הוריות ה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - ב

ורבי שמעון ורבי מאיר, שדרשו שני "קהל" לגזירה שוה, ולדבריהם לא נותר "קהל" אחד ללמד שהוראה תלויה בבי"ד, דין זה שהוראה תלויה בבי"ד ומעשה תלוי בקהל, מנא להו? ^[1]

אמר אביי: הם דרשוהו ממה דאמר קרא לגבי ציבור ששגגו בעבודה זרה, "והיה אם מעיני העדה, נעשתה לשגגה". וכך דרשוהו: אם נעשה מעשה השגגה של הוראת בי"ד על ידי אחרים. דהיינו, שעל ידי הוראת בי"ד בשגגה, עשו הקהל את מעשה העבירה.

רבא אמר, רבי שמעון ורבי מאיר למדו כלל זה מהכתוב "לכל העם, בשגגה", ודרשו שיהיו כולם שייכים בחטא, הבי"ד - בהוראה, והקהל - במעשה.

וצריכא שני כתובים אלו, לדרשה זו.

דאי כתב רחמנא רק "והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה", הוה אמינא אפילו אם חטאו מיעוטא מביאין פר, כי כתוב "מעיני", שמשמעותו מיעוט, להכי כתיב "לכל העם בשגגה", לומר שאין חייבין עד שיחטאו רוב.

ואי כתב רק "לכל העם בשגגה", הוה אמינא שלא יתחייבו פר עד דעבדי בית דין את מעשה החטא בשגגה בהדי רובא על פי הוראתן.

להכי כתיב "והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה", ולא נאמר "ועשו", ללמד שדי בכך ש"נעשתה" העבירה על ידי אחרים על פי הוראתם של בית דין, ואין צורך שגם הבי"ד עצמם יחטאו ויעשו כהוראתם בכדי לחייבם קרבן.

ומקשינן: והא כי כתיבי הני קראי, "והיה אם מעיני" ו"לכל העם בשגגה", בפרשת הוראת עבודת כוכבים הוא דכתיבי, ומנין למדו דינים אלו גם לענין הוראת בי"ד בשאר מצוות?

ומתרצינן: ילפינן בגזירה שוה "מעיני - מעיני". שנאמר בשאר מצוות "מעיני הקהל", ונאמר בעבודת כוכבים "והיה אם מעיני העדה".

שנינו במשנתנו: הורו בי"ד של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהן, אותו השבט הוא חייב, ושאר כל השבטים פטורים, דברי רבי יהודה.

ומשמע, שאם שבט אחד חטא בהוראת בית דינו ומביא פר, אין שאר השבטים מביאין פר בגרירתו.

איבעיא להו: שבט אחד לרבי יהודה, שעבר על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בהוראת בי"ד הגדול, מי מייתו שאר שבטים, שלא חטאו, פר העלם דבר בגרירתו, או לא ^[2]. וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, דוקא שבעה שבטים שחטאו הוא דמייתו שאר שבטים פר בהדייהו, משום דאיכא רובא של שבטים שחטאו, אף שאין הם רוב ציבור ממש. אבל חד שבט שחטא, דליכא רובא של כל הציבור שחטאו, לא.

או דלמא, לא שנא. ואף כשחטא שבט אחד בלבד, מביאין שאר השבטים שלא חטאו, פר בגרירתו? ^[3]

תא שמע ראיה, ממה ששנינו בברייתא: מה הן מביאין כשחטאו ציבור בשגגה על פי הוראת בי"ד, פר אחד.

רבי שמעון אומר, שני פרים. והוינן בה: במאי עסקינן? אילימא שחטאו שבעה שבטים, והתנא קמא הוא רבי מאיר, שמחייב באופן זה רק פר אחד. אם כן, לרבי שמעון, תמניא [שמונה] פרים בעי! שהרי הוא אומר במשנתנו שכאשר חטאו שבעה שבטים, מביאין כל שבט משבעת השבטים פר, וכן מביאין הבי"ד פר, ויחד הם שמונה פרים. ואילו כאן אמר שמביאים רק שני פרים. ובהכרח שלא מדובר באופן זה.

אלא בהכרח, שהברייתא עוסקת באופן שחטא רק שבט אחד. ובמאי? - על פי הוראה של איזה בי"ד חטא השבט הזה?

אי בהוראת בית דינו של אותו השבט, והתנא קמא הוא רבי יהודה, שמחייב קרבן לשבט אחד בהוראת בית דינו.

לא יתכן לומר כן.

דרבי שמעון הרי לית ליה האי דינא! שהרי הוא חולק על דברי רבי יהודה במשנה, וסובר ששבט אשר חטא בהוראת בית דינו אינו מביא פר, כי לדבריו לא נותרה תיבת "קהל" כדי לדרוש דרשה זו, שאפילו שבט שחטא בהוראת בית דינו מביא פר.

אלא לאו, בהכרח מדובר בברייתא באופן שחטא בהוראת בי"ד הגדול. ובאופן זה סבר רבי שמעון שאותו השבט מביא פר אחד, ובי"ד מביאין פר נוסף, הרי שנים.

וממשיכה הגמרא לברר את דברי הברייתא, כדי להוכיח מה דין שבט אחד שחטא בהוראת בי"ד הגדול לפי רבי יהודה:

ותנא קמא בברייתא, שחלק על רבי שמעון ואמר שמביאין רק פר אחד, מני!?

אי נימא, אם נרצה לומר שהוא רבי מאיר, אי אפשר לומר כן.

שהרי רבי מאיר, הא רובא בעי! הרי דעתו במשנתנו שאין חיוב להביא פר אלא כשחטאו רוב הקהל, אך לא כשחטאו שבט אחד.

אלא לאו, על כרחך, התנא קמא בברייתא הוא רבי יהודה. ואם כן, מוכח שלדעתו שבט אחד שחטא בהוראת בי"ד הגדול מביא פר אחד, ושאר השבטים אין מביאין פר.

ונמצא שנפשט הספק, ודעת רבי יהודה היא, שדוקא אם חטאו רוב ציבור או רוב שבטים מביאין השאר פר בגרירה. אבל אם חטא רק שבט אחד, הוא אינו גורר את שאר השבטים לחייבם בקרבן ^[4].

ודחינן: אין ראיה מברייתא זו. כי לא מדובר בה באופן שחטא שבט אחד בהוראת בי"ד הגדול, אלא הכא במאי עסקינן, כגון שחטאו ששה שבטים, והן רובן של קהל, והתנא קמא בברייתא בשיטת רבי שמעון בן אלעזר היא.

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו של רבי מאיר: חטאו ששה שבטים והן רובו של קהל, או שחטאו שבעה שבטים אף על פי שאינן רובו של קהל, מביאין פר אחד. ואינו סובר כרבי יהודה שמביאים פר לכל שבט ושבט.

[ורבי שמעון אמר, מביאים רק שני פרים ולא כמנין השבטים. אף שבמשנתנו אמר כרבי יהודה, שכל שבט ושבט שחטא מביא פר, צריך לומר דהיינו דווקא כשחטאו שבעה שבטים והם רובו של קהל. אבל כשחטאו רוב קהל ואינם רוב שבטים, או רוב שבטים ואינם רוב קהל, אין מביאים אלא שני פרים, פר אחד לכל החוטאים, ופר אחד לבי"ד, כשיטתו שגם בי"ד מביאין פר] ^[5]. תא שמע: רבי יהודה אומר, שבט שעשה וחטא בהוראת בית דינו, אותו השבט חייב, ושאר כל השבטים פטורים.

ואם חטא אותו השבט בהוראת בי"ד הגדול, אפילו שאר שבטים חייבים.

ומפורש, שדעת רבי יהודה היא, שגם אם שבט אחד חטא, מביאין שאר שבטים בגרירתו ^[6].

ומסקינן: אכן מברייתא זו שמע מינה שגם שאר השבטים מביאין ^[7].

אמר רב אשי: מתניתין נמי דייקא כך. דקתני, הורו בי"ד של אחד מן השבטים, ועשה אותו השבט על פיהם, אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין.

ולכאורה קשה, למה לי למיתנא "ושאר השבטים פטורים"? הא כבר תנא "אותו השבט חייב", וכיון דתנא "אותו השבט חייב", ממילא ידענא דשאר השבטים פטורין.

אלא, בהכרח, הא קמשמע לן, דדווקא אם חטא אותו השבט בהוראת בית דינו, הוא דשאר שבטים פטורים. אבל אם חטא בהוראת בי"ד הגדול - אפילו שאר שבטים חייבין!

ומסקינן: שמע מינה.

איבעיא להו: שבט אחד שעשה ושגג בהוראת בי"ד הגדול, לרבי שמעון, מי מייתי פר, או לא. וצדדי הספק הם:

האם כל מה שאמר רבי שמעון שמביאים פר על כל קהל וקהל, משום ששבט אחד נקרא קהל, היינו דוקא כגון שחטאו שבעה שבטים שהם רוב. אבל באופן שאין רוב, נחשבים הם כיחידים, ופטורין, כדין יחיד שעשה בהוראת בי"ד שהוא פטור.

או דלמא, כיון ששבט אחד נקרא קהל, אפילו אם חטא רק שבט אחד, מביא השבט פר אחד, וגם הבי"ד פר אחד ^[8]. תא שמע, מהברייתא שהובאה לעיל: מה הן מביאין כשחטאו בהוראת בי"ד, פר אחד, רבי שמעון אומר שני פרין.

והוינן בה: במאי עסקינן? אילימא שחטאו שבעה שבטים, וכי באופן זה יאמר רבי שמעון שרק שני פרים הוא מביא, והרי שמונה פרים בעי, אחד לכל שבט ושבט ואחד לבי"ד, כמו שאמר במשנתנו.

אלא בהכרח, דחטא שבט אחד.

ובמאי על פי הוראת מי הם חטאו?

אילימא בהוראת בית דינו של אותו השבט ^[9], והלא רבי שמעון לית ליה אינו סובר ששבט שחטא בהוראת בית דינו מביא פר.

אלא בהכרח, מדובר באופן שחטאו אותו השבט בהוראת בי"ד הגדול, ועל כך אמר רבי שמעון שמביאין שני פרים אחד לשבט שחטא ואחד לבי"ד.

ומוכח, ששבט אחד שעשה בהוראת בי"ד הגדול, מביא פר.

ודחינן: ותסברא, וכי אפשר להעמיד את הברייתא באופן זה שחטא שבט בהוראת בי"ד הגדול?

והרי אם נבאר כך, יקשה לנו: תנא קמא, שחולק על רבי שמעון בברייתא, ואומר שמביאין רק פר אחד, מאן ניהו?

אי רבי מאיר, הא לדעתו רובא דציבור בעי שיעשו בהוראת בי"ד.

ואי רבי יהודה הוא, הרי הוכחנו לעיל כי לדעתו שאר שבטים נמי מייתו פרים בגררת שבט אחד. ואיך יאמר שאין מביאין אלא פר אחד.

ובהכרח, שהברייתא אינה עוסקת באופן שחטא רק שבט אחד.

אלא, צריך לומר, כי הא, התנא קמא בברייתא זו, מני, רבי שמעון בן אלעזר היא, וכמו שהסקנו לעיל בספק לדעת רבי יהודה.

ומדובר באופן שחטאו ששה שבטים שהם רובו של קהל, או שבעה שבטים אף על פי שאינם רוב הקהל.

וכדתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו של רבי מאיר, חטאו ששה והן רוב של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רוב של קהל, מביאין פר ^[10].

נמצא, שאין ראיה מהברייתא אלא שאין מביאין יותר מפר אחד, שהרי העמידוה בששה שבטים ורוב קהל, ולא חייב רבי שמעון אלא פר אחד לשבטים.

אולם עדיין יש מקום להסתפק לפי רבי שמעון באופן שחטאו מיעוט שבטים ומיעוט קהל על פי בי"ד הגדול, אם יביאו פר אחד או יפטרו לגמרי.

תא שמע ממשנתנו: וחכמים [החולקים על רבי יהודה שאמר שבט אחד שעשה בהוראת בית דינו מביא פר] אומרים, לעולם אינו חייב אותו השבט אלא כשעברו על פי הוראת בית דין הגדול. אבל אם עברו על פי הוראת בית דינם, פטורים.

והוינן בה: מאן, מי הם "חכמים"?

אילימא רבי מאיר, הרי לדעתו רובא שבטים שחטאו בעי כדי לחייב פר.

אלא לאו, רבי שמעון היא.

ואם כן מוכח, שהוא סובר שאפילו שבט אחד שעשה בהוראת בי"ד הגדול מביאין פר.

ודנה הגמרא: רבי יהודה ורבי שמעון, שדרשו "שבט אחד איקרי קהל", ולפיכך אמרו כל שבט ושבט מביא פר, מנא להו כלל זה?

אמרי: דכתיב [בדברי הימים ב כ] "ויעמוד יהושפט - בקהל יהודה - וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה". ומוכח מכאן, ששבט יהודה בפני עצמו נקרא קהל.

ומאחר שהובא פסוק זה, מבארת הגמרא את האמור בו "חצר החדשה".

מאי "חדשה"?

אמר רבי יוחנן שחידשו בה דברים, ואמרו: טבול יום [טמא שטבל לטהרתו אך לא העריב שמשו], אל יכנס במחנה לויה!

אלא דינו הוא להיות מסולק משתי מחנות, גם ממחנה שכינה וגם ממחנה לויה, ואין לו היתר להכנס אלא למחנה ישראל.

מתקיף לה רבי אחא בר יעקב, לראיה מהמקור הזה, שהביאו ראיה ממנו ששבט אחד נקרא קהל:

ממאי, מהיכן מוכח דבר זה מהפסוק הזה?

דלמא שאני ירושלים, היות דהוה נמי שבט בנימין בירושלים עם שבט יהודה, ואין ראיה מכאן אלא ששני שבטים נקראים קהל, אבל שבט אחד מנלן?!

אלא, אמר רבי אחא בר יעקב, המקור לכך ששבט אחד נקרא קהל, הוא מדכתיב בפרשת ויחי, שאמר יעקב ליוסף "אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען [אחר שיצא מבית לבן קודם לידת בנימין], ויברך אותי, ויאמר אלי: הנני מפרך והרביתיך, ונתתיך לקהל עמים" וגומר.

מאן היה עתיד לאתיליד ליה ליעקב בההיא שעתא? בנימין.

שמע מינה הכי קאמר רחמנא ליעקב: מתילד לך השתא קהל אחרינא. ומוכח ששבט אחד, כמו בנימין, נקרא קהל ^[11].

אמר ליה רב שבא לרב כהנא, אין זו ראיה: כי דלמא הכי קאמר ליה רחמנא: לכי מתייליד לך בנימין, הוא דהוו י"ב שבטים, דמתקריית, שתהיה נקרא על ידם, "קהל".

אמר ליה רב כהנא: אלא אם כדבריך, נמצא שרק שנים עשר שבטים איקרו קהל, אבל אחד עשר שבטים, שהיו קודם שנולד בנימין, לא איקרו קהל.

והרי לא יתכן לומר כן, כי י"א שבטים ודאי נקראו קהל, שהרי הוכחנו לעיל מהכתוב "קהל יהודה וירושלים" שאפילו שני שבטים איקרו קהל. ואם כן, אי אפשר לבאר כדבריך, שרק אחר לידת בנימין נקראו כל השנים עשר שבטים קהל.

אלא בהכרח, כוונת הכתוב לומר שיוולד לך בנימין, שהוא בפני עצמו נקרא קהל, ומוכח ששבט אחד נקרא קהל.

ומביאה הגמרא ברייתא שסותרת מן הכתובים את שיטת רבי מאיר, הסובר שבי"ד הם המביאין את הפר ולא הציבור:

תניא רבי שמעון אומר: מה תלמוד לומר בפרשת חינוך הלויים [פרשת בהעלותך] "ולקחו פר בן בקר, ופר שני בן בקר תקח לחטאת"?

אם בא הכתוב ללמד שהם שנים, שצריכים להביא שני פרים, והלא כבר נאמר בהמשך הפרשה שם "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה לה'" ומשמע ששנים הם.

אלא, צריך לומר, שבא הכתוב ללמד, שמא תעלה על דעתך, יכול תהא נאכלת חטאת זו ללוים [הכהנים], כשאר חטאות שנאכלות, תלמוד לומר "ופר שני". ודרשינן, שהוא שני לפר הראשון שהיה עולה, - לומר לך, שגם פר זה השני, דינו כעולה, מה עולה לא נאכלת,

הערות

^[1] לפי רש"י ותוס' הרא"ש בסוגיין, הנידון רק להוכיח שהוראה תלויה בבי"ד, ולכן דרש אביי מ"ונעשתה" שעל פיהם עשו אחרים, ונתקיימה שגגתם למעשה, ורבא למד ש"לכל העם" אינו יכול להתפרש שיעשו בי"ד בשגגת מעשה, כמשמעות הפסוק "נעשתה לשגגה", ובהכרח שצריך שגגת הוראתם לחיוב פר. אך להלן בתוס' [ז ב ד"ה נאמר] נבאר, כי הנידון בסוגיין רק להוכיח שמעשה התלוי בקהל, ולא די בעשיית בי"ד כדי לחייב פר, וכמבואר לעיל [בעמוד א] וכן משמע בדף ג א "יכול הורו בי"ד ועשו בי"ד חייבין, ת"ל ועשו הקהל", ומשמע שהוה אמינא שעשיית בי"ד תחייב, ומיעוט ד"ועשו הקהל" אינו אלא לרבי יהודה שדורש ארבע "קהל", אך רבי מאיר ורבי שמעון, לומדים מ"נעשתה לשגגה". ולפי זה דרשת אביי ורבא היא כפשוטה, שצריך עשיית הקהל [ו"העדה" דעבודה זרה, היינו ציבור ולא בי"ד, כמבואר בתוס' הרא"ש בסוף עמוד א'].

^[2] יש לעיין באיזה אופן איבעיא להו, כי ברוב שבטים ומיעוט קהל נראה דלא איבעיא להו, ויש גרירה. אלא שיש לדון אם הספק במיעוט שבטים ורוב קהל, או במיעוט זה וזה. ובעצם הספק יש לדון אם הוא ספק אם יש גרירה לרבי יהודה באופן זה, או שהוא ספק על עצם חיוב הקרבן. ולכאורה בעצם חיוב הקרבן פשיטא שיתחייבו, שהרי אפילו שבט אחד בהוראת בית דינו חייב, וכן נקטו החפץ חיים בליקו"ה והחזו"א. אך יש לחלק, כי רק כשעשו על פי בית דינם, מתחייב השבט שעשו רוב הנשמעים לבית דינו, אך בהוראת בי"ד הגדול יש לומר שצריך רוב הנשמעים לו, ואין שבט אחד מחייב כלל. ואמנם במיעוט שבטים ורוב קהל פשיטא שיש חיוב קרבן, כמבואר בברייתא לעיל, וכל הנידון בעצם חיוב הקרבן שייך רק במיעוט שבטים ורונ קהל. [ועיין מרומי שדה על משנתנו] וכך משמע לכאורה מדברי הרע"ב [אם דבריו נסובים על רבי יהודה] וכן הסיק בקרן אורה. והנה בפשטות הספק הוא בין במיעוט שבטים ורוב קהל, ובין במיעוט זה וזה, והספק רק לענין גרירה, וכחזו"א. אמנם בתוס' מבואר כי הספק רק בשבט אחד, והספק אף ברוב קהל, שהרי הקשו שדין זה מבואר בברייתא לעיל, [עמוד א', ועיי"ש הערה 9], ומשמע שהבינו כי הסיפא שחידשה גרירה נסובה גם על דין ב' שבטים, ומכח זה הוכיחו דספק הגמרא הוא רק בשבט אחד, ואילו הספק היה רק במיעוט קהל, יתכן להעמיד את הברייתא ברוב קהל, ובהכרח שביארו את הספק גם ברוב קהל. ולדעת הרע"ב משמע כי ספק הגמרא רק במיעוט שבטים ורוב קהל, שהרי חידש כי לרבי יהודה שבט אחד ורוב קהל מחייב שאר שבטים בגרירה, והיינו כמסקנת הגמרא בספק זה שרבי יהודה מחייב. אך במיעוט ומיעוט ודאי לא היה ספק בגרירה, כי רק רוב גורר. ולענין חיוב פר במיעוט ומיעוט, יש לדון כדלעיל וכן נקט בהורה גבר. ולפי זה תתיישב קושיית תוס' כך: החידוש בברייתא לעיל שיש גרירה הוא רק בסיפא ברוב שבטים, אך במיעוט שבטים אין דין גרירה, והיינו במיעוט קהל, ואילו הספק כאן הוא במיעוט שבטים ורוב קהל, והספק לגבי גרירה, אך חיוב הקרבן חל אפילו במיעוט ומיעוט כמבואר בברייתא. ולביאור זה יש מקום לחידושו של הרש"ש למסקנא גם במיעוט שבטים ורוב קהל יש גרירה, אך יתכן שהיא חלוקה מגרירה של רוב שבטים. ובתוס' הרא"ש הביא ספרים שגרסו כביאור תוס' שספק הגמרא רק בשבט אחד, כי בברייתא דלעיל מפורש בדינם של שני שבטים שיש בהם גרירה. ודחה, שאין זה מסתבר, ונראה שהבין כי ספק הגמרא כאן הוא בגוף חידוש הגרירה בברייתא, האם נאמר רק על הסיפא ברוב שבטים, או גם על הרישא במיעוט שבטים, ומסקינן שיש דין גרירה, ואם כן בברייתא הכוונה גם על הרישא ואף במיעוט שבטים יש גרירה [ולכאורה לא התברר בשיטתו, אם הספק ברוב קהל או אפילו במיעוטו]. והנה לעיל [בעמוד א'] תמה תוס' רא"ש למה שנו בברייתא גם דין שני שבטים וגם דין שבעה שבטים, [ולפי המבואר כאן, כל קושייתו לפי המסקנא, שהגרירה נסובה גם על הרישא בשני שבטים] ותירץ דהוה אמינא שברוב שבטים ורוב קהל יחשבו כקהל אחד ויביאו רק פר אחד, וקא משמע לן שיביאו שבעה. ולכאורה משמע מדבריו שנידון הגמרא הוא גם במיעוט ומיעוט, שהרי אם הנידון רק על מיעוט ורוב, אין מקום לקושייתו, כי אפשר ליישב שהברייתא עוסקת במיעוט קהל, ואין הסיפא נסובה על הרישא. ובהכרח שסובר כי גם במיעוט ומיעוט מסקינן שיש גרירה, ואם כן הסיפא נסובה על הרישא, ולמה לי תרוויהו. [ויש לדחות, שדעתו כרע"ב שמיעטו ומיעוט אין בו לא גרירה ולא קרבן, ובהכרח שהברייתא כולה עוסקת ברוב קהל, שהרי גם ברישא חייב קרבן, ומקשה, כיון שהנידון ברוב קהל ומסקינן שיש גרירה, אם כן למה לי תרוויהו]. ולדרך זו, שבמסקנא נאמר בברייתא דין גרירה גם על מיעוט שבטים כמו על רובן, נמצא שאי אפשר לומר כרש"ש הנ"ל, שהרי הגרירה על כל שבט ושבט.

^[3] רבינו חננאל ביאר שצד הגמרא לחייב דוקא ברוב הואיל ורובו ככולו וכאילו השאר גם עשו, ומשמע שספק הגמרא הוא בגדר גרירה, אם נחשב כאילו כולם חטאו, או שהחיוב גורר, וכיון שהתחייב אחד גורר את כלם, ואין צורך ברוב כי אין הגרירה מחשיבה כאילו עשו. ולכאורה לביאור הרע"ב לא שייך לבאר כך את צדדי הספק, שהרי אין הספק במיעוט ומיעוט, אלא רק כשיש רוב אחד, ואילו צד החיוב הוה מפני שחיוב הקרבן גורר קרבן לשאר שבטים, מה לי שמיעוט חייבוהו. ובהכרח שהספק כפשוטו, אם רוב קהל בלא רוב שבטים נחשב רוב בישראל לחייב את כולם בקרבן או לא, וצדדי הספק, אם רוב קהל מחייב את כל השבטים, או שרק חיוב בי"ד תלוי בקהל, ואילו חיוב השבטים בגרירה חל רק כשחטאו רוב שבטים. וכמבואר בתוס' במנחות [מה. הובא לעיל בהערה 3 למשנה] שחיוב בי"ד תלוי ברוב בין של קהל ובין של שבטים, וחיוב שבטים אינו חל עד שיהיה חיוב על השבט בפני עצמו, ואז אינם מצטרפין לחיוב בי"ד, אבל כשיש רוב ואין בו חיוב שבטים, בי"ד חייב עליהם.

^[4] לביאור הרע"ב לכאורה ראית הגמרא תמוהה, שהרי אפשר להעמיד הברייתא במיעוט שבטים ומיעוט קהל, ולפיכך אין גרירה וחייבין קרבן לרבי יהודה, ורק אם ננקוט שבמיעוט ומיעוט אין אפילו קרבן אחד, מובנת הראיה ממה שמביאין פר. ובהכרח שהרע"ב המפרש את הספק רק במיעוט ורוב, פוטר מיעוט ומיעוט אפילו מהבאת פר אחד. ומאידך, לפי תוס' שספק הגמרא במיעוט שבטים בין ברוב קהל ובין במיעוטו, יקשה מה הראיה מהברייתא, והלא יתכן להעמידה רק במיעוט ומיעוט, אבל במיעוט ורוב ישאר הספק אם מודה רבי יהודה שיש גרירה. ובהורה גבר כתב דלהלן מוכח שרבי שמעון לא חייב פר במיעוט שבטים אלא ברוב קהל, וכיון שכאן מצינו שרבי שמעון מחייב, בהכרח מדובר ברוב קהל, ובכל זאת לא חייב רבי יהודה את שאר השבטים בגרירה, מוכח שאף ברוב שבטים ומיעוט קהל אין גרירה לפי רבי יהודה.

^[5] רש"י ביאר שסברת רבי שמעון לחייב רק פר אחד כשאין תרי רובי, הוא מפני שרוב אחד נחשב כשבט אחד, ורק כשיש רוב בזה ובזה מביא כל שבט בפני עצמו. ולכאורה תמוה לומר ברוב שבטים שיחשבו כשבט אחד. אכן למבואר בסמוך, שרבי שמעון אינו מחייב את בי"ד אלא כשיש רוב אחד, והיינו שחיוב הבי"ד תלוי בחיוב רוב ישראל או רוב שבטים. אך חיוב השבטים אינו חל עד שיהיו גם רוב קהל ועל כך יכפרו בי"ד, ורק אז צריכים שבטים כפרה בפני עצמן. אם כן, במיעוט שבטים יש לומר שאינם מתחייבין בפני עצמן אף ברוב קהל, כי החיוב על שגגת הוראה תלוי ברוב, ורוב הקהל התכפר בבי"ד, ובמנין השבטים אין רוב. וחילוק זה הוא רק לרבי שמעון, שאין שבט מתחייב על הוראת בית דינו, ולפיכך אין לו שם קהל אלא כחלק מקהל דישראל, ולכן במיעוט שבטים מתכפרים בפר בי"ד, ורק כשכיפרו בי"ד על קהל ישראל, ועדיין כל שבט חייב כפרתו מפני שעשו רוב שבטים, אז מביאין בפני עצמן. אך לרבי יהודה ששבט חייב על הוראת בית דינו, אם עשו מיעוט שבטים ורוב קהל אין מצטרפין, וחייב כל שבט בפני עצמו. והנה אוקימתא זו שחטאו ששה והן רובו של קהל, מובנת רק לדעת הירושלמי שרשב"א מחייב רק ברוב בזה ומחצה בזה. אך לביאור הרע"ב שרשב"א מחייב פר אפילו במיעוט שבטים ורוב קהל, יקשה הרי אפשר להעמיד את הברייתא בשבט אחד ורוב קהל, ולכן תנא קמא דהיינו רשב"א מחייב פר, ורבי שמעון מחייב פר לשבט ופר לבי"ד, [ועיין חזו"א]. ולכאורה מוכח כמבואר לעיל [עמוד א' הערה 2] שהרע"ב מבאר את דעת רבי מאיר עצמו ולא את דברי רשב"א בדעת רבי מאיר. אולם אם כן יקשה מה שאמרו בהוכחת הגמרא אי רבי מאיר הא רובא בעי, והרי לפי דבריו רבי מאיר אינו צריך רוב שבטים במקום שיש רוב קהל, וצ"ע, ועיין מה שתמה הבאר שבע על הרע"ב. ובהורה גבר הוכיח שאין כוונת הרע"ב לפרש דברי רבי מאיר אלא דברי רבי יהודה.

^[6] לכאורה משמע שהראיה היא שהעושין בהוראת בי"ד הגדול הם כמו העושים בהוראת בי"ד של שבט, והיינו מיעוט שבטים ומיעוט קהל, ומשמע כי הספק הוא אף במיעוט ומיעוט, ולמסקנא נפשט שאף באופן זה יש גרירה. וצריך לדחוק שהכוונה לדמות עשיית רוב השבט על פי בית דינו, לעשיית שבט שהוא רוב ישראל על פי בי"ד הגדול, ובזה ובזה צריך רוב קהל, ואין הראיה אלא שמיעוט שבטים מחייבים גרירה. ובלחם משנה [פי"ב ה"א] כתב שמכאן הוכיח הרמב"ם כי לרבי יהודה אין גרירה אלא במיעוט שבטים ורוב קהל, שאילו היה הספק במיעוט ומיעוט אם יש דין גרירה, היה אפשר לדחות שבברייתא זו מדובר כשיש רוב קהל בשבט, ובהכרח שכל הספק היה רק במיעוט שבטים ורוב קהל, ואף אם נעמיד באופן שהיה בשבט אחד רוב קהל נפשטה האיבעיא.

^[7] הרמב"ם [פי"ב ה"א] כתב בין שעשו רוב ישראל אף שהם מיעוט מנין השבטים, ובין שעשו רוב השבטים אף שהן מיעוט ישראל, ואפילו עשה שבט אחד בלבד והוא רוב קהל, הרי כל הציבור מביאין שנים עשר פרים. ובכסף משנה ביאר שפסק כרבי שמעון בן אלעזר, ולכן הצריך רוב אחד, שהרי לרבי יהודה נפשט הספק שאפילו במיעוט ומיעוט מביאין. ותמה הלחם משנה הרי הרמב"ם פוסק כרבי יהודה שכל שבט נקרא קהל, ורשב"א נחלק עליו והצריך רוב שבטים, ואיך יפסוק כשניהם. וביאר שכוונת הכסף משנה שהלכה כרשב"א רק לענין גרירה, שאף אם מביאין על שבט אחד אינו מחייב אחרים בגרירה אלא ברוב שבטים או רוב קהל. ולכן ביאר כי הרמב"ם פסק כרבי יהודה, ואף לדידיה אין גרירה עד שיהא שבט שהוא רוב קהל כמבואר בפירוש המשנה, והמקור לכך כמבואר בהערה הקודמת. ולפי המבואר [בהערות בסוגיין לעיל ולהלן] בנקודת מחלוקתן של רבי יהודה ורבי שמעון שהיא בהגדרת חיוב השבטים, אם מתחייבים כחלק מהציבור או כקהל בפני עצמן. יש לומר, כי לדעת הרמב"ם שפסק כרבי יהודה לחייב כל שבט ולגרור שבטים אחרים, ומאידך נקט שאין שבט חייב בהוראת בית דינו, נמצא שאין שבט חייב בלא רוב ישראל, כי אין חיובו מצד עצמו אלא כחלק מקהל ישראל שעברו בהוראת בי"ד הגדול. אולם לפי מה שהתבאר לעיל [בהערה 1 למשנה], כיון שהרמב"ם פסק [בפ"ד מהלכות שקלים] שבתחילה גובין עליהן, בהכרח שאין חטא השבט חשוב כחטא הכלל, ורק גזירת הכתוב היא לחייב את שאר השבטים עמו, יש לומר שלכן הוצרך לרוב, כי רק בחטא הרוב נאמרה גזה"כ.

^[8] מדברי רש"י משמע שהספק לפי רבי שמעון הוא בשבט אחד שאינו רוב קהל, והנידון הוא לחיוב הבאת פר על אותו שבט, אם נחשב כקהל בפני עצמו וחייב, וכן אם חטאו כמה שבטים חייב כל שבט בפני עצמו. או שאין חיוב על כל שבט אלא כשחטאו רובן של קהל ישראל, אבל במיעוט נחשבים כיחיד ודינם תלוי במחלוקת לגבי דינו של יחיד התולה בבי"ד. ואין לומר שהספק הוא אפילו כשהיה בשבט רוב קהל, ומספקא לן אם די ברוב קהל כדי שיחול חיוב על השבט, או שצריך רוב שבטים לכך, שהרי בסמוך דחינן ראית הגמרא מהברייתא, ומוקמינן לה בששה שבטים שחטאו והן רוב קהל, ואם אין חילוק בין ששה לאחד כי אינם רוב, נמצא מוכח שבמיעוט שבטים ורוב קהל לא מספקא לן, כיון שחל חיוב על בי"ד מפני רוב, שוב חל חיוב על השבט, [אלא שאין חל על כל שבט, כיון שלרבי שמעון אין הוראת השבט מחייבת, אלא שברוב שבטים מתחייב כל קהל כחלק מקהל ישראל, וכדלעיל הערה 5]. אולם בקרן אורה נקט שאין ספק ומסקנת הגמרא לגבי חיוב פר, אלא בשבט שהוא רובו של קהל, ואילו במיעוט קהל פשיטא לן דפטורים. וביאר שהספק הוא, אף דשבט אחד איקרי קהל, שמא צריך דוקא רוב שבטים, משום דכתיב לכל העם בשגגה, ופשטינן שאם יש בשבט אחד רוב קהל ישראל מביא פר. והוכיח כן מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה, שכתב לפי רבי שמעון, כי "אף על פי שלא מפורש בקרא, שבט שהוא רוב קהל שעשו בהוראת בי"ד הגדול, בי"ד לבדם מביאין פר". וכוונת הרמב"ם כי [חוץ מהשבט עצמו גם בי"ד מביאין פר ולכך אין צריך פסוק, אבל] על פרו של השבט, איבעיא לן בגמרא אם נכלל בריבוי של רוב שבטים, ונפשט ששבט שיש בו רוב קהל דינו כרוב שבטים וחייב. ובהורה גבר כתב שאחר הילפותא דשבט אחד אקרי קהל, אין ספק שאם יש בו רוב קהל חייב פר בפני עצמו. וכל ספק הגמרא היה קודם הילפותא, כי לאחר שלמדו מקרא והשוו שבט אחד לשבטים הרבה, ודאי שדינו תלוי רק ברוב קהל, אך אם אין רוב קהל פשיטא שאין מביא השבט פר על עצמו, שהרי אפילו ברוב שבטים ומיעוט קהל או להיפך אין מביאין אלא פר אחד לרבי שמעון [וכוונת הרמב"ם שאין פסוק לגבי חיוב פר הבי"ד, אבל השבט ודאי חייב].

^[9] מהשקלא וטריא מוכח לכאורה שלא כדברי החפץ חיים והחזו"א [בהערה 2]. שהרי הם דימו שבט שעשה בהוראת בית דין הגדול לשבט שעשה בהוראת בית דינו, לענין חיוב קרבן. ואילו דינם שוה, יש לתמוה למה לא סיימה הגמרא את ההוכחה באוקימתא זו שרבי שמעון מחייב שבט שעשה בהוראת בית דינו, וממילא נשמע שמחייב גם כשעשה בהוראת בי"ת הגדול. [אך בשקלא וטריא לעיל אי אפשר להוכיח כן, כי איבעיא לן בדעת רבי יהודה, וכל הספק היה לענין גרירה].

^[10] מדחיית הראיה משמע בפשטות כי בברייתא מדובר בששה שבטים ורוב קהל, ובזה מחייב רבי שמעון פר לבי"ד ופר לציבור, ולכאורה הוא הדין לשבט אחד, שהרי לא מצינו חילוק בין שבט אחד לששה, כל עוד לא הגיע לרוב שבטים. ונמצא שהמשך ספק הגמרא הוא האם הדין כן אף במיעוט שבטים ומיעוט קהל. [ולכאורה מוכח דלא כביאור הקרן אורה בספק זה, ושמא יש לומר שהנידון בהמשך הוא במיעוט ורוב, וכאן לא נפשט אלא שבמחצה ורוב חייב, וכמבואר משיטת תוס' רא"ש לעיל]. עוד מבואר כאן, כי למסקנא לרבי שמעון ברוב ומיעוט מביאין רק קרבן אחד, ואין קרבן לכל שבט. ומוכח שאין כוונת הרע"ב לבאר את דברי רבי מאיר, כי אילו רבי מאיר דיבר ברוב שבטים ומיעוט קהל, נמצא שבאופן זה חלק רבי שמעון ואמר שמביאין על כל שבט, וביאור זה נסתר ממסקנת הגמרא. ובהכרח, שכוונת הרע"ב לבאר את דברי רבי יהודה. [ושמא, אינו סובר כרש"י, ומבאר שהברייתא עוסקת במיעוט שבטים ורוב קהל, אבל ברוב שבטים ומיעוט קהל יביאו קרבן לכל שבט, וצ"ע]. ומאידך, משמע שהספק רק לגבי פר אחד לכלם, ומודה רבי שמעון שאין מביאין פר לכל שבט אלא כשיש רוב בזה ובזה, וכמו שביארנו בהערה 5. ולכאורה יש לתמוה כיון דרבי שמעון מודה שברוב אחד אין מביאין פר לכל שבט ושבט, כיצד סובר מאידך שהשבטים והבי"ד מתחייבים בפר אחד, והרי אין כאן רוב, ואינו קהל. ומוכח כמבואר לעיל, כי חיוב בי"ד והשבטים על חטא "קהל", תלוי ברוב שבט או רוב ישראל, אך חיוב כל שבט כחלק מהציבור, תלוי ברוב כל ישראל, ולזה בעינן רוב שבטים ורוב קהל. אמנם רבי שמעון בן אלעזר סבר, כי המיעוט מצד אחד מפקיע את שם הרוב, ולכן עד שאינו רוב בזה ומחצה בזה אינם חייבים פר. ורבי יהודה שסובר כי אף שבט העושה בהוראת בית דינו חייב, משמע שאין לו צורך ברוב, ולכן גם בהוראת בי"ד הגדול מתחייב כל שבט בפני עצמו, ורק לענין גרירה תולה בבי"ד הגדול ולכן מספקא לן, אם צריך רוב לגרירה [ועי' חזו"א ס"ק כ"א].

^[11] לעיל למדנו מתלתא "קהל" לחייב על כל קהל וקהל, וכאן הלימוד הוא מה נחשב לקהל, ולכן, אף שלענין פר העלם דבר נפסק כרבי יהודה, ששבט אחד חשוב קהל, לענין קרבן פסח הבא בטומאה לא נפסק כך, כי לא למדו בו ריבוי. ועיין הורה גבר וקרן אורה. והקרן אורה הוכיח שדיניהם חלוקים, שהרי לענין פר העלם דבר צריך לפי רבי יהודה לדעת הרמב"ם רוב בשבטים או בקהל, ואילו לגבי הקרבת פסח בטומאה די לו בשבט אחד. והטעם לחלק, כי בפסח למדו מסברא, מה נחשב כציבור שאינו נדחה בטומאה, כי לכולי עלמא שבט אחד הוא קהל, ורק נחלקו אם דחית הטומאה נאמרה ברוב ישראל, או בכל ציבור. אך לענין פר למדו מקרא, ששבט אחד והוא רוב קהל נקרא קהל. ולפי המבואר בהערות לעיל, יתכן שהרמב"ם סובר שרבי יהודה לא הצריך רוב קהל ישראל בשבט אחד אלא בהוראת בי"ד, ששייך בה גרירה, כי החיוב הוא על הציבור, [ותלוי בהוראת בי"ד הגדול ולא בהוראת כל שבט בפני עצמו, לדעת הרמב"ם]. ולכן הכל תלוי ברוב ומיעוט ולא בשבט בלבד. אך בקרבן פסח סבר שאין דין הטמאים תלוי בשאר הציבור, ואין דנים אלא אם על הטמאים שם קהל. וראה בטור ובשו"ע [או"ח רי"ח ב] שאין מברכין שעשה נסים לאבותינו אלא על נס שנעשה לכל ישראל או רובן, ותמה הב"ח ממה שגרסו בירושלמי כאן, כי למאן דאמר שבט אקרי קהל מברכין אף על נס של שבט. והמגן אברהם הקשה שהרמב"ם סותר משנתו בדין זה, כי לענין חיוב פר העלם דבר פסק כרבי יהודה ורבי שמעון, ששבט אחד מחייב כקהל, ואילו להקרבת קרבן פסח בטומאה מצריך רוב שבטים. וחילק שבפסח לא כתוב במפורש "קהל" כמו שכתוב בפר העלם דבר. וביאור דבריו כדברי הקרן אורה, שבפסח אין הנידון בשם "קהל" אלא מה נחשב "ציבור", ולכן לא נזכר בו חילוק בין רוב אחד לתרי רובי, כי הנידון לחייב אפילו מחצה משום שאין ציבור נדחה לפסח שני, והיינו שרק מיעוט נדחה ולא "ציבור", ושייך שיהיו שני ציבורים. ולפיכך אין הנידון אם נחשבים רוב קהל, אלא אם נחשבים ציבור. ועיין עוד ביאור בעבודת לוי שם.

ושואלים: ר' שמעון ור' מאיר, הלכה זו שהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל מנא להו [מנין להם]? אמר אביי, שאמר קרא [המקרא] בלשון נפעל: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו, כד), כלומר שמעשה הקהל נעשה על ידי הוראת הסנהדרין. רבא אמר: לומדים זאת ממה שנאמר "לכל העם בשגגה" (במדבר טו, כו), שהשגגה היא של כולם, של בית הדין והקהל, בית הדין בהוראתו והקהל במעשהו.

ומעירים: וצריכא [וצריכים] להיאמר שני המקראות, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה", הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו חטא מיעוטא [מיעוט] של הקהל, גם כן יביאו קרבן זה, להכי כתיב [משום כך נכתב] "לכל העם בשגגה", ואי כתיב [ואם היה כותב] רק "לכל העם בשגגה", הוה אמינא [הייתי אומר]: עד דעבדי [שעושים] בית דין בהדי רובא [יחד עם רוב הקהל], שתהא שגגה אחת לכל העם, להכי כתיב [משום כך נאמר] "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" — שהשגגה נעשית על פי הוראה, ואין מעשה בית דין משמעותי בזה.

ומקשים: והא כי כתיבי הני קראי [והרי כאשר כתובים המקראות האלה] בשגגת עבודה זרה הוא דכתיבי [שכתובים] ולא בשגגות של הוראות אחרות! ומשיבים: ילפינן [למדים אנו] בגזירה שווה "מעיני הקהל" (הכתוב בשגגת שאר עבירות) "מעיני העדה "הכתוב בשגגת עבודה זרה.

א שנינו במשנה שאם הורו בית דין של אחד מן השבטים, ר' יהודה אומר שאותו שבט מקריב פר ושאר השבטים פטורים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שבט אחד לדעת ר' יהודה כאשר חטאו בהוראת בית דין הגדול, מי מייתו [האם מביאים] קרבן גם שאר שבטים או לא? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: דווקא כאשר חטאו שבעה שבטים הדין הוא דמייתו [שמביאים] שאר שבטים בהדייהו [יחד איתם], משום דאיכא רובא [שיש רוב שבטים], אבל כאשר חטא חד שבט, דליכא רובא [שבט אחד, שאין רוב] — לא, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]! ואף שבט אחד גורר את השאר!

ומציעים פתרון: תא שמע [בוא ושמע מברייתא]: מה הן מביאין? פר אחד, ר' שמעון אומר: שני פרים. ונברר: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו] בברייתא זו? אילימא [אם תאמר] במקרה שחטאו שבעה שבטים, אם כן לשיטת ר' שמעון תמניא בעי [שמונה פרים צריך], שהם אחד לכל שבט ועוד אחד לבית דין! אלא צריך לומר שחטא שבט אחד. ונברר: במאי [במה]? כלומר, על פי מי עשו אותו שבט? אי [אם] תאמר שחטאו בהוראת בית דינו של אותו שבט, ר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את הסברה שהוראת בית דין של שבט מחייבת קרבן! אלא לאו [האם לא] צריכים לומר שהכוונה שעשו בהוראת בית דין הגדול.

ונברר עוד: ותנא קמא מני [והתנא הראשון האומר שמביאים פר אחד מיהו]? אי נימא [אם תאמר] שר' מאיר הוא, הא רובא בעי [הרי רוב הוא צריך] ולא די לו בשבט אחד! אלא לאו [האם לא] שיטת ר' יהודה היא, ומדובר פה כגון שחטא שבט אחד ואף הוא אינו מחייב אלא פר אחד, ואין שאר השבטים מביאים קרבן.

את ההוכחה הזאת דוחים: אמרי [אומרים], אפשר להסביר את הברייתא בדרך אחרת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שחטאו ששה שבטים והן רובן של קהל, ושיטת ר' שמעון בן אלעזר היא שמביאים במקרה זה פר. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו של ר' מאיר: חטאו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל — מביאין פר.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה מברייתא אחרת, ר' יהודה אומר: שבט שעשה בהוראת בית דינו — אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין, ובהוראת בית דין הגדול — אפילו שאר שבטים חייבים. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך היא דעת ר' יהודה במקרה זה.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דקתני [ששנה בה]: ועשה אותו השבט על פיהם — אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין, ויש לדייק: למה לי למיתנא [לשנות] ושאר שבטים פטורים? הא תנא [הרי שנה] כבר אותו השבט חייב, וכיון דתנא [ששנה] אותו השבט חייב, ממילא ידענא [ידענו] כי שאר שבטים פטורין! אלא הא קמשמע לן [זה משמיע לנו], שבהוראת בית דינו הוא ששאר שבטים פטורים, אבל בהוראת בית דין הגדול — אפילו שאר שבטים חייבין. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול, לדעת ר' שמעון מי מייתי [האם הוא מביא] קרבן או לא?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: מה הן מביאין? פר אחד, ר' שמעון אומר: שני פרים. ונברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שחטאו שבעה שבטים, אם כן במקרה זה שני פרים מביאים? שמנה פרים בעי [צריכים] להביא לשיטתו! אלא צריך לומר שחטא שבט אחד, ובמאי [ובמה] על פי הוראת מי חטאו? אילימא [אם תאמר] בהוראת בית דינו של אותו שבט, הלוא אמרנו שר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] סברה זו שהוראת בית דין של שבט מחייבת! אלא בהוראת בית דין הגדול. משמע שאף הוא היה מסכים שבמקרה זה שבט אחד מביא קרבן!

את הראיה הזו דוחים, ותסברא [ויכול אתה לסבור כן], שבמקרה כזה מדובר? אם כן, תנא קמא מני [התנא הראשון מיהו]? אי [אם] תאמר שר' מאיר הוא, הא [הרי] לשיטתו רובא בעי [רוב ישראל צריך] שיחטאו, ושבט אחד שחטא אינו מביא קרבן! אי [אם] ר' יהודה הוא, הרי לשיטתו שאר שבטים נמי מייתו [גם כן מביאים]! אלא הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, וכשחטאו ששה שבטים והן רוב הקהל, ובמקרה זה סובר ר' שמעון שמביאים שני פרים, אחד הקהל ואחד בית הדין, וכדתניא [וכמו ששנינו בברייתא] וכמו שהסברנו קודם. ואין ראיה מכאן לשאלה בשבט אחד שעשה בהוראת בית דין.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממשנתנו: וחכמים אומרים: לעולם אינו חייב אלא על הוראת בית דין הגדול. ונברר: מאן [מיהם] חכמים אלה שנזכרו פה? אילימא [אם תאמר] ר' מאיר, הלא לשיטתו, אין צורך בסברה זו, שהרי לדעתו רובא בעי [רוב צריך]! אלא לאו [האם לא] שיטת ר' שמעון היא! ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שלדעת ר' שמעון שבט אחד שחטא בהוראת בית דין הגדול מביא פר.

ב ומבררים ענין נוסף שהזכרנו קודם: ור' יהודה ור' שמעון שמחייבים שבט אחד שחטא, מפני שהוא "קהל", שבט אחד דאקרי [שנקרא] קהל מנא להו [מנין להם]? אמרי: דכתיב [אומרים: מפני שנאמר]: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים נכח חצר בית ה' החדשה" (דברי הימים ב כ, ה). אגב כך שואלים: מאי [מה פירוש] "חדשה"? אמר ר' יוחנן, שבאותו זמן חידשו דברים ואמרו: טבול יום כלומר, מי שנטמא וטבל ועדיין לא העריב השמש ולא נטהר לגמרי, אל יכנס אפילו במחנה לויה. ומכל מקום למדנו ששבט אחד (יהודה) נקרא קהל.

מתקיף לה [מקשה על כך] על הוכחה זו רב אחא בר יעקב: ממאי [ממה] אתה מסיק ששבט אחד נקרא קהל, דלמא שאני [שמא שונה] היא ירושלים, דהוה נמי [שהיה גם כן] שבט בנימין בירושלים והיו בה שני שבטים ולא אחד! אלא אמר רב אחא בר יעקב, הראיה לכך היא דכתיב [שנאמר] ליעקב בבואו מפדן ארם: "ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים" וגו' (בראשית מח, ד). מאן אתיליד ליה ההיא שעתא [מי נולד לו באותה שעה] נוסף לבנים שהיו לו? רק בנימין, שמע מינה [למד מכאן] כי הכי קאמר רחמנא [כך אמר לו הקב"ה]: מתיליד לך השתא [יוולד לך היום] קהל אחרינא [אחר]. הרי ששבט אחד קרוי קהל.

אמר ליה [לו] רב שבא לרב כהנא, דלמא הכי קאמר ליה רחמנא [שמא כך אמר לו הקב"ה]: לכי מתיליד [כאשר יוולד] לך בנימין, הוא דהוו [שיהיו] לך אז שנים עשר שבטים דמתקריית [שאתה תיקרא] בכך קהל! אמר ליה [לו]: אלא לשיטתך שנים עשר שבטים איקרו [נקראו] קהל, אחד עשר שבטים לא איקרו [נקראו] קהל? והרי ודאי הוא שרוב ישראל נקראים קהל, אלא יש ללמוד מכאן שאף שבט אחד קרוי קהל.

ג תניא [שנויה ברייתא]: ר' שמעון אומר, מה תלמוד לומר: "ופר שני בן בקר תקח לחטאת" (במדבר ח, ח)? האמור אצל טהרת הלויים אחרי חטא העגל אם ללמד שהם שנים שיש עוד פר שני, והלא כבר נאמר: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עלה לה' "(במדבר ח, יב)! אלא יכול תהא נאכלת חטאת ללוים? שחטאת זו שהביאו עבור הלויים תאכל כשאר חטאות, תלמוד לומר: "ופר שני" שבא הכתוב להדגיש שהיא שני לעולה ודומה לה, מה עולה לא נאכלת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And Rabbi Shimon and Rabbi Meir, from where do they derive the fact that the ruling is dependent on the court and the action is dependent on the congregation? Abaye said that they derive it from a verse, as the verse states in the passive form: “Then it shall be, if it was performed unwittingly, hidden from the eyes of the congregation” (Number 15:24), indicating that the action of the congregation was generated by the ruling of the court. Rava said: It is derived from that which is stated: “For all the people it was performed unwittingly” (Numbers 15:26). The term “all the people” indicates that the unwitting action is common to all, the court through its ruling and the people through their action.

The Gemara notes: And both of the verses are necessary. As, had the Merciful One written only: “Then it shall be, if it was performed unwittingly, hidden from the eyes of the congregation” (Number 15:24), I would say: There is liability to bring an offering even if only a minority of the congregation sinned. Therefore, it is written: “For all the people it was performed unwittingly.” And had the Merciful One written only: “For all the people it was performed unwittingly,” I would say: There is no liability unless the court performs the transgression together with the majority of the congregation, as the verse appears to refer to a single unwitting action. Therefore, it is written: “Then it shall be, if it was performed unwittingly, hidden from the eyes of the congregation,” indicating that the unwitting act was performed on the basis of the ruling of the court, and the action of the court is not significant in this regard.

The Gemara challenges: But when these verses are written, they are written with regard to an erroneous ruling involving idol worship, not concerning erroneous rulings involving other transgressions. The Gemara explains: We derive it by means of a verbal analogy between “from the eyes of the congregation” written with regard to other transgressions, and “from the eyes of the congregation” written concerning idol worship.

§ The mishna teaches: If the court of one of the tribes issued a ruling, and the majority of that tribe performed a transgression on the basis of its ruling, that tribe is liable to bring an offering and the rest of all the tribes are exempt; this is the statement of Rabbi Yehuda. A dilemma was raised before the Sages: According to Rabbi Yehuda, in the case of one tribe that performed a transgression on the basis of the ruling of the High Court, are the other tribes liable to bring an offering or not? The Gemara elaborates: Do we say that it is specifically in a case where seven tribes sinned that other tribes each bring an offering together with them because there is a majority of the tribes that sinned, but in a case where only one tribe sinned, where there is no majority of the tribes that sinned, they do not? Or perhaps it is no different, and the other tribes are drawn after even one tribe.

The Gemara suggests: Come and hear resolution of this dilemma from a baraita, which teaches: What do they bring? They bring one bull; Rabbi Shimon says: Two bulls. The Gemara elaborates: What are we dealing with in this baraita? If we say the reference is to a case where seven tribes sinned, Rabbi Shimon requires eight bulls, one for each tribe that sinned and one for the court. Rather, the reference must be to a case where one tribe sinned. The Gemara clarifies: In what circumstances did the tribe sin? If the tribe sinned on the basis of the ruling of its tribal court, Rabbi Shimon does not accept the halakha that an erroneous ruling of the tribal court renders them liable to bring an offering. Rather, is it not so that they sinned on the basis of a ruling of the High Court?

The Gemara asks: And who is the first tanna, who says that they must bring one bull? If we say it is Rabbi Meir, that is difficult: Doesn’t he require that the majority perform a transgression in order for a bull to be brought? A transgression performed by one tribe does not suffice. Rather, is the first tanna not Rabbi Yehuda, and the reference is to a case where one tribe sinned and he deems it liable to bring one bull, and the remaining tribes are not liable to bring an offering.

The Gemara rejects this proof and says there is an alternative explanation of the baraita. What are we dealing with here? With a case where six tribes sinned and in terms of population they constitute a majority of the congregation, and the first tanna in the baraita is Rabbi Shimon ben Elazar, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Meir: If six tribes sinned and in terms of population they constitute a majority of the congregation, or if seven tribes, which constitute a majority of the tribes, sinned, even though in terms of population they do not constitute a majority of the congregation, the court brings a bull.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from a baraita, which teaches: Rabbi Yehuda says: In the case of a tribe that performed a transgression on the basis of a ruling of its tribal court, that tribe is liable and all the rest of the tribes are exempt. But if it was on the basis of the ruling of the High Court, even the rest of the tribes are liable. The Gemara concludes: Learn from it that Rabbi Yehuda holds that the other tribes are liable in a case where one tribe performed a transgression on the basis of the ruling of the High Court.

Rav Ashi said: The language of the mishna is also precise in support of that conclusion, as the tanna teaches: If the court of one of the tribes issued an erroneous ruling and the majority of that tribe performed a transgression on the basis of its ruling, that tribe is liable to bring an offering and all the rest of the tribes are exempt. He explains: Why do I need the tanna to teach: And the rest of the tribes are exempt? Didn’t he already teach: That tribe is liable? And since he teaches: That tribe is liable, we know automatically that the rest of the tribes are exempt. Rather, this tanna is teaching us that it is specifically in a case where the tribe performed an unwitting transgression on the basis of the ruling of its tribal court that the rest of the tribes are exempt; but in a case where the tribe performed an unwitting transgression on the basis of the ruling of the High Court, even the rest of the tribes are liable. The Gemara concludes: Learn from the mishna that this is Rabbi Yehuda’s opinion.

A dilemma was raised before the Sages: In a case where one tribe performed a transgression on the basis of the ruling of the High Court, according to Rabbi Shimon are they liable to bring an offering or not?

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this dilemma from the baraita cited earlier: What do they bring? They bring one bull; Rabbi Shimon says: Two bulls. The Gemara elaborates: What are we dealing with in this baraita? If we say that the reference is to a case where seven tribes sinned, that is difficult. In that case, are two bulls brought? Eight bulls are required according to Rabbi Shimon. Rather, the reference is to a case where one tribe sinned. The Gemara clarifies: And in what circumstances did the tribe sin? If we say that the tribe sinned on the basis of the ruling of its tribal court, Rabbi Shimon does not accept the halakha that an erroneous ruling of the tribal court renders them liable to bring an offering. Rather, the circumstances are that they sinned on the basis of a ruling of the High Court. Apparently, even Rabbi Shimon agrees that in this case one tribe brings an offering.

The Gemara rejects this proof: And how can you understand that this is the reference? Who, then, is the first tanna who says that they must bring one bull? If it is Rabbi Meir, that is difficult. Doesn’t he require that the majority and not just one tribe perform a transgression in order for there to be liability? If it is Rabbi Yehuda, that is also difficult, as in his opinion the rest of the tribes are also liable to bring an offering. Rather, who is the first tanna of this baraita? The first tanna is Rabbi Shimon ben Elazar, and the reference is to a case where six tribes sinned and in terms of population they constitute a majority of the congregation, and this baraita is as it is taught in the baraita cited earlier. In that case, Rabbi Shimon holds that two bulls are brought, one by the congregation and one by the court. No proof may be cited from here with regard to the opinion of Rabbi Shimon in the case of one tribe that performed a transgression on the basis of a ruling of the High Court.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from the mishna, which teaches: And the Rabbis say: One tribe is never liable, other than for violating a transgression on the basis of the ruling of the High Court. The Gemara clarifies: Who are the Rabbis cited in the mishna? If we say that the Rabbis are Rabbi Meir, he requires that a majority perform a transgression in order to be liable. Rather, is it not that the Rabbis are Rabbi Shimon? The Gemara affirms: Conclude from it that Rabbi Shimon holds that one tribe that performed a transgression on the basis of the ruling of the High Court is liable to bring a bull.

§ The Gemara elaborates on a matter raised earlier. And Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, who hold one tribe that performs a transgression liable, from where do they derive that one tribe is characterized as a congregation? The Sages say that it is derived from a verse, as it is written: “And Jehoshaphat stood in the congregation of Judah and Jerusalem before the new courtyard in the house of the Lord” (II Chronicles 20:5). The Gemara asks: What is the meaning of “new” in this verse? Rabbi Yoḥanan says that on that occasion they introduced new matters and said: One who was ritually impure who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed may not enter even the Levite camp. From the fact that the verse employs the term “congregation” in reference to Judah and Jerusalem, it can be inferred that one tribe is characterized as a congregation.

Rav Aḥa bar Ya’akov objects to this: From where do you draw this conclusion? Perhaps Jerusalem is different, as Jerusalem was also in the tribal land of Benjamin. Accordingly, it was shared by two tribes. Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov said that proof that a tribe is characterized as a congregation is derived from another verse, as it is written that Jacob recounted what God said to him when he returned from Paddan: “And said to me: Behold, I will make you fruitful and multiply you, and I will make of you a congregation of peoples” (Genesis 48:4). Who was born to him from that time on? Only Benjamin. Conclude from it that this is what the Merciful One is saying to Jacob: Another congregation shall be now born to you. Apparently, one tribe is characterized as a congregation.

Rav Shabba said to Rav Kahana: Perhaps this is what the Merciful One is saying to Jacob: It is when Benjamin is born to you that you will have twelve tribes, who are together characterized as a congregation. Rav Kahana said to him: But is that to say that twelve tribes are characterized as a congregation, and eleven tribes are not characterized as a congregation? It has already been established that even two tribes are characterized as a congregation. Rather, it is apparent from this verse that even one tribe is characterized as a congregation.

§ It is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: What is the meaning when the verse states: “And a second young bull shall you take as a sin-offering” (Numbers 8:8), in the context of the purification of the Levites in the aftermath of the sin of the Golden Calf? If this is written to teach that they are two, i.e., that there is an additional bull sacrificed, isn’t it already stated: “And sacrifice the one as a sin-offering, and the other as a burnt-offering, unto the Lord” (Numbers 8:12)? Rather, one might have thought that the sin-offering that is sacrificed for the Levites shall be eaten like other sin-offerings. To counter this, the verse states: “And a second bull,” to underscore that it is second to the burnt-offering and similar to it: Just as a burnt-offering is not eaten,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

(שייך לדף ה ע"ב) אקשינן ור"מ ור"ש האי דלא מחייבי ב"ד אלא אם עשו קהל (אי) [אז] איכא חוב הפר לכל חד כדאית ליה מנא ליה אמר אביי אמר קרא והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה פי' [עיני] העדה הן ב"ד. ומשמע דעל ידי [אחרים] נעשתה השגגה.

ורבא אמר אמר קרא כי לכל העם בשגגה עד שתיעשה שגגה ע"י אחרים כלומר (מאדם) [מהעם] היתה המעשה. ועיקר זה אותה הברייתא השנויה לאחור (לעיל דף ג ע"א) יכול הורו ב"ד ועשו הן ב"ד עצמן יהו חייבין כו':

וצריכי תרווייהו. פי' בין לאביי בין לרבא דאי אשמעינן נעשתה לשגגה הוה אמינא אפי' מיעוטא קמ"ל לכל העם ואי אשמעינן לכל העם הוה אמינא אפי' רובה לא מחייבי עד דעבדי ב"ד בהדייהו קמ"ל והיה אם מעיני העדה נעשתה כו'. דמשמע אחרים עשו:

אקשינן היכי ילפינן מהני קראי לכל מצות והא בעבודת כוכבים כתיבי ופרקינן אתיא מעיני מעיני פי' כתיב הכא מעיני הקהל וכתי' התם מעיני העדה.

איבעיא להו שבט אחד לר' יהודה שחטא בהוריית ב"ד הגדול מי מייתו שאר שבטים כל שבט פר אי לא כי שמענא ליה לר' יהודה בז' שבטים דאיכא למימר על כן חייב השאר הואיל וז' הן רוב הכל וקיי"ל דרובא ככולה וכאילו הן נמי עשו. אבל שבט אחד לא מייתו הנך דלא עבוד על ידיה או דלמא לא שנא. ואתאן למפשט דשבט א' לר' יהודה לא מייתו עליה מהא דתניא סתמא מה הן מביאין פר.

ר' שמעון אומר שני פרים. במאי עסקינן אילימא בשחטאו ז' שבטים ר"ש ח' פרים בעי במתני' אלא שבט א' (ומאי היא) [ובמאי אי] בהוריית בית דינו ר"ש לית ליה אלא לאו בהוריית ב"ד הגדול. מאן תנא קמא אי ר"מ רוב כל ישראל בעי אלא לאו ר' יהודה פי' וקתני פר א' ש"מ. ודחינן לא הכא במאי עסקינן כגון שחטאו ו' שבטים והן רובו של קהל או ז' אע"פ שהן מיעוטו ומאן תנא קמא ר' שמעון בן אלעזר. ואי קשיא לך היכי מוקמינן לה בו' שבטים והא ב' פרים תני ר"ש כאן ושמעינן לר"ש במתני' דבעי פר פר לכל שבט.

הני מילי בז' (דנינהו) [דאינהו] רובה דגברי ועד השתא לא פשיטא לן שבט א' לר' שמעון אי [מייתי אי] לא ובעיא לקמן:

ת"ש דאית ליה בשבט א' דתניא ר' יהודה אומר שבט שעשה בהוריית בית דינו אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין בהוריית ב"ד הגדול מביאין כל השבטים על ידו:

אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דתנן בסוף (פרק) [פרקין] הורו ב"ד של א' מן השבטים ועשה אותו שבט על פיהם הוא חייב ושאר שבטים פטורין דברי ר' יהודה שאר שבטים פטורין למה לי כיון דתנא אותו שבט חייב פשיטא דשאר שבטים לאו [אלא] לאשמעינן דבהוראת בית דינו שאר שבטים פטורין. אבל בהוריית ב"ד הגדול אפי' שאר שבטים חייבין ש"מ:

איבעיא להו שבט א' לר"ש בהוריית ב"ד הגדול מי מייתי הוא ומייתי ב"ד עליה אי לא מייתי חד מינייהו. כי שמענא ליה לר"ש ז' משום דהוו רובא אבל א' לא מייתי או דלמא לא שנא. ת"ש מה הן מביאין פר אחד ר"ש אומר ב' פרים במאי עסקינן אילימא דחטאו ז' ר"ש ח' בעי אלא בשבט א' ובמאי אי בהוריית בית דינו ר"ש לית ליה אלא בהוראת ב"ד הגדול. וש"מ דשבט א' נמי מייתי ודחינן ותסברא דבשבט אחד מיירי מאן תנא קמא אי רבי מאיר רובה בעי. אי רבי יהודה שאר שבטים לייתו אלא הא מני (רבי שמעון) [רשב"א] הכא במאי עסקינן כשחטאו ו' שבטים והן רובא בגברי או ז' אע"ג דהן מיעוט ומאן תנא קמא רשב"א פי' ומדסגי לר"ש בתרי ש"מ דכי מחייב כל שבט ושבט בדאינון רובה דגברי ורובה במנין שבטים דפר אחד מביאין וב"ד פר אבל חד שבטא לא:

ת"ש דתנן בסוף (פרק) [פרקין] וחכ"א אינו חייב אלא על הוראת ב"ד הגדול מאן חכמים אי ר"מ רובא בעי אלא ר"ש ש"מ דמחייב ר"ש כל שבט אחד להביא פר ופר ב"ד ש"מ. פי' וההיא מתניתא אוקימנא וסברא דר"ש (דרבין) [דדין] חד רובא ודין שבט א' שוו דפר אחד מביאין וב"ד פר. אבל היכא דאיכא תרי רובי כל שבט ושבט מביא פר וב"ד מביאין פר א' על כולן:

אקשינן ור' יהודה ור"ש שבט אחד דאיקרי קהל מנא להו א"ר יוחנן דאמר קרא בדברי הימים ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלם וגו' הנה קרא יהודה קהל:

מתקיף לה רב אחא בר יעקב אם משם לא מיקרי קהל אלא ב' שבטים דהתם שבט יהודה ובנימין הוו. פי' הנותרים לרחבעם. אלא אמר רב אחא בר יעקב מהתם אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך מאן אתיליד ליה ההיא שעתא בנימין ש"מ הכי קאמר ליה רחמנא השתא מתייליד לך קהל. א"ל רב בר שבא לרב כהנא אימא הכי קאמר ליה כשיהיה שבט בנימין אז יקראו כל השבטים קהל א"ל רב כהנא י"ב אקרו קהל י"א לא אקרו קהל. פי' ויעמוד יהושפט וגו' י"ב שבטים מבעיא:

הכי תניא בספרא בפרשת כהן משיח והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר. פר יכול זקן ת"ל בן כו' עד ר"ש אומר מה ת"ל ופר שני בן בקר אם ללמד שהן ב' והלא כבר נאמר ועשה את האחד וגו' [יכול] נאכל' חטאת ללוים ת"ל ופר שני בן בקר וגו' שני לעולה מה עולה לא נאכלה (שייך לדף ו' ע"א) אף חטאת לא נאכלה כיוצא בו אמר ר' יוסי הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עולות לאלהי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה צפירי חטאת שנים עשר הכל עולה לה'. אפשר חטאת עולה. פי' דקאמר צפירי חטאת הדר אמר הכל עולה לה' אלא הכל כעולה מה עולה אינה נאכלת אף אלו לא נאכלו. פי' דפר ושעירי עבודת כוכבים נשרפין וחטאת נקראין וכן היה ר' יהודה אומר על עבודת כוכבים הקריבום פי' כדכתיב וכי תשגו ולא תעשו וגו'.

מן התורה טבול יום נכנס במחנה לויה ובימי יהושפט גזרו עליו שלא ליכנס והוא שאמרו ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלם חצר בית י"י החדשה מאי חדשה שחידשו בה ואמרו טבול יום לא יכנס במחנה לויה ובמסכת כלים אמרו עזרת נשים מקדשת מן החיל שאין טבול יום נכנס לשם:

אמר אביי אמר קרא [והיה אם מעיני העדה] נעשתה לשגגה עד שתעשה שגגה על ידי אחרים דפשטי' דקרא מעיני העדה לא קאי אב"ד מדלא כתיב ונעלם מעיני העדה אלמא משמע דאציבורא קאי. ומ"מ מדכתיב נעשתה לשגגה ולא כתיב ועשו העדה בשגגה. אלמא משמע שנעשתה שגגה על ידי אחרים שהורו להם היתר. ורבא אמר אמר קרא כי לכל העם בשגגה. דמשמע שכל ישראל שגו בדבר וב"ד בכלל כל העם הם ובשגגת מעשה אי אפשר לכלול בית דין עם הצבור דהא אמרי' בסמוך מדכתיב נעשתה לשגגה מפקי ב"ד משגגת מעשה אלא ע"כ שגגת מעשה דכתיב בב"ד בשגגת הוראה איירי:

ה"ג כי שמעינא ליה לר' יהודה ז' שבטים ולא כמו שכתוב במקצת ספרים כי שמעי' ליה לרבי יהודה ב' שבטים דאף אששה מבעיא ליה משום דלא תני ר' יהודה לעיל גריר' אלא בז' שבטים ומסתבר למימר דדוקא רובא הוא דגררי למעוט' ומשום דמבעיא ליה אך בשבט א' טעו לכתוב ב' שבטים וליתא דמשבט א' עד ז' שבטים קא איבעי:

ובמאי אי בהוראת בית דינו ר"ש ל"ל. פרש"י ז"ל דהא לא מייתר ליה קרא לעיל להוראת ב"ד והא לאו ראיה היא דתלמודא קא דרשי לעיל הני קהלי אליבא דאינהו דתנאי ודריש לכל תנא ותנא לפום מאי דשמעי' ליה בקרא ההוא תנא ואי לאו דשמיע ליה בהדיא דר' שמעון פטר שבט שעשאו בהוראת ב"ד הוי מצי למימר דר"ש סבר כר' יהודה דדריש חד לדרשא זו כי היכי דדריש ליה ר' יהודה אלא ודאי אהא קא סמוך דקתני במתניתין וחכ"א אינם חייבין אלא על הוראת ב"ד הגדול בלבד ומדקתני חכמים מסתמא מכלל רבנן בני פלוגתייהו דר' יהודה ר"ש בכלל ולקמן מוכח דדוקא ר"ש היא ולא ר"מ:

ואימא עד דאיכא שני שבטים דהתם שבט יהודה ובנימין הוה וכן מוכח קרא (דתני) [דכתיב] בקהל יהוד' וירושלי' [וירושלים] היינו שבט בנימין שהיתה העיר בחלק בנימין כדמוכח בפ' איזהו מקומן (דף נד):

אלא אמר רב אחא בר יעקב מהכא הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים. תימה דמייתי האי קרא דליכא למשמע מניה וה"ל לאתויי מההוא קרא דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך כי זה הפסוק נאמר על לידת בנימין לבד ומהאי קרא מייתי בירושלמי כל שבט ושבט קרי קהל שנאמר גוי וקהל גוים יהיה ממך ועדיין לא נולד בנימין ומה שפי' רש"י בויחי יעקב ונתתיך לקהל עמים בשרני שעתיד לצאת ממני קהל ועמים לפי שאמר [לי] גוי וקהל גוים על מי אמר גוי לא על בנימין כשהוא אומר וקהל גוים הרי שנים אמור לבד מבנימין ושוב לא נולד לי בן אלא שעתיד א' משבטי ליחלק ומעתה אותה מתנה אני נותן לך. מה שכתוב כשהוא אומר וקהל גוים הרי שנים דמשמע דיש ב' אחרים לבד מבנימין לא מוקהל קדריש דע"כ אבנימין קאי דהא מוכח מיני' רבא דשבט א' איקרי קהל אלא מגוים (קאי) קדריש:

גמרא ובמאי אילימא בהוראת בית דינו ר"ש כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ור"ש ור"מ דדרשי תרי קהל לג"ש ולא אייתרי כו' עכ"ל כצ"ל ובתוס' הוה גרסי נמי בדר"ש תרי קהל כתיבי ע"ש והקשו בתוס' אשמעתין אליבא דר"ש נימא נמי ד' קהל כתיבי ואייתר ליה חד קהל למעשה תלוי בקהל ולא הוי צריך לאהדורי מקרא אחרינא מיהו ליכא למיפרך לדרוש ג' קהל כר"ש כו' ע"ש וכן יש להקשות בהיפך נמי לר"י נימא ג' קהל כתיבי כר"ש והוראה תלויה בב"ד ומעשה בקהל יליף ליה נמי מנעשתה בשגגה ומלכל העם בשגגה ולההיא גירסא ניחא הכא ודו"ק:

בד"ה אלא לאו ר"י היא כו' שאר שבטים בהדי עכ"ל כצ"ל:

בד"ה איבעיא להו מביאין פר לכל שבט ושבט כו' עכ"ל פי' לכל שבט ושבט שחטאו אבל אותן שלא חטאו אין מביאין לר"ש דלית ליה גרירא וק"ל:

גמ' יכול נאכלת חטאת ללוים ת"ל כו' כל חטאת נמי אינו נאכל ללוים אלא לזכרי כהונה ואפשר דנקט לוים דהיינו כהנים שנקראו בכ"ד מקומות לוים א"נ הלוים היו מביאין חטאת זה כשנתקדשו ואפשר שהיו אז ראויים לאוכלו ודו"ק:

בפרש"י בד"ה י"א שבטים כו' דב' שבטים אקרו קהל יהודה ובנימין אלא כו' עכ"ל אין זה מוכרח דהא ר' מאיר אית ליה ב' שבטים לא איקרו קהל ובפשיטות הו"ל לפרושי אחד עשר שבטים ודאי איקרו קהל לכולי עלמא אפילו לרבי מאיר ומשום דרובו ככולו ודו"ק:

גמרא הב"ע כגון שחטאו ששה שבטים כו'. נראה מדל"ק נמי או ז' אע"פ שאינן רובו ש"ק כדאמר לעיל (ג) מוכח דבזה לר"ש היו מביאין ח' פרים כדאמר לעיל בברייתא רש"א ז' שבטים שחטאו מביאין ז' פרים כו' ולא התנה שיהיו דוקא רוב הקהל וכן במתניתין אומר ח' פרים וקאי על ז' שבטים שהזכיר ר' יהודה והוא ודאי לא בעי שיהיו רוב הקהל לשיטת רש"י דא"ל גרירה לשאר השבטים לכאו"א פר אף בלא חטא אלא שבט א' ואין בו רוב הקהל דלא כשיטת הרמב"ם והרע"ב שכ' לעיל ודלא כפרש"י שכ' דאפי' בז"ש ואינן רובא לר"ש מביאין כולם פר אחד. אמת שרש"י פי' במתניתין וכגון דהוי רובן של ישראל אבל זה דוחק כיון שלא הוזכר תנאי זה במשנה: אבל גם בששה שבטים טעמא בעי לר"ש מדוע לא יביא כל שבט ושבט (ואפי' הן מיעוטו של קהל) כדתמהו התוס' ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהגמרא דנקיט הב"ע כגון שחטאו ששה שבטים ל"ד נקיט אלא דר"ל שבט אחד דוקא ולא נקיט ו' אלא משום שיגרת לישן דרשב"א וגם הוא ל"ד נקיט ששה אלא ה"ה חד ולא נקיט ו' אלא לאפוקי מרובא ועי' לשון רש"י לעיל בסוף ע"א דמוכח ג"כ הכי וכן בכ"מ ברפי"ב מהלכות שגגות לדעת הרמב"ם ע"ש וכן בפיה"מ וברע"ב פי' או רובן דמתניתין היינו רוב מנין ישראל אע"פ שהוא ממיעוט מנין השבטים כו' ואע"ג דבירושלמי איתא על דברי רשב"א לא אמרו אלא ששה והן רובו הא חמשה אע"פ שהן רובו ה"א פטורין ש"ס דילן פליגא עליה בהא:

שם שחדשו דברים כו'. בגה"ש יש ט"ס וכצ"ל בגימט' טבול יום אל יכנס במחנה של לוים:

שם אלא יכול תהא נאכלת חטאת ללוים. עי' רש"א ובתו"כ הגי' חטאת זו:

גמ' שחידשו דברים ואמרו טבול יום אל יכנס. בשו"ת זכרון יוסף בסופו בחידושיו כ' דלפני החצר החדשה גימטריא טבול יום לא יכנס במחנה של לוים:

רבא אמר מלכל העם בשגגה. פי' מדכתיב לכל משמע בין הב"ד בין הקהל כולם תלוים בשגגה דהיינו שגגת הוראה בב"ד ושגגת מעשה בקהל:

ילפי מעיני מעיני. תימה הלא לא ידעינן כלל דמעיני האמור בע"א פירושו ב"ד אלא מן מעיני האמור בשאר מצות כדתניא בספרא ומייתי לקמן בפרק שני לפי שיצאת ע"א לידון בעצמה יכול יהו חייבין על עקירת מצות כולה נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני מה להלן בב"ד אף כאן נמי בב"ד כו' ופרש"י דבע"א לא כתיב ב"ד כו' עד אלא מה להלן בב"ד דכתיב בפרשת ויקרא אף כאן ב"ד עכ"ל א"כ היאך מצי למילף כאן איפכא דהוראה תלויה בב"ד כו' בשאר מצות מן ע"א בג"ש מעיני מעיני ושמא י"ל דהברייתא דספרא שהבאתי אתיא כרבי יהודה דסתם ספרא רבי יהודה אבל ר"ש ור"מ פליגי עליה כן נ"ל:

אלא לאו רבי יהודה וכגון שחטא שבט א'. אם אינו טעות סופר האי וכגון שחטא שבט אחד נ"ל דיתור לשון הוא:

כגון שחטאו ששה שבטים והן רובן של הקהל ורשב"א היא. תימא מאי דוחקיה לאוקמה הברייתא הכי והא הוה מצי לאוקמה הברייתא כדקס"ד דמקשה מעיקרא דמיירי שחטאו שבעה ות"ק ר"מ והא דפריך ר"ש תמניא בעי יש ליישב ולומר דמיירי שחטאו שבעה שאינו רובו של הקהל ולכך ר"מ מחייב פר אחד כדאמר במשנתנו הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובן על פיהם מביאין פר משמע דכשעשו שבעה שבטים אע"ג שאינו רובו של הקהל מביאין פר וכן פי' בהדיא הרמב"ם ור"ע מברטנורה ור"ש סבר כיון דלאו רובא בגברא ורובא בשבטים כחד שבט דמי ומביאין פר אחד ופר לבית דין:

דכתיב ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלים וגו'. תימה למה לא יליף ליה מדכתיב וישמחו כל קהל יהודה וגו' דהשתא ליכא להקשות דילמא שאני ירושלים דהוה נמי בנימין כי השמחה של קהל יהודה היא השמחה עצמה דכתיב גבי קהל ישראל ששמחו שעשו הקרבן פסח א"כ מאי שותפות יש לבנימין לענין השמחה עם יהודה יותר מעם ישראל ושמא יש לומר שהשמחה של יהודה היתה יתירה משמחת שאר השבטים על שעשו הפסח בטהרה לפי שהיו קרובים לירושלים ונטהרו כולם ובאותה שמחה היה משותף בנימין שהוא אושפזיכניה דשכינה כדכתיב ובין כתפיו שכן:

טבול יום לא יכנס במחנה לויה. כתבו התוספות במס' פסחים פרק האשה ובפרק קמא דיבמות לא בכל מחנה לויה דמפתח הר הבית עד שער נקנור דהא בתוספתא ובספרי ובמס' כלים משמע דשרי בכולהו חוץ מעזרת נשים ואפילו טבול יום דזבין וזבות אלא מעזרת נשים ולפנים דסמוך למחנה שכינה קאמר כדתנן במסכת כלים עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם אבל בהר הבית היה נכנס וקרי חצר לעזרת נשים כדתנן פ"ב דמדות עזרת נשים היתה אורך קל"ה אמה וארבע לשכות היו בארבעת מקצועותיה של מ' אמה ולא היו מקורות וכן הם עתידות להיות כדכתיב ויוציאני אל החצר החיצונה וגו' וא"ת מנא ליה דגזרו על טבול יום דילמא על טמא מת גזרו שהיה מותר בכל מחנה לויה וי"ל דטמא מת אפילו בחיל גזרו שלא יכנס כדתנן במסכת כלים החיל מקודשת שאין עכו"ם וטמאי מתים נכנסין לשם:

אלא אמר רב אחא בר יעקב דכתיב ויאמר אלי הנני מפרך כו'. מכאן קשה לי על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ב מהלכות שגגות וכל שבט ושבט קרוי קהל שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודא וכו' שהרי כאן הביאו ראיה מפסוק זה ודחה רב אחא בר יעקב וכן קשה על הרמב"ם שכתב בפרק ב' מהלכות סנהדרין שנאמר והתיצבו שם עמך בדומין לך כו' והרי לעיל בגמ' הביאו ראיה מפסוק זה ודחו ואימא עמך משום שכינה כו' ואפשר שהרמב"ם תופס הדרשא הפשוטה יותר ואינו חושש לקושית רב אחא בר יעקב ה"ג אלא יכול תהא נאכלת חטאת הלוים ת"ל ופר שני שני לעולה כו' וכן הוא בתורת כהנים:

שני לעולה מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת. פי' אע"ג דמדינה היא נאכלת שהרי חטאת זו חיצונה היא אלא הוראת שעה היתה מה שנשרפה ולא נאכלה והטעם שהורו לשרוף אותו לפי שפר זה היו מביאין לכפר על הבכורות שעבדו ע"א כדברי רבי משה הדרשן ואע"פ שהיה מן הראוי שיביאו שעיר לחטאת שהוא קרבן הע"א ולא פר בן בקר גם זה הוראת שעה הוה כדפרש"י בחומש בפרשת בהעלותך:

מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת כיוצא בו א"ר יוסף כו'. סוגיא זו אישתמיטתיה מרש"י במסכת תמורה בפרק יש בקרבנות דמייתי שם להא שמעתתא דהכא ופרש"י כיוצא בו לא איתפריש היכא קאי עכ"ל שהרי אתפריש כאן דקאי על הא דדריש ר"ש ופר שני שני לעולה מה עולה לא נאכלת כו' ותמה אני על התוספות שכתבו שם על הא דא"ר יהודה אמר שמואל על ע"א שעשו בימי צדקיהו וז"ל ואתיא כמאן דאמר דאית ליה צבור בע"א כל שבט ושבט מייתי פר ושעיר ואמטו להכי הביאו שעירי חטאות שנים עשר לי"ב שבטים עכ"ל שהרי הגמ' מהדר ומסיק הכא דאתי' אליבא דכ"ע כדאמר בשלמא לרבי יהודה משכחת לה להני י"ב חטאות כו' ולר"ש נמי משכחת לה כגון כו' אלא לר"מ דאמר בית דין מביאין ולא צבור היכי משכחת לה כגון כו':

(ה רע"ב רש"י) ד"ה רבא אמר וכו' שיהו כולם תלוין בשגגת הקהל וכו'.—צ"ל: תלוין בשגגה. הקהל וכו'.

ור''ש ור''מ. דדרשי תרי קהל לג''ש ולא אייתר חד להוראה תלויה בבית דין אם כן הוראה תלויה בבית דין מנא להו: מעיני העדה נעשתה לשגגה. שתעשה לשגגה על ידי אחרים דהיינו על ידי הוראת ב''ד דהוראה תלויה בבית דין: רבא אמר כי לכל העם בשגגה. שיהו כולם תלויין בשגגת הקהל וב''ד דהוראה תלויה בב''ד ומעשה תלוי בקהל: הוה אמינא אפי' מיעוט. חטאו מביאין פר: הוה אמינא בית דין בהדי רובא. ולא יהו מביאין פר עד שיעשו בית דין עם הצבור דליבעי לבית דין הוראה ועשיה כתב רחמנא והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה שתעשה שגגה על ידי אחרים דהוראה בלבד תלויה בבית דין: ילפינן מעיני מעיני. כתיב הכא מעיני הקהל וכתיב בעבודת כוכבים והיה אם מעיני העדה: אבל חד שבט דליכא רובא לא. והוא הדין לשנים או שלשה שבטים: רבי שמעון תמניא בעי. פר לכל שבט ושבט ופר לבית דין: אי בהוראת בית דינו רבי שמעון לית ליה. דהא לא מייתר ליה (לא) קהל להוראת בית דינו: אלא לאו רבי יהודה היא. וקתני מה הן מביאין פר אחד אלמא לא מייתו שאר שבטים בהדיה: אמרי הכא במאי עסקינן וכו'. ותנא קמא רבי שמעון בן אלעזר הוא ורבי שמעון דאמר שני פרים קסבר פר לכל שבט ושבט דשבט א' איקרי קהל כגון שחטאו שבעה שבטים והן רובן של קהל דכי הויא רובא בגברי ורובא בשבטים הוא דמביא פר לכל שבט ושבט ופר לב''ד אבל היכא דאיכא ששה והן רובא או שבעה ואינן רובא כיון דלאו רובא בגברי ורובא בשבטים כחד שבט דמו ומביאין פר אחד ופר לב''ד: איבעיא להו שבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול לרבי שמעון מי מייתו. פר או לא מי אמרינן כי אמר ר' שמעון לחייב על כל קהל וקהל דשבט אחד איקרי קהל כגון שחטאו שבעה שבטים דהוו רובן אבל היכא דליכא רובא כיחיד דמו ופטורים דיחיד שעשה בהוראת ב''ד פטור או דלמא כיון דסבירא ליה דשבט אחד איקרי קהל לא שנא שבט אחד ולא שנא שבעה מביאין פר לכל שבט ושבט ופר לב''ד: אלא. הכא במאי עסקינן כגון שחטאו ששה וכו' דכיון דאיכא רוב רובא כל דהו קאמר דמביאין פר ופר לב''ד: אלא לאו רבי שמעון. וקתני שבט אחד חייב על הוראת בית דין הגדול אלמא כי אמר שבט אחד איקרי קהל אפי' כי חטא שבט אחד כמרובין דמו ומביאין פר ופר לב''ד והכי סבירא ליה לרבי שמעון דהיכא דאיכא רובא בגברי ורובא בשבטים מביאין פר לכל שבט אבל היכא דחטאו ששה והן רובן או שבעה ואינן רובן כשבט אחד דמו ומביאין פר ופר לבית דין מדקתני מה הן מביאין וכו' ולא מתוקמא רישא אלא כרבי שמעון בן אלעזר כגון שחטאו ששה וכו' וקאמר רבי שמעון שני פרים פר להו ופר לבית דין: מדכתיב קהל יהודה אלמא דשבט אחד איקרי קהל: ודלמא שאני שבט יהודה דהוה עמיה בירושלים שבט בנימין. ושני שבטים הוא דאקרי קהל אבל שבט אחד לא: אלא מהכא הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים וגו'. והיכא אמר ליה הכי דכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וגו' וכתיב ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך וגו': מאן הוה אתיליד ליה בההיא שעתא. כלומר מאן הוה עתיד למילד ההיא שעתא בנימין ושמע מינה דקאמר ליה רחמנא השתא מתיליד לך קהל אחרינא: י''א שבטים לא. בתמיהה והא אמרת דשני שבטים איקרו קהל יהודה ובנימין אלא ודאי הכי קאמר ליה דהשתא מתיליד לך קהל אחרינא אלמא שבט בנימין לבדו איקרי קהל:

ה"א עד דעבדי בית דין בהדי רובא כו'. תימה השתא אע"פ שמיעוט נשארו מצבור לא חיישינן כ"ש דלא ניחוש לבית דין כיון דרובא נינהו בשלמא אי הוי בעינן כולהו ניחא דליבעי בית דין בהדייהו: שבעה שבטים הוא דמייתו כו'. לר' יהודה דקאמר בברייתא לעיל אפילו שני שבטים ה"מ למיבעי אבל בב' שבטים לא אלא אמתני' מיבעי ליה דאיירי בז' שבטים: כגון שחטאו ששה שבטים והן רובן כו'. תימה א"כ מ"ט דרבי שמעון דלא מחייב אלא פר אחד הא לא אשכחן דפליג אר' יהודה אלא דבעי נמי פר לבית דין אבל מודה מיהו לרבי יהודה דשבט אחד איקרי קהל: הנני מפרך והרביתיך וגו'. תימה דשביק קרא דאמר הקב"ה ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך:

דף ה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד