הוריות ב ע"א

פרק ראשון - הורו בית דין

מתניתין:

דף ב - א

א. הורו בית הדין הגדול ^[1] הוראה בטעות, לפי ששגגו, והורו בטעות שמותר לעבור על פרט אחד, מתוך אחת מכל מצות האמורות בתורה. וכגון, באיסור אכילת חלב בהמה, אם אירע שטעו בית הדין הגדול, וסברו שסוג מסויים של חלב בהמה דינו הוא כשומן ולא כדין חלב, והורו שהוא מותר באכילה, בעוד שלפי האמת הוא חלב, ואסור באכילה, ועונשו כרת, למי שאוכלו במזיד.

והלך היחיד, ועשה מעשה לפי הוראתם של בית הדין, והרי הוא שוגג, היות שעשה את העבירה משום שהסתמך על פיהם של הסנהדרין, הרי הוא פטור מלהביא קרבן חטאת יחיד על שגגתו.

ופטור זה הוא, בין שעשו בית הדין עצמם מעשה על פי טעותם, ועשה גם אותו יחיד עמהן, כגון שאכל יחד עמהם את החלב הזה. בין שעשו הם תחילה לפי הוראתם המוטעית, ועשה היחיד אחריהן. ^[2] בין שלא עשו כלל בית דין על פי טעותם, ועשה היחיד לבדו בכל האופנים הללו, הרי הוא פטור מלהביא קרבן חטאת, מפני ששגגתו היתה משום שתלה בבית דין. וכל העושה מעשה עבירה משום שסמך על הוראת בית דין, הרי הוא פטור מחטאת.

ב. הורו בית דין הוראה בטעות, וידע אחד מהן [מהדיינים], ^[3] שטעו חבריו בהוראתם. או שהכיר באותה טעות תלמיד והוא ראוי להוראה.

אך אותו הדיין [שידע מהטעות של הסנהדרין], או אותו התלמיד הראוי להוראה, טעה טעות אחרת, שסבר כי יש מצוה לשמוע לדברי חכמים בדבר עבירה, אפילו אם הוא עצמו יודע שהם טועים, והלך ועשה מעשה על פיהן, הרי זה חייב קרבן חטאת של יחיד. זאת, משום שאין טעותו משום שהסתמך על הוראה שהורו בית דין, אלא שטעותו היא בכך שטעה לחשוב שצריך לשמוע בקולם לעבור עבירה אפילו אם הוא מכיר בטעותם.

וגם חיובו של הדיין הזה, הוא בין שעשו בית דין מעשה ועשה הוא עמהן. בין שעשו ועשה אחריהן. בין שלא עשו הם ועשה הוא -

הרי זה חייב חטאת, מפני שלא תלה בבית דין, שהרי הוא יודע שהוראתם טעות היא, אלא שטעה בכך שחשב שבכל זאת יש מצוה לשמוע לדבריהם.

ג. זה הכלל - התולה בעצמו, שהטעות היא שלו, חייב עליה חטאת.

והתולה בבית דין, שטעותו נובעת מהוראתן - פטור מחטאת.

וכיון שתלה בבית דין, הרי הוא נכלל עם הציבור העושים בהוראת בית דין, ומצטרף לחייבם פר העלם דבר [שחיובו הוא רק אם עשו רוב הציבור על פי הטעות של בית דין].

גמרא:

מביאה הגמרא מחלוקת בין שמואל לרב דימי, כיצד היא ההוראה של בית דין המחייבת להביא פר העלם דבר, ופוטרת את כל יחיד ויחיד מקרבן חטאת:

אמר שמואל: לעולם אין בית דין חייבין להביא פר העלם דבר על הוראה שהורו בטעות, ועשו רוב הקהל על פיהם, עד שיאמרו להם בית דין לציבור: מותרים אתם! אבל, אם יפסקו את הוראתם כפסק הלכה בלבד, מבלי שיאמרו להם "מותרין אתם", אינם חייבים בפר העלם דבר, כי עדיין לא נגמרה ההוראה שלהם.

וכן היחיד שעשה על פי הוראתם, אינו פטור מחטאת יחיד אלא אם אמרו בית דין "מותרים אתם". כי אם לא אמרו "מותרים אתם", לא נחשב היחיד שעושה על פיהם, כתולה בהוראתם. ^[4]

אבל, אין צורך שיאמרו "מותרין אתם לעשות".

רב דימי מנהרדעא אמר: אין בית דין חייבים קרבן העלם דבר על הוראתם אפילו אם אמרו "מותרין אתם", עד שיאמרו להם: מותרין אתם לעשות!

מאי טעמא? מדוע צריך שתהא הוראה למעשה, כדי לחייבם בקרבן העלם דבר, ולא מספיקה עצם הוראתם? - לפי שלא נגמרה הוראה עד שיאמרו "מותרין אתם לעשות". ^[5]

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא כרב דימי, שלא נגמרה הוראה עד שיאמרו מותרין אתם לעשות.

שהרי שנינו לגבי דיין שהוא "זקן ממרא", שנחלק על בית דין שבמקומו, והורה אחרת מהם, שהוא והחולקים עליו עולים לירושלים, ובאים לבית הדין הגדול. ואם פוסקים בית הדין הגדול שהוא טועה, ובכל זאת הוא ממשיך להמרות את דבריהם ולהורות לפי טעותו, הרי הוא חייב מיתה. אך אינו חייב מיתה עד שתהיה הוראתו לעשות מעשה.

וכך שנינו במסכת סנהדרין [פו ב]: אם חזר ה"זקן ממרא" מירושלים לעירו, ונשאר בהמראתו, אך לא הורה לעשות כדבריו, אלא רק שנה ולימד כדרך שלימד מקודם, הרי הוא פטור ממיתה. אבל אם הורה לעשות כהוראתו המוטעית, הרי הוא חייב מיתה, כדין זקן ממרא.

ומוכח מכאן שאין חיוב על הוראה אלא אם נגמרה הוראתו דהיינו, שהורה לעשות מעשה.

אמר רבי אבא: אף אנן נמי תנינא כדברי רב דימי, שרק הוראה לעשות מעשה היא הגורמת לחייב או לפטור מקרבן, לפי שכך שנינו במשנה במסכת יבמות [פז ב]:

אם בא עד אחד, והעיד שמת בעלה של אשה, וקבלו בית הדין את עדותו, ופסקו שהיא מותרת, ולפיכך הורו לה בית דין להנשא, אך היא לא עשתה כדבריהם, דהיינו שלא נישאה, אלא הלכה וקלקלה בזנות, ולאחר מכן בא בעלה, הרי היא חייבת בקרבן חטאת. ואף שבהוראת ההיתר להנשא נכללה גם הוראה שהיא אינה נחשבת לאשת איש, בכל זאת, היא אינה נפטרת מקרבן על חטאה כמי שתולה את מעשיו בבית דין, שהרי לא התירו לה לזנות, אלא רק הורו לה היתר להנשא.

וממה שנקט התנא "הורו לה בית דין להנשא", ולא אמר "התירוה", מוכח, שאין הוראת בית דין נחשבת הוראה גמורה, עד שיורו לעשות! ^[6] אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא כדברי רב דימי, שהוראת בית דין נחשבת הוראה דוקא כשהורו הבית דין לעשות כהוראתם. דקתני במשנתנו: הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה והלך היחיד וכו', פטור. ומדקתני הורו בית דין "לעבור", ולא קתני "הורו בית דין" גרידא, מוכח שאין הוראתם חשובה הוראה גמורה עד שיאמרו מותרים אתם לעשות.

ומסקנת הגמרא: אכן, ראיות אלו ראיות מוכיחות הן, ותו לא מידי! אין מה להשיב על ראיות אלו.

והלכה כרב דימי, שאין בית דין חייבין בפר העלם דבר, עד שיאמרו מותרין אתם לעשות.

איכא דאמרי: לא כך נחלקו שמואל ורב דימי מנהרדעא, אלא להיפך, וכך יש לשנות את מחלוקתם:

אמר שמואל: אין בית דין חייבין בפר העלם דבר עד שיאמרו להם לציבור: מותרין אתם לעשות כהוראה זו שהורינו! אבל אם אמרו "מותרין אתם", ולא אמרו "לעשות", אין זו הוראה גמורה, ואינם חייבין בפר העלם דבר.

רב דימי מנהרדעא אמר: אפילו אם אמרו בית דין "מותרין אתם" בלבד, נגמרה הוראה, וחייבין בית הדין להביא פר העלם דבר.

ולפי הלשון הזאת, הרי כל אותן המשניות שהביאו אביי ושאר האמוראים לעיל כסייעתא לרב דימי, מהוות עתה קושיא על דבריו. ולפיכך, אין לשנות בדברי אביי ושאר האמוראים "אף אנן נמי תנינא", אלא יש לשנותם בלשון תימה. וכך נשנו דבריהם:

אמר אביי לרב דימי: והא לא תנן הכי כדבריך, דתנן: חזר הזקן ממרא מירושלים לעירו ונשאר בהמראתו, אך לא הורה לעשות כדבריו אלא רק שנה ולימד כדרך שלימד קודם, הרי הוא פטור ממיתה. אבל אם הורה לעשות כהוראתו המוטעית, הרי הוא חייב מיתה כדין זקן ממרא! ומוכח שאין חיוב על הוראה אלא אם נגמרה הוראתו לעשות מעשה, ודלא כדרב דימי, המחייב הוראה גם בלא שהורו לעשות.

וכן אמר רבי אבא: והא לא תנן הכי כדברי רב דימי, שהרי שנינו גבי עדות אשה שמת בעלה, שאם הורו לה בית דין להנשא על פי עדות עד אחד, והיא לא נשאה אלא הלכה וקלקלה בזנות, ולאחר מכן בא בעלה, חייבת בקרבן חטאת, שלא התירו לה אלא להנשא!

ומכך שנקט התנא בלשונו הורו לה בית דין "להנשא", ולא נקט התירוה בלבד, מוכח שאין הוראתם נחשבת הוראה עד שיורו לעשות, אבל התירוה לבד אינה הוראה, ודלא כרב דימי.

וכן אמר רבינא: והא לא תנן הכי! דקתני במשנתנו הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה והלך היחיד וכו' פטור. ומדקתני הורו בית דין לעבור, ולא קתני הורו בית דין גרידא, מוכח שאין הוראתם נחשבת הוראה גמורה עד שיאמרו מותרין אתם לעשות.

ומסקינן: תו לא מידי. אכן, אין מה להשיב על הוכחות אלו.

שנינו במשנתנו: הורו בית דין לעבור וכו' והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם כו', פטור.

ודנה הגמרא: וניתני רק "והלך היחיד ועשה על פיהם, פטור".

תיבת "שוגג", למה לי לתנא לשנותה? והרי ודאי אם עשה היחיד על פי בית דין, שוגג הוא בכך!?

אמר רבא: משנתנו באה להשמיענו שיש שני אופנים שעבר היחיד על דבר איסור, ומכל מקום פטור מקרבן חטאת. האחד, כשעשה ועבר על פי הוראת הבית דין ממש. והשני, כשהצטרף למעשהו גם שגגת עצמו [כפי שיבואר]:

והיינו, בייתור של המילה "שוגג", באה משנתנו לאתויי, להביא ולומר, שאפילו באופן שהורו בית דין שחלב מותר, ואכל היחיד את החלב לא משום שהורו בו בית דין היתר, אלא משום מקרה, שטעה ונתחלף לו חלב [שהתירו בית דין] בשומן, ואכלו, שאכילת אותו החלב היתה בשגגת עצמו, שלא עשה כן מחמת שהורו הבית דין היתר בדבר, אלא משום שסבר ששומן הוא אוכל, ומכל מקום, הרי הוא פטור מקרבן חטאת. לפי שגם אם הוא היה יודע שחלב הוא אוכל, לא היה נמנע מלאוכלו, מחמת הוראת הבית דין שהתירוהו לחלב זה, וזה השמיענו התנא בתיבת "שוגג".

ובמה ששנינו במשנתנו "ועשה על פיהם", בא התנא ללמדנו את הדין הראשון, שכאשר עשה היחיד על פיהם ממש, כגון שהורו שחלב זה מותר, וידע שהוא חלב, ואכלו, כיון שלא נצטרף במעשהו שגגת עצמו, הרי הוא פטור, משום שתלה בהוראת בית דין.

ואיכא דאמרי, אמר רבא: יש לדקדק מיתור המילה תיבת "שוגג" להיפך:

דוקא אם היה שוגג על פיהם בלבד, הוא דפטור. אבל אם היה שוגג שלא על פיהם, כגון שנתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, חייב קרבן חטאת, משום שאינו תולה עצמו בבית דין.

מילתא דפשיטא ליה לרבא [הורו בית דין שחלב מותר, והתחלף לו חלב בשומן, שלפי הלשון הראשון פשוט לו לרבא שפטור, ולפי הלשון השני פשוט לו לרבא שחייב], קמיבעיא ליה לרמי בר חמא.

דבעי רמי בר חמא: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו - מהו?

ומביאה עתה הגמרא שוב את שתי הלשונות אליבא דרבא:

לשון ראשון:

אמר רבא: תא שמע, ממשנתנו, ששנינו בה: הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם כו'.

ויש לדייק, "שוגג", על פיהם, למה לי? מדוע הוצרך התנא להוסיף את המילה "שוגג", והרי כיון שעשה על פיהם, ודאי שוגג הוא.

אלא, לאו, האם לא, בהכרח, התכוון התנא לאתויי, להביא ולומר, שאפילו אכל משום שהוא שוגג, ולא משום שסמך על הוראת בית הדין, וכגון שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, הרי הוא פטור.

אך דוחה הגמרא: דלמא כוונת התנא להשמיענו להיפך, שדוקא כשהוא שוגג רק על פיהם, הוא דפטור. אבל אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב, היות ואינו נחשב כתולה בבית דין.

וללשון הזה, בא רבא להוכיח ממשנתנו שאם נתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, פטור. וכמו שאמר לעיל בלשון הראשון, ונדחית ראייתו.

ומביאה הגמרא את הלשון השני לפי רבא, שהיא להיפך:

איכא דאמרי, אמר רבא להוכיח ממשנתנו להיפך, שחייב:

תא שמע, הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם.

ומדייק רבא: מאי לאו, דווקא שוגג על פיהם הוא דפטור. אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב.

אך דוחה הגמרא: דלמא כוונת המשנה היא לומר, שיחיד העושה בהוראת בית דין פטור בכל ענין: או כשהוא שוגג, שנתחלף לו חלב בשומן, או כשידע שזה חלב ואכלו על פיהם, משום שהורו בית דין היתר בדבר.

ועתה אומרת הגמרא, שנידון זה, האם חייב או פטור כשהצטרפה שגגת עצמו להוראת בית דין, הוא תלוי בפלוגתא של אמוראים.

וכך שנינו: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו: רב אמר פטור, ורבי יוחנן אמר חייב ^[7].

מיתיבי לרבי יוחנן, המחייב, מהא דתניא בברייתא:

כתיב גבי קרבן חטאת [ויקרא ד]: "אם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה, ואשם".

מכך שאמר הכתוב "מעם הארץ", דרשינן "מעם", ולא כל עם הארץ ! פרט למומר, שאינו מביא קרבן על שגגתו.

רבי שמעון בן יוסי אומר משום רבי שמעון: אין למדין דין זה אלא מכאן: הרי הוא הכתוב אומר שם בפרשת חטאת "אשר לא תעשנה בשגגה, ואשם", וסמיך ליה קרא "או הודע אליו חטאתו אשר חטא. והביא אשמו".

ומשמע, דוקא במקום שאני קורא בו "אשר לא תעשנה" - שלא היה חוטא אם היה יודע שהוא דבר האסור, ומה שחטא הוא משום ששגג, שלא ידע שהוא איסור, אזי הוא מביא קרבן חטאת על חטאתו. אבל, באופן שאפילו אם היה יודע שזה דבר איסור גם אז לא היה פורש, כמו מומר, אז הוא אינו מביא קרבן.

לפי שכך הוא הכלל: השב מידיעתו, שאם היה יודע, היה שב ופורש מלחטוא, מביא קרבן על שגגתו. אבל היכא שלא שב מידיעתו, שגם אילו היה יודע שאיסור הוא, גם אז הוא לא היה שב ופורש הימנו, אינו מביא קרבן על שגגתו! ואם איתא כדברי רבי יוחנן, שבמקום אשר מצטרפת הוראת בית דין עם שגגתו חייב חטאת, תיקשי, הא בכהאי גוונא לא שב מידיעתו הוא! שהרי אפילו אם היה יודע שהוא חלב, גם אז הוא לא היה פורש הימנו, כיון שהורו בית דין שחלב מותר ^[8]!? אמר רב פפא: קסבר רבי יוחנן, כי גם כשהתחלף לו, נחשב "שב מידיעתו". כיון דכי, אילו היה מתידע, נודע להם לבי דינא שטעו בהוראה זו, הדרי בהו, היו חוזרים בהם והיו אומרים שחלב אסור, ואזי הוא נמי הוה הדר ביה, והיה פורש מחלב זה, אם כן, שפיר "שב מידיעתו" קרינן ביה, וחייב חטאת על שגגתו שהתחלף לו, כיון שלא תלה לגמרי בבית דין.  8א 

אמר רבא: מודה רב, אף על גב שלדעתו אותו יחיד שהצטרפה הוראת בית דין עם שגגת עצמו אין דינו כיחיד החוטא בשגגה, ופטור מלהביא חטאת, מכל מקום, מודה הוא שאינו משלים לרוב ציבור.

דהיינו, אין בית דין מביאין פר העלם דבר אלא אם חטאו רוב הציבור על פי הוראתם, ואם רק מחצה מן הציבור עשו על פי בית דין, ויחד עם אותו יחיד יש רוב ציבור, אין הוא מצטרף למחצית הציבור להשלימו לרוב, להחשב שרוב הציבור שגגו על פי הוראת בית דין ^[9].

מאי טעמא? - אמר קרא, לגבי פר העלם דבר, "בשגגה". ודרשינן, שאין מביאין פר העלם דבר עד שיהיו כולן חוטאין בשגגה אחת, שתהא שגגת כולם שווה, ואילו כאן אותו יחיד הרי שגג גם בשגגה אחרת, שסבור היה ששומן הוא אוכל. ^[10]

שנינו בתחילת משנתנו: בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשה אחריהן, ובין שעשה הוא בלבד, הרי זה פטור מחטאת יחיד.

ודנה הגמרא: למה ליה למיתנא כל הני, את כל שלשה האופנים?

בשלמא רישא, שפיר שנינו בה שבכל האופנים הללו פטור, משום שכך היא דרך המשניות, "לא זו, אף זו" קתני, דהיינו, לא מיבעיא האופן הראשון, כגון שעשה עמהם, שנחשב ודאי תולה בבית דין, ופשיטא שהוא פטור, אלא אף באופן השני, כגון שעשה אחריהם, גם בזה נחשב כתולה בבית דין, ופטור. ומוסיפה המשנה להשמיענו אפילו באופן השלישי, שאין פטורו דוקא באופן שעשה עמהם או אחריהם, אלא אף אם לא עשו בית דין כלל ועשה הוא לבדו על פיהם, בכל זאת נחשב גם הוא כתולה בבית דין, ופטור.

אלא סיפא, דאשמועינן לחיובא, ששנינו "הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו", ושבה המשנה לשנות בה את שלשת האופנים הללו שבכולם חייב משום דלא הוי תולה בבית דין, לכאורה תיקשי, הרי איפכא מבעי ליה למיתנא: הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו וכו' והלך ועשה על פיהם, בין שלא עשו ועשה, חייב, שאינו תולה עצמו כל כך בבית דין, ואפילו עשו ועשה אחריהם, שנחשב יותר כתולה בבית דין, מכל מקום חייב. ואפילו עשה עמהם גם כן חייב!?

הורו ב"ד. במצות עשה כגון פסח ומילה או לא תעשה דלית בה כרת וחטאת כגון שפיכות דמים וכיוצא בזה ליכא קרבן כלל. ואם הורו (בשורת) [בזולת] התנאים הנזכרין ועשו מיעוט הקהל על פיהן והוא הדין ליחיד כל אחד מביא קרבן חטאת דקיי"ל כחכמים שאמרו יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ואם כשהורו עשו הן ולא עשה אחד מן הקהל אין מביאין פר אלא כל אחד ואחד מביא קרבן יחיד שנא' ועשו מעשה תלוי בקהל והוראה בב"ד ואם הורו ועשה אחד מזיד על פיהן אם ידע שלא כדת הורו וכי אין חכמה נגד ה' פטור מקרבן. ואם טעה במצוה לשמוע דברי חכמים חייב בקרבן וה"ה לקהל או רובו אם טעו במצוה לשמוע דברי חכמים הפר הקרב ואם חזרו וטעו מה שהורו כגון שידעו שהתירו איסור אבל שכחו מה היה הוא הדין. זה הכלל נקוט בידך כל היכא דתשכח פטור [פטור] ב"ד מזה הפר הוא אבל קרבן יחיד איכא. ובזה שביארנו דיי לפתוח בין תבין. ועיקר כל זה (מצוי) [תמצא] בזה הפרק (דף ד ב) באותה ששנינו הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין:

אמר שמואל אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להן מותרים אתם. פירוש אין ב"ד חייב להביא פר עד שיאמרו לקהל מותרין אתם. אבל אם לא אמרו מותרין אתם אלא שנו כדרכן והלכו הקהל ועשו הרי כל אחד וא' מביא כשבה או שעירה. דקסבר שמואל דבאמירת מותרין אתם נגמרה הוראה:

רב דימי מנהרדעא אמר אפילו אמרו מותרין אתם אין הפר בא דעדיין לא נגמרה הוראה. [עד כו'] יש שומע מהא דהלכתא כמאן דאמר דב"ד מביאין פר משלהן דאם איתא דלא. לימא אין הורית ב"ד הוריה עד שיאמרו כו' אי נמי לימא אין חייבין אמאי אמרו ב"ד ותו הא דתנן בפ"ב (לקמן דף ז א) שאין ב"ד חייבין ליתני שאין חייבין. ובפרקין גופיה (דף ד ב) תנן סתמא הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין מביאין פר ותו מדאוקימנא לקמן ההיא דתניא ב"ד מביאין על ידיהן כרבנן. ויש מי שפירש (אמר) [הא דאמר] שמואל אין בית דין חייבין. בין למ"ד ב"ד מביאין בין למ"ד צבור מביאין:

אמר אביי אף אנן נמי תנינא בפרק אלו הן הנחנקין דגמר הוראה כשאומר המורה עשו דתנן לענין זקן ממרא חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שלימד פטור הורה לעשות חייב. פי' דאלמא גמר ההוראה כשמורה לעשות:

אמר רבא אף אנן נמי תנינא ביבמות פ' האשה שהלך בעלה.

הורוה ב"ד להינשא והלכה וקלקלה. פירוש נישאת לכהן גדול ואח"כ בא בעלה תצא וחייבת בקרבן שלא התירוה אלא להינשא פי' בהיתר ואילו עשית כך פטורה היתה מן הקרבן ביופי כח ב"ד דאלמא הכי קאמרו לה מותרת את להנשא דאי אמרו לה מותרת את סתם הוה משמע לכל אדם:

אמר רבינא אף אנן נמי תנינא בפירקין הורו ב"ד לעבור על אחת כו'. ותו לא מידי כלומר (משלהן) [משלשתן] נשמעינה ואין אנו צריכין לדב' אחר. דמשמע שאמרו לו עשה כך היינו (עבירה) [הוראה]:

איכא דאמרי אמר שמואל אין ב"ד חייב עד שיאמר להן מותרין אתם לעשות רב דימי מנהרדעא אמר אפילו מותרין אתם נגמרה הוראה. אמר אביי והא אנן לא תנן הכי כו' וקי"ל כשמואל בלישנא בתראה דדייקי מתניתין הכי:

פיסקא והלך יחיד ועשה שוגג על פיהם אקשינן למה לי' למיתנא שוגג [ניתני] והלך יחיד ועשה על פיהם פירוש דליכא לאיסתפוקי בהא דבין מזיד ובין שוגג פטור הוא מזיד לאו בר קרבן הוא שוגג הא תלה בב"ד כסבריה דהאי תנא.

אמר רבא תנא שוגג לאשמעינן דאי הורו ב"ד שחלב מותר לאכול והלך הוא ואכל חתיכת חלב והוא חושב שהוא שומן דפטור דהא אילו הודיעוהו שהוא חלב לא היה נמנע מאכילתו דבכלל היתר הוא בעיניו. ואי קשיא לך אמאי פטור והא עקרי כל הגוף בהורייתן. טעמא מפורש בתוספתא (פ"א) הורו ב"ד לעקור את כל הגוף. אמר אין דם בתורה אין חלב בתורה אין פיגול בתורה הרי אלו פטורין. פי' מפר. לבטל מקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבין כיצד יש חלב בתורה אבל אין חייבין אלא על חלב הקרב לשמים כו'. פי' דקטעו בקרא דכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה וגו' אי נמי חלב שעל גבי הקיבה והדקין כמפרש לקמן (ז ע"ב):

א"ד דדייק רבא ממתניתין דקתני שוגג על פיהם פטור כלומר כשהיה שגגתו בדבר שהותר לו על פיהם.

אבל אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו דשגגתו אינה בדבר שהותר על פיהן. דשומן מעיקרא שרי וקאי:

מלתא דפשיטא ליה לרבא מבעיא ליה לרמי בר חמא דבעי הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף חלב בשומן ואכלו מהו. פי' לדעת האי תנא:

אמר רבא ת"ש דתנן הלך היחיד ועשה שוגג על פיהם. שוגג על פיהם למה לי. לאו לאתויי הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו דפטור ודחינן דלמא הכי קאמר שוגג על פיהם הוא דפטור אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב. אית דאמרי אמר רבא ת"ש הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם פטור מאי לאו שוגג על פיהם פטור הא נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב. ודחינן דלמא הכי קאמר והלך יחיד ועשה דמשמע הדבר שהורו כגון שהתירו החלב והלך ואכלו או שוגג [או] על פיהם. דודאי לאתויי הך תני ליה. ס"א ועשה או שוגג [או] על פיהם בפלוגתא הורו בית דין שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור (ושמואל) [ור"י] אמר חייב פי' לדעת תנא דמתניתין ומותבינן אר' יוחנן מהא דתניא בספרא ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. מעם הארץ פרט למומר. פי' שאם חטא בשוגג אינו מביא קרבן. דכל עבירה שהתירה אדם לעצמו נקרא עליה מומר. עכשיו אם היה זה נהוג לאכול חלב במזיד ואכלו פעם אחת בשוגג אינו חייב להביא ותניא בתוספתא האוכל שקצים הרי זה מומר [כו'] עד ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף הלובש כלאים ר' שמעון בן יוסי אומר משום ר' שמעון מה ת"ל אשר לא תעשינה השב מידיעתו. פירוש אם ידוע שאילו הודיעו אדם כשהיה אוכל החלב חלב הוא זה כי היה פורש אותו יביא קרבן על שגגתו יצא מומר שאינו שב מידיעתו פי' הכי קרי בי' ר"ש אשר לא תעשינה. כלומר נפש שאין עושה בדעתה חייבת והאי דנתחלף לו חלב בשומן אילו נאמר לו חלב הוא זה לא היה פורש דבחזקת היתר הוא החלב בעיניו דהא התירוהו לו ב"ד וכל זה מפורש בפרק ג' מזה המסכת. אמר רב פפא קסבר ר' יוחנן דכיון דאילו נודע לב"ד כי אסור הוא היו חוזרין מהוראתו ומחזירין אותו ממה שהורוהו והיה חוזר שב מידיעתו קרינן ביה:

אמר רבא אע"ג דסבר רב דהיכא דהורו ב"ד דחלב מותר ונתחלף לא' חלב בשומן ואכלו דפטור מודה שאם אכלו חצי הקהל באותה הוראה דלא מייתי ב"ד פר אלא כל אחד מייתי כשבה או שעירה. שאין זה שנתחלף לו חלב בשומן משלים לרוב הצבור לאתויי פר אלא ודאי לא מצטרף מ"ט דאמר קרא לשגגה. פי' דכתיב בפרשת שלח לך והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה עד שיהיו כולם בשגגה אחת (ופי) [ופר] ילפי' מעיני מעיני. וקי"ל לסבריה דתנא דמתני' כר' יוחנן דאע"ג דאינה משנה (מאי הוא) [מיהו] שקלו וטרו לטעמיה:

פיסקא בין שעשו ועש' עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בב"ד. ואקשינן למה לי למיתנא כל הני פי' ליתני שלא עשו ועשה. והנך תרי בבי ליתו בק"ו ופרקינן לא זו אף זו קתני. פי' לא זו שעשו ועשה עמהן דאיכא למימר משום דעבד בהדייהו הויא תליה גמורה. אף אם עשו ועשה אחריהן פטור ולא זו שעשו ועשה אחריהן דעשו ב"ד בעלמא. אף זו אם לא עשו ב"ד כלל ועשה פטור. ואקשינן אי הכי סיפא דקתני הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד שראוי להוראה והלך ועשה על פיהן בין עשו ועשה עמהן כו' כקמייתא. דלחיובא איפכא מסתבר' פי' הואיל ואמרת לא זו אף זו קתני כן היה לו לשנותה או תלמיד שראוי להוראה והלך ועשה על פיהן בין שלא עשו ועשה בין שעשו ועשה אחריהן בין שעשו ועשה עמהן:

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת הוריות אמנם היא מסדר נזיקין והורגלנו בלמודה אחר מסכת ע"ז לסבה אשר הזכרנו בפתיחת זה החבור והיא כוללת שלשה פרקים וסדרם לפי שטתנו א' הורו בית דין ב' הורה כהן משיח ג' כהן משיח שעבד וענין המסכתא אמנם הוא סובב על מה שכבר ידעת שכל העובר בשוגג על לא תעשה שזדונה כרת חייב להקריב קרבן חטאת קבועה חוץ ממגדף שפטור מכלום בשוגג מפני שאין בו מעשה וחוץ מטמא שאכל קדש או נכנס למקדש בשוגג שדינו בעולה ויורד וכבר מנו גדולי המחברים מנין אלו ששגגתן חטאת קבועה לארבעים ושלש יתבארו במקומם בע"ה וכבר התבאר במקראות שיש חלוק בקרבן זה בין שגגת ע"ז לשגגת שאר עבירות ששגגת ע"ז בעז בת שנתה לחטאת והוא האמור בפרשת שלח לך ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת ואין בזה הפרש בין הדיוט למלך או כהן משיח אלא כל היחידים שוים בחטאת זו ובשגגת שאר עבירות כהן משיח מביא פר והוא האמור בפרשת ויקרא אם הכהן המשיח יחטא והקריב פר בן בקר תמים לחטאת ומלך מביא שעיר והוא שאמור שם אשר נשיא יחטא והביא את קרבנו שעיר עזים לחטאת והדיוט מביא שעירת עזים או כבשה והוא שאמור שם ואם נפש אחת וגו' והביא קרבנו שעירת עזים וכו' ואם כבש יביא קרבנו נקבה תמימה יביאנה ויש בשגגת עבירות אלו קרבן אחד לצבור והוא שכל ששגגו בית דין בהוראה להתיר אחת מעברות אלו ששגגתן חטאת קבועה וטעו רוב העם על סמך הוראתם ואח"כ נודע להם טעותם מביאים קרבן והעושים פטורין ויש קצת חלוק בהם גם כן בין שגגת ע"ז לשגגת שאר עבירות שבשגגת הוראת ע"ז מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת מכל שבט ושבט והוא שאמור בפרשת שלח לך והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר לעולה ושעיר עזים אחד לחטאת וקבלה היא ביד רבותינו שכל אותה פרשה שבסדר שלח לך בשגגת ע"ז אם להוראה אם למעשה ואם שגגו בהוראתם בשאר עבירות מביאין פר מכל שבט ושבט והוא האמור בפרשת ויקרא ואם כל עדת ישראל ישגו והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת וכל שבט ושבט אקרי קהל כמו שיתבאר נמצאו בשגגת הוראת ע"ז שנים עשר פרים לעולה ושנים עשר שעירי עזים לחטאת והם הנקראים שעירי ע"ז והם נשרפים ובשגגת הוראת שאר מצות י"ב פרים לחטאת והם נשרפים ואלו הם נקראים פר העלם דבר של צבור ובא ענין זאת המסכתא לבאר דין קרבנות אלו ועל איזה צד הם באים ועל זה יחלקו עניני המסכתא לשלשה חלקים האחד בפרט קרבנות צבור שפרשנו ענינם דרך כלל על איזה צד הם באים מן הצבור והעושים פטורים ועל איזה צד הצבור פטורים והעושים חייבים קרבן עצמם והשני בפרט עניני קרבן כהן משיח ונשיא ובקצת ענינים שבבית דין וכהן משיח עם קצת דינין כלליים בענין אשם תלוי והשלישי בביאור מי שהוא נקרא נשיא ומי נקרא משיח החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון והחלק השני יתבאר בפרק שני וקצת פרק שלישי והחלק השלישי יתבאר בפרק שלישי זהו יסוד המסכתא דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והפרק הראשון יסוד הכונה בו לבאר עניני החלק הראשון ורובו יסוב על חמשה ענינים הראשון לבאר על איזה צד נקראו העושים סומכים על הוראת הבית דין שיהו פטורים מלהביא קרבן מצד עצמם ועל איזה צד אין נקראים סומכין עליהם ויתחייבו מצד עצמם השני שיש צדדים שהצבור פטורים מפר העלם מצד ההוראה אע"פ שטעו בהוראת בית דין ועשו מעשה על סמך הוראתם וחייבין מצד עצמן כהדיוטות ומבאר איזה הוראה פטורים עליה ויתחייבו העושים מצד עצמם ואיזו חייבים השלישי שיש צדדים אחרים שפוטרין את הצבור מפר העלם ומחייבין את העושים לא מצד ההוראה אלא מצד גוף הבית דין שאין הוראתן מחייבת קרבן הרביעי כשנתערב שם זדון עם שגגה על איזה צד יתחייבו העושים על פיהם קרבן מצד עצמם ועל איזה צד יתחייבו הצבור ועל איזה צד יפטרו כלם החמישי מנין הקרבנות ומי מביאם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר הורו בית דין לעבור על כל אחת מכל מצות האמורות בתורה ר"ל ממין אלו שהזכרנו והם שזדונן כרת ושגגתן חטאת קבועה כגון שהורו לאכול חלב הקיבה לא שהתירו חלב בכלל שהרי כל שטעו לעקור גוף מצוה מכל וכל יתבאר למטה שאין זו הוראה אלא שהתירו מקצתה כגון שהורו להתיר חלב הקיבה והלך היחיד ועשה על פי הוראתם פטור שהרי נתלה בבית דין ומ"מ יתבאר בגמ' שזו דברי יחיד אבל לדעת חכמים יחיד או מעוט צבור שעשו על פיהם חייבין קרבן יחיד ואין קרבן לצבור אלא כשנכשלו בהוראתם רוב קהל ואחר שכן אתה צריך לפרש דרך פסק והלך כל יחיד ויחיד עד שטעו בה רוב צבור ועשו שוגגין על סמך הוראתם ר"ל שאף הם מדמים עליהם שהוראתם נכונה בין שעשו הבית דין ועשה עמהם או אפילו עשו הם תחלה ועשו היחידים אחריהם או אפילו לא עשו הם כלל ואילו היחידים עשו הואיל ועל סמך הוראתם עשו הם פטורים מקרבן יחיד ובית דין חייבים ר"ל הצבור על ידם בפר העלם כשנודע להם שטעו שאין לנו בהם אם עשו אם לא עשו אלא על הוראתם שסמכו עליה רוב העם ונכשלו והעושים פטורין אחר שתלו בבית דין שסמכו עליהם הורו בית דין וידע אחד מהם ר"ל מן הבית דין או אחד שהוא תלמיד או ראוי להוראה והלך ועשה על פיהם ולא נפקע ממנו דין שוגג מפני שהוא טועה וסובר שמצוה לשמוע דברי חכמים אלא שאין זו שגגה גמורה לענין המעשה ואין זה תולה בבית דין ומ"מ אינו מזיד שהרי טועה במצוה לשמוע דברי חכמים ומעתה הוא חייב אפילו עשו ועשה עמהם ואין צריך לומר עשה אחריהם וכל שכן עשה ולא עשו וחייב מצד עצמו ואינו מצטרף עם שאר הקהל ואם לא היה שם רוב קהל בחוץ מאלו שידעו באיסור וטעו במצוה לשמוע דברי חכמים צבור פטורין והעושים חייבים אבל מ"מ עם הארץ שהרגיש בטעותם פטור שאין ידיעתו מבוררת כל כך ומצטרף לכל השוגגים על פי הוראתם:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

לעולם אין בית דין חייבין קרבן בהוראתם שנכשלו רוב העם אחריה אא"כ אמרו בפירוש למקצת בני אדם מותרין אתם לעשות אבל אם ראו בהם שנשאו ונתנו בלבד ונמנו וגמרו ביניהם שהוא מותר ונכשלו אחר אותה ההוראה או אפילו אמרו להם מותר הוא או מותרים אתם הואיל ולא אמרוה למעשה והוא שיאמרו בפירוש מותרים אתם לעשות בית דין והצבור פטורים והעושים חייבין כל אחד בקרבן יחיד הא כל שאמרו מותרים אתם לעשות וטעו רוב העם אחריהם חייבים הבית דין והעושים פטורין:

זקן ממרא האמור בתורה למיתת חנק הוא חכם שהגיע להוראה ונסמך בסנהדרין שחלק על בית דין הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או שמ"מ הוראתו מביאה לידי כך או בתפילין ואף באלו דוקא שהוא מורה הלכה למעשה או שיעשה הוא על פי הוראתו ומעלין אותו לירושלים ומודיעין אותו שכך הוא הדין וחוזר לו ואם אחר שחזר לעירו שנה ולמד כמה שהיה רגיל פטור אבל אם הורה לעשות או שעשו בהוראתו חייב מיתה ואין צריך התראה אחרת כמו שהתבאר במקומו:

בית דין שהורו התר כגון שהתירו אשת איש לינשא בעד אחד ונמצא בעלה חי אפילו טעו רוב נשים אחריהם בית דין פטורים והם ובעליהם האחרונים חייבין חטאת על שגגתם ולא סוף דבר אם לא נשאו על פיהם אלא שקלקלו שהרי הבית דין מיהא לא התירום בזנות אלא אף בנישאו שאין זו הוראה אלא טעות ואע"פ שגדולי הרבנים כתבו במסכת שבת פרק חבית קמ"ה ב' שעד אחד נאמן באשה דמשום עגונא אקילו בה רבנן ואפקעינהו לקדושיה במחילת כבודם אין דבריהם נכונים והרי סוגיא זו מבארת סתירת דבריהם לגמרי ואין הטעם אלא ממה שאמרו שם דייקא ומנסבא וכן אם התירו מלאכה בשבת וטעו רוב העם אחריהם מצד שהיו סבורים שהוא לילה וזרחה חמה שאין זו הוראה אלא טעות וכן כל כיוצא בזה יש אומרים שאם נשאת בעד אחד אף היא פטורה מן הקרבן מפני שהיא כמזידה שלא התירוה אלא מטעם דייקא ומנסבא אבל אם נשאת בשני עדים כבר דקדקה כראוי והיא שוגגת גמורה וחייבת קרבן ואע"פ שבמסכת יבמות הוזכרה כן אין הדברים נראין לענין פסק:

בית דין שהורו התר בחלב הקיבה ובא אחד ואכל חלב הקיבה בטעות והוא שסבור עליו שהוא שומן ואכלו בחזקת שומן אע"פ שאם ידע שהוא חלב היה אוכלו מצד הוראתם מ"מ עכשו מיהא אינו אוכל מצד ההוראה אלא מצד שגגתו וחייב להביא קרבן יחיד ואינו מצטרף עם השוגגין להשלימן לרוב צבור וכל שאינן רוב בחוץ ממנו בית דין וצבור פטורין והעושים חייבין שכל שהוא חייב מצד עצמו אינו מצטרף עם האחרים להשלימן לרוב שנאמר לכל העם בשגגה עד שיהו כלם בשגגה אחת שמא תאמר והרי זה אינו שב מידיעתו וכל שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו מ"מ אלו נודע טעותם לבית דין וחזרו בהם אף הוא חוזר בו וכל שהוא בדרך זה שב מידיעתו הוא:

מקבלין קרבנות מן הגוים ר"ל עולת נדר או נדבה לבד אבל המשומד אם הוא משומד לכל התורה או לע"ז או לחלול שבת בפרהסיא הרי הוא פחות מן הגוי ואין מקבלין ממנו שום קרבן אבל משומד לעברה אחת מקבלין מהם קרבן בכל שגגותיהן חוץ משגגת עברה שהם משומדים בה ר"ל שאם הוא משומד לאכול חלב במזיד אפילו לתיאבון ואכלו עכשו בשוגג ורוצה להביא קרבן על זה אין מקבלין ממנו שכל שאינו שב מידיעתו אין מקבלין קרבן על שגגתו אבל משומד לאכל חלב ששגג בדם מקבלין ממנו קרבן על הדם וכן כל כיוצא בזה וכבר כתבנוה במסכת חולין:

הורו ב"ד וידע א' מהן שטעו או תלמיד שהוא ראוי להוראה וכו' הרי זה חייב מפני שלא תלה בב"ד. לא זו אף זו קתני לא מיבעיא ידע אחד מסנהדרין גופייהו דטעו דחייב דלא נגמרה הוראה בהסכמת כולן אלא אפי' אחד מן התלמידים הדנים לפניהם בקרקע וראוי להוראה חייב ולא מיבעי' ראוי להוראה אלא אפי' גמיר ולא סביר ונראה לו לפי מה שלמד שטעו בב"ד חייב דכל שאין דעתו מסכמת לדעת ב"ד תולה בדעת עצמו דתנן במתני' לקמן (דף ד:) שוגגין ועשו מזידין פטורין אלמא דכיון דנראה לצבור שטעו לא הוי הוראה הה"נ יחידי ואמרינן נמי זה הכלל התולה בעצמו חייב לאתויי מבעט בהוראה. מי שרגיל לבעט בהוראה אע"פ שעתה הוא מסכים עם ב"ד מיקרי תולה בעצמו ולכ"ש כל אדם שאין דעתו מסכמת עם בית דין:

גמ' אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם. פי' ששאלו לב"ד מה אנו לאכול חלב שע"ג הקיבה ואמרו להם מותרין אתם לאכול לאפוקי אם שנו ולמדו להם בבית המדרש שמותר דלא הוי הוראה. והקשה הרמ"ה ז"ל מה חלוק יש בין מותרין אתם ובין מותרים אתם לעשות. ופי' דמותרין אתם דקאמר שמואל לא מיירי ששאלו אם מותרין לאכול דאם אמרו להם מותרים אתם היינו מותרין אתם לעשות דבשאלת השואל תלויה ההוראה ולא בתשובת המורה דכיון ששאלוהו אם מותרין לאכול יודע המורה כשיאמר מותרין אתם שיאכלו על פיו וכשאמר להם מותרין אתם הוי כאילו אמר להם מותרין אתם לעשות אלא מיירי ששאלו להם הוראה [מה] אנו להורות היתר בחלב שעל הקיבה ואמרו להם מותרין אתם דאע"ג דלא הורו אותם לעשות אלא להורות לאחרים הוראה הוי. ולא נהירא לן דכיון שידע המורה ששאלו כדי להורות היתר לכל שואל יותר ה"ל לדקדק בדבריו (וכ"ש) [וכשהוא] הורה להם היתר כ"ש דהוי הוראה. ונראה לי לפרש כההיא דקתני בבבא בתרא בפרק יש נוחלין (דף קל:) ת"ר אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו הלכה למעשה שאל ואמר הלכה למעשה ילך ויעשה. ותו אמרו התם א"ל ר' אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה נעבד. א"ל (דע) [עד] דאמרי לכו הלכה למעשה כלו' אפי' אם ישאלו לו אם הלכה כך ויאמר להם הלכה כן לא יסמכו ע"ז לעשות מעשה עד שישאלו ממנו פעם שנית בשעת מעשה לפי שכשהאיסור מזומן לו לעשות מיד אז מדקדק המורה בדבריו שלא תארע ע"י תקלה וה"פ הכא אם שאלו להם ואמרו להם מותרין אתם אף בשלא בשעת מעשה קאמר שמואל דהוי הוראה. ורב דימי דקאמר כההיא דפ' יש נוחלין:

אמר רבא אף אנן נמי תנינא הורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה ב"ד אלא להנשא. דקדק רש"י ז"ל מדקתני הורוה ב"ד להנשא ולא קתני התירוה ב"ד שלא נגמרה הוראה עד שיאמרו מותרים אתם לעשות. והקשה הרמ"ה ז"ל דמה לי הורוה ומה לי התירוה. אידי ואידי חד הוא דהא רב דימי מנהרדעא דהוא מרי דשמעתתא במותרים אתם לעשות סגיא ליה. ועוד הא בהדיא קתני שלא התירוה אלא להנשא אלמא לענין נישואין בהתירוה להנשא סגיא ליה ופי' דהכי דייק (דחשי') [דחזינן] הכא כשהתירוה לינשא הוציאוה מכלל אשת איש לכל דבר ועשאוה פנויה אפ"ה בשקלקלה לא מיקרי תולה בב"ד אלמא לא מיקרי תולה בדעת ב"ד אלא באותה מעשה עצמה שהורו בו היתר ואע"פ שהמעשה הוא יוצאה מכלל דהוראה זו אמנם (דנראה) [דהוראה אינה] אלא להיותו מותר באותה מעשה עצמה ומזה יש ללמוד דלא מיקריא הוראה עד שפרשו היתר העשיה. ונ"ל לישב לשון רש"י ז"ל מדקתני ברישא הורוה ב"ד להנשא ולא קתני התירוה ב"ד כדקתני בסיפא ש"מ שבכל מקום (שהשרכה) [שהצריכו] הוראה הוי דוקא עד שיורו לעשות ולהכי תנא ברישא הורוה ב"ד ובסיפא התירוה (שיורו) להנשא לאשמעינן דכל הוראה במותר לעשות:

מעם הארץ פרט. פרש"י ז"ל דמעוט מעם הארץ קא דרשי מע"ה ולא כל עם הארץ והק' הרמ"ה ז"ל אי (עם) [מעם] הארץ מקצת מעם הארץ ממאי דלמעוטי [מומר] לימא למעוטי כולו קהל קא אתי. ותו הא בהדיא אמרינן לקמן דמעם הארץ לרבויי קא אתי ופי' דממעטינן [מומר] מעם הארץ דלאו בכלל עם הארץ הוא כדדרשי' (יבמות כב: וש"מ) גבי נשיא בעמך בעושה מעשה עמך. ולא נהירא כלל דהתם מבעמך דריש דמשמע בעמך לאפוקי אבל ע"ה הכל בכלל ועוד דלקמן (דף יא.) דרשינן מע"ה פרט לנשיא פרט למשיח אלא ודאי דמעם הארץ מיעוטא וע"ה משמע כל הקהל או רובו:

פרט (וכו') [למומר וא"ת] תיפוק ליה משום זבח רשעים תועבה וי"ל דמיירי אחר שעשה תשובה:

גמרא משום ר"ש הרי הוא אומר אשר לא תעשינה ואשם או הודע כו' כצ"ל וב' תיבות אינו צריך שלפנינו כאן אינם לקמן בפ"ג גם בפ' כלל גדול ובילקוט וכן נראה דהא ע"כ ר"ש פליג אדרשא דמעם הארץ כדאמרינן בפ"ג דאכל חלב והביא קרבן על הדם כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה והלכה וקלקלה בזנות כו' עכ"ל לא דקדק לפרש ע"פ ההלכה דפרק האשה רבה דאר"א קלקלה זנתה ר"י אמר אלמנה לכ"ג כו' אבל זנתה לא מ"ט אתון שויתון פנויה ות"כ דר"י כו' ע"ש:

בד"ה חייבת בקרבן כו' מדקתני הורו לה ב"ד להנשא כו' עכ"ל משמע ליה דלכך קאמר שאמרו לה הב"ד תינשא לפי שאינה מותרת עד שיאמרו לה לעשות דהיינו נמי הכא תינשא אבל לא ניחא ליה למימר דלכך קאמרו לה תינשא לחייבה אקלקולה דלמה חשו בה שתקלקל ועוד דאי נמי לא אמרו לה תינשא מסתמא לא התירוה אלא להינשא ולא לקלקל ודו"ק:

בד"ה שאינו משלים כו' ע"פ ב"ד הס"ד:

בד"ה בשלמא כו' עשו ב"ד ועשה אפילו כצ"ל:

במשנה בין שלא עשו ועשה פטור. מש"כ הרע"ב והן חייבין הוא שלא בדיוק דמשמע דקאי על מתניתין ביחיד שעשה ע"פ הוראתם וז"א דהב"ד לכ"ע א"ח עד שיעשו רוב הקהל ול"פ אלא על היחיד אם הוא חייב או לא וכוונתו הוא דלעולם אין המעשה תלויה בב"ד אלא אף שלא עשו בעצמם הוראתם לבד פוטרת את היחיד ומחייבת אותם בעצמם בעשיית רוב הקהל:

גמרא עד שיאמרו להם מותרים אתם לעשות מ"ט לפי שלא נגמרה הוראה. וכן הוא המסקנא דמותרים אתם לחוד לא מיקרי גמר הוראה ונ"ל דמכאן יצא לו לרבא בב"ק (ס"ד סח) דחייב אתה ליתן לו לא הוה גמ"ד עד שיאמרו לו צא תן לו ותמיהני על לשון הרמב"ם רפי"ג מהלכות שגגות שכ' וכן אם נשאו ונתנו בדבר ואמרו ד"ז מותר הוא ולא הורו לעם כו' ושמע השומע מהן בעת שגמרו שהדבר מותר והלך ועשה כפי מה ששמע כו' ע"ש דהא משמע דאפי' הורו לעם וא"ל בפירוש מותרים אתם עדיין אינו כלום עד שיאמרו מותרים אתם לעשות וכמו שבאר בעצמו שם:

רש"י ד"ה אמר רבא תרתי קתני כו' שוגג כגון שהורו ב"ד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואית דאמרי דמשמע דבשוגג על פיהם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ר"ש בן יוסי לקמן בפ"ג מומר לאכול חלב כו'. כצ"ל וע"ש דמשמע דלמסקנא לא קאי הכי ועמש"כ שם בס"ד ישוב לדבריו:

רש"י ד"ה אר"פ והוא נמי הוי הדר כו'. כצ"ל בו':

תד"ה עד שיהא כולן בשגגה א' צ"ע אם רוב צבור כו' אי מחייב ב"ד. לכאורה יש לפשוט דבכה"ג פטורין הב"ד וגם הצבור אליבא דרב והוא מדאמר לקמן (דף ב) הא שוגג דומיא דמזיד חייב כו' תפשוט הא דבעי רמב"ח כו' ואם איתא דבכה"ג ב"ד חייבין לרב א"כ לא תפשוט לשום צד דלרב הב"ד חייבין ולריו"ח הצבור מביאין כאו"א כשבה או שעירה ולפמש"כ שם דועשו מזידין דמתניתין היינו תלמידים שראוין להוראה ע"ש והם בעצמם אינם רוב הקהל וכוותייהו שוגג דומיא דמזיד כל הצבור פטורים אליבא דרב וגם הב"ד כדרבא:

הורו בית דין לעבור כו' איכא למידק טובא חדא מכדי תנא בסדר נזקין קאי מאי טעמא תני הוריות מה ענין הוריות בסדר נזיקין בסדר קדשים הוה ליה למיתנייה שהוא הלכות קרבנות וכהאי גוונא דייק הגמרא בריש מסכת נזיר מכדי תנא בסדר נשים קאי מאי טעמא תני נזיר בסדר קדשים ה"ל למיתנייה שהוא הלכות קרבנות ועוד מכדי תנא מאבות סליק מאי שנא דתני הוריות. ואע"ג דקי"ל דבתרי מסכתות אין סדר למשנה הני מילי לענין מחלוקת ואח"כ סתם לפי שרבי לא שנה לתלמידיו המסכתות על הסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים אבל אחר ששנאן וחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכתא טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק הגמרא בריש מסכת שבועות מכדי תנא ממכות סליק מ"ש דתני שבועות וכן בריש מסכת סוטה מכדי תנא מנזיר סליק מאי שנא דקתני סוטה ועוד אמאי לא התחיל התנא למיתני ברישא הוראת כהן משיח לעצמו כו' והדר ליתני הורו ב"ד לעבור כו' כסדר הפרשה שהרי פרשת כהן משיח כתיבא ברישא והדר כתיבא פרשת ב"ד וכה"ג דייק הגמרא בריש מסכת סוטה. ומיהו בהא איכא למימר כיון דהתנא בעי למיתני שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור כמפורש לקמן ריש פרק ב' הלכך איצטריך להודיענו מעיקרא דין הוראת ב"ד לצבור וכה"ג משני הגמרא בדוכתי טובא. ועוד י"ל כיון דהוראת כהן משיח לעצמו הוא גנותן של ישראל כמו שדרשו לאשמת העם כשכהן גדול חטא אשמת העם הוא מפני שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם ונעשה מקולקל הלכך לא התחיל התנא בהורה כהן משיח לעצמו וכה"ג אמרו בספרי בפרשת בהעלותך בפסוק ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וגו' מפני מה לא פתח ראש הספר בזו מפני שהוא גנותן של ישראל כו' והא דהתחילה בו התורה טעמא רבה איכא במילתא כדי ללמדנו דפר כהן משיח קודם לפר העדה כדתנן לקמן בפרק בתרא ויליף ליה מקרא ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון אבל כל הקושיות קמייתא אכתי קשה וגם על מסכת אבות גופא איכא למידק מה ענינה בסדר נזיקין וי"ל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמה מסדר זרעים שהיה מסדר רבי מסכת אבות אחר מסכת סנהדרין ומה שנלוה אליה לפי שהיא כוללת המוסרים הצריכים ביותר אל הדיינים ולפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות הוו מתונים בדין כו' וכאשר השלים מוסר הדיינים התחיל לבאר שגיאותם כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ולפיכך היה מסדר רבי מסכת הוריות אחר מסכת אבות עכ"ל ובהאי תירוצא מיתרצא גם הקושיא שהקשיתי אמאי לא התחיל התנא למיתני ברישא הורה כהן משיח לעצמו כו' והוא מפני שהתנא קאי אמסכת אבות ובא להתחיל לבאר שגיאות הדיינים אחר שהשלים לבאר מוסר הדיינים הלכך התחיל בהורו ב"ד לעבור כו' שהם הדיינים המיוחדים (הגה"ה ואף על פי שמצאתי בכרכים שבידינו מסכתא זו מסודר אחר מסכת ע"א וכן כתבו התוספות בהדיא בריש מס' ע"א מ"מ סמכתי טפי על הרמב"ם בזה כי ראיתי שהוא מקשר ומחבר בטוב טעם ודעת כל המסכתות שבש"ס אחת מהנה לא נעדרה כהלכה למשה מסיני מסורה. עד כאן הגה"ה):

ומיהו אכתי איכא למידק אמאי לא נקט הורו בית דין שוגגין לעבור כו' כדנקט לקמן בפרקין במשנה הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין מביאין פר כו' ואי אפשר לומר דלא בעינן שוגגין בב"ד לגבי יחיד דליהוי תולה בב"ד דהא ליתא כמפורש לקמן ובירושלמי כל הורייה שב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה וכל הורייה שאין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה או שעירה וי"ל דהכא לא איצטריך למתני שוגגין משום דפשוט הוא דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו דעליה קאי התנא וכיון דכתיב ישגו אלמא דבעינן שוגגין בב"ד והא דנקט לקמן הורו ב"ד שוגגין כו' שאני התם שכל עצמו לא נחת אלא למנות כל החלקים בענין חיוב ופטור ואגב דתנא מזידין ועשו שוגגין שוגגין ועשו מזידין שכל א' חלוקה בפני עצמו הוא תנא נמי הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין כדי לעשות חלוקה ג' וכה"ג משני הגמרא לקמן. ועי"ל משום שאין התנא שונה במשנה הזאת רק כלל הענין ומניח הפרטים כי יש תנאים רבים לזה הדין והתנא לאו רוכלא הוא וסמך על מה שפירש כולה לקמן בפרקין ולכן לא נקט כאן שוגגין משום דסמך אמה דפירש לקמן בפרקין הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין מביאין פר הורו ב"ד מזידין ועשו כל הקהל שוגגין מביאין כשבה ושעירה כו'. ובהאי תירוצא מיתרצא קושיא אחריתי שיש להקשות מדנקט לעבור סתם משמע לעבור לגמרי דאל"כ לא הוה ליה לסתום אלא לפרש לעבור בבטול מקצת וקיום מקצת ואי אפשר לומר כן שהרי לקמן בפרקין תנן הורו ב"ד לעקור את כל הגוף הרי אלו פטורים שנאמר ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף והיחיד שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה בפני עצמו אלא על כרחך צריך לומר דמיירי שהורו לעבור בבטול מקצת וקיום מקצת כגון שהורו שחלב שעל הקרב מותר ולא החלב שעל הכליות או חלב שעל גבי הקיבה מותר ולא החלב שעל גבי הדקין וכיוצא בזה הורו גבי דם כגון שהורו שדם הלב מותר ולא הדם שיצא בשעת שחיטה והא דלא פירש כן בהדיא לעבור בבטול מקצת וקיום מקצת מפני שסמך אמה דפירש לקמן במשנה שהבאתי ואפשר נמי לומר שמפני זה נקט התנא מכל מצות ולא אמר בקצור לעבור על מצוה אחת האמורה בתורה כדי ללמדנו דאיירי שהורו לעבור מקצת המצוה ולא שתעקר המצוה כולה וכי האי גוונא ממש דרש חזקיה לקמן בגמרא לישנא דקרא מכל מצות למימרא מקצת המצוה ולא שתעקר המצוה כולה:

מכל מצות האמורות בתורה. לאו דוקא מכל שהרי לקמן בפרק ב' תנן אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כו' שהן ל"א מצות לא תעשה בלבד וכולן מנויות בריש מסכת כריתות אלא התנא לישנא דקרא דעליה קאי נקט ועשו אחת מכל מצות ה' ואפשר לומר שמפני זה נקט הקרא מכל למימרא מכל ולא כל מצות פרט למצות שאין חייבין על זדונן כרת ושגגתן חטאת כמו שאמרו בספרא מכל מצות ה' ולא כל מצות פרט לשמיעת קול ולביטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו:

