זבחים כח ע"א

כאליה עצמה דמי [נחשב], שבכבש שלמים, שבשרו נאכל ואלייתו מוקטרת עם האימורים, עור האליה מוקטר עמה. ולפי זה, השוחט על מנת לאכול את עור האליה חוץ למקומו או חוץ לזמנו, הא קא [הריהו] מחשב מאכילת מזבח לאדם שהוא שוחט על מנת לאכול דבר שדרכו להקטיר, ומדוע נאמר במשנתנו כי יש לו דין מחשבת פסול?

אמר שמואל: הא מני [משנה זו כדעת מי היא]? דעת ר' אליעזר היא, שאמר: מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח.

דתנן [ששנינו במשנה]: השוחט את הזבח על מנת לאכול דבר שאין דרכו לאכול, או להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר — כשר, ור' אליעזר פוסל.

ומקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת אותה] את משנתנו? כר' אליעזר. אימא סיפא [אמור את סופה], ששנינו במשנה להלן, זה הכלל: כל השוחט, והמקבל, והמוליך, והזורק, לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ למקומו — פסול וכו', חוץ לזמנו — פיגול.

ומכאן נדייק: לאכול דבר שדרכו לאכול — אין [כן], אבל אם חישב על מנת לאכול שאין דרכו לאכול אלא להקטיר — לא, אתאן לרבנן [הגענו איפוא לשיטת חכמים], ולפי הסברך נמצא כי רישא [ההתחלה] היא כדעת ר' אליעזר וסיפא רבנן [והסוף כדעת חכמים]? אמר ליה [לו]: אין [כן], אכן כך צריך לפרש.

רב הונא אמר: עור אליה לאו [לא] כאליה דמי [נחשב] ואינו מוקטר עמה, אלא מן הנאכלים הוא, ומשנתנו כולה לשיטת חכמים היא. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של רב הונא? שנאמר: "והקריב מזבח השלמים אשה לה' חלבו האליה" (ויקרא ג, ט) — דווקא החלב (השומן) של האליה, ולא עור האליה.

רב חסדא אמר: לעולם עור האליה כאליה דמי [נחשב] והוא מוקטר יחד עמה, והכא במאי עסקינן [וכאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים]? לא באליה של כבש, אלא באליה של גדי שהיא אינה עולה על המזבח, אלא נאכלת.

ומעירים: כולהו [כולם], רב הונא ורב חסדא, כדעת שמואל לא אמרי [אינם אומרים], כי להעמיד משנה באופן שרישא [תחילתה] כדעת ר' אליעזר וסיפא רבנן [וסופה כדעת חכמים] לא מוקמי [אין הם מעמידים]. וכן שמואל ורב חסדא כרב הונא לא אמרי [אין אומרים], כי עור אליה כאליה דמי [נחשב] קא משמע להו [נשמע להם].

ושואלים: שמואל ורב הונא כדעת רב חסדא מאי טעמא לא אמרי [מה טעם אינם אומרים] שמשנתנו עוסקת בעור אליה של גדי? ומשיבים: כי לפי דברי רב חסדא מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] התנא במשנתנו? שעור אליה כאליה דמי [נחשב], והוא בכלל בשר הנאכל? הלוא תנינא [שנינו] כבר דבר זה במסכת חולין: ואלו שעורותיהן נחשבים כבשרן לענין טומאה, מתוך שהם רכים וראויים לאכילה, ובתוך אלה מנו עור שתחת האליה!

ומשיבים: ורב חסדא, מה הוא אומר? לדעתו איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר גם כאן, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה] שעור האליה נחשב כאליה, הרי זה לענין טומאה, כיון דרכיך [שהוא רך] וניתן לאכילה הוא מצטרף, אבל הכא [כאן] לענין אכילת קדשים אימא [אמור], כיון שנאמר בקדשים שניתנו לכהנים "למשחה" (במדבר יח, ח) וכוונתו לגדולה, שיאכלו אותם כדרך שהמלכים אוכלין, ולא עבידי [ואין עשויים] מלכים דאכלי הכי [שיאכלו כך] את עור האליה, ואם כן אימא [אמור] שלא ייכלל בין הקדשים הנאכלים, קא משמע לן [משמיע לנו] שגם לענין זה נחשב העור כאליה עצמה, והוא קרב על גבי המזבח.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: השוחט את העולה (שבשרה מוקטר על המזבח, אבל לא עורה) להקטיר כזית מעור שתחת האליה, חוץ למקומו — הרי הוא פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו — פיגול וחייבין עליו כרת, כי עור זה מוקטר יחד עם הבשר.

אלעזר בן יהודה איש אבלים אומר משום (בשם) ר' יעקב, וכן היה ר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר משום ר' שמעון: אחד עור בית הפרסות של בהמה דקה, ואחד עור הראש של עגל הרך, ואחד עור שתחת האליה, וכן כל שמנו חכמים גבי טומאה: "ואלו שעורותיהן כבשרן", וכוונת הדברים להביא להוסיף על מה שאמרנו גם את עור של בית הבושת (פתח הרחם של נקבה), בכל אלו, אם התכוון לשחוט את הבהמה על מנת להקטירם חוץ למקומו — פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו — פיגול וחייבין עליו כרת.

ונדייק: בעולה — אין [כן] נאמר דין זה, שעור האליה קרב על גבי המזבח, כיון שכל בשרה עולה למזבח, אבל זבח כגון שלמים, שמקריבים ממנו רק אימורים — לא. ומעתה, בשלמא [נניח] לדעת רב הונא הסבור שעור האליה בכבש שלמים אינו מוקטר כאליה — היינו דקתני [זהו ששנה] עולה דווקא לגבי מחשבת הקטרה, אלא לדעת רב חסדא שעור האליה מוקטר כאליה גם בשלמים, מאי איריא דתני [מה שייך מדוע דווקא שנה] עולה? ליתני [שישנה] בלשון כללית: זבח!

ומשיבים: אמר לך [יכול לומר לך] רב חסדא: איבעית אימא [אם תרצה אמור] מדובר גם פה, כמו במשנתנו, באליה של גדי, הנאכלת כשאר זבחים, ורק בעולה היא מוקרבת למזבח. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: תני [שנה] ותקן בברייתא: לא עולה, אלא זבח.

א שנינו במשנה שהמתכוון לאכול או לזרוק חוץ למקומו הריהו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו — פיגול וחייבים עליו כרת. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שיש להבחין בין זה לזה? אמר שמואל: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים].

ושואלים: מאי היא [מה הוא דבר זה]? אמר רבה: הכוונה היא לשני מקראות המופיעים יחד באותו פסוק, שנאמר: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" (ויקרא ז, יח), ודייקו חכמים (כמבואר להלן) שאין מדובר באכילה לאחר הזמן, אלא בעושה אחת עבודות הקרבן במחשבה לאכול לאחר זמנו. מה שנאמר: "ואם האכל יאכל... ביום השלישי" — זהו המחשב לאוכלו חוץ לזמנו, ומה שנאמר בהמשך:

"פיגול יהיה" — זהו רמז לפסול אחר, שמחשב לאוכלו חוץ למקומו. ובמה שנאמר שם: "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" (כלומר, עונש כרת) יש מיעוט "ממנו" — מאחד מן החטאים הנזכרים ולא שנים, זהו במחשב חוץ לזמנו, שדווקא בו יש עונש כרת, ולמעוטי [ולמעט] חוץ למקומו.

ומקשים: ואימא [ואמור] להיפך: "והנפש האוכלת ממנו" — זהו חוץ למקומו, שהוא בכרת, ולמעוטי [ולמעט] חוץ לזמנו! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר שחוץ לזמנו עדיף, שפתח ביה [בו] הכתוב. ודוחים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], חוץ למקומו עדיף, דסמיך ליה [שסמוך לו] לפי דרשה זו של הכתוב!

אלא אמר אביי: כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר אבדימי [אמר רב]: כשאמר שמואל ששני מקראות כתובים בענין זה, סמיך אדתני תנא [סמך שמואל על מה ששנה התנא]: כשהוא אומר "שלישי" בפרשת "קדשים תהיו", שנאמר שם: "ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה" (ויקרא יט, ז), שאין תלמוד לומר כלומר, לכאורה אין צורך בכתוב זה, שהרי כבר נאמר קודם: "ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי" (ויקרא ז, יח).

is considered as though it were part of the tail itself. The tail of a sheep sacrificed as a peace offering is burned on the altar rather than eaten. But if so, one who slaughters the sheep with intent to consume the skin of its tail the next day has intent to shift its consumption from consumption by the altar, i.e., burning the offering, to consumption by a person. Since intent to consume part of an offering beyond its designated time renders an offering piggul only if that part is intended for human consumption, why does the mishna rule that such an offering is piggul?

Shmuel says: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says: One can have intent to shift an item’s consumption from consumption by the altar to consumption by a person, or from consumption by a person to consumption by the altar, and the offering will still be rendered piggul.

This is as we learned in a mishna (35a): In a case of one who slaughters the offering with intent to partake of an item whose typical manner is such that one does not partake of it, or to burn an item whose typical manner is such that one does not burn it on the altar, beyond its designated time or outside its designated area, the offering is fit. And Rabbi Eliezer deems it unfit.

The Gemara asks: In accordance with which opinion did you interpret the mishna here? You interpreted it in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. But if so, say the latter clause, i.e., the next mishna (29b): This is the principle: Anyone who slaughters the animal, or who collects the blood, or who conveys the blood, or who sprinkles the blood with the intent to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, or to burn an item whose typical manner is such that one burns it on the altar, beyond its designated time, renders it piggul.

One can infer that intent to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it does render it piggul, while intent to partake of an item whose typical manner is such that one does not partake of it does not render it piggul. In this clause, we arrive at the opinion of the Rabbis. Can it be that the first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, while the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis? Shmuel said to him: Yes. That is how one must understand the mishna.

Rav Huna says: The skin of the tail is not considered as though it were the tail itself. Unlike the tail itself, its skin is consumed. Consequently, both this mishna and the next can be understood in accordance with the opinion of the Rabbis. Rava said: What is the reasoning of Rav Huna? As the verse states: “And he shall present of the sacrifice of peace offerings an offering made by fire unto the Lord: The fat thereof, the fat tail” (Leviticus 3:9), indicating that the priest must offer the fat of the tail on the altar, but not the skin of the tail.

Rav Ḥisda says: Actually, the skin of the tail is considered as though it were the tail itself, and it is burned on the altar. And here, in the mishna, we are dealing with the tail of a kid, which is not burned on the altar but is consumed. Accordingly, intent to consume it outside its designated time renders it piggul.

The Gemara notes: All of them, Rav Huna and Rav Ḥisda, do not say as Shmuel says, since they do not wish to interpret that the first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer and the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis. And Shmuel and Rav Ḥisda do not say as Rav Huna says, since they heard that the skin of the tail is considered as though it were the tail itself.

The Gemara asks: What is the reason that Shmuel and Rav Huna do not say as Rav Ḥisda says, that the mishna is referring to the tail of a kid? The Gemara responds that they reason: According to Rav Ḥisda, what is the mishna teaching us by referring specifically to the skin of the tail? Does it mean to teach simply that the skin of the tail is considered edible, like the tail itself? We already learn this in another mishna (Ḥullin 122a): These are the entities whose skin has a halakhic status like that of their meat, since it is soft and edible: The skin beneath the tail.

The Gemara asks: And Rav Ḥisda, how would he respond? The Gemara answers: The reference here to the skin of the tail was necessary, as given only the mishna in tractate Ḥullin, it might enter your mind to say: This matter, the equation between the skin of the tail and the tail itself, applies only with regard to the matter of ritual impurity, as the skin of the tail is soft and edible, and it is therefore counted as part of the tail. But here, with regard to the matter of the Temple service, I will say that the verse states with regard to the gifts to which members of the priesthood are entitled: “As a consecrated portion” (Numbers 18:8), to indicate that they must be eaten in greatness, in the way that the kings eat. And since kings do not generally eat the skin of the tail, I will say that it is not considered an eaten portion of the offering. The mishna therefore teaches us that it is nevertheless considered like the tail itself.

The Gemara raises an objection from a baraita: One who slaughters a burnt offering with intent to burn an olive-bulk of the skin beneath the tail outside its designated area renders the offering disqualified, but there is no liability for karet for one who partakes of the offering. If his intent is to burn it beyond its designated time, it is rendered piggul, and one is liable to receive karet for eating it. This is the opinion of the Rabbis.

Elazar ben Yehuda of Avelim says in the name of Rabbi Ya’akov, and so Rabbi Shimon ben Yehuda of Kefar Ikos would say in the name of Rabbi Shimon: Whether the hide of the hooves of small livestock, or the skin of the head of a young calf, or the skin beneath the tail, or any of the skins that the Sages listed with regard to ritual impurity under the heading: These are the entities whose skin has a halakhic status like that of their meat, which means to include the skin of the womb, if one has intent to burn one of them outside its designated area, the offering is disqualified, but there is no liability for karet for burning or partaking of it, and if one’s intent is to burn it beyond its designated time, he renders it piggul, and one is liable to receive karet for burning or partaking of it.

One can infer from the baraita that only with regard to a burnt offering, yes, the skin of the tail is burned on the altar like the tail itself. But with regard to another offering, this is not the halakha. Granted, according to Rav Huna, who holds that the skin of the tail of a peace offering is not considered as though it were the tail itself, and it is eaten rather than burned, this is the reason that the tanna teaches about a burnt offering specifically, as all portions of a burnt offering are burned, even those that are eaten in the case of other offerings. But according to Rav Ḥisda, who holds that the skin of the tail is burned together with the tail, why does the tanna specifically teach about a burnt offering? If the skin of the tail is always considered as though it were the tail itself, let the tanna teach about any offering.

Rav Ḥisda could have said to you: If you wish, say that the baraita is referring to the tail of a kid, which is never burned on the altar except in the case of a burnt offering. And if you wish, say instead that one should emend the text of the baraita to teach: One who slaughters any offering, etc.

§ The mishna states that if one intends to consume the meat or sprinkle the blood outside its designated area, the offering is disqualified, and there is no liability for karet for one who partakes of it. If one intends to do so beyond its designated time, the offering is rendered piggul, and one is liable to receive karet for burning or partaking of it. The Gemara asks: From where are these matters derived? Shmuel says: Two verses are written.

The Gemara asks: What are these verses? Rabba said: Shmuel is referring to two phrases from the verse: “And if any of the flesh of his peace offerings be at all eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be credited to he who offers it; it shall be piggul, and the soul that eats of it shall bear his iniquity” (Leviticus 7:18). The Sages taught that this verse is referring not to offerings actually eaten on the third day, but to one who performs one of the sacrificial rites with intent to eat the offering beyond its designated time. Now, when the verse states: “And if any of the flesh…be at all eaten on the third day,” this is referring to intent to consume the meat beyond its designated time.

When the verse states: “It shall be piggul,” this is referring to one who has intent to consume it outside its designated area. And when the verse states: “And the soul that eats of it shall bear his iniquity,” i.e., shall be liable to receive karet, “of it” indicates that only one of the above disqualifications carries the penalty of karet for one who partakes of it, but not two of them. And this included case is intent to consume the offering beyond its designated time, to the exclusion of intent to consume it outside its designated area, which carries no such penalty.

The Gemara asks: But why not say the opposite, that when the verse states: “And the soul that eats of it shall bear his iniquity,” this is referring to intent to consume the offering outside its designated area, to the exclusion of intent to consume it beyond its designated time? The Gemara responds: It stands to reason that intent to consume the offering beyond its designated time is the preferable candidate to carry the punishment of karet, as the verse opened with it. The Gemara rejects this: On the contrary, intent to consume the offering outside its designated area is preferable, as the clause that teaches liability for karet is adjacent to it.

Rather, Abaye said: When Rav Yitzḥak bar Avdimi came, he said that Rav says: Shmuel was actually referring to two separate verses. And he relied on that which the tanna taught: The verse is seemingly redundant when it states: “And if it be eaten at all on the third day, it is piggul; it shall not be accepted” (Leviticus 19:7), in the Torah portion that begins: “You shall be holy” (Leviticus 19:2), as there is no need for the verse to state this, since it is already stated: “And if any of the flesh of his peace offerings be at all eaten on the third day…it shall be piggul” (Leviticus 7:18).