פרשת פר כהן משיח כתיבא ברישא והדר כתיבא פר העלם דבר של צבור ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת דהיינו לפר כהן משיח למה ליה למיהדר וכתב כאשר שרף את הפר הראשון: וכפר בעדו. והדר ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל: פר דעבודת כוכבים הוי עולה: חסירא אל''ף. למימרא דעולה קדמה: כמשפט כתיב ביה. בפר דעבודת כוכבים דבתר כתיבה אזלינן ועולה ברישא כתיבא: שעיר יחיד קודם לכבשת יחיד. כגון שהיו שנים זה הביא כשבה וזה הביא שעירה: שכן נתרבתה באליה. דעז אינה טעונה אליה: בגין יום. בגלל יום כבש גלל עומר וכבשים בגלל שתי הלחם: מתני' עומדים בקלקלה. האיש למשכב זכור: גמ' אמו קודמת לכולם. דאית לה זילותא טפי: [חכם קודם למלך ישראל. שאין כל ישראל ראוין לחכמה אבל מלך כל ישראל ראוין למלכות]: מלך קודם לכהן גדול. מדאמר מלך לכהן גדול קחו עמכם מעבדי אדוניכם [וע''כ אנפשיה קאמר] אלמא מלך עדיף: אמרכלא. שממונה על כולם ואין משיבין על דבריו: גזבר. הממונה על האוצרות שבמקדש: איבעיא להו לענין טומאה. ליטמא למת מצוה סגן ומשוח מלחמה אי זה מהם קודם: להחיותו. הוא קודם לסגן משום דצבור צריכים לו למשוח מלחמה לצורך מלחמה טפי מסגן: דכתיב ויבדל אהרן. אלמא כהן עדיף מלוי: [בכלל ארור. כנען לא מצא נח קללה לכנען גדולה מזו שיהא עבד לאחיו מכאן שכל עבד הרי הוא בכלל ארור]: הכל רוצין לישא גיורת. שמתרצין לישא גיורת מלישא משוחררת: משוחררת לא היתה בחזקת שמור. דסתם שפחה מופקרת לשון אחר גיורת בעיא לאיגיורי ומשמרת עצמה לפי שבדעתה להתגייר אבל שפחה אין בידה לשחרר עצמה ואינה משמרת עצמה: מפני מה הכל מושלין בעכברים. כלומר מפני מה נתנה מפלה יתירה לעכברים שנרדפין תדיר תדיר: אמר להם מפני שסורן רע. שיצר לבם רע הוא יותר מדאי סורו שר שלהם כדאמר (ב''מ דף נט:) בגר שסורו רע דהיינו יצר הרע ששר שלו רע הוא: מאי היא. היכי הוי סורן רע: אמר רבא אפילו גלימי. דלאו מאכל ולית בהו הנאה אפי' הכי גייצי להו: גייצי. נושכין:

אין תוס' על עמוד זה

פר משיח ופר העדה עומדין ליקרב כבר ביארנו שפר משיח קודם לכל מעשיו וכן הדין הואיל ומשיח מכפר ועדה מתכפרת דין הוא שיקדים מכפר למתכפר וכן הוא אומר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל:

פר הבא על המצות לצבור כבר ביארנו שהוא קודם לפר הבא על ע"ז מפני שפר העלם דבר של צבור חטאת ופר הבא על ע"ז עולה וחטאת קודם לעולה בכל מקום שנאמר והקריב את אשר לחטאת ראשונה מה תלמוד אם ללמד שתהא חטאת קודם לעולה הרי כבר אמור ואת השני יעשה עולה כמשפט אלא להיות זה בונה אב שתהא חטאת קודמת לעולה בכל מקום ואפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה ולא סוף דבר בהקרבה אלא אף בהפרשה מפריש חטאת תחלה וזהו שאמרו ביולדת שנאמר בה אחד לעולה ואחד לחטאת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה אין הכונה בה לקריאת השם כמו שפירשו רבים אלא לקריאת הפסוק לבד ומ"מ קרבנות החג קרבים על סדר הכתוב בתורה פרים תחלה ואילים אחריהם וכבשים אחריהם ושעירים אחריהם אע"פ שהשעירים חטאות ושאר הקרבנות עולות מפני שכתוב בהם כמשפט כלומר כמשפט הכתוב בהם:

פר ע"ז קודם לשעיר שלה אע"פ שהפר עולה והשעיר חטאת מפני שכתוב בו גם כן כמשפט שעירי ע"ז קודמין לשעיר נשיא שזה צבור וזה יחיד וצבור קודם ליחיד שעיר נשיא קודם לשעירת יחיד שזה מלך וזה הדיוט שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד ואע"פ ששניהם חטאת מפני שהשעירה ראויה לבא על הכרתות שמביאים עליהם חטאת והכבשה אינה באה אלא על שגגת ע"ז עומר קודם לכבש הבא עמו ושתי הלחם קודם לשני כבשים הבאים עמהם שכל הבא בשביל היום קודם לבא בשביל הלחם:

יש דברים בענין זה שלא נתפרשו בכאן והוא שמנחת האיש קודמת לשל אשה של חטים לשל שעורים של חוטא לשל נדבה מנחה ליין יין לשמן שמן ללבונה לבונה למלח מלח לעצים חטאת קודמת לאשם חוץ מאשם מצורע שקודמת לחטאתו אשם קודם לתודה ואיל נזיר תודה ואיל נזיר לשלמים והתודה לאיל נזיר שלמים לבכור בכור למעשר בהמה מעשר בהמה לעופות עופות למנחות ומ"מ אם היו שם חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר בהמה מקריב חטאת ואחריו עולה ואחריו מעשר וכל שהיו שם קרבנות הרבה ממין אחד פרים קודמין לאילים ודברים אלו כלם בשבאו כאחד אבל אם לא באו כאחד הבא ראשון קודם וכל הקודם בהקרבה קודם באכילה ויש דברים שהבחירה בידו להקדים איזה שירצה כגון מנחת נדבה ומנחת חוטא וכן במה שאמרו שדם חטאת קודם לדם עולה ואברי עולה קודמין לאמורי חטאת היו שם דם חטאת ואיברי עולה איזה שירצה יקדים וכן דם עולה ואימורי חטאת או דם עולה ודם אשם וכן מה שאמרו שהתדיר קודם לשאינו תדיר וכן שהמקודש קודם לשאינו מקודש באו לפניו תדיר ומקודש יקריב איזה שירצה ודברים אלו ארוכים ומסתעפים לכמה ענפים יתבארו במקומם בע"ה:

כבר ביארנו שבבני אדם גם כן קודמין קצתם לקצתם לפי מדרגתם מעתה מי שהיה הוא ורבו ואביו בבית השבי הוא קודם לרבו שאדם קרוב אצל עצמו ורבו קודם לאביו ובלבד ברבו מובהק כמו שביארנו במציעא ואמו קודמת לכלם:

חבר קודם למלך שחכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך שמת כל ישראל ראויין למלכות מלך קודם לכהן גדול שנאמר בדוד ויאמר להם קחו את עבדי אדוניכם הרי שקרא עצמו אדון אצל צדוק כהן גדול קודם לנביא שנאמר ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא הקדים כהן לנביא ואומר שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך שמא תאמר הדיוטות היו תלמוד לומר כי אנשי מופת המה ואין מופת אלא נבואה שנאמר ונתן אליך אות או מופת כהן משיח קודם לכהן מרובה בגדים מרובה בגדים קודם למשיח שעבר מחמת שאירע לו פסול ר"ל קרי ושעבר מחמת פסול הואיל ויש לו טהרה קודם לשעבר מחמת מום ושעבר מחמת מומו קודם למשוח מלחמה ומשוח מלחמה קודם לסגן והוא כהן שהיו ממנין שיהא מזומן אם יארע פסול לכהן גדול והוא כמו משנה לכהן גדול והוא הנקרא ממונה ועומד תמיד לימין כהן גדול וכל הכהנים תחתיו סגן קודם לקתיקול ואע"פ שלא הוזכר קתיקול כאן כך הוא בסדר התמיד והוא שהיו ממנין שני כהנים להיותם לסגן כסגן לכהן גדול קתיקול קודם לאמרכל ואמרכל הוא שהיו ממנין שבעה כהנים להיות מפתחות העזרה בידם ואין פותחין עד שיתקבצו כולם אמרכל קודם לגזבר וגזבר הוא שהיו ממנין שלשה כהנים גזברים לגבות כל ההקדשות ולפדות הראוי לפדות מהם ומוציאין אותם לדברים הראויים להוצאה גזבר קודם לראש המשמרה וענין המשמרות כבר ביארנוהו במסכת תענית וכל משמר היו ממנין אחד מהם על ראש כלם ראש המשמרה קודם לראש בית אב וכבר ביארנו ג"כ במסכת תענית ענין בתי אבות שהמשמרה היתה מחלקת עצמה לשבעה בתי אבות בית אב לכל יום וכל בית אב ממנין עליהם אחד להיות להם לראש ראש בית אב קודם לכהן הדיוט:

אע"פ שהקדמנו לענין זה משוה מלחמה לסגן דוקא להחיותו או שאם היה בבית השבי לפדותו תחלה וכן לכל ענין שבמעלה וקדושה אבל לענין מה שהותר בכל כהן ליטמא למת מצוה מטמא משוח מלחמה ולא סגן והוא שאמרו סגן ומשוח מלחמה שהיו מהלכין בדרך ופגע בהם מת מצוה מוטב שיטמא משוח מלחמה ואל יטמא סגן שמא יארע פסול לכהן גדול ונכנס סגן ומשמש תחתיו:

אף אלו שביארנו במשנה שקודמין זה לזה אע"פ שהדבר מבואר בעצמו יש בכלם רמז או מן המקרא או מן הסברא כהן גדול ללוי שנאמר ובני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים לוי קודם לישראל שנאמר הבדיל י"י את שבט הלוי ישראל קודם לממזר שזה מיוחס וזה אינו מיוחס ממזר קודם לנתין שזה בא מטפה כשרה וזה בא מטפה פסולה נתין קודם לגר שזה גדל עמנו בקדושה וזה לא גדל עמנו בקדושה גר לעבד משוחרר שזה היה בכלל ארור וזה לא היה בכלל ארור ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ שנאמר יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני לפנים:

מה"מ דת"ר ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון וה"ל למכתב כאשר שרף את פרו מה ת"ל הראשון [שיהא] ראשון (לכל העבודה) [לפר העדה] לכל מעשיו:

דתני' והקריב את אשר לחטאת ראשונה. בקרבן עולה ויורד בשמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו כתיב:

אלא זה בנין אב שיהא חטאות קודמות לעולות הבאים עמהם:

וקיי"ל דאפילו חטאת העוף קודמת לעולת הבהמה. ואע"ג דבהמה עדיפא דהוי מין זבח. דלהכי אהני קרא יתירא. דאי לחטאת בהמה הא לא צריך קרא דדם חטאת קודם לדם העולה שהוא מרצה. אלא לאשמעי' דאי מתרמי חטאת העוף דראובן ועולת בהמה דשמעון דקודמת חטאת העוף. אבל בחד גברא לא משכחת דמייתו חטאת העוף ועולת בהמה:

לחטת חסר כתיב. אלא למימר דמעלת חטאת זו חסירה ממעלת שאר חטאת:

(דמ"ש) [מ"ט] האי דיחיד והאי דצבור וצבור קודמין ליחיד אפי' הוא נשיא. והא דאמרי' בפ"ק דר"ה (דף ח: וש"מ) מלך וצבור מלך נכנס תחילה לדין התם שאני כדמפרש טעמא לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי. ואב"א מקמי דלפוש חרון אף:

ואומר שמע נא יהושע הכהן הגדול. מאי ואומר וכ"ת שאני צדוק הכהן דהוה משמש באורים ותומים וה"ל כמו נביא כמו (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר [הכהן] יעמוד ושאל לו במשפט האורים (ותומים) ויהושע נביא היה ואפ"ה היה צריך לאלעזר. אבל כה"ג שאינו משמש באורים ותומים לא עדיף מנביא ת"ל שמע נא יהושע ובבית שני הוה וכבר פסקו אורים ותומים (קודם):

משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים. וה"נ איתא במסכת נזיר ר"פ כהן גדול משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים משוח בשמן המשחה עדיף דמביא פר הבא על כל המצות אבל מרובה בגדים לא. ותימה האיך הוה ב' כהנים גדולים כאחד. י"מ שאירע טומאה לכהן משיח. אחר שגנז יאשיהו המלך השמן המשחה (ואינו) [ומינו] מרובה בגדים לשמש תחתיו. ולא נהירא דא"כ ה"ל למכתב משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים שעבר כדאמרינן מרובה בגדים קודם למשיח שעבר ועוד דהתם בנזיר ה"ל למימר משוח בשמן המשחה עדיף דחזי לעבודה ומרובה בגדים לא חזי לעבודה כדקאמר התם מרובה בגדים ומשיח שעבר מרובה בגדים עדיף דאילו מרובה בגדים עביד עבודה ואילו משיח שעבר לאו בר עבודה הוא דאינו ראוי לא לכה"ג ולא לכהן הדיוט. ופי' הרב ר' משה מאוברא דכגון [שגלה או] שחלה כה"ג ואוקמו אחר תחתיו וכיון ששימש ימים רבים בכה"ג מסתמא אין מעבירין אותו אף כששב או שנתרפא דדוקא באירע קרי שהשני אינו משמש אלא לפי שעה חוזר ראשון לעבודתו:

מרובה בגדים קודם למשיח שעבר. כגון שאירע קרי לכה"ג קודם שגנז שמן המשחה ומשחו אחר תחתיו ומת כה"ג ומינו אחר תחתיו אחר שגנז שמן המשחה. ומה שלא מינו משוח שעבר (אע"פ) [אפשר] שהאחר נתחכם ונתעלה יותר או שמא ע"פ מלך מינוהו כמו שמצינו שהיו נתמנים עפ"י מלך בבית שני ברבוי דמים (יומא דף ח: יח. יבמות סא.):

אבעיא להו לענין טומאה סגן ומשוח מלחמה איזו מהן קודם. הך בעיא איתא נמי בנזיר בריש כ"ג ואין (וכתב) [כתוב] שם לענין טומאה. אלא סגן ומשוח מלחמה מאי. ומשום דקאי אמתניתין כה"ג ונזיר שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה ר' אלעזר אומר יטמא כה"ג ואל יטמא נזיר. וחכ"א יטמא נזיר ואל יטמא כה"ג. ועלי' קאי הבעי' משוח מלחמה וסגן מאי. אבל הכא מתניתין בקדימה להחיותו איירי ומשום הכי הוצרך לפרש לענין מאי (והא דלא מבעיא) [ופשיטא] ליה לענין החיותו משוח מלחמה קודם לפי שהוא ראש ערכי מלחמה וחיי ישראל תלוין בו אבל לענין טומאה מספקא ליה אי סגן עדיף לפי שהוא מזומן לשמש תחת כה"ג:

גמ' ראשון קודם לפר עדה בכל מעשיו ותנו רבנן פר כהן כו' כצ"ל:

חכם קודם וכו' מלך קודם לכהן גדול כהן גדול קודם לנביא וכו'. משמע מזה דאפשר שיהיה נביא ולא חכם ולא תקשי לך ממ"ש אין הנבואה שורה אלא על חכם וכו' כמבואר בחדושינו בפ"ק דבבא בתרא ע"ש. ומיהו הכא אית לן למימר בצדוק ונתן הנביא ודאי דחכמים היו ולא היו קודמין למלך לפי שהמלך דוד ושלמה נמי חכמים היו ודו"ק:

דכתיב ובני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים וגו'. בכל שבט לוי נמי כתיב הבדיל ה' את שבט לוי מתוך וגו' אבל הבדלת אהרן היא תוספת שבדלו מאחיו משה שהזכיר שהוא נשאר לוי שהוא קודש אבל אהרן נעשה קודש קדשים ע"י הבדלתו וע"כ הלוי נוטל מעשר ראשון שהוא קודש בכל מקום ואח"כ נותן מעשר מן המעשר לכהן שהוא קודש קדשים וק"ל:

מכ"ג שנכנס לפני ולפנים דלפי פשוטו לא איצטריך ליה למכתב כיון דכתיב בסיפא דקרא וכל חפציך לא ישוו בה אי לאו להך דרשה:

מפני מה הכל רצין לישא גיורת וכו'. עיין פרש"י נראה מפירושו לגרוס הכל רוצין אבל מתוך הירושלמי דמייתי עלה ומפני מה הכל רצין אחר עכבר וכו' נראה דגרסינן נמי הכא רצין מלשון ריצה ממש ור"ל שהכל רצין וחפצין לישא גיורת יותר אפילו מישראלית כיון שמותר לישא אותה שאינה בכלל ארור גם שהיא בחזקת שימור ולא כן המשוחררת ומטעם דאמרינן נחית דרגא נסיב אתתא חפצים בה יותר מבישראלית וק"ל:

גמרא שעיר עבודת כוכבים קודם לשעיר נשיא מ"ט האי צבור כו'. לכאורה סותר קצת להא דר"ה (ח ב) ודע"ז (ב ב) מלך וציבור מלך נכנס תחלה כו':

שם שתי הלחם קודמים לכבשים כו'. לכאורה במאי הם קודמים הא אין בהם עבודה זולת תנופתם עם הכבשים ביחד עי' מנחות (סב) וצ"ל דהכוונה דבעי"ט דעצרת יראה תחלה להתעסק בהם בהכנתם ובאפייתם ואח"כ בהכנת הכבשים ולבדקם ממום:

שם קודם לדבר הבא בגין לחם. פרש"י וכבשים בגלל שתי הלחם וכ"ה לשון הרמב"ם בפ"ט מהל' תמידין ה"ט הגמרא דקדקה בלשונה לומר בגין והם במחילה מעה"ק ל"ד דאדרבה במנחות (טו) אמרינן לחם גלל דכבשים ואין הכבשים גלל דלחם ואולי חילוק יש בין גלל לבגלל בב' וע"ש בפ"ד מ"ג בתוי"ט ד"ה הלחם הב' ולכאורה ברייתא זו אתיא כר"ע דשם ולא כר"ש וב"נ וסייעת' לפסק הרמב"ם שם:

רש"י ד"ה שעירת יחיד. כצ"ל:

במשנה בזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם לאשה. פי' הרמב"ם והרע"ב אחריו שהאיש אין דרכו בכך כו' והוא מהירושלמי וק"ל תיפוק ליה שהוא מקודש ממנה:

גמרא שנאמר כו' קחו עמכם את עבדי אדוניכם כו'. כצ"ל:

במשנה אבל אם היה ממזר ת"ח כו'. נראה דדוקא נקטיה משום דגם הוא מטפה כשרה אבל נתין ואינך לא:

גמרא מפני שסורן רע. פרש"י בזה דחוק ובירושלמי פ"ב דע"ז סוף הלכה ב' חד גיור כו' וחזר לסיאורו ועוד שם בגר שחזר לשיאורו משמע דהוא לשון שאור והוא יצרו הרע כמו שאור שבעיסה (ברכות יז) וכן יתפרש בכ"מ אח"ז מצאתי כן בערוך ערך סר הד':

וזה לא היה בכלל ארור. נ"ב אף על גב דבנתינים נמי כתיב [יהושע ט] ארורים אתם. אפ"ה קודמים אף לגר. התם לדידהו דגבעונים בלחוד קלל יהושע בעבור שרמו אותו. אבל נח קלל כנען וכל זרעו. אלא שצ"ע איך א"כ הושוו כל העבדים הנקנים מאומות אחרות. לבני כנען גם בדבר זה. ומאי בצירותייהו מגרים דידהו שאינם בכלל ארור. וי"ל דשאני הני דנשבו ונמכרו לעבדים הוקשו לכנענים להיות גם הם בכלל ארור:

שם הכל "רצין" כו' ואין הכל רצין. נ"ב רוצין גרסינן. כלומר רוצים בה יתר ממשוחררת. אם אין אשה אחרת מצויה להם. אלא אחת משתי אלה. מיהו בדאפשר בבת ישראל לא קמיירי דודאי עדיפא דא"ח [ברכות ח: פסחים קיב ב] לא תנסוב גיורתא. ועוד משום דרוב בנים הולכין אחר אחי האם [ב"ב קי]. מ"מ אין כל גיורות שוות ויהושע ובועז וזולתם יוכיחו שהניחו בנות ישראל ובחרו להם בגיורות. ואפשר דהדר נשאו נשים גם מבנות עמם:

רש"י ד"ה משוחררת כו' דסתם שפחה מופקרת. נ"ב כדתנן [אבות פ"ב] מרבה שפחות כו' ואמרינן [גיטין יג א'] זילא ליה שכיחא ליה פריצא ליה:

שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא (מלכים א א, לד). קשא מנא ליה דכהן גדול עדיף, דילמא שוים הם אך כיון דשנים הם מוכרח להזכיר אחד קודם חבירו? ועוד קשא למה לא הביא מפסוק שקדם לזה דכתיב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא (מלכים א' א, לב)?
ונראה לי בס"ד חדא מתרצא בחברתה כי באמת בהזכרת שמם בזה את זה ליכא ראיה כיון דמוכרח להזכיר אותם זה אחר זה אף על גב דהם שוים ולכן לא הביא מפסוק הראשון ד'קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן' אך מפסוק השני שפיר איכא הוכחה דאי איתא דשוים הם הוה ליה להזכירם בפסוק השני נתן קודם צדוק דאז בזה ידעינן דשוים הם כיון דבמקום אחד הזכיר צדוק קודם ובמקום אחר הזכיר נתן קודם על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק (שמות ו, כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר הֳ' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וכיון דפעם מקדים לאהרן ופעם מקדים למשה ללמדך דשקולים, והכא נמי הוה ליה להזכיר בפסוק שני נתן קודם לצדוק ללמד דשקולים ושוים הם, אלא ודאי שמע מינה דכהן גדול עדיף מנביא.

מִפְּנֵי מָה הַכֶּלֶב מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ וְחָתוּל אֵינוֹ מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ. פירש הרמ"ה ז"ל האי קונו דאמר הכא אינו רצונו לומר 'בוראו' אלא רצונו לומר 'בעליו' כדכתיב יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ (ישעיה א, ג) וכן אמר הכתוב וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ (ויקרא כה, נ) וכן הדרך שהכלב מכיר את בעליו והולך אחריו לכל מקום שהוא הולך ומשמרו מה שאין כן בחתול עד כאן דבריו.
והנה הכרת הכלבים לבעליהן ותוקף החברה והאהבה שביניהם רבו הסיפורים בהם וכולם פלאות המה פלאי פלאות ובספר תולדות הטבע הביא כמה סיפורים על זאת ובכלל הביא דבר אחד פלא על זמן היינריך מלך צרפת שהיה אוהב כלבים הרבה ויבחר בשלשה כלבים קטנים להיות הם שומרי ראשו והם אהבו מאד את אדונם ולימדום לעמוד על המשמר כאנשי חיל אצל מטתו של המלך והיה שם מונח כלי מראה השעות שהיה בו פעמון המכה בכל שעה ושעה וכאשר האחד עומד על משמרתו אז האחרים ישנים ובעת שמכה הפעמון יבא זה המקיץ ונושך לאט באוזן חבירו הנרדם להודיעו כי הגיעה עתו על פי הסדר לעמוד אחריו על המשמר וכן על זה הדרך ככה המה עומדים על משמרתם כל הלילה חליפות עד הבוקר ומעולם לא היה למלך שומרים נאמנים כמוהם.
ויהי היום ויבא כומר גדול להרוג את המלך בסתר ויבא אל חדר המלך למסור לידו מכתב אחד אשר זה היה לו כסות עינים למחשבתו הרעה ותרמית לבו וקם הכלב מן שלשה הכלבים הנזכרים העומדים בחדר המלך וישתער על הכומר ממקום משמרתו לגלות חטאתו הצפונה בלבבו והיה דבר זה לפלא כי הכלב הזה תמיד לא עשה רעה לכל איש הבא חדרה אל המלך והנה עתה התמרמר פתאום בחמה שפוכה התגעש וחרץ לשונו.
והמלך לא הרגיש להתבונן בחדוש הזה ולא שם לב מה זה ועל מה זה עשה הכלב ההוא ככה אלא אדרבה אמר לסגור את הכלבים בחדר השני כדי שימתיק סוד עם הכומר הבא אליו ולא תבלבלהו נביחת הכלב ההוא וכן עשה עבד המלך הוליך הכלבים ההם לחדר השני וסגר בעדם אך עם כל זה חמת הכלב ההוא לא שככה ויוסף לנבוח בקול גדול ולא יסף ומה דבני ובני בעת ההיא עשה הכומר מגמת לבבו ודקר את המלך בחרבו פעמים ויפול שדוד מתגולל בדמו עד כאן.
ועל זה הדבר הנפלא שנמצא בהרגשת הכלב אמרתי כמה גדולים דברי רבותינו ז"ל שאמרו 'כֶּלֶב - כֻּלּוֹ לֵב' שהרגיש מרתיחת דם פני הכומר שבעבור שפוך דם נפש אדוניו המלך הוא בא ולכך עשה מה שעשה בהשתערותו על הכומר ובחריצת לשונו כדי שירגיש המלך ברעה הבאה אליו מאת הכומר וישמר ממנו.
ועוד יספר בספר הנזכר בכלל הסיפורים המדברים בנאמנות הכלבים ואהבתם לאדוניהם ובהרגשתם ושקידתם לטובת אדונם כי השר אויבר'י היה ידיד המלך קארל החמישי ויקנא בו שר אחד משרי המלך וישנא אותו בלבבו ויהי היום וילך השר אויבר'י לשוח ביער עם כלבו וירדפהו השר ההוא על סוס קל ויהרגהו, אמנם כלב הנרצח לא עזב את היער ולא חדל מנבוח ולזעוק זעקת שבר עד 'כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ' לשוב פאריזה אל בית אחד מאוהבי אדונו השר הנרצח ואך אכל שם לשובע נפשו שב שנית היערה ככה היה עושה הכלב ההוא כמה ימים עד אשר שמו אנשים לבם ללכת בעקבותיו וימצאו את גוית אדונו המת ביער ההוא.
ויהי מקץ ימים ויפגוש הכלב ההוא את השר המרצח בהיותו עומד בין צבא חיל המלך ויתמרמר אליו בחמת רוחו וינשכהו ומהרו כל הנצבים להבריח את הכלב ולהכותו אולם לא במהרה הניסוהו ויהי מהיום ההוא ומעלה הלוך הלך הכלב ההוא לבקש את הורג אדוניו בכל מקום ויחרוץ לו לשונו וינשכהו, אז החל החשד להתעורר בלבות אנשים כי אמרו לא דבר ריק הוא ובודאי זה השר הוא אשר רצח אויבר'י אדון הכלב ההוא והשמועה באה אל המלך ויצוה המלך את השר ההוא להתיצב בין אנשי חילו ונתן אומר להביא את הכלב ההוא ויהי בבואו ויבקש את השר המרצח וישתער עליו בחרון אפו.
ויאמר המלך אל השר ההוא תן תודה והגד נא לי מה עשית? ויקשה את לבו וימאן להתוודות ואז חרץ המלך משפטו ויצוהו להלחם עם הכלב ברחוב העיר נפש מול נפש ובצאת השר ההוא המרצח למלחמה היה לבוש שריון ובידו שוט, והנה רגעים אחדים התהלך הכלב מסביב בעל ריבו חרץ לשונו ויהמה בקול יליל נורא ובפתע פתאום השתער בסופה ואחז בעורף אויבו בכל תעצומות עוזו וישליכהו ארצה ויתן השר ההוא את קולו בבכי ויתחנן למלטהו מן הכלב האכזרי המבקש נפשו לספותה ויודה על פשעו בקהל עם ואחרי אשר התודה חטאתו המיתוהו שמה על פי מאמר המלך לעיני כל העם עד כאן.
ויספר עוד ספורים נפלאים בהכרת הכלבים ונאמנותם באהבת אדוניהם לנקום נקם מאוייבי אדוניהם. על כן יפים ונכונים ונבונים דברי התלמידים של רבי אלעזר שאמר 'הַכֶּלֶב מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ' שהוא רצונו לומר 'בעליו' על פי ביאור הרמ"ה ז"ל הנזכר לעיל.
אמנם אומרם 'שֶׁאֵין הֶחָתוּל מַכִּיר אֶת בְּעָלָיו' הוא דבר תימה על פי הסיפורים אשר יספר בספר תולדות הטבע הנזכר על החתולים בהרגשתם ואהבתם וחברתם עם בעליהם ואזכיר בזה כאן סיפור אחד וממנו תדע והוא כי שם מביא מעשה אחת אשר ספר החוקר הנכבד בספרו הנקרא 'למודי טבעי נפש חיה' והוא בבית אחד מריעיו היה חתול יפה מראה אשר גדלו בנו הבכור ודאג לספק כל מחסוריו וידבק החתול מיום ליום באותו הבן ואהבהו עד מאד וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל באהבה אפילו אם הילד ההוא מרר ועצב את רוחו ולא היה נפרד מן הילד ההוא כל היום כי אם רק איזה רגעים אחדים למען עשות עבודתו לצאת ידי חובת הצידה של העכברים המוטלת עליו והיו שנים אחדות אסורים בכושרות אהבה אותו הילד והחתול.
ויהי היום והילד ההוא חלה מחלת האבעבועות וגם אז לא מש החתול מאהובו החולה עד אשר בראות קרוביו התגברות החולי עליו לקחו החתול וסגרוהו בחדר לבדו ואחר איזה שעות מת הילד בר מינן והחחול נמלט ביום השני מן החדר המוסגר בו ויחפוז אל מטת רעהו אשר קוה למצאו שם ובראותו כי הנער איננו אז רץ בהול ומשמים בכל הבית ויעורר זעקת שבר עד בואו אל פתח החדר אשר שמו גוית המת בו כמנהנם לעכבו כ"ד שעות קודם קבורה, וישכב החתול אצל המת דומם ומתאבל עד אשר באו ולקחוהו בחזקה ויסגרוהו שנית.
ויהי אך נקבר הילד והחחול שולח חפשי ויצא מן הבית בחפזה ויתעלם וישב לבית אחר י"ד יום דל ורע תואר מאד וימאן לאכול שמה ויברח שנית בקול מר צורח אכן כאשר הצקהו הרעב היה בא יום יום לבית לעת מאכל הצהרים וישוב ללכת תמיד אחרי אכלו ולא ידע איש את מקומו עדי נמצא פעם אחת אצל קבר הילד ההוא בתוך החור אשר עשה לו לבדו בקיר החומה של הקבר וככה נתאבל על אוהבו ולא שכחו אשר עד בצאת אבות הילד המת לגור בעיר אחרת אחרי חמש שנים לא שינה את מגורו ולא רחק מקבר אוהבו לשבת במקום אחר זולתי כאשר גבר עליו מאד קור וחורף עד כאן.
והנה לפי הסיפור הזה ושאר סיפורים כיוצא בו מוכח שגם החתול מכיר את בעליו ואין לו שכחה ממנו ואיך יאמרו כאן שהחתול אינו מכיר את קונו? על כן נראה דטעמו של רבי אלעזר הוא אמת דסיבת שכחת החתול שאינו מכיר את קונו הוא מפני שאוכל עכברים ולכן כל חתול שאינו אוכל עכברים אלא אוכל משלחן בעליו בשר בהמה וחיה ועוף ודגים אשר יתן לו בעליו בכל יום בעת הסעודה ואינו אוכל העכברים אלא צד אותם ומשליכם אין לו שכחה מכל דבר שבעולם ותלמידי רבי אלעזר בן צדוק לא אמרו אלא על חתול האוכל בשר עכברים.

מִפְּנֵי מָה הַכֹּל מוֹשְׁלִים בְּעַכְבָּרִים. נראה דקאי על החתולים למה כל החתולים שולטים בעכברים דאפילו חתול קטן שולט בעכברים רבים? והשיב מפני שסורן רע ואם לא היה נותן הקדוש ברוך הוא שליטה גדולה וחזקה עליהם מצד החתולים לא היו בני אדם יכולים לדור בעולם מפני רשעתם של עכברים וכאשר יספר בספר תולדות הטבע הנזכר מעשה שהיה בארץ הודו שלא נמצא בארץ ההיא חתול והיו חייהם קשים ומרים מחמת רשעת העכברים עד שבא אחד גר מארץ אחרת וחתולו בידו ובזה ניצולו וכו'.

אמו קודמת לכולם. פי' אפילו לדידיה אע"ג דחייו קודמין לחיי אביו וחיי רבו כדאיתא בסוף פרק אלו מציאות אפס כי לא יהיה בך אביון אביון שלך קודם לשל כל אדם והוי ליה למימר מכ"ש לחיי אמו דגריע טפי משל אביו כדאמרינן בפ"ק דקידושין גבי מורא וכבוד אפילו הכי לענין להוציא מבית השבי אמו קודמת לכולהו משום דילמא עבדי בה איסורא. והא דתנן בפ' בתרא דכריתות האב קודם לאם בכל מקום לאו דוקא בכל מקום אלא דוקא לענין כבוד כדמוכח שם במשנה (הגה"ה וכתב בהגהת מרדכי דכתובות שמכאן פסק מהר"מ ז"ל שאם איש ואשתו שבויים אשתו קודמת לו אע"ג דליתיה קמן ב"ד יורדין לנכסיו ופודין אותה ואפילו עומד וצווח אל תפדוה מנכסי אין שומעין לו. ע"כ הגה"ה):

מלך קודם לכ"ג כו'. והא דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד היינו דוקא כשישאל לו במשפט האורים:

שנאמר ויאמר המלך אליהם וגו'. מדקאמר ליה דוד לצדוק הכהן דהוה כ"ג קחו עמכם מעבדי אדוניכם ועל כרחך אנפשיה קאמר ש"מ דמלך אדוניו של כ"ג הוא ואומר שמע נא יהושע הכהן מאי ואומר וכ"ת דילמא שאני צדוק דהוה מכהן באורים ותומים והוה ליה כהן ונביא ואמטו להכי עדיף מנביא כדכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים יהושע נביא הוה ואפילו הכי הוה צריך לאלעזר אבל כ"ג שאין מכהן באורים ותומים לא עדיף מנביא ת"ש שמע נא יהושע הכהן הגדול ויהושע הכ"ג בבית שני הוה דהא בנבואת זכריה כתיב וזכריה בבית שני הוה דכתיב בעזרא התנבו חגי נביאה וזכריה בר עדוא נביאיא וכתיב בנבואת חגי בשנת שתים לדריוש המלך ויער ה' את רוח זרובבל בן שלתיאל ואת רוח יהושע בן יוצדק הכהן הגדול וגו' ויבואו ויעשו מלאכה וגו' ובית שני לא הוה ביה אורים ותומים דכתיב בעזרא עד עמוד הכהן לאורים ותומים ואפ"ה הקדים כ"ג לנביאים דכתיב אתה ורעיך שמא תאמר הדיוטות היו ת"ל כי אנשי מופת המה ואין מופת אלא נבואה כלומר אין נקראין אנשי מופת אלא אנשי נבואה שנעשה מופת על ידן שנאמר כי יקום בקרבך נביא וגו' ונתן אליך אות או מופת וכ"ת דילמא יהושע הכ"ג נמי נביא הוה דהא קא משתעי מלאך בהדיה דכתיב ויעד מלאך ה' ביהושע לאמר שמע נא יהושע וגו' לא ס"ד דהא זכריה הוא דקא חזי לה לכולא מילתא ורחמנא הוא דאחוי ליה הכי במראה הנבואה להודיע גדולתו של יהושע הכהן הגדול תדע ברישא דענינא ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' וגו'. עכ"ל הרמ"ה ז"ל:

משוח משמן המשחה קודם למרובה בגדים. קשה בעיני טובא היאך אפשר דלהוו בזמן אחד משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים הלא יש שתי תשובות בדבר ולפי עניות דעתי לית נגר ובר נגר דיפרקינהו חדא שהרי בהדיא תניא בתוספתא ובירושלמי דמכילתין בפרקין משוח משמן המשחה היה בבית ראשון ומרובה בגדים היה בבית שני ואע"ג דלאו דוקא קאמר בבית שני אלא אף בבית ראשון מימות יאשיהו ואילך שנגנז צלוחית של שמן המשחה כדאיתא לעיל מ"מ קשה במאי עסקינן אילימא קודם מיתת יאשיה מי הוה מרובה בגדים שהרי תניא בת"כ בפרשת אחרי מות ומייתי לה בפ"ק דיומא ולדורות מנלן דלא מעכבא דתניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו וגו' מה ת"ל לפי שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אין לי אלא נתרבה שבעה ונמשח שבעה נתרבה שבעה ונמשח יום אחד נתרבה יום אחד ונמשח שבעה מנין ת"ל אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו מ"מ כו' הרי קמן מבואר דאע"ג דמשיחה שבעת ימים אינה מעכבת מ"מ מעכב המשיחה שלא היה מתמנה כ"ג בזמן שהיה שמן המשחה עד שנמשח לפחות יום אחד קודם יום הכפורים דאם לא כן מאי איצטריך קרא למעוטי דאינו מעכב משיחה שבעה ימים דמהיכא תיתי והכי איתא בהדיא לעיל אי הוי משוח הוי כ"ג ואי לא לא הוי כ"ג ומפני כך אמרו בתוספתא ובירושלמי שהבאתי מרובה בגדים היה בבית שני דאלו בבית ראשון בזמן שהיה שמן המשחה לא היה מתמנה כ"ג עד שנמשח כמו שנתבאר ואי איירי אחר מיתת יאשיהו מי הוה משוח ואי אפשר לומר דאיירי במשוח באפרסמא דכיא שהרי אפרסמא דכיא לא הוזכר בשום מקום גבי כהנים אלא גבי מלכים ומפני המחלוקת כדאיתא לעיל והא ודאי דאפרסמא דכיא אינו מוסיף קדושה כלל וא"כ אמאי נקדמיה דהא ליתיה בפר ואינו מקודש מחבירו ואי אפשר לומר לעולם אימא לך דאיירי קודם מיתת יאשיהו ואיירי שאירע בו קרי בכהן המשיח ביום הכפורים והכהן שהיו מתקינין לו תחתיו שמא יארע בו פסול נתרבה בבגדים בלבד ביום הכפורים ושמש תחתיו כי אין משיחתו דוחה יום הכפורים כדמשמע בהדיא בפ"ק דיומא גבי ומתקינין לו כהן אחר פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו כו' ואיפליגו התם רב אדא ואביי ורב פפא ולא אישתמיט חד מנייהו לומר דמחנכין אותו במשיחה דהא ליתא דא"כ לא נקרא משוח משמן המשחה סתם אלא משוח שעבר מחמת קריו והרי אמר אח"כ מרובה בגדים קודם למשוח שעבר מחמת קריו. ואפילו אם תרצה לדחוק ולפרש הא דקאמר משוח משמן המשחה קודם למרובה בגדים איירי לאחר יום הכפורים שחוזר הראשון לעבודתו ומעבירין השני כדאיתא לעיל והא דקאמר מרובה בגדים קודם למשוח שעבר מחמת קריו איירי ביום הכפורים עצמו גם זה אי אפשר בשום פנים דא"כ לא היה לו לקרותו להראשון משוח ולשני מרובה בגדים אלא הוה ליה לקרותו להראשון כהן משמש ולשני כהן שעבר כדתנן לעיל ובפ"ק דמגילה אין בין כהן משוח משמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים כו' ובמכות פרק אלו הן הגולין נמי תנן אחד משוח בשמן המשחה ואחד המרובה בבגדים ואחד שעבר ממשיחותו מחזירין את הרוצח כו' ובסנהדרין פרק כ"ג תניא סגן ומשוח שעבר בימינו כו' ש"מ בהדיא מדקתני גבי הדדי כהן משוח ומרובה בגדים כהן משמש וכהן שעבר דלא נקרא כהן משוח משמן המשחה אלא מי שלא אירע בו פסול מעולם ולא נקרא מרובה בגדים אלא מי שנתמנה כ"ג ברבוי בגדים בלבד מימות יאשיהו ואילך וכן פרש"י בכולא גמרא ועוד דהא בהדיא תניא בת"כ בפרשת צו אין מושחין שני כהנים גדולים כאחד ומפיק ליה מדכתיב ביום המשח אותו אותו ולא שני והכי איתא נמי בירושלמי דמכילתין בפירקין וא"כ היאך אפשר דלהוו בזמן אחד משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים בא הוו שני כהנים גדולים כאחד כלומר בזמן אחד וזה אסור כמו שנתבאר ואי אפשר לומר דדוקא אין מושחין שני כהנים גדולים כאחד אבל ממנין שני כהנים גדולים כאחד חד משוח משמן המשחה וחד מרובה בגדים דהא ליתא שהרי מרובה בגדים הוא כל כך כ"ג מן התורה כמו משוח משמן המשחה דשניהם מפורשים בקרא ואין ביניהם אלא פר הבא על כל המצות כדתנן לעיל ובפ"ק דמגילה ועוד דזיל בתר טעמא שהוא משום איבה כדאמר רבי יוחנן בירושלמי שהבאתי ואין לך איבה גדולה מזו דחד יהיה משוח והשני לא יהיה משוח אלא יהיה נתרבה בבגדים בלבד ומהאי טעמא סתם וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות כלי המקדש אין ממנין שני כהנים גדולים כאחד ואי אפשר לומר דדוקא כאחד אין ממנין שני כהנים גדולים אבל בזה אחר זה ממנין דהא נמי ליתא מהטעם שכתבתי דזיל בתר טעמא שהוא משום איבה וא"כ אין חלוק בין בפעם אחת בין בזה אחר זה דהא אדרבה יותר איבה איכא בזה אחר זה אלא על כרחך הא דקאמר כאחד ר"ל בזמן אחד ואין דבר זה צריך יותר חזוק כי פשוט ומפורסם בכמה דוכתי בגמרא ובמדרש רבה שלא היה מתמנה רק כ"ג אחד בלבד. שוב יגעתי ומצאתי שכוונתי ת"ל לדעת התוספות במסכת נזיר ריש פרק כ"ג שגם הם כתבו סתירה זו ממש שכתבתי לעיל דא"כ לא היה לקרותו להראשון משוח ולשני מרובה בגדים כו' וז"ל ואי מיירי אחר יום הכפורים לא היה לו לקרותו לזה מרובה בגדים אלא שעבר. וכתבו עוד שם קודם זה וז"ל והשתא משוח ומרובה בגדים משכחת לה בדור אחד כגון שנמשח אחד לכ"ג ובתוך כך נגנז שמן המשחה ואירע בו קרי בכהן המשוח ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים לעבוד עבודה ביוה"כ וקשה דא"כ הוה ליה למימר משוח חזי לעבודה ומרובה בגדים לא חזי לעבודה דראשון חוזר לעבודתו כדקאמר גבי משוח שעבר. ונראה לומר כגון שכ"ג גלה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים כגון שנגנז השמן כבר ושימש כמה שנים שאף אם הראשון שב אינו חוזר לעבודתו שהרי שימש זה תחתיו כמה שנים עכ"ל. וכתבו עוד וז"ל מרובה בגדים ומשוח שעבר וה"ה דמצי למינקט משוח ומשוח שעבר או מרובה בגדים ומרובה בגדים שעבר אלא רבותא נקט דאפילו אותו שעבר משוח מרובה בגדים עדיף ממנו מרובה בגדים ומשוח שעבר. לכאורה משמע מרובה בגדים כגון שכבר נגנז שמן המשחה והיה כ"ג מרובה בגדים ואירע בו קרי ומינו אחר תחתיו ומשחוהו ועבד ביוה"כ ושוב הראשון שהוא מרובה בגדים חוזר לעבודתו והשתא יש לפנינו מרובה בגדים ומשוח שעבר ואי אפשר לומר כן דאיך נעשה זה שמשחו שני ולא משחו הראשון אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ"ג משוח שעבר ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבד יום כפורים אחד ושוב המשוח הראשון חזר לעבודתו ועבד כמה שנים אחרי כן ומשוח השני עבד עבודתו ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשוח הראשון שחזר לעבודתו גלה עם יכניה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משוח שעבר אינו מתמנה תחתיו כל ימי חייו של הראשון אף כי יצא בגולה משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשיח דא"כ משיח שעבר יתמנה תחתיו אלא גלה ומינו מרובה בגדים תחתיו והשתא המשיח שעבר קודם למרובה בגדים בזמן שעדיין היה שמן המשחה והשתא שניהם המרובה בגדים והמשיח שעבר מרובה בגדים עדיף שעבד עבודה שראוי לעבודה ואלו משיח שעבר לאו בר עבודה הוא כדאמרינן בפ"ק דיומא דלכהן גדול אינו ראוי משום איבה ולא לכהן הדיוט דמעלין בקדש ואין מורידין כרבי יוסי דאמר אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט עכ"ל התוספות. וכל זה איננו שוה לי כי מה שכתבו כגון שכ"ג גלה עם יכניה כו' שאף אם הראשון שב אינו חוזר לעבודתו זה לא היה ולא נברא שאי אפשר לומר כן דשתי תשובות יש בדבר חדא שהרי בפ"ק דיומא פסק רבי יוחנן דהלכה כרבי יוסי דאמר אם אירע קרי לכ"ג ומינו אחר תחתיו שהראשון חוזר לעבודתו והשני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט והקשו התוספות הילכתא למשיחא ותרצו שיש נפקא מינה לפרנס או שאר ממונה על השררה שעבר מחמת האונס ומינו אחר תחתיו דראשון חוזר לעבודתו כשיעבור האונס. ומי שאין עיניו תרוטות יראה מזה שאין חלוק בין זמן מרובה לזמן סמוך אלא לעולם חוזר לשררתו כשהיה אונס ואין לך אונס גדול מזה שגלה שלא בטובתו ועוד דלא גרע מרוצח שגלה לערי מקלט שחוזר לעירו במיתת כהן שחוזר לשררה שהיה בה לרבי מאיר ואפילו לרבי יהודה דפליג עליה בסוף פרק אלו הן הגולין וס"ל שאינו חוזר לשררה שהיה בה שאני התם דכתיבי קראי ישוב הרוצח וגומר שיבה מושב אל משפחתו וגומר למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו בו אבותיו דוקא התם שעשה עבירה שהרג בשוגג או עבד עברי שמכר עצמו או נמכר בגנבתו אבל האי דלא עבר עבירה אפילו רבי יהודה מודה שחוזר לשררתו אם לא שתאמר דמה שכתבו כגון שכ"ג גלה ר"ל גלה מעצמו כמו שהיה ירמיה גלה מעצמו עד שאמר לו הקב"ה חזור וכן אמרו בפ"ק דמגילה גבי מרדכי אשר הגלה מירושלים שגלה מעצמו אבל זה דוחק גדול לומר שכ"ג גלה מעצמו דבשלמא גבי מרדכי מצינו בקרא שגלה מעצמו והיכא דגלי קרא גלי והבו דלא לוסיף עליה. ולפי דרכם של התוספות טפי היה נראה לי ליישב בענין אחר כגון שכ"ג גלה לערי המקלט ומינו אחר תחתיו בריבוי בגדים כגון שנגנז השמן כבר ושימש כמה שנים שאף אם הראשון שב במיתת כהן שעבר ממשיחתו לרבנן או במיתת משוח מלחמה לרבי יהודה בפרק אלו הן הגולין אינו חוזר לשררותו משום דהלכה כרבי יהודה לגבי רבי מאיר דאמר רוצח שגלה אינו חוזר לשררה שהיה בה. ועוד יש להקשות על תירוץ התוספות שהרי שריה כ"ג גלה בגלות יכניה ויהוצדק בגלות צדקיהו כמפורש בסוף מלכים וכן כתבו התוספות בהדיא בפ"ק דיומא גבי ולא שמשו במקדש ראשון אלא י"ח כהנים כו' דשריה כ"ג גלה בגלות יכניה וא"כ היאך אפשר לומר כגון שכ"ג גלה כו' שאף אם הראשון שב כו' שהרי מקרא מלא הוא בסוף מלכים ובסוף ירמיה דשריה כ"ג גלה בעל כרחו ולא שב מעולם אלא נהרג ברבלה כדכתיב ויקח רב טבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה כהן משנה וגו' ויך אותם מלך בבל וימיתם ברבלה וגו' וגם מה שכתבו אח"כ אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ"ג משוח כו' וזה המשיח ראשון שחזר לעבודתו גלה עם יכניה כו' אין לו קיום והעמדה כלל ועקר מכמה טעמים חדא שהרי שריה כ"ג גלה עם יכניה כמו שנתבאר והא ודאי דשריה לא היה משוח כלל שהרי חלקיהו היה כ"ג בימי יאשיהו ואחר חלקיהו היה בנו עזריה כ"ג ואחר עזריה היה בנו שריה כ"ג כמפורש בדברי הימים וכבר מת יאשיהו אפילו קודם חלקיהו כמפורש במלכים ועוד למה לא מנו תחתיו כ"ג משוח שעבר כי מה איבה שייך אם הראשון גלה. סוף דבר חזרתי על כל צדי צדדים ולא יכולתי למצוא תירוץ מספיק וגם שאלתי חכמים ואין מגיד לי ולכן אומר אני מאן דמתרגם לי ברייתא זו מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא:

סגן קודם לאמרכל. בירושלמי דשקלים פרק אלו הן הממונים קחשיב עוד מעלה אחת שסגן קודם לקתיקול וקתיקול קודם לאמרכל:

דתניא סגן ומשוח מלחמה שהיו כו'. בנזיר ריש פרק כ"ג מייתי ברייתא זו בלשון זה אין בין משוח מלחמה לסגן אלא שאם יהיו מהלכין בדרך כו' והקשו התוספות דהא טובא איכא בינייהו כל החמשה דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם מצווה על הבתולה ואסור באלמנה דאינן נוהגין בסגן ונוהגין במשוח מלחמה כדאיתא לעיל ועוד משוח מלחמה משמש בבגדים שכ"ג משמש וסגן עובד בבגדים שכהן הדיוט משמש כדאיתא ביומא שלהי פרק בא לו ותרצו דודאי טובא מילי איכא דמשוח מלחמה חמור מסגן ותנא קולי קולי קתני דאין קולא שנוהגת במשוח מלחמה שלא תנהוג בסגן רק הך והכי נמי אמרינן בפרק מקום שנהגו תנא קולי קולי קתני:

כהן קודם ללוי לוי לישראל כו' בירושלמי אמרו לוי קודם לישראל לוי לאו ישראל הוא אמר ר' אבין בשעת הדוכן שנינו ע"כ, וכה"ג איתא בירושלמי דנזיר פרק כ"ג גבי לוי וישראל יטמא ישראל לוי לאו ישראל הוא א"ר אבין בשעת הדוכן שנינו משמע דהשתא דליכא דוכן אינו קודם לישראל וכן פרש"י בהדיא בחומש בפסוק השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך וז"ל על אדמתך אבל בגולה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל ע"כ. וחפשתי לדעת מנין לו ומצאתי בספרי שדרשו כן על אדמתך ולא בגולה ע"כ אבל הפוסקים לא חילקו בין זמן לזמן אלא פסקו כסתם משנה שלנו כיון דבגמרא דידן לא חלק בין זמן לזמן ובירושלמי דברכות בסוף פרק אין עומדין משמע שיש ללוי דין קדימה לברך לפני ישראל במקום שאין שם כהן אפילו השתא דליכא דוכן מדקאמר שם ריב"ל מימי לא ברכתי לפני כהן ולא ברך ישראל לפני וריב"ל לוי היה אבן הטור א"ח בסוף סימן ר"א כתב בשם מהר"מ מרוטנבורג ז"ל שאין לו דין קדימה והא דקאמר שלא בירך ישראל לפניו מצד גדולתו ז"ל ולא מצד לויה וקשה לי על דבריו כיון שאין לו דין קדימה לענין ברכה למה יהיה לו דין קדימה לענין צדקה להחיותו טפי מלענין ברכה ושאר דברים שבקדושה דהא אדרבה עיקר קרא בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון וגו' דיליף מיניה דלוי קודם לישראל איירי לענין דברים שבקדושה וצריך לי עיון:

ישראל לממזר כו'. עדיפא מינה תניא בתוספתא ישראל קודם לחלל וחלל לשתוקי ושתוקי לאסופי ואסופי לממזר כו':

וכהן גדול עם הארץ. לאו דוקא עם הארץ אלא שאינו שוה בחכמה לישראל כדהוכחתי יפה לעיל בדבור לפתוח ראשון ולברך ראשון כו':

ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. בירושלמי דפרקין וכן בשבת פרק הבונה איתא על משנה זו סברין מימר לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא א"ר אבון אף לישיבה ע"כ ומיניה נשמע דהא דתנן כהן קודם ללוי כו' היינו לכל מילי ומפני כך תנא סתם כהן קודם ללוי כו':

שנאמר ובני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן כו'. פסוק הוא בדברי הימים [א' כ"ג] ובפ' הניזקין יליף לה רב אשי נמי מהאי קרא דכהן קודם ללוי ואין להקשות למה יליף לה מדברי קבלה ולא יליף לה מדברי תורה דאמר קרא ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי אטו אנא לא ידענא דהכהנים בני לוי נינהו אלא כהנים ברישא והדר לוי כדיליף לה רב מתנה התם ורבי יצחק נפחא יליף לה התם מקרא ונגשו הכהנים בני לוי די"ל משום דעקר פשטיה דקרא הכהנים בני לוי לאו להכא אתא דהא מצינו בכ"ד מקומות בתורה דכהנים אקרו בני לוי הלכך ניחא ליה טפי למילף מהאי קרא של דברי קבלה שהוא מפורש בהדיא דכהן קודם ללוי:

שנאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מתוך וגו'. תיבת מתוך טעות סופר הוא והכי גרסינן את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' וגו' ואע"ג שנמצא כתוב בפירוש המשנה לר"ע מברטנורה ז"ל שפירש לוי קודם לישראל דכתיב בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מתוך בני ישראל שבוש גמור הוא כי פסוק זה לא היה ולא נברא ואולי לשון מתוך בני ישראל הוא תוספות שהוסיף מסברא דנפשיה לפרש הקרא הבדיל ה' את שבט הלוי כלומר מתוך בני ישראל:

כלב מכיר את קונו בוראו דכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ואמטו להכי כתיב לכלב תשליכון אותו ולא כתיב לחתול תשליכון אותו מפני שהכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו. ונראה לי לפרש והוא עקר דהאי קונו דקאמרינן לאו לשון בוראו הוא אלא לשון בעליו כדכתיב ידע שור קונהו וחשב עם קונהו וכן דרך העולם שהכלב מכיר את בעליו והולך אחריו לכל מקום שהוא הולך ומשמרו מה שאין כן בחתול. עד כאן לשון הרמ"ה ז"ל: