דף טז - א
זר, שחמור ממנו, שאינו אוכל בקדשי קדשים, אינו דין שאם עבד, חילל! שמא תאמר, מה לבעל מום, שכן עשה בו קרב כמקריב. שהמום פוסל בין את הכהן המקריב ובין את הקרבן הקרב, ולפיכך פסולו של בעל - מום הוא חמור ולכן הוא פוסל בעבודתו, תאמר בזר, שאין בו חומרה כזאת, ומנין שיפסל?
תשובתך, טמא יוכיח, שלא יתכן בו "קרב כמקריב", שהרי אין הבהמה הקרבה נטמאת כשהיא בחיים [1], ונמצא שפסול הטומאה יתכן רק בכהן, ובכל זאת הוא פוסל בעבודתו וכדכתיב בטמא שעבד "וינזרו - ולא יחללו!", והוא הדין שזר יפסול עבודתו.
ושמא תאמר, מה לטמא, שכן מטמא בטומאתו דברים אחרים, ולכן גם פוסל את הקרבן בעבודתו, תאמר בזר, שלא מצינו שהזרות תגרום פסול זרות לדבר אחר?
תשובתך, בעל מום יוכיח, שאינו פוסל אחרים ובכל זאת פוסל את הקרבן בעבודתו!
וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן, בטמא ובבעל מום, שמוזהרין שלא לעבוד בקדשים, ואם עבדו חיללו את הקרבן. אף אני אביא זר, שהוא מוזהר שלא לעבוד, ואם עבד, חילל!
והוינן בה: היכן מוזהר הזר שלא לעבוד?
אי מ"וינזרו", וכדדרשינן לעיל שאיסור זה כולל גם את עבודת הזרים, כי נאמר בו "בני ישראל", אם כן תמוה, למה הוצרך תנא דבי רבי ישמעאל ללמוד פסול זר מקל וחומר מבעל מום? והרי חילול בגופיה כתיב ביה, כי מקרא מפורש הוא "וינזרו, ולא יחללו"!?
ומתרצינן: אלא, תנא דבי רבי ישמעאל למד להזהיר על עבודת זר, מהאמור בפרשת קרח [במדבר יח ד] בענין שמירת משמרת המקדש והמזבח על ידי אהרן ובניו - "וזר לא יקרב אליכם"! [2]
ודחינן: עדיין איכא למיפרך על הלימוד בקל וחומר מבעל מום ומהצד השוה מטמא - מה להצד השוה שבהן, בבעל מום ובטמא, שכן לא הותרו בבמה [3], תאמר בזר שמותר לו להקריב בבמת יחיד [4], ואם כן, מנין שזר פוסל בעבודתו במקדש?
ומתרצינן: לא תימא טמא יוכיח, אלא אימא אונן יוכיח, ועליו דרשו מקרא [להלן] שאם עבד חילל.
ומקשינן: מה לאונן, שפסולו חמור, שכן הוא אסור באכילת מעשר שני [שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו"], תאמר בזר, שמותר לאכול במעשר שני?
ומתרצינן: בעל מום יוכיח שהוא מותר במעשר שני ובכל זאת פוסל בעבודתו.
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן - בבעל מום ובאונן - שמוזהרין מלעבוד ואם עבדו חיללו, אף אני אביא זר שהוא מוזהר מלעבוד ואם עבד חילל.
ומקשינן: הכא נמי לפרוך: מה להצד השוה שבהן, שכן לא הותרו בעל מום ואונן בבמה. תאמר בזר, שהותר בבמה!?
מתקיף לה רב סמא בריא דרבא על הפירכא "מה להצד השוה שבבעל מום ואונן שאסורין בבמה": ומאן לימא דאונן אסור לעבוד בבמה? דלמא שרי לאונן לעבוד בבמה? שהרי לקמן למדו אזהרה לאונן שלא יעבוד מהכתוב "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", ושמא רק במקדש הוזהר שלא לעבוד, אך בבמה מותר לו?! ואם כן, אי אפשר לפרוך מה להצד השוה שאסור בבמה.
רב משרשיא אמר: דין זה שזר מחלל בעבודתו אתיא מקל וחומר מכהן העובד כשהוא יושב, שמחלל בכך את עבודתו [ודין יושב נדרש לקמן בפירקין]: ומה כהן יושב, שאוכל קדשים בשעה שהוא יושב, אם עבד בישיבה חילל, זר החמור ממנו, שאינו אוכל קדשים, אינו דין שאם עבד חילל!? [5]
ומקשינן: מה ליושב, שכן הוא פסול לעדות כשהוא יושב, ולפיכך פסולו חמור ופוסל בקרבן, תאמר בזר שאינו פסול לעדות!? [6]
ומתרצינן: אפשר להוכיח בקל וחומר מיושב תלמיד חכם, שכשר להעיד אפילו כשהוא יושב [7].
ודחינן: עדיין יש ליפרוך: מה לשם "יושב" שכן מצינו שהוא פסול לעדות במי שאינו תלמיד חכם, וכיון ששמו של פסול "יושב" הוא חמור, אי אפשר ללמוד ממנו בקל וחומר לזר ואפילו לא מיושב תלמיד חכם שכשר לעדות.
ומתרצינן: רב משרשיא חומרא של "ש?ם יושב" לא פריך! ועוד, גם אם תמצא לומר שרב משרשיא שם יושב פריך, עדיין אתיא זר מיושב ומחדא מהנך [אונן או טמא או בעל מום], בלימוד של הצד השוה, שהרי באלו אין את החומרא של "שם יושב".
והוינן בה: ויושב דכשר בבמה, מנלן? שהרי רב משרשיא למד שזר פסול דוקא מיושב, משום שאין ללמוד מבעל מום או אונן או טמא, כי פסולם נוהג גם בבמת יחיד, בעוד שזר כשר בבמת יחיד, ואם כן, צריך לברר מנין לרב משרשיא שיושב כשר בבמה?
ומתרצינן: אמר קרא בחיוב עמידה "לעמוד לפני ה', לשרתו", ללמד שרק במקדש, שהוא מקום הנקרא "לפני ה'", שם צריך לעמוד, ולא "לפני במה"! [8]
שנינו במשנה: כל הזבחים שקבל דמן אונן - פסל!
מנלן דאונן פוסל את הקרבן בעבודתו? דכתיב בכהן גדול אונן "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", שאם רצה הרי הוא מקריב קרבן בלא לחלל [9] - הא כהן אחר, הדיוט, שלא יצא מהמקדש אלא עבד עבודת הקרבנות, חילל אותם בעבודתו באנינות!
רבי אלעזר אמר: מהכא למדנו שאונן מחלל עבודתו, דכתיב בפרשת שמיני, במענה שענה אהרן הכהן למשה רבינו על שאלתו מדוע נשרף שעיר החטאת ביום השמיני למילואים ולא נאכל "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה', ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאתי היום, הייטב בעיני ה'?"
ומתשובתו של אהרן למשה אנו למדים ששאלתו של משה לאהרן היתה - האם בגלל שאלעזר ואיתמר הקריבו את החטאת כשהם אוננים על מיתת נדב ואביהוא נפסל הקרבן ולכן נשרף? ועל כך השיב אהרן: וכי הן הקריבו? והרי אני הקרבתי! שרק אני כשר לעבודה הזאת בתור כהן גדול. שאמרת לי "ועשה את קרבן העם", וכיון שאני כהן גדול, הריני מקריב גם כשאני אונן והקרבן כשר [10], ואם כן, לא זוהי הסיבה לשריפת שעיר החטאת, אלא משום שהיינו כולנו אוננים, ואונן אסור לאכול קדשים משום המצוה לאכלם בשמחה, ואונן אינו שמח.
ודייקינן: מכלל, דאי אינהו, אלעזר ואיתמר אקריב כשהם אוננים, שפיר אישתרוף החטאת, ומשום שחיללוה בעבודתם באנינות. ומוכח שאונן מחלל בעבודתו! [11] והוינן בה: ורבי אלעזר, מאי טעמא לא אמר כמו שאמרו לעיל, שהמקור שאונן מחלל עבודה נלמד מ"ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", שמשמעותו כי אחר שלא יצא ועבד חילל!?
אמר לך רבי אלעזר: מי כתיב "הא אחר שלא יצא חילל"? שמא באמת גם כהן הדיוט שעבד באנינות אינו מחלל, אלא שהוצרך הכתוב להשמיענו שאפילו כהן גדול לא פוסל, שלא נאמר שמפני חשיבותו וקדושתו המיוחדת הוא פוסל כשעובד באנינות [12].
עוד הוינן בה: ואידך, הלשון הראשון, שלמד פסול אונן מ"ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר, שהמקור הוא מ"הן הקריבו"?
ומתרצינן: קסבר, מפני טומאה נשרפה אותה החטאת ולא מפני אנינות, שלא היה כלל דין ודברים בין משה ואהרן על נושא האנינות.
דבי רבי ישמעאל תנא: פסול אונן אתיא בקל וחומר מבעל מום -
הערות
[1] רש"י ותוס' פירשו שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים כאדם המקריב, ותמה הגרי"ז שהרי מקבלת טומאת גולל, אם עשאוה גולל לקבר [עירובין טו א], והוכיח מכך שאינה מקבלת טומאה ונטמאת, אלא רק מטמאה אחרים, וראיתו, שהרי כשנטלת מהקבר אינה מטמאה, ואין פסול טומאה לקרבנות אלא כשהקרבן עצמו טמא. ובדרך נוספת ביאר, שאף אם תקבל טומאה מחיים, לא חל פסול טומאה בבהמה אלא אחר קידוש שחיטה, שהרי כתבו תוס' בב"ק [עז א] שהטעם שאינה מקבלת טומאה קודם שחיטה, כי אינה נחשבת "אוכל", ואם כן קדשים שחיבת הקודש מכשירתן להחשב כאוכל היה ראוי שיטמאו, אלא שאין חיבת הקודש קודם שחיטה, ונמצא שזה גופא הטעם שאינה מקבלת טומאה מחיים, וזו כוונת רש"י. ועדיין תמוה למה לא נחשב קרב כמקריב מחמת פסול טומאה שחל בקרבן אחר שחיטה. [ובטהרת הקודש כתב שבטומאה זו אין חילול כי הציץ מרצה, והנידון בסוגין לענין חילול, וצ"ע]. וצריך לומר כביאור הקרן אורה שבבעל מום נחשב קרב כמקריב, אף שיש מומין שישנם באדם ולא בבהמה [כמבואר בבכורות מג]. כי לדעת הרמב"ם [פ"ו מביא"מ ה"ה] רק מום השוה באדם ובבהמה פוסל בקרבן, ואם כן אף ששייך טומאה בקרבן, כיון שחלוק דינה בין אדם לבהמה לגבי קבלת טומאה מחיים, לא נחשב שעשו קרב כמקריב. [וראה שם עוד שמומי אלו באדם לא שייכים בבהמה, ולא נחשבים כחילוק ביניהם].
[2] בדבר אברהם [ח"ג א, י] ביאר את המחלוקת באופן הלימוד לפסול זר, כך: לוי למד מ"וינזרו" שכל דבר שנחשב עבודה אסור לעשותו בזרות, ואינו תלוי אם נמסרה לכהנים אי לא. ולפיכך כדי להתיר עבודה לזר, צריך לפרש בה היתר לזר, אף אם לא נאמר בפירוש שתעשה בכהנים. ורבי ישמעאל סובר שהאיסור לזר נאמר דוקא על עבודה שנמסרה לכהנים, ולא על עצם העבודה, כדדריש "לא יקרב אליכם". ואין צריך לפרש היתר בעבודה לזר, אלא כל שלא נמסרה לכהנים לא נאסרה לו, והנפקא מינה ביניהם תתבאר בהערה הבאה.
[3] רש"י הביא את המשנה להלן [קיג א] שפסול טמא שוה במזבח ובבמה, והיינו שנקט כי להלן מדובר בפסול טומאה בכהן, וכן נקט הרמב"ם בפירוש המשנה [שם] שטמא פסול להקריב בבמה אף שהוא זר, כי זר כשר בבמה קטנה ולא בגדולה, אך רש"י עצמו פירש להלן שהכוונה לאוכל קדשים טמאים, ולא לפסול כהן טמא לעבודה. [וראה משנה למלך פ"ג מקרבן פסח ה"ג]. וכוונת הרמב"ם היא שזר אינו לוקה במזבח אלא משום זרות ולא משום טומאה, [כדעתו בפ"ט מביא"מ הי"א וכביאור הכסף משנה שלא הוזהר על טומאה אלא מי שראוי לעבודה], אבל בבמה גם הזר לוקה על טומאה, כי הוא ראוי לעבוד בה. וכבר תמה התוי"ט שם מנין יצא לו דין זה, וכתב הגרעק"א [בתוס' למשניות שם] שמקורו מסוגיין שהצד השוה בין טמא לבעל מום הוא שלא הותרו בבמה. וראיה זו מוזכרת גם בתוס' להלן [כח ב ד"ה מסתברא]. ובדבר אברהם [שם] כתב שדין זה נכון רק לפי לוי, שלמד את זר וטמא מ"וינזרו", וכשם שטמא למד מזר להפטר בעבודה שאינה תמה כך גם נפטר בבמה, כי באיסור "וינזרו" נאמר מיעוט "וזרק הכהן", שהאיסור רק במזבח. אך לתנא דבי רבי ישמעאל שאיסור זרות נאמר דוקא בעבודה המסורה לכהנים, הרי רק לגבי עבודה שאינה תמה ניתן ללמוד ממנו שהתחדש היתר בבמה לזר, אך עצם העבודה בבמה לא נמסרה לכהנים, ולכן מותר לו לעבוד, ואי אפשר ללמוד ממנו להתיר גם לטמא לעבוד. [וראה שם עוד באורך]. ובתוס' ביבמות [לב ב ד"ה בעל מום] כתבו שזר טמא ששימש במזבח התמעט מ"אהרן ובניו" שאינו חייב על טומאה, ולכאורה מדבריהם משמע שגם בבמה לא נאמר איסור טומאה לזר, ותמוה מסוגיין ש"לא הותרו בבמה", ובהכרח צריך לפרש כדברי טהרת הקודש [קיט א] שזר טמא מחלל עבודה אף שאינו עובר איסור. ומוכח מדבריו ששייך פסול אף כשאין עובר איסור, [ודלא כיד רמה בסנהדרין פ"ג, הובא בסוף הערה 1]. ובספרי [קרח פרשה א] אמרו קל וחומר שאם זר הנכנס בטומאה חייב כל שכן כשעובד בטומאה, וכן נקט המאירי ביבמות [שם] שזר העובד במקדש בטומאה חייב שתים, ויש לעיין אם בבמה הוא פוסל את העבודה או שיש בו רק איסור, ולא נאמר פסול טומאה בזר.
[4] רש"י הביא הוכחה מקרא שזר כשר בבמה, שהרי גדעון מנוח ושמואל הקריבו בבמה. ובתוס' במנחות [ו ב ד"ה וכי] תמהו מכאן על משמעות דבריו שם שלא הותר זר בבמה אלא עד שהתקדש אהרן בלבד. ובראש המזבח בסוגיין הביא שו"ת רדב"ז שקודם שהתקדש אהרן היתה במה מותרת לכל, ואחר שהתקדש לא הותרה אלא על פי נביא. ובדבר אברהם [שם אות ה-ז] פירש כוונת רש"י והרדב"ז באופן שונה, עי"ש. וראה שם בהערה שתמה שמנוח היה בזמן שילה שנאסרו הבמות [כדלהלן קיב ב], ואמרו להלן [קיט ב] שלמנוח היתה הוראת שעה, וכן בגדעון אמרו בתמורה [כח ב] שהיתה הוראת שעה, וכן בשמואל אמרו בירושלמי מגילה [טז] שהיתה בו הוראת שעה, ואיך למדו מהם להתיר זר בבמה. וכבר עמד על כך בקרן אורה להלן [קכ.] עי"ש. ובשם הגרי"י מפוניבז' תירצו ששמואל הוצרך להוראת שעה כי היה לוי, ודעת מהר"ם מרוטנבורג [שע"ת ב ריח] שלא הותרה העבודה בבמה אלא לישראל ולא ללוי, וראה בכתבי הגרי"ז [ח"ד סי' מא]. ועוד י"ל שהרי דעת רבי שמעון להלן קיט. ש"מנוחה ונחלה" היינו ירושלים, וסבר שגם בזמן שילה היה היתר בבמות, ומסקינן שם שבדין זה "רשב"י משכינהו לתלמידי רבי ישמעאל", וכיון דסוגיין היא "דבי רבי ישמעאל" מובן שלשיטתם יש הוכחה מקרבן מנוח להכשר זר בבמה. ובאופן אחר יש לומר, שרש"י סובר כי הוראת שעה לא מועילה אלא לשנות דין מדיני עבודת המקדש, כגון פסול זר שמצינו לו היתר בחוץ, כי אם אין היתר בחוץ בהכרח שהוא דין מדיני הקרבן ובהם לא שייך שינוי בהוראת שעה. וראה להלן ע"ב בהערות של תוס' [ד"ה שכן]. ועדיין יש לתמוה למה הוצרך רש"י לראיה זו, והרי להלן [קיט ב] דרשו מקרא וזרק הכהן פתח אהל מועד, ואין זריקת כהן בבמה [לפרש"י שם].
[5] בפנים מאירות תמה הרי רש"י ותוס' להלן [כג ב] כתבו שיושב מחלל עבודה משום שנחשב כזר, ואם כן איך נלמד זר מיושב. וכתב בטהרת הקודש שרש"י ותוס' פירשו כך רק לפי רב נחמן שלמד שם פסול יושב מקרא "לעמוד לשרת" ודעתו כלוי שלמד פסול זרות מ"וינזרו". אך רב משרשיא בסוגיין סובר כתנא דברייתא שם שלמד לפסול יושב ממה ששנה הכתוב לעכב בעמידה בעבודה, והוא פסול עצמי ולא משום זרות, ולכן למד פסול זר מפסול יושב. [וראה בשטמ"ק בע"ב אות ג שתמה איך נחלק רב משרשיא על רבי ישמעאל שהוא תנא, ולהנ"ל מבואר, שהרי לפי התנא בברייתא יתכן לומר כרב משרשיא]. ולכאורה יש נפקא מינה מהו מקור הפסול ליושב, כי אם הוא פסול זרות, יש מקור שהוא מחלל עבודה מ"וינזרו", אך אם הוא פסול עצמי לכאורה לא יועיל מה ששנה הכתוב אלא לעכב, אך מנין נדע שמחלל עבודה [ראה בהערה 1 למשנה].
[6] מפירכת הגמרא משמע שפסול יושב אינו פסול בגוף הכהן ולא פסול מדיני העבודה, אלא מדיני צורת העמידה לפני ה', [וכמבואר בהערה 1 למשנה], ולפיכך פרכינן מעמידת העדים בעדות שגם היא נלמדת מ"לפני ה"', אך אילו פסול יושב הוא מדיני הכהן או העבודה, אי אפשר להוכיח מחומר שמצינו בעמידה לפני ה'. ולפי זה מיושבת קושית תוס' [בד"ה מה] שנלמד לפסול גזלן, כי אין ראית הגמרא מעמידה בעדות באה להוכיח שיש חומר בפסול ישיבה, אלא רק מדיני העמידה לפני ה', אך פסול גזלן לעדות אינו שייך לחומר דיני העבודה. [וראה הערות 6-13 לתוס']. וכן נראה ממה שהביא הרמב"ם דין עמידה בעדים בהלכות סנהדרין [פכ"א ה"ג] ולא בהלכות עדות, ומשמע שאינו פסול בעדים או בעדות אלא מדיני בי"ד. ואמנם הראשונים נחלקו בטעם חיוב עמידה בעדות, שהריטב"א בשבועות [ל א] כתב שהעמידו את ינאי המלך משום חובתו לעמוד לפני השכינה, ולא לפני הדיינים. אך הר"ן [בסנהדרין יט.] כתב שלבסוף יצא ממעשה זה קלקול, כי העמידה משום כבוד בי"ד, והם יכולים למחול, והיינו שאינה משום שעומד לפני ה'. וראה רמב"ן בבבא בתרא [קיג א] שאין עד נעשה דיין כי אינו יכול לשבת ולעמוד יחד, ואילו היה מפני כבוד הדיינים, ודאי לא היה חייב לעמוד בפני עצמו. וצ"ע.
[7] בשבועות [ל ב] מבואר שתלמיד חכם מעיד מיושב משום שעשה דכבוד התורה עדיף. ודוחה את העשה דעמידה. והראשונים שם הוכיחו מכך שאין עצם העדות נפסלת בישיבה, כי לפסול לא מועילה דחיה, כמבואר לעיל [בהערה 1 למשנה] בשם תוס' מנחות [מט ב] ובהכרח שהעמידה היא מדיני כבוד ה' או בי"ד. אולם תוס' בסוגיין [ד"ה מה] הסתפקו בכך, ויתכן שסברו כמבואר בקובץ הערות [הובא לעיל שם] שפסול הנובע מהאיסור, נדחה על ידי דחית האיסור. ומה שהוכיחו תוס' מירושלמי שבדיעבד אם לא עמדו העדים, אין העדות נפסלת, צריך לומר שההוכחה מסתם עדות, כי בת"ח אין חסרון העמידה פוסל עדותו משום שעשה דכבוד התורה דוחה, וכנ"ל. וראה עוד בהערות על תוס'.
[8] יש לעיין בטעם שאין עמידה בבמה, אם הוא משום שחיוב העמידה רק לפני ה', או שעצם העבודה בבמה אינה נחשבת עבודה לפני ה, ולכן אין חיוב עמידה בעבודה זו, [ונפ"מ אם פוסל בפרה שכל דיניה כקרבנות אך היא נעשית בחוץ, ראה קרן אורה להלן יז ב]. וראה במשנה להלן [קיג א] שאין בבמה מנחה, כהן, בגדי כהונה, כלי שרת, ואין בה ריח ניחוח, ובגמרא [קיט ב] מבואר שאין צורך בהם כי נאמר בהם "לפני ה" ואין זה אלא במזבח, ויתכן שהכוונה בכל אלו ללמד שהעבודה בבמה אינה עבודה לפני ה'. וכן משמע מדברי החזו"א [כ (ב) ז] שנקט כי אין צריך לעמוד בה דרך שירות. [ומה שמצינו לעיל יד. שמחשבת של"ש פוסלת בה, הוא כמו שפוסלת בשחיטה אף ש"אינה עבודה"] ועי' לעיל ד. הערה 5.
[9] רש"י הוסיף [בד"ה ומן] שאינו צריך לצאת מן המקדש אפילו ביום שמתו בו אביו ואמו. ותמוה, כי בתורת כהנים [שמיני, סוף מלואים] שנינו שמדובר בשעת העבודה, וכן פסק הרמב"ם [פ"ב מביא"מ ה"ה] שהיוצא בשעת העבודה בין כהן גדול ובין הדיוט חייב מיתה שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, [ורק כהן הדיוט אינו עובד, וכדלהלן] ולמה כתב רש"י רק שאינו "צריך" לצאת, והרי אינו רשאי. ושמא כוונתו שאין צריך לצאת אחר גמר העבודה. וראה דברי הרמב"ן בהערה 12.
[10] רש"י פירש שאמר לו אהרן וכי הן הקריבו והלא הדיוטות הם ופסולים לעבודה. [וראה להלן ע"ב סד"ה וקסבר, דאסורים להקריב אוננים]. ולכאורה תמוה למה סבר משה שנפסלה מפני עבודתן באנינות ותיפוק ליה שפוסלין כהדיוטות. ומסתבר שעבודת הדיוטות ביום השמיני אינה פוסלת כעבודת זר, אלא מצד חסרון עבודה. וכיון שלא חל בה פסול טעונה עיבור צורה, ולכן למד משה ממה ששרפוה מיד שנעשית בפסול הגוף, וסבר שעבדו בפסול אנינות, ואמר לו אהרן שכל העבודה נעשית על ידו כי הם אוננים [ומחללים עבודה ללישנא זו]. ובטהרת הקודש [להלן קא א] ובגבורת ארי [יומא ב ב] תמהו על רש"י שהרי רק עבודת הזריקה נאמרה לאהרן ביום השמיני, ואילו שאר העבודות היו כשרות גם בהדיוטות. וראה בחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת [פרשת שמיני] שמפורש הוא בפסוק שעשו הולכה, ולעיל [יד] אמרו שאונן פוסל בהולכה. אמנם הראשונים נחלקו מה היה גדרם של בני אהרן ביום השמיני, הרמב"ן עה"ת [ויקרא י, ז] נקט שהיה להם דין משוח מלחמה, וצידד שכך היה דינם כל ימיהם, ראה חברותא להוריות יב ב הערה 5] והריטב"א [במו"ק יד ב] נקט שנחשבו ככהנים גדולים. וכן משמע מדברי הראב"ד [פ"ב מביא"מ ה"ה] ואמנם בביאורו לתורת כהנים [שמיני א מ"ג] תמה למה פסלה בהן אנינות בהקרבה, והרי כהן גדול אונן כשר לעבודה. ומסתבר שגם רש"י נקט שהיו כהנים גדולים, אלא שניתנה להם מעלה זו רק ליום השמיני, ורק לצורך אכילה או שירות שניתן להם, אך בזריקה שניתנה לאהרן נחשבו כהדיוטות, ולפיכך אמר אהרן למשה שבעבודות שניתנו להם אין האנינות פוסלת, והן כשרות בהדיוטות - כיון שנחשבו ככהנים גדולים באותו יום, ומש"כ רש"י שאמר "והלא הדיוטות הם" היינו לגבי עבודתו של אהרן, שבה הם פוסלים כהדיוטות.
[11] לפי הלשון הראשון נאמר באונן חילול בהדיא, אך רבי אלעזר למד רק משריפת הקרבן שבהכרח התחלל. ולכאורה יקשה לפי סברת הגרעק"א [בהערה 1 למשנה] הרי יתכן ששרפוה משום דאי עביד לא מהני אף שלא נפסלה. [ואין טעון עיבור צורה כמבואר בפסחים פב ב וקושיא זו תלויה בנידון לעיל בהערה 3 למשנה אם אונן מוזהר שלא לעבוד, עי"ש ובע"ב בהערה 2 לתוס']. אמנם כבר נודע להוכיח שפסול אונן אינו מצד העבודה כזר ובעל מום, אלא מצד צורת עמידתו לפני ה' כשתויי יין ופרועי ראש, שהרי נחלקו תנאים ביומא [יג ב] כהן העומד ומקריב על גבי המזבח ושמע שמת לו מת, אם יגמור עבודתו או יפסיק ויצא, ופירש"י שמדובר בכהן הדיוט, ומוכח שאין זה פסול בגופו שפוסל את עצם העבודה, כי בזה מתחללת העבודה ובודאי לא יגמור, אלא חסרון בצורת עשייתו את העבודה, והפסול חל מפני האיסור לעבוד, אך כשהתחיל בהכשר יגמור. וכבר התבאר לעיל שבפסול מצד הכהן אין העבודה נפסלת, ואם נשרפה החטאת בהכרח שלימדה תורה כי עבודתו מחוללת. ולפי זה מובן הטעם שיושב ואונן כשרים בבמה ואילו טמא ובעל מום פסולים, כיון שלא הותר בבמה אלא זרות, אך פסולים מצד העבודה פוסלים גם בבמה, אבל יושב ואונן שפסולם מצד צורת העמידה לפני ה' כשרים בבמה שאינה נחשבת לפני ה'. וראה בשטמ"ק [אות ג] שתמה על הסלקא דעתך בגמרא לעיל שאונן יפסל בבמה שהרי מן "המקדש" לא יצא נאמר בו, ותירץ דהוה אמינא שהפסוק מחדש שכהן גדול לא יצא אפילו מהמקדש, אך להדיוט יהיה פסול גם בבמה, וצריך עיון אם ס"ד שיהיה פסול מצד העבודה. אכן מה שנקטנו בפשטות שאונן כשר בבמה, לכאורה אינו נכון שהרי רש"י כתב [בד"ה ויושב] שלרב משרשיא "לא משכחת בו היתר בבמה". אולם להלן [בע"ב] מוכח שגם לרב משרשיא אונן כשר בבמה, שהרי למד פסול אונן מיושב, ודיו להיות כיושב שכשר בבמה. וצריך לפרש שכוונת רש"י לומר מפני מה נחלק רב משרשיא על לימוד זר מאונן - והיינו שהלומד מאונן סבר שפסולו כתוב בקרא, ואם כן ראוי שיפסול גם בבמה - אך רב משרשיא עצמו סבר שכשר בבמה כיושב.
[12] רש"י פירש [בד"ה מי] שלא נאמר שכהן גדול אינו צריך לצאת כי אינו מחלל - ומשמע שהדיוט צריך לצאת כי הוא מחלל. אלא הכוונה לומר שאפילו כהן גדול אינו מחלל, והוצרך להשמיענו זאת, שלא נאמר שכהן גדול מתוך חשיבותו וקדושתו הוא מחלל באנינותו, ותמוה, שהרי לולי הדקדוק של הלשון הראשון ש"אחר מחלל" אין מקור לפסול אונן, ומהיכי תיתי לחדש פסול שכהן גדול יחלל מצד קדושתו. והרמב"ן בפירושו על התורה [ויקרא כא יב] פירש, שרבי אלעזר למד ש"לא יחלל" אינו בדרך שלילה שאם עבר לא יחלל, אלא איסור שלא יצא כהן גדול מהמקדש באמצע העבודה כי בכך הוא מחלל את המקדש, ואם כן אין מכך ראיה שכהן הדיוט אונן מחלל עבודתו. [כי אף שלא הוזהר על חילול כי אינו עובד, אין ראיה שאם יעבוד יחלל]. והיינו כדעת הבה"ג [הובא בסהמ"צ שורש ה] ש"לא יחלל" אזהרה היא, "ולא יצא" תלוי ב"לא יחלל", דהיינו שאיסור לא יצא אינו אלא בזמן שמותר לעבוד. וראה בהשגת הראב"ד בפ"ב מביא"מ ה"ו שמותר להדיוט לצאת, [וראה רמב"ן בסהמ"צ שם]. אך הרמב"ם [בסהמ"צ שם ול"ת קסה, ובפ"ב מביא"מ ה"ה] נקט שלא יצא היא אזהרה בין לכה"ג ובין לכהן הדיוט, ולכן נקט שגם בזמן שאינו עובד אינו יוצא עד שתגמר עבודתו שהחל בה, [כי האזהרה נאמרה רק בשעת עבודה, אף שאינו עובד כי הוא אונן]. ו"לא יחלל" אינה אזהרה אלא בלשון שלילה, שלא יצא כדי שלא תתחלל עבודתו. וראה ברמב"ן [ויקרא שם] שצידד כי כוונת לישנא קמא לפרש הפסוק כהרמב"ם על דרך שלילה, ודחה שגם לשון ראשון סבר ש"לא יחלל" הוא אזהרה, אלא שדקדק שאילו לא היה כהן הדיוט אונן מחלל עבודתו, לא היתה התורה מתירה לו לצאת מהמקדש ולהניחה. [ועיין עוד בפירושו לויקרא י, ו]. ובדעת הראב"ד הוכיח הגר"ח [על אתר] שאיסור יציאה אינו תלוי בדיני כהן גדול, אלא אם נעשה בו מעשה ריבוי או משיחה, שאז אפילו אם דינו ככהן הדיוט אסור לצאת והיינו כביאור הרמב"ן בסוגיין, שאיסור היציאה תלוי אם הוא ראוי לעבודה או לא. אך בכסף משנה משמע שהבין בכוונת הראב"ד שאין איסור יציאה לכהן הדיוט משום שחייב לצאת ולהטמא ולהתאבל על קרוביו. [ובכך חלק הרמב"ם וסבר שיעשה חובתו אחר גמר העבודה]. ולדבריו אף אם כהן הדיוט יכל לעבוד אונן היה מותר לו לצאת. ואם כן אי אפשר לבאר את לישנא קמא כהרמב"ן.
215ימים לסיום הש״ס