דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

סמיכה נמי כתיב בה "לפני ה'", ומדוע הוצרכנו לאוסרה מכח ההיקש לשחיטה?

ומתרצינן: אלמלא אסרנו את הסמיכה בטמאים מכח ההיקש, היה אפשר לו לטמא לסמוך על ידי דמעייל ידיה בלבד לפנים העזרה, וסמיך. ובא היקש זה למעט את הטמא מסמיכה אפילו באופן זה.

ומקשינן: שחיטה נמי, מנין שאינה נעשית על ידי טמאים, הרי אפשר לה להיעשות על ידי דעביד סכין ארוכה, ושחיט בה הטמא כאשר הוא עומד בחוץ והקרבן בפנים!? [11]

ומתרצינן: הא מני שמעון התימני היא, הסובר שאין הטמא יכול לעמוד בחוץ ולשחוט באמצעות סכין ארוכה, דתניא: נאמר "ושחט את בן הבקר לפני ה'" דווקא בן הבקר צריך להיות לפני ה' בעת השחיטה ולא צריך השוחט להיות לפני ה', אלא רשאי השוחט לעמוד חוץ לעזרה, ולשחוט את הקרבן באמצעות סכין ארוכה, דברי חכמים. שמעון התימני אומר: מנין שצריך שיהיו ידיו של שוחט נמצאות לפנים מן הקרבן הנשחט, ולא שיהיה הקרבן בפנים וידי השוחט בחוץ? תלמוד לומר "ושחט את בן הבקר לפני ה'", ודורשים כך: שוחט את בן הבקר צריך שיהא עומד לפני ה'. [12]

אמר עולא אמר ריש לקיש: טמא שהכניס ידו לפנים העזרה לוקה משום ביאת מקדש בטומאה, שנאמר בטומאת יולדת [ויקרא יב] "בכל קדש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא". מקיש הכתוב ביאה למקדש בטומאה לנגיעה בבשר קודש בטומאה. לומר לך, מה נגיעה של טמא במקצת בשר קודש שמה נגיעה, שהרי סתם נגיעה היא במקצת בשר הקדש ולא בכולו, אף ביאה למקדש במקצת גופו, שמה ביאה! [13]

איתיביה רב הושעיא לעולא ממה ששנינו בברייתא: מצורע שחל יום שמיני שלו, שהוא יום הבאת קרבנות טהרתו, להיות בערב הפסח, וכדי להקריב קרבן פסח עליו להיטהר מצרעתו, ויש לו להיכנס להר הבית ולעמוד בחלל של שער ניקנור, ולהכניס משם ידיו לעזרה בכדי שיוכל הכהן ליתן מדם האשם ומלוג השמן על בהונות ידיו ורגליו, וראה קרי בו ביום, וטבל, שדינו הוא להמתין עד הערב כדי להיטהר מטומאת הקרי שבו, וכל זמן שהוא "טבול יום" הרי מצד היותו בעל קרי אסור לו להיכנס להר הבית, שהוא מחנה לויה, שהרי אמרה תורה "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב", לרבות בעל קרי, אמרו חכמים: אף על פי שאין טבול יום אחר נכנס להר הבית, בכל זאת, זה, שעליו להיכנס בשביל להיטהר מצרעתו, נכנס להר הבית לקיים בו מתן בהונות מדם האשם, כדי שיטהר מצרעתו ויוכל לאכול קרבן פסח לערב.

וטעמו של דבר: מוטב יבוא עשה של קרבן פסח שהוא חמור, שיש בו כרת, וידחה עשה של שילוח טמאים מהר הבית, שאין בו כרת. שהרי אין חייב כרת אלא טמא הנכנס מחומת העזרה ולפנים, שהוא מחנה שכינה, וזה אינו נכנס כי אם להר הבית, שהוא מחנה לויה, ורק אצבעותיו נכנסות לפנים העזרה, שהוא מחנה שכינה.

ורבי יוחנן אמר טעם אחר מדוע מותר לו להיכנס להר הבית, משום שדבר תורה אפילו איסור עשה אין בו בטבול יום הנכנס להר הבית, כי אין דינו של טבול יום של זב [או בעל קרי] כזב עצמו, אלא הוא קל ממנו, שנאמר: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה' לפני החצר החדשה", היינו בהר הבית.

מאי, מהי המשמעות לכך שקרויה חצר החדשה? אמר רבי יוחנן, שחידשו בה בהלכותיה דברים הרבה, ואמרו: טבול יום אל יכנס למחנה לויה. והר הבית דינו כמחנה לויה. ומוכח מכאן שאיסור כניסתו של טבול יום להר הבית הוא רק מתקנת חכמים ולא מדאורייתא, ולא העמידו חכמים את דבריהם במקום שיש לו להיטהר בשביל קיום מצוות פסח.

ומקשינן מברייתא זו על דברי עולא: ואי אמרת ביאה למקדש במקצת שמה ביאה, אם כן היכי מעייל המצורע ידיה אל תוך העזרה כדי לקיים מתן בהונות!? והרי אידי ואידי, בין מצוות קרבן פסח ובין איסור ביאת מקדש בטומאה, עשה שיש בו כרת הוא, שהרי טמא הנכנס לתוך העזרה חייב כרת, והוא הדין הכנסת ידיו, שהיא ביאה במקצת, חייב עליה כרת לעולא.

