ברכות כב ע"ב

דף כב - ב

כי אתא רבין אמר: באושא הוה עובדא  בקילעא בחדר שלפני הטרקלין דרב אושעיא. אתו ושאלו לרב אסי אם די לבעל קרי בנתינת תשעה קבין.

אמר להו רב אסי: לא שנו שצריכים לתת עליו תשעה קבין אלא לחולה המרגיל, אבל לחולה לאונסו, פטור מכלום.

אמר רב יוסף: אצטמיד מעתה התחברו שוב שברי חצביה דרב נחמן. והיינו, מאחר שאמר רב אסי שדי לחולה המרגיל בנתינת תשעה קבים, נמצא שיש שימוש במיכל המים שהעמיד רב נחמן לתלמידיו, שהרי הם נחשבים כ"חולים" המרגילים בתשמיש המיטה, ותועיל להם נתינת תשעה קבים.

ודנה הגמרא: כיון שתקנת עזרא היא דבר השכיח, כיצד יתכן הדבר שלא היו ידועים פרטי התקנה, והיתה בהם מחלוקת:

מכדי, הרי, כולהו אמוראי ותנאי בדתקנת עזרא קמיפלגי. ואם כן נחזי, עזרא עצמו היכי תיקן?!

אמר אביי: עזרא תקן לבריא המרגיל בתשמיש - ארבעים סאה, ובריא הרואה קרי לאונסו - תשעה קבין. ולא ביאר מה דינו של חולה שראה קרי.

ואתו אמוראי, רב דימי ורבין, ופליגי בחולה, מה דינו.

מר, רב דימי סבר: חולה המרגיל דינו כבריא המרגיל, וטעון טבילה בארבעים סאה. וחולה לאונסו כבריא לאונסו. ודי לו בנתינת תשעה קבין.

ומר, רבין סבר, חולה המרגיל - כבריא לאונסו, בתשעה קבין. וחולה לאונסו - פטור מכלום.

אמר רבא: נהי דתקן עזרא טבילה בארבעים סאה - נתינה של תשעה קבין מים, מי תיקן כלל!?

והאמר מר [בבבא קמא פב א], ביחס לעשר התקנות שתקן עזרא: עזרא תקן טבילה לבעלי קריין! ומשמע שתיקן רק טבילה ולא נתינת תשעה קבים מים, ומנין לאביי שעזרא תיקן תשעה קבין בבריא שראה קרי לאונסו!?

אלא, אמר רבא: עזרא תקן טבילה לבריא המרגיל ארבעים סאה.

ואתו רבנן בדורות שאחריו והתקינו לבריא לאונסו תשעה קבין. ^[21] ואתו אמוראי, רב דימי ורבין, וקא מיפלגי בחולה: ^[22]

מר, רב דימי, סבר שלא חילקו עזרא וחכמים בין חולה לבריא, ולפיכך חולה המרגיל - כבריא המרגיל, וטעון טבילה בארבעים סאה, וחולה לאונסו - כבריא לאונסו שדי לו בתשעה קבים.

ומר, רבין, סבר שעזרא וחכמים תקנו סתם, והיינו לבריא המרגיל ארבעים סאה, וכשהוסיפו חכמים שאחריו לתקן גם במקצת אונס, עשו את חולה המרגיל - כבריא לאונסו, שדי לו בתשעה קבין. אבל לחולה לאונסו - פטור מכלום.

אמר רבא: הלכתא בעל קרי שבא ללמוד תורה: ^[23]

א. בריא המרגיל וחולה המרגיל - צריך לטבול קודם בארבעים סאה.

ב. ובריא לאונסו - די שיתן עליו תשעה קבין.

ג. אבל לחולה לאונסו - פטור מכלום. ^[24]

תנו רבנן: בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים - טהור.

במה דברים אמורים שדיו בנתינת תשעה קבין, לעסוק בתורה לעצמו. אבל ללמד תורה לאחרים - ארבעים סאה ^[25].

רבי יהודה אומר: ארבעים סאה מכל מקום, גם ללומד לעצמו.

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, ורבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא, הם שני זוגות אמוראים שהתייחסו לדברי הברייתא הזאת.

א. חד אמורא מהאי זוגא וחד אמורא מהאי זוגא, עסקו בדברי תנא קמא ארישא דברייתא:

חד אמר: הא דאמרת תנא קמא "במה דברים אמורים לעסוק בתורה לעצמו, אבל לאחרים ארבעים סאה", לא שנו אלא לחולה המרגיל. אבל לחולה לאונסו די בתשעה קבין כדי ללמד תורה לאחרים [אך לעצמו פטור מכלום, כי דינו קל מחולה המרגיל, בין כשלומד לעצמו ובין לאחרים].

וחד אמר: כל לאחרים, אפילו חולה לאונסו אסור לו ללמד, עד דאיכא ארבעים סאה. כי לגבי אחרים לא הקלו בחולה לאונסו יותר מחולה המרגיל.

ב. וחד אמורא מהאי זוגא וחד אמורא מהאי זוגא עסקו אסיפא, בדברי רבי יהודה:

חד אמר: הא דאמר רבי יהודה ארבעים סאה מכל מקום - לא שנו אלא שמכונסים המים בקרקע, אבל בכלים, לא מועילה טבילה אפילו הם מכילים ארבעים סאה.

וחד אמר: אפילו בכלים נמי מועילה טבילה. ובלבד שיהיה בהם ארבעים סאה.

מקשה הגמרא: בשלמא למאן דאמר אפילו בכלים מועילה לרבי יהודה טבילה בארבעים סאה, היינו דקתני בברייתא: רבי יהודה אומר, ארבעים סאה "מכל מקום". אלא למאן דאמר בקרקע, אין, בכלים לא, - מה שהוסיף רבי יהודה "מכל מקום" - לאתויי מאי?

מתרצת הגמרא: לאתויי שיכול לטבול במים שאובין המכונסים בקרקע.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורבא בר שמואל כריכו ריפתא אכלו שלשתם לחם בהדי הדדי, בסעודה אחת, והתחייבו בזימון, שמעיקרו אחד מברך ברכת המזון ומוציא את השאר ידי חובתם.

אמר להו רב פפא: הבו לי לדידי לברוך ולהוציא אתכם, שאני ראוי לכך יותר מכם, לפי דנפול עילואי תשעה קבין.

אמר להו רבא בר שמואל: הרי תנינא: "במה דברים אמורים, שדיו בנתינת תשעה קבין מים - לעצמו, אבל לאחרים - ארבעים סאה". וכאן אתה בא להוציא אחרים ידי חובה.

אלא, הבו לי לדידי לברוך, שאני ראוי לכך יותר, דנפול עילואי - דהיינו שטבלתי ^[26] - בארבעים סאה.

אמר להו רב הונא: הבו לי לדידי לברוך, דליכא עילואי לא האי ולא האי - כיון שאני טהור, שלא ראיתי כלל קרי היום ^[27].

רב חמא טביל במעלי יומא דפסחא, שהיה טובל ערב פסח בארבעים סאה כדי להוציא רבים ידי חובתן בליל הסדר ^[28].

ולית הלכתא כוותיה. או משום שגם ללמד אחרים די בנתינת תשעה קבין, או משום שהלכה כרבי יהודה בן בתירא שאין נוהגים את תקנת עזרא [רש"י].

מתניתין:

א. מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי - לא יפסיק את תפילתו, אלא יקצר בנוסח הברכות.

ב. ירד לטבול, והגיע זמן קריאת שמע של שחרית - אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה - יעלה ויתכסה ויקרא.

ואם לאו - יתכסה במים [יוציא ראשו מחוץ למים וגופו יהיה בתוך המים, ונמצא שהמים מכסים את גופו ביחס לראשו הנמצא מחוץ למים], ויקרא.

[הגמרא גורסת ומבארת את המשנה כדלהלן: ^[29]]

ג. ולא יתכסה לא במים הרעים [סרוחים] ולא במי המשרה ששורים בהם פשתן כלל, מפני סרחונם. שאין להם תקנה בהטלת מים לתוכם כיון שהם מים מרובים.

ד. ואם נמצא נגדו כלי ובו מי רגלים, לא יקרא נגדם עד שיטיל לתוכן של מי הרגלים מים. כי כיון שמי הרגלים מועטים באופן יחסי, אפשר לבטלם על ידי נתינת מים לתוכם.

ה. וכמה ירחיק מהן, ממי רגלים, כשאינו נותן לתוכם מים, ומן הצואה כדי שיהא מותר לקרא קריאת שמע - ארבע אמות.

גמרא:

תנו רבנן: היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי - לא יפסיק, אלא יקצר בברכות.

היה קורא בבית הכנסת בתורה ונזכר שהוא בעל קרי - אינו מפסיק מקריאתו ועולה, אלא מגמגם וקורא במרוצה, שמתוך מהירות הקריאה הוא נשמע כמגמגם ^[30].

רבי מאיר אומר: אין בעל קרי שהעלוהו לקרא בתורה בבית הכנסת רשאי לקרות בתורה יותר משלשה פסוקים. אך שלשה פסוקים חייב לקרא שהרי שנינו [מגילה כג ב] שאסור לפחות משלשה פסוקים. בקריאה בציבור

תניא אידך: היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו - מהלך לפניו עד שיזרקנה, שיתרחק ממנה, עד שתהיה רחוקה לאחוריו ארבע אמות ^[31].

מקשה הגמרא: והתניא: דיו שתהיה רחוקה הצואה לצדדין ארבע אמות, ואין צורך שירחיקנה מאחוריו!?

מתרצת הגמרא: לא קשיא! הא - ששנינו שירחיקנה לאחריו, מדובר באופן דאפשר לו ללכת לפניו ולהתרחק ממנה, ואילו הא - ששנינו שילך לצדדין, מדובר באופן דלא אפשר ללכת לפניו, כגון שיש לפניו נהר. ^[32]

דין נוסף: היה מתפלל ומצא צואה במקומו - אמר רבה: אף על פי שחטא בכך שלא בדק אם המקום ראוי לתפלה, ואין בארבע אמותיו צואה, ^[33] בכל זאת תפלתו תפלה.

מתקיף ליה רבא: והא כיון שהיה צריך לבדוק את נקיות מקום התפילה ולא עשה זאת, איך תפילתו נחשבת תפילה? והרי נאמר [משלי כא כז] "זבח רשעים - תועבה!" ^[34] שאם לא שב החוטא מעוונו אין הקרבן מרצה לו, והוא הדין לחוטא בנקיות מקום התפילה, שהרי התפלות נתקנו תחת הקרבנות?

אלא אמר רבא: הואיל וחטא, אף על פי שהתפלל - תפלתו תועבה. ^[35] תנו רבנן: היה עומד בתפלה והיו מים מי רגלים שותתין על ברכיו - פוסק עד שיכלו המים, וחוזר ומתפלל ^[36].

דנה הגמרא: להיכן חוזר?

רב חסדא ורב המנונא, חד אמר: חוזר לראש התפילה.

וחד אמר: חוזר למקום שפסק ^[37]. לימא בהא קמיפלגי:

היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק. אמרי' עלה בתלמוד ארץ ישראל [פ"ג הלכה ה'] מתניתא ברבים אבל בינו לבין עצמו מפסיק וכר' מאיר ברם כר' יהודה אפי' בינו לבין עצמו אינו מפסיק כשאין לו מים לטבול אבל יש לו מים לטבול אפי' ר' יהודה מודה שהוא מפסיק:

מצאתי בתוספות רבותי' הצרפתים ז"ל במס' עירובין פרק הדר (עירובין דף ס"ד ע"א) גבי ההוא דאמרינן התם שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה שלא יצא וצריך לחזור ולהתפלל כדאיתמר הכא בפ' מי שמתו גבי התפלל ונמצא צואה כנגדו כיון שחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה שלא יצא וצריך לחזור ולהתפלל. וצ"ע אם יש להשוות ברכה לתפלה לענין צואה ושכור ועל כרחין לאו לכל מילי דמי דהרי שתוי אל יתפלל לכתחלה עד שיפוג יינו ואפילו ביין מזוג אל יתפלל ביתר מרביעית [דאפי' ר"א דכריתות דף י"ג ע"ב לא שרי ביותר מרביעית] אפי' לענין הוראה כדקא אמרינן התם ופשיטא דשתוי מברך ברכת המזון וכל הברכות כולן. מיהו משום מי רגלים פשיטא דא"צ לחזור ולברך אפילו אם תמצא לומר דמשוינן ברכה לתפלה דצואה תניא ומי רגלים לא חמירי כצואה דהא אמרינן בפרק מי שמתו לא אסרה תורה אלא כנגד העמוד הא נפל לארעא שרו ורבנן הוא דגזור בהו וכי גזור בהו בודאן אבל בספיקן לא גזור בהו רבנן ע"כ בתוספות. ומפני שזה ענין דתדיר וצריך כתבתי דבריהם.

ואכתוב דעתי. אין ספק שכל הברכות אסור לברכן כנגד צואה שהרי אמרו בבית המרחץ מקום שבני אדם עומדין ערומין אין שם שאלת שלום. וא"צ לומר ק"ש ותפלה. ואעפ"י שאין בו אדם משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום כדאיתא בפ"ק דשבת ובברכות [הא איכא שם] ואמר שם בפרק בירה ובכמה מקומות בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא ואמרו דברים של קדש אסור לאמרן בלשון חול אלמא כל ענין של תורה אסור במקום הטנופת כמו שאמר עוד [ת"ח] אסור לעמוד במבואות המטונפות לפי שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ותנן נמי (לאחר שיצא אמר לו אין משיבין במרחץ) וברכות ד"ת נינהו ודברים של קדש נינהו וכיון שדבר ברור הוא שאין ברכ' במקום הטנופת וכנגד צואה וזה מעולם לא נסתפק אצל רבותינו הצרפתים למה לא נאמר אף דיעבד שאם מצא צואה כנגדו שצריך לחזור ולברך קורא אני כאן כיון שחטא אעפ"י שהתפלל תפלתו תועבה דודאי כולה מילתא דאורייתא היא דרחמנא אמר והיה מחניך קדוש ולא ק"ש ולא תפלה כתיבי התם לא קראי בכל דבר שבקדושה משתמעי. ועוד דק"ש איננה אלא ד"ת ושינון הוא ולא מצינו לענין צואה שום חילוק והפרש בין ק"ש ותפלה. וברוב מקומו' ק"ש הזכירו בה הלכך שאר ברכות נמי כק"ש ותפלה הם וזה שהזכירו כאן תפלתו תועבה ולא הזכירו ק"ש או מפני שתפלה דרבנן וק"ש דאורייתא או שתפסו א' מהן כמו שמזכירין תמיד אסור לקרוא ק"ש וה"ה לתפלה דשקולין הן הלכך שאר ברכות נמי כק"ש ואע"פ שאמרו לגבי ריח רע שאין לו עיקר תא חזי הני כיפי דבי רב דהני גנו והני גרסי. ולא אמרן אלא לד"ת דשרי אבל ק"ש לא. ובד"ת נמי לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדילי' לא. אלמא חמיר ק"ש מד"ת לענין צואה התם שאין לו עיקר חומרא מדבריהם היא שהתורה לא אסרי' אלא בשיש לו עיקר כדכתיב ויצאת שמה חוץ ורבנן הוא דגזרו ולא חשו שיהו מדרשין בטלין כשמקצ' התלמידים ישנים הלכך לענין צואה כל שיש לו צואה אין חלוק והפרש בין תפלה לברכות שהרי (הותרו) [הוזכרו] ק"ש ותפלה. וק"ש וברכות שוין הם דתרווייהו ד"ת נינהו ומסתברא נמי דלגבי ריח רע שאין לו עיקר ברכות הרי הם כק"ש ולא הקלו אלא בד"ת מן הטעם שפי'.
אבל לענין שכור ושתוי נ"ל שאין ברכות בכלל חומר זה לפי שלא הזכירו חכמים אלא תפלה אבל ק"ש וא"צ לומר ברכה קורין הן ויוצאין הם ידי חובתן, דטעמא דתפל' משום דבעי כוונה יתירה מפני שהוא כמדבר בפני המלך ומצינו בכ"מ לכוונה חמיר דין תפלה מק"ש כדאמר בכולה מכילתין גבי שאין דעתו מיושבת ובא מן הדרך ומיצר דכולן לענין ק"ש קורין ומברכין על המזון וכל הברכות כולן. וכדאמר לענין מצות מגלה מתנמנם יצא והיכי' דמי מתנמנם, נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר ולכתחלה נמי קרי, ואלו לענין תפלה כיון שאינו מדבר בפני המלך אל יתפלל. ומצאתי בירו' בפ' א' דתרומה אמתני' דתנן ה' לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה. האנס והשכור הערום והסומא ובעל קרי ותני עלה יש מהן מפני רכה ויש מהן שאינן יכולין לתרום מן המובחר אם יתרום ובעל קרי מפני ברכה סומא ושכור מפני שאינן יכולין לתרום מן המובחר. פי' דלברכה ודאי ראויין הם. ותו התם רב זעירא בעי קומי רב אסי שכור מהו לברך. א"ל ואכלת ושבעת וברכת ואפי' מתנמנם לא צריכא דלא. מהו לקרות ק"ש. א"ל ולא יראה בך ערות דבר תני חזקיה בין לקרות בין לברך עד כאן בירושלמי. והנה נתבררה סברתנו בברכה ובק"ש העלוה בספק ומסתברא דקורא כדכתיבנא.

אמר רבא הלכתא בריא המרגיל מ' סאה. משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כרבי יהודה בן בתירא, קא פסיק רבא הכא הלכתא מאי, לומר דאפילו מאן דלא נהיג כרבי יהודה בן בתירא ועביד כתקנתא דעזרא וכתקנתא דרבנן דבתר עזרא, בחולה המרגיל ובריא לאנסו לא צריך אלא ט' קבין, וחולה לאנסו פטור מכלום.

המתפלל וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ד' אמות. מסתברא שאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ואם התפלל תפלתו תפלה, ודייקינא לה מדקתני מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ולא קאמר תפלתו תועבה כדאמר בסמוך בנמצאת צואה במקומו. ובודאי הפרש יש בין ראה צואה כנגדו ובין נמצאת במקומו, דבמקומו כיון דבעינן מחנך קדוש (דברים כג, טו) היה לו לבדוק, אבל כנגדו דליכא אלא משום לא יראה בך (שם), וזה לא ראה אותה כשהתחיל לא פשע בכלום, שלא הטריחו לבדוק במלא עיניו, ואי משום לא יראה בך זה לא ראה עד עתה. עוד אני סבור דאפילו בנמצאת צואה במקומו א"צ לחזור ולהתפלל אלא בשהתפלל במקום שדרכן להניח שם לעתים גרף של רעי משום דאז נקרא פושע כשלא בדק וכיון שחטא תפלתו תועבה, אבל במקום שנמצאת שם באקראי בעלמא במתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש, אי נמי בבית במקום שאין דרכן בכך אין זה פושע ואין תפלתו תועבה, וכדאמרינן לקמן בפרקין (ברכות כה, א) אמר רבי יהודה ספק צואה בבית אסור, ספק מי רגלים בבית מותר, וכל שכן לאיכא דאמרי ספק צואה בבית מותר באשפה אסור, ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר. וכל מקום שאמרו מותר אינו נקרא חוטא וכל שלא חטא תפלתו תפלה, מדאמרינן הכא אמר רבא הואיל וחטא אף על פי שהתפלל תפלתו תועבה, אלמא טעמא דחטא הא לא חטא תפלתו תפלה, כן נראה לי. אחר כך מצאתי בתוס' שלא אמרו אלא במקום שיש להסתפק אם הוא טיט או צואה, הא לאו הכי לא.

היה עומד בתפלה ומים שותתין לו על ברכיו פוסק וממתין עד שיכלו המים וחוזר. מסתברא לי דאין צריך להרחיק ממקום המים כלל, מדלא קתני ומרחיק עד שיזרקם לאחריו ד' אמות כדקתני בראה צואה כנגדו. וטעמא דמלתא משום דבצואה בעינן מחנך קדוש, אבל מי רגלים אינו אסור דאורייתא אלא כנגד עמוד ומדכתיב (דברים כג, טו) ולא יראה בך ערות דבר וכדאיתא לקמן (ברכות כה, א), והלכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן, אבל בעומד בתפלה לא. ועוד נראה שאפילו בא לפסוק ולרחוק אסור.

אמר רבא הלכתא בריא המרגיל מ' סאה. וחולה המרגיל. כלומר לדעתו ובריא לאונסו ט' קבין וחולה לאונסו פטור מכלום, טעמא דנצרך רבא לפסוק הלכתא משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כר' יהודה בן בתירא. וקמ"ל דאפי' מאן דעביד כתקנתא דעזרא וכתקנת רבנן בתראי דבתר עזרא בחולה המרגיל ובריא לאונסו לא צריך אלא ט' קבין וחולה לאונסו פטור מכלום. ויש ספרים דגרסי הכי אמר רבא מדברי כולם נלמוד, והפירוש אפילו לדברי המיקל מודה דלא יפחתו לבריא המרגיל ממ' סאה ולחולה לאונסו ולבריא לאונסו ט' קבין*): הגה"ה בש"ס שלפנינו הגרסא בדברי רבא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה.

בד"א ללמוד לעצמו. אבל לאחרים מ' סאה ר' יהודה אומר מ' סאה מכל מקום. ודאמרינן עלה לאתויי בכלים ולאתויי מים שאובין דוקא בטבילת בעל קרי שהיא קלה שרו אבל לא בשאר טבילות:

אלא איברוך אנא דנפל עלי מ' סאה. לאו דוקא דנפול אלא כלומר שטבלתי במ' סאה ואיידי דקאמר לעיל דנפול עלי ט' קבין קאמר הכא דנפיל עלי:

אמר להו רב הונא איברוך אנא דלא הא ולא הא. יש אומרים שאיני צריך טבילה ויש אומרים דפירושו שראה קרי ואמר לא טבלתי כלל דסבירא לי' דבטלוה לטבילותא ואינו צריך לטבול:

ולית הלכתא כותיה דרב חמא. שהיה טובל להוציא אחרים ידי הלל שבלילי פסחים משום דסבר דבטלוה לטבילותא לגופיה אבל להוציא אחרים דדמי כמלמד לאחרים לא בטלוה ואינו כן דאפילו לאחרים נמי בטלוה:

הואיל וחטא אין תפלתו תפלה. כלומר הואיל וחטא בשגגה קאמר דהא אמרינן לקמן שאינו חייב לבדוק אם יש צואה בבית אם לאו דהכי איתא לקמן בפרקין ספק צואה בבית מותר ומאי דאמר רבא האי זבח רשעים תועבה הוא לאו דוקא שהרי לא חטא אלא בשגגה אלא כזבח רשעים קאמר ומשום הכי אייתי האי קרא דתפלה כנגד קרבן היא באה:

המשנה הששית והיא מענין משנה שלפניה והכונה לבאר בה אותן הפטורים מחמת טומאתם ששכחו והתחילו לקרות או להתפלל היאך יעשו וכן אם היה המקום מלוכלך היאך הוא צריך להרחיק ואמר על זה היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי וכו' לא יפסיק מכל וכל אלא יקצר ולא יאמר אלא פתיחה וחתימה כגון ברך ה' אלקינו את השנה הזאת בא"י מברך השנים, וכן בכל הברכות וכן בדברי תורה פירשו בגמ' שהוא מגמגם וקורא הא אם לא התחיל לא יתחיל אף בהרהור כמו שהתבאר בסוגיא למעלה בשמועת הרהור כדבור ופירשו הטעם בהדיא מפני שתפלה דרבנן, וזו קשה לגדולי המחברים שפסקוה מן התורה, אלא שאפשר לפרשה על הנסח ועל הזמן כמו שפירשנו במשנה שלפניה:

ירד לטבול קודם שיקרא אם יכול לעלות מן המים ולהתכסות בבגדיו ולקרות עד שלא יהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו ומתירא שלא יקרא בעונתה יתכסה במים מפני שהוא ערום ויקרא כדי שיתפלל תיכף שיצא מן המים עם דמדומי חמה ומשנה זו אין לה מקום בזמן הזה שהרי בטלה טבילה זו ומכל מקום למדנו שהעומד בתוך המים ערום יכול להתכסות במים ולקרוא, ומפרש בגמ' שצריך הוא למברך לעוכרן ברגליו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה:

ולא יתכסה לא במים הרעים ר"ל מים סרוחים ולא במי משרה ר"ל ששורין בה פשתן מפני שריחן רע עד שיטיל לתוכן מים ובגמ' תמהו על זה כמה מיא רמי ואזיל כלומר מה יעשה זה לנהר נובע שיוכל להעביר את הריח ומפרש לה [בדפוס לא] שעל מי רגלים הוא שנויה כלומר לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי משרה ולא יקרא במקום שיש בו מי רגלים עד שיתן לתוכן מים ומפרש בגמ' רביעית:

וכמה ירחיק מהם מכל אלו הנזכרים ומן הצואה ד' אמות ומפרש בגמ' דדוקא כשמניח הצואה לאחריו אבל לפניו כמלוא עיניו, זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ואע"פ שאין לה מקום בזמן הזה אצל בעל קרי כמו שפירשנו מכל מקום למדנו ממנה שהקורא לא יתכסה במים הרעים ובמי המשרה ושלא יקרא במקום שיש שם מי רגלים עד שיתן לתוכן מים, כמו שמפורש במשנה, ודינים שבאו בגמ' אלו הן:

מי שהיה מתפלל וראה צואה כנגדו יפסיק תפלתו וילך לו לפניו עד שתהא הצואה לאחריו ד' אמות ואם אי אפשר לו לילך לפניו כגון שהיה נהר מפסיק או כיוצא בזה וכן אי אפשר לו להפוך פניו לשם שמא צד מזרח הוא ילך לו לצדדין עד שתהא הצואה לצד אחר ולא לפניו אבל כל זמן שהיא לפניו לא יתפלל ואפילו העלים עיניו ממנה ואפילו היה בלילה שאינו רואה לה הואיל ויודע לשם כיון שאלו היה ביום היתה נראית לו, וכן פרשוה בתלמוד המערב ונוסח דבריהם ר' אילא וחבריה הוו יתבין ברמשא אמר מהו מימר כאן מילי דאוריתא אמר ליה מכיון דאלו הוה ביממא הוינן חמון מה דקמינן אף כדין אסור, ויש אומרים בסומא אחר שהוא יודע לשם:

התפלל ומצא צואה באותו מקום שהתפלל בו הואיל ופשע אין תפלתו תפלה וצריך לחזור ולהתפלל במקום אחר אבל כל שלא במקומו אע"פ שמצאה בקרוב ד' אמות נראה שאין צריך לחזור, ויש אומרים של הצריכוהו לחזור אלא במקום שהיה לו לחוש לצואה כגון מקום המוחזק בכך כגון הולך בדרכים וכיוצא בהן אבל במקום שלא היה לו לחוש בכך אינו פושע ואינו צריך לחזור, ואין נראה לי, שכל שמצא במקומו פושע הוא:

היה עומד בתפלה ויצאו לו מי רגליו ושתתו לו על ברכיו מצד שאינו יכול לעמוד, פוסק וממתין עד שיכלו המים וכשיכלה העמוד אע"פ שבשרו טופח בהן ומי רגלים בקרקע או אף על בגדיו חוזר ומתפלל הואיל וגופו או בגד עליון שלו מכסתן, ויש אומרים שחוזר ומתפלל בהרחקת ד' אמות או בנתינת מים על מקום מי רגלים הן על קרקע הן על בגדיו, והיכן הוא חוזר למקום פסק שמה שהתפלל מכל מקום על נכון התפלל דגברא חזיא הוא כלומר ראוי היה להתפלל, ומכל מקום גדולי המפרשים פסקו דגברא דחזיא [אולי צ"ל דלא חזיא, המעתיק] הוא וסופו הוכיח ואף בלא שהה חוזר לראש כדין הוצרך לנקביו ואינו יכול לעמוד, ולדעת האומר דגברא חזיא הוא מכל מקום אם שהה כדי לגמור את כלה מתחלה ועד סוף חוזר לראש, ובדבר הזה נשתנה דין תפלה מדין ק"ש ומגילה והלל ושופר שבכלם אפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק וכן דעת גדולי הפוסקים, וראיה להם שר' יוחנן אמרה כן באחרון של ר"ה (דף לד:) שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא והקשו שם והא אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ותירץ הא דידיה הא דרביה, וחזרו והקשו ודידיה לא והא ר' אבהו הוה אזיל בתריה דר' יוחנן והוא קרי שמע מטא למבואות המטונפות ופסק אמר ליה מהו לגמרה אמר לי אם שהית כדי לגמור את כלה זיל הדר, ותירץ הכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי כלומר שיהא צריך לפסוק למבואות המטונפות אלא לדידך שפסקתה להחמיר החמר אף בזו אבל לר' יוחנן אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק, וכן יש מביאים ראיה ממשנת היה קורא בתורה שהרי בתורה יש בין פרשה לפרשה יותר מכדי שהיית כלה, אלא שזו אין בה הכרח שמא נזדמנה לו קריאת פרשה אחת והפסיק מעט וחזר ונזדמנה לו קריאה האחרת, וכן מביאין ראיה ממה שאמרו [לעיל י"ג ע"ב] על ר' שמע ישראל וכו' זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא כלומר שהיה שונה לתלמידיו וכשהגיע זמן ק"ש קורא פסוק ראשון וחוזר ושונה ושאלו בה חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אמר אינו חוזר וגומרה ור' שמעון ברבי אמר חוזר וגומרה, ואמר לי בר קפרא בשלמא לדידי היינו דמהדר אשמעתא דיציאת מצרים אלא לדידך אמאי מהדר, ואמר ליה כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה, וודאי שר' שמעון ברבי היה בקי בעניניו של ר' יותר מבר קפרא וכן שלא ראינוה אינה ראיה ואף הוא לא היה אומר כן אלא ממה שהיה רואהו מחזר אחר שמועה של יציאת מצרים והרי שהה בנתים הרבה.
ולדעת זה אין חילוק בין שהה מצד שאינו ראוי לקרות הן מצד עצמו כגון מים שותתין לו על ברכיו הן מצד המקום כגון מבוי המטונף ובין שהה לאי זו ססבה בכלן אינו חוזר לראש חוץ מן התפלה, ומכל מקום בתלמוד המערב שבפרק שני התבאר שר' יוחנן מודה בק"ש שכל ששה כדי לגמור את כלה חוזר לראש אף שלא במקום דיחוי וכל שכן במקום דיחוי וכן פסקו רבי' אלא שהוא חולק עם תלמוד שלנו, וכן פרשו שם בשהיה זו שבקורא משערין אותה כלומר על הדרך שהוא רגיל לקרות, וגדולי המפרשים נוטים לומר שבשהה אין חלוק ביניהם שאף בק"ש ומגילה והלל ושופר אם פסק מצד דיחוי כזה ושהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש ואם מחמת דבר אחר פסק אף בתפלה חוזר למקום שפסק אפילו בשהה כדי לגמור, ומכל מקום דברי גדולי הפוסקים בתפלה עיקר שלעולם בשהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש הואיל ואין יכול לדבר בה מפני הכבוד ולא מפני היראה ואף בשהייה זו משערים על הדרך שהוא רגיל להתפלל אם במתון אם במהירות:

ואע"פ שכשהוצרך לנקביו ואינו יכול לעמוד אמרו תפלתו תועבה כמו שיתבאר מי רגלים אדם סבור לפעמים לעמוד בהם והרי הוא כאנוס, ואע"פ שאמרו במי רגלים צריך שיתנגבו או שירחיק ד' אמות או שישלים עליהם מים קודם שיתפלל בכאן הקילו הואיל והתחיל להתפלל והעמידוה על דברי תורה שלא אסרה אלא כנגד עמוד ראשון כדי שלא יפסק תפלתו, ומכל מקום כבר כתבתי שאין הכל שוים בשטה זו יש אומרים שאף זה הואיל וסופו הוכיח שלא יכול לעמוד אין תפלתו תפלה ואע"פ שלא שהה חוזר לראש וכן כתבתי כי יש אומר שמה שאמרו עד שיכלו המים פירושו עד שיתנגבו בכדי שלא יהא בהן להטפיח ואם לא נתגנבו אלא שכלה העמוד צריך הרחקת ד' אמות או השלכת המים בבגדיו ולא נתנגבו צריך שיתן עליהם מים:

במס' מגילה (דף כז:) התבאר שהמטיל מים ירחיק ד' אמות וישהה עוד כדי הלוך ד' אמות כדי שיכלו ניצוצות ואחר כך יתפלל ויש מפרשים בה או ישהה ד' אמות ושמא תאמר והרי בהלוך ד' אמות שהה כדי הלוך ד' אמות פרשוה שאם הטיל מים בכלי והסירוה משם לאלתר צריך שישהה כדי הלוך ד' אמות ומי שהתפלל והוצרך להטיל מים מיד ישהה כדי הלוך ד' אמות וישתין שכל ד' אמות דמדומי תפלה בפיו, במסכת עירובין יתבאר שאם נפרצה חצר גדולה לקטנה אם היתה צואה בקטנה מותר להתפלל ולקרות את שמע בגדולה אלא אם כן היה שם ריח רע מפני שהיא מופלגת ממנה ואם היתה בגדולה אין מתפללים אף בקטנה שאין הקטנה אלא כקרן זוית לגדולה:

ונחזי עזרא היכי תקון. לא מבעיא לן בכל דוכתא הכי אלא הכא ולקמן [דף ל"ג ע"א] גבי סדר הבדלה לפי שהוא דבר הרגיל בכל יום ובכל מוצאי שבת וכ"ע שייכי בהו ואין ראוי שיפול בדבר זה מחלוקת מה:

אבל לאחרים ארבעים סאה. שיש להחמיר לאחרים לפי שצריך לבאר דבריו ולהאריך יותר, ועוד דעיקר טבילה דאסמכוה אקרא היינו לאחרים דכתיב יום אשר עמדת וסמיך ליה והודעתם לבניך:

האי זבח רשעים תועבה הוא. נראה דהיינו במקום שהיה ראוי להסתפק ולתלות שיש, שם צואה ולכך פשע מתחלתו לכך תפלתו תועבה אבל אם אינו מקום שראוי להסתפק לא מיקרי זבח רשעים, ואם התפלל תפלתו תפלה ואין צריך לחזור ולהתפלל:

ממתין עד שיכלו המים וחוזר. פירוש הר"ר יוסף ב"ר משה דאפילו נפלו על בגדיו דכיון דעביד טיף טיף נבלעין מהרה, כדאמרינן לקמן [דף כ"ה ע"א] מי רגלים שנבלעו בבגד או בקרקע ואין בהם כדי להטפיח מותרין, ונראה דאפילו יש בה טופח להטפיח מותר דמדאורייתא אינו אסור אלא כנגד העמוד ורבנן הוא דגזור וכיון שכבר עומד בתפלה הוא לא גזור ואוקמיה אדאורייתא:

בגמ' חד אמר כל לאחרים אפילו חולה לאונסו עד דאיכא כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא לכ"ע כו' וה"ה דה"מ לאוקמא דכ"ע אין כו' דהכא לא מצי למימר דכ"ע אין חוזר כו' עכ"ל פירוש לדבריהם וה"מ לאוקמא דבשאר דוכתין דכ"ע אין חוזר לראש אפילו בשהה והכא פליגי בין בשהה ובין בשלא שהה ומשום גברא דלא חזי ומדלא מוקמי הכי ש"מ דהלכה בשאר דוכתין בשהה חוזר לראש כו' ואומר השר כו' ורבי יהודה פירש דלא מצי לדחויי ולמימר דכ"ע בשאר דוכתין אפילו בשהה אינו חוזר לראש דכיון דאפילו הפסיק כ"כ ששהה כדי לגמור כולו אינו מזיקו ואין מבטל מה שהתפלל כבר א"כ ה"נ הכא הוי גברא דחזי ושפיר הוי מצי להתפלל מתחלה אע"פ שלא היה יודע שהיה יכול לעמוד על עצמו מלהטיל מים עד שיגמור תפלתו ולכך לא הוי מצי רב אשי לדחויי אלא דכ"ע בשהה דחוזר לראש וההפסק מבטל מה שהתפלל כבר וא"כ הכא הוי גברא דלא חזי כיון שלא היה יודע אם יכול לעמוד על עצמו בלא הפסקה כדי לגמור כולו כן למדתי ביאור דבריהם מדברי הרא"ש ודברי מהרש"ל אינם ברורים לי בזה ודו"ק:

שם גמ' מאי תקנתיה ליהדר ולצלי כו' מדברי התוס' נראה דאין זה מדברי התלמוד והוא מפירוש ר"י שבתוס' נכתב בגמ' וק"ל:

תוס' בד"ה אלא לכ"ע כו' ובדשהה קמפלגי כו' נ"ב פי' ר"י מפריש ס"ל סברא קמייתא דאין לחלק בין שהה מחמת אונס כו' הלכך מאחר דבלא שהה כולי עלמא מודו דאינו חוזר לראש ש"מ דחזי ולא דחי ואם כן מאי שנא בשהה פי' מאחר דשהה לחוד בלא השתין מים אין חוזר לראש כמו שהקשה רב אשי האי אם שהה אם לא שהה מיבעי ליה א"כ אף בהשתין לא יהא חוזר לראש מאחר דחזי ודו"ק ומבואר יותר בדברי הרא"ש (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה דנפול עילואי. ל"ד כו'. הן נמצא במשנה (מקואות פ"ה מ"ו) גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועה"כ טהורים:

רש״י ד"ה דנפול עילואי ל״ד אלא טבלתי נ״נ כדלעיל (עמוד א' מה מ' סאה בטבילה כו'):

שם ד"ה טבל ובירך נ״נ דאל"ה למנ"מ לית הלכתא כוותיה. ומ״מ אינו מוכרח די״ל חומרא דאתיא לידי קולא היא. שאם אין לו מ״ס לא יוציא רבים הצריכים לו. ודפרש״י רגיל היה כן. נראה משום דלא מסתבר ליה שלא היה לומד עם אחרים וא״כ כל השנה נמי עבד הכי. אלא משום דלא פסיקא ליה. ותו משום דקמ״ל רבותא דלהוציא לאחרים נמי חד דינא הוא כמו ללמד לאחרים:

בגמרא אמר אביי עזרא תיקן לבריא המרגיל כו' ולמאי דפרישית לעיל בסמוך מצינן למימר דאביי ורבא גופא אליבא דהנך תנאי ואמוראי בהא קמפלגי דאביי סבר אליבייהו דסברי כריב"ל דתקנת עזרא היינו דאסמכו אסיני וכיון דהתם בסיני לאו משום קלות ראש לחודא איירי אלא משום גדר טומאה נמי מדאחמיר רחמנא בפולטות א"כ שייך ה"ט נמי לענין בריא לאונסו משום גדר טומאה ונקיות אלא דהיקל עזרא בלאונסו דסגי בט' קבין אבל רבא סובר דהנך תנאי ואמוראי לית להו דריב"ל דאסמכו אסיני אלא דעיקר תקנת עזרא היה משום גדר ערוה כעובדא דרבי חנינא בסמוך או כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהם כתרנגולים וא"כ לא שייך הנך טעמי אלא בבריא המרגיל משא"כ בלאונסו לא תיקן עזרא כלל. או שנאמר דרבא נמי סבר כטעמא דרבי יב"ל דאסמכו אסיני אלא דסובר דפולטת נמי כבריא המרגיל דמי כיון שבתחלתה היה ע"י הרגל דבר ושייך ביה טעמא דקלות ראש כנ"ל ותו לא מידי:

במשנה היה עומד בתפלה כו' לא יפסיק אלא יקצר. ומסיק בירושלמי דמתני' ברבים אבל בינו לבין עצמו יפסיק כו' ע"ש. וכבר כתבתי לעיל דתלמודא דידן נמי הכי סבר מדמקשה והרי תפלה דדבר שהציבור עוסקין בו אלמא דבציבור איירי כדפרישית התם וא"כ יל"ד על הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שלא חילקו בכך. ונהי דבמאי שהשמיטו הטור והש"ע דין זה לגמרי אפילו דמשנתינו היינו משום שפסקו כשיטת הפוסקים דהא דנהוג האידנא עלמא כריב"ב ובטלוהו לטבילותא היינו בין לד"ת ובין לתפלה. משא"כ הנך פוסקים שכתבתי שסברו דלענין תפלה לא בטלוהו ומשום כך הביאו דין זה דמשנתינו א"כ הו"ל לאתויי נמי הך דירושלמי כיון דתלמודא דידן נמי סבר הכי כדפרישית ואפשר דמשמע להו דהא דקאמר לעיל והרי תפלה דבר שהציבור עוסקין בו לאו משום דדוקא בצבור איירי אלא דעיקר הקושיא מדנקט סתמא משמע דבכל ענין איירי אלא שאין זה מספיק כיון דלא פריך לעיל אגופא דמתני' דהכא אלא מדיוקא דאם לא התחיל לא יתחיל א"כ שפיר הוי מצי לאוקמי הך דיוקא לענין תפלה ביחיד אע"כ דתלמודא דידן נמי פשיטא ליה דמתניתין דהכא לא איירי בתפלת יחיד כלל אלא בצבור דוקא א"כ הדרא קושיא לדוכתא. מיהו יש ליישב לפי מ"ש בסמוך דאפילו להנך פוסקים דמחמירי בתפלה לענין בעל קרי טפי מד"ת ע"כ לאו משום האי אסמכתא דריב"ל דאסמכו אסיני דלפום ה"ט לא שייך להחמיר בתפלה טפי מת"ת דהוי עיקר תקנתא דעזרא. אלא מאי שהחמירו בתפלה היינו משום גדר טומאה ונקיות בעלמא דמש"ה סגי בט' קבין וא"כ לפ"ז א"ש דהא במתני' לא איירי כלל מנתינת ט' קבין אלא מטבילה גמורה דהוה עיקר תקנתא דעזרא ומש"ה מחלק בירושלמי בין ציבור ליחיד משא"כ לענין דינא דהשתא דלא מצריכין רק ט' קבין אפילו לפוסקים המחמירים ומשום נקיות בעלמא א"כ לא שייך להחמיר אפי' בדיעבד שיהא צריך להפסיק בתפלתו כיון דאסור להפסיק כנ"ל:

בתוס' בד"ה אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה והוי מעוות כו' ור"י פי' דיחזור ויתפלל עכ"ל. לכאורה היה נ"ל דר"י לשיטתו שכתב לעיל ספ"ק גבי פתח בדשיכרא שצריך לחזור ולברך ומשמע דלא חיישינן לברכה לבטלה בכי האי גוונא ומש"ה פסק הכא נמי שצריך לחזור ולהתפלל אלא דא"א לומר כן שהרי כל הפוסקים הראשונים והאחרונים פסקו לעיל דבכל ספק ברכות לא יחזור ויברך. ועוד דהא הר"י גופא כתב לעיל הא דאמר ר"י ולואי שיתפלל אדם כל היום היינו דוקא בספק שהתפלל אבל בודאי התפלל לא. א"כ לפ"ז צ"ל טעמו של הר"י וכל הפוסקים דהכא צריך לחזור ולהתפלל היינו משום דסבר דגברא דחוייא הוא וכן נראה מזה הטעם כתבו הפוסקים בסמוך גבי מי רגלים שותתין על ברכיו דאם לא שהה אינו חוזר אלא למקום שפסק והיינו משום דגברא חזיא. ולפ"ז נצטרך לומר דבמצא צואה במקומו דאיירי הכא שייך יותר לומר דגברא דחויא הוא. וא"כ לפ"ז כיון דרבה סובר אפי' במצא צואה במקומו הוי גברא חזיא וא"כ מאן דמחמיר בסמוך במי רגלים וסבר דגברא דחויא הוא הוי חד לגבי תרי דהלכה כרבים כנ"ל:

בד"ה אלא דכ"ע כו' ותימא דבמסכת ר"ה אר"י כו' וכן במגילה נמי כו' עכ"ל. והרי"ף ז"ל כתב דיש לחלק בין שופר ומגילה לתפלה דבתפלה יש להחמיר טפי לענין הפסק ולפי שיטתו צ"ל דהא דאמרינן בסמוך לימא בהא קמיפלגי היינו נמי לענין תפלה לחוד ונראה דתוס' דהכא לא ניחא להו לפרש כן דאי איתא דשייך לחלק בכה"ג אם כן מאי מקשה סתמא דתלמודא בר"ה מדר"י למאי דס"ד מעיקרא דס"ל בק"ש במבואות המטונפות חוזר לראש ומאי קושיא הא מהאי טעמא גופא מצי לחלק בין ק"ש לשופר ומגילה דהא אשכחן בהדיא דהחמירו בק"ש טפי לענין הפסקה דאין להפסיק אפילו בשאילת שלום בעלמא מאי דלא אשכחן בכל דוכתא אלא בק"ש ותפלה וכדאמרינן לעיל בהדיא אפילו בהלל ומגילה דשוו לק"ש לענין קורא למפרע אפ"ה מסקינן דפוסק ואין בכך כלום וכ"ש לענין תקיעות דקיי"ל כרבנן דר"י דסוף מסכת סוכה דכל חדא מצוה באנפי נפשה היא וא"כ מלתא דפשיטא מה"ט גופא יש לחלק בין שופר ומגילה לק"ש לענין דיעבד ושהה כדי לגמור אע"כ משמע להו להתוס' לענין שהה כדי לגמור את כולו לא שייך לחלק כלל כיון דלא תליא אלא בסברא אפילו במילי דרבנן. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. משא"כ לתירוצא דשר מקוצי דמחלק מסברא בין היכא שראוי לקרות ובין גברא דלא חזיא שאינו ראוי לקרות א"ש דחילוק זה הבין השר מקוצי ממסקנת הגמרא דר"ה גופא דלפירושו הא דקאמר ליה ר"י לרבי אבהו לדידי לא סבירא לי היינו משום דר"י סבר דהוי גברא חזיא דאין צריך להפסיק במבואות המטונפות. אבל לדידך דאית לך שצריך להפסיק וכיון דאין ראוי לקרות באותו שעה מש"ה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש נמצא דכל זה לא למדו השר מקוצי וסייעתו אלא משנויא דמסקנא דר"ה אבל המקשה דהתם דלא אסיק אדעתיה הך מילתא וסבר דר"י מדעתיה דנפשיה אמר לרבי אבהו שצריך לחזור לראש מש"ה מקשה שפיר דר"י אדר"י. אבל בשיטת הרי"ף לא שייך לומר כן שהרי הוא סובר דלקושטא דמלתא ר"י ורבי אבהו פליגי לכן שיטת הרי"ף צ"ע ויבואר בק"א:

בא"ד ורבינו יודא פי' דהכא לא מצי למימר כו' עד סוף הדיבור. וע' במהרש"ל ומהרש"א ז"ל שכתבו לפרש שיטת רבינו יודא על דרך שיטת הרא"ש ז"ל בתחלת דבריו אלא שיש קצת שינוי בין פי' מהרש"ל לפי' מהרש"א. ולע"ד לא יתכן לפרש כן פי' ר"י דהא הך סברא שכתב הרא"ש ז"ל לאו סברא פשוטה היא כ"כ כמו שאבאר ואי איתא שרבינו יודא נמי מהך סברא מפרש כן לא הו"ל לסתום אלא לפרש אלא מה שנלע"ד בפירוש ר"י היינו משום דלישנא דתלמודא משמע ליה דהא דקאמר לימא בהא קמיפלגי אין הכוונה דר"ח ורב המנונא דפליגי הכא בשהה כדי לגמור את כולה פליגי נמי בכל דוכתא כיון דעיקר מילתייהו לא קאי אלא לפרש הברייתא דבהכי איירי וא"כ אי ס"ד דבכל מקום ששהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש א"כ אמאי נקט מים שותתין על ברכיו. אלא דע"כ אפילו למ"ד חוזר לראש היינו דוקא בכה"ג שלא ראוי לקרות אבל בעלמא מודו והיינו כסברת השר מקוצי דסליק מיניה. אלא דלענין דינא דפשיטא ליה לשר מקוצי דכיון דמשני הש"ס דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש ולא קאמר איפכא משמע דהכי הלכתא. ואהא מפרש רבינו יודא דאין מכאן ראיה דאפשר אפילו בכה"ג למאן דסובר דאין חוזר אלא למקום שפסק בדלא שהה ה"ה בדשהה. וכיון דבהכי פליגי אפשר דהלכה לגמרי כמ"ד למקום שפסק. אלא הא דלא קאמר סתמא דתלמודא איפכא דכ"ע אינו חוזר לראש היינו משום דלא מצי לומר כן כדמסיק רבינו יודא וכיון דלא חוזר לראש ודאי גברא חזיא הוא. ומ"ש ר"י נמי בדשהה קמיפלגי אין הכוונה בדשהה בלחוד קמיפלגי ז"א דהא לפי סברת המקשה נמי בדשהה קמיפלגי אלא הא דקאמר ר"י בדשהה קמיפלגי ר"ל בין בדשהה בין בדלא שהה קמיפלגי כדפרישית ואהא מסיק שפיר דא"א לומר כן. כן נ"ל ברור בכוונת רבינו יודא ודלא כמהרש"ל ומהרש"א ועיין עוד בק"א ובחידושינו בסוף מסכת ר"ה ודו"ק:

בגמ' ר"ח ורב המנונא כו' חד אמר למקום שפסק. לכאורה יש לתמוה דא"כ מאי קמ"ל בברייתא דחוזר ומתפלל דבשלמא למסקנת התוס' בד"ה ממתין דאפילו אם יש בהם טופח ע"מ להטפיח מותרים א"כ מצ"ל שפיר דהא גופא קמ"ל בברייתא דא"צ להמתין אלא עד שיכלו המים ממש ולא יותר משא"כ לפירוש הרב רבי יוסף שהביאו התוס' ודאי קשה ול"ל דהא גופא אתי לאשמעי' בברייתא שאינו חוזר אלא למקום שפסק הא ליתא דאדרבא לישנא דברייתא איפכא משמע מדקתני וחוזר להתפלל ולא קתני חוזר לתפלתו משמע ריהטא דלישנא חוזר לראש אלא מסברא בעלמא פשיטא ליה לר"ח דע"כ למקום שפסק איירי ברייתא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב בדוחק דאתי לאשמעינן שאין צריך לעקור רגליו ממקום ההשתנה דקס"ד דאע"ג שנבלעו בקרקע אפ"ה זילא מילתא קמ"ל דלא לאחר זה מצאתי שב"י כתב בשם הגהות מיימון שצריך באמת להרחיק ד' אמות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע מיהו מלשון המקשן בסמוך דקאמר לימא בהא קמיפלגי משמע קצת כפירוש הרב רבי יוסף דאם לא כן מאי ס"ד מעיקרא לאוקמי ברייתא דוקא בשהה כדי לגמור את כולה משא"כ לשיטת הרב ר"י א"ש דס"ד דמסתמא כיון שצריך להמתין עד שיבלעו המים בקרקע ולבדוק בבגדיו אם יש בהם טופח על מנת להטפיח א"כ מסתמא שוהא כדי לגמור את כולה אלא כיון שכל הפוסקים פסקו דלא כהרב ר"י א"כ צ"ל דהא דקאמר לימא בהא קמיפלגי היינו משום דפשיטא ליה דבלא שהה כ"ע מודו דאינו חוזר לראש דגברא חזיא הוא והיינו כדפרישית בסמוך כיון דחזינן דרבה סבר דאפילו במצא צואה במקומו תפלתו תפלה דהוי גברא חזיא כ"ש בהאי דמים שותתין על ברכיו דקיל מיניה כדפרישית דאפשר דרבא נמי מודה כל זה לסברת המקשן משא"כ למסקנתו דר"א ע"כ מפרש מאי דאמר חוזר לראש משום דגברא דחויא הוא כרבא דלעיל דס"ל דבכל ענין הוי גברא דחויא כנ"ל:

דליכא עלואי לא האי ולא האי אין צריך לומר דרב הונא עדיין פנוי הי' ולא שימש מטתו לעולם אבל הכוונה דאותו יום לא הוה וכו' ואיננו אפילו טבול יום ואף דאפי' התורה היתה ראוי ליתן לטבולי יום כדאמרי' במס' שבת דף פ"ו ע"ב והרי כל עקר טבילת בעלי קריין אסמכהו על חורב מ"מ היכי דאיכא מי שהערב שמשו הוא עדיף מטבול יום:

רב חמא טביל וכו' פירש"י ובירך. כוונת רש"י דאך שייך למימר ולית הלכתא כוותי' דאטו אין אדם רשאי להחמיר על עצמו. ולכן פירש"י שבירך על הטבילה ובזה לית הלכתא כוותי' וכמו"ש התוס' לענין טבילה בערב יוה"כ:

אלא יקצר פירש"י כל ברכה וברכה. ונראה דהיינו לרב לקמן דף ך"ט ע"א דאלו לשמואל היינו הבינינו ומשום דרב ושמואל הלכה כרב ועוד דהא אמרי' שם דאביי לייט אמאן דמצלי הבינינו ולפי הנראה לא גריס רש"י שם גירסת התוס' בד"ה לייט וכו' דגרסי וה"מ במתא וכו' דאי הוה שרי בדרך הי' ראוי להתיר גם לב"ק ועוד נלע"ד דגם רש"י סובר דב"ק שנזכר בתפלתו אם נזכר קודם שסיים חונן הדעת מצלי הבינינו אבל אם נזכר אחר שסיים חונן הדעת אי אפשר לומר שוב כלם בברכה אחת דשמונה לא תיקן משא"כ לקצר כל ברכה וברכה שייך בכל מקום שנזכר:

וחוזר ומתפלל. לכאורה זה הוא מימרא שא"צ ודי באמרו פוסק עד שיכלו המים. בשלמא למ"ד חוזר לראש ניחא דלזה כיונה הברייתא שחוזר ומתפלל מה שכבר התפלל אבל למ"ד למקום שפסק קשיא. ואפילו למ"ש התוס' בד"ה ממתין שהקילו כאן שא"צ להמתין עד שיבלעו אכתי קשה לשון חוזר ומתפלל ודי באמרו ממתין עד שיכלו המים ומתפלל. ונלע"ד שכוונתו דלא נימא שאף שהקילו כאן כיון שכבר עומד בתפלתו שא"צ להמתין עד שיבלעו לגמרי אכתי לא יהא עדיף מב"ק שנזכר באמצע תפלתו שג"כ איבו מפסיק אבל עכ"פ יקצר והוה אמינא שגם זה יקצר קמ"ל דחוזר לתפלתו ממש כמו שמתפלל תמיד כל ברכה כתיקנה. אלא דכ"ז תינח למסקנת התוס'. אבל לפמ"ש בתחלת הדבור בשם הרב ר' יוסף שבאמת אינו חוזר לתפלתו כי אם שנבלעו בקרקע הדק"ל דמאי קמ"ל. ושוב ראיתי בפני יהושע שכתב דקמ"ל דא"צ להרחיק ד"א כדעת הגה"מ שהביא הב"י בסימן ע"ז. ובמחילה מכבודו שהי' סבור שהגה"מ בעי ריחוק ד"א אפילו נבלעו ולא כן הוא והג"מ הם סוברים כדעת הרב ר' יוסף דבעינן נבלעו אלא שהר"י כתב שמסתמא נבלעו והג"מ מיירי אם לא נבלעו. והנכון דקמ"ל דא"צ להמתין עד שלא יהי' רישומן ניכר והר' יוסף כתב שמסתמא אין בהם כדי להטפיח אבל מסתמא עדיין רישומן כיכר ועיין לקמן דף ך"ה ע"א והיא גופה קמ"ל ברייתא כאן דסגי עד שלא יהי' בהם כדי להטפיח:

עד שיכלו המים וכו' עמ"ש התוספות ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן מחזיק ברכה אורח חיים סימן צ"ב בס"ד:

בקילעא. כניסת הבית חדר שלפני הטרקלין שקורין פורטיג''ו בלעז: אצטמיד. נתחזקו שבריו ונצמדו כלומר צורך לנו עוד בו: וקא מיפלגי אמוראי. רב דימי ורבין: דאמר מר. גבי עשר תקנות בב''ק בפרק מרובה: אמר רבא הלכתא וכו'. אפלוגתא דאמוראי הוא דפסק רבא דפליגי אליבא דרבנן מיהו השתא אנן כרבי יהודה בן בתירא נהגינן כדאמר רב נחמן לעיל ורב נחמן בר יצחק בתרא הוה: לעצמו. לעסוק בתורה לעצמו אבל ללמד לאחרים מ' סאה: ור''י אומר מ' סאה מ''מ. מ' סאה שאמרו בכל ענין שהן ולקמן מפרש לה: חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא. פליגי ארישא בפירושא דמילתא דת''ק: אסיפא. דר' יהודה: ל''ש אלא בקרקע. לא תימא מ''מ דר' יהודה לאכשורי בכלי אתא דאין כשר אלא מ' סאה בקרקע ולקמן בעי א''כ מאי מ''מ: אבל לאחרים מ' סאה. והכא נמי דלאפוקי אחרים ידי חובתן כלאחרים דמי: דנפול עילואי. לאו דוקא אלא טבלתי במ' סאה: לא האי ולא האי. לא הוצרכתי לא לזו ולא לזו שלא ראיתי קרי: טבל ובירך. רגיל היה לעשות כן דהו''ל ללמד אחרים ובשאר ימות השנה לא היה טובל אלא נותן עליו ט' קבין: ולית הלכתא כוותיה. דכי היכי דלעצמו בנתינה לאחרים נמי בנתינה אי נמי דקיי''ל כרבי יהודה בן בתירא: מתני' לא יפסיק. תפלתו לגמרי אלא יקצר כל ברכה וברכה ואומר כל הברכות בקוצר: במים הרעים. מים סרוחים: עד שיתן לתוכן מים. ובגמרא (ד' כה:) מפרש כמה מיא רמי ואזיל ומפרש לה בחסורי מחסרא והכי קתני לא יקרא אצל מי רגלים עד שיתן לתוכן מים: וכמה ירחיק מהם. ממי רגלים: גמ' מגמגם. במרוצה: יותר מג' פסוקים. כגון בבית הכנסת דאי אפשר לפחות כדתנן (מגילה פ''ג ד' כג:) הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים: והתניא לצדדין. א''צ להלך עד שתהא לאחוריו: דאפשר. לילך לפניו ילך לפניו עד שתהא לאחוריו: לא אפשר. כגון יש נהר לפניו מסתלק לצדדים:

ונחזי עזרא היכן תקן. בהרבה מקומות גבי שאר תקנות לא פריך גמרא הכי אלא שאני הכא דדבר הרגיל בכל יום הוא על כן אנו זכורים: ולית הלכתא כוותיה. דטבילה בכל יום ארבעים סאה אלא אפילו לאחרים נמי סגי בתשעה קבין אי נמי הכי פירושו ולית הלכתא כוותיה אלא כר' יהודה בן בתירא דאמר דברי תורה אין מקבלין טומאה וי''מ דוקא לתורה אבל לתפלה צריך טבילה ופי' ר''י דלא שנא והטובל בערב יוה''כ אין לו לברך והמברך הוה ברכה לבטלה: אלא דכולי עלמא חוזר לראש. וה''ה דהו''מ לאוקמי דכולי עלמא אין חוזר לראש ומדלא מוקי הכי ש''מ דהלכה דחוזר לראש וכן לקמן בהדיא אמר ר' אבהו חוזר לראש ותימה דבמסכת ר''ה (דף לד:) א''ר יוחנן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא אלמא תקיעות מצטרפות אע''ג דשהה כדי לעשות כולם וכן במגילה (פ''ב ד' יח:) נמי דאמרינן אמר רב אין הלכה כרבי מונא דאמר אם שהה חוזר לראש דקאמר נקוט דרב ביבי בידך ואומר השר מקוצי דיש לחלק דשאני הכא דאין ראוי לקרות וכן לקמן (ד' כד:) דרבי אבהו אזל במבואות המטונפות דהתם כ''ע מודו דחוזר לראש אבל היכא דגברא חזי כמו מגילה ושופר כולי עלמא מודו דאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ורבינו יהודה פירש דהכא לא מצי למימר דכולי עלמא דאין חוזר לראש ובדשהה קמיפלגי דהא לכ''ע הוי גברא חזי כיון דאינו חוזר לראש אבל ודאי אי הו''מ למימר הכי הוה אמר ליה: והא זבח רשעים תועבה. פר''י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה: אע''פ שהתפלל תפלתו תועבה. והוי מעוות לא יוכל לתקן ור''י פי' דיחזור ויתפלל: ממתין עד שיכלו המים. במשתין על גבי קרקע או ע''ג בגדים ואין שם טופח ע''מ להטפיח כדמשמע לקמן (ד' כה.) כגון דעביד טיף טיף שנבלעין מהרה כן פי' הרב רבי יוסף ומיהו נראה אפילו אם יש בהן טופח על מנת להטפיח מותרין כיון דמדאורייתא אינן אסורין אלא כנגד העמוד בלבד ורבנן הוא דגזור וכיון שעומד כבר בתפלתו לא אטרחוהו רבנן לחזור בתפלה: