דף כא - א
ומדייקת הגמרא: והא פרה אדומה, דטמויי מטמינן ליה לכהן העובד בה לאחר שקידש ידיו ורגליו, דתנן: מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה [בטומאת שרץ, שיש לה טהרה בטבילה בו ביום], ומטבילין אותו לאחר מכן, והיה אותו כהן השורף את הפרה טמא טומאת טבול יום. ועשו כן כדי להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרים שאין הפרה נעשית בטבול יום אלא אך ורק במעורבי שמש, שכבר שקעה שמשם ונטהרו לגמרי, היתה נעשית!
ושמע מינה שקידוש ידים ורגלים לא פסלה בה טומאה, שהרי טמאוהו אחר שקידש ידיו ורגליו, ובכל זאת הוא טובל מיד, וחוזר לעבודתו מבלי שיצטרך לקדש ידיו ורגליו פעם נוספת [1].
ודחינן: שאני פרה מיתר הקדשים, הואיל וטבול יום כשר בה לעבודה, לא פסיל בה טומאה בקידוש שלה, מה שאין כן שאר הקדשים, שטבול יום פסול בהם, לכן גם טומאה פוסלת בהם את הקידוש ידים ורגלים שלהם [2].
ותמהה הגמרא: אי הכי, שחלוק דין קידוש ידים ורגלים בפרה משום שטבול יום כשר בה, למה לי כלל דמקדש לידיו ורגליו? והרי אין קידוש ידים ורגלים שלה כשאר קידוש לעבודה של קדשים!?
ומתרצינן: כעין עבודה בשאר הקרבנות בעינן לעשות את עבודת הפרה, ולפיכך צריך גם לקדש ידיו ורגליו לפני עבודתה.
איבעיא להו: מהו לקדש ידיו ורגליו על ידי הטבלתם בתוך הכיור? [3] האם משמעות הכתוב "ורחצו אהרן ובניו ממנו" היא שרק ברחיצה של מים היוצאים ממנו אמר רחמנא, ולא על ידי טבילה בתוכו [4], או דילמא יכול לקדש ידיו ורגליו אפילו בטבילה בתוכו? [5]
אמר רב נחמן בר יצחק, תא שמע: כהן שקידש מחוץ לעזרה, או שטבל כל גופו במי מערה הכשרים לטבילה אך לא קידש ידיו ורגליו מהכיור או מכלי שרת אחר, ועבד - עבודתו פסולה!
ודייק רב נחמן בר יצחק שפסולו הוא דוקא משום שטבל במי המערה ולא קידש ידיו ורגליו במי הכיור, הא טבל ידיו ורגליו בתוך מי כיור, שהוא דומיא דטבל כל גופו בתוך מי מערה, ועבד - עבודתו כשירה! כי אם נאמר שעבודתו פסולה, למה נקט "טבל כל גופו במי מערה", והרי אפילו טבל ידיו ורגליו במי הכיור עבודתו פסולה. אלא שמע מינה, שהחסרון בטבל במי מערה הוא רק משום שהם לא מי כיור, אך אם יטבול במי הכיור, הרי זה נחשב לקידוש ידים ורגלים!
ודחינן: לא. לעולם אפילו אם טבל ידיו ורגליו בכיור כמו שטבל במי המערה אין זה נחשב לקידוש. ומה שנקט "טבל במי מערה", כי מי מערה איצטריכא ליה לתנא להשמיענו שאינם מקדשים. שלא תאמר קל וחומר - אם כל גופו טובל בהן ונטהר בהן מטומאת גופו משום מעלתם שהם מים שאינם שאובים, ידיו ורגליו לא כל שכן שיתקדשו אם יטבלם במי המערה [ואינו כמטביל במי הכיור שאינו מקדש, כי הם מים שאובים], לפיכך נקט תנא "או שטבל במי מערה", להשמיענו שאינם מועילים לקדוש ידים ורגלים על אף שמועילים לטהרת כל הגוף [6].
אמר רבי חייא בר יוסף: מי כיור נפסלין בלינה בשני זמנים נפרדים, האחד בשקיעת החמה, והשני כאשר עולה עמוד השחר.
בשקיעת החמה, נפסלים כל "מתירי" הקרבנות שלא נעשתה בהם עבודתם במשך היום. והיינו, אם לא נעשו כל עבודות הדם או הקומץ, שהם מתירי הקרבן לאכילה ולהקטרה, ושקעה החמה, נפסלו המתירים שנותרו, ואין הם ראויים עוד לעבודה. אך איברי הקרבנות שנותרו, שאינם "מתירי הקרבן", הרי הם מוקטרים גם במשך הלילה, עד עמוד השחר [7].
שני הזמנים הללו, שקיעת החמה ועלות השחר, הם גם הזמנים שבהם נפסלים מי הכיור, אך הפסול אינו פסול מוחלט אלא הוא תלוי ביחס לעבודה שמקדשים לפניה את הידים והרגלים.
ביחס לעבודת ה"מתירים", נפסלים מי הכיור מיד עם שקיעת החמה, כמתירין עצמן, שנפסלים בשקיעת החמה.
ולכן, גם אם ישקיעו את הכיור לפני עלות השחר בבור המים, ולכן לא יפסלו המים שבכיור מצד לינה אפילו כשעלה עמוד השחר, אלא הם ימשיכו להיות ראויים לקדש בהם גם למחר לצורך עבודת הכהנים בהקטר אימורין למחר, בכל זאת, יחול פסול במים לגבי זה שלא יהיו אותם המים ראויים לקדש בהם את הידים ורגלים לצורך עבודה במתירים למחרת בבוקר. ופסול זה של המים לגבי קידוש ידים ורגלים לעבודה במתירין, חל מיד בשקיעת החמה, כיון שאז נפסלים המתירים עצמם, בשקיעת החמה.
אך ביחס לעבודת אברים המוקטרים במשך כל הלילה, לא נפסלים מי הכיור עד שיעלה עמוד השחר, אלא הרי הם כאברים עצמם, שנפסלים רק בזמן עלות השחר. [8] ולפיכך, אם ישקעו את הכיור בבור המים לפני עמוד השחר, ויחזרו ויעלו אותו מהבור לאחר עמוד השחר, לא יפסלו מי הכיור בלינה מלקדש בהם לעבודה בהקטרת האיברים, אלא הם יהיו ראויים לקדש בהם ידים ורגלים לצורך עבודות הקטר חלבים גם ביום המחרת [אבל, כאמור, הם יהיו פסולים לקדש בהם ידים ורגלים לצורך עבודה ב"מתירים"]!
רב חסדא אמר: אף לעבודה במתירין אין נפסלין מי הכיור בלינה אלא בעמוד השחר, כאברין, שאינם נפסלין בלינה עד שיעלה עמוד השחר.
וטעמו של רב חסדא הוא, משום שפסול הלינה של מי הכיור הוא מחמת שהתקדשו בכלי שרת, וכל המתקדשים בכלי שרת נפסלים בלינה, וזמנה של לינה זאת הוא כשיעלה עמוד השחר.
ורבי יוחנן אמר: כיור, כיון ששקעו בבור לפני שקיעת החמה, שוב אין מעלהו מהבור עד שיעלה עמוד השחר למחרת, כדי שלא יפסלו מימיו בלינה.
והניחה עתה הגמרא שאין מעלין את הכיור בלילה אפילו לא לשעה קלה כדי לקדש ידים ורגלים לעבודת הקטר חלבים הנעשית בלילה, משום שבהעלאה הזאת יפסלו המים בלינה מיד, ולא יהיו ראויים אפילו לקידוש לצורך הקטר חלבים.
ובכך נחלק רבי יוחנן בין על רבי חייא בר יוסף ובין על רב חסדא, שהרי לרבי חייא בר יוסף המים הנשארים אחר השקיעה ראויים לקדש בהם להקטר חלבים ואברים, וכל שכן לרב חסדא.
והוינן בה: למימרא, שלדעת רבי יוחנן אם יעלו את הכיור מהבור לשעה קלה בלילה יפסלו המים בלינה, ולעבודת לילה, שהיא הקטר חלבים ואיברים, נמי לא חזי לקדש בהם, והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משמיה דאילפא - כיור שלא שקעו מבערב, מקדש ממנו לעבודת לילה, ולמחר אינו מקדש! ואם כן, נמצא שלדעת רבי יוחנן אין המים נפסלין לקדש לצורך הקטר חלבים ואברים אלא בעמוד השחר?! [9]
[וכעת הבינה הגמרא כי מה שאמר רבי יוחנן בשם אילפא ש"למחר אינו מקדש", ביאורו שאפילו אם ישקעהו בבור לפני עלות עמוד השחר יפסלו המים לעבודת המתירים למחר, משום הלינה בשקיעת החמה ביחס למתירים!]
ומתרצינן: מאי דאמר רבי יוחנן "כיור ששיקעו בבור לפני שקיעת החמה שוב אינו מעלהו", אין כונתו לומר שאם יעלהו בלילה יפסלו המים מיד ואפילו להקטר חלבים ואיברים. אלא בזה נמי סבר רבי יוחנן כרבי חייא בר יוסף שאינם נפסלים לעבודת הקטר איברים בלילה. ומה דקאמר "אינו מעלהו" הוא משום שאם יעלהו בלילה יפסלו המים לעבודת היום של המתירים, למחרת. אבל לעבודת הלילה של הקטר איברים, המוקטרים גם בלילה, חזי, ראויים אותם המים לקדש בהם, לפי שאינם נפסלים לעבודות הנעשות גם בלילה אלא אם היו מחוץ לבור בעלות עמוד השחר.
ופרכינן: [1] אי הכי, היינו דרבי חייא בר יוסף! ואם כן תימה, מה הוסיף רבי יוחנן באומרו "כיור כיון ששקעו, שוב אין מעלהו"?! ומשנינן: לא אמר רבי יוחנן שאינו מעלה את הכיור אחרי ששקעו משום שיפסל לעבודות היום של המתירים מדאורייתא, וכדברי רבי חייא בר יוסף. אלא לרבי יוחנן, גזירה היא מדרבנן שלא יעלה את הכיור מהבור משום שחששו חכמים שמא לא יחזור וישקיע אותו בבור באותו הלילה, ויפסלו המים בלינה בזמן עלות עמוד השחר.
ולפי זה שפיר נקט רבי יוחנן בלשונו לשון איסור ["שוב אינו מעלהו"], ולא נקט לשון פסול. כי לדבריו בהעלאה אינו נפסל, אלא שאסור להעלות שמא ישהה את הכיור עד לעלות עמוד השחר, ואז יפסלו המים בלינה.
ואילו רבי חייא בר יוסף נקט בדבריו לשון פסול [מי כיור נפסלין למתירין כמתירין], ולא נקט לשון איסור, כי הוא סובר שאין האיסור להעלות מצד גזירה בלבד שמא ישכח ולא יחזירנו, אלא עצם ההעלאה תפסול את המים מיד.
הערות
[1] ביאור מהלך הסוגיא לפי רש"י ולפי תוס': לרש"י, תירוץ הגמרא לעיל "אינו מעלהו לעבודת יום אבל לעבודת לילה חזי" פירושו שרבי יוחנן אמר אינו מעלהו לעבודת היום, כוונתו שלא נפסל אלא לעבודת יום מחר, ולכך לא יעלהו, אבל לעבודת לילה לא נפסל. וגם גזירה ליכא, וכרב חייא. וכך נראה גם מדברי תוס' [בתחילת ד"ה מאי, ובד"ה הגה"ה]. ופירוש רבינו בתוס' נקט שאינו מעלהו משום חשש שיטעו להכשירו לעבודת יום מחר, וכבר בשלב זה נקטה הגמרא שאיסור העלאה הוא משום גזירה. "איכא בינייהו גזירת שיקוע" לרש"י כך היא מסקנת הגמרא, רבי יוחנן סובר כרב חסדא שאין נפסל כלל בשקיעת החמה ואפילו למתירין, אלא בעלות השחר. ורק גזרו לשקעו כדי שלא ישכחנו בעלות השחר בחוץ ויפסל. אך האחרונים ביארו בדברי תוס' [בתחילת ד"ה מאי] שכעת נקטה הגמרא שדעת רבי יוחנן כרב חייא בר"י, שנפסל בשקיעה למתירין, ונחלקו אם מותר להעלותו בלילה או שחוששין שמא ישכחנו בעלות השחר בחוץ ויפסל גם לאברים. ולפירוש רבינו בתוס', כוונת הגמרא לבאר את התירוץ הקודם, שרבי יוחנן סובר כרבי חייא רק דעתו שגזרו שלא יעלהו בלילה, ומטעם אחר, והוא, שמא יטעו להכשירו למחר, [ובשטמ"ק כתב שיטעו להכשירו כי יסברו שהיה שקוע כל הלילה]. ופירוש שלישי כתבו תוס' [בסוף ד"ה הגה"ה] שרבי יוחנן סובר שפסול למתירין רק מדרבנן ומפני גזירה, ולרבי חייא פסול מן התורה. "אי הכי למחר אינו מקדש", לרש"י כיון שרבי יוחנן סובר כרב חסדא, שאין פסול בשקיעה ולכן מקשינן למה אינו מקדש, ומתרצינן "שאינו צריך לקדש" כרבי אלעזר שאין לינה פוסלת. ועוד מקשינן על התירוץ שרבי יוחנן סובר כרב חסדא, שאם כן "היינו דרב חסדא". אך תוס' גרסו "אי הכי למחר אינו צריך לקדש", והקושיא לרבי יוחנן שסובר כרבי חייא, שנפסלין בלילה למתירין, ואם כן למה לא נפסלו המים כשהעלאן לתרומת הדשן. ורק משום כך מסקינן "למתירין מיחזא חזי" והיינו שרבי יוחנן סובר כרב חסדא ולכן רק כאן מקשינן "היינו כרב חסדא".
[2] בשפת אמת ביאר שכיון שפרה נעשית בטבול יום אין בה היסח הדעת, כי אין לו צורך להמתין עד שיוכל להטהר, ודינו כנטמאו ידיו. והגרי"ז ביאר כדרכו, שבפרה לא התחדש הפסול שגזרו רבנן לפסול בטומאה משום היסח הדעת, כי היא כשרה בטבול יום ואין בה דיני טומאה של קדשים. ועל קידוש יו"ר לא חלים אלא פסולי הקרבנות, ולא פסולי פרה אדומה. [וראה בספרו הלכות פרה אדומה שהוכיח כי אין פסול טומאה כשאר קרבנות, אלא פסול אחר התחדש בה, שתעשה בטהרה, וטבול יום הוא בכלל "איש טהור" ואינו פוסלה]. וראה קרן אורה שנקט כי גם לינה לא תפסול קידוש יו"ר בפרה, כי כל שאין פוסל במעשה הפרה אינו פוסל בקידוש, כמו שמצינו ביציאה ובטומאה, והיינו שכל דין שהקלו בו בפרה, הקלו בו בקידוש יו"ר שלה.
[3] האחרונים הקשו הרי מקדש יו"ר כאחת, ואם מקדשן בתוך הכיור נמצא שהוא חוצץ בינו לבין הרצפה, והרי אמרו לעיל [יט ב] שבשעת קידוש צריך לעמוד מדין שירות, ולכאורה כשם שחציצה פוסלת בעמידה לעבודה כך תפסול בקידוש. ובמנחת חינוך [ק"ו] העמיד באופן שמקדש ידו אחת או שתי ידיו בלבד, ואינו צריך לקדש רגליו עמם, כגון בהתלכלכה או הסיח דעתו מאחת מהן, [ראה לעיל שם הערות 9 10]. והנצי"ב כתב שכלי שרת אין חוצצין, שהרי מקשינן לעיל [שם] שיקדש מיושב, ומשמע שאין חשש להפסק בגדיו. וראייתו תמוהה שהרי בקושיית הגמרא שם עדין לא נודעה הדרשא שבתירוץ שקידוש נחשב כעבודה, ולפיכך לא היה שייך פסול חציצה בישיבתו. [וראה שם שהסיק כי הגירסא הנכונה בגמרא היא ללא תוספת "ורגליו" אלא הנידון על ידיו בלבד, וכדברי המנ"ח]. ובקהילות יעקב [י"ז] כתב שהכיור אינו מפסיק משום שעושה בו את המצוה, וכמבואר להלן [כ"ד. תוד"ה הואיל] שאם מטלטל כלי על ידי כלי אחר אינו נחשב חציצה. ויש שכתבו שהנפקא מינה לפרה אדומה הנעשית בחוץ ואין בה דין עמידה על הרצפה מהטעם שהרצפה מקדשתו, [כסברת תוס' להלן כד], אלא רק מדין הנאמר בעבודה ושבת ככל אחיו הכהנים שתהא עמידתו כשאר אחיו [כמבואר בספרי שופטים וברש"י שבת צג ב], וכיון שבפרה אין דיני עבודה נמצא שהקידוש הוא רק חיוב הגברא ומדיני כהונתו, נמצא שלא שייך בו חציצה, כי בפרה אין ריצפה שתקדשו. ויתכן שאף אם הגברא טעון קידוש לכהונתו, כגון בביאה ריקנית, אינו צריך לעמוד על הרצפה שתקדשו, כי חיוב העמידה נאמר רק בבא "לשרת", וכדעת הראב"ד סופ"ק דתמיד, ראה לעיל יט ב הערה 13.
[4] תוס' בחולין [קז א] הביאו שבה"ג [בסוף הלכות ברכות] הוכיח מסוגיין שבנטילת ידים יכול להטביל ידיו בכלי, ורק בקידוש יו"ר מיבעיא לן כי כתוב "ממנו" ולא בתוכו. והקשו על דבריו למה לא יהיה בכך חסרון בכח גברא הנצרך בנטילת ידים [ומשמע שבקידוש אין חסרון זה. ראה לעיל יט ב הערה 5 לתוס']. והרשב"א בתורת הבית [בית ו' שער ג'] ביאר דבריו שאילו בכל מקום אינה נחשבת נטילה, הרי אין צורך לכתוב "ממנו" כי אפשר ללמוד שאינה מועילה מעצם הכתוב "ורחצו" ואין זו רחיצה. ובמרדכי פסחים [סימן ר'] כתב שטעמו של הבה"ג הוא משום שהכנסת ידיו לתוך הכלי נחשבת ככח גברא וראיה ממה שנקראת רחיצה ולא טבילה, כי טבילה בשאובין פסולה. וראה בריטב"א [חולין שם] שנקט כי שכשוך היד בכלי מועיל משום שמנענע את המים בתוך הכלי ונחשב ככח הכלי, וראיתו מכיור שמקדש ממנו יחידי ומועיל משום כח הכלי. ובאור זרוע [נט"י ס"א] הביא שיש דוחים את ראית הבה"ג מכיור, [והוא הרשב"א במשמרת הבית שם] כי קידוש אינו צריך כח גברא, שהרי מצינו מקדש יחידי בתרוה"ד וכתב ליישב שבכיור היו נשפכים רביעות מים על ידי פתיחת הדד. ובזה נעשה כח גברא. ומסתבר שנחלקו הראשונים אם המיעוט "ממנו" נאמר בדיני הכיור, ואינו שייך כלל לדיני נטילת ידים, כי הוא דין בצורת העבודה בכיור, ואם כן אין ראיה משכשוך בכיור לאופן מעשה הנטילה, אלא רק אם נחשב ככלי או כח גברא. אך אם המיעוט נאמר במעשה הקידוש שיהיה דוקא דרך שפיכה ולא בשכשוך, הרי משמע שבחולין מתקיימת הנטילה גם בשכשוך, ומוכח שאין צורך במעשה שפיכה. וראה עוד בהערה הבאה. ועוד כתב שם הרשב"א בשם הרמב"ן שרק אם המים מונחים בכלי שאינו מחובר לקרקע מועילה בהן טבילה כנטילה, אך כשהכלי מחובר בקרקע נחשב כטבילה בשאובין שאינה מועילה. ובבית יוסף [או"ח ד'] כתב שאפילו אם לא מועיל השכשוך לנט"י לאכילה, מועיל לנטילת שחרית לתפילה, אך מאידך להעביר רוח רעה ודאי אינה מועילה כי צריך ליטול ג"פ ושכשוך ג"פ נחשב כפעם אחת, כי בפעם ראשונה נטמאו כל המים שבכלי.
[5] הרמב"ם [פ"ה מביא"מ ה"י] כתב ואין מקדשין בתוך הכיור או בתוך כלי השרת, אלא מהן, שנאמר ממנו ולא בתוכו, ואם קידש בתוכו ועבד לא חילל, וכתב הכסף משנה שפסק "שלא חילל" כי הוא בעיא דלא איפשטא, ומספק לא מחללינן עבודה. ובקרית ספר כתב ש"ממנו" נאמר למעט מכלי חול, ורק משום ששינה קרא וכתב "ממנו" במקום "בו" דרשינן למעט ולא בתוכו, ולכן מיעוט זה אינו גמור לפסול אלא רק לכתחילה. ובקרן אורה הקשה אם לא נפשט הספק כיצד הביא הרמב"ם את הדרשא "ממנו" ולא בתוכו שממנה למדו לפסול קידוש בתוכו. וראה לב אריה בחולין [קז א] ודבריו תמוהים. ומדברי הרמב"ם מוכח לכאורה שהנידון לפסול קידוש בתוכו אינו מדיני הכיור, אלא משום צורת מעשה הנטילה, שהרי פסל גם בתוך כלי שרת, אך בקרית ספר כתב שהוא הדין בשאר כלי שרת שהתרבו דומיא דכיור, ומשמע שאינו מדיני מעשה הנטילה.
[6] רש"י נקט [כאן ולעיל כ ב ד"ה עבודתו] שהוה אמינא שטבילת כל גופו דבר חשוב היא ועדיפה מקידוש יו"ר. אך הרמב"ם [פ"ה מביא"מ הי"א] כתב הטביל יו"ר במי מקוה אפילו במעין אין זה קידוש עד שירחץ בכלי, והיינו שהוה אמינא שטבילת יו"ר בלבד עדיפה מקידושם. [וטבילת כל גופו כבר ביאר שם בה"ה שאינה מועלה].
[7] רש"י פירש שמי הכיור נפסלים לפי זמן העבודה שעומדים לקדש לצורכה, ולפיכך אם עומדים לקומץ ודם נפסלין בשקיעת החמה, בין אם לא שקעם קודם לכן, ובין אם שקעם וחזר והעלם שעה אחת בלילה. אבל פסול לינה של מים העומדים לקדש לאיברים חל בעמוד השחר, ותלוי רק אם שקעו קודם לכן, ואילו אם העלאו אחר כך אינם נפסלין, כי אין זו לינה כשעלו ביום. וטעם החילוק בפשטות הוא משום שכל הלילה נחשב לינה למתירין, שהרי אינו ראוי להקרבתם, ואילו היום שלמחר כשר לאיברים, ורק זמן עלות השחר פוסלם, וכיון שהמים היו משוקעין לא נפסלו, וכמו שמים העומדים למתירין אינם נפסלים אם שוקעו קודם שקיעת החמה עד למחר. וכן משמע בחזו"א [ג' ה'] שאין למי כיור הקטרה אלא שפיכתן למצוותן, וכיון שמתירין עבודתן פסולה אחר שקיעה, גם המים שהוכנו להם זו שעת הקטרתן. אולם מדברי רש"י משמע לכאורה שאין פסול לינה תלוי בזמן שאינו ראוי לעבודה, שהרי הוצרך להביא מקרא שדם נפסל בשקיעת החמה דכתיב ביום זבחו יאכל, אך אם כן יקשה מה הטעם שמים העומדין לקדש לעבודת קובץ נפסלים, והרי קומץ אינו נפסל בלינה בשקיעת החמה אלא בעלות השחר, והלילה רק אינו ראוי לעבודתו. וראה ועיין מנחת אברהם מנחות [כ ב] ובהערה 1 לתוס'. ובאבן האזל [פ"ה מביא"מ הי"ד] נקט שאין פסול המים משום פסול המתירין אלא משום פסול הידים, וקידוש הידים נפסל בשקיעת החמה משום שאינם ראויות יותר לעבודה. ולדבריו אפשר לבאר כיצד תלוי דין הקידוש בסוגי העבודות אף אם ננקוט שהקידוש נעשה להכשר כהן, והיינו משום שהכהן אינו לעבודת מתירין בלילה. אך לשאר הביאורים בהכרח שהקידוש מדיני העבודה, כי אילו הוא להכשר כהן מה איכפת לן באיזה עבודה יעבוד וראה אשר לשלמה [מועד נז]. והגרי"ד סולוביציק ביאר שרבי חייא סבר שאין פסול במי כיור מצד עצמן אלא משום שעומדין לקדש לעבודות שנפסלות בלינה, ודינם תלוי בדין העבודה, ורב חסדא סובר שחל בהם פסול לינה בעמוד השחר מצד עצמן, כי התקדשו בכלי שרת, ולכן אף כשעומדין למתירין דינם כאברים, ורבי יוחנן סבר כרבי חייא, שנפסלין משום שעומדים לעבודות, וסבר שאין לחלק בין עומדים למתירין לאברים ונפסלין בשקיעת החמה, וראה עוד הערה הבאה והערה 4 לתוס'.
[8] בשטמ"ק [יח] העיר למה לא יפסל הקידוש ידים בשקיעת החמה כמו פסול המים, וכי פסול הקידוש אינו תלוי אם עומד למתירין או לאברים. ואיך מועיל הקידוש לעבודת לילה. וביאר שפסול מי כיור אינו מדיני המים, שהרי אינם עקיפים מהאברים שהם מקדשין לצרכן, והאברין עצמן לא נפסלים בלילה, אלא גזירה היא שאם תתיר לקדש ממים אלו לעבודת לילה יבאו לקדש מהם למחר גם לצורך מתירין אלא שישקעוהו לפני עמוד השחר, אך בקידוש אין לחוש, כי קודם עלות השחר אין קרבין מתירין, ואחר עלות השחר נפסל הקידוש גם לאברים ואין חשש שיטעה למתירין. וראה הערה 9 לתוס'. ובשפת אמת כתב שפסול המים העומדים לאברים חל כמתירין, כיון שגם קידושם בכיור חל גם למתירין ולפיכך דינם תלוי גם במתירין, אבל קידוש ידים חל לכל היום ולילה שאחריו, ולכן אינן נפסלים בשקיעה כמתירין.
[9] בחק נתן כתב שמקושית הגמרא מוכח שהבינה מדברי רבי יוחנן שלמחר אסור לקדש ממי כיור ששקעו, כי אילו ידענו שכוונתו ש"לא צריך לקדש" לא קשיא מידי שהרי יתכן שאמר לפי רבי שאינו מעלהו, ואילו לפי רבי אלעזר בר"ש אינו צריך לקדש. אך הגמרא העדיפה ליישב שכוונת רבי יוחנן שפסול רק לעבודת יום ונחלקו בגזירת שקוע, ולא נקטה שכוונתו "שאין צריך לקדש" כרבי אלעזר כיון שסברת ההוה אמינא דחוקה, שלא מסתבר לפסול את המים העומדים לאברין אף שהאברין עצמן כשרים בלילה.
[1] ביאור מהלך הסוגיא לפי רש"י ולפי תוס': לרש"י, תירוץ הגמרא לעיל "אינו מעלהו לעבודת יום אבל לעבודת לילה חזי" פירושו שרבי יוחנן אמר אינו מעלהו לעבודת היום, כוונתו שלא נפסל אלא לעבודת יום מחר, ולכך לא יעלהו, אבל לעבודת לילה לא נפסל. וגם גזירה ליכא, וכרב חייא. וכך נראה גם מדברי תוס' [בתחילת ד"ה מאי, ובד"ה הגה"ה]. ופירוש רבינו בתוס' נקט שאינו מעלהו משום חשש שיטעו להכשירו לעבודת יום מחר, וכבר בשלב זה נקטה הגמרא שאיסור העלאה הוא משום גזירה. "איכא בינייהו גזירת שיקוע" לרש"י כך היא מסקנת הגמרא, רבי יוחנן סובר כרב חסדא שאין נפסל כלל בשקיעת החמה ואפילו למתירין, אלא בעלות השחר. ורק גזרו לשקעו כדי שלא ישכחנו בעלות השחר בחוץ ויפסל. אך האחרונים ביארו בדברי תוס' [בתחילת ד"ה מאי] שכעת נקטה הגמרא שדעת רבי יוחנן כרב חייא בר"י, שנפסל בשקיעה למתירין, ונחלקו אם מותר להעלותו בלילה או שחוששין שמא ישכחנו בעלות השחר בחוץ ויפסל גם לאברים. ולפירוש רבינו בתוס', כוונת הגמרא לבאר את התירוץ הקודם, שרבי יוחנן סובר כרבי חייא רק דעתו שגזרו שלא יעלהו בלילה, ומטעם אחר, והוא, שמא יטעו להכשירו למחר, [ובשטמ"ק כתב שיטעו להכשירו כי יסברו שהיה שקוע כל הלילה]. ופירוש שלישי כתבו תוס' [בסוף ד"ה הגה"ה] שרבי יוחנן סובר שפסול למתירין רק מדרבנן ומפני גזירה, ולרבי חייא פסול מן התורה. "אי הכי למחר אינו מקדש", לרש"י כיון שרבי יוחנן סובר כרב חסדא, שאין פסול בשקיעה ולכן מקשינן למה אינו מקדש, ומתרצינן "שאינו צריך לקדש" כרבי אלעזר שאין לינה פוסלת. ועוד מקשינן על התירוץ שרבי יוחנן סובר כרב חסדא, שאם כן "היינו דרב חסדא". אך תוס' גרסו "אי הכי למחר אינו צריך לקדש", והקושיא לרבי יוחנן שסובר כרבי חייא, שנפסלין בלילה למתירין, ואם כן למה לא נפסלו המים כשהעלאן לתרומת הדשן. ורק משום כך מסקינן "למתירין מיחזא חזי" והיינו שרבי יוחנן סובר כרב חסדא ולכן רק כאן מקשינן "היינו כרב חסדא".
גמרא לעבודת לילה חזי א"ה היינו כו'. כצ"ל:
ברש"י בד"ה והא פרה כו' ושורפה אלמא כו' לה טומאה. הס"ד:
בד"ה א"ה כו' קידוש כשאר קידוש כו' :
ד"ה ה"ג כו' השחר כאיברים. הס"ד. ומ"ה מי כיור כו' לפסול עם עבודת כו' החמה כו' מי כיור כו' הכל דיבור אחד:
בד"ה לאיברים כאיברים כו' כמו שאיברים כו' לעבודת לילה. הס"ד: ומ"ה אף למתירין כו' ואם שיקעו כו' לעבודת היום הכל דיבור אחד:
ד"ה שוב אין כו' העלאתו ואתרוייהו פליג. הס"ד: ומ"ה לעבודת כו' חלבים. הס"ד:
ד"ה מאי אינו כו' קאמר לה שלא יפסלו כו' הכל דיבור אחד. ור"ל אינו מעלהו אף לעבודת לילה שלא יפסלו לעבודת היום ועיין כנ"ל:
בתוס' בד"ה מי כיור כו' באיזהו מקומן. הס"ד: ומ"ה כיור כו' משום אונס שינה כו' משמע להו שהיו ישינים בצפרא ולא עמדו משנתם בצפרא וע"ש:
בא"ד א"נ י"ל שהיה להם מים בכלי שרת אחר כו' . לא הבינותי זה דודאי קושיא לא היא מאין טבלו לתרומת הדשן דמים רבים בעולם רק מיד שמעלן פסולין לדעת המקשה א"כ מ"ש בכלי שרת אחר מכלי שרת דכיור דאין תלוי במי כיור נפסלין למתירין כו' רק העלאת לילה מן הבאר עושה לינה. ונראה דהא"נ אין כאן מקומו ושייך למטה בד"ה מאי אין מעלהו כו' אוא"ת ויפסול מימיו ומה בכך כו' ועיין. ואם נדחוק דקושיתם לא היה אמקדש לתרומת הדשן דכיון דלא אפשר בענין אחר שרי רק למה אינו מעלהו הא בלא"ה צריך להעלותו לתרומת הדשן ונפסלין המים של כיור לכל דבר ואהא אתי שפיר תירוצם של הא"נ. אבל אידך תירוצם ועי"ל כו' אין מקום לזה ודו"ק:
בסה"ד הא בלילה מחזי חזי. גם זה לא ידעתי היאך ניחא דא"ל הא בלילה חזי מקרות הגבר דא"כ אמאי צריך לקדש ביום ודו"ק:
בתוס' בד"ה כיור כיון ששקעו כו' דאין זריעה להקדש. הס"ד: ומ"ה כיור שלא כו' שקעו מעלהו לעבודת כו':
בתוס' בד"ה מאי אין מעלהו דקאמר לעבודת היום פי' כו' דר"י אית ליה גזירת שיקוע וכו' וי"ל דלא רצו כו' בתחלת הלילה או באמצעה וכו' זמן פסול מתירין של דם וקומץ כו'. ר"ל כיון שעתה היא זמן פסול של עבודת דם וקמיצה גופא קבעו ג"כ זמן שיקוע השתא אע"ג דלרבי יוחנן אינו פוסל למתירין אלא כאברים #(כ):
בא"ד שע"כ יש להן להעלותו כו' ולגזירת שיקוע ליכא למיחש. דכיון וכו' משקע ליה ולא דמי כו' וא"ת ויפסיל מימיו כו'. לר"ח בר יוסף דאית ליה נמי מצות שיקוע מאי מהני השיקוע הא מ"מ צריך להעלותו לתרומת הדשן ונפסל למתירין מאי אמרת דע"י כן יזכור וישקע אח"כ קודם עלות עמוד השחר מאי מרויחין בזה רק לאיברים ומי הוא שוטה וכו':
בא"ד לשומרן כשאר קדשים שלא יפסלו וכו' להו זריעה וצ"ל דהאי דפסלא להו לינה כו'. דהא דאמר אביי כו' וזה לשונו ומאי אינו כו' הכל דיבור אחד כצ"ל:
בא"ד (שייך לע"ב) רק בשקיעת החמה ובעמוד השחר וכו' . עיקר המכוון לתרץ קושית ויפסול מימיו ומה בכך לזה פי' דטעם שיקוע הוא שלא יטעה העולם #(ל) ויסברו כיון דמעלהו לאחר שקיעה א"כ למה שיקעו קודם שקיעת החמה ודאי שקיעת החמה הוא מכשירו לעבודת מחר עם עמוד השחר. ובשינויא גזירת שיקוע איכא בינייהו דהשתא אם מעלהו בלילה אינו פוסל לר"י #(מ) מפרשי שיסברו העולם ששיקועו בשקיעת החמה לבדו מתירו ועיין:
בא"ד כי אם להיות זכורין ע"י כן שיקוע דסוף הלילה שכשמצאוהו כו' כי אם יעלהו לאחר שקיעת החמה כו'. ר"ל אע"ג דמשום שמא ישכחו ולא יחזרו וישקעו ליכא למיחש דכיון שמצאו משוקע יחזרו לשקעו קודם עמוד השחר מ"מ יש לגזור שמא יאמרו שלהכשירו כו':
בא"ד שמא יאמרו שלהכשיר לעבודת מתירין למחר שיקעוהו בשקיעת החמה וכו' ופריך א"ה היינו דר"ח כו' שאנו צריכין אז לשקעו כדי כו'. ר"ל דצריך להשהותו בשיקוע שלא יאמרו שיקוע דשקיעת החמה הוא המתיר כדלעיל ושיקוע דשקיעת החמה גופא צריכא שיזכור שיקוע דסוף הלילה וק"ל:
בא"ד בשלמא לרבא דמוקי כו' הא כרבי דס"ל וכו' ולא כהאי דלא פשיט כו' כרבי קשיא דרבי אדרבי כו' ומצריך לשיקוע כדי לזכור כו' ומ"ש בהא דקאמר דכבר קידש מתחלת כו' ומ"ש התם דלא משקע ליה. הס"ד ומ"ה אי משקע ליה:
215ימים לסיום הש״ס