אך אם ביאה במקצת לא שמה ביאה, הרי כל האיסור הוא רק בכניסה להר הבית, ועליו אין חיוב כרת אלא רק עבירה על איסור עשה בלבד של שילוח מהמחנה, ולכן יש לו להידחות משום עשה של פסח משום שיש בו כרת.

אמר ליה עולא לרב הושעיא: מטונך, ממשאך, ממה שבאת להכביד עלי, אתרץ לך, שאין להוכיח מברייתא זו לדין ביאה במקצת, כי אף אם נאמר ששמה ביאה, בכל זאת התירו למצורע שראה קרי להכניס ידיו בערב פסח לעזרה כדי שיוכל להיטהר, משום ששאני מצורע שראה קרי ביום השמיני, הואיל והותר לו מן התורה ביאה במקצת לצרעתו, כדי לטהרו ממנה, על אף שמצורע שלא בעת טהרתו אסור להיכנס למקדש, הותר לו ביאה זו אף לקיריו, [14] היינו לטבול יום של בעל קרי שלו. [15]

אמר רב יוסף: מדברי עולא, שאמר הואיל והותר לטומאת מצורע הותר לטומאת קרי, מוכח שקסבר עולא שאם יהיו רובן של ציבור זבים בפסח [שאין טומאת זב נדחית בציבור], ונעשו הזבים טמאי מתים שדינם להקריב פסח בטומאה זו, הנדחית בציבור, יוכלו מעתה להקריב קרבן פסח על אף שהם טמאים משום זב, כי הואיל והותרו לטומאתן, שנטמאו טומאת מת, שהיא נדחית בציבור, הותרו גם כן לזיבתן. [16] אמר ליה אביי לרב יוסף: מי דמי מה שאמר עולא במצורע שראה קרי למקרה זה של ציבור זבין שנעשו טמאי מתים? הרי זבים שנעשו טמאי מתים, רק טומאה של מת, שבאה אחרונה, אישתראי משום שהותרה בציבור, אבל זיבה, שקדמה לטומאת מת, הרי מאחר וכבר היו אסורים מחמתה, לא אישתראי. מה שאין כן במצורע, שטומאת צרעתו קדמה לטומאת הקרי, שבזה יש לומר, מתוך שהטומאה הראשונה הותרה, שמותר לו להיכנס בטומאה, אף השניה לא תהיה חמורה ממנה, ולא תיאסר.

דלמא, הכי קאמר מר לדמות את דין זבים שנעשו טמאי מתים לדברי עולא, באופן הפוך, שהיו בתחילה רובן טמאי מתים, ונעשו אחר כך זבים, שבזה שייך לומר הואיל והותרו לטומאתן הראשונה שהיא טומאת מת שנדחית בציבור, הותרו גם כן לזיבתן שבאה לאחר מכן, ואין הם נאסרים מחמתה כיון שכבר הותרו בטומאה ראשונה!?

אמר ליה רב יוסף לאביי: אין, אכן רק באופן זה שקדמה טומאה לזיבה מוכח מדברי עולא שמותרים להקריב משום "הואיל ואישתרי אישתרי".

ומקשינן: ואכתי לא דמי, עדיין לא דומים דברי עולא במצורע הנעשה בעל קרי לטמאים שנעשו זבים: שהרי מצורע, היתירא הוא להכניס ידיו כדי שיתנו על הבהונות את דם האשם ואת השמן, כיון שגזרה עליו תורה להכניס ידיו, ולכן יש לומר, הואיל ואישתרי לצרעתו אישתרי גם כן לקירויו. אולם טומאה של מת שהותרה בציבור, הרי היא אינה היתר גמור, אלא רק דחויה היא, בקושי, על ידי שהציץ מרצה עליה, ולכן יש לחלק ולומר, כי רק להא, לטומאת מת אידחאי. אבל להא, לטומאת זיבה, לא אידחאי!? [17]

אמר ליה רבא: אדרבה, איפכא מסתברא לחלק בין מצורע שראה קרי לבין טמאי מתים שנעשו זבים, משום שמצורע, היות והיתירא הוא להכניס ידיו למקדש, הרי יש לומר רק להא אישתראי, רק לגבי צרעתו נאמר ההיתר, ולהא, לטומאת קרי, לא אישתראי. ולכן, מצורע שראה קרי לא יוכל להכניס ידיו לבהונות. אבל טמאי מתים שנעשו זבים, שדינם להקריב קרבן פסח הוא משום שטומאה דחויה הוא בציבור, אם כן, מה לי חד דחויא, טומאה, מה לי שתי דחיות, טומאת מת וטומאת זיבה. ומצינו לומר שקרבן פסח, כיון שהוא דוחה טומאת מת של ציבור, ידחה גם את טומאת זיבתם.


הערות

[11] הקשה הקרן אורה: מאחר וכעת סוברת הגמרא שביאה במקצת לא שמה ביאה, שהרי אמרה הגמרא שאלמלא הפסוק היה אפשר להכניס ידיו ולסמוך, אם כן קשה, מדוע לה לגמרא להקשות על שחיטה שתיעשה באמצעות סכין ארוכה, והרי היה לה להקשות שיכול לשחוט על ידי הכנסת ידו! ? וכתב, שבגמרא [תחילת מסכת חולין] משמע שדין סכין ארוכה הוא משום שהשוחט בסכין סתם, קרוב לודאי שיגע בבשר.