האמורות בתורה איכא למידק האמורות בתורה ל"ל פשיטא האמורות בתורה אלא במאי וי"ל דאתא לאפוקי מצות המלך ומצות בית דין כמו שאמרו בספרא מצות ה' ולא מצות המלך ולא מצות ב"ד ויותר נכון לומר דאתא לאפוקי מצות האמורות למשה בעל פה וכי תימא הא בהדיא קתני לה לקמן בפרק ב' אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כו' י"ל תני והדר מפרש כדמשני הגמרא לקמן והא דקתני והלך היחיד ולא אמר בקצור ועשה היחיד שוגג על פיהם אשגרת לישן הוא דכן אשכחן בדוכתי טובא דקתני והלך והוא מיותר. ואף על גב דבקדושין ריש פרק האומר דייק הגמרא גבי הא דתנן והלך וקדשה לעצמו מאי והלך שהלך ברמאות. נראה לי דלאו מיתורא קדייק דאם כן הוה ליה למידק מאי והלך בכל המקומות דקתני המשנה והלך והוא מיותר אלא קדייק משנוי הלשון מדלא קתני ויצא וקדשה לעצמו כדקתני ברישא האומר לחבירו צא וקדש לי כו' ולא קתני האומר לחבירו לך וקדש לי וכו':

והלך ועשה על פיהם כו'. כאן לא שייך למיתני ועשה שוגג על פיהם כדקתני ברישא אע"ג שגם זה הוא שוגג דקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים כדמפרש בגמרא משום דאין זה שוגג על פיהם דהא ידע שטעו ולא איצטריך למיתני עשה על פיהם שוגג לאשמועינן שאינו חייב כשהוא מזיד אלא דוקא כשהוא שוגג שחשב שמצוה לשמוע דברי חכמים משום דפשוט הוא דמזיד לאו בר קרבן הוא והוה קשה ונתני ועשה על פיהם שוגג למה לי כדפריך הגמרא לקמן על הרישא:

הרי זה חייב כו'. איכא למידק אמאי נקט כאן טפי הרי זה מלעיל ברישא דקתני בין שלא עשו ועשה פטור ולא נקט הרי זה פטור וי"ל דכאן נקט הרי זה לדיוקא האי הוא דחייב הא אחר פטור כדדייק הגמרא לקמן:

אמר שמואל לעולם אין ב"ד חייבין פרש"י לעולם כלומר בין למ"ד ב"ד מביאין פר בין למ"ד צבור מביאין פר ולא ב"ד לעולם לא הוי גמר הוראה וכו' וקשה בעיני טובא על פירושו חדא פשיטא מהיכא תיתי שיהיה חילוק לענין אימתי הוי גמר הוראה בין למ"ד ב"ד מביאין פר בין למ"ד ציבור מביאין פר ולא ב"ד הלא לא פגע ולא נגע ענין זה לזה ואין לנו לבדות מלבנו מחלוקת חדש א"כ מה הוצרך שמואל לומר לעולם ועוד דא"כ לא הו"ל לשמואל לקבוע דבריו כאן אהך משנה אלא אמשנה אחריתא לקמן בפרקין הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהן מביאין פר כו' דקתני שם מחלוקת זו מי חייב להביא פר דר"מ אמר ב"ד מביאין פר ולא צבור ור"י אמר צבור מביאין פר ולא ב"ד ועוד דא"כ הו"ל לומר סתם לעולם אין חייבין כו' ולא ה"ל להזכיר ב"ד שהרי רש"י גופיה דקדק מלשון המשנה לקמן בפ"ב וז"ל והא דקתני שאין ב"ד חייבין ולא קתני שאין צבור חייבין סתמא כר"מ דאמר ב"ד מביאין פר ולא צבור כו' וכמעט שדבריו סותרין זה את זה וכן קשה אמה שסיים רש"י ופירש לעולם לא הוי גמר הוראה דליחייבו קרבן ולגבי יחיד דלהוי תולה בב"ד פשיטא מהיכא תיתי שיהי' חילוק לענין אימתי הוי גמר הוראה בין דליחייבו הב"ד להביא פר ובין דלהוי יחיד תולה ב"ד שהרי מפורש לקמן בפרקין ובירושלמי כל הורייה שב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה וכל הורייה שאין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה או שעירה. ולולא פיו הקדוש של רש"י היה נ"ל לפרש בענין אחר לעולם אין ב"ד חייבין כלומר לא מבעיא כשלא עשו ב"ד ועשה אלא אפילו עשו ב"ד ועשה עמהן סד"א אין לך גמר הוראה גדולה מזו אע"ג שלא אמרו להם מותרים אתם כיון שהב"ד עצמו עשו עמו אפ"ה לעולם אין ב"ד חייבים עד שיאמרו כו' כן נ"ל. ואכתי איכא למידק מדקאמר שמואל אין ב"ד חייבין ובלשון הזה נמי אמר לקמן אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודין בו כו' ולא אמר אין צבור חייבין משמע דשמואל סבירא ליה דרבי מאיר דאמר לקמן במשנה ב"ד מביאין על ידיהן פר והן פטורים וכה"ג ממש דקדק רש"י ז"ל לקמן בפ"ב מלשון המשנה דקתני נמי כלשון שמואל שאין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת כו' וז"ל והא דקתני שאין ב"ד חייבין ולא קתני שאין צבור חייבין סתמא כר' מאיר דאמר לעיל בפ"ק ב"ד מביאין על ידיהן פר והן פטורים עכ"ל וכיון דשמואל ס"ל כר' מאיר כנגד ר' יהודא דפליג עליה לקמן במשנה וסבירא ליה צבור מייתי ולא ב"ד משמע דשמואל לית ליה הני כללי דרבי יוחנן דאמר רבי יעקב בר אידי משמיה בעירובין בפרק מי שהוציאוהו רבי מאיר ורבי יהודא הלכה כרבי יהודא ורבי יהודא ור' יוסי הלכה כרבי יוסי וכן משמע בסוף פ"ק דע"א גבי שכירות בתים לעכו"ם בארץ ישראל דפליגי רבי מאיר ורבי יוסי אי שרי להשכיר או לא ופסק שמואל דהלכה כרבי יוסי וכן בסוף פרק מציאת האשה גבי המשליש מעות פסק שמואל דהלכה כר' יוסי כנגד רבי מאיר ואם איתא דשמואל אית ליה להני כללי דרבי יוחנן א"כ קשה מאי איצטריך שמואל לפסוק הלכה כרבי יוסי כנגד רבי מאיר ומהאי טעמא מסיק הגמרא בפרק מי שהוציאוהו דרב לית ליה להני כללי דר"י מדהוצרך רב לפסוק הלכה כרבי יהודא כנגד רבי מאיר וא"כ קשה לי טובא על הסוגיא דגמרא שם בפרק מי שהוציאוהו דמסיק אלא הכי קאמר הני כללי לאו דברי הכל נינהו דהא רב לית ליה הני כללי ולמה לא הזכיר גם כן שמואל הואיל ונחת לומר הני כללי לאו דברי הכל נינהו כיון שמוכח משמעתין ומכל אלה מקומות שהבאתי שגם שמואל פליג עליה דרבי יוחנן בהני כללי וגם על הרי"ף ז"ל יש לתמוה שפסק שם בפרק מי שהוציאוהו דהלכה כרבי יוחנן בהני כללי אע"ג דרב פליג עליה דר' יוחנן בהני כללי שהרי רגיל הרי"ף לפסוק הלכה כרב ושמואל במקום דפליגי תרוייהו על רבי יוחנן משום דהוה ליה ר' יוחנן יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים כמו שפסק בפ' חבית ובפרק הדר ובשאר דוכתי טובא ועוד שהרי רב הונא ורב נחמן פליגי נמי עליה דר"י בהני כללי מדבעו מיניה דרבה בר אבוה בפרק יש נוחלין אם הלכה כרבי יוסי כנגד ר' יהודא גבי הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה כו' וכן מוכח בסוף פרק מציאת האשה מדפסק רב נחמן דהלכה כר"מ כנגד ר' יוסי גבי המשליש מעות ומיהו בהא דפסק שמואל הלכה כרבי יוסי כנגד רבי מאיר בסוף פ"ק דע"א גבי שכירת בתים לעכו"ם בא"י שהבאתי יש לדחות ולומר לעולם אימא לך דשמואל אית ליה הני כללי דרבי יוחנן ואפילו הכי שפיר איצטריך שמואל לפסוק הלכה כרבי יוסי לאשמועינן דהלכה כרבי יוסי אע"ג דסתם לן תנא בתר הכי כר' מאיר והוי ליה מחלוקת ואח"כ סתם ואתא לאפוקי מדרבי יוחנן דאמר בפרק החולץ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. ועוד יש לדחות ולומר מטעם אחר דשמואל ס"ל הני כללי דרבי יוחנן ואפילו הכי שפיר איצטריך שמואל לפסוק הלכה כרבי יוסי הואיל דשמואל עצמו פסק בפרק אע"פ דהלכה כרבי מאיר בגזרותיו סד"א דכאן גם כן הלכה כוותיה הואיל והוא מחמיר מחמת גזרה שאוסר להשכיר בתים לעכו"ם בא"י גזירה משום מכירה דאיסור דאורייתא הוא שנותן להם חנייה מקרקע. (הגה"ה. ואולי מהאי טעמא נמצא כתוב באשיר"י שלפנינו אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כרבי מאיר והוא מהטעם שפירשתי משום דשמואל עצמו פסק בפ' אעפ"י דהלכה כר"מ בגזרותיו. מיהו נראה לי ברור דטעות סופר הוא באשיר"י וצריך להיות הלכה כרבי יוסי כמו שכתוב בגמרא שלפנינו וברי"ף ובכל הפוסקים חדשים גם ישנים כי בקצור פסקי הרא"ש פסק בהדא כרבי יוסי ועוד דאל"כ א"א דהוה שתיק הרא"ש מלהזכיר שדעת הרי"ף אינו כן הואיל שהוא שותה מימי הרי"ף וסתם דבריו הם דברי הרי"ף שהוא הגמרא שלו. עד כאן הגה"ה). ואם תאמר היא גופא טעמא מאי למה באמת לא פסק שמואל כרבי מאיר כיון שהוא מחמיר מחמת גזרה ויש לומר משום דמסתבר ליה טעמא דרבי יוסי דאמר שדות דאית בהו תרתי קאסרי ביה רבנן בתים דלית בהו תרתי לא גזרו ביה רבנן וכן הא דפסק שמואל דהלכה כרבי יוסי כנגד רבי מאיר בסוף פרק מציאת האשה גבי המשליש מעות יש לדחות ולומר דשמואל אית ליה הני כללי דרבי יוחנן ואפילו הכי שפיר איצטריך שמואל לפסוק דהלכה כרבי יוסי כנגד ר' מאיר לאפוקי מדרב נחמן דפסק הלכה כר"מ וכה"ג משני הגמרא בפרק מי שהוציאוהו הא דאיצטריך ר' יוחנן למימר הלכה כרבי יוסי כנגד ר' מאיר לאפוקי מדרב נחמן וכן מתרצי' התוספות בפרק ואלו מגלחין הא דאיצטריך שמואל למימר הלכה כרבי יוסי במועד ובאבל כנגד רבי יהודא לאפוקי מדעולא דפסק הלכה כר' יהודא באבל ומיהו משמעתין שפיר משמע דשמואל לית ליה הני כללי דרבי יוחנן כדאמרן א"כ הדרא הקושיא לדוכתה ואף על גב שגם זה יש לדחות ולומר דאף על גב שמשמע כאן בשמעתין שפסק שמואל הלכה כרבי מאיר כנגד רבי יהודא מ"מ אין מכאן הכרע לומר דלית ליה הני כללי דר"י מפני שיש לתרץ כדמשני הגמרא מעיקרא בפרק מי שהוציאוהו גבי רב דפסק בכמה דוכתי הלכה כרבי שמעון כנגד ר"י ומאי קושיא דילמא היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר. פירוש ומאי קושיא דילמא רב אית ליה הני כללי דרבי יוחנן והיכא דאיתמר איתמר כו' כי רבי יוחנן עצמו לא כייל הני כללי אלא דוקא להיכא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ותדע שהרי מצינו לרבי יוחנן עצמו שפסק בסוף פרק אלו מציאות כנגד הני כללי דתניא ר' יהודא אומר כל שרוב חכמתו הימנו רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו כו' ופסק רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה ורב ששת פסק הלכה כרבי יוסי ומדפריך שם הגמרא ומי א"ר יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה כו' ולא פריך ומי אר"י הכי והאמר רבי יוחנן רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ש"מ בהדיא דקים ליה דרבי יוחנן עצמו לא כייל לגמרי הני כללים בכל התורה כולה כדכייל להאי כללא הלכה כסתם משנה וכן בריש ערבי פסחים פסק רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה כנגד רבי יוסי לענין הפסקה בערב פסח וכן בפרק במה מדליקין פסק רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה כנגד רבי יוסי לענין בין השמשות לענין שבת וכן בפרק גט פשוט גבי מי שפרע מקצת חובו כו' וכהנה רבות מצינו לו שפוסק כנגד הני כללי ולכך פריך הגמרא בפ"ק דע"א אלא הלכה כרבי יהודה למה לי פשיטא דמחלוקת ואח"כ סתם הילכתא כסתם ולא פריך פשיטא דהא ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא ע"כ כדאמרן דקים ליה דרבי יוחנן עצמו לא כייל לגמרי הני כללי ר"מ ור"י הלכה כרבי יהודה בכל התורה כולה הילכך עדיף ליה טפי למיפרך ממחלוקת ואח"כ סתם הילכתא כסתם משום דהאי כללא דוקא הוא בכל התורה כולה ובזה נסתלקה קושית התוספות שם גבי הא דפריך הלכה כרבי יהודה למה ליה כו' שכתבו וז"ל תימה למה לן למיפשט משום סתם בלאו הכי פסקינן בפרק מי שהוציאוהו ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה כו' ותמיה אני עליהם טפי הוה להו להקשות קושיא זו בסוף פרק אלו מציאות שהבאתי גבי הא דפריך ומי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה כו' ולמה לא הקשו קושיא זו התם. ואין להקשות כיון דאמרינן היכא דאיתמר איתמר א"כ מנא ליה לרשב"ם שפירש בפרק יש נוחלין גבי ת"ש דאמר ליה שמואל כו' דשמואל לית ליה האי כללא דרבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו כו' דילמא אית ליה האי כללא אבל מ"מ לפעמים פוסק כנגד האי כללא משום דס"ל דהאי כללא לאו דוקא הוא כדמשני גמרא בפרק מי שהוציאוהו גבי רב ומאי קושיא דילמא היכא דאיתמר איתמר וכדפירשנו די"ל דזה מוכרח ממקומות אחרים מדפסק שמואל בפרק אין מעמידין גבי עורות לבובין הלכה כרשב"ג וכהנה רבות מצינו לו בגמרא ש"מ דלית ליה האי כללא כלל דאל"כ קשה הלכה למה לי כדפריך הגמרא על רבי יוחנן בפרק המדיר ובפרק המפקיד ובשאר דוכתי טובא וגם כבר נתבאר לעיל דמהאי טעמא מסיק הגמרא בפרק מי שהוציאוהו דרב לית ליה הני כללי דרבי יוחנן ר"מ ורבי יהודה הלכה כר"י כו' מדהוצרך רב לפסוק הלכה כר"י כנגד ר"מ דפליג עליה אבל ממאי דמשמע כאן בשמעתין דפסק שמואל כר"מ כנגד רבי יהודה אין הכרע לומר דלית ליה הני כללי דרבי יוחנן כדאמרן משום דהיכא דאיתמר איתמר כו' וכה"ג מתרצין התוספות בפרק ואלו מגלחין לעולא דפסק הלכה כרבי יהודה באבל כנגד רבי יוסי ולכן אתי שפיר דלא הזכיר המתרץ שמואל בהדי רב דלית ליה הני כללי כשמסיק ואמר אלא הכי קאמר הני כללי לאו דברי הכל נינהו כו' אבל אין התירוץ הזה מתיישב אלא דוקא במסקנת התרצן אבל אכתי קשה אדפריך מעיקרא מנא ליה לרב משרשיא הא מכמה דוכתי דפסק רב כר"ש כנגד רבי יהודא טפי הוה ליה למיפרך אילימא מהא דפסק רבי יוחנן עצמו הלכה כר"י כנגד רבי יוסי בסוף פרק אלו מציאות ובריש ערבי פסחים ובפרק במה מדליקין שהבאתי וכן קשה למה לא פריך מהא דפסק שמואל הכא בשמעתין כרבי מאיר כנגד רבי יהודה כדפריך מהא דפסק רב כרבי שמעון כנגד רבי יהודה ודוחק לומר משום דלא פסק שמואל הכא בשמעתין בהדיא כרבי מאיר אלא הכי משמע דמה לי אם הוא פסק כך בהדיא או משמע כך שהרי הגמרא מלאה קושיות על כל גדותיה מכח משמע וכבר היה אפשר לתרץ הא דלא פריך מהא דמשמע הכא בשמעתין דפסק שמואל כר"מ כנגד רבי יהודה משום דמכאן אין הכרע כלל לומר דלית ליה הני כללי דרבי יוחנן ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה כו' כי יש לומר שטעמו של שמואל שפסק כרבי מאיר הוא הואיל דקתני המשנה לקמן בפרק ב' סתמא כר"מ כדפרש"י אם כן הוה ליה מחלוקת ואח"כ סתם וסבירא ליה כרבי יוחנן דאמר בפרק החולץ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם וכה"ג ממש מצינו לרבי יוחנן בפ"ק דזבחים גבי אם המר ימיר לרבות את היורש כו' והא דפסק שמואל הלכה כרבי יוסי בסוף פ"ק דע"א גבי שכירות בתים אע"ג דסתם לן תנא בתר הכי כר"מ י"ל דשמואל ס"ל דלאו סתמא ממש כרבי מאיר כי מה דקתני המשנה במקום שאמרו כו' לאו משום דהלכה כר"מ אלא נקט במקום כדי ללמדך שדין זה אינו חוזר לרבי יוסי דלעיל מיניה בלבד אלא גם לרבי מאיר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והכי קאמר במקום שאמרו להשכיר לר"מ בסוריא דוקא ולא בא"י ולרבי יוסי אפילו בא"י:

שוב מצאתי שכן פי' בהדיא ר"ע מברטנורה בפי' המשנה וכן פי' הר"ן ז"ל בהלכות לפי הירושלמי שהביא שם ומזה יתבאר לך שאינם מוכרחים דברי התוס' בפ"ק דע"א גבי הא דפריך הלכה כרבי יהודה למה לי כו' שכתבו דשמואל פליג אהך כללא מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם מדפסק שמואל שם בסוף הפרק גבי שכירות בתים שהבאתי כרבי יוסי אע"ג דבתר הכי סתם כר"מ וזה אינו מוכרח כי יש לומר דשמואל פירש המשנה כדפירשו ר"ע מברטנורה והר"ן ז"ל (הגה"ה אך לפי זה יש לתמוה טובא על הרמב"ם ז"ל שפסק בפרק י"ב מהלכות שגגות כר' יהודה דצבור מייתי ולא ב"ד הואיל שנתברר דסתם משנה אתא כרבי מאיר כדפרש"י וגם שמואל פסק כוותיה לכן נ"ל דהא דקתני המשנה שאין ב"ד חייבין כו' וכן שמואל דנקט לשון זה אין ב"ד חייבין לאו משום דסתם משנה כר"מ כדפרש"י אלא רצונו לומר שחייבין ב"ד להביא פר מכל שבט ושבט כרבי יהודה כי מה שמביאין הצבור לדעת רבי יהודה בשביל ב"ד מביאין כי הקרבן מחוייב לב"ד על שטעו בדינם ועשו העם על פי הוראתם אבל אינן מחוייבין להביא משלהם רק על הצבור מוטל להביא בשבילם כדיליף רבי יהודה לקמן מקרא ובהכי ניחא לי למה אמרו אין ב"ד חייבין ולא אמרו אין ב"ד מביאין על ידיהן כלשון ר"מ וזו תשובה נצחת שאין להשיב עליה כנגד פרש"י והשתא אתי שפיר הא דלא פריך בפרק מי שהוציאוהו ממאי דאמר שמואל כאן בשמעתין אין ב"ד חייבין כו' ואין אנו צריכין לכל אלו התירוצים דלעיל. ובהכי ניחא לי נמי מה שכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל שם בתחלת הפרק הרי ב"ד חייבין להביא כו' ושאר העם פטורים מן הקרבן ואח"כ כתב וז"ל נמצאת למד שאם שגגו ב"ד הגדול בהוראה בע"א מביאין כל הקהל י"ב פריס עולות וי"ב חטאות כו' ואם בשאר מצות שגגו מביאין י"ב חטאות ע"כ לפום ריהטא קשה היכי מזכה שטרא לבי תרי דבתחלה פסק כר"מ ואח"כ פסק כרבי יהודה ובמה שפירשתי נסתלקה קושיא זו כי חיוב הקרבן מגיע לב"ד ולא לצבור רק שאין הב"ד מחוייבין להביא הקרבן משלהם אלא משל צבור ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בתחלת הפרק ושאר העם פטורים מן הקרבן היינו שאין כל אחד מהעם חייב להביא חטאת בפני עצמו כשבה או שעירה לפי שהם תולין בב"ד ופטורים במה שהם בכלל מביאין בשביל הב"ד ולכן אתי שפיר דפסק הרמב"ם כרבי יהודה ולא כר"מ ואע"ג דסתמא כר"מ בברייתא דלקמן דקתני רוב הקהל שחטאו בהוראה ב"ד מביאין על ידיהן פר וכן יש ברייתא אחרת בסוף הפרק דקתני מת אחד מן הצבור חייבים אחד מהב"ד פטורין וזהו ודאי כר"מ כדאמר לקמן בגמ' מ"מ אתי שפיר דפסק הרמב"ם כר' יהודה משום דאמרינן בפרק החולץ מחלוקת במתניתין וסתמא בברייתא אין הלכה כסתם דאם רבי לא שנאה רבי חייא מניין לו ומיהו הא דפסק שמואל הלכה כרבי יוסי כנגד ר"י בפ"ק דקידושין גבי היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש ר"י אומר דיו כו' וכן בנדה ר"פ האשה שהיתה עושה צרכיה אין בידי ליישב מה איצטריך שמואל לפסוק הלכה כר"י אי א"ל האי כללא רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי וצריך עיון ומתוך דברי נמצאת למד דמה שפרש"י לקמן בפרק ב' והא דקתני שאין ב"ד חייבין ולא קתני שאין צבור חייבין סתמא כר"מ כו' אינו מוכרח והקושיא שהקשיתי אדפריך הגמרא בפרק מי שהוציאוהו מנא ליה לרב משרשיה הא מכמה דוכתי דפסק רב כרבי שמעון כנגד רבי יהודה עדיפא מיניה הוה ליה למיפרך אילימא מהא דפסק רבי יוחנן עצמו הלכה כרבי יהודה כנגד רבי יוסי בסוף פרק אלו מציאות ובריש ערבי פסחים ובפרק במה מדליקין ומאי קושיא דילמא היכא דאתמר אתמר כו' עדיין במקומה עומדת וצ"ע היטב):

עד שיאמרו להם מותרין אתם. נראה לי דאתא לאפוקי אם אמרו להם פטורין אתם משום דמשמע פטור אבל אסור והכי איתא בהדיא בירושלמי דפרקין בשם שמואל:

הורה לעשות חייב תימא רבתה מאי ראיה מייתי מהכא הלא אדרבה מטונך מדיליף ליה שם במשנה זו מקרא והאיש אשר יעשה בזדון אינו חייב עד שיורה לעשות א"כ משמע שאין הטעם מה שאינו חייב עד שיורה לעשות לפי שלא נגמרה הוראה עד שיאמר לעשות אלא משום דעל מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוראה כיון דכתיב אשר יעשה ולא כתיב אשר יורה או יאמר וכיוצא בזה אלמא דלא קפיד קרא על הוראה אלא על מעשה ותדע שהרי אף אם הוא בעצמו יעשה כהוראתו חייב אע"ג שלא הורה כלום לאחרים ולא עשו אחרים כהוראתו כדאיתא בהדיא בפרק מחה הנחנקין ת"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו כו' אבל אי הוה קפיד קרא על הוראה אה"נ שהיה חייב אע"ג שלא הורה לעשות לפי שנגמרה הוראה אם אמר מותרים אתם וראיה מבוררת שאין להשיב עליה מהא דתניא בספרי בפרשת שופטים אשר יעשה על מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוראה ע"כ. מדקאמר ואינו חייב על הוראה ש"מ בהדיא דהוראה בלא מעשה מקרי הוראה והיינו כמ"ד שנגמרה הוראה אם אמר מותרים אתם אע"ג דלא אמר לעשות ושמא י"ל דדייק מדנקט הורה לעשות ולא נקט למד לעשות או אמר לעשות וכיוצא בזה אלא בא לאשמועינן אגב אורחיה דהוראה לא נגמרה עד שיאמר מותר אתה לעשות ודכוותיה דייק גבי הורו לה ב"ד להנשא כדפי' רש"י ועדיין לבי מהסס וצ"ע:

אמר רבי אבא אף אנן נמי תנינא כו' לפום ריהטא היה נ"ל דלא גרסינן רבי אבא דהא רבי אבא סתם שבכל הגמרא הוא תלמיד של רב הונא ורב יהודה ואלו אביי היה תלמיד של רבה ורב יוסף ורבי אבא היה גדול מרב יוסף כדמוכח בהדיא בפ"ק דע"א דקאמר יתיב רב יוסף אחוריה דרבי אבא ויתיב רבי אבא קמיה דרב הונא כו' וכן מוכח בגיטין פרק השולח וא"כ היאך קבע רב אשי דברי אביי קודם רבי אבא. שוב מצאתי בפרק גיד הנשה א"ל רבי אבא לאביי ולישערינהו בפלפלין ותבלין כו' אלמא דתרי רבי אבא סתם הוו דמדשאיל ר' אבא ספקותיו מאביי אלמא שהיה קטן מאביי ואשכחן עוד רבי אבא סתם שלישי שהיה זמן רב אחר אביי בשבת פרק שואל א"ל רבי אבא לרב אשי במערבא אמרין הכי המבדיל בין קדש לחול כו' וכן בפרק מי שמת א"ל רבי אבא לרב אשי אנן אדרבי שמעון בן לקיש מתנינן לה כו' וכיון דרב אשי לא ראה לרבא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין כשמת רבא נולד רב אשי כ"ש שלא ראה לאביי שמת קודם רבא וכיון שכן נוכל לומר שגם רבי אבא דהכא לא ראה כלל לאביי ולכן בכל האופנים שפיר גרסינן הכא ר"א:

הורו לה ב"ד להנשא כו'. האי ב"ד לא דמי לב"ד דמשנתנו דאלו ב"ד דמשנתנו מיירי דוקא בב"ד הגדול דהיינו סנהדרי גדולה כדתני' בת"כ עדת ישראל העדה המיוחדת שבישראל ואיזו זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית והכי נמי תנינן בתוספתא חומר בהורייה שאין בדיני נפשות כו' שבהורייה עד שהורו ב"ד שבלשכת הגזית כו' ובגמרא אמרינן אי איכא כולן הויא הוראה ואי לא לא הויא הוראה דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו וכו' אבל ב"ד דהכא כל ב"ד יכולים להתיר להנשא:

הלכה וקלקלה וכו' פי' רש"י והלכה וקלקלה בזנות וקשה לי על פירושו דהא בריש פרק האשה רבה אמר שם בגמ' על משנה זו והלכה וקלקלה מאי קלקלה רבי אלעזר אומר זינתה רבי יוחנן אמר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מאן דאמר זינתה כל שכן אלמנה לכ"ג מ"ד אלמנה לכ"ג אבל זינתה לא מאי טעמא אתון הוא דשויתון פנויה. תניא כוותיה דרבי יוחנן הורוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה כגון אלמנה לכ"ג וכו' והשתא היאך פרש"י קלקלה בזנות כרבי אלעזר ושבק לדברי רבי יוחנן דהלכתא כוותיה כנגד רבי אלעזר ובפרט דתניא כוותיה בברייתא וכבר היה אפשר לתרץ כיון שלשון המשנה דקתני שלא התירוה אלא להנשא דייק טפי כרבי אלעזר דאלו לרבי יוחנן צריך לתקן הלשון ולפרש שלא התירוה אלא להנשא בהיתר ולא להנשא באיסור הילכך פרש"י קלקלה בזנות כרבי אלעזר ועוד י"ל דרש"י תפס פירוש הלשון קלקלה שבכל הגמרא דהיינו בזנות מפני שהוא יותר קרוב לפשוטו וזה דרכו של רש"י לפרש הלשון היותר פשוט אע"ג דלית הלכתא הכי וזה יצא לו מאורחא דגמרא דעביד נמי כה"ג דבהרבה מקומות מייתי דרשה מחד קרא ואף על פי שאותה דרשה לפי האמת נפקא לן מפסוק אחר אפ"ה לפי שהיא פשוטה יותר מאותו פסוק מייתי לה הכי כדאשכחן בפרק בתרא דזבחים דקאמר והתורה אמרה בדד ישב שלא ישב טמא אחר עמו כו' אע"ג דההיא סוגיא לרבי שמעון אתיא והך דרשא לרבי יהודה דלרבי שמעון דריש ליה מקרא אחרינא בפסחים בריש אלו דברים אלא ניחא ליה לגמרא לאתויי דרשה הפשוטה יותר וכמו ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה דמייתי בכולי גמרא והאי כרבי יוסי הגלילי כדאיתא בקידושין אבל לרבנן מוכתב לה נפקי בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכן בפרק החובל דמייתי בנעוריה בית אביה כל שבח שבנעורים לאביה ובכתובות ובקידושין מסיק דההוא קרא בהכרת נדרים הוא דכתיב וכן בפרק אחד דיני ממונות ובפרק בא סימן דדריש נגעים אין רואין אותן אלא ביום מביום הראות בו בשר חי יטמא כדאביי דפ"ק דמ"ק ושביק דרשה דרבא דדריש דכתיב לו ולא לאורו וכן בפרק הקורא את המגילה למפרע דדריש ולא מוהלין אלא ביום מדכתיב וביום השמיני ימול ובפרק אם לא הביא מפיק ליה מבן שמונת ימים ולא לילות וביום מוקי לה ביום אפילו בשבת וכהנה רבות בגמרא. אמנם לפי האמת אין אנו צריכין לכל זה כי י"ל הא דפי' רש"י קלקלה בזנות כר"א היינו משום דלא אתמר דרבי יוחנן אלא אליבא דמתניתין דבפרק האשה רבה דאמרה שאם נישאת על פי ב"ד פטורה מן הקרבן אבל כיון דאסיקנא שם דליתא למתניתי' אלא אע"פ שהורוה ב"ד לינשא ונישאת חייבת בקרבן אף לרבי יוחנן אין חלוק בין זנתה לנישאת דבין בזו ובין בזו חייבת בקרבן וא"כ יפה דקדק ויפה כוון רש"י להלכה הא דפי' קלקלה בזנות כן נ"ל:

אמר רבינא אף אנן נמי תנינא הורו ב"ד לעבור כו'. יש אומרים דנוסחא משובשת היא וצריך להיות אמר רבינא מתניתין נמי דיקא הורו ב"ד לעבור כו' משום דלא אשכחן בכולי גמרא לשון אף אנן נמי תנינא על המשנה במקומה אע"ג דאיתא אף אנן נמי תנינא טובא קודם כי הכא ואני אומר שאין לשבש הספרים דכן אשכחן בכריתות בפרק המביא אשם:

תו לא מידי מכאן נראה לי דאין לתלמיד לסמוך על דברי רבו עד דאמר לו מותר אתה לעשות וא"ת דהא אמרינן פרק יש נוחלין אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה נעביד מעשה אמר לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכה למעשה והשתא קשה וכי לא ידע רב אסי כל הני משניות דמייתי הכא דמשמע מינייהו דאין לתלמיד לסמוך על דברי רבו עד דאמר ליה מותר אתה לעשות וי"ל דלא דמי כלל דאלו הכא מיירי שהתלמיד שואל לרבו היאך הלכה ע"י מעשה שבא לידו כדי לעשות מעשה אבל רב אסי שאל לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה שלא בשעת מעשה רק דרך לימודו בשעה שאנו למידין לפניו נעביד מעשה על פי אותה הוראה והשיב לו רבי יוחנן לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכה למעשה פירוש שאורה לכם הלכה בשעה שתשאלו לי ע"י מעשה דבשעת מעשה אדם ירא לידון ומכוון לבו יותר כדאמרינן התם אין למידין הלכה מפי תלמיד ומיהו לא בעינן שיאמר לו רבו בשעת מעשה מותר אתה לעשות אלא דוקא אם לא אמר לו הלכה כפלוני אבל אם אמר לו הלכה כפלוני אע"פ שלא אמר לו מותר אתה לעשות כיון שאמר לו הלכה כפלוני על ידי מעשה שבא לידו זהו נקרא הלכה למעשה. ואפשר נמי לפרש הלכה למעשה היינו שיאמר הלכה ומותר אתה לעשות וכתב שם רשב"ם ונמוקי יוסף בשם המפרשים דדוקא רבי יוחנן הוא דקאמר הכי לתלמידיו לפי שהיה מחמיר על עצמו או משום דדילמא הדר ביה מההוא פסק הלכה שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו או משום כדי שילמדו ממנו תלמידיו ויהיו כולם יראי הוראה אבל אנו אין לנו אלא מה שפסקו האמוראי כמו שסדרן רב אשי דהא אמרינן בבבא מציעא רב אשי ורבינא סוף הוראה כו' וקשה לי על מה שכתבו דדוקא רבי יוחנן הוא דקאמר הכי לתלמידיו לפי שרבי יוחנן לבדו היה מחמיר על עצמו כו' דהא אשכחן בכמה דוכתי הורה פלוני הלכה למעשה והיינו כדאמר רבי יוחנן לתלמידיו עד דאמינא לכו הלכה למעשה ושמא י"ל דהורה פלוני הלכה למעשה אין פירושו כמו הלכה למעשה דרבי יוחנן אלא אתא לאפוקי הלכה ואין מורין כן וכתב רבינו ירוחם ז"ל בספר אדם וחוה וז"ל וכתב ן' מיגש כי זה בדורות הראשונים שהתלמיד יושב לפני רבו ומעיינים ואפילו רבי אומר לו הלכה כפלוני אבל עתה שהגמרא מסודרת הלכה למעשה הוא שנכתב אחר עיון ודקדוק רב שהרי לעשות מעשה נכתב פכ"נ ואיתא בירושלמי בפרק ב' דפאה אמר רבי זעירא בשם שמואל אין למידין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן הגמרא:

איכא דאמרי אמר שמואל כו' נראה לי דאע"ג שפי' ריב"א בעלמא דכל איכא דאמרי הוא טפל לגבי לשון ראשון ולית הילכתא כוותיה כי רב אשי סידר לשון המרובים והעיקר בתחלה וכל לשון היחידים והטפל אמר איכא דאמרי ור"י גאות ז"ל פי' להפך דכל היכא דאיכא תרי לישני הלכתא כאיכא דאמרי משום דבעל הגמרא ראה דברי מי שישרו בעיניו וסדרן באחרונה לקבוע הלכה כההוא לישנא מכל מקום כאן כל אפי שוה דהלכתא דבעינן מותרים אתם לעשות מפני דהני תרי לישני לא דמיין לתרי לישני דעלמא הואיל ואין נפקותא לענין דינא בין הני ב' לישני רק אם הם דברי רב דימי או דברי שמואל מי שאמר אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרים אתם לעשות אבל ס"ס בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא הילכתא דבעינן מותרים אתם לעשות ללישנא קמא כרב דימי וללישנא בתרא כשמואל דבודאי יהיה מי שיהיה שאמרו אנן כאביי ורבי אבא ורבינא נקטינן שהכריחו כן משניות וגם הגמרא מסיק הכי ואמר תו לא מידי. (הגה"ה. ולכן לא דק הרב קארו ז"ל שכתב בכסף משנה פרק י"ג מהלכות שגגות על הרמב"ם ז"ל שכתב דבעינן שיאמרו מותרים אתם לעשות שפסק כלישנא בתרא ואליבא דשמואל כו' שנראה מדבריו דללישנא קמא לית הילכתא הכי והא ליתא כדאמרן ומה שנמצא כתוב בסמ"ג שלפנינו וז"ל וגם מפרש שם שצריך שיאמרו לעם בפירוש מותרים אתם ע"כ שנראה מדבריו שפסק כלשון ראשון ואליבא דשמואל נ"ל ברור שטעות דלוג סופ' הוא שדלג מלת לעשות מטעם שפירשתי דבודאי לכל הלשונות הילכתא דבעינן שיאמרו מותרים אתם לעשות הואיל ואביי ורבי אבא ורבינא הכריחו כן ממשניות לכל הני תרי לישני ע"כ הגה"ה):

שוגג למה לי. וא"ת למה לא פריך איפכא וניתני ועשה שוגג ולא ליתני על פיהם וי"ל דשוגג בכלל על פיהם הוא אבל על פיהם אינו בכלל שוגג משום דשוגג אשכחן בכמה גווני כמפורש בסמוך ולהכי איצטריך למתני על פיהם לפי שכל עצמו אינו פטור אלא משום שעשה על פיהם ומקרי תלה בב"ד ומשום הכי קתני במשנה שאחר זו והלך ועשה על פיהן ר"ש פוטר כו' ולא נקט שוגג:

על פיהם ממש לפי זה זו ואין צריך לומר זו קתני דעל פיהם ה"ל למתני ברישא ואח"כ שוגג דהוה לא זו אף זו שאינו דוחק כל כך כמו זו ואין צריך לומר זו כדפריך הגמרא בשמעתין בשלמא רישא לא זו אף זו קתני כו' וכי האי גוונא כתבו התוספות בפ"ק דשבועות גבי הסול והסירה והמקדח וז"ל זו ואין צריך לומר זו קתני דמקדח ומחט ומכתב ה"ל למתני ברישא כו' אבל אין להקשות להך לישנא דלא הוה ליה למתני על פיהם כלל השתא בשוגג דאינו ממש על פיהם פטור כל שכן על פיהם ממש משום די"ל דאי לאו על פיהם לא הוה מיותר שוגג ולא הוה מפרשי' ליה לנתחלף לו חלב כו' אלא הוה שמעינן ליה כפשוטו דלא מצינן לאקשויי לתני והלך היחיד ועשה בלחוד שוגג למה לי די"ל דאיצטריך שוגג למעוטי מזיד אבל השתא דקתני על פיהם תו לא צריך למעוטי מזיד דעל פיהם משמע שסמך עליהם וא"כ אייתר שוגג לנתחלף לו חלב בשומן אבל איכא למידק דהא כתבו התוספות בריש פרק האיש מקדש גבי הא דפריך השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא כו' דלא שייך לתרץ לא זו אף זו קתני אלא בשתי בבות אבל בשתי תיבות לא אם כן מאי שנא זו ואין צריך לומר זו שכתבוהו התוספות בפ"ק דשבועות שהבאתי אפילו בשתי תיבות וגם על החלוק עצמו שחלקו בין ב' תיבות לב' בבות איכא למידק מ"ש ב' בבות משני תיבות וכבר מצינו להריטב"א ושאר מפרשים שכתבו גם גבי השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא כו' דהוא הדין דהוה מצי לתרץ לא זו אף זו קתני. ונראה לי ליתן טעם נכון לדבריהם דבשלמא בשתי בבות איכא למימר חדא חדא שמעינהו ותנינהו כדמתרץ הגמ' בכמה דוכתי אבל בשתי תיבות לא שייך לומר כן דהא כולן שמען בתוך כדי דיבור ולכן זו ואין צריך לומר זו שפיר שייך לומר אפילו בשתי תיבות דכיון דאפילו בשתי בבות אי נמי אמרינן חדא חדא שמעינהו אכתי קשה דאין מסודר דבריו יפה כיון דכתב המחודש למה לו לכתוב החלוקה האחרת וכיוצא שעל כל פנים אין תקון בסדור דבריו ה"ה דאפילו בשתי תיבות שייך לומר זו ואין צריך לומר זו. שוב מצאתי מי שכתב עוד טעם אחר דבשלמא בשתי בבות כשכתב רבינו הקדוש החלוקה הראשונה לא ירד לחדות השני וכשכתב השניי' משום חדוש' לא הוה ליה למחוק את הראשונה שאינה כל כך מחודשת וכה"ג מתרץ הגמ' בפרק ארבעה אחין ואפילו בענין שנוגע לדין אמרינן בכמה דוכתי ראה רבי כדברי פלוני ומשנה לא זזה ממקומה אבל בבא אחת בשתי תיבות הוא דוחק גדול שנאמר שכשהיה כותב הדין לא ירד לכוון הדין ובתוך כדי דבור ירד לאותו חדוש עכ"ל ולפי טעם זה ה"ה דלא הוה שייך לומר זו ואין צריך לומר זו קתני בשתי תיבות וזה שלא כדברי התוספות דשבועות שהבאתי ולכן הטעם הראשון שכתבתי הוא הנכון:

ואיכא דאמרי אמר רבא שוגג על פיהם הוא דפטור כו'. נראה לי דאפילו ריב"א שפירש בעלמא דכל איכא דאמרי הוא טפל לגבי לשון ראשון ולית הלכתא כוותיה מטעם שפירשנו לעיל מכל מקום מודה הכא דהלכה כאיכא דאמרי הואיל ורבי יוחנן קאי כוותיה בסמוך דהלכתא כמותו כנגד רב וכה"ג כתבו התוספות בפרק כירה גבי ואיכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין כו' ועוד שהרי הסתם גמ' בעי למיפשט כן לקמן מדיוקא דמתניתין דקתני שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פטורין כו' ולא שבקינן משמעות פשטא דלישנא של המשנה בשביל דחיית רמי בר חמא:

שוגג על פיהם הוא דפטור אבל נתחלף כו'. תימא לפי זה הדרא הקושיא לדוכתה ונתני ועשה על פיהם שוגג למה לי דמהיכא תיסק אדעתין לומר שיהא פטור אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו שהרי על פיהם משמע על פיהם ממש:

בפלוגתא הורו ב"ד שחלב מותר כו'. פי' כי הך פלוגתא דהנך תרי לישני פליגי נמי אמוראי קמאי רב ורבי יוחנן וכה"ג ממש פרש"י בפ"ק דגיטין גבי פלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי כו':

רב אמר פטור. פרש"י דתולה בבית דין הוא ויחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ולפי זה צריך לומר שגם רבי יוחנן סבר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור כי לא פליגי אלא אם הוא מקרי תלה בב"ד או תולה בעצמו וקשה לי על פירושו שהרי לקמן אמר רב יהודא אמר שמואל זו דברי רבי יהודה אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב אם כן רב ורבי יוחנן היאך שבקו לחכמים ופסקו כרבי יהודא ואפילו אי תימא דלא ס"ל לענין הלכה כרבי יהודא רק דפליגי אליבא דרבי יהודה נמי קשה מאחר דלית הלכתא כרבי יהודא אלא כחכמים א"כ למה פליגי אליבא דרבי יהודא וכי תימא דסבר רש"י דרב ורבי יוחנן פליגי על שמואל וסבירא להו דמשנתנו לאו דברי רבי יהודא אלא חכמים אם כן קשה מניין לו זה שהרי אפשר לפרש פלוגתייהו דרב ורבי יוחנן דאיירי שהורו ב"ד לרוב הצבור שחלב מותר וזה שנתחלף לו חלב בשומן ואכלו הוא היה מכלל מנין רוב הצבור ופליגי רב ורבי יוחנן אם גם הוא מקרי תלה בב"ד ופטור כמו רוב הצבור או תולה בעצמו וחייב אבל אי לאו שרוב הצבור עשו בהוראת ב"ד מלבד זה שנתחלף לו חלב בשומן רק הוא בלבד או אפילו עם מעוט הצבור לא היה אמר רב פטור וכן משמע בסמוך דפלוגתייהו מיירי בכך מדקאמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב צבור כו' א"כ אין אנו צריכים לבדות מלבנו מחלוקת בין רב ורבי יוחנן לשמואל אלא כולהו ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב והא דאמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב צבור כו' היינו לענין דלהוי תולה בב"ד ופטור וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שגגות שפסק כרבי יוחנן דהכא וכשמואל דלקמן דאמר אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכתב זה הכלל כל התולה בב"ד פטור והוא שיהיו שם כל הדרכים שמנינו כו':

מעם הארץ בעשותה פרט למומר כו'. אין להקשות דהא איצטריך לכדדרשינן לקמן בפרק בתרא מעם הארץ פרט למ יח כמו שהקשו התוספות כה"ג בפ"ק דחולין גבי מכם ולא כולכם להוציא את המומר וז"ל תימה דהא איצטריך לכדדרשינן בפרק לולב הגזול אי לפני יאוש אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא והא לאו דידיה הוא כו' דיש לומר דשאני התם גבי מכם שדורש שתי דרשות שהם שני ענינים נפרדים לגמרי ולכך שפיר הקשו התוספות דהא איצטריך כו' לאפוקי הכא השתי דרשות ענינם אחד למעוטי שאינם מביאים חטאת ולפיכך ממעט נמי לקמן בפרק בתרא מעם הארץ פרט לנשיא:

אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב כו'. וא"ת אמאי מייתי האי קרא דכתיב גבי נשיא ושביק קרא דאשר לא תעשינה ואשם דכתיב גבי יחיד הדיוט דמיירי מיניה וי"ל דעיקר דרשא אתיא מתיבת בשגגה כדפרש"י ביומא פרק יום הכיפורים אשר לא תעשינה משמע שאלו ידע לא עשה אבל בשגגה עשה ואשם ע"כ כלומר אבל אם לא היה פורש ונבדל מעבירה זו בשעה שאכל אע"ג דחזר אח"כ בתשובה לא מקבלינן מיניה כיון דבשעת מעשה דעתו היה להזיד ולחזור על עבירתו אע"ג דעכשיו אתרמי דשגג ולא הזיד לא קרינן ביה בשגגה:

לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעתו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתיה לומר דמביא וי"ל דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אחרי כן ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו כך כתבו התוספות בפרק קמא דחולין וקשה לי על דבריהם שהרי שם בפ"ק דחולין נפקא לן מקרא מכם ולא כולכם להוציא את המומר שאין מקבלים ממנו קרבן עולה א"כ מאי משני התוספות לקושייתם התם גבי עולה מה צריך קרא למעט הא הוה זבח רשעים תועבה ובפרט לפי מה שפרש"י שם בהדיא הטעם שאין מקבלין ממנו עולה משום דכתיב זבח רשעים תועבה א"כ מה צריך קרא למעט. לכן נראה לי ליישב קושייתם של התוספות עם הצריכותא דעביד הגמ' שם בפ"ק דחולין דאיצטריך קרא למעט מומר שאינו מביא חטאת אע"ג שאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו משום דסלקא דעתך אמינא הואיל דחיובא הוא אימא לקבל מיניה כדי שלא יהא חוטא נשכר והא דכתיב זבח רשעים תועבה היינו בקרבן נדבה קמל"ן דאפילו חטאת שהוא חיובא לא מקבלינן מיניה כן נראה לי וכל זה כתבתי לדעת התוספות שפירשו מלת השב מידיעתו היינו שחוזר בתשובה אחר שעבר שלפי זה קשה היאך אמר יצא מומר שאינו שב כלומר שאינו חוזר בתשובה אחר שעבר מה צריך קרא למעט כו'. אבל לפי מה שפרש"י בפ"ק דחולין מלת השב מידיעתו היינו הפורש ונבדל מתחלה ואין עובר אם היה יודע שהוא אסור כו' אין אנו צריכין לכל זה כי הקושיא מעיקרא ליתא:

אמר רב פפא קסבר רבי יוחנן כיון דכי מתידע להו לבי דינא הדרי בהו כו'. איכא למידק מה צריכין אנו לאריכות זה לומר כיון דכי מתידע להו לב"ד הדרי בהו די לנו דכי מתידע ליה בלבד שטעו כגון שהוא גמיר או סביר וטעה בתחלה כמו שטעו הב"ד וחשב שהב"ד כדת הורו ואח"כ מתידע ליה שטעו אי נמי כגון שהוא שמע מתלמיד גמיר או סביר שטעו הב"ד הוה הדר ביה שב מידיעתו קרינא ביה ושמא י"ל כיון דלאו כולי עלמא דיני גמירי ניחא ליה טפי לומר בהווה כיון דכי מתידע להו לבית דין כו':

למה ליה למיתני כל הני כו'. קצת קשה הלשון דלכאורה נראה דלאו רישיה סיפיה לפי דמעיקרא מקשה למה ליה למתני כל הני ולבסוף מקשה איפכא מיבעיא ליה וצריך לפרש דהכי מקשה אלא סיפא דלחיובא איפכא מיבעיא ליה דאז הוה אתי שפיר דאיצטריך למתני כל הני משום דלא זו אף זו קתני כמו ברישא אבל השתא דלא קתני איפכא קשה למה ליה למתני כל הני דלא הוה ליה למיתני אלא שעשו ועשה עמהן הרי זה חייב אבל אכתי קשה ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא היה יודע דמצי לתרץ זו ואין צריך לומר זו קתני וי"ל משום דאין דרך התנא במשנה אחת לשנות ב"בבות האחת לא זו אף זו והאחרת זו ואין צריך לומר זו כדמוכח בפ"ק דמעילה הילכך הקשה שרצה לדעת אם יתחדש לו תרוץ אחר יותר מרווח כנ"ל:

(ב א תוספות) ד"ה בין וכו' וצ"ע אם ב"ד עצמן חייבין להביא כשבה וכו'.—משמע לי מהסוגיא דלקמן (ג א) דשקלינן וטרינן התם בהא דתניא "הורו ועשו ר"מ פוטר וחכמים מחייבין", דב"ד עצמן פטורין לגמרי.

(שם) ד"ה הורו לה וכו' האי ב"ד אינו סנהדרין גדולה וכו'.—אמת שכ"ה שיטת הבבלי (יבמות פז ב), אבל לא כ"ה שיטת הירושלמי פ"י ה"ג, וע"ש.

מתני' הורו בית דין כו'. כגון שהורו שחלב או דם מותר: והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם. מפרש בגמרא: בין שעשו. ב''ד ועשה היחיד עמהם כגון שאכל דם או חלב עמהן: בין שעשו ועשה אחריהן. בזה אחר זה: בין שלא עשו. ב''ד: ועשה. היחיד על פיהן: פטור. מלהביא כשבה ושעירה הואיל ותלה בב''ד ועשה על פיהם: הורו ב''ד וידע אחד מהם. מב''ד שטעו: או תלמיד ראוי להוראה והלך. אותו אחד או אותו תלמיד ועשה על פיהם שטעה במצוה לשמוע דברי חכמים כדמפרש בגמרא: הרי זה חייב. מפני שלא תלה ממש בב''ד שהרי יודע שטעו ואמרינן בגמ' העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב''ד פטור: גמ' לעולם אין ב''ד חייבין. כי עשו הקהל או רובו על פיהם כלומר בין למ''ד ב''ד מביאין פר בין למ''ד צבור מביאין פר ולא ב''ד לעולם לא הוי גמר הוראה דלחייב קרבן ולגבי יחיד דלהוי תולה בב''ד: עד שאמרו. ב''ד לצבור מותרין אתם: רב דימי אמר. לעולם לא נגמרה הוראה לחייבן קרבן עד שיאמרו מותרין אתם לעשות: אף אנן נמי תנינא. בפרק אלו הן הנחנקין: חזר. זקן ממרא לעירו וכו' הורה לעשות דמשמע דקאמר מותרין אתם לעשות דנגמרה הוראתו חייב: הורו לה ב''ד להנשא. על פי עד אחד דאי בשני עדים לא צריך ב''ד: והלכה וקלקלה. בזנות ואחר כך בא בעלה: חייבת בקרבן. לפי שלא היתה תולה בב''ד מדקתני הורו לה ב''ד להנשא ולא קתני התירוה ב''ד ש''מ דלא נגמרה הוראת' עד שיאמרו מותרין אתם לעשות: הורו ב''ד לעבור. דמשמע הורו ב''ד לעשות דאינה גמורה הוראתם עד שיאמרו מותרין אתם לעשות: והא לא תנן הכי. כולהו מקשו לרב דימי: אמר רבא. תרתי קתני דמשמע הכי והלך היחיד ועשה או שוגג או על פיהם שוגג כגון שהורו בית דין שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו דפטור אע''ג דלא הוי על פיהם ממש ושלא במתכוין קאכיל ליה אפילו הכי הואיל ואילו מתידע ליה דחלב הוא לא הוה הדר ביה שהרי הורו ב''ד שחלב מותר הלכך תולה בב''ד קרינן ביה ופטור: על פיהם ממש. כגון שהורו ב''ד שחלב מותר והלך ועשה על פיהם לאשמועי' דשוגג על פיהם פטור: ואית דאמרי. חדא קתני להכי איצטריך למיתני שוגג על פיהם דמשמע דבשוגג ממש על פיהם הוא דפטור דהיינו על פיהן ממש דידע דחלב הוא ופטור משום דתלה בב''ד ממש: אבל שוגג שלא על פיהן. כגון שהורו ב''ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב שלא תלה עצמו בב''ד: רב אמר פטור. דתולה בב''ד הוי ויחיד שעשה בהוראת ב''ד פטור: ור' יוחנן אמר חייב. הואיל ולא הוי על פיהם ממש כתולה בעצמו הוא וחייב: מעם הארץ בעשותה. ולא כל עם הארץ: פרט למומר. דאינו מביא קרבן על שגגתו דאין מקבלין מידו: ר''ש בן יוסי אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשר לא תעשינה וכו'. ומומר לא שב מידיעתו הוא לפיכך אינו מביא קרבן על שגגתו ואמר לקמן בפ''ב מומר שאכל חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו והכא נמי כי הורו ב''ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן לא שב מידיעתו הוא ולפיכך אינו חייב דהא הורו ב''ד שחלב מותר וקשיא לר' יוחנן דאמר חייב דתולה בעצמו הוא: אמר רב פפא קסבר ר' יוחנן כיון דאילו הוה ידיע לב''ד דטעו הוו הדרי בהו והוא נמי הוי הדר ביה הלכך שב מידיעתו קרינן ביה. וחייב קרבן שהרי לא תלה כ''כ בב''ד שלא עשה על פיהם ממש ואמטול הכי קאמר רבי יוחנן דחייב קרבן אבל היכא דעשה על פיהם ממש אע''ג דאילו הוי ידיע לב''ד הוו הדרי בהו והוא נמי הוה הדר ביה והוי שב מידיעתו אפ''ה פטור מפני שתלה ממש בדעת ב''ד: אמר רבא. אע''ג דאמר רב כי נתחלף לו חלב בשומן דהוי יחיד שעשה בהוראת ב''ד ופטור מודה רב שאין אותו יחיד משלים לרוב צבור כגון שאמרו ב''ד שחלב מותר והלכו חצי צבור ועשו על פיהם ואכלו חלב ממש והלך זה ואכל ונתחלף לו חלב בשומן: שאינו משלים לרוב צבור. ואין מביאין פר דבעינן שיהיו כולן ממש שוגגין בשגגה אחת ע''פ ב''ד: למה לי למתני כולהו. במתני' ועשה עמהם ועשה אחריהם שלא עשו ועשה: בשלמא רישא לא זו אף זו קתני. דהכי משמע לא מיבעיא זו דעשה עמהם דהוי ודאי תולה בב''ד דפטור אלא אף זו נמי דעשה אחריהם הוי תולה בב''ד ופטור ולא זו בלבד דעשה אחריהם דפטור אלא אף זו דלא עשו ב''ד ועשה אפי' הכי תולה בב''ד הוי ופטור: אלא סיפא איפכא מיבעיא ליה למיתנא. דהכי איבעיא ליה למיתנא הורו ב''ד וידע א' מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה והלך ועשה על פיהם בין שלא עשו ועשה ובין שעשה אחריהם ובין שעשה עמהם דלא תלה בב''ד דהוי משמע לא זו בלבד דלא עשו ועשה דלא הוי תולה בב''ד דחייב אלא אף זו דעשה אחריהן לא תלה בב''ד וחייב ולא זו בלבד דעשה אחריהן חייב אלא אף זו דעשה עמהן דס''ד אמינא הואיל ועשה עמהם תולה בבית דין קרינא ביה ולהוי פטור אפילו הכי אמרי' הואיל וידע שטעו לא תלה בבית דין וחייב:

אמר המתעסק אלו התוספות כבר היו בדפוס וכ' ע"ג בזה"ל. מצאתי תוס' כת"י על מס' הוריות והעתקתים ולדפוס אצל האשר"י ממס' סוכה. ונלקטו ע"י הג"מ אליהו ב"ר אברהם הלוי איטינגען ז"ל בעהמ"ס ברית הלוי ומנחת אליהו. ובהיות שמציאתן נעלם מעין כל ומי יבקש דבר שלא במקומו אשר ע"כ אמרתי להעמידן במקומן: הורו ב"ד. הם סנהדרי גדולה כדדרשינן בת"כ עדת ישראל עדה המיוחדת בישראל זו סנהדרי גדולה: בין שעשו ועשה עמהן. צ"ע אם ב"ד עצמן חייבין להביא כשבה או שעירה דנהי דפר אין מביאין אא"כ רוב צבור עשו על פיהן מ"מ קרבן יחיד לייתו או שמא פטורים לגמרי: הורו לה ב"ד להנשא. האי ב"ד אינו סנהדרין גדולה שהרי ב"ד יכולין להתירה לינשא. ומ"מ הני נמי אית להו האי דינא שאם עשתה כמו שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב"ד: אמר אביי והא אנן לא תנן הכי. הא דלא פריך ללישנא קמא לשמואל כמו דפריך הכא לרב דימי דללישנא קמא מצינן למימר דרב דימי אתא לפרושי דברי שמואל: הכא מסקינן לענין קרבן [עד] שיאמרו מותרין לעשות. וה"ה בעלמא גבי הוראה דאין לתלמיד לסמוך על דברי רבו עד דא"ל הכי. והא דתניא פ' יש נוחלין (ב"ב קל:) אין למידין הלכה על פי מעשה. ה"פ התם אם יאמר לך אדם ראיתי מעשה שאירע בכה"ג שהורו כן אין לסמוך על דבריו דשמא לא עיין היטב ושמא אותו מעשה היה קצת משונה. עד שיאמר הלכה למעשה פי' עד שיביא לו מתוך ההלכה דאיתא לאותו דבר מה שאומר כי התלמוד ודברי האמוראין עיקר כדאיתא בירושלמי ריש פיאה אין למידין לא מהלכות ולא מהגדות ולא מן התוספתא אלא מפי התלמוד: ואיכא דאמרי חדא קתני. ואין להקשות דלא ליתני כי אם על פיהם וממילא משמע דוקא על פיהם. שמא ה"א ה"ה נתחלף לו להכי תנא שוגג למימר באיזה שוגג דוקא על פיהם: עד שיהיו כולן בשגגה אחת. צ"ע אם רוב צבור עשו בזה הענין שנתחלף להם והוי כולן בשגגה אחת אי מיחייב בית דין: