שבת קמו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמו - א

ומפרשינן: שהרי בשעה שבא נחש על חוה [שבשעה שהשיאה לאכול מעץ הדעת, בא עליה. דכתיב "הנחש השיאני" והוא לשון "נשואין"], הטיל בה זוהמא.

ישראל שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן. שכל אלו שעמדו שם נתקדשו ונטהרו ונרפאו מכל מום. אבל עובדי כוכבים, שלא עמדו על הר סיני, לא פסקה זוהמתן. ומשום כך הם מזוהמין עד היום.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרים, שאף הם לא היו בהר סיני, מאי? מהיכן פסקה זוהמתן?

אמר ליה: אף על גב דאינהו לא הוו בהר סיני, מזלייהו הוו התם. ומשום כן פסקה זוהמתן. וכדכתיב "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום". כלומר אף אלו שעתידים להסתפח לישראל, הרי הם בכלל הברית.

והא דאמרן דלא פסקה זוהמת הנחש עד סיני, פליגא אדרב אבא בר כהנא.

דאמר רב אבא בר כהנא: עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו. שהרי אברהם הוליד את ישמעאל ויצחק הוליד את עשו, אבל מיעקב ואילך פסקה זוהמא. שהרי הוליד י"ב שבטים שלא היה בהן שום דופי. אלמא, אף קודם סיני פסקה זוהמא.

מתניתין:

שובר אדם את החבית בשבת בסכין או בסייף, כדי לאכול הימנה גרוגרות ^[1]. לפי שאינו אלא מקלקל את החבית. ואין במקלקל שום איסור שבת ^[2].

ובלבד שלא יתכוין לנוקבה בפתח נאה, כדי לעשות ממנו כלי. שבכך הוא מתקנה, וחייב משום "מתקן מנא", שהוא תולדת "מכה בפטיש".

ואין נוקבין מגופה [פקק] של חבית הדבוקה בפי החבית. לפי שכשנוקבה, הרי הוא מתקן פתח לחבית. אלא יש ליטול את המגופה כולה - דברי רבי יהודה.

וחכמים מתירין אף לנקוב את המגופה. משום דאין דרך לתקן פתח לחבית בכך.

וכן לא יקבנה לחבית מצדה. ובגמרא מפרש לה.

ואם היתה החבית כבר נקובה, לא יתן עליה שעוה סביבות הנקב. מפני שהוא ממרח אותה בכך. והוי תולדה ד"ממחק".

אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי במדינת ערב, באדם שעשה כן בשבת. ואמר רבן יוחנן בן זכאי: חוששני לו לאדם זה מחיוב חטאת. שמא מירח את השעוה להדביקה בדפנות הכלי סביבות הנקב.

גמרא:

שנינו במתניתין: שובר אדם את החבית לאכול הימנה גורוגרות.

אמר רב אושעיא: לא שנו כן, אלא כשהגרוגרות שבחבית דרוסות ומדובקות זו לזו בגוש אחד. וצריך קרדום או סייף כדי לחתוך ממנו ולאכול. דאיידי דמטלטל את הסייף כדי לחתוך את הגרוגרות, מותר לו נמי לשבור עמו את החבית.

אבל אם הגרוגרות מפורדות, ואינו צריך לסייף כדי לחותכן, לא יטלטל את הסייף כדי לשבור את החבית. וטעמא יבואר בסמוך.

מיתיבי: רבי שמעון בן גמליאל אומר: מביא אדם את החבית של יין, ומתיז ראשה בסייף, ומניחה לפני האורחים בשבת, ואינו חושש. אלמא, אף כשאינו צריך את הסייף אלא לשבירת החבית בלבד, מותר לטלטלו. שהרי היין לאו בר חיתוך הוא. וקשיא לרב אושעיא.

ומשנינן: ההיא דרבי שמעון בן גמליאל, כשיטת רבנן היא. דאמרי: כל הכלים ניטלין בשבת, בין לצורך ובין שלא צורך. אבל מתניתין, כרבי נחמיה היא. דאמר: אין כלי ניטל בשבת, אלא לצורך התשמיש המיוחד לו. והרי אין הסייף עומד לשבירת החבית. הלכך אינו ניטל לצורך זה. אלא אם כן הוא צריך את הסייף כדי לחתוך בו את הגרוגרות, שהוא תשמישו. ואגב כך מותר גם לשבור עמו את החבית.

ומקשינן: ומאי דוחקיה דרבי אושעיא לאוקמי למתניתין כרבי נחמיה, ולומר דאיירי בדוקא בדרוסות? לוקמה למתניתין אפילו בגרוגרות מפורדות שאינן צריכות חיתוך. ולימא דמתניתין אזלא כרבנן, המתירים לטלטל כלי, אף שלא לצורכו המיוחד לו.

אמר רבא: רב אושעיא אוקים לה כרבי נחמיה, משום דמתניתין קשיתיה.

דקשיא ליה, מאי איריא דתני מתניתין בדוקא "גרוגרות"? ליתני "פירות". אלא שמע מינה דדוקא בגרוגרות דרוסות איירי, שהן צריכות חיתוך. אבל אסור לטלטל את הסייף כדי לשבור חבית של פירות.

תניא חדא: חותלות [כלים העשויים מכפות תמרים. והם כעין סלים. ונותנים לתוכם תמרים רעים כדי שיתבשלו] של גרוגרות ושל תמרים, אם הם קשורים בחבל, הריהו מתיר אותם בשבת. וכן הוא מפקיע וסותר את שרשרות החבל שבחותלות. וכן הוא חותך את החבלים.

ותניא אידך: הרי הוא מתיר את חבל החותלות. אבל לא מפקיע, ולא חותך אותו. וקשיין אהדדי.

ומשנינן: לא קשיא. הא דקתני "מפקיע וחותך", רבנן היא. דשרו לטלטל את הסכין לכל צורך שהוא. ואף להפקיע ולחתוך את החבל עמו.

והא דקתני "אבל לא מפקיע וחותך", רבי נחמיה היא. דאסר לטלטל את הסכין לשם כך. מאחר ואין זה התשמיש המיוחד לו.

וכדתניא: רבי נחמיה אומר: אפילו תרווד, ואפילו טלית, ואפילו סכין, שודאי תורת כלי יש להם ואין בהם משום מוקצה, אין ניטלין אלא לצורך תשמישן המיוחד להם.

בעי מיניה מרב ששת: מהו למיברז [לנקוב] חביתא בבורטיא [רומח] בשבתא?

מי אמרינן, לפתחא קא מיכוין, ואסיר? משום שעל ידי עשית הפתח, הרי הוא מתקן את החבית.

או דלמא, להרחיב מוצא היין בנקב גדול כדי שיוכל לצאת בעין יפה, קמיכוין, ושרי. דמדלא נקבה נקב עגול ויפה, מוכח דאינו מכוין לתיקון החבית על ידי הפתח. הלכך לית ביה משום "מתקן מנא".

אמר להו רב ששת: לפיתחא קא מיכוין, ואסיר משום מתקן מנא ^[3].

מיתיבי: רבי שמעון בן גמליאל אומר: מביא אדם חבית של יין, ומתיז ראשה בסייף. אלמא, לאו לפתח קמיכוין. וקשיא לרב ששת.

ומשנינן: לא קשיא. התם בהתזת ראש החבית, ודאי למוצא היין בעין יפה קמיכוין. אבל הכא, בנקיבת החבית בבורטיא, לעשות פתח הוא מכוין. משום דאם איתא דלעין יפה קמיכוין, הוי ליה לפתוחי מיפתח את מגופת החבית. ומדלא עביד כן, שמע מינה דמכוין לתיקון החבית בפתח זה.

שנינו במתניתין: אין נוקבין מגופה של חבית - דברי רבי יהודה. וחכמים מתירין. ולא יקבנה מצדה.

אמר רב הונא: מחלוקת רבי יהודה וחכמים היא, כשנוקבה למגופה למעלה. דדוקא בהכי חכמים מתירים. משום דאין דרך לעשות פתח שם, אלא ליטול את כל המגופה.

אבל לנקוב את המגופה מן הצד, לדברי הכל אסור. משום דאורחא הוא בהכי. שלפעמים אינו רוצה להסיר את המגופה, כדי שלא יפלו עפר ופסולת לתוך החבית. ולכך הוא נוקבה מצידה.

והיינו דקתני בהמשך דברי המשנה, "ולא יקבנה מצדה". דקאי נמי אמגופה.

ורב חסדא אמר: מחלוקת רבי יהודה וחכמים היא כשנוקב את המגופה מן הצד. דבהכי אסר רבי יהודה. משום דאורחא בהכי. דפעמים שאינו רוצה להסיר את המגופה, כדי שלא יפול עפר ליין. וחכמים מתירים אף בהכי.

אבל לנקוב את המגופה על גבה [מלמעלה], לדברי הכל מותר. דודאי אין דרך לפתוח את החבית בכך.

והא דקתני "ולא יקבנה מצדה", לא אמגופה קאי. אלא התם, בגופה דחבית מיירי. דאסור משום דלפתח קמיכוין, ואורחיה בהכי.

תנו רבנן: אין נוקבין בכלי נקב חדש בשבת. אבל אם בא להוסיף על הנקב הקיים ולהרחיבו, הרי הוא מוסיף.

ויש אומרים: אף אין מוסיפין על הנקב הקיים להרחיבו.

והכל שוין ומודים, שנוקבין בנקב ישן שנסתם לפותחו לכתחלה. משום דלא חשיב כעושה פתח בכך. שהרי הפתח עשוי ועומד. וסתימתו לאו כלום היא, ואינה מבטלת את שם הפתח שיש בו.

והוינן בה: ולתנא קמא שמתיר להוסיף, מאי שנא מנקב חדש דלא עושים בשבת, משום דקא מתקן פתחא? והלא לאוסופי על הפתח ולהרחיבו, נמי קא מתקן פתחא. ויש בזה משום גמר מלאכת הכלי.

אמר רבה: דבר תורה, כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אינו פתח. ואין בו משום מתקן מנא. הלכך אין איסור מן התורה לעשות פתח לכלי בשבת. שהרי אינו עשוי אלא להוציא, ולא להכניס. אלא דרבנן הוא דגזור בכל הכלים, משום שאם נתיר לעשות בהם פתח, יבואו לעשות פתח נמי בלול של תרנוגולין. ופתח דלול הוי פתח מן התורה. לפי שהוא עשוי להכניס ולהוציא. משום דעביד לעיולי אוירא לתוך הלול, ולאפוקי הבלא ממנו החוצה.

הערות

^[1] ובביצה לג ב, מוקי לה ב"מוסתקי". כלומר, בחבית שבורה שדיבקו את שבריה. ואף דמוקי לה התם בהכי אליבא דרבי אליעזר, אליבא דאמת לכולי עלמא אין מותר אלא בהכי. שמחמת גריעותה לא חיישינן שמא יבוא לעשותה כלי. אבל בחבית סתם, אסור לשוברה, אף כשאין מתכון לעשות כלי. אטו שמא יעשנה כלי. תוספות. ויעוין עוד ברש"י ותוספות שם. אבל בירושלמי מוכח דאף חבית שלימה מותר לשבור. וכן הסכימו הראשונים בסוגיין. וכתבו בטעמא דמילתא, דליכא למיגזר שמא יכוין לפתח, דהא אף אי יעשה כן לא יתחייב מדאורייתא. משום דאין זה אלא כלאחר יד.

^[2] רש"י. והקשו הרשב"א והר"ן, הא אף במקלקל איכא איסור דרבנן. ותירצו, דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן, לצורך שבת התירו אף לכתחלה. ויעוין בחתם סופר, שיישב דברי רש"י. וכתב דאזיל רש"י לשיטתיה, דאין בנין וסתירה בכלים. נמצא, דאם אין עושה לפתח, לא עביד שום מלאכה בשבירתה. ואין מקלקל אסור, אלא היכא דעביד מלאכת שבת ומקלקל בה. אכן מהראשונים שהקשו ארש"י מוכח, דסבירא להו דכל מקלקל אסור, ואף אי לא עביד בכך מלאכה. שהרי העמידו בכלי קטן שאין בו בנין וסתירה [משום קושית תוספות שהובאה בהערה הקודמת. ומיאנו להעמיד במוסתקי]. ואפילו הכי, לולא דהוי צורך שבת היה אסור לשוברה. ולשיטתם, כלי גדול שיש בו בנין וסתירה, אסור לשוברו אף לצורך שבת. ואף דהוי מקלקל.

^[3] ואף דלהדיא תנן "לא יקבנה מצידה", מספקא להו, דלמא ברומח שעושה נקב גדול, מותר. משום דבהכי יותר מסתבר דלעין יפה קא מיכוין. טור, על פי הגהות הגר"א.

שבא הנחש על חוה כשפתה אותה לאכול מעץ הדעת הטיל בה זוהמא, וזוהמה זו נשארה קיימת בכל בני האדם, אלא ישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן, ואילו גוים כיון שלא עמדו על הר סיני — לא פסקה זוהמתן. אמר ליה [לו] ר' אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: גרים מאי [מה]? כיצד תסביר את ביטול זוהמתן? אמר ליה [לו] רב אשי: אף על גב דאינהו [אף על פי שהם עצמם] לא הוו [היו] בהר סיני מכל מקום מזלייהו הוו [מזלם היה]. דכתיב [שנאמר]: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג–יד) — להביא את הגרים.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ר' אבא בר כהנא שאמר: עד שלשה דורות לא פסקה אותה זוהמא מאבותינו: אברהם הוליד את ישמעאל, שלא היה הגון. יצחק הוליד את עשו, ורק יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי, הרי שהוא סבור שפסקה זוהמה מאבות האומה עוד לפני מעמד הר סיני.

א משנה שובר אדם בשבת את החבית כדי לאכול הימנה גרוגרות (תאנים יבשות) ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ואין נוקבין מגופה של חבית כדי להוציא ממנה את היין, אלא מורידים את המגופה כולה, שעל ידי כך אינו יוצר פתח חדש, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים מתירין, ואולם אף הם הגבילו את הדבר אמרו שלא יקבנה למגופת החבית מצדה. ואם היתה נקובה כבר, מכל מקום לא יתן עליה שעוה לסתום את הנקב, מפני שבשעת נתינת השעוה הוא ממרח ועושה מלאכה אסורה של הממחק. אמר ר' יהודה: מעשה כעין זה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בעיר ערב, ואמר: חוששני לו שמא נתחייב על ידי כך בקרבן חטאת .

ב גמרא אמר ר' אושעיא: לא שנו שמותר לשבור את החבית אלא כשהיו התאנים דרוסות ודבוקות זו לזו בחזקה, שכיון שמותר לו לקחת כלי לחתוך ולהפריד את התאנים הדבוקות, אף מותר לו להשתמש בכלי זה בשבירת החבית, אבל אם היו התאנים מפורדות — לא, שאסור לו לטלטל כלי לצורך פתיחת החבית בלבד. ושואלים: וכי מפורדות אסור לפתוח?

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא אדם את החבית של יין ומתיז ראשה בסייף, ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש משום טלטול ומשום יצירת כלי, והרי שמותר לטלטל בשבת כלי רק לצורך פתיחת החבית! ומתרצים לשיטת ר' אושעיא: הברייתא ההיא של רבן שמעון בן גמליאל כשיטת רבנן [חכמים ] היא, ואילו מתניתין [משנתנו] לשיטת ר' נחמיה היא, שאמר שאסור לטלטל כל כלי בשבת אלא לצורכי מלאכתו המיוחדת לו בלבד.

ושואלים: ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של ר' אושעיא לאוקמי מתניתין [להעמיד את משנתנו] כדעת היחיד של ר' נחמיה ובתאנים דרוסות דווקא? לוקמה [שיעמידנה] אף במפורדות ורבנן [וכשיטת חכמים]! אמר רבא, מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו]: מאי איריא דתני [מה שייך דווקא ששנה] "גרוגרות"? ליתני [שישנה] "פירות" סתם! אלא שמע מינה [למד ממנה] שדיבר בגרוגרות דרוסות דווקא, משום שלצורכן מותר לו לטלטל כלי ואגב כך גם לפתוח בו את החבית.

ג תניא חדא: [שנויה ברייתא אחת]: חותלות (סלים קלועים וסגורים) של גרוגרות ושל תמרים — מתיר בשבת את קשר הסל, ומפקיע (פותח את הקליעה), וחותך. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, והרי זו סתירה בין הברייתות! ומתרצים: לא קשיא [אין הדבר קשה], הא [זו] הברייתא המתירה — כשיטת רבנן [חכמים] היא, ואילו הא [זו] הברייתא האוסרת — לשיטת ר' נחמיה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שר' נחמיה אומר: אפילו תרווד (כף גדולה) ואפילו טלית, ואפילו סכין — אין ניטלין בשבת אלא לצורך תשמישן המיוחד להם, ואסור לטלטל סכין כדי לחתוך את חותלות הפירות.

בעו מיניה [שאלו ממנו] התלמידים מרב ששת: מהו הדין לענין ההיתר למיברז חביתא בבורטיא בשבתא [לנקוב חבית ברומח בשבת], האם לפיתחא קמיכוין, ואסיר [לעשות פתח בחבית הוא מתכוין, ואסור], או דילמא [שמא]: להראות עין יפה קמיכוין, ושרי [הוא מתכוין, ומותר]? אמר להו [להם] רב ששת: לפיתחא קא מכוין, ואסיר [לעשות פתח בחבית הוא מתכוין, ואסור].

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא אדם בשבת חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף, ומדוע אם כן אסר רב ששת לפתוח חבית אחרת ברומח? ענה להם: התם שעל יד כך מקלקל את החבית, ודאי לעין יפה קמיכוין [הוא מתכוון], ומראה שהוא שובר חבית במיוחד עבור אורחים אלה, ואולם הכא בנקיבת חבית אחרת ברומח — אם איתא [יש] מקום לומר שלעין יפה קמיכוין [הוא מתכוין] אם כן לפתוחי מיפתח [שיפתח] את מגופתה, ומאחר שרק נוקבה אינו מראה בכך רוחב לב, אלא כוונתו לעשות חור קטן דווקא.

ד שנינו במשנה שלדעת ר' יהודה אין נוקבין מגופה של חבית בשבת וחכמים מתירים. אמר רב הונא: מחלוקת זו היא רק באופן שרוצה לעשות נקב למעלה, בראש המגופה, אבל אם רוצה לעשות נקב מן הצד — לדברי הכל אסור, שכן דרך לנקוב לפעמים חבית מתחת למגופה באופן זה. והינו דקתני [וזהו ששנינו]: "לא יקבנה מצדה". ואילו רב חסדא אמר: מחלוקת זו היא באופן שרוצה לעשות את הנקב מן הצד, אבל כאשר רוצה לעשות אותו על גבה — לדברי הכל מותר. והא דקתני [וזו ששנינו] "לא יקבנה מצדה" — התם [שם] מדובר בנוקב בגופה של החבית עצמה ולא במגופה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא]: אין נוקבין נקב חדש בשבת בכל כלי, ואם בא להוסיף ולהרחיב נקב ישן — מוסיף. ויש אומרים: אף אין מוסיפין. ושוין כולם בדעתם, ואף האוסרים מודים שנוקבין נקב ישן שנסתם אפילו לכתחילה. ולשיטת התנא קמא [הראשון] שואלים: מאי שנא [במה שונה] נקיבת נקב ישן שנסתם שמותר מנקב חדש שלא הותר לעשותו — משום דקא [שבכך הוא] מתקן פיתחא [פתח], ואולם אם כן הרי באוסופי נמי קא [בהוספת והגדלת נקב הרי גם כן הוא] מתקן פיתחא [פתח]!

אמר רבה: לאמיתו של דבר אף עשיית הנקב הראשונה אינה אסורה, כי דבר תורה — כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא כדוגמת נקב שבחבית שאינו עשוי אלא להוציא — אינו פתח, ורבנן הוא דגזור [וחכמים הם שגזרו] שלא לעשות נקב בכלי משום שדומה הדבר לנקב בלול של תרנגולין, ונקב זה שבלול אסור מן התורה שהוא פתח גמור העשוי להכניס ולהוציא, דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא [שעשוי להכניס אויר ולהוציא חום]. ולכן אף שנינו שאם בא להוסיף ולהרחיב נקב קיים — מוסיף, שאין מקום לגזור כאן משום לול, שכן אוסופי [להוסיף] ודאי בלול של תרנגולים — לא אתי לאוסופי [יבוא להוסיף]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the snake came upon Eve, i.e., when it seduced her to eat from the Tree of Knowledge, it infected her with moral contamination, and this contamination remained in all human beings. When the Jewish people stood at Mount Sinai, their contamination ceased, whereas gentiles did not stand at Mount Sinai, and their contamination never ceased. Rav Aḥa, the son of Rava, said to Rav Ashi: What about converts? How do you explain the cessation of their moral contamination? Rav Ashi said to him: Even though they themselves were not at Mount Sinai, their guardian angels were present, as it is written: “It is not with you alone that I make this covenant and this oath, but with he that stands here with us today before the Lord our God, and with he that is not here with us today” (Deuteronomy 29:13–14), and this includes converts.

The Gemara points out that this opinion disagrees with Rabbi Abba bar Kahana, as Rabbi Abba bar Kahana said: Until three generations passed, the moral contamination did not cease from our forefathers: Abraham fathered Ishmael, who was of lowly moral stature; Isaac fathered Esau; finally, Jacob fathered twelve tribes in whom there was no flaw. Rabbi Abba bar Kahana holds that the moral contamination ceased in the Patriarchs long before the Revelation at Sinai.

MISHNA: A person may break a barrel on Shabbat in order to eat dried figs from it, provided he does not intend to make a vessel. And one may not perforate the plug of a barrel to extract wine from it; rather, one must remove the plug entirely to avoid creating a new opening for the barrel. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis permit puncturing the plug, but they too restrict this leniency and say that one may not perforate the plug of the barrel on its side. And if it was already perforated, one may not apply wax to it to seal the hole, because in doing so he spreads the wax evenly on the barrel and thereby violates the prohibited labor of smoothing. Rabbi Yehuda said: An incident of that kind came before Rabban Yoḥanan ben Zakkai in the city of Arav, and he said: I am concerned for him, because he may be liable to bring a sin-offering as a result of this.

GEMARA: Rabbi Oshaya said: They only taught that it is permitted to break open a barrel when the figs were pressed together. This is because in that case it is permissible to use a utensil to separate the figs, that utensil may also be utilized to break open the barrel. However, if the figs were already separated, it is not permitted to handle a utensil for the sole purpose of breaking the barrel. The Gemara asks: And is it not permitted to break the barrel for separated figs?

The Gemara raises an objection based on a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: A person may bring a barrel of wine and cut off the top of the barrel with a sword and place it before the guests on Shabbat without concern that it is prohibited to move the sword or that doing so constitutes the creation of a new vessel, which is prohibited. Apparently, it is permitted to move a sword in order to open a barrel on Shabbat even if it is not needed to cut the contents of the barrel. The Gemara answers for Rabbi Oshaya: That baraita, which cites the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, is in accordance with the opinion of the Rabbis, whereas our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, who said that it is prohibited to move any utensil on Shabbat for any purpose other than that for which the utensil is designated.

The Gemara asks: And what forced Rabbi Oshaya to establish the mishna in accordance with the minority opinion of Rabbi Neḥemya and to say that it is referring only to the case of a pressed dried figs? Let him establish that the mishna is referring even to separated figs and is in accordance with the opinion of the Rabbis. Rava said: The mishna posed a difficulty for him; why did the tanna teach particularly about dried figs? Let him teach a more general halakha with regard to fruit. Rather, learn from here that the mishna is referring specifically to pressed dried figs, and it is because one requires a utensil to separate them that he may use it to open the barrel as well.

It was taught in one baraita: If one has sealed, wicker baskets of dried figs or of dates, one may untie the basket’s knot on Shabbat, and unbraid the basket and cut it open. And it was taught in another baraita: One may untie the knot, but one may not unbraid or cut the basket. There is a contradiction between these two baraitot. The Gemara resolves this contradiction: This is not difficult. This baraita, which permits all of these actions, is in accordance with the opinion of the Rabbis. That baraita, which prohibits unbraiding and cutting, is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya. As it was taught in a baraita that Rabbi Neḥemya says: Even a large spoon and even a cloak and even a knife may only be taken on Shabbat for their designated use, and it is therefore prohibited to take a knife to cut open baskets of fruit.

The students raised a dilemma before Rav Sheshet: What is the halakha with regard to whether or not it is permitted to perforate a barrel with a spear [burtiya] on Shabbat? Is the assumption that one intends to make an opening in the barrel and it is therefore prohibited, or perhaps is the assumption that one merely intends to display generosity and it is permitted? Rav Sheshet said to them: He intends to make an opening in the barrel and it is prohibited.

The Gemara raises an objection based on that which was taught in the baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: One may bring a barrel of wine on Shabbat and cut off its top with a sword. This contradicts Rav Sheshet’s opinion that opening a barrel with a spear is prohibited? He answered them: There, in the case of the sword, since one essentially destroys the barrel by cutting off its top, he certainly intends to display generosity by breaking the barrel open in his guests’ honor. However, here, in the case of spearing a hole in the barrel, if it were true that he intends to display generosity, let him open the top of the barrel by removing its plug. By perforating the barrel, he indicates that he specifically wants there to be a small hole.

We learned in the mishna: And one may not perforate the plug of a barrel; this is the statement of Rabbi Yehuda, and the Rabbis permit it. Rav Huna said: This dispute is only with regard to a case where one seeks to make a perforation on top of the plug; however, if he seeks to perforate it from the side, everyone agrees that it is prohibited, because people sometimes puncture a barrel beneath the plug in this way. And that is what the mishna is teaching: One may not perforate it on its side. Whereas Rav Ḥisda said: This dispute is with regard to a case where one seeks to perforate it from the side; however, if one seeks to perforate it on top, everyone agrees that it is permitted, and with regard to that which the mishna is teaching: One may not perforate it on its side, there it is referring to perforating the barrel itself, not the plug.

The Sages taught in a baraita: One may not create a new hole in a vessel on Shabbat. And if one seeks to add to and widen an already existing hole, one may add to it; and some say that one may not even add to an already existing hole. And all opinions, even those who generally prohibit creating new holes, agree that one may perforate the seal over an old hole, even ab initio. And with regard to the opinion of the first tanna, the Gemara asks: What is different about perforating the seal over an old hole that makes it permitted, whereas creating a new hole is not permitted? Is it because in creating the new hole he is creating an opening? If so, by adding to an already existing hole he is also creating an opening.

Rabba said: Actually, even creating a new hole is not prohibited, because by Torah law, any opening that is not made to both insert and to remove is not considered an opening, and a hole that one perforates in a barrel is intended exclusively to remove the contents of the barrel. And it was the Sages who issued a decree that one may not perforate a vessel because it is similar to perforating a chicken coop, which is designated for use in both directions, e.g., to let in air and to let out heat, and it is therefore prohibited by Torah law. And therefore we learned that if one seeks to add to an existing hole one may add to it. There is no reason to prohibit this due to concern that one may do so in a chicken coop, because one will certainly not come to add to an already existing hole in a chicken coop,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואם לאו אסור לשרותה ומותר להדיחה והמליח הישן וקולייס האיספנין אם לא הביאם בחמין מלפני השבת אפילו להדיחן בשבת אסור ואם עבר והדיחן חייב חטאת שגמר מלאכה. פי' מכותא מכותתא היא. ויש מי שאומר כותא כותחא היא בדיחי במערבא חולים שבמערב:

מתני' שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות כו'. א"ר הושעיא לא ששובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות אלא דרוסות אבל מפורדות אינו שובר החבית אלא מוציא גרוגרות ואוכל ואינו שובר. ואוקימנא למתניתין כר' נחמיה. מדקתני גרוגרות ולא קתני פירות. והא דתניא רשב"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש לרבנן. וכן הא דתני חותלות של תמרים ושל גרוגרות ומתיר ומפקיע וחותך לרבנן והא דתני מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ר' נחמיה דאמר אפילו תרווד ואפילו חולית אין נוטלין אלא לצורך תשמישן:
בעו מיניה דרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא. פי' לנקוב חבית ברומח. ויש שאומר במקדח ומסקנא לפיתחא קא מיכוין ואסירי:
פיס' אין נוקבין מגופה של החבית. פי' מגופה כסוי החבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין והלכה כחכמים. והני מילי שיהא הנקב בגג הכסוי אבל לנקב נקב בצד הכסוי אסור כדתנן לא יקבנה מצדה שהוא דברי הכל. וכרב הונא דהלכתא כוותיה. דהוא לגביה דרב חסדא רבו וליתא לדרב חסדא:
ת"ר אין נוקבין נקב חדש בשבת. ואם בא להוסיף מוסיף ואקשינן עלה למה אסור לנקוב נקב חדש שנמצא מתקן פתח גם בהוסיפו בנקב ומרחיבו נמצא מתקן פתח. ולמה מותר ופריק רבא מן התורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו חשוב פתח. ואלו הנקבים כולן אין מכניסין בהן אלא להוציא הן עשויין בלבד ומותרין. ורבנן גזרו על כל נקב מפני שלא יפתחו נקב בבית התרנגולין והוא הנקרא לול של תרנגולים כדכתיב ובלולים יעלו. וזה לול של תרנגולים עשוי להכניס רוח ולהוציא בהמות והוא כמין פתח ואסור. ומפני שהוא פתח גמור אסור מן התורה. גזרו על כל נקב אבל ההרחבה שאין אדם מרחיב בלול של תרנגולים כי מתיירא אם מרחיב הלול יכנס ממנו הנחש ויזיק אותן. וכיון שאין דרך בני אדם להרחיב בלול של תרנגולים לא גזרו בהרחבת כל נקב וזהו טעם ת"ק.

מתני': שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות. פירש רש"י ז"ל: משום שאין במקלקל שום איסור שבת. ואינו מחוור בעיני, דאי משום מקלקל לכתחילה מי שרי. ויש לומר כיון דבעלמא במקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת מותר לכתחילה. אלא דאכתי קשיא שהרי ביום טוב פרק המביא (ביצה לג, א) גבי ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם וכו' אמרינן תני חדא קוטמו ומריח בו, ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו, פירש עצי בשמים, ופריק אמר ר' זירא אמר ר' חסדא לא קשיא הא ברכין הא בקשין. ואקשינן מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי, ואם איתא מאי קושיא, שאני הכא דמקלקל הוא וכיון דבעלמא פטור אבל אסור הכא מותר לכתחילה.
ובתוס' הקשו על משנתנו דהכא מההוא דתנן בעירובין בפרק בכל מערבין (עירובין לד, ב) נתנו במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב, ר"א אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אין עירובו עירוב, ואוקימנא פלוגתייהו במגדל של עץ דקטיר במתנא ובעי סכינא למיפסקיה, ורבנן סבור כל הכלים ניטלין בשבת לצורך גופן ור"א סבר כר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואפילו טלית ואפילו תרווד, הא לאו הכי אפילו רבנן מודו דאין עירובו עירוב דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ולא שרינן לשבור את המגדל. ומשום כך אמרו דמתניתין דהכא במוסתקי, כלומר בחבית של חתיכות מחוברות במוסתקי דהוא כלי רעוע ולא שייך בכי האי כלי בנין וסתירה, וכדאוקמוה התם במסכת ביצה פרק המביא, ואע"ג דלא מוקמינן לה התם בהכין אלא לר"א, מכל מקום גם לרבנן נמי על כרחין אצטרכינן לאוקומה בהכין, אע"ג דרבנן לא מחייבי חטאת בקוטם את הקיסם בין לחצות בו שיניו בין לפתוח בו את הדלת, מכל מקום הא אמרינן דבין כך ובין כך פטור אבל אסור, ואילו הכא שריא לכתחילה.

ואף פירוש זה אינו מחוור בעיני, מדאמרינן בגמרא דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא, לפתחא קמכוון ואסור או דלמא לעין יפה קא מכוון ושפיר דמי. ועוד דאם איתא הא דאמרי (ביצה שם) רבה בר רב הונא ורבין בר רב אדא כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לנא אלוותא אלוותא אע"ג דחזיא לקתתא דנגרי וחציני, כמאן תרמייה, והתם אוקימנא להא כרבנן (והתם) [ו]מדמינן ההיא להא דחבית ולא מתוקמא לעולם אלא כרב יהודה, אלא משום דלא תקשי מתניתין לר"א כלומר דלא נימא דלית ליה לר"א מתניתין דשובר את החבית אצטריך לדחוקה ולאוקומה למתניתין במוסתקי, אבל ההיא דאלוותא אלוותא לעולם רבנן ולא ר"א, ואם איתא דמתניתין לרבנן נמי דוקא במוסתקי דרב יהודה כמאן. אלא נראה דבין כך ובין כך אפילו בלא מוסתקי לרבנן שרי דלעין יפה קא מכוון, אבל בנותן עירובו במגדל היינו טעמא משום דהתם במגדל גדול מיירי דהוי כמו אהל ושייך ביה בנין וסתירה, הא במגדל קטן לא שייך ביה טעמא דבנין וסתירה, והיינו טעמא דחבית. וכן פרש"י ז"ל שם בעירובין, וכן מוכח כל אותה סוגיא (ש)שם, דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ומותר לשוברו, אלא טעמא דמגדל משום דאין לו דין כלי.

[גמרא:] הא דמותיב מברייתא דקתני: מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף. תמיהא לי אמאי לא מותיב ממתניתין דקתני שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות. ויש לומר דאי ממתניתין הוה אמינא דוקא שובר דודאי לאו לפתחא קא מכוון, וכדקתני בהדיא ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי.

המשנה הרביעית שובר אדם את החבית לאכל ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר לא יקבנה מצדה אם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח אמר ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמ' לו חושש אני לו מחטאת אמר הר"ם פי' לא יקבנה מצדה ר"ל החבית ושעוה הוא הדונג ממרח כמו מחלק כמעט שחייב ר' יוחנן חטאת לזה שנתן שעוה על פי הנקב והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר שובר אדם את החבית לאכל הימנה גרוגרות ר"ל שאם החבית מלאה גרוגרות ואינו יכול להוציאם שוברה באיזה מקום שבה בסכין או בסייף שהמקלקל לצורך אוכל מותר לכתחילה ובלבד שלא יתכוין לעשות בה נקב יפה עד שיעשהו כלי וז"ש לשון שובר שלא יכוין בנקב לעשותה במדה ובנוי עד שיהא ככלי ולפי מה שאמרו בגמ' לא סוף דבר בדרוסות בעגול שהוא צריך לחתכן שהוא צריך לטלטל את הסייף כדי לחתוך את הגרוגרות שלא הוצרך כן אלא לדעת ר' נחמיה שסובר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ומשטלטלו לגרוגרות טלטלו לחבית הא לרבנן שכל כלי ניטל לצורך גופו ולצורך מקומו אפי' במפורדות מותר אע"פ שאין לו צורך לטלטלו בשביל הגרוגרות ואע"פ שבמפורדות דיו בנקב מועט מ"מ מכוין הוא לעין יפה ליתנם לפני האורחים בריוח וכמי שמראה עצמו כשמח באכילתם:

אין נוקבין מגופה של חבית וכו' מגופה היא הדבקה בפי החבית והיא של חרס אלא שלא נאפה בתנור כחבית עצמה אלא מגבלת ונתיבשה בחמה וכשרוצין להתחיל בשתיית יין שבחבית נוקבין אותה מגופה נקב צר ומטין את החבית ומוציאין יין דרך אותו נקב ואמר שאין עושין כן בשבת מפני שהוא כמתקן פתח אלא יסירנה לגמרי דברי ר' יהודה וחכמים מתירין שאין דרך פתח בכך שאין קיימא נפתח זה שהרי המגופה אינה מגוף החבית והלכה כחכמים ומ"מ לא יקבנה מצדה שהרי עכשו נוקב בגוף החבית ומלאכה של קיימא היא ואם היתה החבית נקובה ורצה לסתמה לא יתן לתוכה שעוה מפני שהוא ממרח שהרי הוא צריך להחליק השעוה להדביקה בדופן הכלי וחייב משום ממחק ואפי' הוא נזהר בכך מ"מ אסור לו ליתן השעוה לשם כלל שמא יבא לידי מירוח והחלקה ומעשה בא לפני ר' אליעזר אמר חוששני לו מחטאת כלומר שמא מירח והחליק שכל שמירח והחליק ודאי חייב חטאת ופי' בגמ' שאף בשמן עבה אסור אע"פ שאינו צריך מירוח מרוב רכותו גזרה משום שעוה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים וכן חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך וחותלות הם סלים העשויים מסיב הדקל ודומיהם ומתיר ענינו אם הכסוי קשור בחבל שמתיר את קשרו ומפקיע הוא שאם נעשה החבל בשרשרת סותר את השרשרת וחותך הוא שחותכו לגמרי בסכין:

אסור לנקוב פי החבית בכלי של ברזל העשוי לכך והוא הנקרא בלשון תלמוד בורטיא שאין זה אלא כמכוין לפתח:

אין נוקבין נקב חדש בכלי לכתחילה וכן אם בא להוסיף אינו מוסיף ואע"פ שהיה לנו להתיר בתוספת מפני שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח מן התורה ורבנן הוא שגזרו משום לול של תרנגולים שעשוי ליכנס בו אויר ותוספת בלול של תרנגולים אינו מצוי שיכנס בו שרץ וימית את התרנגולים מ"מ בזו שמא לא נתקנה יפה מתחלתה ויבא להרויח בה אבל נוקבים נקב ישן ר"ל שכבר נקב אלא שנסתם שזה אינו כפתח מתחלתו שכבר הוא עשוי ועומד ואין בסתימה כלום ואף זה דוקא במקום העשוי לשמר ר"ל שסתימת הנקב לא נעשית אלא לשמר את ריח היין שלא יצא ויתקלקל וסתימה שאינה עשויה אלא לכך אינה סתימה גמורה אבל אם נעשית לחזק את הכלי שלא יצא יינו הרי היא סתימה גמורה ונקיבתה פתח מתחלתו ואם בסתם כל שעשוי למעלה מן השמרים זהו לשמר וכל שעשוי למטה מן השמרים לא נסתם אלא שלא יצא היין והרי הוא לחזק כך פירשו גדולי הרבנים בענין שמור זה אבל גדולי הפוסקים פירשו לשמר במקום העשוי להוציא היין מעל השמרים וסתימה זו עתידה היא ליפתח ואין מהדקין אותה כל כך אלא בכדי שלא תתנדנד מאליה אבל למטה מן השמרים אין סתימה זו עשויה ליפתח לעולם שהרי אין מוציאין יין משם והכלל שכל שלא פקע שם נקב מעליו בסתימתו אינו כנקב מתחלתו על הדרך שאמרו בפתח שנסתם שאם לא פירץ את פצימיו עדין יש לו שם פתח עליו ויש לו ארבע אמות ואינו מטמא את סביביו כקבר ואם פירץ את פצימיו פקע שם פתח ממנו ואין לה ארבע אמות ומטמא את סביביו כקבר על הדרך שביארנוה בנזיקין בראשון של בתרא וחכמי הדור כתבו שלא הותר בישן אלא של עץ בשל חרס אבל של עץ בשל עץ סתימה גמורה היא ולדעתנו אף של עץ בשל עץ ומעתה אם נשברה ברזא בקנקן שלנו נוקבה אף בכלי שמלאכתו לאיסור שהרי צורך גופו הוא:

זה שכתבנו שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח מן התורה יש שואלין במפיס מורסא היאך אמרו אם לעשות לה פה חייב ופירשוה משום בונה והוא עשיית פתח והרי אין כאן מכניס ומוציא עד שקצת מפרשים פי' דוקא כשנותן בתוכה פתילה של בגד הנקראת קאלגאה שלא יסתם הנקב וי"מ בה להכניס לתוכה אבק הסמים וי"מ שאף היא עשויה להוציא ההבל ולהכניס האויר וזה עיקר:

שובר אם את החבית ליכל ממנה גרוגרת פי' אע"ג דקי"ל כל המקלקלין פטורין וכל פטורי שבת הוי פטור אבל אסור הנ"מ כשאין לו צורך באותו הקלקול אבל הכא שעושה הקילקול בעבור צורך הגרוגרת מותר הוא:

גמרא אבל לא מפקיע כו' הא ר' נחמיה דתניא כו' ואיירי בגרוגרות המפוזרות דבדרוסות הא קתני במתני' דשרי אפילו לרבי נחמיה ואע"ג דקתני הכא בברייתא נמי גרוגרות איירי במפורדות דהא קתני נמי הכא ושל תמרים דהיינו שאר פירות וק"ל:

תוס' בד"ה שובר כו' והלא יכול לשבר ולפתוח המגדל כו' כי היכי דשרי הכא לשבר החבית כו' עכ"ל קצרו הכא וסמכו עצמם אמה שכתבו לקמן גבי מפקיע וחותך דסתם מגדל שבתלמוד הוא כלי כמו כו' והוי שרי לשבר כמו חבית כו' ודו"ק:

בא"ד ואם באת לחלק בין נטילת עירוב לנטילת הגרוגרות כו' עכ"ל ר"ל דנטילת גרוגרות הוא צורך אכילה ממש משא"כ נטילת עירוב דלאו צורך אכילה הוא ומהרש"ל דחק בזה בסברא דחוקה ואין להאריך וק"ל:

בא"ד דרבנן ל"פ אדרבי אליעזר דאמר לא יקטמנו כו' אלא משום דאיהו ס"ל דבקטימת קיסם חייב כו' עכ"ל דבריהם מבוארים יותר בתוספות בפרק בכל מערבין גם ברא"ש כאן עיין שם:

בא"ד בגמרא ירושלמית כו' הדא דתימא במגדל של אבן אבל כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דקאי אפלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ סבר פותח כו' עכ"ל ואינו כן דבפרק בכל מערבין כתבו התוס' בהדיא דקאי אמתני' גבי עירוב נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב עיין שם והוצרך לאוקמא במגדל של אבן דאי במגדל של עץ לא הוה קאמר רבי אליעזר התם דאינו עירוב כיון דיכול לשבור המגדל כשובר החבית ולא מוקי לה בירושלמי שובר חבית במוסתקי וכמ"ש התוס' ודו"ק:

בד"ה מתיר מפקיע כו' היינו דקטיר במיתנא אבל פותח של עץ כו' עכ"ל והך דלא מפקיע וחותך לא בעי לאוקמא הכא ובפרק המביא דאיירי בפותחת ממש של עץ ושל מתכת דהנך חותמות דהתם וכן חותלות דקתני הכא משמע דאיירי בגוונא חדא דהיינו בקטיר במיתנא ולא בפותחת ממש וק"ל:

בשעה שבא נחש כו' ישראל שעמדו כו'. מפורש פרק מצות חליצה:

מזלייהו הוה כו'. כל דורות העתידים לבא הוו נמי בכלל אשר איננו פה וגו' כדאמרי' בר"פ שבועות הדיינין אלא לגבי ישראל איכא למימר אע"ג דגופן לא הוו נשמותיהן הצרורות בצרור החיים הוו אבל בגרים לא שייך למימר הכי אלא דמזלן הוה וק"ל:

עד ג' דורות כו'. מספר ישן השמיענו שאותה זוהמא שהטיל נחש בחוה היה סבה להוליד הרשעים כו' שכן בשת הוא אומר כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל וכתיב ויולד בדמותו כצלמו משא"כ בהבל וקין והוא סוד עכ"ל:

בתוס' ד"ה שובר אדם כו' הכא במגדל של לבנים עסקינן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אבל מפורדות כו' לחתכן לא יטלטל בה החבית דמתני' ר' נחמיה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שובר אדם כו' של בנין עסקינן כו'. נ"ב בגמ' שלנו גרסי' של לבנים והיא היא פי' אבנים מסודרות ובנויות זו על זו בלא טיט ובלא סיד ע"ש:

בא"ד בין נטילת העירוב כו'. נ"ב פי' נהי דמותר לשבר מ"מ כל זמן שלא שיבר אמרי' הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר שהרי הוא סתום ואינו עומד לישבר וק"ל:

בא"ד ס"ל דבקטימת קיסם חייב חטאת כו'. נ"ב פי' ורבנן סברי דאסור מדרבנן לקוטמו לחצות בו שיניו ומש"ה להריח שרי אפי' לכתחלה אבל אי הוי ס"ל דבקטימת קיסס לחצות בו שיניו הוי חייב חטאת הוי נמי גזרי בקטימת הדם להריח כמו ר"א א"כ קשה מ"ש משובר חבית כו' ודו"ק:

בא"ד ובגמרת ירושלמי בפ' בכל מערבין מצאתי הדא דתימא כו' כצ"ל. נ"ב קאי אפלוגתא דר"מ ורבנן שר"מ סבר פותח ונועל לכתחלה ורבנן אסרי דוקא במגדל של אבן אבל של עץ לית ביה פלוגתא ושרי לכ"ע ושמעינן מן הירושלמי דמגדל של עץ שרי כמו חבית ולא איירי במוסתקי וק"ל. (עיין במהרש"א):

יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי, פָּסְקָה זֻהֲמָתָן. יש להקשות למה תלה פסיקת הזוהמא במעמד הר סיני, והוה ליה למימר יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ הַתּוֹרָה פָּסְקָה זֻהֲמָתָן? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון מהר"י ז"ל בי"ד דהאש מגרש ארס הנחש הנדבק בפירות וכל מיני מאכל, ולכן כל פרי המתבשל אף על פי שנאכל כשהוא חי בלאו הכי הנה הוא יהיה נקי על ידי הבישול מן חלק הזוהמה והוא משובח בכך טפי מן החי, כי טבע האש לגרש ארסו של נחש. גם ידוע דמעמד הר סיני היה בו דבר פלא, כי האש שירדה מן השמים גירשה את האויר של כל אותו המקום שהיו עומדים בו כל ישראל ונעשה החלל ריקן מן האויר, והיו ישראל חיים אותה עת בנס, כי אי אפשר לבריה לחיות בלתי שאיבתה האויר, ולכן כתיב (שמות כ, טו) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, שראו אֶת הַקּוֹלֹת ממש מהלכין בתוך חלל אותו מקום ומגיעים ודופקים בתוף שבאזניהם, כי מניעת האדם מראיית הקולות הוא מכח שהחלל מלא אויר עד שנדבק בעינים ממש, לכך אין רואין הקולות העוברים בתוכו, וכמו שכתב הרב אפיקי יהודה בזה באורך. ועל כן אם אש גשמי מגרש ארס הנחש שהוא הזוהמה הנזכרת, כל שכן אש קדוש שהיה במעמד הר סיני באותו מקום שעמדו בו ישראל ולכן פָּסְקָה זֻהֲמָתָם, נמצא פסיקת הזוהמה לא היתה מכח קבלת התורה שאמרו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, אלא היתה מחמת עמידתם אצל הר סיני ששם ירד אש של מעלה וגירש את האויר וממילא פירש ודחה ארס של נחש שהיה דבוק בהם, לכך תלו הדבר במעמד הר סיני, ולכך יש מצות עשה בזכר מעמד הר סיני בכל יום.

בְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה. פשט המאמר הוא כמו שאמרו המפרשים ז"ל, דלא בא עליה ח"ו ביאה ממשית גופא בגופא, אלא ביאה מחשבית והטיל בה זוהמא בראיה, ואותה הזוהמא היתה הזרעה שלו, וכאשר נמצא כך במין העוף שמזדווג ומוליד בראיה בלבד, שהזכר רואה ומסתכל בנקבה.

גמרא מהו למיברז חביתא. ע"ל דף מח ע"ב תוס' ד"ה וכי מה בין:

שובר אדם את החביות. מה שפירש"י אין במקלקל שום איסור בשבת עמ"ש הר"ן ע"ז ועיין תוי"ט. ולפע"ד מודה רש"י אי הוה סתירת הכלים מלאכה דאורי' כסותר בנין ורק משום שהוא מקלקל אזי הוה פטור אבל אסור אבל הכא בסתירת כלים ס"ל לרש"י דאין בנין וסתירה כלל בכלים ואין כאן אלא הקלקול בעצמו ואין בזה שום איסור והוא פשוט וק"ל. עי' לעיל מ"ח ע"ב ובמג"ש שם. ועמ"ש תוס' ביצה ל"ג ע"ב פי' ר' יצחק צע"ג הא קתני להדיא ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ש"מ במוסתקי נמי שייך עשיית כלי:

ופליגא דר' אבא בר כהנא וכו' הקשה הרב עיון יעקב אימא דמאי דקאמר ישראל שעמדו על הר סיני הכונה ע"ר וגרים שנדבקו בישראל ואסיק בצ"ע ולק"מ דמ"ש ישראל שעמדו על ה"ס משמע ישראל ממש ואי ישראל פסקה זוהמתן מיעקב אע"ה לא הול"ל ישראל:

כשבא נחש על חוה. כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב (בראשית ג) הנחש השיאני לשון נשואין: גרים מאי. שלא היו על הר סיני מהיכן פסקה זוהמא: מזלייהו הוו. בסיני וכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עורים ופסחים שהיו בישראל כדתניא בספרי: ופליגא. הא דאמרן דלא פסקה זוהמא עד סיני: מתני'. שובר . אדם חבית. מליאה גרוגרות בסכין או בסייף לאכול ממנה גרוגרות דאין במקלקל שום איסור בשבת: ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. לנוקבה יפה בפתח נאה: אין נוקבין מגופה. הדבוקה בפה החבית לעשות נקב אלא נוטל את כולה אבל כי נקיב לה מתקן פתחא: וחכמים מתירין. דאין דרך פתח לחבית בכך: ולא יקבנה מצידה. בגמרא מפרש לה: שהוא ממרח. ויש כאן משום ממחק: בערב. מדינה: מחטאת. שמא מירח השעוה לדובקה בדופני הכלי סביב הנקב: גמ' לא שנו. דשובר החבית ומטלטל הסייף לכך: אלא בדרוסות. שהגרוגרות דרוסות בעיגול וחותכין ממנו בקורדום או בסייף ואיידי דמטלטל סייף לחתוך גרוגרות תבר ביה נמי לחבית: אבל מפורדות. שא''צ לחתכן לא יטלטל סייף לשבור החבית דמתני' ר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לתשמיש המיוחד לו כדמוקי לקמן: ואינו חושש. ואע''ג דיין לאו למחתכיה קאי: רבנן היא. דפליגי אדר' נחמיה ואמרי כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך: חותלות. כלי של כפות תמרים ועושין כמין סלים ונותנים לתוכן תמרים רעים להתבשל: מתיר. אם הכסוי קשור בחבל: אבל לא מפקיע. סותר שרשרות החבל בכלי: ולא חותך. דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו וסכין אינו עשוי לכך: למיברז. לתחוב פויינדור''א בלע''ז: בבורטיא. ברומח לתוחבו בדופניה לנקבו: לעין יפה. להרחיב מוצא היין בנקב גדול מדלא נקיב ליה כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה: התם ודאי לעין יפה קמיכוין. שמרחיב פיה למטה ממגופתה כדקתני מתיז את ראשה שפת פיה: לפתוחי מיפתח. יטול מגופתה: למעלה. בראש המגופה התם הוא דשרו רבנן דלאו אורחא למיעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה: אבל מצדה. זמנין דעבדי לה משום פתחא ואינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר או פסולת ביין: היינו דקתני ולא יקבנה מצדה. ואמגופה קאי ודברי הכל: מחלוקת מן הצד. התם הוא דקאסר רבי יהודה משום דאיכא דעבדי ליה פתחא: אין נוקבין נקב חדש. בכלי: נקב ישן. שנסתם דכי חוזר ופותח לאו כעושה פתח הוא שהרי עשוי ועומד וסתימתו לאו כלום: אוסופי נמי קמתקן פתחא. שמרחיבו ויש כאן משום גמר מלאכה: הבלא. סרחון שלא ימותו התרנגולין: ואם בא להוסיף מוסיף. ולא גזרינן דילמא אתי לאוסופי בלול של תרנגולין דלא מוסיף איניש עליה:

שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות. בגמרא מוקי לה בדרוסות לרבי נחמיה אבל לרבנן דרבי נחמיה שרי אפילו מפורדות ותימה לרבי מהא דתנן בפרק בכל מערבין (עירובין דף לד: ושם) גבי עירוב נתנו במגדל ונועל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב ופריך בגמרא אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא ומשני רב ושמואל דאמרי תרווייהו הכא במגדל של בנין עסקינן ור''מ היא כו' ואמאי מבעי ליה לאוקמא הכי ומעיקרא נמי מאי קאמר והלא יכול לשבר ולפתוח את המגדל וליטול את העירוב כי היכי דהכא שרי לשבר החבית וליטול הגרוגרות ואם באת לחלק בין נטילת העירוב לנטילת הגרוגרות א''כ קשה היכי מוקי לה התם כר' מאיר ונראה דהתם אסור לשבר את המגדל והכא דשרי לשבר את החבית משום דמיירי במוסתקי כדמוקי לה בביצה פרק המביא כדי יין (דף לג: ושם) ומפ' רש''י התם דהיינו חבית שבורה ומדבקין שבריה בשרף של עץ. שעושה ממנו זפת וקורין ריישנ''א ומש''ה דוקא חבית שרי דמחמת גריעותו לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוין לעשות כלי וכן כולה שמעתא דהכא במוסתקי ואע''ג דהתם בביצה לא מוקמינן הכי אלא לר''א דפריך ולית ליה לר''א הא דתנן שובר אדם את החבית כו' ועלה משני מתני' במוסתקי מ''מ אפילו לרבנן מיבעי לאוקמי הכי דרבנן לא פליגי אדר''א דקאמר לא יקטמנו פי' לא יקטום את ההדס להריח בו אלא משום דאיהו סבירא ליה דבקטימת קיסם חייב חטאת כשקוטמו לחצות בו שיניו וא''כ אי לא מוקמינן לה במוסתקי עלייהו איכא למיפרך ולית להו הא דתנן כו' הלכך מיבעי לן למימר דאליבא דכולהו מיירי מתניתין במוסתקי והשתא אתיא שמעתא שפיר. מ''ר. ובגמ' ירושלמי בפרק בכל מערבין מצאתי הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר החבית לאכול ממנה גרוגרות: מתיר ומפקיע וחותך. אומר רבי מההיא דעירובין (דף לד:) יש ללמוד דהא דאמרינן (ביצה דף לא:) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו כגון דקטיר במיתנא אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא ליה התם אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאינו יכול להפקיע הפותחת וליטול העירוב אע''פ שסתם מגדל שבכל הש''ס הוא כלי כמו הצד צבי לבית וצפור למגדל וכי ההיא דבריש כל הכלים (לעיל קכב:) ובמסקנא נמי לא בעי לאוקומי אלא בקטיר במיתנא דהיינו דוקא חותמות שבכלים אבל דבר שהוא חזק כעין פותחת לא הוה שרי ת''ק. מ''ר: הא רבנן והא ר' נחמיה. תימה לי אמאי לא מוקי תרוייהו כר' נחמיה והא דקתני מתיר מפקיע וחותך ביו''ט והא דקתני מתיר אבל לא מפקיע וחותך בשבת דאיכא תנא דס''ל הכי אליבא דר' נחמיה בביצה בפ' המביא כדי יין (לב:) י''ל דניחא ליה למימר חדא כרבנן מדנימא תרוייהו כר' נחמיה:

דף קמו - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד