דף ח - א
עוד אמרו בברייתא: ושוין חכמים ורבי, שאין המשיח מביא שום אשם תלוי [1].
והוינן בה: מנלן?
ומבארינן: דכתיב באשם תלוי "וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע".
ודרשינן: מי שחטאו בשגגת מעשה בלבד, הוא מתכפר באשם תלוי, אך לא משיח, שחטאו תלוי גם בהעלם דבר!
ודרשה זאת היא רק לדעת חכמים הסוברים שבכל עבירה אין חייב המשיח אלא בשגגת מעשה עם העלם דבר.
ואילו רבי הסובר שבעבודת כוכבים חייב המשיח על שגגת מעשה בלבד, סבר, שכך דרשו מפסוק זה: מי שכל חטאו [דהיינו: שבכל עבירה חיובו בחטאת, תלוי] בשגגה בלבד, הוא זה שמתכפר באשם תלוי, יצא זה [הכהן המשיח] שאין כל חטאו בשגגה. שהרי בעבודת כוכבים בלבד הוא חייב על שגגת מעשה כשלעצמה, אבל בשאר המצוות אינו חייב על שגגת המעשה כשלעצמה, אלא בשגגת מעשה עם העלם דבר!
ומקשינן: מידי "כל שגגתו" כתיב בפסוק, שנוכל לדרוש כי רק מי שכל חטאו בשגגה בלבד, הוא המתחייב באשם תלוי?
ומתרצינן: אין! הרי מקרא זה כתוב בלשון שניתן לדרוש ממנו שרק מי שכל חטאו בשגגה מביא אשם תלוי. דאם כן כדברך, שאפילו מי שחיוב קרבנו תלוי בהעלם דבר, גם הוא מביא אשם תלוי [2], נכתוב "וכפר עליו הכהן על שגגתו". ולמה לי ההוספה שהוסיף הכתוב וכתב "אשר שגג"?
אלא הא קא משמע לן בהוספה זו, דעד דאיכא כל חטאו בשגגה רק בו דיבר הכתוב, ולא במשיח שאין כל חטאו בשגגה, שהרי בשאר מצוות הוא חייב רק בצירוף העלם דבר.
ואילו רבנן שסוברים כי גם בעבודת כוכבים חייב הכהן המשיח רק בהעלם דבר עם שגגת מעשה, הם דורשים פסוק זה כפשוטו, ולא מיתור התיבות "אשר שגג", וכך דרשו: מי שחטאו בשגגה בלבד, הוא מביא אשם תלוי, יצא משיח שאין חטאו בשגגה, לא בעבודת כוכבים ולא בשאר מצות, אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה.
מתניתין:
אין בית דין חייבין להביא קרבן, עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת [3]. אבל אם הורו בדבר שחיובו אשם אינם חייבים. ושני טעמים לכך [4]: האחד, שנאמר באשם "ואם נפש אחת" ובית דין אינם נחשבים "נפש אחת". והשני כי באשם חייבים גם על מזיד, ואם כן לא שייך בו העלם דבר, שהוא התנאי לחיוב בית דין.
וכן המשיח אינו חייב להביא פר, אלא אם הורה וחטא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
אך הוא חייב להביא קרבן אשם כמו כל יחיד שחטא, שהרי גם הכהן המשיח נכלל ב"נפש אחת" האמורה באשם.
וכמו כן, לא חייבים בית דין להביא פר ושעיר על הוראה בטעות בעבודת כוכבים, עד שיורו היתר על דבר, פרט מהלכות עבודה זרה, שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
גמרא:
מנלן שאינם חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת?
דתניא: רבי אומר: נאמר כאן בבית דין שהורו בטעות "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה", ונאמר להלן בפרשת עריות "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה" - מה להלן בפרשת עריות אמור הכתוב בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כאן בהוראת בית דין, דיבר הכתוב בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
אשכחן צבור, משיח מנלן?
ילפינן מהכתוב "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" - הרי משיח כצבור [5].
נשיא מנלן שאינו חייב בשעיר אלא אם שגג במעשה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת?
יליף גזירה שוה מצות - מצות מצבור. כתיב גבי נשיא "ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה" וכתיב בצבור "ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה".
מה צבור אינם חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף נשיא אינו חייב עד שיעשה בשגגת מעשה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
וכן יחיד אינו מביא את קרבן החטאת שלו על שגגת מעשהו, אלא אם חטא בשגגה בדבר שזדונו כרת, דאמר קרא "ואם נפש" וילמד דינו של יחיד הנכתב תחתון, מנשיא הנכתב עליון [מלפניו].
שנינו במשנה: ולא בעבודת כוכבים עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. והוינן בה, הרי רק לגבי חיובם בשאר מצות למדנו גזרה שוה מפרשת עריות שזדונה כרת ושגגתה חטאת, אלא בעבודת כוכבים מנלן שאין בית דין חייבים עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת?
דתנו רבנן: לפי שיצאה עבודת כוכבים לדון בעצמה בפר ושעיר, ואין בה גזרה שוה לעריות, יכול יהו חייבין על הוראתה אפילו על דבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת, כגון המגפף או המנשק עבודה זרה שאין חיובו בכרת אלא בלאו גרידא?
נאמר כאן בהוראת עבודה זרה "מעיני", ונאמר להלן בשאר המצוות "מעיני", מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. אשכחן צבור שאינם חייבים אפילו בעבודת כוכבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, יחיד, נשיא, ומשיח, מנלן שחיוב קרבנם בעבודת כוכבים הוא רק בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת?
אמר קרא בקרבן חטאת יחיד [במדבר טו] "ואם נפש אחת" - אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח, כולן בכלל "נפש אחת" הן, וילמד תחתון [יחיד, נשיא ומשיח שנכתבו באחרונה] מן העליון [צבור, הנכתב ראשונה]. ונדע כי כמו שציבור אין חייבין קרבן בעבודת כוכבים אלא כשחטאו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, הוא הדין לנשיא ומשיח שאינם חייבין קרבן אלא אם חטאו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
ושבה הגמרא עתה לברר את עיקרו של הלימוד שאין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
ומקשה: הניחא למאן דמפיק לה ל"עליה" לגזרה שוה, ואינו צריך לה לדרשה אחרת, יתכן לומר כדאמרן, שמקרא זה מלמדנו בגזירה שוה שאין חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
אלא לרבנן, דמפקי לה ל"עליה" לדרשה אחרת, ללמד לעריות וצרות, שפטורות מיבום, והיינו ללמד שאם אשת אחיו שנפלה לפניו ליבום אסורה עליו באיסור ערוה [מלבד איסור אשת אח], הרי היא פטורה מן היבום, וכן צרתה של ערוה זו שהיתה נשואה לאחיו פטורה מן היבום, אף שהיא עצמה אינה ערוה עליו. ולדבריהם אי אפשר ללמוד בגזירה שוה להוראת בית דין מפרשת עריות, ואם כן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, מנא להו?
ומתרצינן: נפקא להו מדמתני ליה רבי יהושע בן לוי לבריה, שבפסוק האמור בעבודת כוכבים "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה. והנפש אשר תעשה ביד רמה ... " הוקשה כאן כל התורה כולה לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים האמורה בפרשה זו, היא דבר שחייבים על זדונו כרת [שנאמר בה "הכרת תכרת"] ועל שגגתו חטאת, אף כאן בשאר המצוות שחייבין [היחיד, הנשיא והמשיח] להביא קרבן חטאת, אין הם חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת. [6]
אשכחן מקור לכך שיחיד ונשיא ומשיח אין מביאין חטאתם אלא כשעשו דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, בין שחטאו בעבודת כוכבים בין בשאר מצות, שהרי הוקשו בפרשה זאת כל המצוות של יחיד לעבודה זרה, ועדיין צבור מנלן שאינו מתחייב פר אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת?
יליף, צבור הכתוב עליון, בתחלת הפרשה, מתחתון, מיחיד הכתוב בסופה, ונלמד ממנו שגם לציבור אין חיוב קרבן, בין על עבודת כוכבים בין על שאר המצוות, אלא כשיש בחטא כרת במזיד וחטאת בשגגה [7].
והוינן בה: ורבי שלמד גזירה שוה "עליה - עליה" מעריות שאין חייבים קרבן אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, הא דרבי יהושע בן לוי שלמד מהקש, שהוקשה כל התורה לעבודת כוכבים, מאי עביד ליה [8]?
ומשנינן: מפיק ליה לכדתניא: לפי שמצינו באנשי עיר הנדחת שעבדו עבודת זרה במזיד, שחלק הכתוב בין דינם של רבים שעבדו לבין דינם של יחידים שעבדו, שהרי אם רבים [רוב העיר] עבדו הם נהרגים בסייף, וממונן אבד שדינו בשריפה, ואילו אם עבדו רק יחידים [מעוט העיר], מיתתם בסקילה, וממונן פלט נשאר, יכול נחלוק גם בקרבנותיהם כשעבדו בשגגה, ויביאו הרבים שעבדו קרבן, שאינו דומה לקרבן יחיד, ולא לקרבן צבור של כלל ישראל [9].
תלמוד לומר "תורה אחת יהיה" וגו', ללמדנו שכל העושים בלא הוראה דינם אחד. ולפיכך גם אנשים רבים של עיר הנדחת נחשבים כיחידים, וכל אחד מהם מביא שעירה לחטאת.
מתקיף לה רב חלקיה מהגרוניא: טעמא משמע כי הטעם להשוות בין קרבן יחיד ורבים הןא רק משום דלא חלק הכתוב בין אנשי עיר הנדחת המרובים למעטים, וכללן יחד ב"תורה אחת".
הא אם לא היה לנו לימוד מ"תורה אחת", אלא היה מחלק הכתוב בין רבים למעטים, הוה אמינא נחלוק בקרבנותיהם, ואם רוב אנשי העיר עבדו עבודה זרה נחייבם בקרבן מיוחד, השונה מקרבן יחיד ושונה מקרבן ציבור שעשה בהוראת בית דין, ואם כן יקשה ממה נפשך: מאי נייתי? [10]
אם נאמר נייתי פר צבור, הרי אין זה קרבן מיוחד, שהרי בשאר מצות הוא דמייתו קרבן שכזה, ולא יתכן שקרבן של רוב אנשי עיר הנדחת ישווה לקרבן של רוב ישראל, כי הרי אילו רוב ישראל עבדו עבודה זרה, אינם נעשים עיר הנדחת, ובהכרח שקרבנם חלוק [11].
ואם נאמר נייתי פר לעולה ושעיר לחטאת, הרי גם זה אינו קרבן מיוחד, שהרי צבור בעבודת כוכבים הוא דמייתו.
ואם נאמר נייתי שעיר, הרי נשיא ששגג בשאר מצות הוא דמייתי.
ואם נאמר נייתי שעירה, הרי יחיד נמי היינו קרבנו?!
ומתרצינן: בכל זאת איצטריך לכתוב "תורה אחת", כי סלקא דעתך אמינא, צבור מייתי פר לעולה ושעיר לחטאת, ואילו הני, רוב אנשי עיר הנדחת שעשו בשגגה, נייתי איפכא - פר לחטאת ושעיר לעולה.
אי נמי, לולי ההקש של "תורה אחת" היינו אומרים שישארו רבים אלו במצב ש"צריך לחלוק בקרבן ואין לו תקנה" [12], כיוון שאי אפשר לחלוק בקרבנם, ולא יביאו קרבן כלל. ולכך קא משמע לן ההקש מ"תורה אחת", שהם צריכים להביא כל אחד שעירה לחטאת, כדין כל יחיד שעבד עבודה זרה בשוגג.
והוינן בה: דכולי עלמא סברו מיהת, דכי כתיבי הני קראי "וכי תשגו" ו"תורה אחת" [האמורים בפרשת שלח] בהוראת עבודת כוכבים הוא דכתיבי. מאי משמע - מהיכן מוכח שבפסוקים אלו מדובר בעבודת כוכבים?
ומתרצינן: אמר רבא, ואי תימא רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה כדי [שם אמורא]: נאמר בפרשה זו הפסוק "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה", ומשמעותו שמדובר מצוה שנחשבת ככל המצוות האלה - איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות, הוי אומר זה עבודה זרה. שכל המודה בעבודה זרה הרי הוא כופר בכל התורה [13].
דבי רבי תנא: אמר קרא "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה" ומשמע ששמעו בני ישראל את דבורו של הקב"ה אל משה, וכתיב מאידך "אשר צוה ה' אליכם ביד משה", שמשמעותו כי בני ישראל לא שמעו את דיבור ה' עם משה, אלא שרק ציווים נאמר "ביד משה",
איזו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקב"ה ששמעו בני ישראל עצמם בהר סיני, וצוה אותם גם על ידי משה, מבלי שישמעו הם עצמם את הציווי מפי משה, הוי אומר זו עבודת כוכבים, שכלל ישראל שמעו מפי הקב"ה בעצמו במעמד הר סיני את שתי הדברות הראשונות "אנכי" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים".
וכדתנא רבי ישמעאל: "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום! ובנוסף לכך נצטוו על כך פעמים רבות נוספות על ידי משה כגון "לא תשתחוה לאל אחר".
הערות
[1] הנצי"ב על הספרי [בפרשת שלח קי"ב] הוכיח שהנידון בסוגיין הוא לגבי אשם תלוי הבא על שאר מצוות, כי על עבודה זרה ממעטינן [בספרי שם] שאפילו יחיד אינו מביא אשם תלוי, ולפי זה כוונת רש"י שכתב בביאור הברייתא "שאין מביא שום אשם תלוי". היינו אפילו בשאר מצוות, אולם רש"י סנהדרין [סא:] כתב שאין מביאין אשם תלוי על שום לא הודע, ואפילו לרבי שמחייב כהן גדול בשגגת מעשה בעבודה זרה, מודה שאינו מביא אשם תלוי. ולכן נראה לבאר כדברי הרשב"א [בתשובה תקנ"ג] שהקשה כיצד יתכן למעט אשם תלוי בעבודה זרה, והלא בריש כריתות שנינו כי חייבין אשם תלוי על שגגת עבודה זרה, ולכן העמיד את דברי הספרי רק בכהן משיח. ועיין בחידושי הגרי"ז [עה"ת שם] שהביא דברי הרשב"א, וביאר בארוכה כיצד משמע מהפסוק שמדובר דוקא בכהן משיח.
[2] כך נראה ביאור הגמרא לפי רש"י ור"ח, אך בחפץ ה' [לבעל אור החיים] ובשערי יוסף [לרב חיד"א] ביארו שאם הכוונה לפטור מאשם תלוי רק את בי"ד, כי חטאם תלוי בהעלם דבר דוקא, אם כן לכתוב על שגגתו ונדע שבי"ד פטורין. אכן ביאור זה דחוק, שהרי למדנו לפטור ציבור מאשם תלוי מדכתיב "נפש" [עיין רש"י לעיל ז. ובסמוך על המשנה], וממילא על שגגתו ממעט כהן משיח, ואין צורך להוכיח כן מיתור של אשר שגג, ולכן ביארנו בפנים כפשוטו.
[3] המגיה למשנה למלך [פי"ג משגגות ה"ה ד"ה אמור מעתה] כתב שאין צורך שיורו בי"ד לעשות מעשה שעונשו כרת, אלא די שאיסורו נאמר באיסור כרת, אף פרט זה שהתירו הוא באיסור לאו בלבד. והוכיח כן מהא דאיבעיא לן [לעיל ג.] אם מצטרפות הוראות על חלב הקבה וחלב הדקין, והם אין בהם עונש כרת, אלא שהם בכלל חלב שאיסורו איסור כרת. ועיין לעיל [ד.] בבאר שבע ובחק נתן שנקטו כי היתר נשיקת עטרה אינה בכלל דבר שזדונו כרת, אף שהאיסור נאמר באיסור כרת, והחיד"א בשער יוסף כאן ולעיל האריך בזה, [והוכיח גם ממגפף ומנשק ע"ז, שי שבעיקרי כרת וכתבו תוס' [ביבמות ח.] שנחשב כדבר שאין בזדונו כרת, עי"ש]. אמנם מנשיקת עטרה לכאורה אין ראיה, שהרי איסורה משום לא תקרבו, ואינו בכלל ביאה שאיסורה כרת.
[4] רש"י מביא טעמים אלו לבאר למה אין בי"ד חייבין "קרבן" כלל, לא פר ולא אשם, ובא ליישב קושית תוס' [ד"ה אין, עי"ש הערה] ובסוגיא בסמוך מבואר למה אינם חייבין פר, ורש"י מבאר למה אין מביאין אשם, ופשוט. ובמה שכתב כי באשמות אין דין "העלם דבר" שהרי חייבין על המזיד כשוגג, עיין לעיל [ז. ד"ה ומביא] שכתב כדומה, ולכאורה תמוה שהרי אשם מעילות בא רק על השוגג, וצ"ל שאין זה מתנאי קרבן אשם, אלא מפרטי חטא מעילה.
[5] הבאר שבע הקשה הרי אפשר ללמוד משיח כנשיא מגזירה שוה ד"מצות מצות", [וכמו שהקשו תוס' בסמוך על יחיד]. ובשער יוסף העצים הקושיא ותמה למה לנו כלל ילפותא דלאשמת העם בכל המסכת, והרי אפשר ללמוד הכל מגזירה שוה זו. וכתב, שאילו למדנו הכל מגזירה שוה, אף נשיא היה לומד ממשיח וציבור לכל דיניו, ולכן הוצרך הכתוב לומר כי משיח וציבור נלמדים מלאשמת העם, ולא נאמרה הגזירה שוה בנשיא אלא לגבי דבר שזדונו כרת.
[6] תוס' ביבמות [ט.] תמהו הרי על עבודה זרה יש סקילה, ולמה לא למדו ממנה שאין חייבין עד שיורו בדבר שיש בו סקילה, [או שאר מיתות בי"ד], ותירצו שהפסוק האמור בעבודה זרה וממנו למדים לפר העלם דבר, מדובר במגדף ועונשו כרת, ולכן אין מקור אלא לכרת. וכתבו עוד כי לרבי צריך שיורו בדבר שיש בו לאו וכרת, כי מקורו לחטאת הוא בגזירה שוה "עליה עליה" מאחות אשה, ורב נאמר לאו, אך לרבנן שהמקור לחטאת ולכרת נלמד מעבודה זרה, אין צורך שיורו בדבר שיש בו לאו. ועיין באר שבע שדן בדבריהם.
[7] רש"י נקט שציבור האמור בקרא ד"ואם תשגו" לומד מיחיד, שאין חיוב קרבן בין בעבודת כוכבים ובין בשאר מצוות אלא כששגגו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וכבר העירו כל האחרונים [עיין מהרש"א שם וקרן אורה, נצי"ב, רש"ש בסוגיין] כי בסוגיא דיבמות [ט.] אמרו שרבנן למדו כריב"ל דיליף לציבור עליון מתחתון רק לענין עבודה זרה, אך לגבי שאר מצוות הוצרך לילפותא "מעיני מעיני" מעבודת כוכבים. [וכן משמע שגרס רבינו חננאל כאן]. ועיין בהערה 3 על תוס'. אמנם גם בדברי רבי שם מצינו חילוק, דיליף תחתון מעליון רק בו' מוסיף, ובסוגייתנו לא הזכיר שטעמו משום הו', ומסתבר שכך הוא צורת הלימוד גם לפי רבנן, ולכן רק בעבודה זרה מועיל לימוד עליון מתחתון, כי נאמר בה ואם עם ו' מוסיף, אך לשאר מצוות צריך לימוד מגזירה שוה מעיני מעיני. אולם בסוגיין שלמדו עליון מתחתון בלי ו' מוסיף, לא חילקו בין עבודה זרה לשאר מצוות.
[8] בתוס' ביבמות [ט.] מבואר שרבי אינו סובר את הלימוד של ריב"ל, שהקיש כל התורה כולה לע"ז, וביארו כי מגדף שבו נאמר מקרא זה אינו עובד ע"ז אלא מברך ה', ובהכרח שאין כוונת הגמרא להקשות מה יעשה רבי עם ההקש, אלא מה ילמד מפסוק זה ולשם מה נכתב. ובקרן אורה כתב כי הרמב"ם הסיק שהמקור להצריך זדונו כרת ושגגתו חטאת, אינו מתורה אחת אלא מעליה, שהרי הוכיחו נושאי כליו [בריש הלכות שגגות] כי מגדף הוא מברך ה', ולא שייך לומר בו "תורה אחת" שהרי אין בו קרבן, ואמנם הרמב"ם למד מ"תורה אחת" שלא לחלק בין יחידים למרובים בעיר הנדחת, ואינו מיותר להקיש כריב"ל. וכן כתב הגרעק"א [בשו"ת תניינא קי"ח] והערוך לנר ביבמות שם.
[9] להלן בסוגיא יבואר אם הכוונה שיפטרו מקרבן יחיד או שיביאו קרבן שאינו דומה לא לקרבן יחיד ולא לציבור. והריטב"א ביבמות [ט.] ביאר בברייתא שסלקא דעתך כי יביאו קרבן שונה, אך רש"י שם פירש שהנידון הוא לפטור כל יחיד מבני העיר מחטאת, ועל כך ילפינן מ"תורה אחת" שאין חילוק בין יחיד לציבור, אלא בקרבן ציבור של רוב ישראל. והרי"ף [שם] הביא מפרש שביאר כי לא יתכן לחלק חלוקה נוספת בין ציבור ליחיד, אלא סלקא דעתך שלא יביאו המיעוט קרבן ציבור, וכתב שדבריו תמוהין, שהרי הנידון ביחידים וכיצד סלקא דעתיה שיביאו קרבן ציבור, וגם בהמשך הסוגיא מבואר כי אין המיעוט חשובין ציבור. והנה רש"י פירש כי סלקא דעתך לחלק בקרבנותיהם, כמו שמצינו חילוק בין ציבור ליחידים בקרבן ציבור על עבודת כוכבים, שאינו דומה לשום קרבן יחיד. בגמרא מבואר שהוה אמינא לחלק מפני חילוק ענשם ובין ממונם במזיד, ולמה הוצרך לומר שכן מצינו חילוק בקרבנותיהם בשוגג. ובהכרח שכוונת רש"י, כי מחילקו דין הציבור והיחיד בקרבן מוכח שדין קרבנותיהם חלוק מפני חילוק עונשם, ואם כן ראוי לחלק חיוב קרבנם, ורצה ליישב שלא יקשה כיצד נלמד מחילוק ענשם, והרי כל חייבי חטאת מביאין קרבן שוה אף שחלוקים בענשם, שזה בכרת וזה במיתת בי"ד, ולכן הוכיח שבע"ז דין הקרבן תלוי בעונש, ויש מקום לחלק בין קרבן ציבור ליחיד. ועיין בהערה 13. אך רוב הראשונים ביבמות נקטו כי הראיה כפשוטה משינוי ענשם, ואף ששינוי המיתה בין יחיד לציבור אינו מלמד, כי דין חטאת שוה לכל מיתות, מכל מקום כאן שהתחדש עונש מיוחד שאף ממונם אבד, מסתבר שגם קרבנותיהם חלוקים. ורבינו חננאל גרס "רבים בסייף לפיכך ממונם אבד. יחיד בסקילה לפיכך ממונו פלט" וכן הגירסא בגמרא ביבמות [ט.], שנלמד משינוי מיתתם לשינוי קרבנותיהם, שהרי מפני שינוי מיתה משתנה גם עונש הממון, ועיין בדבריו [נדפסו להלן י.] שהביא פירושי הגאונים בסוגיין.
[10] הקשו תוס' ביבמות [שם] למה לא העמידה הגמרא שהנידון הוא אם יביאו כבש או איל שהוא מין שאין שום מתכפר המביאו כקרבן. ותירץ הריטב"א שאין לנו לחדש קרבן לכפרה אלא ממיני בהמות שבירר הכתוב לכפרה על עוון כזה, אך שאר בהמות חשובין כחיות לענין זה, ואפילו עגל וכבש, וכן נקט תוס' רא"ש כאן, ושם, אך תמה אם כן היה ראוי לומר "אם יביאו קרבן רגיל הרי אינם חלוקים, ואם יביאו קרבן חדש, הרי אין לנו לרבות מעצמינו".
[11] כך פירש רש"י. אך תוס' ביבמות [שם] כתבו דקסבר כי כיון שחילקם מכל חייבי מיתות בית דין שממונם פלט, בהכרח שחלוקים הם גם מכל המתכפרים, והריטב"א ביאר דבריהם כי כיון שתלה חילוק כפרתם בחילוק ענשם במזיד,
[12] לכאורה נראה שתירוץ זה סובר כי פר לחטאת ושעיר לעולה הוא קרבן חדש, ואינו נחשב כתקנה לחלוק בקרבנם, [כדעת הראשונים לעיל הערה 10]. ותירוץ קמא סבר שכהאי גוונא אינו נחשב שבודה מלבו, וסלקא דעתך שקרבן זו יתוקן לרבים ששגגו בעבודה זרה. וברש"י ביבמות שם משמע כי תירוץ שני אינו חולק על תירוץ ראשון, אלא מוסיף ואומר כי אף אם לא נמצא אופן לחלק קרבנם, סלקא דעתך שנחשב כצריך ואין לו תקנה, ולכך קא משמע לן שיביאו חטאת יחיד.
[13] כך פירש"י, ועיין בתוס' [ד"ה שהיא] ובהערות, שנבאר כיצד למדו ממשמעות הפסוק שמדובר בחטא עבודה זרה. ובגור אריה [במדבר ט"ו כ"ב] ביאר למה נאמר "ולא תעשו את כל המצוות", ולא נאמר מפורש "ותעבדו אלוהי נכר" דהיינו כדי לתת טעם לחילוק קרבן חטאת בעבודה זרה שהוא בפר ושעיר ושונה מכל החטאים, כי אף שאין חילוק חומר החטאים מחלק בחיוב החטאת [וכדלעיל הערה 9], אין חטא עבודה זרה חלוק בעונש בלבד, אלא שהוא סוג חטא אחר כיון שכל החטאים תלויים בו.
יצא זה שאין חטאו בשוגג כו'. צריך להגיה יצא זה שאין כל חטאו בשגגה כו':
דעד דאיכא כל חטאו בשגגה לא בע"א ולא בשאר מצות כו'. ערבוב דברים רואה אני כאן וצריך להגיה דעד דאיכא כל חטאו בשגגה ורבנן מי שחטאו בשגגה יצא משיח שאין חטאו בשגגה לא בע"א ולא בשאר מצות אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה מתניתין אין ב"ד חייבין כו':
אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת כו'. בפ"ק דיבמות מייתי כל הסוגיא דהכא וכתבו שם התוספות אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת למעוטי חייבי לאוין ועל שגגתו חטאת למעוטי פסח ומילה דלית בהו חטאת כדתנן בפ"ק דכריתות ולא בע"א אלא בדבר שזדונו כרת למעוטי מגפף ומנשק ושגגתו חטאת למעוטי דבר שאין בו מעשה ע"כ ומה שיש לדקדק בזה אפרש בסמוך:
מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. אגב שיטפיה נקט לישנא דמתני' שהרי לא קים ליה דשגגתו חטאת באחות אשה אלא מכאן ונודעה החטאת אשר חטאו עליה כדאיתא בפרק קמא דיבמות:
לאשמת העם הרי משיח כצבור. תימה אמאי לא קאמר דאתיא מצות מצות ושמא י"ל דלאשמת העם עדיף טפי דמפורש בהדיא דאשמת משיח כאשמת העם והא ודאי עדיף מג"ש ועוד דליכא לאקשויי אמאי לא ילפינן בג"ש דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו ודלמא הכי גמרי בהדיא מרביה דנשים ילפינן בג"ש דמצות מצות אבל משיח לא גמרי לה מרביה ומיהו תימה רבתי בעיני למה לא יליף נמי יחיד מצבור עצמו מג"ש מצות מצות כדיליף נשיא ומאי איצטריך למילף יחיד מנשיא מן ואם נפש וי"ו מוסיף על ענין ראשון וליכא למימר הכא דלא קבלה מרבו שהרי בפ"ק דיבמות תני בהדיא יחיד ונשיא אתיא מצות מצות וכן אמרו בהדיא בפרק בתרא דכריתות וצריך עיון:
יחיד אמר קרא ואם נפש וילמד כו'. וא"ת אמאי לא קתני המשנה וכן הנשיא והיחיד כדקתני וכן המשיח וי"ל דלא איצטריך למתני וכן הנשיא ויחיד משום דקתני להו לקמן במשנה והא דקתני וכן המשיח אע"ג דקתני ליה לקמן במשנה היינו משום דאיצטריך למתני כל הדברים שהמשיח שוה לב"ד כדפירשתי לעיל במשנה אין חייבין אלא על העלם דבר כו':
לפי שיצאת ע"א לדון בעצמה. פי' ע"א היתה בכלל כל המצות שהצבור מביאין עליה פר והרי הכתוב מוציאה מכללם לידון בפר לעולה ושעיר לחטאת:
נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני כו'. תימה אמאי לא קאמר דאתיא מצות מצות ושמא י"ל דרבי אצטריך כל המצות דכתיב גבי ע"א כדדריש לקמן איזה היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות הוי אומר זו ע"א:
וילמוד תחתון מן העליון. וא"ת תיפוק ליה דכתיב התם כרת בהדיא כדדרשי רבנן בסמוך וי"ל דלרבי ההוא כרת במברך את השם כתיב דהכי כתיב את השם הוא מגדף ונכרתה ובפרק מי שהיה טמא אית ליה לרבי דמגדף היינו מברך את השם כן כתבו התוספות בפ"ק דיבמות. ולי נראה אי משום הא לא איריא שהרי ר"ע נמי אית ליה בפ"ק דכריתות דמגדף היינו מברך את השם ואפילו הכי דריש הוא בפרק כלל גדול כדדרשי רבנן בסמוך הוקשה כל התורה כו'. ואף לפי מה שפירשו התוספות שם דלישנא דנקט הוקשה כל התורה כולה לע"א אליבא דרבנן דר"ע נקט כן אבל לר"ע אית לן למימר דהוקשה כל התורה כולה למברך את השם כו'. מלבד שהוא דוחק גדול לפרש כן אכתי קשה למה לא יליף רבי נמי כדדריש ר"ע דהוקשה כל התורה כולה למברך את השם שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אם לא שאנו רוצין לומר דרבי סבירא ליה כר"ע בחדא ופליג עליה בחדא סבירא ליה כר"ע דמגדף היינו מברך את השם ופליג עליה בחדא דאלו ר"ע סבר דמגדף מביא חטאת ורבי סבר כחכמים דפליגי עליה ואמרו שאינו מביא חטאת שנאמר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יצא מגדף שאינו עושה מעשה וזה טלאי ע"ג טלאי. לכן נראה לי דלישנא הוקשה כל התורה כולה לע"א כו' דנקט בפרק כלל גדול אליבא דרבי עקיבא עצמו נקט דאע"פ שהוא פירש דהמגדף במברך את השם קא מיירי ולא בע"א מ"מ הרי כתיב אח"כ כרת בהדיא גבי ע"א דכתיב כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת הנפש ההיא וסבר לה ר"ע כרבי ישמעאל דאמר בפרק חלק כי דבר ה' בזה זה העובד ע"א כו' וכאלו אמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וגו' וכי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא וכן פרש"י בהדיא בחומש והא דלא יליף רבי ג"כ כמו ר"ע הוקשה כל התורה לע"א כו'. י"ל משום דלא קבלה מרבו להך היקש וכשם שאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו הוא הדין היקש וכל המדות חוץ מקל וחומר בלבד כדפרש"י בפרק לולב הגזול:
אלא לרבנן דמפקי לה לעליה לעריות וצרות. פי' לענין אם נפלה לפניו ליבום אחת מן העריות שהיא וצרתה וצרת צרתה לעולם פטורות:
דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת מנא להו. וא"ת כולא מילתא תיפוק ליה מעליה דג"ש נתנה לידרש לכל מילי כבר תירצו התוספות ספ"ק דיבמות דעליה דכתיב גבי אחות אשה וגבי חטאת לאו מופנה וההוא דיבום מופנה ור"ת אומר דאפילו אי מופנה ההיא דאחות אשה כיון דההוא דחטאת לאו מופנה שבקינן ליה למופנה מצד אחד ודרשינן ממופנה משני צדדים כדאמרינן בהמפלת:
מה להלן ע"א שחייבין על זדונו כרת. וא"ת ואימא מה ע"א שחייבין על זדונו סקילה כבר תירצו התוספות בפ"ק דיבמות וביומא בפרק יום הכפורים דלא גמרינן אלא מה דכתיב בההוא קרא דלא כתיב התם אלא כרת דקסבר מגדף היינו עובד ע"א והכי נמי לרבנן דלא גמרי מה ע"א שיש בה לאו וכרת לא בעו לאו כיון דלא כתיב בההיא פרשה תדע דבפרק בתרא דמכות ממעט פסח ומילה מקרבן בשוגג משום דבעינן דומיא דע"א דאמר רחמנא לא תעביד והני קום עשה נינהו ולא ממעט להו משום דלית בהו לאו כמו בע"א ומיהו לרבי דנפקא ליה חטאת מעליה בעי לאו וכרת כמו באחות אשה אתי שפיר דבשבועות דריש רבי דבפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אית בהו כרת ולא חשיב להו בהדי ל"ו כריתות משום דלא אשכחן בהו לאו ורבנן לית להו כרת בפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אלא מוקמי שלש כריתות בע"א בסוף פרק ארבע מיתות עכ"ל. ולפי דבריהם אפשר לומר הא דלא קתני המשנה אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו לאו וכרת כו' כדאיתא בתורת כהנים בפרשת ויקרא וכן פרש"י בחומש משום שהמשנה אתיא כרבנן דלא בעו לאו ואע"ג שפירשו התוספות דנקט ועל שגגתו חטאת למעוטי פסח ומילה דלית בהו חטאת כו' י"ל דלא אימעט להו משום דלית בהו לאו אלא מטעם שאמר בפרק בתרא דמכות שהבאתי ולהכי קאמר בסמוך דרבי מפיק ליה הא דריב"ל לכדתניא לפי שמצינו שחלק הכתוב כו' ולא אמר דמפיק ליה הא דריב"ל למעוטי פסח ומילה דלית בהו חטאת כדאיתא בפרק בתרא דמכות ובפ"ק דכריתות והוא משום דרבי בעי לאו וכרת והארכתי בזה בפ"ק דכריתות. ומיהו מה שכתבו התוספות והכי נמי לרבנן דלא גמרי מהע"א שיש בה לאו וכרת לא בעו לאו כו' קשה לי מה דיוק הוא זה שהרי הם עצמן כתבו דרבי דנפקא ליה חטאת מעליה בעי לאו וכרת ואפילו הכי לא גמר רבי מה אחות אשה דבר שזדונו לאו וכרת אלא מאי אית לך למימר דרבי אגב שיטפיה נקט לישנא דמתניתין כמו שכתבתי לעיל לענין ושגגתו חטאת הכי נמי יש לומר לרבנן דנקטי לישנא דמתניתין וצריך עיון:
יכול נחלוק בקרבנותיהן ת"ל תורה אחת כו'. האי שמעתא קשיא להו לרבוותא וקא הוו בה טובא ולא סלקא להו כל עקר איכא מנייהו מאן דאמר כי מדרש זה דרבי בענין תורה אחת לא יתכן שהרי חלק הכתוב בין מרובים ליחידים גם בקרבן ע"א שהרי יחידים מביאין שעירה וצבור שהן ב"ד מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת וכיון שפירש הכתוב וחלק לא הוה סלקא דעתיה שצריכין אנו לחלוק חלוקה אחרת כדי שיהא צריך דנשמעיה תורה אחת. ואיכא מינייהו מאן דפירשה וכיון דחזא דלא סלקא ליה כהוגן אמר ליכא למפתר בה טפי מן הכין. ואיכא מנייהו מאן דפירקה לההיא קושי' וקאמר הכי ודאי שהמקרא חלק בין יחידים למרובים בקרבן ע"א דכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו' וכתיב והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת ביחיד הוא דחלק הכתוב דכתיב ואם נפש אחת אבל ביחידים לא חילק והאי דקתני בברייתא יכול נחלוק בקרבנותיהן לאו על יחיד דחלק ביה קרא קאמר אלא על יחידים שהם רבים ומאי ניהו עיר שהודח מיעוטא שהן בסקילה כיחיד וקאמר האי תנא שחלק הכתוב בעיר הנדחת בין מעוט העיר שהן יחידים לרוב העיר שהן מרובים ואלו בסקילה וממונן פלט ואלו בסייף וממונן אבד ולענין קרבן לא חלק הכתוב אלא בין נפש אחת למרובים אבל באלו מיעוט העיר במיתתן חילק יכול הואיל וחלק במיתתן לדונן כיחיד בסקילה יכול נחלוק נמי בקרבנותיהן ולא יביאו קרבן צבור ת"ל תורה אחת אלו הן תורף דבריו של מפרש זה (הגה"ה ואני יגעתי ומצאתי כתוב פירוש זה בספר אבן העזר שחיבר ראב"ן. ע"כ הגה"ה) וקאמר דליכא בה קושיא. וכד מעיינת בה בשמעתא אליבא דהאי פירושא משכחת לה כולה קושיא חדא דהאי תורה אחת בענין יחיד כתיב ולא בענין צבור ואם כן להאי פירושא הוה ליה האי תנא מהדר אצבור וקנסיב ליה קרא דיחיד ועוד אי האי תנא איחידים קא מהדר דלייתו קרבן צבור אמאי קאמרינן מאי לייתו לייתו פר לעולה ושעיר לחטאת צבור בע"א הוא דמייתי דשמעת מיניה דהני לאו ציבורא נינהו ולא אפשר דנייתו האי קרבן ולאו הכין הוה אבעי ליה למימר לייתו פר לעולה ושעיר לחטאת צבור נמי היינו קרבנו וליכא חלוקא בקרבן דידהו מקרבן צבור ותו כי אמרינן ואלא מאי שעירה אמאי פרכינן יחיד נמי היינו קרבנו לאו הכין הוה ליה למימר האי יחיד בע"א הוא דמייתי ולא אפשר להני יחידים לאתויי קרבן יחיד כדפרכינן בכולהו ועוברת מן כל דין היכי מייתי בין הני ובין הני קרבן צבור והא קיימא לן דלא מייתי קרבן צבור אלא צבור שעשו בהוראת ב"ד דכתיב והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ואמרו רבנן נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה מה עדה האמורה להלן עד שיהיו כולן ראויין להוראה אף עדה האמורה כאן עד שיהיו כולן ראויין להוראה ותנן נמי הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהם מביאין פר ובע"א מביאין פר ושעיר וכו' ותנן נמי הורו ב"ד של אחד מן השבטים ועשה אותו שבט על פיהם אותו שבט חייב ושאר שבטים פטורים דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אין חייבין אלא על הוראת ב"ד הגדול שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו לא עדת אותו השבט ואע"ג דהאי קרא בשאר מצות הוא דכתיב הא קא גמרינן מעיני מעיני בג"ש אלא האי פירושא ודאי פירושא פריכא הוא ולאו דסמכא הוא והכין פירוש מצינו שחלק הכתוב בין יחידים למרובים שהיחידים בסקילה וממונן פלט ומרובים בסייף וממונם אבד יכול כשם שחילק במיתתן של מרובין ועשא' בסייף כך נחלוק בקרבנותיהן ולא יביאו קרבן היחידים שהיא שעירה ת"ל תורה אחת יהיה לכם וגו' כלומר תורה כל מי שאינו מביא קרבן צבור בהוראה אחת היא ואין בה חלוקה אלא הכל מביאין קרבן יחיד שהיא שעירה והאי הוא פירושא דהאי ברייתא ואתקיף לה רב חלקיה מהגרוניא טעמא דכתב רחמנא תורה אחת הא לאו הכי הוה אמינא נחלוק קרבן הני מרובים מקרבן יחיד מאי לייתו לייתו פר משיח בשאר מצות הוא דמייתי לייתו כשבה יחיד בשאר מצות הוא דמייתו לייתו שעיר נשיא בשאר מצות הוא דמייתי לייתו פר לעולה ושעיר לחטאת צבור בע"א הוא דמייתו ואי אפשר לאלו שיביאו קרבן צבור דלא מייתו קרבן צבור אלא צבור שעשו בהוראת ב"ד כדפרשינן אבל עיר הנדחת וכיוצא בהן לא ואלא מאי לייתו לייתו שעירה כלומר מה נשאר לנו מן הקרבנות שאפשר להן שיביאו שעירה יחיד נמי היינו קרבנו ואלא לא חלקנו בקרבנותיהן כלום אי אתה מוצא דרך לעשות חלוקה בקרבנותיהן ואם כן לרבי למה הוצרך הכתוב לומר תורה אחת ופרקינן איצטריך הואיל וצבור בהוראה מייתו פר לעולה ושעיר לחטאת הני מרובים דעיר הנדחת לייתו איפכא או שנאמר צריך ואין לו תקנה קא משמע לן תורה אחת יהיה לכם לומר לך שתקנתן בקרבן יחיד ואין אתה חולק בקרבנותיהן האי הוא פירושא דהאי שמעתא ופירושא ברירא ונהירא הוא וליכא בה קושיא כלל ולא ספק ע"כ לשון הרי"ף בפרק קמא דיבמות:
ניתו פר צבור בשאר מצות הוא דמייתי. קסבר כיון שחלקם מכל חייבי מיתות ב"ד דממון פלט חלקינן להו מכל מתכפרים וקשיא דלייתו כבש או איל ואפילו איכא שום מתכפר דמייתי מ"מ הוה ליה לאקשויי כן כתבו התוספות בפרק קמא דיבמות:
ואמרי לה כדי. בהרבה מקומות רגיל רש"י לפרש שם ת"ח הוא ואית דאמרי איכא מאן דאמר להא מילתא בלא גברי אלא סתמא קאמר לה:
איזו היא מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצות כו'. איכא למידק דילמא את כל המצות בשגגת כל המצות כולן הכתוב מדבר. וי"ל דאי אפשר לומר כן דהא כתיב בה והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה אלמא בשגגת מצוה אחת הכתוב מדבר ולא בשגגת כל המצות. גם אי אפשר לומר שבשגגת איזה מצוה שתהיה קמיירי דכא את כל המצות האלה כתיב דמשמע דהמצוה הזאת היא ככל המצות:
דבי רבי ישמעאל תנא אמר קרא אשר צוה ה' אליכם ביד משה איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקב"ה כו'. אין ספק שיש כאן טעות דלוג סופר שהרי לא מפיק האי דרשה מקרא אשר צוה ה' אליכם ביד משה בלבד וראיתי בס"א דגורסין כך דבי ר' ישמעאל תנא אמר קרא אשר דבר ה' אל משה וכתיב את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה איזו היא מצוה שהיא בדבור הקב"ה וצוה ע"י משה הוי אומר זו ע"א דתני דבי רבי ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ופרש"י ז"ל כתיב את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה דמשמע שצוה ע"י משה וכתיב את אשר דבר ה' דמשמע שהיתה בדבורו של הקב"ה כלומר ששמעו ישראל מפיו כשדבר למשה איזו היא מצוה שהיתה בדיבורו של הקב"ה והיתה גם ע"י משה הוי אומר זו ע"א דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו אותם בדבורו של הקב"ה וגם צוה בה ע"י משה במקומות הרבה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמעו אותו אלא מפי משה ע"כ וכן עקר ולא כמו שנמצא כתוב בפרש"י שלפנינו וכתיב כי דבר ה' בזה דמשמע שהיה בדבורו של הקב"ה כו' כי הפסוק כי דבר ה' בזה לא כתיב אצל את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה אלא בסוף פרשת ואם נפש אחת וגו' ועוד שהרי בספרי ובפרק חלק יליף רבי ישמעאל דבע"א הכתוב מדבר מפסוק כי דבר ה' בזה לחוד בלי פסוק זה אשר צוה ה' אליכם ביד משה וכך אמרו שם רבי ישמעאל אומר בע"א הכתוב מדבר שנאמר כי דבר ה' בזה שבזה על דבור הראשון שנאמר למשה מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך וגו' פירוש הדבור הראשון שהוא אנכי ולא יהיה לך הוא הראוי שיקרא דבר ה' מפני ששמעו אותו ישראל מפיו אבל שאר כל המצות אע"פ שהן דבר ה' לא שמעו אלא מפי משה:
הגהה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום יצא לו כיון שהן נאמרין בלשון מדבר בעדו משמע שהמדבר היה השם בעצמו ובכבודו והשאר נאמרין בלשון נסתר משמע ששמעום מפי משה אבל קשה שהרי כתיב עשרת הדברים אשר דבר ה' אליכם מתוך האש הרי משמע שכל עשרת הדברות שמעו מפי הגבורה. וראיתי פירושים שונים ליישב מאמר זה והמחוור בעיני הוא מה שפי' הגאון מהר"א ז"ל במעשי ה' וז"ל ודאי שכל עשרת הדברות כולם שמעו הדברים ממש מפי הקב"ה אות באות ויתיישבו כל הכתובים וגם מאמרם ז"ל שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואמשול לך משל שכאשר מלך עצום ונורא יצוה לאדם לאמר עשה כך וכך אין ספק שהאיש ההוא מגודל מוראו יהיה חרד ונרתע לאחוריו אבל אם המלך ההוא יאמר למשנה שלו אמור לפלוני שיעשה כך וכך אם היות שפלוני ההוא שומע דברי המלך הנורא ההוא מאחורי הגדר ושמצותו למשנה היא עליו עכ"ז כיון שדבורו הוא עם משנהו לא עמו לנוכח לא תמשך כל כך מורא וחרדה. והנה הענין היה שבתחלה השמיעם הקול העצום והנורא ההוא עד שיתפרסם להם שאי אפשר לקול אשר כזה להיותו נמשך משום נברא מן הנבראים ולכן אמרו את קולו שמענו מתוך האש שלא יתכן שיאמר האדם קולו של ראובן שמענו אם לא היה מכיר בקולו קודם לכן ולפיכך השמיעם קול ההברה לבד כדי שיכירו את קולו היותו באותה ההפלגה מן העוצם ואח"כ בחתוך דברים אות באות אמר להם לנוכח לא ע"י משה השני דברות דהיינו אנכי ולא יהיה לך וזהו שאמרו רז"ל מפי הגבורה שמענום ר"ל פה אל פה לנוכח וכאשר אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה הנה אמר למשה הדברות האחרות והם שומעין כל עשרת הדברות בחתוך הדברים ברורים מפיו של הקב"ה אבל השמונה לא היה מדבר עמהם לנוכח וזהו שנאמר כאן למען ישמע העם בדברי עמך שהכוונה לומר שכשאדבר עמך והם ישמעו הדברים ולא יחרדו אבל ישמעו היטב כיון שאני מדבר עמך באופן שהדבור באמצעות משה היה כדי שישמעו הדברים מפיו של הקב"ה יותר בביאור בלתי מבוכה מחמת היראה וזהו שנאמר גם בך יאמינו שכאשר ישמעו שאני אומר לך ואתה ציר נאמן אומר להם הדברים כפי מה שאני אומרם לך יכירו בנאמנותך אחרי שישמעו ממש הדברים מפיו יתברך כשידבר עם משה. וזהו שאמרו במכילתא כל דבור ודבור היה משיבו להם שר"ל עם היות שהם כבר היו שומעין הדבור מפיו של הקב"ה שהיה אומר למשה כבר היה משיבו להם שנית כי לא יפול לומר משיבו אם לא שמעו הדבור קודם ובדרכנו זה יצדק מה שכתוב עשרת הדברים אשר דבר ה' אליכם מתוך האש שכל עשרת הדברות שמעו עכ"ל:
215ימים לסיום הש״ס