[12] כן גרס רש"י. והשיטה מקובצת גרס "שיהא שוחט ובן הבקר לפני ה"'. וכתב הגרי"ז [לעיל יד ב], שסובר רש"י, שדין זה שיהיה השוחט בעזרה, אינו משום קדושת העזרה, אלא ענינו בזה שצריך להיות שוחט לפני ה'. ובזה יישב את קושיית התוס' שם, שנמצא לדברי שמעון התימני, ששחיטה הינה עבודה, ולא כדברי רש"י שם! ולדבריו יש ליישב, שהרי אין דין השוחט לעמוד בעזרה משום קדושתה, כפי הנדרש בעת העבודה, אלא הוא דין עמידה לפני ה'. אולם השיטה מקובצת סובר, שאף דין עמידת השוחט בעזרה, בהוא משום קדושתה, שהרי השווה את דין עמידתו בעזרה לדין עמידת בן הבקר, ובן הבקר דינו להישחט בעזרה משום דין קדושת עזרה. ובאבן האזל [הלכות פסולי המוקדשין, א ח], דקדק מלשון "שיהו ידיו", שאין דין השוחט לעמוד לפני ה', אלא רק ידיו צריכות להיות לפני ה', ומשום שפעולת השחיטה צריכה להיעשות לפני ה'. ובזה יישב את קושיית התוס', שבאמת אין להוכיח כלל מדברי שמעון התימני ששחיטה הינה עבודה, שהרי אף לדבריו אין השוחט צריך לעמוד לפני ה'.

[13] בהמשך הגמרא מבואר בברייתא, שמצורע, שדינו להיטהר על ידי מתן דם על בהונותיו, התירה לו תורה להכניס ידיו למקדש, כי אי אפשר לו להיטהר באופן אחר. והקשו התוס' ביבמות ז ב [ד"ה ואמר עולא], מאחר וסובר עולא שביאה במקצת שמה ביאה, אם כן, מדוע לא יהיה מותר למצורע להיכנס כולו לפנים, הרי ממילא בהכנסת ידיו כבר נחשב כאילו נכנס כולו? ותירצו, שחלוקה ביאת כולו המפורשת בתורה לאיסור, שנאמר "ואל המקדש לא תבוא", מביאת מקצתו, שלא נלמדת אלא מן ההיקש של ביאה לנגיעה, ולכך אין לו להכנס כולו אלא מקצתו בלבד. וביאר בזה הגרי"ז, שההיקש המלמד על ביאה במקצת אינו בא לומר שאף ביאה במקצת כלולה באיסור ביאת מקדש האמורה לגבי כניסת כולו, ובאה לגלות שאין צריך שיכנס דווקא כולו, שאם כן, מה לי אם למדנו דבר זה ממקרא מפורש או מן ההיקש, הרי סוף סוף שניהם איסור אחד הוא. אלא כוונת התוס' לומר, ששני דינים יש במקדש: האחד, איסור ביאת כולו, הכתוב מפורש בתורה. והשני, ביאת מקצתו, שהוא דין לעצמו הנלמד מן ההיקש. ועל כך כתבו התוס', שאין לנו לחדש היתר במצורע אלא בדין איסור ביאת מקצת הנלמד מן ההיקש, ולא בדין ביאת כולו שאיסורו נכתב במפורש. עוד תירצו התוס', כיון שאפשר למצורע להיטהר על ידי ביאת מקצת, הרי שאם יכנס כולו יהיה חייב, כמי שהיתה לו דרך קצרה ובא בדרך הארוכה. וכתב הקובץ הערות [סימן י"ט], שבתירוץ הראשון סברו התוס' שהחיוב על ביאת מקצת אינו מצד המקצת עצמו, אלא שנחשב כאילו נכנס כולו, ואין הבדל בין מכניס אצבע אחת למכניס חמש אצבעות, או שנכנס כולו. ואילו בתירוץ השני סברו, שהחיוב בביאת מקצת הינו על כל מקצת ומקצת בפני עצמו. אולם, הקהלות יעקב [סימן כד אות א] כתב, שלא יתכן לבאר את התירוץ השני בכך שסובר שעל כל מקצת ומקצת יש איסור, שהרי מבואר בתוס' שכניסת כולו היא כמי שהיתה לו דרך קצרה ובא בארוכה. ולדברי הקובץ הערות אין זה דומה, שהרי אין הוספת ביאה במה שבא בדרך הארוכה, אלא שמוסיף פסיעות, ומה שאין כן ביאת כולו, שיש בכל מקצת ומקצת איסור כניסה. ולכך פירש, שאף תירוץ זה סובר שביאת מקצתו ענינה הוא משום שנדונית כביאת כולו. ומה שדימו זאת התוס' לריבוי פסיעות, כוונתם לומר, שאף ביאת כולו נחשבת ריבוי פסיעות, כיון שבכל מקצת ומקצת שמכניס הרי הוא תופס יותר מקום בעזרה. ועל אף שבכניסת מקצתו כבר נדון ככולו בפנים, מכל מקום בכל מקצת שמוסיף להכניס, הרי הוא מזיז את כולו לתוך העזרה, והרי הוא כמוסיף בפסיעות.

[14] הקשו התוס' [בד"ה א"ל מטונך], מאחר וסובר עולא שהותרה הכניסה לעזרה משום הואיל ואישתרי אישתרי, מדוע הוצרכה הברייתא לנמק את הטעם שהותר לו להיכנס משום מוטב ויבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת, הרי אף ללא דין דחיה מותר בזה? ותירצו, כי מה שאמרה הברייתא דין דחיה היינו לגבי הכניסה למחנה לויה, כיון שההיתר הנאמר במצורע לא נאמר אלא לגבי העזרה, שהרי במחנה לויה מותרת הכניסה למחוסר כיפורים לכתחילה ולא נאסרה כלל, הרי שלא שייך בזה הואיל ואישתרי אישתרי, אולם לגבי הכנסת ידיו לעזרה אין צריך לדין דחיה והותר מטעם הואיל ואישתרי אישתרי.

[15] בתוס' [ד"ה א"ל מטונך], פירשו את דברי עולא במה שאמר "מטונך", שמהברייתא עצמה שהקשה ממנה יש סיוע לדבריו, כי מאחר ונקטה הברייתא דווקא אופן זה שראה המצורע קרי "בו ביום", משמע שאם ראה ביום שלפניו לא יותר לו להכניס ידיו לבהונות. והיינו, משום שרק באופן שכבר חל היתר הכנסת ידיו בטומאה מחמת צרעתו שייך לומר שאם נוספה לו טומאה אחרת תותר אף היא מכח היתר טומאתו הראשונה. אבל אם כבר חלה טומאת הקרי, שמצד עצמה אין לה היתר להכניס ידיו, ורק אח"כ חל ההיתר של טומאת הצרעת, בזה אין לומר מתוך שהותרה לצרעתו הותרה לקירויו, וכפי המבואר בגמרא ביבמות שבאופן שראה קרי בלילה קודם, מודה עולא שאין אומרים הואיל ואישתרי אישתרי.

[16] הקשה הקרן אורה, כיצד ניתן ללמוד מדברי עולא לדין זה? הרי עולא לא אמר אלא שהואיל והתירה התורה למחוסר כיפורים להכניס ידיו לעזרה כדי להיטהר [ולא מצינו שאסרה תורה את הטבול יום בדין זה, אלא שהטבול יום אינו צריך להכניס ידיו לטהרתו, בזה שייך לומר כי] הותר גם כן איסור טבול יום. אבל לגבי פסח הרי מצינו במפורש שהתירה תורה טומאת מת לקיום מצוות פסח, ולא התירה לכך טומאת זיבה? ותירץ, שכוונת עולא בדין הואיל ואישתרי אישתרי היא, שהיות ועדיין יש עליו שם טומאה מצרעתו, ואין כח בקרי שבו להיות מוסיף עליו טומאה, ולכך כיון שהותרה טומאת מצורע הרי הוא מותר להכניס ידיו, והוא הדין ברובן טמאי מתים ונעשו זבים, שאין הזיבה מוסיפה טומאה עליהם, ולכך הואיל והותר הותר.

[17] הקרן אורה מבאר את דברי אביי שכוונתו היא, שאמנם אין הזיבה מוסיפה טומאה על טומאת המת, אבל מכל מקום נתווספה טומאה קצת, ומאחר וטומאה זו אין בה דין דחיה, הרי לא שייך בזה הואיל ואישתרי אישתרי. ואילו רבא, הסובר לקמן שבדחיה דווקא יש דין הואיל ואישתרי אישתרי, היינו, משום שסובר שבמקום שהותרה טומאה ראשונה הרי היא כמי שאינה, וחלה טומאה שניה, אשר היא לא הותרה, ומה שאין כן במקום שטומאה ראשונה לא הותרה אלא דחויה, הרי שטומאה ראשונה קיימת, ולכך הואיל והיא נדחית, נדחית גם כן טומאה שניה.

סמיכה נמי כתיב [גם כן נאמר בה]: "לפני ה' "! ומשיבים: מכך אי אפשר היה ללמוד שהיא בטהורים דווקא, שהרי אפשר דמעייל ידיה וסמיך [שמכניס ידו וסומך]. ואומרים: והרי שחיטה נמי [גם כן] אפשר דעביד [שעושה] סכין ארוכה ושחיט [ושוחט]!

ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת שמעון התימני היא, שהוא סבור שגם השוחט צריך להיות בעזרה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "ושחט את בן הבקר לפני ה' "(ויקרא א, ה) ויש ללמוד מכאן שבן הבקר צריך להיות לפני ה', בעזרה, ולא השוחט לפני ה', אלא יכול לעמוד בחוץ ולשחוט בפנים. שמעון התימני אומר: מנין שיהיו ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט? תלמוד לומר: "ושחט את בן הבקר לפני ה' ", ללמד שמי ששוחט את בן הבקר יהא לפני ה'.

א ובשאלה האם ביאה במקצת של הטמא לעזרה נחשבת ביאה, אמר עולא אמר ריש לקיש: טמא שהכניס ידו לפנים — לוקה, שעבר על לאו הכתוב בתורה, שנאמר לגבי טומאת יולדת: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב, ד), מקיש (משווה) הכתוב בפסוק זה ביאה לנגיעה, מה נגיעה אפילו במקצת בחלק מגופו שמה נגיעה, אף ביאה במקצת שמכניס רק חלק מגופו שמה ביאה.

איתיביה [הקשה לו] רב הושעיא לעולא ממה ששנינו בברייתא: מצורע שחל יום שמיני שלו לטהרתו להיות בערב הפסח, וראה קרי (נפלטה ממנו שכבת זרע) בו ביום וטבל, והוא צריך להגיע לשער העזרה, ולהכניס בהונותיו לעזרה כדי שיזו עליהם מדם האשם, וכך יטהר ויוכל לאכול את הפסח בערב.

אמרו חכמים: אף על פי שאין טבול יום אחר של טומאת קרי נכנס למקדש, זה נכנס עד לשער העזרה, ומדוע? מוטב יבוא חיוב עשה של הקרבת קרבן פסח שיש בו כרת למי שמבטלו, וידחה עשה של שילוח הטמאים מן המחנה, שאין בו כרת.

ור' יוחנן אמר: דבר תורה אפילו איסור עשה אין בו בטבול יום להיכנס למקדש, שנאמר: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה' לפני החצר החדשה" (דברי הימים ב כ, ה), ושאלו: מאי [מה] פירוש "חצר החדשה"? אמר ר' יוחנן: שחידשו בה דברים הרבה, ואמרו: טבול יום אל יכנס למחנה לויה, משמע שמן התורה מותר לו להיכנס!

ומעתה, הקושיה על עולא: ואי אמרת [ואם אתה אומר] שביאה במקצת שמה ביאה, אם כן היכי מעייל ידיה [איך המצורע כשהוא טבול יום מכניס את ידיו] לעזרה בבהונות כדי להיטהר? והרי במקרה זה אידי ואידי [זה וזה] עשה שיש בו כרת הוא, שהרי טבול יום הנכנס לעזרה חייב כרת!

אמר ליה [לו] עולא לרב הושעיא: מטונך [ממשאך] כלומר, ממה שאתה בא להכביד ולהקשות עלי — משם אני מביא ראיה לשיטתי, כי שאני [שונה] מצורע, שהתירה לו התורה להכניס בהונותיו לעזרה כדי להיטהר, למרות שהוא מחוסר כיפורים, ולכן הואיל והותר בביאה במקצת לצרעתו הותר גם לענין קיריו. אבל מכל מקום — ביאה במקצת נחשבת ביאה.

בעקבות דברים אלה אמר רב יוסף: קסבר [סבור הוא] עולא שאם היו רובן של ישראל זבים בערב הפסח, ואינם מותרים לעשות את הפסח בטומאה, ונעשו טמאי מתים, ואם היה הציבור, כולו או רובו, טמא מת מותר לו להקריב פסח בטומאה, הואיל והותרו לטומאתן לענין טומאת מת — הותרו גם לזיבתן.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? במצורע שראה קרי, הרי הותר הטמא מתחילה, ושוב אינו נאסר בגלל טומאה אחרת. אבל הזבים הרי מתחילה נדחו מהקרבה, וכשנוספה להם טומאת מת — טומאה (טומאת המת) אישתראי [הותרה], זיבה שכבר היתה בו לא אישתראי [הותרה]!

הוסיף ואמר ליה [לו] אביי: דלמא הכי קאמר מר [כך אמר אדוני] שכך צריך לתקן את הדברים: אם היו מתחילה רובן טמאי מתים ונעשו זבים, הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן. אמר ליה [לו] רב יוסף: אין [כן], לכך התכוונתי.

ומקשים: ואכתי לא דמי [ועדיין אינו דומה] לדברי עולא, שכן מצורע היתירא [היתר] הוא, הואיל ואישתרי אישתרי [הואיל והותר הותר], אבל טומאה בהקרבת הפסח הלוא רק דחויה היא ולא היתר גמור, ולכן אפשר לומר: להא אידחאי, להא לא אידחאי [לזה, לענין טומאת מת נדחתה, לזה, לענין טומאת זב לא נדחתה]!

אמר ליה [לו] רבא: אדרבה, איפכא מסתברא [גדולה מזו, ההיפך הוא המסתבר]! משום שמצורע היתירא [היתר] הוא, שהתורה התירה לו במפורש להכניס בהונותיו כדי להיטהר, ולא הותר כן לשאר טמאים, אפשר לומר: להא אישתראי ולהא לא אישתראי [לזה הותרה הכניסה, ולזה לא הותרה], ואילו טומאה דחויה הוא בטמאי מת, וכיון שנדחתה, מה לי חד דחויא [דחיה אחת] מה לי שתי דחיות?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to placing hands on the head of an offering as well, it is written: “Before the Lord.” The Gemara answers that it is possible, in a case where he inserts his hands into the Temple courtyard and places them on the head of the offering while he remains outside. The Gemara asks: But with regard to slaughter also, it is possible, in a case where he fashions a long knife and slaughters the animal while standing outside the Temple courtyard.

The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Shimon HaTimni, who holds that the one who slaughters an offering must stand inside the Temple courtyard. This is as it is taught in a baraita, that when the verse states: “And he shall slaughter the bull before the Lord” (Leviticus 1:5),it teaches that the bull must be inside the Temple courtyard, but the slaughterer need not be “before the Lord.” Therefore, he may stand outside the Temple courtyard and slaughter the offering that is inside. Shimon HaTimni says: From where is it derived that the hands of the slaughterer must be farther inside the Temple courtyard than the animal that is slaughtered? The verse states: “And he shall slaughter the bull before the Lord,” which teaches that the slaughterer of the bull must be before the Lord.

§ Apropos the question of whether partial entry into the Temple courtyard is considered entry, Ulla says that Reish Lakish says: A ritually impure individual who inserted his hand inside the Temple courtyard is flogged for transgressing the prohibition of entering the Temple while impure, as it is stated with regard to the impurity of a woman who gave birth: “Every consecrated item she shall not touch, and to the Temple she shall not come, until the days of her purification are complete” (Leviticus 12:4). The verse juxtaposes entry into the courtyard to touching a sacred item. Just as touching with even a part of the body is considered touching, so too, entry with part of the body is considered entry.

Rav Hoshaya raised an objection to Ulla from that which was taught in a baraita: There is the case of a leper whose eighth day, on which he becomes ritually pure from his leprosy and performs the final stages of his purification process, occurs on Passover eve, such that it would be possible to bring his offerings and be fit to partake of the Paschal offering that evening. And he experienced a seminal emission on that day before he performed the final stages of his purification process, rendering him ritually impure and prohibited from entering the Temple. And he then immersed himself in a ritual bath. The question is whether he may come to the gate of the Temple courtyard, which is necessary to complete his purification process and terminate his status as a leper.

The Sages said: Although any other individual who was ritually impure who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed may not enter the Temple mount until nightfall, this one may enter. The reason is that it is better for a positive mitzva that has a punishment of karet, i.e., the bringing of the Paschal offering, to come and override a positive mitzva for which there is no liability to be punished with karet, i.e., the mitzva to remove individuals who are ritually impure from the Temple courtyard, than have the positive mitzva that has a punishment of karet not be performed.

And Rabbi Yoḥanan says: By Torah law, there is not even a positive mitzva that restricts from entering the Temple courtyard one who has immersed that day and will become pure only upon nightfall, as it is stated: “And Jehoshaphat stood in the congregation of Judea and Jerusalem, in the House of the Lord, before the new courtyard” (II Chronicles 20:5). What is the meaning of “the new courtyard”? Rabbi Yoḥanan says: This is referring to the place in which they innovated many matters and said that one who immersed that day may not enter the camp of the Levites, which in Jerusalem includes the entire Temple Mount. This indicates that the prohibition is of rabbinic origin, and by Torah law it is permitted for him to enter.

Rav Hoshaya concludes his objection: And if you say that partial entry into the courtyard is considered entry, how does the leper who immersed himself that day insert his hands into the courtyard so that his right thumb and big toe will become purified? In this situation, both this mitzva to eat of the Paschal offering and that mitzva for an impure person to not enter the courtyard are each a positive mitzva for which there is liability to be punished with karet, as someone who immersed himself that day who enters the Temple courtyard is liable to be punished with karet.

Ulla said to Rabbi Hoshaya: A proof to my opinion can be brought from your own burden, i.e., from the question you asked. A leper is different, as the Torah permitted him to insert his right thumb and big toe into the courtyard in order to become purified despite the fact that he has not yet brought an atonement offering to complete the purification process, and since he was permitted to partially enter the courtyard for purification from his leprosy, he was also permitted with regard to his impurity due to his seminal emission. Nevertheless, a partial entry into the courtyard is in fact considered an entry.

Based on Ulla’s previous comment, Rav Yosef said: Ulla holds that if most of the Jewish people were zavim on Passover eve, and were therefore prohibited from sacrificing the Paschal offering while impure, and then they became ritually impure due to a corpse, which allows them to sacrifice the Paschal offering despite their impurity as they are a majority of the Jewish people, since they are permitted to sacrifice the offering with regard to their impurity due to a corpse, they are also permitted with regard to their ziva.

Abaye said to him: Are the cases comparable? With regard to a leper who experienced a seminal emission, he was already permitted to partially enter the courtyard despite his initial impurity. There-fore, the subsequent impurity does not prohibit him from entering. By contrast, the zavim were originally prevented from sacrificing the Paschal offering. Therefore, even if he would be permitted to enter the courtyard despite becoming impure due to a corpse, he would not be permitted to enter due to the ziva that was previously present.

Furthermore, Abaye said to him: Perhaps this is what the Master is saying: If most of the Jewish people were initially ritually impure due to a corpse, and they subsequently became zavim, since they are permitted with regard to their impurity due to a corpse, they are permitted with regard to their ziva as well. Rav Yosef said to him: Yes, that was what I meant.

The Gemara asks: But still, this is not comparable to the case of Ulla, since with regard to a leper, it is with total permission that he is allowed partial entry into the courtyard. And since it was permitted with regard to one impurity, it was permitted with regard to a second impurity. But the ritual impurity with regard to the sacrificing of the Paschal offering is only overridden, and there is not a total permission. Perhaps with regard to this, i.e., ritual impurity due to a corpse, it is overridden, but with regard to that, i.e., the impurity of ziva, it is not overridden.

Rava said to him: On the contrary, the opposite is more reasonable. With regard to a leper, it is with specific permission that he was allowed by the Torah to insert his right thumb and big toe into the courtyard in order to become purified despite his ritual impurity, which was not granted for other impurities. Therefore, perhaps only with regard to this impurity it is permitted, but with regard to that impurity, i.e., due to a seminal emission, it is not permitted. But with regard to ritual impurity, since it is overridden in the case of ritual impurity due to a corpse, what difference does it make to me if there is one impurity that is overridden, and what difference does it make to me if there are two impurities that are overridden?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא אר"י קסבר עולא רובן זבים ונעשו ט"מ כו' א"ל אביי מי דמי כו' דלמא ה"ק מר כו'. לכאורה אכתי קשה מי דמי. התם חזינן דמחו"כ אסור בעזרה רק משום מצות מתן בהונות שרי ליה רחמנא. שפיר אמרינן דגם אם ניתוסף עליו איסורא דטבו"י נמי שרי משום מתן בהונות. דהא לא מצינו דטבו"י לבד יאסר משום מצוה זו אבל זבים דבהדיא אסר רחמנא עלייהו למיעבד פיסחא. וכי משום דאיתוסף עלייהו עוד איסור טומאה יהיו מותרים. וי"ל משום דע"כ מוכח דלא מטע"ז שרי דא"כ אפי' ראה קרי בלילה נמי. אלא ע"כ משום הואיל הוא:

רש"י ד"ה שחל שמיני. שער נקנור שלא נתקדש. כצ"ל:

תד"ה ורבי יוחנן וכו' ולאו מלשון ובא דריש וכו' כצ"ל:

גמ' אף ביאה במקצת. עיין לקמן דף צה ע"א תוס' ד"ה מכניסו:

שם במקצת שמה ביאה. עיין שבועות דף יז ע"א תוס' ד"ה תלה:

ושחט את בן הבקר לפני ה' וכיון דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה מבחוץ ושחיטה מבפנים אלא אף הסמיכה בפנים ואין טמא נכנס לעזרה: ואין השוחט לפני ה'. שאם רצה עומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה: לפנים מן הנשחט. לפנים מן הבהמה: ה''ג שוחט את בן הבקר יהיה לפני ה': נגיעה. סתם במקצת היא: שחל שמיני שלו. והיה לו היום ליכנס להר הבית לחלל שער נקנור שלא נתקדש להכניס ידיו לבהונות וראה קרי ובעל קרי אין נכנס להר הבית כדאמרי' באלו דברים (פסחים דף סז) זב וכל זב לרבות בעל קרי שמשתלח חוץ לשתי מחנות כדאמרינן התם: אע''פ שאין טבול יום אחר. של טומאת קרי נכנס להר הבית דקסבר טבול יום דזב כזב דמי זה נכנס ומכניס ידיו לעזרה ליתן מדם האשם ומלוג השמן על בהונותיו כדי שיטהר לאכול פסחו לערב והוא ישלחנו לעזרה היום לשחוט ולזרוק עליו אבל הוא לא יכנס לעזרה (ושוחט בסכין ארוכה) דטבול יום שנכנס לעזרה בכרת כדאמרי' בהקומץ רבה (מנחות כז:): מוטב יבוא עשה. של פסח: שיש בו כרת וידחה עשה. דשילוח טמאים מהר הבית שאין בו כרת שאין ענוש כרת אלא מחומת העזרה ולפנים: אפי' עשה אין בו. בהר הבית לגבי טבול יום דקסבר טבול יום דזב לאו כזב דמי: נכח החצר החדשה. הר הבית שחידשו בה בהלכותיה: אידי ואידי. עשה של כרת טבול יום לגבי עזרה בכרת הוא והא קא מעייל לעזרה שהרי אי אפשר להוציא דם האשם לחלל השער דמיפסל ביוצא: מטונך. ממשאך שבאתה עלי להכביד אכביד עליך ממצורע השיבות שגזירת הכתוב היא אצלו שהותרה לו ביאה במקצת שהרי מחוסר כיפורים הוא והוא מכניס ידיו לבהונות: הואיל והותרה. ביאה מקצת לצרעתו: הותרה. אף לטבול יום של קרי שלו: אמר רב יוסף. שמע מינה מדעולא דאמר הואיל ואישתרי להא אישתרי להא: רובן. של ציבור זבין בפסח ולא נדחית טומאת זיבה אצלן ונעשו טמאי מתים בו ביום הואיל והותרו לטומאת המת שנדחה אצלן הותרו לזיבתן: טומאה אישתראי. שבאה אחרונה זיבה ראשונה עומדת במקומה ולא דמי למצורע דהתם איכא למימר מיגו דקמייתא לא הוי אסירא ליה בתרייתא לא חמירא לך מקמייתא שהרי טמא היה ומותר אבל הכא כי הוה זיבה גרידתא הוו אסירי השתא דאיתוספא טומאה עלייהו אישתרו להו: הואיל והותרו לטומאתן. הקודמת אינן נאסרין מחמת האחרונה שהרי אף הראשונה טומאה של כרת היתה והיו מותרים היום: היתירא הואי. בהיתר גמור גזרה עליו תורה ביאה במקצת:
ורבי יוחנן אמר דבר תורה אפי' עשה אין בו. לפרושי ברייתא קאתי ולאו לאיפלוגי דר' יוחנן לאו תנא הוא כדמוכח בפ''ק דכתובות (דף ח.) גבי חתנים מן המנין ומשני רב תנא ופליג ואר' יוחנן לא משני הכי תדע דאי דאורייתא אם כן היה לנו לאסור מפתח הר הבית שכל זה מחנה לויה כדאיתא בסוף מכילתין (דף קטז:) ובהדיא תנן במס' כלים (פ''א מ''ח) עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם אבל בהר הבית ובחיל מותר ותני נמי בתמיד (דף כו.) דבא וישב לו אצל אחיו הכהנים ומיהו מתוך פירכות הללו מיתרצא פירכא קמייתא דאע''ג דר' יוחנן לאו תנא הוא דלמא סבר לה כמתני' דתמיד וכלים ולמאי דפירש בקונט' טעמא דברייתא דאין טבול יום של טומאת קרי נכנס להר הבית משום דקסבר טבול יום דזב כזב דמי ואמרינן פ' אלו דברים (פסחים סז:) זב וכל זב לרבות בעל קרי ור' יוחנן דאמר אפילו עשה אין בו משום דקסבר טבול יום דזב לאו כזב דמי אתי שפיר דפלוגתא דתנאי היא ואיכא למ''ד טבול יום דזב לאו כזב דמי ומיהו קשה דאי קסבר האי תנא טבול יום דזב כזב דמי אם כן איכא לאו דלא יטמאו את מחניהם ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ועוד קשה מדאמרינן פרק ג' מינין (נזיר דף מה.) טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כיפורים ואי טבול יום אסור למחנה לויה למה לי קרא לרבות במחנה שכינה ומיהו מצי למימר משום כרת איצטריך דאיירי ביה קרא שאין ענוש כרת אלא מחומת העזרה ולפנים ועוד קשה דאי טעמא דרבי יוחנן משום דקסבר דטבול יום דזב לאו כזב דמי והא רבא אית ליה הך דרבי יוחנן בפסחים פרק האשה (דף צב.) ושמעינן ליה לרבא בכריתות פרק שני (דף י.) דמחוסר כיפורים דזב כזב דמי אלא ודאי הא דאמר דטבול יום דזב כזב דמי לאו לענין ביאת מקדש קאמר אלא לענין פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות כדפי' לעיל בריש פרק שני (דף יז:) בשם ה''ר חיים ומיהו סוגיא דנזיר (דף מה.) קשה למה שפי' דטבול יום שרי במחנה לויה דמשמע התם דאפי' נאמר דטבול יום דזב לאו כזב דמי אסור ליכנס למחנה לויה דקאמר התם מה אהל מועד מחוסר כיפורים לא עייל אף התם נמי במחנה לויה מחוסר כיפורים לא עייל ומקרא דריש התם דקתני התם בברייתא ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד לשער נקנור אימתי הוא בא בזמן שטבל ועשה הערב שמש ונראה דדווקא בטבול יום דזב שלש ראיות שהוא טבול יום ומחוסר כיפורים דאיכא תרתי קאסר במחנה לויה וכי מסיק התם אלא אמר אביי טבול יום דזב לאו כזב דמי ואפי' הכי כיון דמחוסר כיפורים לא עייל כלומר דאיכא תרתי ולאו מלשון זבח דריש דאם כן גבי נזיר דכתיב יביא שתי תורים וגו' הוה לן למידרש הכי כדאמר התם אבל טבול יום דזב בעל שתי ראיות ודבעל קרי שרי דלאו מחוסר כפרה והא דאמר הכא כשראה קרי בו ביום וטבל דנכנס אע''פ שהוא טבול יום וגם מחוסר כיפורים אין אלו שני הדברים על טומאה אחת אלא טבול יום משום קרי ומחוסר כפרה משום צרעתו ולפי' הקונטרס ניחא דנקט בברייתא וראה קרי ולא טמא שרץ ונבילה דטמא שרץ ואפילו טמא מת נכנסין להר הבית כדדרשינן בפסחים פ' אלו דברים (דף סז.) ובסוטה פרק היה נוטל (דף כ:) ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו אבל לפי מה שפירשתי דרבי יוחנן לא פליג אברייתא ולא אסור אלא מדרבנן כולהו טמאים נמי אסירי כדתנן בפ''ק דכלים החיל מקודש הימנו שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסין לשם וכל שכן בעזרת נשים כדתני התם שאין טבול יום נכנס לשם וכולהו טבול יום אפילו דטמאי מת דשרץ ונבילה [איירי] דאיירי ביה לעיל ונראה לפרש דלרבותא נקט וראה קרי דאף על גב דמשתלח חוץ לשתי מחנות התירו לו משום פסח: שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה. וא''ת מנלן שחידשו מטבול יום אימא שחידשו ממת עצמו או מטמא מת ויש לומר דמשמע דלא חידשו אלא על חצר וחצר היינו עזרת נשים כדמוכח ביחזקאל ואילו מת וטמא מת מצינו דאסורין אפילו בחיל: א''ל מטונך. פירוש ממשאך שבאת להכביד עלי אכביד עליך דאדרבה משם סייעתא לדברי דשאני מצורע וכו' מדנקט וראה קרי בו ביום משמע דווקא בו ביום דיצא בשעת היתר דצרעת ואיכא למימר מתוך שהותר לצרעתו הותר לקירויו אבל כד מאתמול לא ואי ביאה במקצת לא שמה ביאה אפי' מאתמול נמי והשתא אתי שפיר הא דאמר בפ''ק דיבמות (דף ח.) מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל (שלישי) [שמיני] שאינו מכניס ידיו שלא יצא בשעה שהיא ראויה להביא קרבן מנא ליה דמודה עולא אלא מדנקט בו ביום דייק דטעמא דעולא משום דהואיל והותר לצרעתו הותר לקיריו ובענין זה יש לפרש מטונך דפ' הזרוע והלחיים (חולין דף קלב.) דקאמר התם עולא יהיב מתנתא לכהנתא אלמא דקסבר עולא כהן ואפילו כהנת והכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה ואמר ליה רבי מטונך אהרן ובניו כתובים בפרשה כלומר משם אכביד עליך
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד