דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - ב

מאי לאו, שהזה על קיר מזבח הזהב אפלגיה דמזבח, כנגד חצי גובהו. שהרי כך מתפרשת תיבת "טהרו", כדאמרי אינשי "טהר טיהרא, והוי פלגא דיומא". דהיינו צהריים, שהוא חצי היום. ואף טהרו של מזבח היינו חצי המזבח. והרי כאשר הוא נותן את הדם בחציו של מזבח, אי אפשר לצמצם שלא יהיו מקצת הדמים למעלה ומקצתם למטה, [9] הרי מצינו דמים שחציין למעלה וחציין למטה!?

ומתרצינן: אמר רבא בר שילא: לא על חצי המזבח היזה, אלא אגילוייה של מזבח, דהיינו גגו. וכונת הכתוב לומר, כי אחר שהיה מטהרו מהדשן שעליו ומגלה את גגו, היה מזה מן הדם שם. ולכך הוא קרוי "טהרו", על שם שמטהרו ומייפהו, וכמו דכתיב בפסוק "וכעצם השמים לטוהר" [שמות כד].

וממשיכה הגמרא ומקשה: והא איכא שירים של הדם, שעיקר מתנותיו ניתנים למעלה, ושייריו נשפכים ליסוד המזבח, ונמצא חצי דמים למעלה, וחציין למטה!?

ומתרצינן: נתינת שירים לא מעכבי את הכפרה. ומה שאמרנו שלא מצינו דמים הניתנים חציין למעלה וחציין למטה הוא בנתינת דמים המעכבת את הכפרה. [10]

ומקשינן: והאיכא שירים של דמים הפנימים, שעיקר מתנותיהם ניתנות בקרנות מזבח הפנימי למעלה, ושייריהם נשפכים ליסוד מזבח החיצון למטה, דאיכא למאן דאמר לקמן בפרק איזהו מקומן [נב א] דשפיכתם ליסוד מעכבי!?

ומתרצינן: בחד מקום בלבד, דהיינו במזבח אחד, קאמרינן שלא מצינו דמים חציין למעלה וחציין למטה, ואילו שיירי דמים הפנימיים אינם ניתנים על מזבח הפנימי אלא נשפכים ליסוד מזבח החיצון.

תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר לגבי פלוגתת בית שמאי ובית הלל: בית שמאי אומרים, שתי מתנות שניתנות על קרנות המזבח בקרבן חטאת, ומתנה אחת שניתנת בכל הזבחים, הרי אלו מתירות את אימורי הזבח להקטרה, ואת הבשר באכילה. אך כל זמן שלא נתן שתי מתנות בחטאת, לא הותרו האימורים והבשר. וכמו כן מפגלות שתי המתנות שבחטאת את הזבח. דהיינו, רק אם חישב מחשבת פיגול בעת נתינת שתיהן מתפגל הקרבן, אבל אם חישב את מחשבת הפיגול רק באחת מהן, ובשניה שתק ולא חישב, לא התפגל הקרבן, כיון ש"אין מפגלין בחצי מתיר", ונתינת שתי המתנות יחד הן ה"מתיר", ואילו נתינה אחת היא רק "חצי מתיר". [11]

ואילו בית הלל אומרים: מתנה אחת שבחטאת ומתנה אחת שבכל הזבחים, הרי זו מתירה את אימורי הזבח ובשרו, ומפגלת אם חישב מחשבת פיגול בעת נתינתה.

מתקיף לה רב אושעיא לדברי רבי אליעזר בן יעקב: אם כן, כדבריך, שלדעת בית שמאי לא נעשה הזבח פיגול אלא אם כן חישב בעת נתינת שתי המתנות, ולדעת בית הלל פיגל אף אם חישב באחת ליתנייה למחלוקת זו גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל, שנסדרו במסכת עדיות. שהרי בית שמאי מקילים כאן, באומרם שמחשבת פיגול בעת הנתינה של מתנה אחת בלבד אינה מפגלת, ולבית הלל היא כן מפגלת!?

ומתרצינן: אמר ליה רבא לרב אושעיא: כי איתשיל, כאשר נשאלה משנה זו בבית המדרש [במסכת עדויות], רק לענין התירא של האימורים והבשר איתשיל, ולא לענין מחשבת פיגול במתנה אחת. לפי שעמד השואל ושאל: נתן מתנה אחת, ונשפך הדם, האם הותרו האימורים והבשר, או לא הותרו? ועמדו בית שמאי ופסלו, ובית הלל הכשירו, דהוו להו בית שמאי לחומרא בדין זה. אלא שמכאן למדנו שלשיטת בית שמאי אין מתנה אחת מפגלת, ולגבי זאת אכן בית שמאי הם המקילים.

אמר רבי יוחנן: שלש מתנות הדם שבחטאות, [12] אף על פי שהן אינן מעכבות את הכפרה, ואין נתינתם חשובה כמו הנתינה הראשונה המכפרת, מכל מקום, אם לא נתנו את שלשת המתנות עד שקיעת החמה, נפסל הדם בשקיעת החמה, על אף שכבר נתן ממנו מתנה אחת, ואינו יכול להמשיך ולתת את שאר המתנות. ומשום כך [13] אינן באות על המזבח בלילה, [14] ובאות לאחר מיתה של בעלי הקרבן. שאם נתן מתנה ראשונה, ולאחריה מת הבעלים, נתכפר כבר בראשונה, ואין עוד על הדם שם "חטאת גמורה", ואין היא נפסלת משום חטאת שמתו בעליה. [15] והמעלה מהן [16] בחוץ לעזרה חייב.

אמר רב פפא: שלש מתנות אחרונות הללו, יש מהן דברים שבהלכות דמים דינן כתחלתן, כתחילת מתן הדמים, בנתינה הראשונה. ויש מהן דברים שהן כסופן, שבדברים הללו יש להן תורת "שיירי הדם":

ובתחילה אומר רב פפא מהם הדברים שדינם כתחילת מתן הדמים:

א. הזורק אותן בחוץ חייב, כיון שראויים להינתן בפנים בתורת זריקה גמורה.

ב. ואסור ליתנן בלילה, כיון שנפסלו מזריקה בשקיעת החמה.

ג. וחייבים עליהן משום זרות, שאם זרקן [17] זר בפנים חייב מיתה.

ד. וטעונות כלי שרת.

ה. ונתינתן היא על הקרן.

ו. וצריך ליתנם על קרנות המזבח באצבע.

ז. ואם ניתז מהדם על הבגד לאחר נתינת מתנה ראשונה, הרי הוא טעון כיבוס, כאילו ניתז קודם לכן. אך אם ניתז מן הדם על הבגד לאחר שכבר ניתנו כל מתנות הדם, אין הבגד טעון כיבוס, כי למדנו דבר זה מהפסוק "אשר יזה עליה", פרט לזה שכבר הוזה.

ח. וכן יש בהן דין "שירים". שאם קיבל דם החטאת בארבע כוסות במקום כוס אחת, ונתן מתנה אחת מכל כוס, הרי אף הדמים משלוש הכוסות [18] שניתנו לאחר מתנה ראשונה, חל עליהם דין שיירי הדם, ושופכן אל יסוד המזבח.

בכל אלו הפרטים דין הדמים של שלשת המתנות האחרונות, הוא כתחלתן של המתנות. דהיינו כדין המתנה הראשונה.

אך מאידך, יש דברים שדינם כסופן -

א. הן באות גם לאחר מיתה של בעל הקרבן, ואין להם את הדין של דם חטאת שמתו בעליה.

ב. ולא שריא, לא מתירה זריקתן את הבשר והאימורים, לפי שכבר הותרו במתנה ראשונה. [19] ג. ולא מפגלא את הזבח. שאם נתן את נתינה הראשונה כתיקונה, ולאחר מכן חישב מחשבת פיגול בעת נתינת שלש האחרות, לא מתפגל הזבח.

ד. ולא עיילא לגוואי. אין להם תורת פסול בכניסה לפנים ההיכל, שאם נתן מתנה אחת במקומה ואחר כך הכניס את יתר הדם לפנים, אין הדם נפסל משום חטאת שנכנס דמה לפנים, כי בדין זה נאמר "וכל חטאת אשר יובא את דמה לכפר בקודש", [20] ולמדנו מכאן שלא דיבר הכתוב אלא בדם הראוי לכפרה, יצא דם זה שאינו ראוי לכפרה, כי כבר התכפרו הבעלים בנתינה הראשונה.

ובכל אלו הדינים, הרי דין הדמים הללו הוא כסופן, כשיריים של הדם.

אמר רב פפא: מנא אמינא לה, מנין למדתי לומר זאת, שאפילו לאחר מתנה ראשונה, אם ניתז מדם החטאת על הבגד, הרי הוא טעון כיבוס!? [21]

דתנן [לקמן צג א]: ניתז דם מן הצואר של בהמת החטאת על הבגד, אינו טעון כיבוס, כי למדנו מהפסוק "אשר יזה" [ויקרא ז] שרק דם הראוי להזאה טעון כיבוס, יצא דם הניתז מן הצואר, שאינו ראוי להזאה, כיון שלא נתקבל בכלי שרת.

וכן אם ניתז על הבגד דם מן הקרן, לאחר שכבר ניתן הדם בקרן המזבח, ומן היסוד, שלאחר שנשפכו השיריים ליסוד ניתז מן הדם הזה על הבגד, אינו טעון כיבוס. ואף זה נלמד מ"אשר יזה", [22] פרט לזה שכבר הוזה.

ומדייק רב פפא: דווקא אם כבר ניתז מהדם שאינו ראוי להינתן על הקרן, אז הוא אינו הוא טעון כיבוס. הא אם ניתז מן הדם הראוי לקרן, טעון כיבוס! והרי אף הדם העומד לשלש מתנות אלו ראוי הוא להינתן על הקרן, ולכך אם ניתז ממנו, טעון כיבוס.

ומקשה הגמרא לרב פפא: וליטעמיך, שדייקת "הא מן הראוי לקרן, טעון כיבוס", הרי נאמר במשנה גם שאם ניתז מן היסוד, אינו טעון כיבוס, ואם כך, האם גם תדייק, לשיטתך, הא אם ניתז מן הדם הראוי ליסוד, דהיינו שיירי הדם לאחר נתינת כל מתנותיו, טעון כיבוס!? והרי "אשר יזה" כתיב בפסוק, ודרשנו ממנו: פרט לזה שכבר הוזה!?

ומסיימת הגמרא את הקושיה, ואומרת: אין רב פפא יכול ללמוד טעמו ממשנה זו, כי בהכרח, יש לומר, הא מני? משנה זו מי הוא התנא ששנה אותה? רבי נחמיה, שהוא התנא היחיד הסובר שאפילו הדמים הנותרים כשיריים נוהגים בהם דיני הדם של קרבן חטאת.

דתנן: רבי נחמיה אומר: שירי הדם, אפילו של חטאות החיצוניות, שהקריבן בחוץ חייב. והיינו משום שלדעת רבי נחמיה, דין דם חטאת עליהם. ולשיטתו, הוא הדין אם ניתז מהשיירים על הבגד, הרי הוא טעון כיבוס.

ואם כן, נדחתה ראייתו של רב פפא, [23] שהרי אנו איננו סוברים כרבי נחמיה.

אך דוחה הגמרא, וטוענת: אימר דשמעת ליה לרבי נחמיה שמחשיב את השירים לדם חטאת, דווקא לענין העלאה בחוץ, ורק משום כך חייב, מידי דהוי אאיברים ופדרים, שחייב עליהם אם העלם בחוץ כיון שראויים להיקרב בפנים, והוא הדין לגבי שיירי הדם, יש לחייב על זריקתו בחוץ כיון שהוא ראוי להינתן בפנים, ליסוד המזבח. אבל לענין דין כיבוס, מי שמעת ליה לרבי נחמיה שיאמר ששיירי הדם חשובים דם חטאת?

ומתרצינן: אין, אכן מצאנו שסובר רבי נחמיה כן, אף לענין דין כיבוס,


הערות

[9] כן פירש רש"י. אולם התוס' [עמוד א ד"ה מאי לאו] פירשו, כיון שבתחילה נתן את הדם על קרנות המזבח, ולאחר מכן מזה את שבע ההזאות על חציו של מזבח, נמצא הדם, חציו למעלה וחציו למטה. וכן פירש השיטה מקובצת, והקשה על פירוש רש"י, מה בכך שאי אפשר לצמצם, מכל מקום, כיון שאינו מכוין ליתן חציו למעלה וחציו למטה, היינו כמנגדנא שאינו מכוין ליתן את זו למעלה ואת זו למטה, וכפי שתירצה הגמרא לגבי הזאות שעל הכפרת! ? וביסוד מחלוקת רש"י ותוס', ביאר בכתבי הגרי"ז, שהיא תלויה במחלוקתם לקמן [מב ב], דעת רש"י [בשיטת רבי מאיר שם], שאם נשפך דם הפר, לאחר שנתן ממנו על הקרנות, יכול להביא פר אחר בשביל להזות מדמו על טהרו של מזבח, משום שנתינה על הקרנות והזאה על טהרו של מזבח הינן שתי כפרות, ואינם צריכות להיעשות מדמו של אותו פר, ומשום כך, לא יכל רש"י לפרש כאן את קושית הגמרא בזה שמחמת הדם של הקרנות יחשב חצי דם למעלה וחציו למטה, שהרי שתי כפרות הן, ולכך פירש שבהזאת טהרו של מזבח עצמה, נמצא חצי דם למעלה וחציו למטה. אולם דעת התוס' [מב א ד"ה כגון], שאין ליתן את מתנות הקרנות ואת מתנות טהרו של מזבח משני פרים, ואם נשפך הדם באמצע, ושחט פר אחר, יש לו להתחיל שוב ממתן הקרנות, והיינו ששתי נתינות אלו הינן כפרה אחת, וכיון שכן, היטב פירשו את קושיית הגמרא, כיון שנותן מקצת דם זה על הקרנות ומקצתו על טהרו, הרי שחצי הדם למעלה וחציו למטה. אלא שהתקשה לשיטת התוס', במה שתירצה הגמרא שהזאת טהרו של מזבח היתה על גגו של מזבח, ומה בכך, מכל מקום יש כאן נתינת דם כפרה אחת בשני מקומות, והרי זה כנתינת חציו למעלה וחציו למטה! ?

[10] הקשה בכתבי הגרי"ז, הגמרא ביומא [טו א], הקשתה קושיא זו לגבי שלוש מתנות שבעולת התמיד, ותירצה, לא מצינו דמים חציין למעלה וחציין למטה, הרי שדין זה אמור אף לגבי מתנות שאינן מעכבות! ? ותירץ, שעיקר הטעם בזה ששיריים אינם מעכבים, אינו במה שאינם מעכבים את הכפרה, אלא שמשום שאינם מעכבים, הרי שאין שם זריקה על שפיכתם, ומה שאין כן שלוש מתנות, שאף על פי שאינן מעכבות. אבל מכל מקום יש שם זריקה על נתינתן.

[11] כן פירש רש"י את טעמם של בית שמאי. והקשו התוס', מנין לרש"י דבר זה, שמא סוברים בית שמאי מפגלים בחצי מתיר, ושתי מתנות מפגלות היינו שאחת משתיהן מפגלת, ומה שאין כן לדעת בית הלל שרק הראשונה מפגלת, ואם נאמר כן, הרי תתיישב קושיית הגמרא לקמן, מדוע לא נכללה מחלוקת זו בין אלו המחלוקות אשר דעת בית שמאי בהן היא לקולא, כיון שאף בזאת פעמים שבית שמאי לחומרא, באופן שנתן מתנה ראשונה כתיקנה, ושניה במחשבת פיגול, שלבית הלל לא פיגל, ולבית שמאי פיגל! ? ותירצו, שמדברי בית הלל שאמרו שמתנה ראשונה מפגלת, משמע שלבית שמאי אין היא מפגלת. עוד תירצו, שמשמע שדין שתי המתנות לענין פיגול, הנו כדינן לענין התר הבשר, שאינו ניתר אלא על ידי שתיהן. אולם, הביאו את דברי ה"ר יצחק שמצא בברייתא, שכתוב בה, דבר זה הנו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וכו' כיצד, נתן אחת במחשבת חוץ לזמנו, ונשפך הדם, לדעת בית שמאי פסול ואין בו כרת, ולדעת בית הלל פיגול ויש בו כרת, ומשמע, דווקא משום שנשפך הדם ולא קרב המתיר כמצוותו, משום כך סוברים בית שמאי שלא נעשה פפיגול. אבל אם לא נשפך הדם, ונתן מתנה שניה כתיקנה, הרי זה פיגול אף לדעת בית שמאי, כי מפגלין אף במתנה ראשונה לבדה, ולא כפירוש רש"י. אולם יתכן, כי מה שאמרה הברייתא "נשפך הדם", היינו להשמיע דעת בית הלל, שנעשה פיגול אף באופן זה. אבל לדעת בית שמאי, הוא הדין גם אם לא נשפך הדם, לא נעשה הזבח פיגול על ידי מחשבה בנתינה ראשונה לבדה, ומכל מקום, באופן זה שכתבה הברייתא, הרי שדעת בית שמאי היא הדעה המקילה, ומשום כך הוקשה לגמרא מדוע לא נכללה בין יתר מחלוקות אלו.

[12] כתב הקרן אורה וכן הוא בזבח תודה, הוא הדין למתנות הדם שבעולה, ולא נקטה הגמרא חטאת, אלא משום שרצה להשמיענו דין זה שבאות לאחר מיתה, שהוא חידוש רק בחטאת, שדינה שאם מתו בעליה, אין זורקים את דמה, וחידש, ששלוש מתנות אחרונות ניתנות אף לאחר מיתת הבעלים.

[13] כן פירש רש"י, שכיון שנפסל הדם בשקיעת החמה, לא ניתן לזורקו לכתחילה בלילה [ומקור פסול זה נלמד מהפסוק "ביום הקריבו את זבחו" ביום שאתה זובח אתה מקריב]. ובחידושי הגרי"ז הביא שאפשר לפרש טעם אחר, כיון ששלוש מתנות יש "שם זריקה" בנתינתן, לכן צריך שיעשו ביום דווקא, כדין כל עבודות הזבח שנעשות ביום, וכפי שלמדנו מהפסוק "ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם". והקשה לטעם שכתב רש"י, שהרי נמצא שיש פסול בגוף הדם, ואם כן, מדוע נאמר דין זה שאין ליתן בלילה רק לגבי שלש מתנות, הלא אף לשפוך את שיירי הדם אינו יכול, כיון שנפסל הדם בשקיעת החמה! ? וכתב, שדין זה שכתב רש"י שנפסל הדם בשקיעת החמה, ואשר נלמד מהפסוק "ביום הקריבו את זבחו", ביום שאתה זובח אתה מקריב, אינו רק פסול ב"מעשה הזריקה", שצריך לזרוק הדם ביום הזביחה ולא לאחריו, אלא חל פסול בגוף הדם. אמנם, אין פסול זה בא מחמת הלילה הפוסל בו ככל פסולי לינה, אלא ענינו הוא במה שצריך הדם להיקרב ביום שחיטת הזבח, ומששקעה החמה כבר אין הוא "יום הזבח", ומחמת כן חל בדם פסול לענין הקרבה [ואף אם היתה אפשרות שיעבור יום הזבח ללא שיבוא לילה, גם היה חל בו פסול הקרבה, כיון שאינו ביום זבחו]. ולפי זה יש לומר, שדווקא לענין שלש מתנות, שהן בכלל זריקה, חל פסול זה, כי מאחר וצריך הקרבה ביום הזבח, והעדר דבר זה גורמת פסול בגוף הדם לענין הקרבה, שוב אי אפשר ליתן שלש מתנות אלו, היות שהן בכלל הקרבה. אך לענין שפיכת השיריים, שאינה מעשה הקרבה, כלפיה לא חל שום פסול בגוף הדם, שהרי כל חלות הפסול הינה רק כלפי "הקרבת הדם" משום שאינו ב"יום זבחו". אולם הקשה, מדוע לא פירש רש"י שהטעם במה שאין ליתן בלילה הוא משום דין הקרבת יום, הנלמד מהפסוק "ביום צוותו"? ובשאגת אריה [סימן יז] מבואר, שדין הקרבת יום לא נאמר אלא לגבי מתנה ראשונה המעכבת את הכפרה שאינה נקרבת בלילה. אבל שאר מתנות שאינן מעכבות את הכפרה, דינן כהקטרת פדרים ואימורים הכשרה כל הלילה, ולכך נאמר דין "ביום הקריבו", ללמד שמשקיעת החמה חל פסול בגוף הדם, ואין לזורקו כלל בלילה. אולם הקשה הקהלות יעקב [סימן כט] מדברי הגמרא בתמורה [יד ב], האומרת שמנחת נסכים הבאה עם הזבח פסולה להקרב בלילה, משום שנאמר "ולנסכיכם ולשלמיכם" - מה שלמים ביום אך נסכים ביום. והיינו, שנסכים הקרבים עם הזבח דינם הוא כזבח עצמו. ולדברי השאגת אריה, הסובר שבזבח עצמו אין פסול לילה אלא על עבודה המעכבת את הכפרה, ושאר עבודות כשרות, אם כן מדוע יפסלו הנסכים בלילה, לא יהיה דינם אלא כזבח עצמו, וכיון שאין הקרבת הנסכים מעכבת את הכפרה אלא שיש עליהם מצוות הקרבה כמו שלש מתנות הדם שיש עליהן מצוות זריקה, הרי שאין להם להיפסל בלילה, כשם שהשלש מתנות לא נפסלו בו! ? וכתב לבאר, שסובר רש"י, שפסול עבודת לילה הנלמד מ"ביום צוותו" לא נאמר אלא על תחילת עבודה. אבל עבודה שהתחילה ביום, כשרה לגומרה אף בלילה, ואם כן שלוש מתנות שבחטאת, כיון שנתינתן הינה גמר מעשה הזריקה של כל הארבע מתנות, שנתינת כולן עבודה אחת היא, הרי שאין לפסול נתינתן בלילה אחר שכבר נתן מתנה ראשונה ביום, ולכך פירש רש"י שהפסול הוא משום שנפסל הדם בשקיעת החמה, שמשום כך יש לפסול זריקתו בלילה, מחמת פסול הגוף שחל בדם, אשר לכתחילה אין להעלות קרבנות פסולים על המזבח.

[14] כתב הקרן אורה, כיון שבשקיעת החמה נפסל הדם, הרי שלא רק שלש המתנות נפסלו מזריקה, אלא אף השיריים אינם נשפכים ליסוד, אלא ישפכו לאמה, וכן כתב החזון איש שכל דם נפסל בשקיעת החמה והוא הדין לשיריים. אולם הזבח תודה כתב, שדין זה אמור רק לענין שלוש מתנות, כיון שיש "שם זריקה" על נתינתן, אין ליתנם בלילה. אבל שפיכת שיריים, שאין עליה שם זריקה, נעשית אף בלילה. וכן נקט לגבי דין המעלה מהן בחוץ חייב. וכן כתב בכתבי הגרי"ז שאף על פי שחל פסול בגוף הדם, מכל מקום אין הוא חל אלא לענין הקרבה, ולא לענין שפיכת שיריים, שאינה הקרבה, יעויין בדבריו שהובאו לעיל. וכעין זה כתב האבן האזל [מעשה הקרבנות ד א].

[15] כן ביאר רש"י, שמחמת שאין על הדם שם חטאת גמורה, אין היא נפסלת משום חטאת שמתו בעליה. וכתב בכתבי הגרי"ז, לכאורה משמע מדברי רש"י, שפסול חטאת שמתו בעליה אין ענינו מחמת העדר ריצוי הדם שנפסל הדם מלרצות על הבעלים שמתו, שאם כך היה, לא היה לו להיפסל אחר שכבר נרצה ונתכפר במתנה ראשונה. אלא כל שיש שם חטאת, היה הדם נפסל, אף על פי שכבר ריצה. וכן מבואר בזה, שפסול חטאת שמתו בעליה חל על הדם בפני עצמו, אף על פי שהקרבן כשר. ובטעם הדבר שלא חל כאן פסול חטאת שמתו בעליה, ביאר, שאין על הקרבן שם חטאת גמורה, כיון שכבר נתרצה במתנה ראשונה, ואין כאן עוד מתן דם בעלים.

[16] בחדושי רבנו חיים הלוי [מעשה הקרבנות יט יג] כתב, דין זה אמור רק באופן שקיבל את הדם בשתי כוסות, ונתן מתנה ראשונה מאחת מהן, כיון שאין כאן מעשה זריקה כלפי הדם שבכוס השניה, הרי שלא חל עליו דין שיריים, וכיון שהוא ראוי לזריקה בפנים, חייב על זריקתו בחוץ. אבל אם קיבל את הדם בכוס אחת, ונתן ממנה מתנה ראשונה, הרי שחל על יתר הדם דין שיריים, וחלות זו מפקיעה ממנו חיוב משום זריקת חוץ.

[17] כתב החזון איש, הוא הדין שפיכת שיריים שאינה נעשית על ידי זר, וכן דין כלי שרת אמור אף כלפי שפיכת שיריים, ובזה מיישב, שמה שנקטה הגמרא שלש מתנות לגבי פסול לילה, לאו דווקא, והוא הדין לגבי שפיכת שיריים שפסולים בזה.

[18] כתב המקדש דוד [כג ד ד"ה תו], דין זה אמור רק בחטאת חיצונה שמתכפרת במתנה הראשונה ואחר כך יש מצווה ליתן עוד שלוש מתנות, אשר בזה יש לומר, שכל מתנה ומתנה הרי היא מצווה בפני עצמה, ומשום כך, כל מתנה שנותן מכל כוס וכוס, חשובה ליתן דין שיריים על הנותר בה. אבל בחטאות הפנימיות, שכל ההזאות בהן מעכבות, הרי כל המתנות יחד חשובות כמו מתנה ראשונה של חטאת חיצונה, שאין מקצת הזאות עושה דין שיריים, ולכך גם אם קיבל בשלש כוסות, לא נעשה שיריים אלא בגמר מתנה אחרונה, ובזה יתכן שבאנו למחלוקת רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון אם נתינה מכוס אחד עושה שיריים על יתר הכוסות.

[19] כן פירש רש"י. ובכתבי הגרי"ז חקר, מה הדין באופן שזריקה ראשונה לא התירה את הבשר באכילה, וכגון שזרקה שלא במקומה, שאף על פי שמכפרת, אינה מתירה את הבשר באכילה, האם באופן זה יותר הבשר על ידי זריקה שניה במקומה, וכתב בשם הגר"ח, שבזריקה שלא במקומה, אין דין חילוק מתנות כלל, כיון שהיא זריקה מחודשת, ואם כן, לא יותר הבשר על ידי זריקה שניה.

[20] הקשה בכתבי הגרי"ז, כיון שפסול חטאת שנכנס דמה לפנים, אינו פסול בדם הנכנס, אלא שמחמת כן נפסל כל הקרבן, ואף מה שלא נכנס פסול, אם כן, מדוע הוצרך רש"י לפרש כאן הטעם משום דרשה זו, בלאו הכי אין לקרבן להיפסל אחר שכבר נתכפר במתנה ראשונה! ? וכתב, שאולי נקט רש"י כן לשיטת רבי יוסי הגלילי, הסובר שפסול חטאת שנכנס דמה חל רק על הדם הנכנס. והיינו, שענינו הוא משום פסול החל בדם; ואלמלא דרשה זו של "לכפר בקודש", הרי אפילו אחר שנתכפר הזבח יתכן לחול פסול על דם שלש המתנות.

[21] כתב הקרן אורה, לא הוצרך רב פפא להביא ראיה על כל דינים אלו, אלא על כיבוס בלבד, כי היה מקום לומר כיון שכבר נגמרה הכפרה, נחשב דם שכבר הוזה, ואין טעון כיבוס.

[22] כן פירש רש"י, וכן מפורש בגמרא לקמן [צג א] שדין זה נלמד מדרשת "אשר יזה". והקשה בכתבי הגרי"ז, כיון שכבר נזרק הדם ונעשית מצוותו, הרי הוא חולין גמור, ופשוט שאין הוא טעון כיבוס, ומדוע הוצרכנו למעטו מדרשה זו?

[23] כן פירש רש"י, שהעמדת המשנה כרבי נחמיה, היא דחיה לראייתו של רב פפא. והקשו התוס' [ד"ה הגה"ה הא מני], אם כן, היה לה לגמרא לומר "אלא הא מני, רבי נחמיה"! ? ולכך פירש, שבהעמדת המשנה כשיטת רבי נחמיה מתיישב מה שהוקשה על ראייתו של רב פפא, כי כשם שמצינו בדעת רבי נחמיה שיש חיוב הקרבת חוץ על שיירי הדם, ואמרנו שהוא הדין לענין כיבוס, הוא הדין לשיטת רב פפא, כיון שיש חיוב חוץ על שלש מתנות ראשונות, הרי שהן טעונות כיבוס.

מאי לאו אפלגיה [האם אין הכוונה שהיזה על חציו], אמצע גובהו של המזבח, כדאמרי אינשי [כמו שאומרים בני אדם]: טהר טיהרא דיומא [צהרו צהרי היום] כלומר, אמצע היום? ונמצא שיש דמים במזבח הפנימי למעלה — על הקרנות שבראשו, ולמטה — על צידו! אמר רבא בר שילא: לא, הכוונה שהיה מזה אגילוייה [על המקום הגלוי בראש המזבח], שהיה מנקה אותו מן הדשן של הקטורת. וזהו ענין "טהרו", כפי דכתיב [שנאמר]: "וכעצם השמים לטהר" (שמות כד, י).

ומקשים: ועדיין, האם לא מצאנו דמים שחציים למעלה וחציים למטה? והאיכא [והרי יש] שירים, ששופכים אותם ליסוד המזבח, גם בקרבן חטאת שדמו ניתן למעלה! ומשיבים: שירים לא מעכבי [אינם מעכבים] את הכפרה, אבל דמים מעכבים אינם ניתנים חציים למעלה וחציים למטה.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] שירים הפנימים כלומר, שיריים של הקרבנות שמזים מדמם על קרנות המזבח הפנימי, ששופכים אותם ליסוד המזבח (החיצון), דאיכא דמאן דאמר מעכבי [שיש מי שאומר שהם מעכבים]! ומשיבים: מה שנאמר שאין דמים ניתנים חציים למעלה וחציים למטה, בחד מקום קאמרינן [במקום אחד אנו אומרים], ואילו שיריים של הקרבנות הפנימיים אינם ניתנים בפנים, אלא במזבח החיצון.

א שנינו במשנה כי לדעת בית שמאי, אם נתן שתי מתנות בחטאת — כיפר, ובשאר זבחים — מתנה אחת, ולדעת בית הלל גם בחטאת מתנה אחת מכפרת. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא]: ר' אליעזר בן יעקב אומר, בית שמאי אומרים: שתי מתנות שבחטאת כלומר, אם היזה שתי הזאות בלבד, וכן מתנה אחת שבכל שאר הזבחים, הואיל והן מכפרות (בדיעבד) — הן מתרת את הזבח באכילה, למרות שלא היזה על כל קרנות המזבח,

והן גם מפגלות שאם חישב באותן שתי מתנות החטאת מחשבת חוץ לזמנו, או באחת משאר הקרבנות — הרי זה עושה את הקרבן פיגול. בית הלל אומרים: אחת שבחטאת ואחת שבכל הזבחים — מתרת ומפגלת.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אושעיא: אם כן, ליתנייה [שישנה] את ההלכה הזו לגבי [אצל] שאר המקרים שיש בהם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל שהוזכרו במסכת עדיות, כי לדעת בית הלל הפיגול בחטאת חל גם אם חישב במתנה אחת מחשבת חוץ לזמנו, ולדעת בית שמאי דווקא כשחישב בשתים!

אמר ליה [לו] רבא: כי איתשיל [כאשר נשאל הדבר] ונחלקו בו, להתירא איתשיל [לגבי היתר נשאל] כלומר, לא לענין הפיגול, אלא לגבי ההיתר לכהנים לאכול את הבשר, דהוו להו [שהריהם נמצאים] בית שמאי סבורים לחומרא, שאינם מתירים את הבשר באכילה אלא לאחר שתי מתנות, ומשום כך לא נשנה הדבר כקולי בית שמאי.

ב אמר ר' יוחנן: שלש מתנות אחרונות שבחטאות למרות שאינן מעכבות את הכפרה (לדעת בית הלל, שהלכה כמותם), מכל מקום אינן באות בלילה, מאחר והדם נפסל בשקיעת החמה. והן באות לאחר מיתה אם מתו הבעלים לאחר מתנה אחת, שהרי כבר נתכפרו בראשונה. וכיון שמצוה ליתנן על המזבח, המעלה מהן בחוץ מחוץ למקדש — חייב.

אמר רב פפא: יש מהן בשלוש מתנות אלה, דברים שדנים אותן כתחלתו כלומר כדם חטאת לכל דבר, ויש מהן שדנים אותן כסופו, כשיירי הדם.

והוא הולך ומפרט: לגבי החיוב אם נזרק הדם בחוץ, ולגבי האיסור לזרוק בלילה, לגבי איסור זרות שזר שזרק את הדם בפנים חייב מיתה, ולענין הצורך לעשות זאת בכלי שרת, וכן להזות על קרן המזבח דווקא, ושצריך לעשות את ההזיה באצבע, וכן לענין כיבוס דם חטאת שניתז על הבגד, ולענין הצורך לשפוך את השירים של מתנות אלה על יסוד המזבח — הרי זה כתחלתן כהזאה ראשונה.

אבל אין הדין כן לענין המיתה, שיכול להזות דם מתנות אלה לאחר שמתו הבעלים, וכן נתינת דם זה לא שריא ולא מפגלא [אינה מתרת את הבשר באכילה, שכבר הותר בראשונה, ואינה מפגלת אם חישב מחשבת חוץ לזמנו], וכן לא עיילא לגואי [אינה נכנסת לפנים] שאם נכנס דמן של מתנות אלה להיכל — אינו פוסל את החטאת, שלדברים אלה דנים אותן כסופן כאילו היו שיירי דם חטאת.

ולגבי דין כיבוס שיש במתנות אלה, אמר רב פפא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את ההלכה הזו? דתנן [ששנינו במשנה] להלן: אף שדם חטאת שניתז על הבגד טעון כיבוס, אם ניתז דם החטאת ישירות מן הצואר של הבהמה על הבגד — אינו טעון כיבוס, לפי שלא נתקבל הדם בכלי. וכן אם ניתז מן הקרן לאחר שהוזה עליה הדם, ומן היסוד לאחר שנשפכו עליו השיריים — אינו טעון כיבוס. ונדייק: ניתז מן הקרן אינו טעון כיבוס, הא [אבל] אם ניתז מן הדם הראוי לקרן — טעון כיבוס, ושלוש מתנות אלה הרי צריכות להינתן על הקרן.

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], יכול אתה גם לדייק ממה ששנינו: ניתז מן היסוד אינו טעון כיבוס, הא [אבל] ניתז מן הדם הראוי ליסוד כלומר, לאחר שניתן מן הדם על הקרנות, טעון כיבוס? והרי "אשר יזה דמה על הבגד" (ויקרא ו, כ) כתיב [נאמר], פרט לזה שכבר הוזה!

אלא הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' נחמיה היא, דתנן [ששנינו במשנה], ר' נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבן בחוץ — חייב, ולדעתו אף שיירי דם החטאת הריהם כדם החטאת עצמו, וממילא גם טעונים כיבוס. אבל לדעת חכמים שאינם סבורים כמוהו, לא ניתן לדייק באופן זה מן המשנה.

ומקשים: וגם לשיטת ר' נחמיה, האם ניתן לדייק כן? אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' נחמיה אומר דבר זה לענין העלאה בחוץ, מידי דהוי [כמו שהוא הדין] לגבי איברים ופדרים, שאף שאינם מעכבים את הכפרה, מכל מקום אם מעלה אותם בחוץ חייב. אבל לענין כיבוס מי [האם] שמעת ליה [אותו] שמחייב בדם השיריים? ומשיבים: אין [כן], שמענו אותו גם בענין זה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What, is it not referring to the middle of the side of the altar, as people say: Clear noon [tihara], that is the middle of the day? Accordingly, the root tet, heh, reish denotes the middle; in the one case, the middle of the day, and in the other case, halfway up the altar. Now, since the blood was sprinkled on the altar seven times, inevitably some of the blood landed above the midpoint and some of it landed below the midpoint. Rava bar Sheila said: No, that is not the meaning of tohoro. Rather, tohoro means on the revealed part, i.e., the top, of the altar, as it is written: “Like the very clear [latohar] sky” (Exodus 24:10). Tohoro is referring to the top of the altar when it has been revealed, after the ashes of the incense are cleared and the pure gold is visible.

The Gemara asks again: Is there not a case where some of the blood is presented above the red line and some of it is presented below? But there is the remainder of the blood, which is poured on the base of the altar even in the case of a sin offering, the main blood of which is placed on the upper portion of the altar. The Gemara answers: The pouring of the remainder of the blood on the base of the altar is not indispensable for atonement. Blood that is indispensable for atonement is in no instance presented half above the red line and half below it.

The Gemara continues this line of questioning: But there is the remainder of the blood of the inner sin offerings, the main blood of which is sprinkled on the inner altar. The remainder of the blood of these offerings is poured on the base of the external altar, and there is one who says that this pouring of the blood is indispensable for atonement. The Gemara explains: When we said that there is no blood, half of which is presented above and half below, we said this with regard to one place, i.e., the same altar. The blood of inner sin offerings is sprinkled on the inner altar, while the remainder of that blood is poured on the base of the external altar. There is no case of blood, half of which is presented above and half of which is presented below on the same altar.

§ The mishna teaches that according to the opinion of Beit Shammai, in the case of a sin offering two placements facilitate atonement, while with regard to other offerings a single placement is sufficient. Beit Hillel disagree and say that even in the case of a sin offering one placement suffices after the fact. With regard to this issue, it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Beit Shammai say that two placements in the case of a sin offering, and one placement in the case of other offerings, they render the offering permitted for eating since these actions facilitate atonement after the fact, despite the fact that blood was not placed on all four corners of the altar.

And similarly they render the offering piggul. That is to say, if the priest placed two placements of the blood of a sin offering or one placement of the blood of any another offering, intending to eat or burn the offering beyond its designated time, the offering is piggul. Beit Hillel say: One placement in the case a sin offering, and likewise one placement in the case of all the other offerings, if done with proper intent, renders the offering permitted for eating and, if done with improper intent, renders the offering piggul.

Rav Oshaya objects to this: If so, let this halakha be taught in the fourth chapter of tractate Eduyyot alongside the other rare cases of Beit Shammai’s leniencies and Beit Hillel’s stringencies. According to Beit Hillel, a sin offering is piggul even if the priest intended to partake of it beyond its designated time even while performing a single placement, whereas Beit Shammai maintain that the offering is piggul only if he had this improper intent during two placements.

Rava said to Rav Oshaya: When this question was initially asked, and the Sages stated their opinions concerning the matter, it was asked with regard to the permission to partake of the sin offering. In other words, the dispute arose as a result of an inquiry into the other relevant halakha, i.e., whether the priests may partake of a sin offering, the blood of which was placed only one time. In this case it is Beit Shammai who are more stringent, as they permit the meat of a sin offering only after two placements have been placed. For this reason, this case was not listed among the other leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel.

§ Rabbi Yoḥanan says: Despite the fact that, according to the opinion of Beit Hillel, the last three placements in the case of a sin offering are not indispensable to the atonement, they may not be performed at night, because the blood is invalidated at sunset. And these three placements may be performed after the death of the owner. If the owner of the offering died before any of the blood was placed on the altar, the blood may not be placed, and the offering is burned as a disqualified offering. But if he died after one placement, the priest may perform the other three placements, as he has already facilitated atonement by means of the first placement. And as it is a mitzva to perform these three placements on the altar, one who offers this blood up on an altar outside the Temple is liable to receive karet, the punishment received by one who offers a sacrifice outside the Temple.

Rav Pappa says: There are some respects in which the blood of the last three placements of a sin offering is treated like the blood presented at the outset, i.e., like the blood of the first placement, and there are some respects in which the blood of the last three placements is treated like the blood presented at the end, i.e., like the remainder of the blood of a sin offering.

Rav Pappa elaborates: With regard to liability for presenting blood outside the Temple, and concerning the prohibition against presenting blood at night, and with regard to the disqualification of a non-priest from presenting blood and his liability for death at the hand of Heaven if he presents blood in the Temple, and with regard to the requirement that the blood that is to be presented must first be placed in a service vessel, and that the blood must be placed on the corner of the altar, and that the placement must be performed with the priest’s finger, and concerning the obligation to launder a garment onto which the blood of a sin offering sprayed, and finally with regard to the requirement of pouring the remainder of the blood on the base of the altar, the last three placements are treated like blood presented at the outset, i.e., like the first placement.

But these last three placements may be performed after the death of the owner; and they do not render the offering permitted for eating, as that was already achieved by means of the first placement; nor do they render the offering piggul if during these placements the priest intended to eat or burn the offering beyond its designated time; and similarly, they are not governed by the halakha that if the blood enters inside the Sanctuary the sin offering is disqualified. With regard to all these matters the blood of the last three placements is treated like the blood presented at the end, i.e., like the remainder of the blood of a sin offering.

With regard to the obligation to launder a garment onto which the blood of a sin offering sprayed, Rav Pappa said: From where do I say that this halakha applies even to the blood of the last three placements? It is as we learned in a mishna (93a): If the blood of a sin offering sprayed directly from the neck of the animal onto a garment, that garment does not require laundering, as the blood had never been received in a vessel. Likewise, if the blood sprayed onto the garment from the corner of the altar after having been placed there, or from the base of the altar after the remainder was poured there, the garment does not require laundering. It may be inferred from here that blood that sprayed from the corner of the altar does not require laundering. But blood that is fit to be placed on the corner, as it has not yet been placed, requires laundering, and the blood of the last three placements is indeed fit to be placed on the corner of the altar.

The Gemara rejects this proof: But according to your reasoning, one can claim in the same manner that it is only blood that sprayed from the base of the altar that does not require laundering; but blood that is fit for the base of the altar, i.e., what remains of the blood after it has been placed on the corners, requires laundering. This is difficult, as it is written: “And when there will be sprinkled [yizze] of its blood upon any garment” (Leviticus 6:20). The future form of the word yizze serves to exclude this blood sprayed onto the garment from the corner of the altar, as it has already been sprinkled.

The Gemara explains: In accordance with whose opinion is this ruling? It is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, as we learned in a mishna (110b) that Rabbi Neḥemya says: With regard to the remainder of the blood of an offering, which was to be poured at the base of the altar, if one presented it outside the Temple, he is liable. Since Rabbi Neḥemya treats the remainder of the blood as blood with regard to liability for a service performed outside the Temple, he also treats the remainder of the blood of a sin offering as blood with regard to laundering. Accordingly, Rav Pappa’s inference from the previously cited mishna is valid only according to Rabbi Neḥemya, but not according to the majority opinion of the Rabbis, who disagree with him.

The Gemara challenges the proof even according to the opinion of Rabbi Neḥemya: Say that you heard that Rabbi Neḥemya ruled in this manner with regard to the offering up of the remainder of the blood outside the Temple, just as is the case with regard to limbs and fats. Even though the offering of the limbs and fats is not indispensable for atonement, one who offers them outside the Temple is liable. But did you also hear him say this with regard to laundering, that one must launder a garment sprayed with the remainder of the blood of a sin offering? The Gemara answers: Yes, we also heard Rabbi Neḥemya rule in this manner with regard to laundering.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).
מאי לאו אפלגיה דמזבח. כנגד חצי גובהו ואי אפשר לצמצם שלא יהא מקצתם למעלה ומקצתם למטה: טיהרא. צהרים: לא אגילוייה דמזבח. על גגו של מזבח שהיה מטהרו תחילה מדשן שעליו ומגלה את גגו ועל שמטהרו ומייפהו קרי ליה טהרו כדכתיב וטהרו: והא איכא שירים. שנשפכים ליסוד ועיקר המתנות למעלה: שירים לא מעכבי. כפרה ואנן בדמים המעכבים קאמרינן דלא מצינו חציין למעלה וחציין למטה: דאיכא למ''ד מעכבי. לקמן באיזהו מקומן (דף נב.) ועיקר המתנות בקרנות הפנימי דהיינו למעלה והשירים ביסוד מזבח החיצון דהיינו למטה: בחד מקום. במזבח אחד: שתי מתנות שבחטאת מתירות. כל זמן שלא ניתן שתים לא הותרו אימורין להקטרה ולא הבשר לאכילה: ומפגלות. אם נתן שתיהן במחשבת פיגול אבל אחת בשתיקה ואחת במחשבה לא פיגל שאין מפגלין בחצי מתיר: לתנייה. להך פלוגתא בעדיות גבי קולי בית שמאי שכולן נסדרו במשנת עדיות והא נמי קולי ב''ש הוא דלב''ש לא פיגל אלא אם כן חישב בשתיהן ולבית הלל פיגל באחת מהן: כי איתשיל. משנה בבית המדרש תחילה ונחלקו עליה בית שמאי וב''ה: להיתירא איתשיל. לענין היתר הבשר והאימורין נשאלה שעמד השואל ושאל נתן מתנה אחת בחטאת ונשפך הדם הותרו האימורין והבשר או לא הותרו עמדו בית שמאי ופסלו עמדו ב''ה והכשירו דהוו להו ב''ש חומרא ומינה גמרינן דכיון דאינה מתרת לבדה אינה מפגלת: אמר רבי יוחנן שלש מתנות. אחרות שבחטאת אין באות בלילה ואע''פ שאינן מעכבים ולאו זריקה גמורה היא מיהו דם נפסל בשקיעת החמה כדלקמן ואין מעלין לגבי מזבח לכתחילה: באות לאחר מיתה. אם נתן מתנה ראשונה ומתו בעליה כבר כפר בראשונה ואין שם חטאת גמורה על הדם עוד לפסול משום חטאת שמתו בעליה: יש מהן כתחלתו. יש מדברים שבתורת דמים שהשלש מתנות כמתנה ראשונה ויש דברים שהן בתורת שירי הדם: חוץ. הזורק אותן בחוץ חייב שהרי ראויים לפנים בתורת זריקה גמורה ואסור ליתנן בלילה דנפסלו מלזרוק והא זריקה היא וזר חייב עליהן מיתה בפנים וטעונות כלי שרת ומתנה אצבע וכיבוס אם ניתז מדם החטאת על הבגד לאחר שנתן במתנה אחת טעון כיבוס כדכתיב ואשר יזה מדמה וגו' כאילו ניתז קודם לכן אבל אם נתן כל מתנותיה ואח''כ ניתז מן השירים אין טעון כיבוס כדאמרינן בשמעתין אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה: שירים. חטאת שקיבל דמה בארבע כוסות ונתן מתנה אחת מכל אחד כולן נעשו שירים לישפך ליסוד אף הג' כוסות שירים שלהן כמו הראשונים: כתחלתו. כמתנה הראשונה: מיתה. באות לאחר מיתה כדאמר לעיל: לא שריא. בשר שכבר הותר: ולא מפגלא. אם נתן הראשונה בשתיקה והשלש במחשבה לא פיגל וכשר כדתנן במתני': ולא עיילא. אין להם תורת פסול כניסת פנים שאם נתן מתנה אחת בחוץ והכניס השאר להיכל לא נפסל משום חטאת שנכנס דמה לפנים דכתיב לכפר בקודש (ויקרא ו) בראוי לכפרה הכתוב מדבר: כסופן. כשירים: מנא אמינא לה. דטעונה כיבוס: ניתז מן הצואר על הבגד אין טעון כיבוס. כדאמרינן בפרק דם חטאת (לקמן דף צג.) אשר יזה בראוי להזאה יצא זה שלא נתקבל בכלי: מן הקרן. משנגע בקרן המזבח ניתז על הבגד: או מן היסוד. משנשפכו שירים ליסוד ניתז מן היסוד לבגד: אין טעון כיבוס. כדאמרינן אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה: הא מן הראוי לקרן. כל דהו ואפילו שלש מתנות שבחטאות טעון כיבוס: הא מן הראוי ליסוד. כגון שירי הדם הראויין לישפך ליסוד: טעון כיבוס. בתמיה: הא מני ר' נחמיה היא כו'. הא מילתא הש''ס קאמר לה ומסקנא דקושיין היא לאפוקי מדרב פפא כלומר מהא לא איריא טעמא דידך דהא רבי נחמיה היא דאפילו בשירים נמי טעון כיבוס: שירי הדם. אף של חטאות החיצונות שהקריבן בחוץ חייב אלמא דם קחשיב להו: מידי דהוי אאיברים. דלאו דמים נינהו המעלן בחוץ חייב משום דחזו לפנים:
וליתנייה גבי קולי בית שמאי. פי' רש''י דסבר דשתי מתנות מפגלות ולא אחת דאין מפגלים בחצי מתיר וא''ת אימא מפגלות היינו באחת מהן ולבית הלל בראשונה דווקא ולכולהו מפגלין בחצי מתיר וא''כ אף בפיגול זימנין דהוי חומרא לב''ש אם נתן ראשונה כתיקנה ושניה חוץ לזמנה הוי פיגול ולב''ה אינו פיגול כדאמר במתני' וצ''ל מדקאמרי בית הלל ראשונה מפגלת מכלל דלב''ש לא מפגלא דהוה ליה למימר בראשונה ולא בשניה ותו י''ל דומיא דמתירות דהיינו דשתיהן דווקא הוי מפגלות וה''ר יצחק כתב דכן מוכח בתוספתא בהדיא א''ר אלעזר בן יעקב דבר זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל שתי מתנות שבחטאת מכשירות ומפגלות כיצד אחת שלא בזמנה ונשפך הדם פסול ואין בו כרת דברי ב''ש ובית הלל אומרים פיגול ויש בו כרת אלמא באחת אין בו פיגול לב''ש ומשמע משום דנשפך הדם ולא קרבו כל מתיריו אבל אם לא נשפך הדם ונתן השניה כתיקנה הוי פיגול דמפגלי' בחצי מתיר ולא כפי' רש''י ולבית הלל פיגל דקרבו כל מתיריו או שמא אפי' לא נשפך ונתן השני' כתיקנה נמי אילו פיגול לב''ש דאין מפגלין בחצי מתיר ונשפך דקתני משום בית הלל אשמועינן דהיינו קרבו כל מתיריו השתא ממה נפשך בין סברי בית שמאי מפגלין בחצי מתיר הוו לקולא אכתי קשיא לי למה תירץ כי איתשיל בהתירא איתשל אפי' כי איתשיל בפיגול הוי בית שמאי לחומרא היכא דלא נשפך ונתן ראשונה כתיקנה והשניה בפיגול דמפגלין בחצי מתיר וליכא למימר דנשפך דווקא הוי מקולי ב''ש דלמה ליה למימר בעדיות קולא דנשפך כיון דבלא נשפך הוי חומרא ויש לומר דהאי גוונא אינו שנוי לא במשנה ולא בברייתא בפירוש אבל לישנא דברייתא בנשפך הוי לקולא לבית שמאי לכך פריך ליתני' בעדיות: הגה''ה הא מני רבי נחמיה היא דאמר שירים. ולפירוש הקונטרס שנדחה סייעתא דרב פפא קשה דהוה ליה למימר אלא ולפום ריהטא שינויא הוא אליבא דרב פפא והיינו טעמא דכיון דאשכחן לרבי נחמיה דטעון כיבוס היכא דחייב בחוץ לרב פפא נמי כיון דחייב בחוץ בג' מתנות שבחטאת הוא הדין דטעון כיבוס דכיבוס וחיוב חוץ חדא מילתא היא דפשיטא שעל זה לא הוצרך ראייה ופריך אימר דשמעת ליה לר' נחמיה לענין העלאה כו' לענין כיבוס מי שמעת ליה ואם כן לא דייקינן הא מן הראוי ליסוד והוא הדין דלא תידוק הא מן הראוי לקרן ומשני אין והתניא כו' וכולה סוגיא לקיומי סייעתא דרב פפא עד לבסוף דמשני אלא כי תניא ההיא בדמים הפנימים דנדחו דבריו (תוספות) ומיהו כל זה אמר רב פפא לקיים דבריו בחטאות הפנימיות ולהכי מחשבה מועלת בהן ומיירי בשירים כדמשמע לישנא דברייתא דנשפכים ליסוד ולא בשלש מתנות דכיון דאיירי בפנימיות כך שוה כמו מתנה ראשונה כיון דכל ארבע מעכבות לכולי עלמא ולא הוי קרי להו נשפכין ליסוד ובסיפא לא מצי לפלוגי בדמים החיצונים דרבי נחמיה היא דחייב בשיריהם בחוץ ואם כן לא מצי למיתני תלתא פטור: הגה''ה ויש מפרש הא מני רבי נחמיה היא כו'. ואתיא סיפא דהא מן הראוי ליסוד כמו רבי נחמיה ורישא דהא מן הראוי לקרן כרבנן ואשכחן כי האי גוונא בפ' שתי הלחם (מנחות דף צה.) דתנא ואפייתו בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלי להו בלינה וכן ברייתא דריש טבול יום (לקמן דף ק:) דיום שמועה כיום קבורה וכו'. ושקיל וטרי עד אלא כי תניא ההיא בשלש מתנות שבחטאת וגרס אלא בספרים מדוייקים והוי סייעתא דרב פפא מהך בתרייתא ולא מקמייתא ולפי שיטה זו יש ליישב כולה סוגיא ובקונטרס פירש כולה שמעתא בע''א:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד