אמר ליה האויב תמו חרבות לנצח. דמשמע אע''פ שכבר מתו חרבות לנצח ואין יפה להזכירם: אפי' רבי. דעניו הוה הכא לא נהוג ענותנותא יתירא דאמר משום רבי מאיר ולא רצה לומר בהדיא אמר ר''מ: סיני עדיף. מי ששנה משנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני: וחד אמר עוקר הרים. דחריף ומפולפל בתורה אע''פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך: רב יוסף קרו ליה סיני לפי שהיו משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני אבל לא היה מפולפל כרבה הכל צריכין למרי חטיא. כלומר רב יוסף הוא מרי חטיא שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני דמשנה וברייתא אבוהון דהלכתא אומנא לביתיה לא קרא. שלא רצה לנהוג שררה בעצמו כל אותן השנים שמלך רבה אפילו בהאי שררותא שלא רצה להביא שום אומן בתוך ביתו אלא כשהוא רוצה להקיז דם היה האומן על לביתיה דרבה ושם היה מקיז ואית דגרסי שלא רצה לנהוג שררות בעצמו כל אותן שנים שמלך רבה כלומר שלא היה לו פנאי להקיז עצמו אלא היה עוסק כל שעה בתורה לפני רבה: חזייה לאביי דגבה רישיה. כלומר ראה לו הרמת ראש: נחמני פתח. ואמור דרשא דמשמיא פסקו ליה רבותא אביי קרו ליה נחמני (ואיכא דאמרי דבלשון גנאי קרי ליה נחמני כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן): חריף ומקשה. מתוך פלפול יתירא דהוה ליה הוה מקשה ומתרץ אבל רבה בר מתנה לא הוה חריף כל כך אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה יפה מסיק אליבא דהלכתא:

אין תוס' על עמוד זה

הרי שהיו צריכים למנות ראש ישיבה והיה שם מי שהמשניות והברייתות סדורות בפיו דרך פסק אלא שאינו מפולפל כל כך והיה שם מי שמפולפל הרבה אלא שאין המשניות והברייתות וסוגיית התלמוד שגורה לו בפיו כל כך ממנין את שהתלמוד שגור בפיו והוא שאמרו סיני ועוקר הרים סיני עדיף שהכל צריכין למרי חטיא ובתלמוד המערב אמרו הסדרן קודם לפלפלן ודוקא שאע"פ שאינו מפולפל כל כך הוא בקי בפירושן של הלכות ובמה שיוצא מהם ויש לו בחינת דמיון הדברים זו בזו והוצאת דבר מתוך דבר כראוי אבל מי שאין בידו אלא סוגיית התלמוד סדורה בפיו ואין בידו דרך פסק ובחינה בדמיונות ובהבנת דבר מתוך דבר אינו בכלל סיני כלל ולא בכלל בעל הוראה ולא עוד אלא שצריך להזהר מהוראתם הרבה עד שיפלסוה מי שמאזניו מעויינות ושכלו זך להכריע את הכף לאחד מצדדיו ומ"מ אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו:

כל שמנו ראש ישיבה כלם ראויין להיות כפופין לו ולהתנהג עמו כתלמיד לפני הרב אלא במה שירשהו הרב ויחלוק לו מכבודו ואפילו היה קרוב לו בחכמה והוא שהזכירו ברב יוסף כשמלך רבה אע"פ שהיה קרוב לו בחכמה וחולק עליו תמיד כולהו שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא ר"ל שלא הנהיג בעצמו שררה אפילו הבאת המקיז לביתו אלא שהיה הוא הולך אצל האומן וי"מ שלא היה לו פנאי להקיז עצמו אלא עוסק בתורה כל שעה לפני רבה וראשון עקר:

מי שהוא מפולפל ביותר עד שמתוך פלפולו מקשה כל כך עד שאין כח בנשאלים לתרץ ויש מי שהוא מפולפל כראוי ושונה משנתו במתון ומעלה אותה על דעת פסק נסתפקו רבותינו איזה מהם קודם ומ"מ בזמנים אלו אחרון חביב כלל גדול בלמוד שידע התלמיד אחר ששנה מה שעלה בידו מכל מה ששנה ויסמוך על הכללים שיצאו לו משם בקבלת הרב הראוי לסמוך עליו וחפץ י"י בידו יצלח אמן:

ונשלם הספר תהלה לאל חיי ומהנה נשלם מה שראינו לכללו במסכת הוריות תהלה לאל

אפילו אומנא לביתיה לא קרא. הרבה מהמון עם הולכין לבית האומן להקיז דם. והנכבדים קוראים לאומן ובא לביתם וכ"כ השפיל עצמו שלא רצה לקרוא את האומן לביתו. ורב האי גאון פי' כד שלחו מתם סיני עדיף והשפיל רב יוסף עצמו ולא רצה לנהוג שררה בפני רבה היה חולק לו רבה כבוד ואפי' מקיז דם לא קרא אותו לביתו לפי שהיו עושין כל צרכו בביתו של רבה. והרמ"ה ז"ל פי' כך הואיל שהשפיל רב יוסף את עצמו ולא רצה לנהוג שררה בפני רבה הגינה זכות ענותנותו עליו ועל אנשי ביתו שלא חלה אחד מהם כל השנים שמלך רבה ואפי' אומן להקיז דם לא קרא לביתו. והדין פירוש מסתבר לן:

אביי ורבא ורב זירא ורבה בר מתנה הוו יתבו בהדדי והוו צריכי רישא. כלומר היו צריכין למנות ראש עליהם לאותה שעה כדי שישנה להם ויסדר להם משניות וברייתות והם יקשו לו והוא מתרץ ולפי שהיו כלם חכמים ונבונים ראוים להיות ראשים ולא אחד מהם כפוף לחבירו ולא היה אפשר לאחד מהם למנות את השני כדי שלא יתקנאו בו שלישי או רביעי. לפיכך אמרו כל מאן דאמר מלתא ולא מפרכי להוי רישא. אמר כל חד מנייהו מלתא (דכל הוה) [דכולהו] אפריך ואילו דאביי לא אפרך חזייה רבא לאביי דגבה רישא. כלומר ראה לו הרמת ראש והצהלת פנים מחמת דלא איפרך ליה מלתא אמר ליה נחמני פתח ואימא דרוש לקמן דמן שמיא פסקי לך רבותא. ופי' רב האי גאון ז"ל דאביי נחמני שמו ומפרשי' בכמה דוכתי בגמרא ונקטי(נן ד)רבנן דבר אחוהי דרבה בר נחמני הוה ותלמידו וכיון דהוה שמו נחמני כשם אבוהי דרבה לא הוה קרא לו בכל שנותיו נחמני בשם אבוהי אלא דהוה קרא ליה אביי בלשון ארמי כאדם שקורא אבי וסליק ליה אביי. וכיון שהיה מן האבות והגדולה קריוה רבנן הכי עכ"ד ז"ל:

איבעיא להו רבי זירא ורבה בר מתנה הי מנייהו עדיף. נפיק מינה להיכי דמתרמי כזו ומצטרך עלמא לחד מנייהו ובעיא הי מנייהו עדיף. והשתא מפרש (מזה) [מדה] דלכל חד מנייהו. ר' זירא חריף ומקשה מתוך פילפולא היה יודע להקשות ולתרץ (מי לא) [מיד] הוה ידע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא רבה בר מתנה מתון ומסיק כלומר לא היה מפולפל וחריף כ"כ להקשות ולתרץ מיד אלא שוהה ומעיין יפה עד דמסלקא ליה שמעתי' אליבא דהלכתא מאי הי מנייהו עדיף וסלקא בתיקו:

הדרן עלך כהן משיח וסליקא לה מסכת הוריות

בד"ה אבל רבה כו' לא הוה חריף כ"כ כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא אמרי כל דאמר מילתא כו'. כצ"ל:

שם חזייה רבא לאביי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה סיני וסדורין לו כו'. כצ"ל:

בריך רחמנא דסייען

רש"י ד"ה נחמני. ואיכא דאמרי כו'. נ"ב שבוש [כמבואר בכ"מ]. אבל רבה הוה בר נחמני. והוא דודו של אביי שגדלו מחמת שהיה יתום קטן ונקרא על שם זקנו נחמני הוא שם העצם שלו. ורבה דודו שגדלהו כאב לא רצה לקרותו בשם אביו. וכנהו אביי. כלומר ע"ש אביו. גם רמוז בו בר"ת, "אשר בך ירוחם יתום". כך כתוב בספר יוחסין [ועי' בהגר"א יו"ד סי' ר"מ ס"ק ז']:

חַזְיָא רָבָא לַאֲבַּיֵי דְּגָבַהּ רֵישָׁא אָמַר לוֹ נַחֲמֵנִי פְּתַח וְאֵימָא. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דאביי היה משורש קין הן מצד נפשו הן מצד רוחו הן מצד נשמתו בשלשתם היה משורש קין שהוא היה הראש כי הוא היה הבכור וכנזכר בשער הגלגולים עיין שם.
ונראה מחמת כן זכה לומר מלתא דלא מפרך כדי שישב בראש כי כן ראוי להיות לו מצד שרשו שהוא מן קין שהיה הבכור שהוא ראש ורבא חזייא לאביי ראיה שכלית וסודית שראה בסוד השורש דגבה רישא שמצד שראוי להיות לו דבר זה ואמר לו נחמני פתח ואימא רמז לו בשם נחמני על קין כי נַחֲמֵנִי [158] עם כולל האותיות עולה מספר קַיִן [160] עם כולל האותיות פירוש כיון שאתה קין לכך פתח ואימא למהוי רישא בתורת חיים.

רַבִּי זֵירָא וְרַבָּהּ בַּר מַתְנָה הֵי מִנַּיְהוּ עָדִיף. יש להקשות דודאי הסברה מכרחת דמתון ומסיק עדיף מחריף ומקשי כי מה תועלת בקשיות אם לא יש תרוצים?
ונראה לי בס"ד הענין כך שזה כלל גדול בתורה דכל שמעתתא שירבו בה הקושיות יותר תתברר יותר ויוצא ממנה כמה וכמה הלכות חדשות על ידי התירוצים שיתרצו בהם הקושיות ולכן אמר ר"א הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם (בתענית ז.) כי ברבוי החברים וכל שכן ברבוי התלמידים ירבו הקושיות ועל ידי כך ירבו אופני הסברות אשר יתחדשו לתרץ בהם הקושיות ומכל סברה יוולד הלכה חדשה ונפקותא לענין דינא בעלמא.
ולכן אחר שנפטר ריש לקיש והביאו במקומו את רבי אלעזר בן פדת להיות משנה לרבי יוחנן בישיבה בית המדרש כי הוה אמר רבי יוחנן שמעתתא הוה אמר לו רבי אלעזר 'הא תנא דמסייע לך' ואמר לו רבי יוחנן סלקא דעתי שתהיה ממלא מקומו של ריש לקיש שהיה מקשי לי כ"ד קושיות על השמעתתא והייתי מוכרח לתרץ לו הכל ועל ידי כך רווחא שמעתתא אבל אתה אומר לי 'תנא דמסייע לך' אטו לא ידענא דשפיר קאמינא!
וכן הענין כאן דרבי זירא חריף ומקשי כי מרוב חריפותו מוליד קושיות הרבה בשמעתתא ורבה מרוב הרחבת שכלו מוליד סברות ולתרץ בהם הקושיות ההם ונמצא רבי זירא צריך לרבה ורבה צריך לרבי זירא ברם תלמודא מבעייא להו מי הוא הצריך לחבירו יותר שהבעיין יודע דתרווייהו צריכי זה לזה אך בעי מי הצריך יותר ומסיק בתיקו עד שיבא אליהו זכור לטוב ויאיר עינינו בתורת חיים.

אמר ליה גם אהבתם גם שנאתם כו'. לא רצה לומר לו בהדיא לא תתני הכי אלא בניחותא אמר לו גם אהבתם גם שנאתם כו' כאלו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו משום דהכי דינא כדאמרינן בפ"ק דקידושין ובפרק הנשרפין מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה הנשרפים בנסקלין כו' אמר ליה רב יהודה אבא לא תיתני הכי מאי איריא כו' אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תימא ליה לאבוך הכי דתניא הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה אומר לו אבא מקרא כתוב בתורה כו':

האויב תמו חרבות לנצח. פרש"י דמשמע אע"פ שתמו האויבים שכבר מתו חרבות לנצח ואין יפה להזכירם ע"כ. ולא נהירא חדא דפשטיה דקרא לא משמע הכי דא"כ או לכתוב קרא האויבים תמו או לכתוב האויב תם ועוד סיפיה דקרא דכתיב וערים נתשת אבד זכרם המה מאי משמע להאי פירוש ועוד קשיין קראי אהדדי דהתם כתיב גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה והכא כתיב חרבות לנצח ומאי חזא רבי דעביד כי האי קרא ליעבד כאידך קרא ותו מאי קמהדר ליה רבי שמעון ברבי הני מילי היכא דאהנו מעשייהו ומנא ליה דקרא בהכי מיירי אלא הכי פירושו כי כתיב גם אהבתם גם שנאתם כו' בשנאה גרידתא אבל בני אדם שבקשו להחריב ולעקור כבודך וכבוד בית אביך אע"פ שמתו לא יתמו איבת חרבות שהחריבו לנצח והיינו דכתיב האויב תמו חרבות לנצח ובתמיה קאמר קרא כלו' אפשר שיתמו חרבות שהחרבת לנצח כלומר אפשר שישכחו לנצח והיינו דכתיב בסיפא דקרא וערים נתשת אבד זכרם המה כלומר ערים שנתשת חרבות ושוממות כלום אבד זכרם ואמטו להכי מהדר ליה ר"ש ברבי הני מילי היכא דאהנו מעשייהו רבי מאיר ורבי נתן לא אהנו מעשייהו הדר אתנייה לבתר דאוכחיה ר"ש בריה הדר ואמרה למתניתין דבכורות אמרו משום ר"מ רבי דענוותנא הוא כדגרסינן בסוף סוטה משמת ר' בטלה ענוה ואפילו איהו דענוותנא אמרי משום רבי מאיר אמרו ולא רבי מאיר אומר שלא רצה לומר בהדיא אמר ר"מ. עד כאן לשון הרמ"ה ז"ל:

רבנן לא אהנו מעשייהו הדר אתני כו'. ואע"ג דא"ר יוחנן בפ"ק דיומא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם ומשמע התם בגמרא דאם מחלי קודם שפייסו נענש עליו י"ל דהיינו דוקא אם נעשה מעשה שחרפוהו ובזוהו אבל הכא ר"מ ורבי נתן לא עשו מעשה רק שבקשו להביא ר"ג לידי כיסופא אבל לא בא לכלל זה:

א"ר יוחנן פליגי בה רשב"ג ורבנן כו'. מייתי לה הכא אעובדא דרבי מאיר ורבי נתן שעלה על דעתם להעביר רשב"ג מנשיאות מחמת שלא היה סיני כמותם וכתיב מי ימלל גבורות ה' כלומר למי נאה למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלותיו ופליגי רשב"ג ורבנן אם סיני עדיף להיות נקרא שיכול להשמיע כל תהלותיו והוא קודם או עוקר הרים נקרא שיכול להשמיע כל תהלותיו והוא קודם:

דאמר מר הכל צריכין כו'. בבבא בתרא בפ' מי שמת אמר עתיר נכסין עתיר פומבי זהו בעל הגדות עתיר סלעין עתיר תקוע זהו בעל פלפול עתיר משח עתיר כמס זהו בעל שמועות הכל צריכין למרי חטיא גמרא כו'. וזהו שאמר הכל כלומר אפילו עתיר סלעין דהיינו בעל פלפול צריך לבעל שמועות אלמא דסיני עדיף וטעמא דמילתא דהכל צריכין אפילו עתיר סלעין למרי חטיא משום דמאי מהני ליה למרי זוזי אי לא משכח חטיא למזבן בגווייהו אבל מרי חטיא לא צריך לכולי עלמא כולי האי דאי נמי לית ליה זוזי למזבן בהו שאר מילי דצריכי ליה מאחר דאית ליה חטיא יכול למחייא בגווייהו ועוקר הרים דמי לעתיר סלעין דלית ליה חטיא דאי משכח מאן דמזבן ליה חיטין בזוזי תהני ליה זוזי ואי לא לא מהני ליה ולא מידי כלומר דאי משכח מאן דתנא ליה מתניתא ושמעתתא מהני ליה חידודיה ופלפוליה דיכול למידק מנייהו אגב פלפוליה כמה מילי דלא יכלי שאר אנשי למידק ואי לא משכח מאן דתנא ליה מתניתא ומהדר קמיה שמעתתיה מאי מהני ליה פלפוליה וא"ת דהכא מסיק דסיני עדיף ואלו בפרק במה מדליקין משמע לכאורה דעוקר הרים עדיפא מדקאמר שם בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו פלפלת בחכמה כו' ולא אמר דשואלין אותו אם למדת הרבה דהיינו סיני וכן מצינו בבבא מציעא פרק הפועלים דאמר ריש לקיש על רבי חייא רבונו של עולם לא פלפלתי תורה כמותו כו' וי"ל דהא ודאי מי שמוסר נפשו וכמעט שהוא ממית עצמו לפלפל טובא לכוון הלכות ולתרץ הויות מקבל שכר טפי ממי שהוא סיני ואינו מוסר נפשו לפלפל טובא משום דאגרא דשמעתא סברא כדאיתא בברכות ובכי האי גוונא איירי פלפלת בחכמה וכן הא דאמר ריש לקיש לא פלפלתי בתורה כמותו כו' אבל עוקר הרים דהכא איירי דמשמיא זכו ליה שהוא בעל פלפול בלי שהוא מוסר נפשו לפלפל:

אפילו אומנא לביתיה לא חליף. פי' רב האי גאון כיון דשלחו מתם סיני עדיף והשפיל רב יוסף עצמו ולא רצה לנהוג שררה בפני רבה היה חולק לו רבה כבוד ומספיק לו כל צרכיו שאפילו מקיז דם לא היה צריך לקרא לביתו לפי שהיו כל צרכיו נעשין בביתו של רבה ורש"י ז"ל פירש אפילו אומנא לביתיה לא קרא שלא רצה לנהוג שררה בעצמו כל אותן שנים שמלך רבה אפילו בהאי שררותא שלא רצה להביא שום אומן בתוך ביתו אלא כשהיה רוצה להקיז דם היה מכניס אומן לביתיה דרבה ושם היה מקיז דם. ולא דייק גבן דמאי שררותא איכא למקרא אומנא לביתיה הא אפילו הדיוט שבהדיוטות קרי אומנא לביתיה דאטו על כרחיה קרו ליה מדעתא דנפשיה הוא דאתא ובזוזי הוא דאתי. ועוד כתב ז"ל ואית דאמרי אפילו אומנא לביתיה לא קרי שלא היה לו פנאי להקיז את עצמו כל אותן שנים שמלך רבה מחמת שהיה עוסק כל שעה בתורה לפני רבה. וכולהו הני פירושי לא דייקי גבן דודאי פירושי רחיקי ודחיקי נינהו. ולזה נראה לפרש לפי עניות דעתנו כולהו שני דמלך רבה כו' כלומר בשביל שהשפיל רב יוסף את עצמו ולא רצה לנהוג שררה בפני רבה הגינה זכות ענותנותו עליו ועל אינשי ביתיה שלא חלה אחד מהם כל אותן השנים אשר מלך רבה ואפילו אומנא להקיז דם לא הוצרך לקרות לביתו הדין הוא פירושא דאסתבר לן בה ופירושא מעליא הוא ע"כ לשון הרמ"ה ז"ל. ואני נפלאתי הפלא ופלא על דברי הגאונים האלה היאך אפשר להו לפרש שלא רצה רב יוסף להיות ראש ישיבה מפני ענוה שלא רצה לנהוג שררה בפני רבה שהרי בסוף פרק הרואה משמע בהדיא שלא זה היה טעמו של רב יוסף מדקאמר התם בגמרא טעם אחר מפני דאמרי ליה כלדאי מלכת תרתין שנין ופרש"י ואמר אם אמלוך תחלה קודם לרבה אמות לסוף שנתים כו' משמע בהדיא לולי שרב יוסף היה חושש שימות לסוף שנתים היה קיבל עליו. לכן נראה לי ללמוד סתום מן המפורש כיון דמייתי ליה התם הך דרבה ורב יוסף אהא דאמר רבי אבין כל הנדחה מפני השעה שעה נדחית מפניו כו' דהא דקאמר כאן כולהו שני דמלך רבה כו' כלומר כיון שרב יוסף רצה להיות נדחה מפני השעה השעה נדחית מפניו כל כך עד דלא מיבעיא שלא הפסיד שנותיו בכך אלא אפילו אומנא להקיז דם לא הוצרך לקרות לביתו מפני שלא היה חולה כלל כן נ"ל:

הוו יתבי והוו צריכי רישא. פירוש אחר שמת רב יוסף:

אמרו כל דאמר מילתא ולא מיפריך ליהוי רישא. לכאורה נראה דסבירא להו דעוקר הרים עדיף מסיני דאל"כ קשה למה לא אמרו כל מאן דאמר מילתא דלא ידע חבירו ליהוי רישא ואם כן קשה למה פליגי הם על מה ששלחו מא"י סיני עדיף הלא דינא בטעמא אמרו דהכל צריכין למרי חטיא. ועוד קשה למה מייתי הגמרא האי עובדא דאביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה סתם אחר דמסיק דסיני עדיף כאלו אין מחלוקת ביניהם. לכן נראה לי דגם הם סבירא להו דסיני עדיף והכי קאמר כל דאמר מילתא ולא מיפריך כלומר שיהא משנתו ששנה סדורה לו כנתינתה מהר סיני בלי פירכא וסתירה להוי רישא אבל לא תלו הדבר במי שיהא יותר חריף ומפולפל ותדע דאם כן הוה ליה לומר כל שיקשה ויתרץ טפי על דברי חבירו ליהוי רישא ולמה הצרכו לומר כל דאמר מילתא ולא מיפריך אלא על כרחך כדפרישית. ובהא נמי מתורץ מה ששינה רש"י הפירוש על מאמר הריני כבן עזאי בשוקי טבריה שאמרו אביי ורבא דאלו בפרק בתרא דערכין פרש"י גבי הא דאמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריה וז"ל הריני משבח במקומי שאני דרשן ובקי כבן עזאי שהיה משבח בשוקי טבריה כדתניא בבכורות אמר בן עזאי כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום עכ"ל ואלו בעירובין פרק בכל מערבין פרש"י גבי הא דאמר רבא הריני כבן עזאי בשוקי טבריה וז"ל יומא בדיחא הוה ליה לרבא ואמר להו לתלמידיו השתא צילא דעתאי והריני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאלני כבן עזאי שהיה דורש בשוקי דטבריה ולא היה בימיו עוקר הרים כמותו עכ"ל לפי שרש"י הרגיש דכאן בשמעתין משמע בהדיא דאביי הוה סיני טפי מרבא כדקאמר דכולהו איפריך לא איפריך הלכך לא מסתבר ליה לרש"י לפרש שרבא היה משבח עצמו יותר מכל חכמי דורו כבן עזאי בבקיאות דהא אביי הוה בקי יותר מיניה ולפיכך פירש"י שרבא היה משבח עצמו כבן עזאי בעוקר הרים ואביי היה משבח עצמו כבן עזאי בבקיאות כדמוכח כאן בשמעתין דהוה סיני טפי מכל חכמי דורו. כן נראה לי:

אמר ליה נחמני פתח כו'. פרש"י אית דאמר דבלשון גנאי קרי ליה נחמני כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן ע"כ. ואני תמיה טובא על רש"י שכתב פירוש זה שהוא שבוש גמור ולפי דעתי לא יצאו דברים אלו מפיו אלא איזה תלמיד טועה כתב כן בגליון מבחוץ וחשב המעתיק שהוא מלשון רש"י וכתבו בפנים דהא אשכחן בכתובות פ' אע"פ [דף ס"ה] דרבא קרי ליה לאביי נחמני אחר מותו גבי חומא דביתהו דאביי אתאי לקמיה דרבא אמרה ליה פסוק לי חמרא אמר לה ידענא ביה בנחמני דלא הוה שתי חמרא כו' והתם ודאי אי אפשר לומר דבלשון גנאי קרי ליה נחמני כי חלילה ליה לרבא צדיק כמוהו לקרותו בלשון גנאי אחר מותו על לא דבר ועוד דהא אשכחן בשבת פרק כלל גדול גבי הא דאמר אביי בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר כו' אמרוה רבנן קמיה דרבא אמר להו שפיר אמר נחמני וכן אשכחן במעילה בפרק השליח שעשה גבי הא דאמר אביי אפילו תימא ר"ע כו' כי אמרוה רבנן קמיה דרבא אמר להו שפיר קאמר נחמני וכן אשכחן בע"א פרק ר' ישמעאל דאמר רבא כי אתיא לפומבדיתא אקפן נחמני שמעתתא ומתניתא דאסיק כו' והתם נמי אי אפשר לפרש דבלשון גנאי קרי ליה נחמני דהא אדרבה רבא קלסיה. ועוד דהא אשכחן בגיטין בפ' השולח דסתם גמרא קרי ליה לאביי נחמני אחר מותו דקאמר והלכתא כנחמני והתם ודאי אי אפשר לומר דבלשון גנאי קרי ליה נחמני וכן הא דאמרינן בערבי פסחים פגעא ביה באביי אגרתא בת מחלת אמרה ליה אי לאו דמכרזי עלך ברקיע הזהרו בנחמני ובתורתו הוה סכנתיך כו' ובלאו הכי אי אפשר לעלות על הלב פירו' זה שהוא סתור מאליו דהא רב נחמן סתם הוא רבו של אביי וסתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יעקב חתנו של ריש גלותא שהיה ראש בנהרדעא כדמוכח בפרק השולח אמר רב נחמן בר יצחק אנא אמינא הלכה ורבנן דאתו ממחוזא אמרי משמיה דרב נחמן אין הלכה אלמא רב נחמן סתם לאו היינו רב נחמן בר יצחק אלא רב נחמן בר יעקב ורב נחמן בר יצחק הוה תלמידו של רבא כדמשמע בפרק לא יחפור וכן מוכח בעירובין בפרק מי שהוציאוהו דקאמר יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ורבא קמיה דרב נחמן אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא כו' וכן מוכח בהדיא בפרק עושין פסין אמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה שנא' ויקם וילך מנוח אחרי אשתו מתקיף לה רב נחמן בר יצחק כו' וכן בכמה דוכתי ואם כן מאי גנאי היה זה לאביי שקראו רבא נחמני כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן דהא באותו זמן כבר היה מת רב נחמן זמן רב קודם כדאיתא במועד קטן וכמו שכתוב בספר יוחסין וגם רבא עצמו היה תלמידו של רב נחמן. לכן נראה לי עקר הפירוש הוא שכתב רש"י מסברא דנפשיה בגיטין פרק השולח שהבאתי וז"ל נראה בעיני דעל שם שרבה בר נחמני גידל אביי בביתו ולמדו תורה שהיה יתום השיאו את שם אביו נחמני רבה סתם הוא רבה בר נחמני עכ"ל. אבל בערוך מצאתי כתוב בשם הגאונים להפך משום דאביי בר אחוהי דרבה בר נחמני הוה ותלמידיה וכיון דהוה שמיה נחמני כשם אבוה דרבה לא הוה קרי ליה כל שעתא נחמני בשם אביו אלא הוה קרי ליה אביי בלשון ארמית כאדם שקורא אבי וסליק ליה אביי וכיון שהיה מן האבות והגדולים קריוהו רבנן הכי עכ"ל. וקשה לי על פירושו היא גופא טעמא מאי למה לא קרי ליה כל שעתא נחמני בשם אביו. ונראה לי משום דס"ל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות ממרים וז"ל היה שם אביו כשם אחרים משנה את שמם יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו אבל השמות כו' קורא בהן לאחרים שלא בפניו ואין בכך כלום ע"כ. ולפי דשם נחמני אינו שם פלא והוה קרי ליה נחמני בשם אביו שלא בפניו זהו שדקדק בעל הערוך למינקט לא הוה קרי ליה כל שעתא כו' דמשמע דלפעמים הוה קרי ליה נחמני בשם אביו והיינו שלא בפני אביו ורש"י שפירש דעל שם שרבה בר נחמני גידל אביי בביתו כו' לא ס"ל כלל דין זה שכתב הרמב"ם ז"ל היה שם אביו כשם אחרים משנה את שמם משום דלא אשכחן בגמרא רק שלא יקרא אביו עצמו בשמו לא בחייו ולא במותו אבל שאפילו אחרים ששמם כשם אביו שאין לקרותם בשמם זה לא מצינו בשום מקום. כנ"ל:

סליקא לה מסכת הוריות