רק בשחיטה ששם נאמר הפסוק, אבל בשאר עבודות כשר, והחזון איש [באחיעזר שם, תחת השם "מפי השמועה"] כתב ליישב שבאופן שאנו רואים בודאות גמורה שנתכוון השוטה לעבוד עבודה, וכגון שלבש בגדי כהונה ורחץ ידים ורגלים, בזה אין לפסול מצד מתעסק, וכמו שאמרו בחולין [יג א] לענין קטן שמעשה יש להן, ועוד כתב שם בכמה אופנים ליישב, עיי"ש ובחזו"א בליקוטים כאן.

[3] הקשה השפת אמת, הרי במתעסק יש גם לדון מצד שהוא שלא לשמה, שלא שייך לומר בזה סתמא לשמה, שהרי לא ידע שהוא קרבן כלל, ואם כן מהפסוק הראשון נלמד שהוא מעכב ומתעסק פסול, שהרי שנה עליו הכתוב. ובאמת שמכאן הוכיחו המנחת ברוך [שם] ועוד אחרונים את היסוד הנ"ל, שבדין לשמה לא נאמר כלל שהכהן צריך לחשוב לשמה, אלא נאמר על דרך השלילה, כלומר שלא יחשוב שלא לשמה, ומשום כך במתעסק אין בו שום חסרון מצד שלא לשמה. אולם הטהרת הקדש [כאן] נוקט בפשיטות שיש מן התורה דין לכתחילה לחשוב לשמה, ודין סתמא לשמה הוא רק בדיעבד, ומשום כך הוקשה לו הקושיא הנ"ל, ותירץ שכל הדין שלכתחילה צריך לחשוב לשמה, זה רק כשהוא יודע שזה קרבן, ומשום כך אם אינו מחשב לשמה הרי יש בזה איזה משמעות של עקירה על הלשמה, אבל כשהוא היה סבור שזה חולין, אם כן אין בזה שום משמעות של עקירה ממה שלא חישב לשמה והרי הוא כשר לכתחילה. ואולם עדיין יקשה כקושית השפת אמת ובאופן אחר, שהרי הובא בהערות לעיל מהאחיעזר, שגם בלא הלימוד שמתעסק פסול היינו יודעים שהקרבן לא עלה לחובתו, וכמו בכל המצוות שמתעסק לא יצא, ואם כן מהפסוק הראשון כבר נלמד שמתעסק פסול שהרי שנה עליו לעכב. ועל כרחך נצטרך לומר כמו שכתב האחיעזר [שם] בתירוצו הראשון שבקדשים לא נאמר כלל הדין של מצוות צריכות כונה, ואפילו במתעסק שבמצוות לדברי כולם לא יצא, מכל מקום בקדשים אין בזה חסרון כלל.

[4] יש לעיין לדעת הר"י דאורליינ"ש שהביאו התוס' [לעיל יד ב ד"ה הג"ה] דשחיטה לאו עבודה היא, מצד שאינה נעשית אלא כדי להתיר הבשר באכילה וכמו שצריך שחיטה בחולין, עיי"ש, ולכאורה הרי כאן מבואר שישנם דינים שונים בעצם פעולת השחיטה בקדשים.

[5] הקרן אורה מסתפק האם כשהבעלים יחשבו שלא לשמה יעבור הכהן באיסור של מפגל בקדשים או שהבעלים יעברו על זה. ולכאורה יסוד הספק הוא האם דין שלא לשמה הוא רק פסול מחשבה אבל עבודות הקרבן נעשין לשמן, ואם כן ודאי שהבעלים עוברים באיסור זה, או שעצם עשית עבודות הקרבן נעשין לשם דבר אחר על ידי מחשבת שלא לשמה, ואם כן יתכן שהכהן עובר בזה.

[6] בספר גבורות שמונים למהר"י ענגל הביא את הקושיא המפורסמת שלדברי ר"א ברבי יוסי כל סוטה תוכל לפגל במנחתה ואז המים לא יבדקוה, [ועל קושיא זו תירץ פ' תירוצים]. ובתירוץ י"ח כתב שהבעלים מפגלין רק כשהכהן עבד בסתם, אבל אם הכהן חשב בפירוש כדין, אין הבעלים יכולים לפסול, ועוד כתב [בתירוץ ד] שדוקא בקדשים קלים שהבעלים יש להם אכילה בקרבן שייך שהם יחשבו על אכילת חוץ לזמנו ומקומו, אבל בקדשי קדשים שאין לבעלים שום אכילה והקטרה בקרבן אינם יכולים לפגל.

[7] פשטות הסוגיא היא שלומדים חוץ מפנים, וכמו שבקדשים מועילה מחשבת הבעלים לפגל, כך לענין שבת מועילה מחשבת אחר לחייב על ההוצאה לר"ש בן אלעזר. ולכאורה כל זה שייך רק אם היינו מפרשים בדין שלא לשמה, שבזה שחישב שלא לשמה עקר את הדין לשמה שחל בקרבן ונמצא שהעבודה נעשית שלא לשמה, ואם כן למדנו מכאן שהבעלים יכולים לקבוע ולפרש על פעולת הכהן שהיא נעשית לשם דבר אחר, אבל לפי מה שביאר הגרי"ז שבדין שלא לשמה נאמר רק שזה מחשבה הפוסלת, אם כן מהיכן נלמד שמחשבת הבעלים יכולה לקבוע על פעולת אחר ולשנותה ממה שחשב העושה עצמו.

פרק חמישי - איזהו מקומן

מתניתין:

איזהו מקומן, היכן הוא מקום שחיטתם, קבלת דמם, זריקת דמם, ואכילתם של זבחים?

א. כל הקרבנות שהם קדשי קדשים [חטאת, אשם, עולה, ושלמי ציבור] [8] שחיטתן [9] בצפון העזרה.

ב. פר ושעיר של יום הכיפורים שהם חטאות - שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.

ודמן של פר ושעיר של יום הכיפורים טעון הזיה לפני ולפנים [10] על בין הבדים של הארון, וכן הוא טעון הזאות בהיכל, ועל הפרוכת, ועל מזבח הזהב

חיסר מתנה אחת מהן הרי היא מעכבת את הכפרה, וצריך להביא קרבן אחר.

שירי הדם של הפר והשעיר היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. ואם לא נתן את שירי הדם על היסוד לא עיכב בכך את הכפרה.

ג. פרים הנשרפים [פר העלם דבר של ציבור, ופר כהן משיח] ושעירים הנשרפים [שעירי עבודת כוכבים של ציבור], שהם קרבן חטאת, ואינם נאכלים אלא נשרפים - שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.

ודמן של הפרים והשעירים הנשרפים טעון הזיה בהיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב חיסר  מתנה אחת מהן הרי היא מעכבת את הכפרה.

הערות

[8] התוס' כאן דנו האם צריך הסכין להיות כלי שרת מאחר שהסכין מקדש הדם בשעת שחיטה, או שאין צריך כלי שרת, אבל כלי ודאי צריך, עיי"ש. והמקדש דוד [סימן ג ס"ק א] מבאר שאם אין צורך בכלי שרת אם כן גדר הקידוש של הדם הוא אינו כמו בכל מקום שהכלי שרת עצמו מקדש את הנכנס לתוכו, אלא כאן מה שהסכין מתקן את הדם להיות ראוי לעבודה זה מה שגורם שהדם יתקדש מעצמו, ולכן אפילו הוא חולין יכול לקדש הדם, וכמו בקרדום שמשפה בו עצים שאפילו הוא חולין מתקדשים העצים, וכמו שכתבו התוס' [לעיל לד א ד"ה שקדש].

[9] יש לחקור האם גדר הדין בשחיטת צפון הוא משום קדושת המקום שם, או שהוא דין מסויים הנאמר בשחיטת קדשי קדשים, ואינו מחמת שהצפון נתקדש יותר לענין זה. ובאמת שהוא תלוי בחילופי גירסאות בדברי רש"י [לקמן נה ב ד"ה וחד להכשיר צפון], וברש"ש שם כתב שלכאורה הוא מפורש בפסוק, שהרי כתוב [ויקרא יד יג] "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת וגו' במקום הקדש", הרי שהתורה תלתה את הדין צפון בקדושת המקום, יעויי"ש.

[10] בחידושי רבי אריה לייב [ב יז] מבאר שיסוד הדין בהזאה על הכפורת והפרוכת אינו כמו כל מתנות דמים שעל המזבח, שבמתנות המזבח גדר העבודה הוא שהדם צריך להיות ניתן על המזבח ושם הוא מקום נתינתו, אבל בהזאה הגדר הוא לעשות מעשה הזאה בדם, ורק שהתורה קבעה היכן יעשה את מעשה ההזאה, אבל לא נאמר דין שהדם צריך להיות ניתן על איזה מקום, ועיין שם שיש נפקא מינה בזה לענין מקום עמידת הכהן.

מנין למתעסק בקדשים כלומר, השוחט קדשים לא מתוך כוונה, אלא כמתעסק בדברים אחרים, שהוא פסול? אמר לו, שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה' "(ויקרא א, ה), והרי מדובר שם על בן הבקר, אלא שיש כאן הדגשה — עד שתהא שחיטה לשם בן בקר, ולא כמעשה חיתוך בלבד.

אמר ליה [לו] שמואל לרב הונא: זו בידינו היא, דבר זה אני יודע שמצוה לעשות כן, אבל לעכב מנין? מנין שאם שחט כמתעסק הרי הוא פסול? אמר ליה [לו], מתוך ששנה הכתוב ואמר: "לרצנכם תזבחהו" (ויקרא יט, ה), כלומר, לדעתכם מתוך דעת וכוונה זביחו [זבחו].

א שנינו במשנה: שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא [משנתנו היא שלא כשיטת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בר' יוסי: שמעתי שהבעלים מפגלין כלומר, שאף הבעלים יכולים לעשות פיגול במחשבתם. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר בר' יוסי? שאמר קרא [הכתוב]: "והקריב המקריב קרבנו לה' " (במדבר טו, ד), הרי שבעל הקרבן הוא הקרוי "המקריב".

אמר אביי: ר' אלעזר בר' יוסי ור' אליעזר, ור' שמעון בן אלעזר, הולכים בשיטה אחת, כולהו [כולם] סבירא להו [סבורים הם] שגם כאשר מדובר בשני אנשים שונים זה מחשב וזה עובד הויא [הרי היא] מחשבה, כאילו חשבה העושה. ר' אלעזר בר' יוסי — הא דאמרן [זו שאמרנו] שהבעלים מחשבים ומפגלים, אף שהכהן הוא העובד.

ר' אליעזר — דתנן [ששנינו במשנה]: השוחט לגוי עבור גוי — שחיטתו כשרה, שישראל מותר לאכול מבהמה זו, ור' אליעזר פוסל, משום שמחשבת הגוי שהיא בסתם לעבודה זרה, פוסלת את השחיטה.

ר' שמעון בן אלעזר — דתנן [ששנינו בברייתא], כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר לענין הלכות שבת: כל שאין כשר להצניע שאינו דבר חשוב שרגילים לשמור ולהצניע אותו, ואין אנשים מצניעין כמוהו בשיעור קטן כל כך, ובדרך כלל אין חייבים על הוצאתו מרשות לרשות, אם הוכשר לזה לאדם מסויים נחשב הדבר ראוי לשמירה והצניעו, ובא אחר והוציאו מרשות לרשות, מכל מקום נתחייב זה המוציא במחשבה של זה המצניע, שעבורו הוא דבר חשוב.

ומעירים: תרוייהו [שניהם], ר' אליעזר ור' שמעון בן אלעזר, למרות שדיברו בעניינים אחרים, שחיטה עבור גוי והוצאה בשבת, אית להו [יש להם, מקבלים] את דעתו של ר' אלעזר בר' יוסי בענין מחשבה בקדשים, והטעם שאנו סבורים כן: השתא [עכשיו, הרי] בחוץ בענייני חולין אמרינן [אומרים אנו] לשיטתם שמחשבה של אדם אחד מועילה לגבי פעולתו של אחר, בפנים בקדשים, שנתפרש לנו שמחשבה מועלת בהם ("לא יחשב") מיבעיא [נצרכה לומר]?

ואילו ר' אלעזר בר' יוסי לית להו דתרוייהו [אין לו, אינו מקבל, מה שאמרו שניהם], כי דלמא [שמא] בפנים הוא דאמרינן [שאומרים אנו] שמחשבה פועלת גם במה שאדם אחר עובד, בחוץ לא אמרינן [אין אנו אומרים] כן.

וכן יש להבחין בין דעות שני החכמים האחרים, כי ר' שמעון בן אלעזר אית ליה [יש לו, מקבל] את דברי ר' אליעזר, שכן השתא [עכשיו, הרי] לענין שבת אמרינן [אומרים אנו] שמחשבה של אחד נוגעת למעשיו של אחר, בעבודה זרה מיבעיא [נצרכה לומר]?

ואילו ר' אליעזר לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דעת ר' שמעון בן אלעזר, כי דלמא [שמא] בעבודה זרה הוא דאמרת [שאתה אומר] משום שעבודה זרה נאסרה כעין עבודה הנעשית בפנים עבודת הקדשים, ולכן אפשר לומר כי דווקא בה מחשבה פוסלת עבודתו של אחר, כמו קדשים, אבל שבת — רק מלאכת מחשבת אסרה תורה שאינו מתחייב אלא על מלאכה שיש בה מחשבה של העושה, והמוציא הרי לא חשב שהוא עושה מלאכה.

א משנה איזהו מקומן של זבחים? כלומר, מהו המקום הראוי לעבודתם ולאכילתם של הזבחים השונים? קדשי קדשים כולם שחיטתן בצפון העזרה.

ומפרטים את הקרבנות לסוגיהם: פר ושעיר של יום הכיפורים — שחיטתן בצפון, וקיבול (קבלת) דמן בכלי שרת גם הוא בצפון, ודמן טעון הזיה על בין הבדים של הארון שבקודש הקדשים, ועל הפרוכת שבין הקודש לקודש הקדשים, ועל מזבח הזהב. ובכל אותן הזיות, אפילו מתנה אחת מהן מעכבת, ואם לא עשה את כולן נפסל הקרבן. שירי הדם של קרבן זה היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ואם לא נתן את השירים הללו לא עכב את הקרבן.

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים פר של כהן משיח (ראה ויקרא ד, א—יב), פר העלם דבר של ציבור (ויקרא יג—כא), וכן שעיר שמביא הציבור בהעלם דבר של עבודה זרה (ראה במדבר טו, כב) — שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

From where is it derived with regard to one who acts unawares in the case of consecrated items, i.e., if one slaughtered an offering without intending to perform the act of slaughter at all, but rather like one occupied with other matters, that the offering is disqualified? Rav Huna said to Shmuel: It is derived from a verse, as it is stated: “And he shall slaughter the young bull before the Lord” (Leviticus 1:5), teaching that the mitzva is not performed properly unless the slaughter is for the sake of a young bull, i.e., knowing that he is performing an act of slaughter.

Shmuel said to Rav Huna: We have this as an established halakha already, that it is a mitzva to slaughter the offering for the sake of a bull, but from where is it derived that this requirement is indispensable? Rav Huna said to him that the verse states: “With your will you shall slaughter it” (Leviticus 19:5), i.e., with your full awareness you shall slaughter it, in the form of a purposeful action.

§ The mishna teaches: Because the intent follows only the one performing the sacrificial rite. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, says: I heard that even the owner of an offering can render it piggul through improper intention. Rava says: What is the reason of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei? As the verse states: “Then he who sacrifices shall sacrifice his offering to the Lord” (Numbers 15:4). The term “he who sacrifices” is a reference to the owner; since the owner is considered one who sacrifices, he too can render his offering piggul with an improper intention.

Abaye says: Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, and Rabbi Eliezer, and Rabbi Shimon ben Elazar all hold that even in a case involving two people, where this one has intention and that one performs the service, it is the intention that is relevant, i.e., it is as though the one performing the service had the intention. The Gemara explains: The statement of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, is that which we just said, that the owner can render his offering piggul through improper intention despite the fact that it is the priest who performs the service.

The statement of Rabbi Eliezer is as we learned in a mishna (Ḥullin 38b): With regard to one who slaughters an animal on behalf of a gentile, his slaughter is valid and a Jew may eat the meat of this animal. But Rabbi Eliezer deems it unfit, as the intention of the gentile, which is presumably to use the animal for idol worship, invalidates the act of slaughter performed by the Jew.

The statement of Rabbi Shimon ben Elazar is as we learned in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar stated a principle: In the case of any item that is not fit to be stored, and therefore people do not typically store items like it, but it was deemed fit for storage by this person and he stored it, and another person came and carried out on Shabbat the item that was stored, that one who carried it out is rendered liable by the thought of this one who stored it.

The Gemara notes: These two Sages, Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon ben Elazar, although their rulings are stated in the context of entirely different matters, accept as halakha the ruling of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei. The Gemara explains: Now that concerning matters outside the Temple, i.e., non-sacred slaughter and carrying on Shabbat, with regard to which the Torah makes no reference to intention, we say that the intention of one person is effective for the action of another, is it necessary to state that the same halakha applies to matters inside the Temple, i.e., offerings, with regard to which it is explicitly stated that intention is effective, as indicated by the verse: “With your will you shall slaughter it” (Leviticus 19:5)?

But Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, does not necessarily accept as halakha the rulings of these two Sages, Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon ben Elazar. The Gemara explains: Perhaps it is only concerning inside the Temple that we say that one person’s intention is effective for the action of another, whereas concerning outside the Temple, we do not say this.

The Gemara further differentiates between the opinions of those two Sages themselves. Rabbi Shimon ben Elazar accepts as halakha the ruling of Rabbi Eliezer: Now that with regard to Shabbat we say that the intention of one person is effective for the action of another, is it necessary to say that the same applies concerning idol worship, where the actions are somewhat similar to those performed in the Temple?

But Rabbi Eliezer does not necessarily accept as halakha the ruling of Rabbi Shimon ben Elazar: Perhaps it is only with regard to idol worship that you say that one person’s intention is effective for the action of another, as idol worship is somewhat similar to service performed inside the Temple. Consequently, it is reasonable that one person’s intention is effective for the action of another in the case of idolatry, as it does for offerings. But with regard to Shabbat, the Torah prohibited only planned, constructive labor, i.e., one is liable only for an action that includes the creative intent of the doer, and here the one who took the item out did not intend to perform a labor.

MISHNA: What is the location of the slaughtering and consumption of offerings? The principle is that with regard to offerings of the most sacred order, their slaughter is in the north of the Temple courtyard.

Specifically, with regard to the bull and the goat of Yom Kippur, their slaughter is in the north and the collection of their blood in a service vessel is in the north, and their blood requires sprinkling between the staves of the Ark in the Holy of Holies, and upon the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies, and on the golden altar. Concerning all those sprinklings, failure to perform even one placement of their blood disqualifies the offering. As to the remainder of the blood, which is left after those sprinklings, a priest would pour it onto the western base of the external altar. But if he did not place the remainder of the blood on the western base, it does not disqualify the offering.

With regard to bulls that are burned and goats that are burned, their slaughter is in the north of the Temple courtyard, and the collection of their blood in a service vessel is in the north, and their blood requires sprinkling upon the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies, and upon the golden altar,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' דתניא א"ר אליעזר בר' יוסי ביו"ד כצ"ל וכן בסמוך:

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. עיין מה שפירש רש"י. ועמ"ש הרשב"ץ בפרישתו לפרק זה ונדפס בספר יבין שמועה ומאמר חמץ להרב ז"ל. ועמ"ש אנכי עפר דל בספר הקטן שער יוסף דף ס"ב ודף ס"ג בס"ד:

(מז א תוספות) ד"ה איזהו וכו' וא"א לומר כן דבסוף התודה וכו'.—אע"פ שהתוס' האריכו לדחות דעת ר"א מ"מ העיקר כדעתו. וכן נראה דעת הרמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ד ה"ז (אלא שלדעתו צריך הוא לשחוט את הזבח לבתחילה בכלי שרת, ע"ש). והא דאיתא לקמן (צז ב) ובמנחות (פב ב) "כל הזבחים טעונין כלי כעולה" - ענין זה שצריכים לשחוט אותם בכלי, ובכל כלי מותר אף שאינו כלי שרת, ואפי' קרומית של קנה נקרא כלי, ובא להוציא גופו של כחן, שלא ישחט בציפרנו או בשיניו. ואף שציפורן כשר למליקה פסול הוא לשחיטה. וכעין זה איתא לקמן (מח ב): "מה לבן־צאן שכן קבע לו כלי", ופירש"י: תאמר בבן־עוף שנמלק בצפורן. ומה דאמרינן נמי בסוטה (יד סע"ב): "דם אע"ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה" - עניינו דבזה ששוחטו בסכין נתקדש הדם מיד על הצואר (והוא שלא כפירש"י שם, ע"ש). וכעין זה איתא במנחות (עח ב) דשחיטת הזבח מקדש ללחם, ושם אמרו על זה "סכין מקדש ליה" (ועי' שם רש"י ד"ה אביי אמר). וזה שאמרו עוד במנחות שם "סכין אלימא מכלי שרת דאע"ג דלית ליה תוך מקדשה" - עניינו דסכין אף שאינו כלי שרת וגם אין לו תוך מ"מ מקדש את הדם ככלי שרת שיש לו תוך דמקדש מה שנותנים לתוכו.

למתעסק בקדשים. שוחט קדשים ולא בכוונה אלא כמתעסק בדברים אחרים: בידינו הוא. ראיה זאת כבר ידענו אותה ומיהו מצוה הוא דנפקא לן ולא עיכוב: שמעתי שהבעלים מפגלין. בעבודת הכהן אם קיבל הכהן בשתיקה וחישבו הבעלים עליה על פיגול הוי פיגול: והקריב המקריב. קרבנו בפרשת נסכים כתיב והקריב המקריב קרבנו לה' (במדבר טו) אלמא מקריב קרבנו קרי ליה הלכך הוו להו בכלל המקריב לא יחשב: ורבי אליעזר פוסל. התם מפרש בהדיא שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים ואע''ג דלא איהו שחיט לה פסול: שאין כשר להצניע. במסכת שבת כגון דם נדה או איסור (או) הנאה: ואין מצניעין כמוהו. שכשר הוא להצניעו אם היה שיעורו אבל שיעורו של זה מועט הוא ואין אדם חושבו להצניעו: ובא אחר והוציאו. בשבת לרה''ר חייב דחשיב מלאכה מפני מחשבתו של זה שהוכשר לו והצניעו: ותרוייהו. רבי אליעזר ור''ש בן אלעזר: השתא בחוץ. בעבודת כוכבים ושבת דלא כתיבא בהו מחשבה בהדיא אמרינן זה מחשב וזה עושה הוי מחשבה: בפנים. בקרבנות דמחשבה בהו כתיבא מיבעיא: בפנים הוא דאמר. משום דעיקר מחשבות בקרבנות כתיבא: אבל בחוץ. כגון עבודת כוכבים ושבת לא: בעבודת כוכבים מיבעיא. דעבודת כוכבים דומיא דעבודת פנים חייב בה רחמנא כדאמרי' בארבע מיתות (סנהדרין ס:) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' עבודות הראויות למקום חייב בהו בעבודת כוכבים בין שדרכה בכך בין שאין דרכה בכך הלכך לענין מחשבה נמי איכא למיגמרה מבפנים: מלאכת מחשבת אסרה תורה. שנסמכה שבת לפרשת המשכן בויקהל ומלאכת מחשבת שהעושה אותה מתכוין למלאכה גמורה אלא ששגג בשבת או סבור שמלאכה זו מותרת. וזה שיעור זה חשוב בעיניו אינו מתכוין למלאכה: מתני' קדשי קדשים. כולן בכלל חטאות ואשמות ועולה ושלמי ציבור ומיהו משום דחלוקין במתן דמים או בהקטרתן הדר תני להו כל חד וחד באפי נפשיה לפרש הלכותיהן: שחיטתן בצפון. ובגמ' מפרש מ''ט לא תנא וקבול דמן ומ''ש דתנן חטאות הפנימיות ברישא: פר ושעיר של יום הכפורים כו'. בגמ' יליף טעמא מנא לן דשחיטתן וקיבול דמן בכלי שרת בצפון: בכלי שרת. דכתיב בעולה בסיני וישם באגנות (שמות כד) וממנה למדו כל הזבחים בהיקש ליטעון כלי: הזיה על בין הבדים. עומד בין שני בדי ארון ומזה א' למעלה וז' למטה כנגד עובייה של כפרת ולא היו נוגעים בה: ועל הפרכת. כדכתיב וכן יעשה לאהל מועד (ויקרא טז): ועל מזבח הזהב. כדכתיב ויצא אל המזבח וגו' באחרי מות: מתנה אחת מהן מעכבת. כדאמרי' בפ' בית שמאי (לעיל דף לו:): שירי הדם היה שופך על יסוד כו'. יליף בגמ': ואם לא נתן. שירים הללו ליסוד לא עיכב הכפרה ובגמ' יליף לה בברייתא יכול יעכבנו כו': פרים הנשרפים. פר העלם ופר כהן משיח שאין נאכלין לכהנים אלא נשרפין חוץ לירושלים כדכתיב בהו אל שפך הדשן ישרף (ויקרא ד) וילפינן בסדר יומא (דף סח.) שהוא חוץ לירושלים: ושעירים הנשרפים. שעירי עבודת כוכבים שהוקשו לפר העלם לכל דבריהם בפרק בית שמאי (שם): הזיה על הפרוכת. כתיב בהו אבל בין הבדים לא כתיב בהו כדכתיב בפר יום הכפורים והזה באצבעו על פני הכפרת וגו' (ויקרא טז):

מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול. פ''ק דחולין (דף יג.) פירש בקונטרס כגון מתעסק בסכינו להגביהו [או] לזורקו וקשה דכה''ג אפילו בחולין פסול לרבנן דפליגי עליה דרבי נתן ובעו כוונה ואפי' מתכוין לחתיכה כגון זרק סכין לנועצה בכותל דחשיב מתכוין לחתיכה כדמוכח פ''ב דחולין (דף לא:) אפ''ה פסלי רבנן עד שיתכוין לחתיכת סימנין אף על גב דאינו מתכוין לשחיטה להתיר בשר ודאי מכשרי כדקאמר התם ורבנן נהי דלא בעו כוונה לזביחה לחתיכה מיהא בעינן פירוש לחתיכת סימנין אבל חתיכה אחרת לא דזרק סכין לנועצה בכותל מתכוין לחתיכה הוא ופסלי רבנן ונראה האי מתעסק דקדשים היינו מתכוין לחתיכת סימנין ולא לשם זביחה דבחולין כשר ובקדשים פסול ועוד יש מתעסק אחר כגון משום חולין דהיינו כסבור שהן חולין וכולהו מושחט את בן הבקר נפקי: מתני' איזהו מקומן: קדשי קדשים שחיטתן בצפון. ה''ר אפרים היה מדקדק מכאן דלא בעינן סכין בשחיטה מדלא קתני שחיטתן בכלי שרת בצפון כדקתני גבי קבלה וקיבול דמן בכלי שרת בצפון ומתוך כך אתיא שפיר הא דאמר בפ''ק דחולין (דף ג.) כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה דלא בעי כלי שרת וכן משמע קצת בפסחים פ' ואלו דברים (דף סו.) שהיה כל אחד מביא סכינו מתוך ביתו ואי אפשר לומר כן דבסוף התודה (מנחות פב:) ובסוף דם חטאת (לקמן צז:) דריש מדכתיב ויקח את המאכלת דעולה טעונה כלי וילפינן מיניה כולהו ובסוטה פרק היה מביא (דף יד:) משמע דסכין מקדש ליה לדם ועוד בריש התודה (מנחות עח:) איכא למ''ד סכין אלימא מכלי שרת דאף על גב דלית לה תוך מקדשא וההיא קרומית של קנה איכא למימר שתקנה ועשאה כלי וכר' יוסי בר' יהודה דאמר בפרק היה מביא (סוטה יד:) דעושין כלי שרת דעץ וההיא דאלו דברים (פסחי ' סו.) אימר כל אחד הקדיש סכינו בערב שבת והאי דלא תנן הכא שחיטתן בכלי שרת בצפון כדתנן בקבלה לא דמי דבקבלה נמי לא הזכיר הכלי אלא משום דבעי שיהא גם הכלי בצפון לאפוקי אם הבהמה בצפון והכלי בדרום והדם מקלח בתוכו תדע דבכל הנהו דבעו צפון קתני שחיטה כו' וקיבול דמן בכלי שרת בצפון וגבי קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום בעזרה לא קתני וקיבול דמן בכלי שרת אע''ג דבעי קבלה בכלי שרת וכן לעיל פרק שני (דף כו.) דתניא קדשים קלים שחיטתן בפנים וקבול דמן בכלי שרת בפנים אתא לאשמועינן שצריך שיהא הכלי בפנים לאפוקי אם רוב הכלי בחוץ ומיעוטה בפנים אע''פ שאין הדם בפנים נפסל ביוצא דמקבל במיעוט שבפנים אי נמי משום דאיכא אשם מצורע שמתקבל ביד איצטריך

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד