דף טו - ב
צריך שוב לאמטוייה למזבח, ונמצא שההולכה השניה היא עבודת הולכה כאילו היתה הולכה ראשונה, ולפיכך פסלה בה הולכת זר.
אמר ליה רבינא לרב אשי: הכי אמר רב ירמיה מדיפתי: הא ד"צריך לאמטוייה" מחשיב להולכה השניה כהולכה גמורה להפסל בזר, מחלוקת רבי אלעזר ורבנן היא.
דתנן, רבי אלעזר אומר: המהלך במקום שצריך להלך, מחשבה פסולה פוסלת בו. אך אם מהלך במקום שאין צריך להלך, אין מחשבה פוסלת!
ואמר רבא בהסבר מחלוקתם של תנא קמא ורבי אלעזר: הכל מודים שאם קבלו לדם בחוץ והכניסו בפנים, שהיתה קבלת הדם מן המזבח ולהלן, ואחר כך הוליכו לכוון המזבח, זהו הילוך שצריך להלך, ולפיכך לדברי הכל מחשבה פוסלת בו.
וכן הכל מודים שאם קבלו בפנים והוציאו לחוץ, שקבלת הדם היתה לצד המזבח והוליכו לכוון המרוחק מהמזבח, זהו הילוך שאין צריך להלך, ולכן לדברי הכל אין מחשבה פוסלת בו.
לא נחלקו אלא כשהכניסו בתחילה לכוון המזבח [1], וחזר והוציאו והרחיקו מהמזבח, וחזר והכניסו לכוון המזבח, ובאותה הולכה אחרונה נחלקו אם אפשר לחשב בה מחשבה פסולה -
מר, תנא קמא, סבר שגם הולכה אחרונה דינה כהולכה, כי הא צריך לאמטוייה ממקום שהרחיקו, ולפיכך אף שכבר נעשתה ההולכה הראשונה, אפשר לחשב באחרונה.
ומר, רבי אלעזר, סבר, כיון שהילוך זה הוא מיותר, שהרי אם לא חזר והרחיקו לא היה צורך בו, לפיכך אי אפשר לחשב בו, כי לאו כהילוך הצריך לעבודה דמי.
איתיביה אביי לרבינא: הרי שנינו, רבי אלעזר אומר: המהלך במקום שצריך להלך, מחשבה פוסלת, כיצד? קבלו בחוץ והכניסו לפנים, זהו הילוך שצריך להלך. קבלו בפנים והוציאו לחוץ, זהו הילוך שאין צריך לילך. חזר והכניסו, הילוך שצריך להלך הוא! ואיך אמרת שרבי אלעזר חולק וסובר שההילוך האחרון נחשב כהילוך שאין צריך להלך!?
אמר ליה רבינא לרב אשי: אמנם מסברא אמרתי שלדעת רבי אלעזר אין מחשבה פוסלת בהילוך השני כי אינו נחשב הילוך לצורך עבודה, אולם אי תניא במפורש שרבי אלעזר מודה בהילוך אחרון לתנא קמא, תניא, ואין מחלוקת ביניהם. ורבי אלעזר לא בא אלא לחלוק על אביו, רבי שמעון, שאמר הולכה אינה עבודה ואין מחשבה פוסלת בה, וקא משמע לן רבי אלעזר שמחשבה פוסלת בהילוך במקום שצריך להלך, ואפילו בהוליך והרחיק וחזר והוליך! [2]
הדרן עלך פרק כל הזבחים
הערות
[1] במשנה למלך [פי"ג מפסוהמ"ק ה"ט] כתב ונראה לי שטעות נפל בספרים, וצריך לגרוס לא נחלקו אלא בהוציאו וחזר והכניסו. ומשמע שאילו כבר נעשה הילוך מחוץ לפנים אין ההילוך השני מועיל. ומחלוקתן רק כשקבל בפנים והוציא. ובשטמ"ק כתב שנחלקו גם באופן שקבלו בפנים והוציאו לחוץ וחזר והכניסו, אלא שנקט רבותא שאפילו אם כבר עשה הולכה, ההילוך האחרון נחשב כי צריך לאמטויי. וראה בקרן אורה שנקט כי לגירסתנו אם ישחוט ויקבל בפנים ויוציא לחוץ, לכולי עלמא נחשב ההילוך לפנים כצורך, וכל מחלוקתן הוא רק באופן ששחט בחוץ והכניס והוציא, אם ההילוך השני נחשב כצורך.
[2] לפי רש"י והשטמ"ק מסקינן שדעת רבי אליעזר ותנא קמא מחשבה פוסלת רק בהילוך לפנים, ורבי שמעון סובר שאין מחשבה פוסלת כלל. אך מדברי הרמב"ם [פי"ג מפסוהמ"ק ה"ט] מבואר שתנא קמא פוסל גם בהילוך כלפי חוץ, ופסק כתנא קמא [רבנן] כנגד רבי אליעזר שהכשיר בהילוך כלפי חוץ, [ופסל רק בהילוך לפנים ובכך חלק על רבי שמעון שהכשיר בכל הילוך, וראה בעמוד א' הערה 18 דברי השפת אמת]. והראב"ד השיג על הרמב"ם שמהסוגיא משמע שפוסקים כרבי אליעזר שמכשיר בהולכה כלפי חוץ, וביאר הכסף משנה שראייתו מדשקלינן וטרינן אליבא דרבי אליעזר, [ויישב את ההשגה, שנחלקו בפירוש דברי ר"א כי מר"א נשמע לרבנן], ולדעת המשנה למלך כוונת הראב"ד למה שאמרו בעמוד א' כי אם הוליך לחוץ שלא ברגל לא פסל. והגר"ח יישב את דעת הרמב"ם שהולכה שלא ברגל אין בה חלות פסול, אלא שאינה הולכה כלל, ואילו הרמב"ם עוסק בהולכה ברגל ולענין פסול מחשבה, ובזה אין חילוק בין מחשבה בהולכה לחוץ להולכה לפנים. וראה בהרחבה לעיל [ע"א הערה 3]. ובקרית ספר כתב שמקורו של הרמב"ם הוא מרבנן, וטעמם הוא דכיון דמקבל פוסלת בו מחשבה כל זמן קבלתו, אפילו שאין צורך בכל הדם לזריקה, הוא הדין שפוסל בהילוך אפילו בחלקו שאינו צריך, כי קבלה והולכה נלמדו מקרא אחד "והקריבו". ולכאורה תמוה שקבלה שלא לצורך זריקה, מעשה קבלה היא, אבל הולכה כלפי חוץ אינה הולכה כלל. ונראה מדבריו שאין ההולכה תלויה בהקרבה למזבח, אלא בעצם הולכת הדם לכל צד שהוא, אלא שרבי אליעזר סובר שהולכה לחוץ אינה הולכה כי אין צורך בה, ולא משום שהוא הילוך כלפי חוץ, כי עבודת ההולכה אינה רק בכדי לקרב הדם למזבח, אלא כל הילוך הנצרך הוא בכלל "מעשה עבודה", ולפיכך שייך לומר שרבנן למדו מקבלה שגם החלק שאינו נצרך יש עליו תורת עבודה. אולם מתחילת דברי הרמב"ם "כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל אינה הולכה:. והמהלך במקום שאינו צריך הרי זו הולכה וכו"' משמע שדינים אלו תלויים זה בזה, והיינו שנחלקו בכך גופא, שלדעת רבי אליעזר ההולכה היא רק לצורך הקרבת הדם למזבח, ולפיכך כשאינה לצורך ולכוון המזבח אינה הולכה, אך מאידך נמצא שאפשר לבטלה באופן ששחט קרוב למזבח ואין צריך הולכה כדי להקריבו, וגם מסתבר שאין צורך שתעשה ברגל כי העיקר שמקריבה למזבח. ואילו רבנן סברו שהקרבן טעון "מעשה עבודה" של הולכה ואף אם נשחט קרוב למזבח אי אפשר לבטלו, וגם הולכה כלפי חוץ נחשבת הולכה, ולדבריהם דנה הגמ' לעיל אם צורת העבודה היא ברגל דוקא או לא, וכמבואר בדף יד ב הערה 12.
פרק שני - כל הזבחים שקבלו דמן
מתניתין:
כל הזבחים שקבל דמן אחד מהפסולים לעבודה [1], כמו זר [2], או אונן [3] או טבול יום [4] שטבל ועדיין חסר הערב - שמש לטהרתו, או מחוסר כיפורים, כגון זב ומצורע שכבר טבלו, והעריב שמשן, אלא שעדיין לא הביאו את קרבנות כפרתם,
וכן מחוסר בגדים, דהיינו כהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים, וכן כהן שלא רחץ ידים ורגלים מן הכיור בבואו שחרית לעבוד.
או שהיה הכהן ערל [5] או טמא [6], וכן כהן שקיבל את הדם בהיותו יושב ולא עומד, או בהיותו עומד על גבי כלים ולא על גבי רצפת המקדש,
וכן אם עבד כשהוא עומד על גבי בהמה או על גבי רגלי חבירו, ונמצא שהיתה חציצה בין רגלו של הכהן לרצפת המקדש - פסל את הזבח!
וכן אם קיבל את הדם כשהוא מחזיק בכלי ביד שמאל - פסל את הקרבן!
רבי שמעון מכשיר אם התקבל הדם בשמאל!
גמרא:
זר - מנלן שהוא פוסל בעבודתו?
דתני לוי: נאמרה בפרשת אמור אזהרה לכהנים שלא יעבדו את עבודת הקרבנות כשהם טמאים: "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא יחללו את שם קדשי. כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים - ונכרתה הנפש ההיא!"
ודנה הגמרא בלשון הכתוב קדשי "בני ישראל", האי "בני ישראל", למעוטי מאי?
אילימא למעוטי "בנות ישראל", וללמד שלא הוזהרו הכהנים הטמאים מלהקריב קרבן נשים,
הרי לא יתכן לפרש כן. כי קשה, איך עצם הקרבן בא בטומאה? והרי אף אם לא נאסרה ההקרבה לכהן, עדיין קשה, וכי קרבן נשים, בטומאה קרב? והרי אין כח בקרבן נשים לדחות את הטומאה? [7]
אלא, לא בא הכתוב "בני ישראל" אלא למעוטי קרבן עובדי כוכבים. שאם שלח עובד כוכבים קרבן עולה, יכול אפילו כהן טמא להקריבה.
ומקשינן: השתא ציץ, שנושא הכהן הגדול על מצחו, והוא מרצה בקרבנות ישראל על הדם שנטמא ונזרק בשוגג, וכן על החלב שנטמא שאפשר לזרוק את הדם, אולם הוא לא מרצה על קרבן עובד כוכבים, דאמר מר: דם שנטמא וזרקו, אם זרקו בשוגג הורצה ואם זרקו במזיד לא הורצה, אך בעובדי כוכבים שנטמא דם קרבנם וזרקו הכהן על המזבח הרי בין זרקו בשוגג ובין במזיד לא הורצה, ואם כן כיצד תעלה על דעתך שבטומאה של הכהן הוא קרב? והרי כהן טמא אינו יכול להקריב אפילו קרבן של ישראל וכל שכן שלא יוכל להקריב קרבן עובד כוכבים, שהתמעט אפילו מריצוי ציץ?
ומתרצינן: אלא, מהכא ילפינן - הכי קאמר קרא "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: וינזרו שיתרחקו הכהנים כשהם טמאים מקדשי, מכל הקדשים! ואף בני ישראל י?נ?ז?רו? מהקדשים, שלא יעבדו בהם. ולא יחללו אותם בעבודתם בהם" ומכאן למדנו שעבודת הזר מחללת את הקרבן.
דבי רבי ישמעאל תנא מקור אחר לפסול עבודת זר: אתיא בקל וחומר מבעל מום שפוסל את הקרבן בעבודתו [8] -
ומה בעל מום הקל, שאוכל קדשי קדשים, בכל זאת אם עבד חילל.
הערות
[1] בגמרא הובא מקור מקרא על כל אחד מן הפסולים המנויים במשנה ללמד שעבודתו פסולה, ותמה הטהרת הקודש לפי רבא שאמר בתמורה [ג ב] כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, הרי עבודתם פסולה ממילא, כי הוזהרו שלא לעבוד, ולמה הוצרך ללמד לפסול עבודתם. ותירץ הגרעק"א שמצד "לא מהני" היה נחשב כאילו לא נעשית העבודה, ויש לזה תקנה שיחזור ויעשנה, ולכך בא הכתוב ללמד שחל פסול בקרבן על ידי עבודת פסולים. וכבר הבאנו לעיל [בעמוד א'] שכן כתב הגר"ח [פי"ג מפסוהמ"ק ה"ט] לענין הולכת זר, וראה שם דברי המקדש דוד וקהילות יעקב. [ועיין רש"י בע"א ד"ה אפשר, שקבלה וזריקה אפשר לתקנן, אך שחיטה לא, והיינו משום שאין מציאות לעשותה שוב. וכן אמרו במנחות ו' לענין קמיצה, והיינו משום שהיא עבודה שנעשית בכל הקרבן, וחל שם שיריים על שאר המנחה, שלא כקבלה וזריקה שנעשות רק בדם הנפש]. ובתירוץ זה מיושבת גם קושיית הקרן אורה [כאן] והשפת אמת [להלן טז א] למה לא נלמד לפסול זר ממה ששנה עליו הכתוב כמה פעמים לעכב. ויתכן שאף על פי שכהונה מעכבת אין הקרבן נפסל על ידה, אלא משום חסרון עבודה בהכשר, ולכך צריך קרא ללמד שפוסלת ואי אפשר לחזור ולהוליך או לקבל. [וראה דברי מהרי"ט בהערה הבאה]. ובאבי עזרי [פ"ב מביא"מ ה"ז] תמה שהרי בקבלה שנינו להלן [לב א] שיחזור הכשר ויקבל, ומשמע שלא חל פסול בקרבן אלא חסרון הוא בעבודת הכהן, ואילו בהולכה מסקינן לעיל שאי אפשר לתקנה אף אם לא חל בה פסול כי כבר נעשתה באיסור ולא מהני ושוב אין צורך בה, ואם כן למאי נפקא מינה אם עבודת הפסולים פוסלת או שיש בה רק חסרון הכשר. ועל עצם הקושיא תמה באבי עזרי, שהרי מצינו בפרועי ראש שהם במיתה ואין מחללין עבודה [סנהדרין כב ב] ובהכרח שאף אם אי עביד לא מהני אין העבודה נפסלת. ונראה כי מוכח מקושייתם שחלוק פסול שתויי יין ופרועי ראש, שנאסרה להם הכניסה למקדש והעבודה באיסור אחד, משום שאין חסרון בעצם עבודתם, אלא באופן עמידת כהן העובד לפני ה', ולכן אין העבודה נפסלת, וכן משמע מלשון הרמב"ם [פ"א מביא"מ ה"א וה"ח] "אסור לו להכנס בפנים ואם נכנס ועבד חייב מיתה", דהיינו שהמיתה על הכניסה בתנאי שיעבוד. והקושיא רק על זר וטמא ושאר פסולים שנאמר בהם איסור נפרד על העבודה, ופוסלים את עצם העבודה, כי פסולן הוא מצד העבודה. וראה הערה 2 לתוס'. ובטהרת הקודש תירץ על קושייתו, שיש נפקא מינה במקור לפסול עבודת פסולים, לאופן שאין אלא כהן פסול, ואילו לא נאמר קרא לפסול עבודתו, היתה עבודתו כשרה משום שעשה דוחה לא תעשה. [וראה תוס' בחולין [עח א] שעשה דוחה גם פסול, כגון פסח שאין לו אלא טלה שנשחטה אמו. וכבר תמה בקובץ הערות יא ח, שהרי במנחות מט. כתבו תוס' שאילו עשה דהשלמה היה מעכב לא היה מועיל דחייה להכשר. וחילק בין פסול שתלוי באיסור שמועילה לו דחייה, לבין פסול מצד עצמו. עי"ש. ובפסולי כהונה לכאורה הפסול תלוי באיסור, ראה רמ"ה סנהדרין פ"ג. ואם כן אף שנאמר מקור לאיסור עדיין יבא עשה וידחה]. ועוד כתב שבקדשים צריך שישנה עליו הכתוב לעכב, ואם לא שנה הכתוב דינו כמצוה בעלמא ואינו בכלל אי עביד לא מהני, ולכן צריך קרא שמחלל עבודה. אך בריטב"א [] כתב שגם אם לא שנה הכתוב עובר בלאו, עי"ש.
[2] במנחות [ט. יח ב] אמרו שמצוות כהונה רק מקמיצה ואילך, דהיינו שאין פסול זרות ושאר פסולים חלים על יציקה ובלילה. וראה להלן [כב ב הערה 1] בשם מקדש דוד [טו ג] שנכרי פסול גם לעבודות אלו שאינן ממצוות כהונה. וכבר תמהו כל האחרונים [שעה"מ יו"ט פ"ג, הגרעק"א בגליון הרמב"ם ומנ"ח קט"ז קי"ח] שהרמב"ם [בפי"ב ופי"ג ממעה"ק] פסק שיציקה ובלילה כשרים בזר, ואילו בביאת מקדש [פ"ט ה"ה] כתב שזר היוצק ובולל פוסל, ושמא יש לומר שפוסל את ה"עבודה" משום שלא נעשית בכהן כשר, אך אין ה"קרבן צריך להעשות בכהונה, וזהו הטעם שנכרי פסול בהן, כי עבודות הן. ועיין. ועוד כתב שם, שפסול זר אינו דוקא בזר ממש, אלא הוא כולל כל אופן שהוא זר לגבי אותה עבודה, כגון כהן הדיוט בעבודת יום הכפורים, [וכמבואר ביבמות לג ב עי"ש]. וכבר כתב בשער המלך [פ"א מעבודת יו"כ ה"ב] טעם לזה, מדאפקיה רחמנא בלשון זרות "והזר הקרב יומת" ולא כתיב "ישראל" להורות שהאיסור נאמר לכל מי שהוא זר לאותה עבודה. ובמשנה למלך [פ"ט מביא"מ הט"ו] הוכיח מתוס' ביומא [כג ב] שיש פסול זרות בכל דבר הנעשה במזבח אף שאינו עבודה [כהרמת הדשן], ודן שם מפני מה אמרו [ביומא כד א] שהדלקת נרות כשרה בזר, אם משום שאינה במזבח, או משום שיכול להוציאם ולהדליקם בחוץ. וראה רש"י ביומא [כד ב] שזר חייב מיתה על דישון המנורה, והמקדש דוד [שם] כתב שאף על פי שאין צריך בגדי כהונה לעבודה זו, [כמבואר במשנה למלך פ"ג מביא"מ הי"ב] מכל מקום נחשבת כעבודה המסורה לכהונה, כיון שאין זר יכול להכנס להיכל לעשותה, ונידון זה תלוי במחלוקת הרמב"ם [פ"ב מביא"מ ה"ב] ורש"י [מנחות כז ב] אם זר הוזהר על ביאה ריקנית להיכל, או שהיא אזהרה לכהנים. ובשו"ת חמדת שלמה [אה"ע טז יז] דן עם בעל נתה"מ אם זר פוסל בהקטרת אימורים, וראה בחזו"א [יט לא] שאע"פ שאין עיקר עבודה באימורים נפסלין בהקטרת זר כי אין כאן הקטרה כשרה, והיינו שהנידון הוא אם יפסלו משום חסרון כהונה במעשה ההקטרה, או שאין מצוה בהקטרה אלא ש"יהיה מוקטר" ואין צורך כלל בכהן. וכבר ביררנו לעיל [ד. הערה 5] אם יש פסול זרות באשה, ואם פסול אשה הוא מצד זרות. ובמהרי"ט [קידושין לו א] הקשה על מה שכתבו שם תוס' שנשים מחללי עבודה, מנין להם דין זה, והרי יתכן שרק חסר בהכשר עבודתן, ותירץ שלענין חסרון הכשרים אפשר ללמוד מהגשה, ובהכרח שהמיעוט "בני אהרן" בא ללמד שהן פוסלות, ומשמע מדבריו שאין פסולן מצד זרים, שהרי אם כן ודאי שפוסלות בעבודה. וטעמו נראה משום שנאמר מיעוט לנשים בכל עבודה בפני עצמה, ואילו פסולו מצד זרות, כיון שגילה שהן בכלל זר הרי הן פסולות לכל עבודות, ובהכרח שהוא פסול בפני עצמו [ודבריו מחודשים יותר מדברי הגרעק"א, כי נקט שאף אם יש פסול ש"מעכב" בעבודה יתכן שאינו מחלל, והגרעק"א לא כתב כן אלא לגבי "אי עביד לא מהני", שאינו עיכוב מדיני העבודה, אלא חסרון בקיום דיניה. ודו"ק]. אמנם בתירוץ השני בתוס' הנ"ל דקידושין, כתבו שאין בנשים פסול מחוסר בגדים כי לא הצטוו בהן, ויתכן שכוונתם כי פסול אשה הוא חמור מפסול זר, משום שאינה בכלל עבודה, שהרי אמרו שם שפסולה לסמיכה ותנופה שכשרות בזר, והיינו שאינה אפילו כזר שהוא "עובד פסול". [וראה עוד להלן יז ב הערה 8].
[3] רש"י פירש כל זמן שלא נקבר המת, ותמה הגרעק"א שהרי להלן [צט ב] אמרו שאסור בקדשים כל היום, ואף אחר קבור, ה שהרי מן התורה הוא אונן רק ביום המיתה עד הערב, ומדרבנן גם ביום הקבורה עד הערב. ויתכן שכוונת רש"י לדברי רבי [ק ב] ש"מתאונן עליו כל זמן שלא נקבר", אפילו עד עשרה ימים" ובאמת ביום הקבורה אסור [מדרבנן] גם אחר קבורה. וראה באבן האזל [פ"ב מביא"מ ה"ט] שרבנן לא האריכו את זמן האנינות עד שעת הקבורה, אלא שקבעו שיהא ביום קבורה דין אבלות של יום ראשון. ב. תוס' במכות [יג] נקט שאונן שעבד לוקה, אך הכסף משנה [פ"ב מביא"מ] הוכיח מדברי הרמב"ם שאינו לוקה, ונקט שאין בו לאו עי"ש. וראה ביד רמה [סנהדרין פג א] כתב שיש בו איסור, כי ממה שהוא מחלל עבודה מוכח שנאמר בו איסור. [וראה להלן טז א הערה 1, שתוס' בכתובות לב ב נקטו ששיך פסול בלא איסור כגון זר בבמה].
[4] בשטמ"ק [אות ז] הקשה למה הוצרך לומר "טבול יום" והרי מחוסר כפורים קל ממנו ופוסל, וכל שכן טבול יום שהוא גם מחוסר כיפורים וגם טעון הערב שמש. והעמיד בטבול יום שנטמא בשרץ שאינו צריך כפרה, ודינו קל ממחוסר כפורים.
[5] רש"י פירש שמתו אחיו מחמת מילה, ובתוס' להלן [כב ב] פירש רבינו תם שמדובר במומר לערלות, וצריך לומר שרש"י בא לומר שאף באופן שמתו אחיו נחשב ערל, ולא בערלה שלא בזמנה, אך ודאי מודה שגם מומר לערלות פסולו רק משום ערלות ולא משום מומר, שלא מצינו פסול מומר לעבודה אלא בעובד עבודה זרה. אך בדעת הרמב"ם נראה שפסול ערל כטמא תלוי אם הוא מומר לערלות. וכמבואר בהערה 5 לתוס'. וראה עוד בהערות לתוס' לקמן [כב ב הערות 3-4].
[6] בשטמ"ק [אות ז] תמה דתיפוק ליה שהוא מטמא את הכלי והכלי מטמא את הדם, והעמיד בטמא מחמת שרץ שהוא ראשון לטומאה ואינו מטמא כלים. ולכאורה תמוה שהרי גם לענין קמיצה שנינו [במנחות ו] שטמא פסול, ושם הוא נוגע בקמיצתו באוכלין, וראשון מטמא אוכלין. והגרי"ד סולוביצ'יק תירץ על קושית השטמ"ק שהציץ מרצה על האוכלין שהן הקרבן, ולכן הפסול הוא רק מחמת הכהן העובד בטומאה. ברם, אם כן הוא היה אפשר להעמיד אפילו בכהן טמא מת, שגם בו יש ריצוי לקרבן והפסול מחמתו. וראה להלן [כב ב] שזקני דרום העמידו את המשנה דוקא בטמא שרץ ולא בטמא מת שמרצה ציץ לטומאתו, ומשמע שלא ניחא להו להעמיד באופן שלא ריצה הציץ, כגון שלא היה על מצחו, כיון שגם באופן זה לא היה הפסול משום טומאת הכהן, אלא משום שנטמא הדם מידו. ולפיכך נראה שכוונת השטמ"ק לבאר רק את הדין האמור במשנה, שהרי הפסוק האמור בטמא מדבר גם באב הטומאה כצרוע וזב, והוא מטמא כלים ויטמא הדם, ויתכן להעמיד את הפסוק באופן שמועיל ריצוי, כגון שלא נטמא הדם ביציאתו על ידי קבלת טמא, והציץ מרצה בהליכתו כי קדמה קבלה לטומאה. ורק המשנה שמדוברת בטומאה בשעת קבלה שאין בה ריצוי, צריך להעמידה בראשון לטומאה. [וראה משמר הלוי מ]. ועוד תירצו על קושית השטמ"ק, שטמא פוסל אפילו באופן שנתן מזרק בתוך מזרק, שפסק הרמב"ם [פ"א מפסוהמ"ק הכ"א] שכשר, ואין כלי מטמא כלי והדם טהור, ורק משום טומאת הכהן פסול.
[7] רש"י פירש "וכי יש כח בקרבן נשים לדחות טומאה", ותמה הגרי"ד סולוביצ'יק שהרי כעת דנה הגמרא למעט מקרא שלא יהא בו כלל טומאה, ואין צורך בדחיתה כלל. והוכיח מכך שהמיעוט הוא רק מצד הקרבן, שמותר להקריבו בטומאה. אך עדין יש איסור מצד העבודות, לאסור לעבוד בטומאה אפילו בתרומת הדשן, ולכך צריך את דחית הקרבן. אך מאידך, דחיית הקרבן אינה מועילה אלא להתיר לעבוד בטומאה, אך מצד דיני הקרבן שיעשה בטהרה היה אסור לטמא לעבוד אף בקרבן נשים, אלא אם מיעט קרא לאיסורו. והטעם לכך, משום שהדחייה מועילה רק משום שחיוב ההקרבה דוחה איסור הכהן, אבל דיני החפצא של הקרבן שיעשה בטהורים אינם נדחים מפני חיוב הבאתו. וכמו שהובא [בהערה 1] מדברי תוס' במנחות [מט א] שאין דחייה מועילה לפסול. ולפי זה בקרבן עכו"ם היה ניחא לגמרא, כיון שדיני קרבנם חלוקים מישראל, אם כן יתכן שגם דיני העבודה בקרבנם חלוקים ומותר להקריבם בטומאה ואינם צריכים דחייה, אולם מדברי רש"י [בד"ה בטומאת] משמע שגם בקרבן עכו"ם הטומאה נדחית.
[8] תוס' בתענית [יז ב] הקשו למה לי קרא שערל מחלל עבודה, ותיפוק ליה בקל וחומר מבעל מום שאוכל ומחלל עבודה, כל שכן לערל שאינו אוכל, ותירצו שחלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים ועבודתו כשרה, ותמהו האחרונים [שער המלך פ"ו מביא"מ והגרעק"א על משנתינו] שהרי תנא דבי רבי ישמעאל למד מקל וחומר זה לפסול עבודת זר ולא פרק מחלל. וכתב שער המלך שלגבי זר יש לדחות את הפירכא, שכן חלל בא מזרע הכהונה, [וראה דבריו בפ"י מכהמ"ק ה"ד]. ומהרי"ל דיסקין [כתבים ט] כתב שאילו לא ידענו שזר פוסל, לא היינו דורשים את הפסוק "ברך ה' חילו" להכשיר עבודת חלל, וכל דבר שלא ידענו קודם הקל וחומר אינו פורך את הקל וחומר. ובעולת שלמה כתב ליישב על פי דברי תוס' להלן בסמוך [טז. ד"ה זר] שאי אפשר לפרוך ממי שאינו מוזהר שלא לעבוד, וחלל אינו מוזהר, ולכן אינו מחלל. ורק לגבי ערל הוי פירכא כי גם הוא אינו מוזהר. ושני תירוצים האחרונים נזכרים בדברי קרן אורה בסוגיין, עי"ש. ובאופן נוסף תירצו שתוס' הוכיחו מחלל רק לגבי ערל שהוא כהן, שהרי אכילה יש בה משום עבודה כמבואר בפסחים [עב] וההוכחה היא משום שישנם באכילה לגבי עבודה, אך בזר לא שייכת אכילה אפילו לגבי עבודה ולכן אינו למד מחלל. וראה מה שכתבו בזה שפת אמת כאן, ודבר אברהם [ח"א כו], וקהילות יעקב [יד] ובד קודש [ח"ד סב].
215ימים לסיום הש״ס