דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

ומה בעל מום שאוכל קדשים, ובכל זאת אם עבד בהם חילל אותם, אונן החמור ממנו, שאין הוא אוכל בקדשים, אינו דין שאם עבד חילל. [1] ודחינן: מה לבעל מום, שפסולו חמור שכן עשה בו קריבין כמקריבין, שהמום פוסל בין בקרבנות הקריבים ובין בכהנים המקריבין, תאמר באונן, שאין בו חומרא שכזאת?

ומתרצינן: זר יוכיח, שפוסל למרות שאין בו את החומרא של "קריבין כמקריבין"!

ופרכינן: מה לזר, שפסולו חמור, שכן אין לו תקנה, שהרי הוא פסול לעבודה לעולם, תאמר בכהן אונן שיש לו תקנה למחר משתגמר אנינותו?

ומתרצינן: בעל מום יוכיח, שיש לו תקנה כשיעבור מומו ובכל זאת הוא פוסל.

וחזר הדין. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן שהן מוזהרין מלעבוד בקדשים, ואם עבדו חיללו אותם. אף אני אביא אונן, שמוזהר מלעבוד, ואם עבד, חילל!

והוינן בה: היכן מוזהר אונן מלעבוד? אילימא משום שדרשו מ"ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", שמשמעותו, שכהן אחר שלא יצא אלא עבד כשהוא אונן, חילל. אם כן למה הוצרך כלל לפסול אונן מקל וחומר? והרי חילול - בגופיה של הפסוק כתיב ביה!

ומתרצינן: אלא, אזהרה לאונן נלמדת מ"הן הקריבו". וקסבר מפני אנינות נשרפה אותה חטאת.

שלא היו לה אוכלים, משום שהיו אוננים. ובשעה שקצף משה ושאל את אהרן ובניו: מדוע לא אכלתם את החטאת? ענו לו, שלא אכלו אותה מפני היותם אוננים, ולא פירטו בדבריהם אם כוונתם שהקריבוה באנינות, או שלא אכלוה מחמת אנינות. ולפיכך חזר משה ושאל, האם כוונתכם לומר שעברתם והקרבתם את החטאת באנינות ונפסלה בכך, ולכן שרפתם אותה? וענה לו אהרן: וכי הם הקריבוה? אני הקרבתי, והיה הקרבן כשר, אלא שלא היינו יכולים לאוכלה מחמת שהיינו אוננים, ולכן שרפנוה!

ומוכח משאלתו של משה, שאסור לאונן להקריב קרבן [2].

[ומה שהוצרך ללמוד מקל וחומר שאונן פוסל בעבודתו, אף שמשאלת משה "שמא הקרבתם אוננים" משמע שעבודתו מתחללת, משום שאפשר לפרש ששאלתו של משה היתה שמא עברתם והקרבתם אותה באנינות, וטעיתם לחשוב שהקרבן נפסל בכך, ובאמת אינו נפסל. ולפיכך הוצרך לקל וחומר לפוסלו].

ומקשינן: כיצד יתכן ללמוד דין אונן מהצד השוה של בעל מום וזר? והרי איכא למיפרך, מה להצד השוה שבהן, שכן לא הותרה מכללו. שבעל מום וזר אסורים בעבודה בכל הקרבנות, ולא הותר איסורן אצל שום אדם. תאמר באונן, שהותר איסורו אצל כהן גדול, שמותר להקריב כשהוא אונן!?

ומתרצינן: טמא יוכיח, שעל אף שהותר מכללו לעבוד בקרבן ציבור, הרי הוא מחלל בעבודתו בשאר הקרבנות [3].

ודחינן: מה לטמא, שהוא חמור, שכן הוא מטמא אחרים, תאמר באונן שאינו פוסל אחרים?

ומתרצינן: הנך, בעל מום וזר, יוכיחו שהם מחללים אף על פי שאינם פוסלים אחרים!

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמוזהרין מלעבוד ומחללים בעבודתן. אף אני אביא אונן, שמוזהר לעבוד, ומחלל את הקרבן בעבודתו.

ועדיין מקשינן: ולפרוך, מה להצד השוה שבהן, בזר ובעל מום וטמא, שכן לא הותרו מכללן אצל כהן גדול בקרבן יחיד, תאמר באונן, שהותר מכללו בקרבן יחיד אצל כהן גדול? [4]

ומתרצינן: שם טומאה מיהא אישתראי. שהרי הותר הטמא בקרבן ציבור, ולפיכך טמא יוכיח, שהותר מכללו, ומחלל בעבודתו [5].

רב משרשיא אמר: אתיא דין זה שאונן מחלל בעבודתו בקל וחומר מיושב - ומה יושב, שאוכל בהיותו יושב בקדשים, אם עבד כשהוא יושב חילל. אונן, החמור ממנו, שאינו אוכל בקדשים, אינו דין שאם עבד חילל!?

ואם תפרוך, מה ליושב שפסולו חמור יותר, שכן יושב פסול לעדות, עדיין אפשר להוכיח מיושב תלמיד חכם, שכשר לעדות אפילו בישיבה.

ופרכינן: מה לשם "יושב", שכן פסול לעדות במי שאינו תלמיד חכם?

ומתרצינן: רב משרשיא מהחומרא של "שם יושב", לא פריך!

ואם תימצי לומר פריך, אתיא אונן מיושב ומחדא מהנך [מבעל מום, או זר, או טמא] בצד השוה. כי באלו אין את החומרא של "שם יושב".

שנינו במשנה: אונן - פסול.

אמר רבא: לא שנו אלא בקרבן יחיד. אבל בקרבן צבור מרצה כהן הדיוט כשהוא אונן לכתחילה, קל וחומר מטומאה -

מה טומאה החמורה, שלא הותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, הותרה מכללה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור. אנינות, הקלה מטומאה, שהותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אינו דין שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור! [6]

מתקיף לה רבא בר אהילאי לרבא: הרי בפשטות משמעות הכתוב היא, שאונן אסור בעבודה בין בקרבן ציבור ובין בקרבן יחיד, שהרי לא חילק בו הכתוב. ואם באת ללמוד בקל וחומר ולהוציא את הפסוק מפשוטו, הרי יש לך ללמוד בקל וחומר גם על יתר הדינים של אונן וטמא, וכך תלמד:

א. לא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד [7] מקל וחומר - ומה טומאה הקלה, שהותרה אצל כהן הדיוט בצבור, לא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד. אנינות החמורה, שלא הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור, אינו דין שלא תותר אצל כהן גדול בקרבן יחיד!

אלא בהכרח, משמעות הכתוב היא שהיתר האנינות הוא בין בכהן הדיוט ובין בכהן גדול, ולא יוצא הכתוב ממשמעותו!

ב. ותותר טומאה אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר - ומה אנינות החמורה, שלא הותרה אצל כהן הדיוט אפילו בקרבן צבור, הותרה אצל כהן גדול אפילו בקרבן יחיד, טומאה הקלה, שהותרה אפילו אצל כהן הדיוט בקרבן צבור [שהרי בקרבן ציבור הותרה טומאה בסתם, ולא חילק הכתוב בין כהן הדיוט לכהן גדול] - אינו דין שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד?

וכן יש לדרוש להפך -

ג. ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מקל וחומר - ומה אנינות הקלה, שהותרה אצל כהן גדול אפילו בקרבן יחיד, לא הותרה אצל כהן הדיוט, ואפילו לא בקרבן ציבור. טומאה החמורה ממנה, שלא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אינו דין שלא תותר בכהן הדיוט בקרבן ציבור!?

ואם כך תדרוש בקל וחומר ותוציא ממשמעות סתמא דקרא לא תדע כיצד לדרוש, שהרי יש באפשרותך לדרוש בכמה אפשרויות הסותרות האחת את השניה, כשאינך יודע איזה מהן הנכונה.


הערות

[1] מראיית הגמרא "אונן שאינו אוכל אינו דין שחילל" משמע שאיסור אכילת קדשים באנינות הוא מדיני אכילת קדשים ולא מדיני האנינות, כי אילו כל האיסור משום שגורם שמחה באנינות הרי אין מכך ראיה לחומר איסור אנינות בקדשים, ומנלן שמחלל. [ובשם הגרי"ז ידוע שהוכיח ממקור האיסור "לא אכלתי באוני ממנו" שנאמר במעשר, ואילו הוא מדיני אנינות למה מזכירו בוידויו בין דיני מעשר, ובהכרח שהוא מדיני מעשר וקדשים]. ובמקור ברוך [ב, ד] דן אם אונן אוכל בקדשים הקרבים בבמה, וכל הנידון שייך רק אם האיסור לאכול הוא מדיני קדשים, ואונן הרי מותר לעבוד בבמה, ויתכן שהוקל דינו גם באכילת קדשי במה, אך אם האיסור הוא מדיני אונן לכאורה אין לחלק ולהקל בקדשי במה. [וראה דברי רבינו חננאל בפסחים [לו א] שלמד ממה שאמרו בוידוי מעשר שלא אכלוהו אונן, כי מדיני המעשר הוא ולא מדיני אונן, ולכן נחשב כלחם שאינו נאכל באנינות ואינו ראוי לצאת בו יד"ח מצה].

[2] הגרעק"א תמה למה הוצרכה הגמרא להעמיד את הלימוד לאזהרה מ"הן הקריבו" כמאן דאמר "מפני אנינות נשרפה", והרי גם למאן דאמר מפני טומאה נשרפה, מוכח משאלת משה שאסור לעבוד באנינות, כי סבר שטעו מפני האזהרה ובאו לידי שריפה. וראה תשובתו בהערה 2 לתוס' ד"ה והיכן]. ובפשטות הביאור כדברי תוס' [ד"ה קסבר] שכל עוד לא נודע המקור לפסול אונן אין לפרש את שאלת משה שמא טעו באזהרה, אלא שאל על טומאה, ואמר לו אהרן בניחותא שעדיין הוא יום ואינם יכולים לאכול באנינות, ואין ראיה לאיסור עבודה באנינות. אבל למאן דאמר "מפני אנינות נשרפה" אי אפשר לפרש כך, שהרי גם בלילה אסורים לאכול ולמה אמר "הן היום", ובהכרח שמשה שאל על טעותם, ואהרן ענה בלשון תמיהה "וכי הם הקריבו והלא הם אוננים", ומוכח שאונן אסור להקריב. וראה בנודע ביהודה [סוף קמא בשו"ת אחרון חביב לבנו] שתמה על הרמב"ם שפסק [פ"ב מביא"מ ה"ז] כתנא דבי רבי ישמעאל שלמד פסול אונן בק"ו מבעל מום, ובהכרח שסובר שמפני אנינות נשרפה, ואם כן היה צריך לפסוק שאנינות לילה דאורייתא [וכדלהלן קא. שלכן לא אכלו בלילה, והובא בתוס'] ואילו הרמב"ם פסק [שם ה"ט] שבלילה האנינות מדברי סופרים. עי"ש תשובתו.

[3] הגרי"ז דקדק מרש"י [בד"ה טמא] שהוכיחו רק מטומאה בקרבן ציבור, כי בו הטומאה הותרה, ולא הוכיח מקרבן פסח שקבוע לו זמן, כי בו הטומאה נדחית, ודיחוי אינו נחשב להותר מכללו. וראה להלן [כב ב] שנחלקו תוס' [ביומא נ א] והרמב"ם [פ"ד מביא"מ] אם בכל דיחוי טומאה בציבור צריך ריצוי ציץ, ואם רק על ידי ציץ מרצה הקרבן, ודאי שאין הוכחה מטומאה דחויה, כי בשאר פסולין אין ריצוי ציץ ולכן אינם נדחים, אך אין פסול טומאה קל מהם אלא משום ריצוי.

[4] רש"י פירש [בד"ה לא הותרו] שאונן הותר מכללו אצל כהן גדול, וראה במשנה למלך [פ"ג מאבל ה"י] שדן אם כהן הדיוט אונן עובד ואוכל ברגל, ובעולת שלמה הוכיח מכאן שאינו אוכל, כי אם כן מצינו שהותר מכללו גם בהדיוט, ולכאורה תמוה שהרי במו"ק [יד:] אמרו שכהן גדול עובד כשהוא אונן כי כל השנה כרגל אצלו, ומטעם זה יעבוד גם הדיוט ברגל. והנה דין כהן גדול אונן מפורש בהוריות [יב ב] שעובד ואינו אוכל, ונפסק ברמב"ם [פ"י ממעה"ק ה"כ, וראה במשנה למלך פ"ב מביא"מ ה"ו שדן אם מן התורה יכול גם להתחיל בעבודה או רק לגומרה]. ובתוס' רי"ד [מו"ק שם] נקט שאיסור אכילת קדשים הוא מדיני אנינות, אלא שכה"ג נחשב כרגל רק להקרבה ולא לענין אכילה. ובזכר יצחק [מד] ביאר טעמו, כי רק בעבודה יש חילוק בגדים בין כה"ג להדיוט, אך באכילה אין חילוק ביניהם, וגם אצל כה"ג אינו כרגל. וראה אור שמח [פ"ב מביא"מ ה"ח] שתמה על חילוק זה. אולם במנחת חינוך [רסד כט] ובחידושי הגר"ח [למו"ק שם] הוכיחו ממה שפרש"י שם שכהן גדול כרגל בכל השנה שהרי מקריב קרבנותיו באנינות, ולא נקט שעובד עבודה באנינות, כי יש חילוק בין אכילת קרבנות שנאסרה באנינות מדיני אכילת קדשים, ואיסור זה קיים גם ברגל שאין בו דיני אונן, לבין פסול אנינות שלא התחדש כלל בעבודת כהן גדול, והראיה משילוח קרבנותיו כי מה שאונן אינו משלח הוא מדין אנינות. והיינו שאין דין כהן גדול דוחה אנינות, אלא שלא התחדש בו פסול זה לגבי עבודה. וראה בזכרון שמואל [ס"ס לד, ועי' להלן יז ב הערה 3]. אלא אם כן קשה שהרי אין זה "הותר" מכללו, אלא לא נפסל כלל באנינות לעבודה. וכמו שכתב רש"י [בד"ה שם טומאה] לגבי היתר זר בבמה, שלא נחשב הותר מכללו כי לא נאסר מעולם, ומה איכפת לן שאנינות אסורה בהדיוט. וצריך לומר שהותר מכללו אינו דוקא באופן שהותר האיסור אחר שחל, אלא בכל אופן שהיה ראוי לחול והפקיעתו התורה נחשב כהותר, אך מצד האיסור בעלמא לא היה ראוי לחול, אלא רק כאיסור מחודש של זרות בבמה, אין היתרו נחשב כהותר מכללו. ועיין בדבר אברהם [ח"ג א] באורך.

[5] רש"י הקשה למה לא אמרו ששם זרות הותר בבמה, וכתב שלא נחשב כ"הותר" שהרי מעולם לא נאסר. וראה להלן [סח ב] דמקשינן "ונילף מבמה" שהזר כשר בה, וכי תימא מבמה לא יליף ופירש שם רש"י ש"במה כחול היא לגבי מקדש", ויתכן שזו כוונתו בסוגיין, שלא נאסר בה זר מעולם כי אין דיניה כדיני המקדש. וראה בהערה לתוס' [ד"ה שכן]. אמנם מהרי"ט אלגאזי [על הלכות בכורות לרמב"ן פ"ה אות מ] כתב בשם רש"י ותוס' שזר נחשב הותר מכללו לגבי איסורו לעבוד במקדש, ורק אינו מותר מכללו כטמא שהותר אפילו במקום שנאסר [כתירוץ השני בתוס'], ולכן לא מתרצינן שמצינו זר שהותר מכללו. ולכאורה נמצא שגם זר היה ראוי להאסר בבמה לולי הותרה בה זרות מקרא [בתו"כ אחרי ט ז] ולכן נחשב היתרו כ"הותר" מכללו. וכן משמע ממה שהוצרכה הוראת שעה להתיר זרות לגדעון כשהקריב בבמה [ראה בתמורה כח ב ובע"א הערה 4]. אך מקושית תוס' מוכח שלדעת רש"י זר לא היה ראוי להאסר משום שאין פסול זרות אלא מדיני המקדש. כמבואר בהערה 4 לתוס', ואינו יכול ליישב כתוס' שה"הותר מכללו" במנחות אינו קולא באיסור, שהרי פירש במנחות שם ש"יש בה צד קל". וראה הערה 5 לתוס'. ב. במקור ברוך [ב] דקדק שלא הוקשה לרש"י אלא מזרות ולא מבעל מום, והעלה מכך שבעל מום פסול בבמה אפילו בזר, כי מאחר שזר כשר לשמש בבמה מום פוסל בו, ואינו פסול בכהן דוקא. וראה מה שהבאנו לעיל [עמוד א הערה 3] לגבי זר טמא בבמה, ולכאורה לטעם שעבודת זר אינה עבודה, לא שייך בה פסול טמא ובעל מום, ואילו לטעם תוס' ביבמות ש"בני אהרן" הוזהרו על טומאה ולא זרים, יתכן שמום יפסול גם בזר. ולטעם של הכסף משנה שאין פסולי טמא אלא במי שראוי לעבודה, טומאה בזר תפסול בבמה, אך במום יש להסתפק. וראה אבן עזרא [ויקרא כא כד] על הפסוק "כל איש אשר בו מום וגו' וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל", ופירש "שלא יזבח להם שלמים בלי מום לולי הקבלה" וביאר המשך חכמה כוונתו ש"גם ישראל השוחט לא יהיה בעל מום, אך זה שלא כמו ששנינו להלן [לא:] שכל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה". וכתב ליישב שהכוונה לפסול זר בעל מום בבמה, כדמוכח בסוגיין שאין כהונה בבמה ויש פסול מום בבמה, עי"ש.

[6] הגרי"ז הקשה לפי דעת הרמב"ם [פ"ד מביא"מ ה"ז] שטומאה דחויה בציבור רק על ידי ריצוי ציץ, איך שייך ללמוד קל וחומר מטומאה לאנינות שאין בה ריצוי ציץ. ולכאורה מוכח כמו שצידדו תוס' ביומא [צו ב] שרבא סובר טומאה הותרה בציבור, ולהיתר אין צריך ריצוי ציץ. [וראה תוס' יומא ו ב ד"ה אמר, ונודע ביהודה תנינא או"ח פו]. ובתוס' [ד"ה אבל] נקטו כי היתר הטומאה בציבור חל רק על ההקרבה ולא על הבשר לאכילה, ולפי המבואר כאן, נמצא דהיינו אף אם טומאה הותרה בציבור, והיינו משום שההיתר חל בלי ריצוי ציץ ולכן שוה דין טומאה לאנינות, אך בטומאה הנדחית בריצוי ציץ יתכן להתיר אף את הבשר. אך מתוס' ביומא [ז א] משמע להיפך, שאם טומאה נדחית אין היתר לבשר, אך אם הותרה נחשב שקרב הקרבן בטהרה וגם הבשר מותר באכילה, וראה בהערה 9 לתוס' בהרחבה. עוד נמצא לפי יסוד התוס' שקרבן ציבור הבא בטומאה או באנינות אינו מותר באכילה, והוא חמור מהקרבת כהן גדול אונן שאף על פי שהוא אינו אוכל, אחרים אוכלים ממנו. [וראה להלן צט. שלמדו מכה"ג אונן לטמא בקרבן ציבור, ויש לומר שלמדו קל וחומר שאם כהן גדול אונן אינו חולק כל שכן טמא בקרבן ציבור].

[7] לכאורה תמוה איך סלקא דעתא לאסור אנינות בקרבן יחיד של כהן גדול, והרי אהרן הקריב ביום השמיני למילואים כמה קרבנות יחיד. וראה רמב"ן [ויקרא י, יט] שבאמת כל קרבנות אותו היום הוקרבו קודם שנעשו אוננים, והנידון בחטאת הציבור שנשרפה רק משא ומתן של הלכה היה, אולם לא נעשה כלום בעת האנינות. [אך בדברי רש"י הבין שנעשו באנינות, וראה דבריו שם פסוק ו].

בעל מום שאוכל בקדשים — אם עבד חילל, אונן שאין אוכל בקדשים — אינו דין שאם עבד חילל?

ודוחים: מה לבעל מום שכן עשה בו קריבין כמקריבין, שאף קרבן שהוא בעל מום פסול, ואין דין זה שייך באונן!

ואומרים: זר יוכיח, שלא עשה בו קריבין כמקריבין, והוא מחלל עבודה. ודוחים: מה לזר שפסולו גדול יותר, שכן אין לו תקנה שאינו יכול אף פעם להפוך לכהן הראוי לעבודה. מה שאין כן באונן, שלאחר יום פטירת קרובו הוא מותר!

ומשיבים: בעל מום יוכיח, שיש לו תקנה, אם היה זה מום עובר, ובכל זאת מחלל! וחזר הדין בין בעל מום ובין זר, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן מוזהרין שלא לעבוד ואם עבדו חיללו, אף אני אביא אונן שמוזהר ואם עבד חילל.

ושואלים: היכן מוזהר האונן שלא לעבוד? אילימא [אם תאמר] שלמדים דבר זה ממה שנאמר בכהן גדול כשהוא אונן "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוהיו" (ויקרא כא יב), ומכאן נדייק שכהן הדיוט מחלל (ראה בעמוד הקודם), אם כן אין צורך בקל וחומר, לשון חילול בגופיה כתיב ביה [בכתוב זה עצמו כתוב בו]! אלא הוא למד מ"הן הקריבו" (ויקרא י, יט), כמבואר בעמוד הקודם, שבפסוק זה טוען אהרן: וכי הם הקריבו, וקסבר [וסבור הוא] שאותה חטאת מפני אנינות נשרפה.

ומקשים: אם מן הצד השווה שבבעל מום ובזר אתה למד, איכא למפרך [יש להקשות]: מה להצד השוה שבהן, בבעל מום ובזר, שכן לא הותרה מכללו ששניהם אסורים בכל מקרה. מה שאין כן באונן שהותר מכללו, שהרי מותר בכהן גדול!

ומשיבים: טמא יוכיח שגם הוא מותר מכללו בקרבנות ציבור הבאים בטומאה, ולמרות זאת הוא מחלל.

ודוחים: מה לטמא שכן מטמא אחרים, ושמא מפני חומרה זו שבו אף מחלל עבודה! ומשיבים: הנך [אלה, בעל מום וזר] יוכיחו שאינם פוסלים אחרים. וחזר הדין בין שלושתם, בעל מום, זר וטמא. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמוזהרין שלא לעבוד ומחללים העבודה — ואף אונן שמוזהר מחלל עבודה.

ושואלים, ולפרוך [ושיקשה] כך: מה להצד השוה שבהן בבעל מום, זר וטמא, שכן לא הותרו מכללן אצל כהן גדול בקרבן יחיד, מה שאין כן באנינות, שכהן גדול עובד כשהוא אונן אף בקרבן יחיד! ומשיבים: שם (דין) הטומאה מיהא אישתראי [על כל פנים הותר] מכללו בקרבן ציבור, ואין איפוא מקום לפרוך את הלימוד מצד זה.

רב משרשיא אמר: הלכה זו שאונן מחלל עבודתו אתיא [באה, נלמדת] בקל וחומר מיושב: ומה יושב שאוכל בקדשים — אם עבד בישיבה חילל, אונן שאינו אוכל — אינו דין שאם עבד חילל?

ודוחים: מה ליושב שכן פסול לעדות! ומשיבים: למדים זאת מיושב תלמיד חכם, שיכול להעיד בישיבה.

ומקשים: מה לשם לעיקר דין יושב שכן פסול לעדות! ואומרים: שם יושב לא פריך [אינו מקשה] כאשר יש מקרה מסויים שהוא כשר. ואם תימצי [תרצה] לומר שבכל זאת פריך [מקשה] ממנו, אתיא [באה, נלמדת] ההלכה מיושב ומחדא מהנך [ומאחת מאלה] בעל מום, זר, טמא, בדרך "מה הצד".

א שנינו במשנה שאונן שקיבל את הדם — פסול הקרבן. אמר רבא: לא שנו שהקרבן פסול אלא בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור — מרצה הקרבן, עולה לרצון, וכיצד למדים זאת? קל וחומר מטומאה:

מה טומאה שלא הותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, שאין קרבן יחיד קרב בטומאה — הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור, שקרבן ציבור מוקרב בשעת הצורך על ידי כהן טמא, אנינות שהותרה מכללה אצל כהן גדול שהוא עובד כשהוא אונן אפילו בקרבן יחיד — אינו דין שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן ציבור?

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא בר אהילאי: אם בדרך לימוד זו אתה הולך, יכולים גם ללמוד אחרת ולהגיע למסקנות אחרות, מוטעות. שיכול אתה להסיק כי לא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר, ונאמר כך: ומה טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בצבור — לא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אנינות שלא הותרה אצל כהן הדיוט אפילו בקרבן צבור — אינו דין שלא תותר אצל כהן גדול בקרבן יחיד?

וכן אפשר לטעון: ותותר טומאה אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר, ובאופן זה: ומה אנינות שלא הותר אצל כהן הדיוט בקרבן צבור — הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור — אינו דין שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד?

או נאמר קל וחומר אחר: ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מקל וחומר: ומה אנינות שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד — לא הותרה אצל כהן הדיוט אפילו בקרבן צבור, טומאה שלא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד — אינו דין שלא תותר בכהן הדיוט בקרבן צבור?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with regard to a blemished priest, who may partake of the meat of offerings, if he performed sacrificial rites he has desecrated the service, then with regard to an acute mourner, who may not partake of the meat of offerings, is it not right that if he performed sacrificial rites he has desecrated the service?

The Gemara rejects the inference: One cannot derive this halakha from the case of a blemished priest, as what is notable about a blemished priest? It is notable in that the Torah rendered animals that are sacrificed like the priests who sacrifice them. Since this stringency does not exist with regard to acute mourning, perhaps an acute mourner may perform sacrificial rites as well.

The Gemara responds: The case of a non-priest will prove that this is no reason to reject the a fortiori inference, since there is no equivalence between priest and sacrifice in this regard, yet a non-priest desecrates the service. The Gemara rejects this as well: One cannot cite a proof from the case of a non-priest, as what is notable about the case of a non-priest? It is notable in that he has no remedy, i.e., a non-priest may never perform the sacrificial rites. By contrast, an acute mourner will eventually become permitted to perform the service.

The Gemara responds: A blemished priest will prove that this is no reason to reject the inference, as even though the priest may perform the service if the blemish is healed, he desecrates the service so long as he remains blemished. And the inference has reverted to its starting point. Therefore, one learns the halakha from the combination of the cases of a blemished priest and a non-priest: The aspect of this case is not like the aspect of that case, and the aspect of that case is not like the aspect of this case. Their common element is that they are prohibited from performing sacrificial rites, and if they performed such rites they have desecrated the service. Therefore, I will also include an acute mourner, who is prohibited from performing sacrificial rites, and conclude that if he performed sacrificial rites he has desecrated the service.

The Gemara clarifies: Where is an acute mourner prohibited from performing sacrificial rites, as asserted in the inference? If we say that it is derived from the verse: “And he shall not leave the Sanctuary, and he will not profane the Sanctuary of his God” (Leviticus 21:12), then the above a fortiori inference is unnecessary, since profanation itself is written in the verse. Rather, it must be that it is derived from the verse: “This day have they offered their sin offering?” (Leviticus 10:19), and this tanna holds that the sin offering brought by Aaron was burned because Aaron and his sons were in acute mourning.

The Gemara challenges: The inference from the common element of the cases of a blemished priest and a non-priest can be refuted: What is notable about their common element? It is notable in that there are no circumstances in which its general prohibition was permitted. There is an exception to the prohibition against an acute mourner performing the Temple service, namely the High Priest, who may perform the sacrificial rites while an acute mourner.

The Gemara responds: The case of an impure priest will prove that this is no reason to reject the inference, as there is an exception to the prohibition against performing the service while impure, namely that the prohibition against performing the Temple service in a state of impurity is permitted in cases involving the public, yet an impure priest desecrates the service.

The Gemara asks: What is notable about the case of an impure priest? It is notable in that he imparts impurity to others. Perhaps it is only for this reason that an impure priest desecrates the service. The Gemara responds: Those other cases, i.e., a blemished priest and a non-priest, will prove that this does not reject the inference, since they do not impart their status to others. And the inference has reverted to its starting point. Therefore, one can derive the halakha from the combination of the cases of an impure priest, a blemished priest, and a non-priest: The aspect of this case is not like the aspect of that case; their common element is that they are prohibited from performing sacrificial rites and they desecrate the service. Therefore, I will also conclude that since an acute mourner is prohibited from performing sacrificial rites, he desecrates the service.

The Gemara asks: But let one refute this as well: What is notable about their common element? It is notable in that its general prohibition was not permitted, even in the case of a High Priest performing rites for an individual’s offering. By contrast, a High Priest in acute mourning may perform rites even for individual offerings. The Gemara responds: The category of impurity, at least, is permitted in the case of communal offerings. Therefore, one cannot claim that an impure priest, a non-priest, and a blemished priest all share a lack of exemptions.

Rav Mesharshiyya says: The halakha with regard to an acute mourner is derived by a fortiori inference from the case of a sitting priest: And just as with regard to a sitting priest, who may partake of the meat of offerings, if he performed sacrificial rites he has desecrated the service, then with regard to an acute mourner, who may not partake of the meat of offerings, is it not right that if he performed sacrificial rites he has desecrated the service?

The Gemara rejects this: What is notable about the case of a sitting priest? It is notable in that one who sits is disqualified from bear-ing witness, as witnesses must stand when testifying. The Gemara responds: Learn instead from the halakha of a sitting Torah scholar, as the court may allow a Torah scholar to sit while testifying.

The Gemara challenges: Still, one cannot derive from this, as what is notable about the category of a sitting priest? It is notable in that generally speaking, one who sits is disqualified from bearing witness, even though there are exceptions. The Gemara responds: The category of a sitting priest cannot refute the derivation. One can refute a derivation only from concrete cases, not general concepts. And even if you say it can refute the derivation, the halakha with regard to a non-priest can be derived from the case of a sitting priest and from one of those other cases, i.e., a non-priest, an impure priest, or a blemished priest, through their common element.

§ The mishna teaches that if an acute mourner collects the blood of an offering, the offering is disqualified. Rava says: They taught this only with regard to an individual’s offering. But with regard to a communal offering, a rite performed by an acute mourner does effect acceptance. One can derive this by a fortiori inference from ritual impurity.

Just as the prohibition against performing rites in a state of ritual impurity, whose general prohibition was not permitted in the case of a High Priest performing rites for an individual’s offering, as no individual offering may be sacrificed in a state of impurity, was nevertheless permitted in the case of an ordinary [hedyot] priest performing rites for a communal offering, as communal offerings may be sacrificed by an impure priest when necessary; then so too, with regard to the prohibition against performing rites while in a period of acute mourning, whose general prohibition was permitted in the case of a High Priest performing rites for an individual’s offering, as the High Priest may perform all rites while an acute mourner, is it not right that this prohibition was permitted in the case of an ordinary priest performing rites for a communal offering?

Rava bar Ahilai objects to this: On the contrary, if such an inference can be made, then perhaps one can make the following mistaken inference: The performance of rites in a state of acute mourning should not be permitted in the case of a High Priest performing rites for an individual’s offering, by a fortiori inference: And just as the prohibition against performing rites in a state of ritual impurity, whose general prohibition was permitted in the case of an ordinary priest performing rites for a communal offering, was not permitted in the case of a High Priest performing rites for an individual’s offering; then so too, with regard to the prohibition against performing the rites during a period of acute mourning, whose general prohibition was not permitted in the case of an ordinary priest performing rites for a communal offering, is it not right that this prohibition should not be permitted in the case of a High Priest performing rites for an individual’s offering?

And similarly, one may claim: The performance of rites in a state of ritual impurity should be permitted in the case of a High Priest performing rites for an individual’s offering, by a fortiori inference: And just as the prohibition against performing rites in a state of acute mourning, whose general prohibition was not permitted in the case of an ordinary priest performing rites for a communal offering, still was permitted in the case of a High Priest performing rites for an individual’s offering; then so too, with regard to the prohibition against performing the rites in a state of ritual impurity, whose general prohibition was permitted in the case of an ordinary priest performing rites for a communal offering, is it not right that this prohibition was permitted in the case of a High Priest performing rites for an individual’s offering?

And similarly, one may claim: The performance of rites in a state of ritual impurity should not be permitted in the case of an ordinary priest performing rites for a communal offering, by a fortiori inference: And just as the prohibition against performing rites in a state of acute mourning, whose general prohibition was permitted in the case of a High Priest performing rites for an individual’s offering, still was not permitted in the case of an ordinary priest performing rites for a communal offering; then so too, with regard to the prohibition against performing the rites in a state of ritual impurity, whose general prohibition was not permitted in the case of a High Priest performing rites for an individual offering, is it not right that this prohibition should not be permitted in the case of an ordinary priest performing rites for a communal offering?

The Gemara provides a mnemonic for recalling the above rejections of Rava bar Ahilai: And should not be permitted, and should not be permitted, acute mourning, and ritual impurity, ritual impurity, individual, and individual, communal.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תד"ה אתיא. תימה כו' שלא הותר מכללו. לחומר התמיה נ"ל דמה שת"ח מעיד מיושב זה נקרא הותר מכללו:

תד"ה ומה טומאה. תימה אי אנינות לילה דאורייתא כו'. תימה לי דאפי' למ"ד דלילה מדרבנן היינו היכא שמת ביום אבל אם מת בלילה נ"פ דלכ"ע הלילה והיום שלאחריה מה"ת. וא"כ תקשה לכ"ע דאונן שמת לו מת בלילה אינו אוכל. וי"ל דבכה"ג אף בטומאה אינו נאכל אם נטמאו הצבור בלילה כדאיתא בפסחים (ס"ד עח):

בא"ד תאמר באנינות שלא הותר. ק"ל מנ"ל דאם היו רוב ציבור אוננים ח"ו שלא תותר להם אכילה מק"ו מטומאה. וי"ל משום דאפי' לכה"ג לא הותרה אכילה באנינות וא"כ ליכא ק"ו על אכילה דנימא דיו:

רש"י ד"ה וקסבר מפני וכו' שמא באנינות הקרבתיה וכו' כצ"ל:

שאינו אוכל. דכתיב לא אכלתי באוני: [אין לו תקנה]. ואונן יש לו תקנה למחר: בעל מום. יש לו תקנה כשיעבור מומו: חילול בגופיה כתיב. כיון דדייקת הא אחר שלא יצא ק''ו תו למה לך: וקסבר מפני אנינות נשרפה. שלא היו לו אוכלין וכדפרישית וכשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה טעה כסבור שהקריבוה אוננים ואמר להם שמא באנינות הקריבוה ומיהו חילול לא יליף ר' ישמעאל מיניה דאי לאו (קרא אחרינא) הוה אמינא האי דאמר להו שמא באנינות הקרבתם אותו לאו למימרא דאי עביד הכי שפיר אשתרוף אלא כשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה אמר להם שמא עברתם על האזהרה והקרבתם אוננין ואמר לו אהרן וכי הן הקריבו דאסורים להקריב אוננין אני הקרבתי שאין אנינות פוסל בי: לא הותרו מכללן. זר ובעל מום מכלל איסורן שנאסרו במקדש לא הותרו אצל שום קרבן ולא אצל שום אדם תאמר באונן שהותר מכללו אצל כהן גדול: טמא יוכיח. שהותר מכללו אצל קרבן צבור דכתיב במועדו ואפילו בטומאה ואם עבד בקרבן יחיד חילל: ולפרוך מה להצד השוה. שבשלשתן שכן לא הותרו בקרבן יחיד אפי' אצל כ''ג אבל אונן הותר: שם טומאה מיהא הא אישתראי. כגון בצבור הלכך לאו פירכא היא ואי קשיא למה לי למימר טמא יוכיח בזר נמי משכחת לה דהותר שם זרות בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם אבל אונן הותר מכללו שהרי נאסר במקדש אצל כהן [הדיוט]: מתקיף לה רבא בר אהילאי. אדרבא פריך דפשיטא ליה דטומאה לא הותרה לכהן גדול בקרבן יחיד מדלא אשכחן דאישתראי אלא בצבור ופשיטא ליה דהותרה בצבור אפילו אצל כהן הדיוט מדאישתראי סתמא ופשיטא ליה דאנינות הותרה אפילו בקרבן יחיד אצל כהן גדול מדאשתראי סתמא ובאיסור אנינות אצל כהן הדיוט בא לחלק על ידי ק''ו ולומר לא נאסר אלא ביחיד ולא אמרי' סתמא איתסר אם במה שלא חלקו הכתובים אתה בא לחלק על ידי קל וחומר אמאי פשיטא לך בהנך דלעיל יש לך לדרוש קל וחומר חילוף ולהחליף את כולן: לא תותר אנינות אצל כהן גדול ביחיד. וכי שרייה בצבור שרייה: מק''ו ומה טומאה שהותרה כו'. דהא סתמא אישתרי: לא הותרה כו'. דהא לא אשכחן דאישתראי ביחיד דלא כתיב במועדו אלא בצבור אנינות כו': ותותר טומאה כו'. כלומר אי נמי דריש הכי ותותר טומאה אצל כ''ג ביחיד ואוקי איסורא בכהן הדיוט: ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט כו'. כלומר א''נ החליף ודרוש בו נמצא מסולק מכולן ולא תדע מה תדרוש אלא אל תחלוק במה שלא פירשו לך הכתובים:
שאמר להם משה שמא עברתם על איסור הקרבת אנינות וטעיתם מחמת כך לשורפו ומיהו לא יחול כדפי' בקונטרס בסמוך וסוגיא זו לא כחד מהנך תנאי דפ' טבול יום (לקמן קא.) ואין לתמוה על זה דהנהו תנאי דרשי קראי דהתם לפי האמת דקי''ל דאונן מחיל עבודה מקרא אחרינא אבל אי לאו דנפקא לן מקרא אחרינא מהתם לא הוה שמעינן דהוה דרישנא לקרא כי הכא וכדמפרש ליה בקונטרס: והיכן מוזהר כו' אלא מהן הקריבו וקסבר מפני אנינות נשרפה. שלא היו אוכלין כל היום ולילה שאחרי כן ולמחרתו יהיה [נותר] ונשרף בו ביום בלא עבור צורה דקסבר אנינות לילה נמי אסור ואפי' נקבר המת וכשאמר לו אהרן מפני אנינות נשרפה טעה משה שלא הבין מפני אנינות דקאמר אהרן שזהו שלא היו ראויין לאכול מחמת אנינותם אלא קסבר שהקריבו אוננים ואמר להו משה שמא באנינות הקרבתוה ומיהו חילול לא יליף ר' ישמעאל מיניה דאי לאו קרא אחרינא הוה אמינא דכי נמי דאמר להם באנינות אקרבתוה לא למימר דאי עבוד הכי שפיר אשתרוף אלא כשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה אמר להם שמא עברתם על אזהרה והקרבתם אוננים ואמר אהרן וכי הן הקריבו כך פי' בקונט' וקצת צריך להוסיף על פירושו דכשאמר להם שמא עברתם על אזהרה והקרבתם אוננים רוצה לומר וטעיתם לשורפה על כך דאי לאו הכי מה ענין זה אצל (זה) שריפה ועל זה השיב אהרן הן הקריבו אני הקרבתי ומפני אנינות שאמרתי לא מפני הקרבתם באנינות אלא מפני שלא יכולנו לאכול מפני אנינות וא''ת בפ' כיצד צולין (פסחים פב.) ולקמן בפרק התערובת (דף פג.) דדרשינן חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה מהן לא הובא את דמה היכי דריש ליה דלמא הכי קאמר ליה שמא טעית לשורפה מפני שנכנס דמה לפנים וי''ל דלא דמי דלמה היה לו להזכיר למשה הנך פסולין דיוצא ונכנס דמה לפנים דבשלמא גבי אנינות היה סבור שמא טעה לפי שאמר לו אהרן מפני אנינות נשרפה וה''ר חיים תירץ דאנינות לא אמר לו משה בפירוש אלא מתוך תשובתו של אהרן אבל הן לא הובא את דמה אמר משה בפי' משמע בהדיא דאם הובא שפיר אישתרוף: שכן לא הותרו מכללן. פירש בקונטרס וזר דהותר בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם והקשה ה''ר חיים דבהקומץ רבה (מנחות כה.) קרי עון יוצא הותר מכללו בבמה ותירץ דשאני גבי ציץ דכתיב לרצון להם בכל מקום שמרצה ועוד י''ל דאפילו מיקרי הותר מכללו מ''מ פרכינן הכא שפיר שכן לא הותרו מכללן במקום שנאסרו: שם טומאה מיהא אישתראי. וא''ת מה להנך זר בעל מום טמא שכן במיתה תאמר באונן וכו' וי''ל דסבר לה כרבנן דאמרי (סנהדרין פג.) בעל מום ששימש באזהרה ולא כרבי [דאמר] במיתה וא''ת מה להנך שכן פסולין בפרה בעל מום זר וטמא תאמר באונן (לקמן דף יז:) וי''ל טבול יום יוכיח: אתיא בק''ו מיושב. תימה מה ליושב שכן לא הותר מכללו: אבל בקרבן צבור מרצה. תימה הרי חטאת דאהרן דהיינו שעיר דר''ח דקיימא לן פרק טבול יום (לקמן קא.) ובשמעתין דאם הקריבוה באנינות פסולה וי''ל כיון דלא ילפינן אלא מטומאה דינו כטומאה דאינו מרצה אלא באימורין אבל הקרבן אינו נאכל ועוד דבלאו הכי סתר ליה שפיר להאי ק''ו: ומה טומאה. תימה אי אנינות לילה דאורייתא איכא למיפרך מה לטומאה שכן הותרה בפסח הבא בטומאה באכילה תאמר באנינות שלא הותר: ולא תותר אנינות כו'. תימה מה לטמא שכן מטמא ויש לומר דאינו ק''ו גמור אלא סתירת דברים: כל חדא וחדא תיקום בדוכתיה. צ''ע פ''ק דחולין (דף כב:) גבי ק''ו דכשר בתורים פסול בבני יונה וגבי כשר שבפרה פסול בעגלה (שם כג:) וגבי ויהיו כל הכלים מקבלין טומאה מאוירן מק''ו (שם כה.) ובפר' ואלו מנחות (מנחות עה.) גבי חלות ורקיקים וכן פר' כל המנחות (שם דף סב:) גבי שלמי יחיד שטעונין סמיכה ובפ' השוכר את הפועלים (ב''מ פח:) גבי שור אוכל במחובר ובפרק כיצד הרגל (ב''ק כה:) דקאמר ותהא שן חייבת ברשות הרבים מק''ו ובפ''ק דקדושין (דף יד.) ותהא יבמה יוצאה בגט מקל וחומר ובנזיר פרק שלשה מינין (דף מד.) גבי טמא כמיטמא ובסוף יש מותרות (יבמות פז:) דנעשה מתים כחיים מק''ו צריך לדקדק בכולן אמאי לא אמר כל חדא וחדא תיקום בדוכתיה ושמא שאני הכא משום
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד