דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - ב

והלא מצינו שאין הדבר תלוי זה בזה. שהרי לוג שמן הבא בפני עצמו, באופן שהביא אשמו היום ואת לוגו לאחר עשרה ימים, דלכולי עלמא מאחר ולא נתקדש הלוג שמן בכלי בעת שנזרק דם האשם, אין דם האשם מתירו, אלא מתנותיו שרו ליה, [10] ואף על פי כן מתנותיו לא מפגלין ליה, ואין בו תורת פיגול. [11]

דתניא: לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול, אם פיגל באשם, מפני שהדם של האשם מתירו בזריקתו למתן בהונות, דברי רבי מאיר.

אמרו לו חכמים לרבי מאיר: והלא אדם מביא אשמו עכשיו, ולוג אפשר [12] לו להביא מיכן ועד עשרה ימים. ואם כן, מדוע יתפגל הלוג על ידי האשם?

אמר להן, אף אני לא אמרתי שיתפגל לוג השמן על ידי האשם אלא בלוג הבא עם האשם בו ביום.

וכיון שראינו שלוג שמן הבא בפני עצמו אין בו תורת פיגול לדעת הכל, אף על פי שמתנותיו מתירות אותו, אם כן הוא הדין לרבי, אף על פי שסובר הוא שמתנותיו של לוג השמן מתירות אותו, מכל מקום אין הן מפגלות, כי אין מפגל אלא דם או קומץ את שייריו ומשום שהוקשה מנחה לזבחים. [13]

ומתרצינן: אלא, אמר רבי ירמיה, לעולם ברייתא שלעיל, רבי מאיר היא, הסובר שעל לוג שמן חייבין משום פיגול, וסמי מכן, ומחוק מהסיפא נסכים, ואל תגרסם כאן בברייתא, ולא יוקשה לך הסיפא שהיא כרבנן.

אביי אמר: לעולם לא תסמי נסכים מהברייתא, והסבר הברייתא כך הוא: ותנא, שנה התנא בברייתא ברישא לוג הבא עם האשם שאף על פי שיכול להביאו לאחר עשרה ימים - דם האשם מפגלו לדעת רבי מאיר, וממנו אתה למד שהוא הדין לנסכים הבאין עם הזבח שדם הזבח מפגלם אף על פי שיכול להביאם לאחר זמן. והדר תנא בסיפא נסכים הבאין בפני עצמן בדומה לקטורת ולבונה ומנחת כהנים המפורטים בברייתא שאין להם מתירין ולכך אם הקריב מקצת מהם במחשבת פיגול אינם מתפגלים בזה, ומהם אתה למד שהוא הדין ללוג הבא בפני עצמו שאין הוא מתפגל על ידי מתנותיו.

שנינו שמשנה: חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים.

ומקשינן: מנא הני מילי שחטאת העוף נאכלת [מאחר והיא נבילה שהרי לא נשחטה אלא נמלקה]?

ומתרצינן: דתני לוי: בענין מתנות כהונה שניתנו לאהרן ובניו נאמר "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש, כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי, קדש קדשים לך הוא ולבניך" [במדבר יח]. וכך דרשנו פסוק זה:

"כל קרבנם" לרבות לוג שמן של מצורע שאף הוא נאכל שהרי קרוי קרבן שנאמר בו "והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן" הרי שהלוג בככל "והקריב" דהיינו קרבן.

והוצרכנו לרבות את לוג השמן ולא די במה שקרוי קרבן, כי סלקא דעתך אמינא "מן האש" כתב רחמנא בענין הנאכלים ומשמע בזה דווקא הנותר מן האישים, והאי לוג שמן לאו מותר מן האש הוא שלא עלה כלל לאישים, קא משמע לן שאף על פי כן ניתן לאכילה לכהנים.

"לכל מנחתם" לרבות מנחת העומר ומנחת הקנאות של סוטה! והוצרכנו בהן לריבוי זה, כי סלקא דעתך אמינא מאחר ונאמר בפרשת המילואים "ואכלו אותם אשר כפר בהם" ואם כן לא יאכל אלא דבר שיש בו כפרה ואילו מנחת העומר להתיר את החדש במדינה אתיא ומנחת קנאות לברר עון קאתיא ואינן באות לכפרה, קא משמע לן שאף הן נאכלות.

"ולכל חטאתם" לרבות חטאת העוף, סלקא דעתך אמינא שלא תאכל, כי מאחר ולא נשחטה אלא נמלקה נבילה [14] היא ואסורה באכילה, לפיכך למדנו בזה שנאכלת לכהנים, ומכאן אמרנו ללמוד את דין המשנה שחטאת העוף נאכלת.

"לכל אשמם" לרבות אשם נזיר - שאם נטמא הנזיר במת בתוך ימי נזירותו יש לו להביא אשם זה כשטהר מטומאתו, והוא מכשירו להתחיל למנות נזירות טהרה - ואשם מצורע שנאכלים, והוצרכנו לריבוי זה כי סלקא דעתך אמינא לא באו אלו לכפרה אלא להכשיר קאתו שאשם הנזיר מכשירו להתחיל נזירות טהרה, ואשם מצורע בא להכשירו לאכול בקדשים קא משמע לן שאף הם נאכלים.

ומקשינן: אשם מצורע בהדיא כתיב ביה שנאכל, שהרי אמרה בו תורה "כי כחטאת האשם הוא לכהן" ומדוע אם כן הוצרכנו לרבות אותו מדרשת "לכל אשמם"? ואמנם, עיקר דין האשם הוצרך כאן בפרשה לענין כל עשרים וארבע מתנות כהונה שסידר כאן הכתוב [משום מחלוקתו של קרח, כפי שמבואר ברש"י לקמן], אבל מכל מקום תיבת "ולכל" הבאה לרבות מיותרת!?

ומתרצינן: אכן, אין צריך ריבוי למצורע, אלא דרשת "לכל אשמם" באה לרבות אשם נזיר שנאכל כאשם מצורע.

וממשיכה הגמרא להביא את המשך הברייתא:

"אשר ישיבו" זה גזל הגר, הגוזל את חבירו ונשבע לו לשקר ואחר כך הודה, משלם קרן וחומש לבעלים, ואם היה הנגזל גר שאין לו יורשים נותנם לכהן. וזהו שנאמר בו בפרשת נשא "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" ודרשנו בזה "האשם זה הקרן, "המושב" זה חומש, שאם היה גר שאין לו גואל נותנם לכהן. ואין להקשות כאן, מאחר וכבר נאמר דין זה בפרשת נשא מדוע הוצרך הכתוב לכופלו כאן? שהרי אף חטאות ואשמות ויתר האמורים בפרשה זו נכתבו כל אחד במקומו, וכאן בא הכתוב וסידר אותן לאהרן מפני מחלוקתו של קרח שערער עליו על הכהונה. [15]

"לך הוא ולבניך" שלך יהיה גזל הגר כנכסים של חולין אפילו לקדש בו את האשה שאין בו שום קדושה וממון בעלים הוא. ומה שאמר הכתוב לאחר מכן "בקדש הקדשים תאכלנו" היינו לגבי שאר קדשים האמורים בפרשה, אבל גזל הגר חולין הוא. [16]

במשנתנו נחלקו חכמים ורבי שמעון אם יש דין פיגול באימורים של פרים ושעירים הנשרפים.

תניא: רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי, פיגל בדבר הנעשה בחוץ שהעבודה שחישב בעת עשייתה והאכילה שחישב עליה מעשה חוץ הם הרי זה פיגל, אבל אם פיגל בדבר הנעשה בפנים שהעבודה והאכילה היו מעשה היכל הרי זה לא פיגל.

כיצד?

א. היה עומד בחוץ ואמר, הריני שוחט על מנת להזות מדמו על מזבח הפנימי או על הפרוכת [17] למחר הרי זה לא פיגל כיון שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים היא ואינה מפגלת.

ב. היה עומד בפנים ההיכל ואמר, הריני מזה על הפרוכת או על מזבח הפנימי על מנת [להקטיר אימורים ו] לשפוך שירים של הדם למחר על מזבח החיצון לא פיגל, כיון שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ היא ואינה מפגלת.

ג. אבל היה עומד בחוץ [18] ואמר, הריני שוחט על מנת לשפוך שירים למחר או להקטיר אימורים למחר שאלו אכילות מזבח החיצון פיגל, כיון שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ [19] היא.

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי קרא המלמדנו דבר זה? בפר כהן משיח נאמר בפסוק "כאשר יורם משור זבח השלמים והקטירם הכהן על מזבח העולה" [ויקרא ד] וכי מה למדנו לפר כהן משיח בדין הקטרת אימוריו שלא אמור בו והוצרכנו ללומדו משור זבח השלמים מעתה, הרי אף בפר כהן משיח מפורטים אימוריו שהם חלב וכליות ויותרת הכבד? אלא, מקיש הכתוב פר כהן משיח לשור זבח השלמים לענין דין פיגול האמור בשלמים ואשר בכל הקדשים נלמד דין זה ממנו, ללמדך, מה שור זבח השלמים אינו נעשה פיגול עד שיהו מעשיו העבודה שחישב בה ומחשבותיו מחשבת אכילתו על מזבח החיצון והיינו שוחט או מוליך את הדם או זורקו על מנת לאכול את הבשר או לשפוך את שיירי הדם או להקטיר אימוריו חוץ לזמנו, אף פר כהן משיח אינו נעשה פיגול עד שיהו מחשבותיו ומעשיו על המזבח החיצון.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר שאמר משום רבי יוסי שצריך שיהיו העבודות והמחשבות דברים הנעשים בחוץ.


הערות

[10] בחדושי מרן רי"ז הלוי הקשה לסתור את דבריו שהובאו לעיל, לפי מה שכתבנו לעיל שלא נחלקו רבי ורבנן לענין התר אכילה אלא לענין דין מעילה בלבד, נמצא שדברי הגמרא כאן לגבי לוג שמן הבא בפני עצמו שהכל מודים שמתנותיו מתירות אותו, היינו לענין מעילה, שהרי לענין התר אכילה אמרנו שלא נחלקו מעולם, ואם כן מבואר שאף בלוג שמן הבא בפני עצמו יש דין מעילה, ולא כפי שכתבנו שאין דין מעילה אלא בלוג הבא עם האשם! ? וכתב ליישב, מאחר וכתבנו בדעת הרמב"ם שאף רבנן מודים שהתר אכילת הלוג אינו אלא לאחר שנתן ממנו מתנותיו, מדוע אם כן לא נאמר שאף לדעתם יחשב הלוג דבר שיש לו מתירין מחמת מתנותיו המתירות אותו באכילה ויהיה בו דין פיגול, וכי דין פיגול תלוי בדין מעילה [שמשום כך סברה הגמרא שדווקא לדעת רבי יהיה דין פיגול בלוג, ואילו לרבנן הסוברים שאף קודם מתנותיו אין מפגלים בו, לא נחשב הלוג "ניתר" על ידי מתנותיו]! ? ומשום כך נראה, כי מה שתלתה הגמרא את דין פיגול במחלוקתם של רבי ורבנן אין זה משום שדין פיגול תלוי בדין מעילה, אלא משום שלדעת רבנן היתר הלוג אינו תלוי לגמרי במתנותיו שהרי הן לבדן אינן מתירות אותו אלא עם זריקת דם האשם ביחד, שכשם שזריקת דם האשם מועילה להוציא את הלוג מדין פיגול, כך גם מועיל הוא לענין היתר אכילתו, וכיון שמתנותיו אינם ה"מתירים" המיוחדים שלו משום כך לא ניתן שיתפגל על ידם, שהרי עיקר דין פיגול הוא בזה שמתפגל הדבר הניתר על ידי מתיריו, ואין זה תנאי בעלמא שיהיה דבר שיש לו מתירין, אלא זהו עצם דין פיגול שמתפגל על ידי מתיריו [אמנם דעת רבי שאין האשם מתיר של הלוג כלל, וכל ענינו תלוי במתנותיו בלבד, ומשום כך יש לו להתפגל על ידם]. ומעתה, זהו שסברה הגמרא שלדעת רבנן מאחר ואין הלוג ניתר על ידי מתנותיו בלבד אלא יחד עם זריקת דם האשם, הרי שאף לענין פיגול אין לו להתפגל אלא על ידי האשם שבזה נחלקו רבנן ורבי מאיר אם האשם מפגל את הלוג אם לאו. ועל כך הקשה רבי ירמיה, הרי לוג הבא בפני עצמושכולם מודים בזה שמתנותיו לבדן מתירות אותו באכילה שהרי אין לו עוד מתיר אחר, ואף על פי כן לא מפגלים בו, ובהכרח שאין הלוג מתפגל כלל על ידי מתנותיו, ואם כן הוא הדין לרבי, אף לוג הבא עם האשם, אי אפשר לו שיתפגל על ידי מתנותיו.

[11] הקשה השפת אמת, מנין לגמרא שהמפגל המתנות השמן אינו פיגול, שמא לא נחלקו אלא באופן שפיגל בדם האשם, אבל כשפיגל במנות השמן אף חכמים מודים לרבי מאיר שהוא פיגול! ? וכתב, לולא פירוש רש"י שהעמיד את דברי רבי גם בדעת חכמים, יש לפרש הסוגיא כי זה וודאי שאם היה יכול לפגל במתנות השמן מחמת היותן מתירות את שייריו, הרי שאף הדם היה מפגלו לדעת הכל, ואם כן, לדעת חכמים שאין הדם מפגל את השמן הרי שאף מתנותיו אינן מפגלות. אלא שדעת רבי היא ששייך פיגול במתנות השמן שהרי הן המתירות אותו, ועל כך שאלה הגמרא, מאחר ובלוג הבא בפני עצמו דעת הכל היא שמתנותיו מתירות אותו אם כן יש לו להיות מפוגל על ידי דם האשם.

[12] בדעת רש"י בתמורה [יד א ד"ה מנחתם] נראה, שלכתחילה אין לו להביאם בפני עצמם, שהרי העמיד דין זה באופן שלא נזדמנו לו הנסכים בעת הבאת הקרבן. אולם התוס' הראש השנה [ל ב] תלו דבר זה בדין שירה שמאחר ונסכים הבאים בפני עצמם ספק הוא בגמרא אם טעונים שירה ולא נפשט ספק זה, משום כך לכתחילה יש לו להביאם עם הזבח. ולכאורה מבואר לפי זה, שבקרבן יחיד שאינו טעון שירה, רשאי לכתחילה להביא הנסכים בפני עצמן. אמנם, דעת הרמב"ם [מעשה הקרבנות ב יב] "מביא אדם את קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימיסאחד יחיד ואחד צבור", ומשמע שבכולם רשאי לעשות זאת לכתחילה.

[13] כן כתב רש"י. ובכתבי הגרי"ז ביאר בזה כוונתו, שדין פיגול לא נאמר אלא במקום שיש מתיר וניתר כגון דם המתיר את הבשר או קומץ המתיר את השיריים שהקומץ המתיר הינו דבר בפני עצמו מהשיריים, ומה שאין כן בלוג שמן שאין כאן דין מיוחד על המתנות המתירות, ולא נתייחד שום חלק מהלוג להיות מתיר אלא הלוג כולו ראוי להיות מתיר, ואף ביציקת השמן על ידו לא נתייחד השמן לזה ויכול להחזירו ללוג וליצוק שוב, ובזה לא נאמר דין פיגול שכל ענינו במקום שנתייחד מתיר וניתר. ובמקדש דוד [ז א ד"ה ונראה דרש"י] למד בדברי רש"י, שסובר שאין פיגול אלא בדם ובמנחה ומשום שהוקשה לזבחים, ולא בלוג שמן שלא הוקש אליהם. ובראב"ד על הסיפרא כתב טעם אחר בזה, משום שדין פיגול לא נאמר אלא בעבודות המזבח, ולמדנו זאת משלמים, ומתנות הלוג אינן עבודת מזבח.

[14] בספר ראש המזבח הקשה, לשיטה הסוברת אין שחיטה לעוף מן התורה מדוע הוצרכנו לריבוי זה, מאחר ואין בעוף איסור נבילה! ? ואמנם, מבואר בקרן אורה לקמן [סט ב] ובמקנה [קדושין נז ב] שבכל מליקה נעשה העוף טריפה על ידי שבירת מפרקתו, ואם כן יתכן שצריך דרשה זו בחטאת העוף משום איסור טרפה.

[15] וכבר התבאר ברש"י לעיל, שכל אלו הקדשים שנתרבו כאן, לא מעצם היותם שנויים כאן נתרבו, אלא מייתור תיבת "כל" האמורה בכל אחד מהם.

[16] כן כתב רש"י. אולם במנחות [עג א] פירש, שדין "שלך הם" נאמר לגבי כל אלו המתנות שנתרבו בפרשה זו, שיכול לקדש בהם, וכפי המבואר בקדושין [נב ב] המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת. ולכאורה דבריו סותרים אלו את אלו! ? וכתב הצאן קדשים, רש"י כאן פירש לפי האמת שאין דין זה מדבר אלא על גזל הגר בלבד, וכפי המסקנא בקדושין שנמנו וגמרו המקדש בחלקו לא קידש. אלא שבסוגיא במנחות מוכח שרבינא שהביא שם את דרשת לוי סובר כרבי יהודה שמקודשת, ולכך פירש שם רש"י כפי סברת רבינא.

[17] לכאורה תמוה, מאחר ואין מחשבת פיגול מועילה אלא במחשב על אכילת מזבח, והזאת פרוכת אינה אכילת מזבח! ? וביאר בזה הגרי"ז [מובא במנחת אברהם כו א] על פי דברי הגר"ח שאמר, דין זה שאפשר לפגל במחשבה על זריקה, אין זה מטעם אכילת מזבח, אלא משום שיש כאן מחשבה על עבודת זריקה, וכיון שהזאת פרוכת עבודת זריקה היא, משום כך מועילה בה מחשבת פיגול.

[18] הסתפק השפת אמת באופן שהיה שוחט [קרבן פנים] בפנים ההיכל וחישב להקטיר אימורים בחוץ האם יהיה פיגול, כי מאחר ושחיטה היא דבר הנעשה בחוץ, אם כן מה בכך שעשאה בפנים, הרי עיקר דין זה נלמד משלמים אשר שחיטתם בפנים כשרה היא, ובודאי אם יעשה כן בשלמים עצמם הרי זה פיגול, ואם כן הוא הדין לקרבן פנים! ? ובכתבי הגרי"ז כתב בפשיטות ששחיטת פנים נחשבת עבודת חוץ.

[19] דעת התוס' [ד"ה בדבר הנעשה] שלשיטת רבי יוסי אי אפשר לחשב כלל בעת עבודות דם הפנימי, ואפילו אם חישב על דבר הנעשה בפנים, שהרי הקשו מדברי הגמרא בגיטין שלכאורה מבואר שם שכהן גדול יכול לחשב בעת עבודות הפנימיות, ותירצו שזהו רק לענין לפסול את הזבח, ולא לענין פיגול. ומבואר בזה, שאף אם חישב בעת עבודת פנים על דבר הנעשה בפנים לא פיגל.

הרי לוג שמן הבא בפני עצמו, שהביאו המצורע לאחר שהביא קרבנו, דלכולי עלמא [שלדעת הכל] מתנותיו של הלוג עצמו שרו ליה [מתירות אותו] לכהנים, ולמרות זאת לא מפגלין ליה [אינן מפגלות אותו]! דתניא [ששנויה ברייתא]: לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול, מפני שדם מתירו לבהונות, דברי ר' מאיר.

אמרו לו לר' מאיר: והלא אדם מביא אשמו עכשיו, ולוג שמן מיכן ועד עשרה ימים, משמע שלא הדם הוא המתיר! אמר להן ר' מאיר: אף אני לא אמרתי שחייבים על אכילת לוג שמן משום פיגול אלא בלוג הבא עם האשם. הרי שאפילו לדעת ר' מאיר הסבור שמפגלים בלוג שמן — לא מתנותיו מפגלות אותו, אלא דם האשם!

אלא אמר ר' ירמיה: לעולם ברייתא זו שיטת ר' מאיר היא, וסמי [ומחוק] מיכן מנחת נסכים מרשימת הדברים שאין בהם פיגול, כדי שלא תהיה סתירה. אמר אביי: לעולם לא תסמי [אל תמחק], ותנא [והתנא שונה] לוג הבא עם האשם, והוא הדין לנסכים הבאין עם הזבח, שסבור ר' מאיר שמפגלים בהם. והדר תנא [וחוזר ושונה] נסכים הבאין בפני עצמן שאין מפגלים בהם, והוא הדין ללוג הבא לפני עצמו.

א שנינו במשנה: חטאת העוף — דמה מתיר את בשרה לכהנים. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שבשרה נאכל לכהנים? ומביאים לענין זה ברייתא דתני [ששנה] לוי על הכתוב בענין מתנות כהונה: "וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים לך הוא ולבניך" (במדבר יח, ט), והברייתא מסבירה מה באה לרבות התוספת "כל" בכל אחד מן הפרטים שבפסוק זה:

"כל קרבנם" — לרבות לוג שמן של מצורע, שניתן לכהנים למאכל. ומסבירה הגמרא מדוע יש צורך בריבוי מיוחד: כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: "מן האש" כתב רחמנא [כתבה התורה] בפסוק זה, והאי [וזה] לוג השמן, למרות שהוא קרבן, לאו [לא] מותר מן האש הוא, שהרי לא הועלה ממנו דבר על המזבח, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת הוא לכהנים.

וממשיכה הברייתא: "לכל מנחתם" — לרבות מנחת עומר ומנחת הקנאות (מנחת סוטה). ומסבירים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], כי הואיל ונאמר לגבי אכילת הכהנים מן הקדשים: "ואכלו אותם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג), ואם כן, רק דבר הבא לכפר ניתן להם לאכילה, ואלה אינם באים לכפר, כי מנחת העומר להתיר את התבואה החדשה אתיא [באה], ומנחת קנאות לברר עון קאתיא [באה], כחלק מבדיקת המים המאררים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאף אלה בכלל המנחות הנאכלות לכהנים.

וממשיכה הברייתא: "ולכל חטאתם" — לרבות חטאת העוף. ומסבירים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שאינה נאכלת לפי שנבילה היא, שהרי היא נמלקת מן העורף (ויקרא ה, ח) ואינה נשחטת מן הצואר, כדין עוף של חולין, על כן משמיע לנו שהיא נאכלת לכהנים.

"לכל אשמם" — לרבות אשם נזיר שנטמא, ואשם מצורע. ומסבירים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שאינם ניתנים לכהנים לאכילה, כיון שלהכשיר קאתו [הם באים] ולא לכפר, כי אשם נזיר מכשירו להתחיל מחדש את נזירותו, ואשם מצורע מכשירו לאכול קדשים, והרי נאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כט, לג), קא משמע לן [משמיע לנו] שהם נאכלים לכהנים.

ושואלים: אשם מצורע כיצד יכול היית לומר שאין אוכלים אותו? בהדיא כתיב ביה [במפורש כתוב בו] שהכהנים אוכלים אותו (ויקרא יד, יג)! אלא, כוונת הדברים היא: לרבות אשם נזיר, לומר שדינו כאשם מצורע.

וממשיכה הברייתא: מה שנאמר "אשר ישיבו" — זה גזל הגר שהגוזל מאת הגר שאין יורשים כלל, צריך לתת לכהנים את הקרן והחומש, ונאמר כאן: "לך הוא" — כלומר שלך יהיה, ויהא כשלך לכל דבר, אפילו לקדש בו את האשה.

ב ובענין פיגול בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, שדמם ניתן על מזבח הפנימי, שלדעת התנא של משנתנו מפגלים בעבודתם, ולדעת ר' שמעון במשנה אין בהם פיגול, תניא [שנויה ברייתא], ובה דעה נוספת. ר' אלעזר אומר משום (בשם) ר' יוסי הגלילי: אם פיגל בפרים הנשרפים ובשעירים הנשרפים בדבר הנעשה בחוץ (בעזרה) — פיגל, אם פיגל בדבר הנעשה בפנים (בהיכל או בקדש הקדשים) — לא פיגל,

כיצד? היה עומד בחוץ בזמן השחיטה, ואמר: "הריני שוחט להזות מדמו למחר בתוך ההיכל" — לא פיגל, שהמחשב מחשבה בחוץ בנוגע לדבר הנעשה בפנים לא פיגל. וכן היה עומד בפנים בזמן ההזאה, ואמר: "הריני מזה מדם החטאת על מנת להקטיר אימורים על המזבח החיצון ולשפוך שירים על יסוד המזבח החיצון למחר" — לא פיגל, מפני שחישב מחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ.

אבל היה עומד בחוץ בזמן השחיטה, ואמר: "הריני שוחט לשפוך שירים למחר או להקטיר אימורים למחר" — פיגל, שהיא מחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

אמר ר' יהושע בן לוי: מאי קרא [מה המקרא] המלמד על זה? שנאמר בהרמת האימורים מפר כהן משיח, שהוא אחד מן הפרים הנשרפים: "כאשר יורם משור זבח השלמים" (ויקרא ד, י), וכי מה למדנו משור זבח השלמים מעתה? שהרי נתפרש בשור זה כל מה שנתפרש שם!

אלא מקיש (משווה הכתוב) פר כהן משיח לשור זבח השלמים, מה שור זבח השלמים אין בו פיגול עד שיהו מעשיו ומחשבותיו על מזבח החיצון שהרי שם זובחים אותו — אף פר כהן משיח אין בו פיגול עד שיהו מחשבותיו ומעשיו על המזבח החיצון.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כר' אלעזר שאמר משום ר' יוסי.

אמר רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But there is the case of the log of oil that is brought by itself, i.e., where the leper brings it after he has sacrificed his offerings. There everyone agrees that its placements render the remainder of the oil permitted to the priests, and yet they do not render the oil piggul, as it is taught in a baraita: With regard to the log of oil of a leper, one is liable for consuming it due to violation of the prohibition of piggul, as the blood of the offering renders it permitted to be placed on the thumb and big toe of the leper. This is the statement of Rabbi Meir.

The Rabbis said to Rabbi Meir: But a person may bring his guilt offering today and the accompanying log of oil from now until even ten days later. Rabbi Meir said to them: I too spoke only about a log of oil that comes with the guilt offering. This indicates that even according to the opinion of Rabbi Meir, it is the blood of the offering that renders the oil piggul.

Rather, Rabbi Yirmeya says: Actually, the aforementioned baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and omit the case of the meal offering brought with the libations that accompany animal offerings from the list of items that are not subject to the halakha of piggul. Abaye says: Actually, do not omit this item from the list, and the baraita can be explained in accordance with the opinion of Rabbi Meir as follows: The tanna first taught the halakha with regard to the log of oil that comes with the leper’s guilt offering, and the same is true of libations that come with an animal offering, as according to Rabbi Meir piggul status applies to both of these. And then the tanna taught that piggul does not apply to libations that come by themselves, and the same is true of a log of oil that comes by itself.

§ The mishna teaches: With regard to the bird burnt offering, its blood renders its meat and its skin permitted to be eaten by the priests. The Gemara asks: From where is this matter, that the meat of a bird burnt offering is eaten by the priests, derived? The Gemara cites a baraita that Levi teaches, with regard to a verse that discusses the gifts that are to be presented to the priests: “This shall be yours of the most sacred items, from the fire: Every offering of theirs, every meal offering of theirs, and every sin offering of theirs, and every guilt offering of theirs, which they shall render to Me, shall be most sacred for you and for your sons” (Numbers 18:9).

The baraita clarifies what is included by the term “every” in each of these clauses. The verse states: “Every offering of theirs,” which serves to include the log of oil of a leper; it too is given to the priests. The Gemara explains why it is necessary to derive from the verse that the oil is a gift to the priesthood: It might enter your mind to say that the oil should not be included, as the Merciful One writes in this same verse: “From the fire,” and this log of oil, notwithstanding its status as an offering, is not reserved from the fire. Only an item concerning which part of it is brought to the altar can be said to be reserved from the fire, and none of the oil is brought to the altar. Therefore, the verse teaches us by the phrase: “Every offering of theirs,” that the oil goes to the priests.

The phrase: “Every meal offering of theirs,” serves to include the omer meal offering, brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan, and the meal offering of jealousy, brought by a sota. The Gemara elaborates: It might enter your mind to say that as the verse states with regard to the consumption of sacrificial food by the priests: “And they shall eat those items with which atonement is achieved” (Exodus 29:33), only those foods that facilitate atonement are given to the priests. And this would exclude the omer meal offering and the meal offering of jealousy, as the omer meal offering comes to permit the consumption of the new crop, and the meal offering of jealousy comes to clarify the transgression of the sota, as part of the ordeal undergone by the woman. Therefore, the verse teaches us by the phrase: “Every meal offering of theirs,” that even these meal offerings are eaten by the priests.

The phrase: “And every sin offering of theirs,” serves to include the bird sin offering; its meat too is given to the priests. The Gemara explains: It might enter your mind to say that this meat should not be eaten at all, as it is an unslaughtered animal carcass, since the bird is killed by pinching its nape (see Leviticus 5:8) rather than by slaughtering, which is the manner of ritual slaughter of non-sacred birds. Therefore, the phrase: “And every sin offering of theirs,” teaches that the bird sin offering is eaten by the priests.

The phrase: “Every guilt offering of theirs,” serves to include the guilt offering of a nazirite who contracted ritual impurity, and the guilt offering of a leper. The Gemara elaborates: It might enter your mind to say that these should not be given to the priests to eat, as they come to qualify these individuals, rather than to atone. The guilt offering of a nazirite renders him fit to restart his term of naziriteship, and the guilt offering of a leper qualifies him to eat sacrificial food, whereas the verse states: “And they shall eat those items with which atonement is achieved” (Exodus 29:33). Therefore, the verse teaches us by the phrase: “Every guilt offering of theirs,” that these offerings as well are eaten by the priests.

The Gemara challenges: It is explicitly written with regard to the guilt offering of a leper that it is consumed by the priests: “For as the sin offering is the priest’s, so is the guilt offering” (Leviticus 14:13). Why, then, is this derivation necessary? Rather, the baraita means to say that the phrase: “Every guilt offering of theirs,” serves to include the guilt offering of a nazirite, teaching that it is like the guilt offering of a leper, in that both are eaten by the priests.

The baraita continues: With regard to the phrase “which they shall render to Me,” this is referring to an item stolen from a convert. One who robs a convert who then dies with no heirs must give the stolen item and an additional one-fifth to the priests. Finally, the term “for you” teaches that it shall be yours, even to betroth a woman with it, i.e., these gifts are considered the priest’s property in all regards.

§ According to the first tanna of the mishna, the bulls that are burned and the goats that are burned, the blood of which is presented on the inner altar, are subject to piggul, whereas Rabbi Shimon rules that they are not subject to piggul. It is taught in a baraita that there is a third opinion concerning the matter: Rabbi Elazar says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: If in his service of the bulls that are burned or the goats that are burned the priest had an intention that can render the offering piggul with regard to a matter that is performed outside the Sanctuary, i.e., in the Temple courtyard, he has rendered the offering piggul. If his intention was with regard to a matter that is performed inside the Sanctuary or the Holy of Holies, he has not rendered the offering piggul.

The baraita elaborates: How so? If he was standing outside when slaughtering the animal, and said: I hereby slaughter the animal with the intention of sprinkling its blood tomorrow inside the Sanctuary, he has not rendered the offering piggul. The reason is that in the case of an intention outside with regard to a matter that is performed inside, one has not rendered the offering piggul. Likewise, if he was standing inside when sprinkling, and said: I hereby sprinkle the blood of the sin offering in order to burn its sacrificial portions on the external altar and to pour out its remainder on the base of the altar tomorrow, he has not rendered the offering piggul, as this is an intention inside with regard to a matter that is performed outside.

But if he was standing outside, and said: I hereby slaughter the animal with the intention of pouring out the remainder of its blood tomorrow, or to burn its sacrificial portions tomorrow, he has rendered the offering piggul, as this is an intention outside with regard to a matter that is performed outside.

Rabbi Yehoshua ben Levi says: What is the verse from which this is derived? The verse states with regard to the sacrificial portions of a bull for an unwitting sin of the anointed priest, which is one of the bulls that are burned: “As it is taken off from the bull of the peace offering” (Leviticus 4:10). But what, then, do we learn from the bull of a peace offering? Everything that is specified with regard to a peace offering is stated with regard to this bull as well.

Rather, the verse juxtaposes the bull for an unwitting sin of the anointed priest with the bull of the peace offering: Just as the bull of the peace offering is not rendered piggul unless the priest’s actions and intentions relate to the service performed on the external altar, as that is where it is offered, so too, the bull for an unwitting sin of the anointed priest is not rendered piggul unless the priest’s intentions and actions relate to the service performed on the external altar.

Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says his ruling in the name of Rabbi Yosei.

Rava said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא לוג שמן כו' מפני שדם מתירו לבהונות. עמש"כ בזה לעיל (מג):

רש"י ד"ה ס"ד כו'. האי דאצטריך קרא כל לרבויי ול"נ ליה מקרבנם. כצ"ל:

רש"י ד"ה להזות דמה למחר. של פנים. הס"ד ואחר כך מה"ד

(מד רע"ב) וסמי מיכן נסכים.—פי' דנסכים אינו אלא אשגרת לשון, שכולם שנויים יחד, כמו במשנתנו (לעיל מג א) וכן במעילה י ע"א (ועי' מ"ש כתמורה כח ב).

הבא בפני עצמו. מצורע שהביא אשמו היום ולוגו לאחר עשרה ימים דלכ''ע מתנותיו שריין ליה באכילה דהואיל ולא קדש בכלי כשנזרק דם האשם לאו שירים דידיה הוא ולא שרי ליה ואפ''ה לא מפגלין ליה לדברי הכל דאין בו משום פיגול כדקתני אף אני לא אמרתי כו' הלכך בא עם האשם נמי אע''ג דלרבי מתנותיו שריין ליה לא מפגלים ליה שאין מפגל אלא דם או קומץ את שיריו משום דאיתקש מנחה לזבחים: ותנא. רישא: לוג הבא עם האשם. שדם האשם מפגלו ואע''פ שהיה לו להביאו לאחר עשרה ימים וממנו אתה למד דה''ה לנסכים הבאים עם הזבח שדם הזבח מפגלן ואע''פ שבידו להביאן לאחר זמן: ותנא סיפא נסכים הבאים בפני עצמן. כדקתני לה דומיא דקטרת ולבונה ומנחת כהנים שאין להן מתירין וקאמר דאין מתפגלין אם הקריב מקצתן ע''מ פיגול וה''ה ללוג הבא בפני עצמו: מנהני מילי. דחטאת העוף נאכלת: כל קרבנם. גבי סדר מתנות כהונה שנאמר לאהרן על הסדר בפרשת קרח וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש וגו' וכתיב בתריה בקדש הקדשים תאכלנו וקדריש להו הכא כל כל דכולהו: לרבות לוג שמן. שאף הוא נאכל שהרי קרוי קרבן דכתיב (ויקרא יד) והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן אלמא הוא נמי בכלל והקריב והיינו קרבן כ''ש במנחות (דף עג.): ס''ד כו'. כלומר האי דאיצטריך כל קרא לרבויי ולא נפקא ליה מקרבנו: סד''א מן האש כתיב. הנותר מן האש ומזה לא עלה לאשים כלל: ואכלו אותם אשר כופר בהם. דבר שיש בו כפרה נאכל ושאין בו כפרה אינו נאכל: להתיר אתיא. חדש במדינה: נבילה היא. לפי שנמלקה: לרבות אשם נזיר. נזיר שנטמא במת מביא אשם כשטהר מטומאתו ומכשירו להתחיל ולמנות נזירות טהרה והימים הראשונים יפלו ולרבות שיהא נאכל דאי לא כתיב לכל לא מרבינן להו דכתיב אשר כופר בהם והני להכשיר אתו זה להכשירו בקדשים וזה להתחיל נזירות טהרה: אשם מצורע בהדיא כתיב ביה. דנאכל כי כחטאת האשם הוא (ויקרא יד) ומיהו נהי דאשמם כתיב הכא לסדר בפרשה כל עשרים וארבע מתנות כהונה אלא כל למה: אשר ישיבו זה גזל הגר. דכתיב (במדבר ה) האשם המושב לה' לכהן ותניא (ב''ק דף קי.) אשם זה קרן המושב זה חומש או אינו אלא זה אשם ממש כשהוא אומר מלבד איל הכפורים (הרי אמור אלא) אשם זה קרן שהגוזל את חבירו ונשבע לו ואח''כ הודה משלם קרן וחומש לבעלים ואשם למזבח כדכתיב בפרשת ויקרא והיה כי יחטא ואשם וגו' ואם מת נותן ליורשיו ואם גר היה ומת ואין לו יורשין להחזירו להם נתנן הכתוב לכהן ופרשת גזל הגר אמורה בפרשת נשא אם אין לאיש גואל להשיב האשם וגו' וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא זה גזל הגר. גזל הגר בהדיא כתיב ביה לא גרסינן דהא חטאות ואשמות ושאר האמורים בפרשה בהדיא כתיב כל אחד ואחד במקומו וסידרן לו הכתוב לאהרן כאן מפני מחלוקתו של קרח שערער עליו על הכהונה משל הדיוט אמר לטובתו נשברה רגל פרתו: לך הוא ולבניך. שיהו כנכסים של חולין שאין בו שום קדושה דממון בעלים הוא ואגזל לחודיה קאי האי לך הוא והאי דכתיב בתריה בקדש הקדשים תאכלנו אשארא קאי דהוו מידי דאכילה: תניא אמר ר' אלעזר כו'. אפרים הנשרפים דאיפליגו בה במתני' קאי: פיגל בדבר הנעשה בהן בחוץ. העבודה שהיה עובד במחשבה והאכילה שחישב עליה אם מעשה עזרה הם פיגל ואם מעשה היכל הם לא פיגל ולקמן יליף טעמא מקראי: שוחט. שהרי שחיטתה בעזרה הוא וכל חוץ דהכא עזרה הוא: להזות דמו למחר. הרי חישב על אכילת מזבח של פנים הריני מזה על הפרכת או על המזבח הפנימי שזו היא זריקתן המפגל: על מנת לשפוך שירים. שהרי זו אכילת מזבח החיצון דמהניא ביה מחשבה: לא פיגל. מפני שמחשבה היתה בשעת עבודת פנים: כאשר יורם. בפר כהן משיח כתיב בהפרשת אימוריו: מה למדנו לו. משלמים לענין אימורים הרי אף בזה כולן מפורשים חלב וכליות ויותרת אלא לא בא היקש הזה אלא ללמד על הפיגול שהוא למד בכל הקדשים משלמים ובא ללמדך על אלו שאין פיגול נוהג בהן אלא כשלמים מה שלמים אין פיגולן אלא על מעשי עבודה חיצונית ומחשבת אכילות חיצונות שוחט או מקבל או מוליך או זורק ע''מ לאכול בשר לשפוך שיריים או להקטיר אימוריו חוץ לזמנו אף כאן עד שיחשב בעבודות על אכילת חוץ: מחשבותיו. מחשבת אכילתו: ומעשיו. עבודה שהוא עובד ומחשב:

סד''א מן האש כו'. תימה לא לכתוב מן האש ולא בעי לכל: זה גזל הגר. דאע''ג דמכפר לא הוה אמינא דליהוי לכהן אלא מידי דמותר למזבח ולא ממונא ובספרים ישנים גריס גזל הגר בהדיא כתיב ביה בפרשת נשא דכתיב לכהן לו יהיה ובקונטרס לא גריס ליה משום דחטאות ואשמות ושאר אימורים בפרשה בהדיא כתיבי כל אחד ואחד במקומו וסדרן לו הכתוב לאהרן כאן מפני מחלוקתו של קרח: ואפילו לקדש בו את האשה. בפ' התכלת (מנחות דף מה:) אמרינן גבי שתי הלחם דעצרת ורבי עקיבא מי כתיב קודש יהיו לה' ולכהן לה' לכהן כתיב כדרב הונא דאמר רב הונא קנאו השם ונתנו לכהן ופי' שם בקונטרס דמשלחן גבוה קא זכו ועיקר מילתיה דרב הונא אגזל הגר איתמר בפ' הגוזל עצים (ב''ק דף קט:) ולא מצינו דברי רב הונא לשם אלא ברייתא היא התם בשילהי פירקין ובמסכת ערכין בשילהי המקדיש שדהו (דף כח:) האשם המושב לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו המשמר ונראה דלא גרסינן פרק התכלת כדרב הונא אלא הכי גרסינן לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן ומיהו לא מצי לפרש לכהן שבאותו משמר כי ההיא דגזל הגר דהתם שהרי ברגל היו כל המשמרות שוות כדדרשינן בפ' בתרא דסוכה (דף נה:) מדכתיב ובא בכל אות נפשו ושרת אלא כמו שפי' בקונטרס לענין דמשלחן גבוה קא זכו ומיהו משמע מתוך דבריו דגזל הגר משלחן גבוה קא זכו אי אפשר לומר כן דהא אמרינן הכא לך הוא ולבניך אפילו לקדש בו את האשה ובקדושין (דף נב:) אמר במקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת משום דמשלחן גבוה קא זכו ונ''ל דשאני הכא דגלי קרא לך ולבניך ויש תימה (לך) לה' בגזל הגר למה לי דלגבי מאי נפקא מינה דקנאו השם למימר דמשלחן גבוה קא זכו: בדבר הנעשה בפנים לא פיגל. והא דאמר בהניזקין (גיטין דף נד:) כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח דכי אמר פיגול מהימן נהי דפיגול לא הוי פסול מיהא הוי מק''ו וכדאמר לעיל ספ''ק (דף יד.) מודה היה רבי שמעון לפסול מק''ו ומה שלא לשמו כו' וה''ר חיים מפ' דההוא פיגול מיירי בפסול שלא לשמו ולא משמע כן דשלא לשמן לא קרי ליה פיגול כדאמר לעיל ספ''ק (דף יג.) דיקא נמי דקתני שהזבח נפסל ולא קתני שהזבח מתפגל: וכי מה למדנו משור זבח השלמים מעתה. נראה דלית ליה הא דדרשינן בפרק איזהו מקומן (לקמן דף מט:) מכאשר יורם דאיצטריך ליותרת ושתי הכליות לפר יום הכיפורים ומקרא אחרינא נפקא ליה להאי תנא:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד