עבודה זרה עה ע"ב

דף עה - ב

העשויין דצבתא [מין צמח] יש לנגבן במים ואפר.

דכיתנא מפשתן, מישנן שנים עשר חודש ואי אית בהו אם יש בהם באלו העושיים מצבתא, קיטרי קשרים, שרי להו יתירם. כיון שהיין נכנס בין הקשרים.

דנה הגמרא עוד בעניני טומאה וטהרה של גת:

איתמר: עם הארץ ^[294] שהושיט ידו לגת, ונגע באשכולות כאשר היו בתוך היין.

נחלקו בדין זה רבי ורבי חייא. חד אמר: אשכול וכל סביבותיו - טמאין, ואילו כל הגת כולה - טהורה.

וחד אמר: כל הגת כולה נמי אף היא טמאה.

שואלת הגמרא: ולמאן דאמר הסובר כי אשכול וכל סביבותיו טמאים, וכל הגת כולה טהורה, מאי שנא במה שונה דין זה, מהא דתנן ממה ששנינו: שרץ שנמצא ברחים שטוחנים בהם את הזיתים לפני שנותנים אותם בבד להפיק מהם את השמן, אינו מטמא השרץ, אלא את מקום מגעו.

ואם היה משקין מהלך כלומר מהלכין ונוזלים שם ממקום למקום - הכל טמא!

וקשה, במה שונה דין זה מדין עם הארץ שנגע באשכולות, והלוא אף בגת ישנם משקין, וכמו בבית הבד? מבארת הגמרא: התם בבית הבד לא מפסק ולא מידי אין כל הפסק בין הריחיים שנגע בהם השרץ, לבין סביבותיהם. לפי שהמשקין מחברין הכל.

ואילו הכא בגת, מפסקי מפסיקין האשכולות, ^[295] וממילא אין חיבור על ידי משקין בין האשכולות שבהם נגע עם הארץ, לבין הגת שבה לא נגע. ולכן אף שהאשכולות טמאין, הגת נשארת טהורה. ^[296]

אורו ליה הורו לו רבנן לרבי ירמיה, ואמרי לה ויש אומרים כי הורו לבריה לבנו דרבי ירמיה, הלכה כדברי האומר - עם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות, אשכול וכל סביבותיו טמאין, וכל הגת כולה טהורה.

מתניתין:

הלוקח כלי תשמיש של אכילה מן העובדי כוכבים, היאך מכשירן?

א. את הכלי שדרכו להטביל כלומר שראוי להיטהר רק בטבילה ^[297] כגון כלים שמשתמשין בהם רק בצונן כמו כוסות וצלחות - יטביל ואינו צריך הכשר נוסף.

ב. כלי שעל מנת להכשירו, יש להגעיל אותו, כגון סירי מתכת שמבשלין בהם ברותחין - יגעיל.

ג. כלי שעל מנת להכשירו יש ללבן אותו באור אש, [כגון כלי שדרך תשמישו היא ממש בתוך האש, כפי שמפרטת המשנה] - ילבן אותו מכל צדדיו באור.

ואלו הם הכלי שמשתמשים בהם באש: השפוד שצולין בו בשר על האש, והאסכלא רשת מתכת שצולין בשר על גביה - מלבנן באור.

ד. הסכין שנקנה מן הגוי, שפה משפשף ומשחיז אותו - והיא טהורה.

גמרא:

תנא: וכולן כל אלו ששנינו במשנתינו, אף אלו שהכשרן הוא על ידי ליבון, צריכין טבילה במקוה שיש בו ארבעים סאה. ^[298]

מבררת הגמרא: מנהני מילי שאכן כל אלו צריכין אף טבילה?

אמר רבא: המקור הוא דאמר קרא [במדבר לא כג, במלחמת מדין כאשר שבו אנשי צבא, ובידם כלים, ועל כלים אלו אמרה התורה:]

"כל דבר אשר יבא באש [כלומר, כלי שדרך שימושו הוא באש] תעבירו באש [לפי הכלל שבידינו, כבולעו - כך פולטו. כלומר, כדרך שבליעת האיסור נעשית על ידי האש, כך תיעשה טהרת הכלי והפלטת האיסור הבלוע בו על ידי האש] - וטהר".

ותיבה זו "וטהר" שלכאורה מיותרת היא, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת נוספת על טהרת הכלים באש. והיא - טבילה.

תני שנה בר קפרא מקור אחר לדין זה שצריך לטבול את הכלים:

מתוך שנאמר באותו ענין של כלי מדין "אך במי נדה יתחטא", ומשמע שצריך לטהר הכלים במי פרה אדומה הקרויים מי נדה, ובהם משתמשים לטהר מטומאת מת, שומע אני שצריך הזאה ביום השלישי וביום השביעי כדין הזאה במי חטאת לטהר מטומאת מת?

אלא, תלמוד לומר: "אך" הכתוב בפסוק, בא למעט, וחלק בין מי פרה אדומה למי טבילה אלו, שאין צריך בהם הזאה ביום השלישי והשביעי.

אולם אם כן, מה תלמוד לומר "במי נדה", והלוא על כרחינו, אין הכונה לטהרה כדין טהרה מטומאת מת?

אלא פירוש "מי נידה" - מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר, מקוה מים שיש בו ארבעים סאה. ^[299]

ויש להבין מדוע נכתב בפסוק "וטהר" שמשמעו, חיוב הטבלת הכלים במים, ומיד בהמשך הפסוק, נכתב "אך במי נידה" שאף זה בא להורות חיוב טבילה. ולשם מה צריך שתי הוראות אלו?

ביאור הדבר: איצטריך צריך למיכתב "וטהר" ואיצטריך צריך למיכתב "במי נדה".

מהטעם דלהלן: אי אם כתב רק "וטהר", הוא אמינא היינו אומרים כי די בקיום של "וטהר", בהטבלה במקוה מים שיש בו כל דהו, אפילו מקוה חסר ומועט.

- משום כך, כתב רחמנא "במי נדה", להורות שצריך מקוה הראוי להכשר נידה, שיש בו ארבעים סאה.

ואי אם כתב רחמנא "במי נדה", ולא כתב "וטהר" הוה אמינא היינו אומרים שמלבד הטבילה, צריך שיהיה הערב שמש כלומר שיעריב היום כנדה כפי שצריך בטהרת נדה.

משום כך, כתב רחמנא "וטהר". והיינו לאלתר, שעם טבילת הכלי, חלה טהרתו.

ואין צורך להמתין עד הערב.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו אם היו הכלים שנקנו מן הגוי כלים חדשים, ולא נשתמשו בהם למאכלי איסור, אף הם במשמע חיוב זה של טבילה.

ומנין? - דהא שהרי כלים ישנים וליבנן, כחדשים דמו נחשבים הם. כיון שעל ידי הליבון, נפלט וכלה מהם כל סרך של איסור, ואפילו הכי, בעי צריכים טבילה. ומוכח מכך, שכל כלי חדש הנקנה מן הגוי, יש להטבילו.

מתקיף לה רב ששת: אי הכי אם אכן כל כלי חדש הנקנה מן הגוי צריך טבילה מגזירת הכתוב, אף אם אין בו כל שמץ של בליעת איסור, אם כן אפילו זוזא דסרבלא מספרים של גוזזי צמר - נמי!?

אמר ליה רב נחמן: כלי סעודה אמורין בפרשה. לפי שנאמר "כל דבר אשר יבוא באש". ואין דרך להביא באש, אלא רק כלי אכילה. ולא שאר כלי עבודה. ורק על כלים אלו, נאמר החיוב של "וטהר"!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו חיוב טבילה זה, אלא בכלים הלקוחין שנקנו מן הגוי. וכמעשה שהיה במלחמת מדין, שעל ידי הכיבוש נקנו להם הכלים.

אבל כלים שאולין, לא נתחייבו בטבילה. ^[300]

רב יצחק בר יוסף, זבן מנא דמרדא קנה כלי העשוי מאדמה וגללי בקר מעובד כוכבים. סבר שצריך להטבילה. אמר ליה ההוא אחד מרבנן, ורבי יעקב שמיה [שמו], לדידי מפרשא לי [לי נתפרש] מיניה מאת דרבי יוחנן, שכך הוא הדין:

רק כלי מתכות אמורין בפרשה שחייבין טבילה. אך שאר חומרים, אינם מחייבים טבילה. ודבר זה נלמד ממה שנאמר [במדבר כב לא] "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העופרת".

אמר רב אשי: הני אלו כלי זכוכית, הואיל וכי אם נשתברו, יש להן תקנה על ידי התכתם ועשיית כלים חדשים, הרי שבדבר זה - ככלי מתכות דמו, ולכן חייבים אף הם בטבילה.

כלי קוניא חרס המצופה מתכת - פליגי נחלקו בה בדינו רב אחא ורבינא.

חד אמר: דינו כתחלתו. וכיון שתחילתו היתה כלי חרס ורק אחר כך צפוהו מתכת, דינו ככלי חרס ואינו צריך טבילה,

וחד אמר: נידון כסופו. וכיון שבסופו צופה במתכת, דינו ככלי מתכת, וחייב טבילה.

והלכתא: נידון כסופו, ונחשב ככלי מתכת וחייב טבילה. ^[301]

איבעיא להו: כלי של גוי הנמצא ביד ישראל במשכנתא עד לפירעון חובו - מאי, האם צריך להטבילו?

אמר מר בר רב אשי: אבא רב אשי, משכן ליה מישכן אצלו עובד כוכבים כסא דכספא כוס כסף תחת חוב שהיה חייב לו העובד כוכבים.

ואטבליה הטבילו אבא ואישתי ביה ושתה בו. ולכאורה משמע שכלי הנתון כמשכון, יש להטבילו.

אולם, ולא ידענא לא ידעתי אי אם עושה זאת אבא משום דקסבר, כי כלי זה הנתון כמשכנתא, כזביני דמיא כמכור הוא,

או, אי משום דחזי לעובד כוכבים דדעתיה לשקועיה. שראה שדעתו של העובד כוכבים לשקע ולהשאיר אצלו את הכלי, לפי שאין בדעתו לפרוע את חובו. ולכן נחשב הכלי כקנוי לו, ומשום כך הטבילו. ^[302]

תנו רבנן: הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, דינם כך: א. דברים שלא נשתמש בהן העובד כוכבים כלל, מטבילן הישראל והן טהורין. ^[303]

ב. דברים שנשתמש בהן העובד כוכבים על ידי צונן, כגון כוסות, וקתוניות [כלי לאכילה ולא לבישול], וצלוחיות - מדיחן ומטבילן ^[304] והם טהורין.

ג. דברים שנשתמש בהן על ידי מאכלים חמין, כגון היורות, הקומקמוסון [קומקום קטן למים חמין], ומחמי מים חמין [גדולים] - מגעילן ברותחין, ומטבילן - והן טהורין.

ד. דברים שנשתמש בהן הגוי על ידי האור, כגון השפודין ששימושם נעשה תוך כדי צליית הבשר, והאסכלאות [הרשת שעליה צולין] - מלבנן, ומטבילן, והן טהורין.

מבררת הגמרא: וכולן כל הכלים הללו, שנשתמש בהן עד שלא [כלומר לפני ש:] יטביל, ושלא יגעיל, ושלא ילבן, מה דין מאכל שנעשה בהם?

תני חדא בברייתא אחת שנו שמאכל שנעשה בתוכם אסור, ותניא אידך ובברייתא אחרת שנינו שמותר. ויש ליישב הוראות סותרות אלו:

מיישבת הגמרא: לא קשיא - הא הברייתא האוסרת, הינה כמאן דאמר נותן טעם לפגם - אסור.

כלומר, טעם הנשאר מדבר איסור, ובלוע הוא בתוך הכלי אך אין טעם זה טרי ומשובח, ואינו מוסיף טעם טוב במאכל שמתבשל בו אלא נותן בו טעם לפגם, סובר מאן דאמר זה, כי הטעם הבלוע בכלי - אף שפגום הוא - אם נתערב במאכל אסור, הריהו אוסר את המאכל.

ולכן מאכל שנתבשל בכלי של גוי, קודם שהכשירוהו - אסור.

והא, הברייתא המתירה את המאכל שנתבשל בכלי גוי שלא הכשירוהו, הינה כמאן דאמר נותן טעם לפגם - מותר. ולכן המאכל מותר. ^[305]

שואלת הגמרא: ולמאן דאמר כי נותן טעם לפגם מותר, ולכן מאכל שנתבשל בכלי של גוי מותר, אם כן גיעולי [פליטת טעם של מאכל אסור] של עובדי כוכבים, דאסר רחמנא שאסרה אותם התורה שהרי חייבה התורה להכשיר את הכלים שנשבו ממדין,

היכי משכחת לה באיזה אופן אסרה התורה כלים קודם הגעלה, והלוא הטעם הפגום הבלוע בהם מותר?

אשכל וכל סביביו טמאים וכל הגת טהורה. כתב ה"ר שמואל זצ"ל דהוא הדין לענין יין נסך, אם נגע הגוי בענבים או אפילו בפסולת הענבים, שמשליך מקום מגעו והשאר מותר, ובלבד שלא יגע במקום משקה.וכתב הרמב"ן נ"ר בודאי אם נגע במקום נגוב לא אסור אפילו במקום מגעו אלא בשיש משקה טופח על מנת להטפיח על האשכולות, ואפילו הכי האשכול וכל סביבותיו אסורין וכל הגת מותר, וטעמו של (רש"י) [ר"ש] ז"ל (אינו) נראה, משום דאף על גב דמשקה טופח על מנת להטפיח מחברן [לטומאה וטהרה וכל שכן ליין נסך, [הני מילי בשהיה כאן וכאן משקה, וטופח על מנת להטפיח מחברן], אבל כאן בטל הוא לגבי האשכולות, ואינו חבור למשקה הגת, ואין צריך לומר למשקה טופח של שאר האשכולות.

מתני': השפוד והאסכלא מלבנן באור, והסכין שפה והיא טהורה. פירש רש"י ז"ל: להתירה לחתוך בה צונן נאמרו הדברים, וכדאמרינן בגמרא (עו, ב). ומוסיף בגמרא בה ונועצה בקרקע עשר פעמים, ובסכין יפה שאין בה גומות, כלומר, אף על פי ששפה צריך לנועצה עשר פעמים, ומאי דשייר במתניתין פריש בברייתא. וכל זה לאכול בה צונן, אבל להכשירה לחתוך בה רותח צריכה הגעלה, כדכתבינן לקמן ב"ה. ולזה הסכים הראב"ד ז"ל דלהתירה לרותח צריכה ליבון או הגעלה. וכתב הוא ז"ל: ואם תאמר מפני מה לא פירשה המשנה הכשרה לרותח כמו שפירשה לשפוד ואסכלא, וכן מפני מה לא פירש הכשר לשפוד ואסכלא לצונן כמו לסכין, יש לומר כי השפוד והאסכלא אין להם תשמיש בצונן שיהו צריכין הכשר של כלים, ואפילו משתמש בהו בהדחה סגי להו, ולפיכך לא פירש בו הכשר אלא לרותח במה שהן משמשין, אבל הסכין מפני שיש לו תשמיש בצונן ורוב תשמישו בכך, לפיכך הוצרכה משנתינו ללמדנו הכשרה אפילו צונן, ומשום דאגב דוחקא דסכינא פליט איהו ובלע אידך הצריכוה שיפה ונעיצה, והכשר רותח לסכין לא הוצרך לשנות, משום דבכלל את שדרכו להגעיל יגעיל ובכלל את שדרכו ללבן באור ילבן הוא.
ומיהו מה שפירש רש"י ז"ל, דשיפה ונעיצה בעינן לא מחוור, דאם כן למה שייר תנא דמתניתין בהכשרה מה שלא שייר בהכשר שאר הכלים, ועוד דעובדא דשבור מלכא דמייתי בגמרא (עו, ב) תקשי ליה דהא שבור מלכא נעיצה לבד עבד ולא שיפה, ונעיצה כזו לא שמענו, על כן יש מפרשים דשיפה ונעיצה בחדא מינייהו סגיא, ומיהו שתיהן אינם מכשירין אלא לצונן.
ויש מפרשים דשיפה הכשר גדול הוא לסכין ואפילו לרותח, ואף על גב דאמר רב הונא בריה דרב יהושע בגמרא (עו, ב) גבי נועצה בקרקע לאכול בה צונן, לא אמר אלא בהכשר נעיצה לבד, שהוא הכשר מועט שאינו אלא כמסיר מה שנדבק על פני הסכין, אבל בהכשר שיפה לא אמר, דשיפה לסכין הכשר גדול הוא לו, ומתניתין קתני הכשרה לרותח, וברייתא קתני הכשרה לצונן. ומביאין ראיה ממאי דגרסינן בירושלמי (פ"ה הט"ו), ר' בא בשם ר' יהודה הדה דתימא בסכין קטנה אבל בגדולה צריך לבון, והליבון צריך שיהו הניצוצות מנתזין ממנה, ומפרשי לה להא מילתא דר' בא בשם רב יהודה דקאי אשפה דמתניתין, ואם לחתוך בה צונן מה בין סכין קטנה לסכין גדולה תרווייהו בשיפה סגי להו, דהא טעמא הוא דלא פלטינן צונן בתר שיפה, אלא ודאי משמע דלחתוך בה רותח קאמר, דאפילו הכי בסכין קטנה סגי ליה בשיפה כמו ליבון גדולה, וזה נראה יותר.
אלא דקשיא לי דבירושלמי משמע דקאי אנועצה בקרקע, דהכין הוא הא דירושלמי, סכין תוחבה בארץ י' פעמים, ר' בא בשם ר' יהודה הדה דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריך ליבון וכו', ואם איתא דאשפה דמתניתין קאי, הוה ליה למיפסק בין מה דקאמר סכין תוחבה בארץ ולאיתויי מתניתין ועלה לימא הדה דתימא, ואי קאי אנועצה בארץ פליגא הא דירושלמי ודאי אגמרא דילן, ולא קיימא לן, דאנן אגמרא דילן סמכינן, דאמר רב הונא דוקא לאכול בה צונן, ואי נמי דהא [דירושלמי נמי] לחתוך בה צונן קאמר, וסבירא ליה לר' בא דגדולה אפילו לחתוך בה צונן בעיא ליבון, דכיון דבלעא טובא ותשמישה על ידי האור, דלפעמים צולין בו בשר מתוך גדלה, אגב דוחקא דסכינא אפילו בצונן פליט עד דמלבנה.
ורבינו שמואל ורבנו תם ז"ל (סה"י חה"ח סי' תשצ) ורבנו יצחק ז"ל כך הסכימו דלא נאמרו הדברים אלא לחתוך בה צונן, אבל לחתוך בה רותח לא סגי ליה בהכי, ומיהו בהכשר לחתוך בה רותח נחלקו, שרבנו שמואל אומר מעולם אינו נכשר אלא בליבון לפי שתשמישו על ידי האור הוא, דלפעמים מהפך בו הבשר שצולה על גב האש ופעמים שהוא חותך בו הבשר שצולה בשפוד בעוד שהוא על גב האש כדי לנסות אם נצלה כל צורכו אם לא, וכיון שתמישו על ידי האור אין הכשרו אלא בלבון על ידי האור כמו השפוד והאסכלא. וכן כתב ר"ח ז"ל דבסכין של גוים [דאיסורא] בלע בעי ליבון, כדאמרינן בריש פרקא קמא דחולין (ח, ב) גבי סכין של ע"ז, כגון שלבנה באור וכן תניא בתוספתא הכא (פ"ט ה"ב), השפודין והאסכלאות והסכינין של גוים מלבנן באור, אבל לגבי סכיני דפסחא דהיתירא בלעי לא בעי אלא הגעלה לבדה, כיון דהתירא בלעי, וכדמתרצינן בגמרא לקמן (עבודה זרה עו, א) גבי השפודין והאסכלאות, ולקמן בשמעתין (שם ד"ה רב אשי) נאריך בזה יותר בע"ה. ורבינו יצחק זצ"ל אומר דסכינין גדולים שרגילין לצלות בהן צלי הרי הן כשפודין וצריכי לבון, אבל קטנים שאין דרכן להשתמש באור אלא באקראי בעלמא ורב תשמישן הוא בדבר של חמין סגי להו בהגעלה, והביא ראיה מהא דגרסינן הכא בירושלמי (הט"ו), הדה דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון.

גמרא: תלמוד לומר במי נדה (במדבר לא, כג)

מים שהנדה טובלת בהן, הוי אומר ארבעים סאה. כתב הרמב"ן נ"ר והא טבילת כלים דאורייתא ברביעית היא כדאתמר בפסחים (יז, ב) הואיל וחזי למיטבל בה מחטין וצנורות, אלא דרבנן מעטוה לרביעית כמפורש במסכת נזיר (לח, א). ויש לומר טבילה זו גזרת הכתוב היא, וכך היא גזרת מלך להצריכה ארבעים סאה, אי נמי אסמכתא. ויש לפרש דכל דהו היינו מים שאין כל גופו של כלי עולה בהן, כתב רחמנא מי נדה, לומר מה נדה מים שכל גופה עולה בהן דהיינו ארבעים סאה, אף כלים מים שכל גופן עולה בהן לפי מה שהן, וגמרא נקיט להו ארבעים סאה משום דבטליה לרביעית, עד כאן.

הא דקתני מדיחן ומטבילן. מפרש בירושלמי (הט"ו) צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל, ומשמע מיהא דלכתחלה צריך להדיח או להגעיל ואחר כך מטבילן, דאם לא הדיחן ולא (הטבילן) [הגעילן] עדיין לא יצאו מטומאת הגוים והיאך נכנסין לקדושת ישראל, אלא ודאי אין טבילה עולה להם עד שידיחם או שיגעילם, והכי נמי משמע לישנא דקתני (להדיחן או להטבילן) [מדיחן ומטבילן] כלומר מדיחן תחלה ואחר כך מטבילן, וכן כתב הראב"ד ז"ל דכן צריך לעשות הכשר לכתחלה, דקרא הכי משמע, דכתיב תעבירו באש (במדבר לא, כג) דהיינו ליבון, ואחר כך וטהר דהיינו טבילה, אבל הוא זצ"ל כתב דמיהו אי אפיך דיעבד לית לן בה דעכובא לא כתיב, ומכל מקום צריך ליזהר מדבר החוצץ בו שהרי הקישה הכתוב לטבילת נדה.
והא דקתני מדיחן, כתב הראב"ד זצ"ל שצריך לשפשפו היטב במים בידו, ולא שיעביר עליו המים בנחת, דאם כן למה הוצרכו להדחה ולטבילה תסגי ליה בטבילה לחודה. וגם נראה שצריך לשטפו במים אחרי השפשוף, והיינו [דתנן] בזבחים פרק דם חטאת (זבחים צו, ב) מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, ועל כוס אסור קאמר דומיא דכלי אסור דאיירי בגויה.

הא דאפליגו רב אחא ורבינו בקוניא. ופסקינן לחומרא כמאן דאמר כסופו וצריך טבילה, לא תקשי מידי אכללא דכללי בעלמא (פסחים עד, ב) בכל התורה כלה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והלכתא כרבינא לקולא בר מתלת, דלא אמר אלא היכא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא כחד מנייהו, אבל היכא דאיפסיקא הלכתא בהדיא כחד מנייהו לא איתמר, והלכתא נמי פסקינן בהדיא בקינסא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לג, ב) כדברי רב אחא לחומרא.

ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני. כלומר ובכל משכנתא צריך לאטבולי, אי משום דחזייה לגוי דדעתיה לשקועיה, כלומר ובסתם משכנתא לא צריך טבילה, אלא אי חזייה לגוי דדעתיה לשקועיה, אף על גב דלא זבנה מניה בפירוש, אפילו הכי צריך טבילה, דכמכירה מפורשת דמיא. וכתב הרי"ף ז"ל משכנתא בעיא ולא איפשיטא, ולא פירש אם הולכין בה לקולא או לחומרא. והרמב"ם ז"ל (מאכלות אסורות פי"ז ה"ו) כתב דאינו צריך טבילה, משמע דלקולא אזלינן בה עד דחזינן לדעתיה לגוי דבעי לשקועיה. ותמיהא לי דהא משמע ודאי כי טבילה זאת מדאורייתא היא דמכלי מדין גמרינן לה, ואפילו לכלים חדשים, כדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דישנין כי מלבנן באור כחדשים דמיין ואפילו הכי בעו טבילה, ואם כן כל טבילת כלים בין לישנים בין לחדשים היא מדאורייתא, ואם כן הוה ליה ספיקא דאורייתא, וכל ספק דאורייתא לחומרא, כן נראה לי. אחר כך מצאתי לראב"ד ז"ל שכתב דמשכנתא צריך טבילה. ומיהו הרמב"ם ז"ל הלך לשיטתו, שהוא ז"ל כתב (שם ה"ה) דטבילת כלים מדברי סופרים היא, נראה שדעתו לומר דקראי אסמכתא בעלמא הן.

הא דקתני וכלן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא לבן. יש מפרשים האי שלא הטביל שלא הדיח, כלומר שנשתמש בו קודם שידיחנו במים להסיר לכלוכי האסור שבדפני הכלי, דומיא דמתניתין דקתני את שדרכו להטביל יטביל, דהיינו הדחה, מדקתני את שדרכו, כלומר את שדרכו להשתמש בו בהטבל לבד כלומר לצונן, יטביל: ידיחנו, ואף על גב דברייתא קתני טבילה וקתני הדחה, היינו משום דאצטריך ליה למתני טבילה אפיק להדחה בלשון הדחה ולא בלשון (הדחה) [טבילה], אבל בסיפא דברייתא דלא אצטריך ליה טבילה אפיק לה להדחה בלשון טבילה כלישנא דמתניתין כדאמרינן, והראיה, דאי טבילה ממש קאמר, היכי תני חדא אסור ומשום נותן טעם לפגם דאסור, דמאי נותן טעם איכא, דאי בכלים חדשים ליכא נותן טעם כלל, ואי בכלים ישנים ולאחר שהגעיל או לבן נותן טעם נמי תו ליכא, דהא פלט איסורו על ידי הגעלתו או לבונו, וטבילה לאו משום אסור הנבלע הוא, [אלא] כטעמא דאיתמר בירושלמי (הט"ו) הואיל ויצא מטומאת גוי לקדושת ישראל, ולדברי הכל אם בשל עד שלא (עשאה) [טבלה] מותר, אלא ודאי הטבלה הדחה היא, ומשום הכי אסור למאן דסבירא ליה דנותן טעם לפגם (מותר) [אסור], דאפילו טיחת איסור שעל פני הכלי כשאינו בן יומו נתעברה צורתו והוה ליה נותן טעם לפגם, והיינו נמי דלא קתני וכלן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הדיח, אלמא טבילה הדחה היא. ולזה הפירוש הסכים הרמב"ן נ"ר, והביא עליו ראיה מדתניא בתוספתא (פ"ט ה"ב) וכלן שנשתמשו בהן עד שלא שף הגעיל הטביל ולבן הרי זה מותר, קתני שיפה דסכין, וכן פירש (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל כלן שלא הדיח מותר.
אבל הראב"ד ז"ל כתב בפירושיו, הטביל לאו דוקא נקט, דמשום ההיא טבילה ליכא מאן דאסר, ואי אמרת דהאי טבילה על ההדחה קאמר כדאמרינן במתניתין, הא לא איפשר, חדא דהכא לא מפיק הדחה בלשון טבילה כלל, ועוד דאי הדחה דקאמר מאי נותן טעם לפגם איכא, אלא ודאי לאו מדוקא נקט לה. פירוש לפירושו, דאי הדחה קאמר ליכא נותן טעם לפגם, דסבירא ליה לרב זצ"ל דלא אמרו באיסור שאינו בן יומו שהוא נותן טעם לפגם אלא באסור הבלוע שנפגם ונפסד בתוך דופני הכלי, מפני שהוא קלוש מאד, ולפיכך נמר טעמו ונהפך כרגע לפגם, אבל באיסור הדבק בדפני הכלי שהאויר שולט בו, הרי הוא כחתיכת אסור העומד בעינו שאינו נפגם כל כך במהרה. ולזאת הסברא הסכימה דעת רבני צרפת זצ"ל בחולין גבי השוחט בסכין של גוים (בתוס' ח, ב ד"ה השוחט), וכתבתיה למעלה בפרק אין מעמידין גבי חלתית של גוים. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דמכל מקום ברייתא קתני וכלן שנשתמש בהן, דמשמע שנשתמש בהן בלא שום הכשר, ואפילו הכי מותר למאן דאית ליה נותן טעם לפגם מותר, ועד שלא הגעיל ולא לבן ודאי היינו שלא עשה בהן שום הכשר, דמאי פליג שלא הגעיל אבל הדיח, ומעתה הגע עצמך, אלו נשתמש בו גוי ביורה בצונן אסור אם לא הדיח, בשל בה מותר, ואם נפשך לומר דעד שלא הגעיל דוקא קאמר, אבל ודאי הדיח, ואם לא הדיח ונשתמש בכלן אסור, למה התירו שמן וכוספן וכל הנזכרים בגמרא (לח, ב), ודילמא בשלו בהן עד שלא הדיחו, שאין הגוים נוהגין הדחה בהכשר כדי שנאמר חזקה הדיחו עד שלא בשלו. ואם תאמר מדיחין הם כליהן בכל עת למה אמרו מדיחן ומטבילן והם טהורין. ואפשר שזו אינה קושיא, דלעולם הא דקתני עד שלא הגעיל ועד שלא לבן בשהדיח קאמר, דטיחת האיסור אינו נפגם בשאינו בן יומו כבליעת האסור, ואורחא דמילתא קתני שדרכן של בני אדם בכליהן שאין משתמשין בהן תבשיל אחר תבשיל ואפילו ממותר למותר אלא בהדחה לנקיות הדעת, אבל הגעלה ולבון אין דרך המשתמשין בכליהן לעשות כן, ואפילו האסטניס שבהן, ולהוציאן מידי איסורן הוא שצריך לעשות כן, ולפעמים ששכחת הלב מביאה לשגגה ומבשל בו כדרכו בהדחה לבד כדרך שהוא רגיל להשתמש בכליו, ומשום הכי קתני סתמא עד שלא הגעיל ולא לבן ולא חשש לאסור ההדחה, ומן הטעם הזה גם כן התירו שמן וכוספן של גוים, דמשום איסור הנבלע ליכא, דסתם כלים של גוים אינם בני יומן, ומשום טיחת איסור נכרי ליכא, דסתמא דמילתא חזקה היא שאין מבשלין בהן בלא הדחה, וכל שכן בדברים שדרכן למוכרן שנשמרים בהן מאד כדי שיקפצו עליהם לוקחים, אבל כשמוכרין כליהם מה איכפת להם אם מדיחין ואם אין מדיחין שאין הכלי נפסד כלל בכך, והילכך אין מקפידין, ולפיכך צריכין הדחה, כן נראה לי.

ואי אית בהו קטרי שרי להו דעת מורי הר״אה ז״ל דהנגוב בלחוד קאי דאלו ביישון האויר נכנס שם ברוב הזמן ואין צריך התרת קשרים וכן בקנקני׳ שלנו של עץ אין צריך התרת קשרים וכן נראה דעת הר״מבם ז״ל אבל לפום פשטה דאפי׳ היישון קאי מדקתני לה בתר תרוייהו וכן דעת הר״אבד ז״ל.

אשכול וכל סביביו טמאין וכל הגת טהורה וכתב הר״מבן ז״ל דהא מיירי בשיש שם טופח על מנת להטפיח ומאן דאסר סבר דמשקה טופח על מנת להטפיח חבור וכאילו נגע באלו בכל ואידך סבר שלא אמרו דמשקה טופח על מנת להטפיח חבור לטומאה ולטהרה אלא כשיש משקה כאן וכאן ומשקה טופח על מנת להטפיח מחברן אבל כאן בטל הוא לגבי האשכולות ואינו חבור למשקה הגת ואין צריך לו׳ למשקה שעל שאר האשכולות אלא דלחומרא בעלמא אמרו לסלק כל סביבותיו וכיון דאורו רבנן כמאן דאמר הגת טהורה שמעינן דכל שכן לענין נסך שאם נגע גוי באשכול שבגת אפי׳ לאחר שנמשך שם היין שאפי׳ יש שם טופח על מנת להטפיח אשכול וכל סביביו אסור והשאר מותר אם ראינו בודאי שלא נגע במשקה וכן פסק ר״שבם ז״ל.

מתני הלוקח כלי תשמיש מן הגוים. פי׳ כלי סעודה את שדרכו להטביל יטביל פי׳ את שדרכו להשתמש בו בצונן כעין טבילה יטביל כלומר ידיח וישפשף יפה להעביר איסור שעל פניו דאילו בטבילה דארבעים סאה לא איירו במשנתינו ולישנא דשדרכו להטביל לא שייך בטבילה וכן פירשו כל המפרשים ומן הלשון הזה מוכיח דלא בעינן מריקה ושטיפה שלא אמרו כן אלא בקדשים: וגזרת מלך היא משום מעלה כדפר״שי ז״ל בגמ׳ ומה שאמרו שם מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס לאו ככוס אסור כדכתב הר״אבד ז״ל דאם כן ה״ל לפרושי הכא אלא כמריקה ושטיפה דכוס של ברכת מזון קאמר אי נמי במאי שנוהגין בכוס דהיתרא והא דנקט בכל הני לישני דכל שדרכו אומר מורי הר״אה ז״ל דאתא לאשמועינן דמסתמא אין לחוש שמא נשתמש בו גוי שלא כדרך תשמישו ואין לנו אלא לפי מה שדרכו.

ללבן באור ילבן ופי׳ בגמרא עד שתשיר קליפתן ובירושלמי אמרו עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו.

השפוד והאשכלה מלבנן ומסתברא דפריט בהו משום דגבי קדשים קתני מגעילן כדאיתא בגמרא אי נמי לחלק ביניהם לסכין וכדבעינן לומר בס״ד.

הסכין שפה והיא טהורה. פי׳ שיפה אשמולאר בלע״ז ודעת ר״שי ז״ל דדוקא לצונן אבל לחמין הגעלה בעי כדאמרינן בפרק כל שעה והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ועוד כתב ז״ל דבר משיפה בעי נעיצה עשרה פעמים בקרקע כדאמר רב בגמרא דרב להוסיף על משנתינו בא ואין זה נכון כלל דהיאך אפשר דלא פריש תנא כליה הכשרה דסכין לצונן מיהת וכל שכן דקתני שפה והיא טהורה ועוד דעובדא דשבור מלכא יוכיח שלא היה שם אלא נעיצה לכך פירשו בתוס׳ דבשיפה לחודה סגי לצונן ורב אתא למימר דהוא הדין דסגי בנעיצה ולהאי פירושה הא דפריש הוא הכשר שפוד ואשכלה אף לחמין ולא פירש הכשר סכין אלא לצונן היינו לפי שרוב תשמישו של סכין אינו אלא בצונן ולדעת ר״ת ז״ל אף סכין אין לו תקנה לחמין אלא בלבון כענין שפוד וכן כתב גם ר״שבם והר״אבד ז״ל והטעם לפי שגם הסכין משתמשין בו על ידי האור שמהפך בו הבשר שצולין על גבי האש או שחותכו בו לראות אם נצלה כל צורכו וכן תניא בתוספתא השפוד והאשכלה והסכין של גוים מלבנן ואף על פי שבפרק כל שעה הכשירו בהגעלה בכלי ראשון התם משום דהיתרא בלע ואף בשפוד ואשכלה דינן כן כדאית׳ בגמרא גבי קדשים וכן אמרו בפ״ק דחולין כגון שלבנה באור ור״י ז״ל כתב דסכין קטנה סגי ליה בהגעלה אפילו של גוים אבל סכין גדולה בעיא ליבון לפי שפעמים צולין בה בשר והביא ראיה מן הירושלמי שאמרו הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה בעיא ליבון אבל דעת הר״ם הלוי ז״ל דכיון דקתני שפה והיא טהורה שמע מינה דטהורה לכל דבר קאמר כי השיפה הכשר גדול שמסלק כל האסור הבלוע ועדיף כהגעלה וכן דעת רבינו הר״מבן ז״ל וכההיא דפרק כל שעה שלא לחלק בין של גוים לפסחא כדבעינן למימר בגמרא וכן דעת הגאונים ז״ל ומה שאמרו בפ״ק דחולין כגון שלבנה באור לרבותא יתירה נקטה וכדכתיבנא התם בס״ד.

והתוספתא משבשתא היא כיון שהביאוה בגמ׳ בברייתא ולא הזכירו סכין כלל וגם אין הירושלמי הולך בשיטתא דגמרא דילן כיון שלא פירשו ואנן הגמרא דילן סמכינן וכן עיקר מ״ר הר״אה ז״ל.

גמרא תנא וכולם צריכין טבילה בארבעים סאה פירשו בירושלמי לפי שיצאו מטומאתן של גוים לקדושתן של ישראל עד כאן כלומר משום מעלה ובדיעב׳ אינו מעכב ולעולם אין טבילה זו אלא אחר הכשרו של כלי וכדתניא בברייתא לקמן וקרא נמי הכי מוכח דכתיב וטהר לבסוף ואמרינן נמי לקמן דהא ישנים ולבנן כחדשים דמו וצריכין טבילה וכן בדין שאם לא כן הרי הוא כאדם הטובל ושרץ בידו שלא עלתה לו טבילה כלל.

הוה אמינא בכל דהו. פי׳ רשי מקוה חסר קמ״ל במי נדה מקוה שלש הקשה רבינו הר״מבן ז״ל דהא משמע דטבילה זו מדאורייתא היא דלא משמע דליהוו הני קראי אסמכתא דרבנן מדעבדינן להו האי צריכותא וכן דעת התוס׳ ז״ל ואם כן אמאי בעיא ארבעי׳ סאה דהא אפי׳ לכלים הטמאין משו׳ זב וזבה דים בשגופם עולה בהם ורבנן הוא דבטלוה לרביעתא כדאיתא במסכת נזיר ותירץ דשמא הכא גזירת מלך היא משום מעלה שעשאה כטבילת גר ומיהו אפשר לפרש דהכי קאמר הוה אמינא בכל דהו אף על פי שאין גופו עולה בהם קמ״ל במי נדה דנדה שגופה עולה בהם ומה שאמרו לעיל וכמה הם ארבעים סאה משום נדה הוא ומשום דרבנן בטלוה לרביעתא ואוקמונהו לכולהו בארבעים סאה ע״כ תורף דבריו ז״ל ומיהו הר״מבם ז״ל סובר דטבילה זו מדרבנן וגם הוא ז״ל נראה שסובר דאין מברכין עליה וכן נהגו אבל בתוספות כתבו שמברכין עליה על טבילת כלים וכתב רבי׳ הר״אבד ז״ל דכיון דהוקשה לנדה שצריך ליזהר שלא יהא בהן דבר החוצץ.

כלי סעודה אמורין בפרשה. פירוש ומשו׳ דסופן להשתמש באסור ויצאו לקדושה הצריכם הכתוב טבילה אף באישים מה שאין כן בזוזא דסרבלא.

כלי מתכות אמורין בפרשה ודעת קצת התוספות דאותם ברליטש שמחזקין אותן בחתיכות ברזל מבחוץ דינן ככלי מתכות שהולכין אחר המעמיד.

אמר רב אשי הני כלי זכוכית כו׳. מה שקשה כאן ממה שאמרו בפ״ק דשבת גבי טומאה של כלי זכוכית פירשתיה שם בס״ד.

והלכתא כסופו וצריכין טבילה. פירוש בחדשים וצריכין טבילה אי נמי בישנים שתשמישן בצונן דאילו בישנים שתשמישן בחמין אין להם הכשר שאינן יוצאין מידי דופנם לעולם כדאיתא בפרק כל שעה והא דפסקינן הכא הלכתא כסופו לחומרא לא תקשי למאי דקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל שלא נאמר הכלל ההוא אלא במקום שלא פסק התלמוד כלום וכדאיתא בפרק אין מעמידין גבי קנסא:

איבעיא להו משכנתא מאי ולא איפשיטא ולדעת הר״ם במז״ל ספקא דרבנן היא ולקולא ולשאר המפרשי׳ הוי ספיקא דאוריתא ולחומרא וכל היכא דדעתיה דגוי לשקועיה צריך טבילה וכל שכן אם הרהינו ועבר זמנו. ומסתברא דאף ע״ג דקיימא לן דאומן קונה בשבח כלי אינו צריך טבילה דנהי דקונה לענין אונסין או לקדש בו את האשה אינו כמעשה שהיה אבל בתוס׳ ז״ל ראיתי שכתבו שצריך טבילה.

וכולן שנשתמש בהם עד שלא הטביל דעת רבינו הר״מבן ז״ל דלהדחה קרי הכא טבילה כדקרי לה הכין במשנתינו ואף על גב דברישא דמתני׳ קרי לה הדחה התם לחלק בין לשון הדחה לטבילה שהוזכרה כאן אבל בסיפא להדחה קרי טבילה דהיינו הכשר לצונן ודומיא דעד שלא הגעיל ועד שלא לבן דמיירי בהכשר ותדע דהא נקטינן בה משום נותן טעם לפגם ואלו לטבילה לא שייך הא ועוד דבתוספתא קתני וכולן שנשתמש בהן עד שלא שף עד שלא הגעיל כו׳ ובלאו האי טעמא נמי אין טבילה מעכבת בדיעבד לדברי הכל ולפי׳ כיון דקתני דעד שלא הדיח מותר משום נותן טעם לפגם דסתם כליהם של גוים אינן בני יומן יש לנו לדון שאפי׳ באיסור שעל פני הסכין שאינו בלוע הוא נתר כשאינו בן יומו משום נותן טעם לפגם ואין זה דעת ר״י הזקן ז״ל גם אינו נראה כן מהכרע הדעת כי אף על פי שהוא קלוש יפגם זה יותר משאר איסור מבושל דעלמא שעבר עליו יומו שאין דנין אותו בפגום.

עוד יש לדון לפי דברי רבינו ז״ל שאף בכלי יין נסך של גוים אם אינם בני יומן מותרין בדיעבד אף על פי שלא הכשרום כלל ודנין בהן גם כן להקל שסתמן אינן בני יומן שהרי לא הזכירו בברייתא זו לענין הדחה אלא כוסות וקיטונות וצלוחיות שהן כלי יין וכדאיתא בפ׳ כל כתבי הקדש והכשרום בדיעבד אם לא הדיחן משום נותן טעם לפגם ואם כן הוא הדין לנודות וקנקנים דמאי שנא ונצטרך לומר דהא דתנן נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין דהיינו בדיעבד שזהו בשידוע ודאי שהוא בן יומו וכן כתב גם הוא ז״ל וזה בודאי דוחק גדול בשמועות ועוד הקשה מורי הר״שבא נ״ר שדבר מנוסה הוא שכלי יין נסך כל שהן מיושנים משביחין יין הכנוס בהן ואיך יהיה הפגום משביח ויותר נתחוורו אלינו דברי הר״אבד ז״ל ושאר המפרשים שפירשו דעד שלא הטביל דקתני היינו טבילה ממש כלישנא דרישא וכי רמינן מתנית׳ ואוקימנא פלוגתייהו לדין נותן טעם לפגם לא קאי אלא הלא הגעיל ולא לבן דשייך בה ולעולם כל שלא הדיח איסור שעל פניו לדברי הכל אסור ואף על שאינו בן יומו דמושבח הוא ואם תאמר והיאך לא פרישו כן בברייתא יש לומר ששתי תשובות בדבר חדא דכיון דקתני עד שלא הגעיל ושלא לבן מכלל דהדיח ועוד דסתמן מודחין הן שדרך הגוים להדיחם יפה משום נקיות ולכך התירו דובשן וכוספן ולא חשו לאסור בעין וכן כשמוכרין כליהם מסתמא מדיחין אותם אלא דברישא פריט בהו הכשר הדחה לרווחא דמילתא ולמצוה. ותוספתא דקתני עד שלא שף פירוש שהיו מודחין אלא שלא היו משופשפין יפה דהוי כאיסור בלוע ולפיכך התירוהו כשאינו בן יומו ולזה הסכימו מורי הר״א הלוי ז״ל ומורי הר״שבא נ״ר שיחיה והיא כשיטת ר״י הזקן ז״ל.

עם הארץ שהושיט ידיו לגת וכבר היין מתחיל לימשך ונגע באשכולות של ענבים אשכול וכל סביביו טמאים וכל הגת טהורה ומכאן למדו רבים לענין יין נסך שאם היו ענבים לצד אחד מן הגגית ונגע בהם משליך מקום מגעו והשאר מותר וכן אם היין נתחמם והציף את הפסולת על עצמו ונגע גוי בחרצנים שמשליך מקום מגעו והשאר מותר הואיל ולא נגע במקום משקה ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שאם היה טופח על מנת להטפיח במקום מגעו כל הגת אסורה ומ"מ גיגיות שלנו כשהחרצנים צפים למעלה אין בהם טופח בכדי להטפיח ויש אומרים שכל שאין שם טופח להטפיח אף מקום מגעו אינו פוסל ובטופח להטפיח הוא שפסלו מקום מגעו וסביבותיו לבד שאין טפיחה שעל האשכול חבור למשקה כלל:

שרץ שנמצא בריחים של זיתים והוא מקום שטוחנין בהם את הזיתים קודם נתינתן לבד ואח"כ נותנין אותם בבד וטוענין בקורה אין טמא אלא מקום מגעו ואם היה שם שמן הרבה עד שהשמן מהלך סביב הריחים הכל טמא שכל המשקה נטמא בטומאת מקצתו וחזר המשקה וטמא את הזיתים ואין ראוי לומר בכאן שיהו סביבותיו וכל הבד טהורה כמו שאמרו בגת שהגת יש בו אשכולות שמפסיקין בין מקום מגעו לשאר הגת מה שאין כן בזיתים:

המשנה השתים עשרה והכונה בה לבאר הכשר הכלים הנאסרים בגיעולי גוים ואמר על זה הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד והאסכלאות מלבין באור הסכין שפה והיא טהורה אמר הר"ם כלי תשמיש ר"ל כלי תשמיש אכילה ובלבד שיהיו אלו הכלים מן המתכות כגון הברזל והזכוכית וכמו כן כלי חרס השועים באבר כלם צריכים טבילה ואפי' הם חדשים להגעיל ואמרו להגעיל ר"ל גיעולי גוים וזה שירתיח אותם במים רתיחה גדולה ואם הוא יורה גדולה יקיף לה על שפתה טיט או עיסה כדי שיעלו המים על שפתה וירתיחו עליה המים רתיחה גדולה וכלים שדרכן להגעיל כגון קדרות נחשת והמחבתות ודומיהן ללבן כגון השפודין והאסכלאות שצולין עליהם וכיוצא בהם יסיר מהם איסור גיעולי גוים אחר ההגעלה למה שצריך לבון וכשיטבילום אח"כ בארבעים סאה הם טהורין לענין האיסור והמותר גם כן מוסיף על ענין טומאה וטהרה והסכין שפה ובלבד שתהיה הסכין שוה וחלקה שאין בה גומות ואם נועצה בקרקע קשה עשר פעמים וישתמש בה וזהו מה שנתכון בשפה ואם השחיז אותה באבן כעין אבן של רחים או לבן אותה באור זהו תכלית ההכשר אבל לענין טומאה וטהרה אי אפשר בלא טבילה במי מקוה ובזה תסיר מהם טומאת גיעולי גוים ודע זה:

אמר המאירי הלוקח כלי תשמיש מן הגוים ר"ל שנשתמשו בהם ולקחם ישראל מהם את שדרכו להטביל יטביל פירוש הטבלה זו לאו לשון טבילה הוא אלא לשון תשמיש בצונן ומשנה זו לא בכלים חדשים היא עסוקה ולהצריכם טבילה על הדרך שיתבאר שאם כן אף את שדרכו להגעיל אין צריך הגעלה אלא טבילה על שיוצאין מטומאת גיעול לקדושת מאכלות כמו שיתבאר שטבילה זו צריכה בין לכלים חדשים בין לכלים ישנים כל שבאו מרשות גוי לרשות ישראל אלא משנה זו לא דברה בטבילה זו כלל אלא לגוף ההכשר ולא דברה בחדשים שהרי אין צריכים הכשר אלא בישנים ר"ל שנשתמש בהם גוי ואמר על זה את שדרכו להטביל יטביל ר"ל את שנשתמש בו בצונן ודרך הטבלה במים צוננין כגון כוסות וצלוחיות וקתוניות יטביל ר"ל ידיח בצונן ודיין ואת שדרכן להגעיל ר"ל להשתמש בו על ידי חמין כגון יורות וקוקמוסין ומחמי חמין יגעיל במים חמין ואת שדרכן ללבן ר"ל להשתמש בו ע"י האור כגון שפודין ואסכלאות ילבן באור הסכין שפה והיא טהורה ר"ל השחזה במשחזת או ברחים של נפח להשיר קלפה העליונה ודבר זה אינו אלא לצונן ואפילו לחתיכת דבר החריף כצנון ואתרוג ודומיהם אבל לדבר חם צריך הכשר אחר גדול הימנו כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שהדבר צריך להשלמת דברים שלא נתבארו במשנה זו והוא לבאר טבילה שהם צריכים אחר הכשר ולבאר ענין הדחה והגעלה ולבון היאך הם נעשים ולבאר דין איסורן עד שלא הוכשרו ושאר דברים שהם משתלשלים לענינים אלו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת דינים אלו עם מה שיתגלגל בו ממקומות אחרים אלו הם:

צריך שתדע שכל כלי מכלים שמשתמשין בהם לדבר מאכל ומשתה הנכנס מרשות גוי לרשות ישראל אע"פ שאינו צריך הכשר מצד גיעולו כגון שהוא חדש או שהיה ישן והוכשר צריך טבילה בארבעים סאה או במקום הראוי לטבילה קודם שישתמש בהם והוא שנאמר בכלי מדין תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת וכן נאמר אך במי נדה יתחטא מים שהנדה עולה בהם ומאחר שהוקשה לטבילת נדה כתבו גדולי המפרשים שאף אתה צריך להזהר שלא להיות בהם דבר החוצץ ומכיון שהוכשר והוטבל משתמש בו ואינו צריך הערב שמש:

טבילה זו מכיון שעיקרה לכניסת קדושת מאכלות אינה בכלים ישנים אלא אחר שהוכשרו שאם אתה מטבילן עד שלא הוכשרו היאך הם נכנסים בה לקדושה ועדין אינן ראויים לה ונמצא הכלי טובל ושרץ בידו וזהו שבכלן מקדים הכשר הבא מצד האיסור לטבילה זו מדיחן ומטבילן מגעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן ואם עשה כן ר"ל שהטבילו קודם ההכשר יראה שאינה מועלת שהרי אף לשון הכתוב מעיד בזו שנאמר תעבירו באש ואח"כ וטהר ונמצא שהוא צריך לחזור ולהטביל ומ"מ גדולי המפרשים מקילין בה בדיעבד לפי דרכך למדת שכלים של ישראל שצריכים הכשר מצד גיעולן כגון כלי של חמץ בפסח או אף כלי של ישראל שנאסר ביד גוי מחמת איסור אין צריך טבילה אחר הכשרו אלא מכשירו הכשר הראוי לו ודיו שלא נאמרו הדברים אלא בשנכנס מרשות גוי לרשות ישראל:

אף של גוי צריך שתדע שלא כל הכלים בדין זה וכבר בארנו שאין דין זה מתפשט אלא לכלים שבסעודה אם של מאכל אם של משתה אלא שאף בכלים אלו אין כל הכלים בדין זה ואין שום כלי סעודה שלהם בדין זה אלא על פי שני תנאים הראשון שיהא של מתכת והשני שיצא מכל וכל מרשות הגוי לרשות ישראל הא כל שחסר אחד מאלו כגון שהוא של עץ או שבא לידו בתורת שאלה יכשירנו הכשר הראוי לו וישתמש בו ואין צריך טבילה:

מ"מ קצת כלים יש שאע"פ שאינם של מתכת הם נדונים לענין זה כשל מתכת כיצד כלי זכוכית אינם מתכת ומ"מ הואיל ואם נשברו יש להם תקנה הרי הם ככלי מתכות וצריכין טבילה ומ"מ לענין טומאה אמרו במסכת שבת ט"ו ב' הואיל ותחלת ברייתן מן החול דינן ככלי חרס ומעתה לענין טבילה מטומאה שבו אין לו טהרה במקוה ואף מזו יש מפקפקין בהם לטבילה זו ומטבילים בלא ברכה ולא יראה לי כן הואיל ובמקומה נאמרה הלכה היא ולא עוד אלא שגדולי המפרשים דוחין אותה של מסכת שבת מפני זה אף לענין טומאה:

ברכה זו נסח שלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת הכלים ואפילו לא הטביל אלא כלי אחד אומר על הכלים טופס ברכה כך הוא:

עבר ונשתמש בלא טבילה מטביל מ"מ אין תשמישו מפקיעו מחיוב זה וכן כתבו הגאונים:

כלי קוניא הם שתחלתם חרש ובסופם טחין את פניו בקוניא והוא מין אחד של אבר ומ"מ הולכין אחר סופם וצריכין טבילה ואע"פ שבכל התלמוד אמרו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל דוקא במה שלא נפסק בגמרא בהדיא כדעת המחמיר מ"מ יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא כשטחין את פניו מבית ומחוץ עד שאין החרס נראה הא כל שאינו כן אינו צריך טבילה ויש חולקין להצריך טבילה אף לזה הואיל ותוכו רצוף באבר ומתוך כך הורו רבותי שמטבילין אותם בלא ברכה:

הורו חכמי הצרפתים שכל כלי שהוא מעורב מדבר הצריך טבילה ומדבר שאין צריך טבילה הולכין אחר עיקרו:

כבר בארנו שכל שלא יצא מרשות הגוי בזמן שהגיע ליד ישראל אינו צריך טבילה מעתה שאל או שכר ממנו אע"פ שמתחייב בשמירתם אינו צריך טבילה אע"פ ששאלה ושכירות קונין לענין דיני ממונות לקצת דברים לענין איסור אין קונין כמו שבארנו בפרק ראשון ומ"מ לקחן ישראל מגוי ושאלם ישראל אחר מלוקח זה רוב מפרשים מסכימים שצריכים טבילה וכלים הגזולים יש מצריכים טבילה ואני קורא עליו טובל ושרץ בידו:

ישראל שנתן מתכת שלו לגוי לעשות לו כלי כתבו חכמי הצרפתים שאף לדעת האומר אומן קונה בשבח כלי אין צריך טבילה שאין שם הגוי עליה אף הם הורו בכלי שמכרו ישראל לגוי וחזר ולקחו אף לשעתו שצריך טבילה הואיל ונקרא שם הגוי עליה:

קבלו מן הגוי במשכון שאלו בגמרא אם צריך טבילה אם לאו ולא נתברר להם להצריך טבילה אא"כ ראה בדעתו של גוי שדעתו לשקעו בידו ופי' חכמי הצרפתים בהשקעה זו עד שלא יהא בדעתו לפדותו לעולם לפי מה שרואה מבין ריסי עיניו ואין לו אלא מה שעיניו רואות הא כל שלא ראה כן בדעתו של גוי לא נתברר להם ופסקו גדולי המחברים שאין צריכין טבילה לפי שטבילת הכלים אצלם מדברי סופרים ואין המקראות אלא סמך בעלמא וספק סופרים להקל וגדולי המפרשים מצריכים בהם טבילה מפני שהטבילה אצלם מן התורה ורבותי הורו להטבילם בלא ברכה:

מה שביארנו שטבילה זו צריכה שתהא בארבעים סאה כר שטת סוגיא זו מוכחת וראיה ברורה אצלי בזה מה שאמרו בכאן אצטריך וטהר ואצטריך במי נדה דאי כתב רחמנא וטהר הוה אמינא בכל דהו כתב רחמנא במי נדה ואם כתב רחמנא וכו' וודאי מה שאמר הוה אמינא בכל דהו ביאורו בכדי שיעלה בו גוף הכלי שאם לא כן אין זה טבילה ובא ללמדנו שאע"פ שגוף הכלים עולה בפחות מארבעים סאה אין טבילתו אלא במקום טבילת הנדה ואפילו מדאוריתא וכן ביארנו במסכת חגיגה בטבילת כלים טמאים אף במחטים וצנורות ואע"פ שבפסחים ט"ז א' אמרו לענין טומאה שטבילת כלים מן התורה ברביעית אלא שכבר בטלוה חכמים לטבילת רביעית כמו שהתבאר בנזיר ל"ח א' מ"מ בזה התורה הצריכה לארבעים סאה או שמא אף בזו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומקצת חכמים תופשין בה שטה אחרת להשוות טבילה זו לשל טומאה ולפרש בכאן הוה אמינא בכל דהו אף בשאין הגוף הכלי עולה בו כתב רחמנא במי נדה מה נדה במים שגופה עולה בהן אף זה במים שגופו עולה בהם לפי מה שהוא כלי ומ"מ טבילתם טבילה אף במים מועטין מן התורה ואין דבריהם נראין כלל:

נמצא לפי מה שכתבנו שהלוקח כלי תשמיש מן הגוים אם הם חדשים לגמרי כלומר שלא נשתמש בהם הגוי כל עיקר מטבילן ואם נשתמש בהם על ידי צונן ר"ל שהם כלים שתשמישן על ידי צונן מן הסתם אף הוא לא נשתמש בהם אלא צונן ומדיחן הדחה הראויה ומטבילן והם טהורים כלים שתשמישן על ידי חמין אף הוא מן הסתם כדרכן נשתמש בהם ומגעילן הגעלה הראויה ומטבילן והם טהורים כלים שנשתמש בהם ע"י האור אף הוא מן הסתם כדרכן נשתמש בהם ומלבנן באור לבון הראוי ומטבילן והם טהורים ואם היו של ישראל ונאסרו בבליעת אסור מכשירן על הצדדין שהוזכרו ואין צריכין טבילה ומ"מ אף הראוי לטבילה אם נשתמש בו עד שלא הטביל הואיל והוכשר מבליעתו לא נאסר התבשיל:

מה הם דברים אלו שכתבנו בהדחה ובהגעלה ולבון הדחה הראויה והגעלה הראויה ולבון הראוי דברים אלו יש מהם שנתבררו בכאן ויש מהם שנתבררו במקומות אחרים ובדברי המפרשים וכיצד הם דינין אלו כל אותם שהכשרן בהדחה צריך שישפשף את הכלי שאי אפשר לכלי בלא חלודת איסור על פניו וצריך להעברה בשפשוף ודבר זה נראה למפרשים שאם לא כן אלא שדי לו בהעברת המים על פניו בנחת מה אנו צריכים לה והרי הטבילה כוללתה אלא ודאי להדחה בשפשוף אנו צריכים ולא עוד אלא שלאחר השפשוף אנו צריכים לשטיפה במים אחרים ודבר זה הביאוה גדולי המפרשים ולמדוה ממה שהוזכר במסכת זבחים צ"ו א' במריקת הכוס ושטיפת הכוס ופירשוה שעל כוס האסור נאמרה וכונו במריקה על הדחתו ובשטיפה על שטיפה זו שהזכרנו ואני אומר ששפשוף זה אינו בכלל הדחה שכל שהשמנינות בעין צריך הוא להעבירו קודם שיתחיל בהכשר שאין הכשר לשמנינות בעין אפילו הגעלה ומתוך כך אני אומר שמקנח בסמרטוט ומדיח או משפשף ומדיח ומים שאחר שפשוף הוא הוא עיקר ההכשר:

כלים שהכשר שלהם בהגעלה צריך שיעביר חלודת האיסור תחלה בשפשוף שאין הגעלה לשמנינות שהוא בעין והוא שאמרו אך את הזהב מכאן שצריך להעביר חלודה לא יכול להעבירה מכל וכל פי' חכמי צרפת שהנשאר הרי הוא כעין מה שאמרו בטבילה שמיעוטו שאין מקפיד עליו אינו חוצץ העביר חלודת הכלי נותנו לתוך מים רותחין ומגעילו וכל המשקין אין הגעלה עולה בה אלא במים והוא שאמרו במים ולא ביין וחלב ואף המים דוקא ברותחין שעל ידי האור אבל רותחין שבחמי טבריא אין לסמוך על הגעלה שבתוכם ואע"פ שהסברא נותנת כך בלא צורך ראיה יש קצת ראיה אצלי בדבר זה שבשריפת בת כהן אמרו באש תשרף לרבות כל שריפות שמחמת האור ולמעוטי אבר מעקרו ר"ל בלא התכת אש כשיוצא מן המחצב שהוא חם מעיקרו אלמא שכל שאינו מחמת האור אינו נקרא שריפה והוא הדין שאינו נקרא לבון ואף במים כל שאינו מחמת האור אינו קרוי הגעלה וכן הרוטב והמרק שבתבשיל אינו מפליט אדרבה הוא נבלע בנקל כדאמרינן בכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר והעמידוה ביורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פלט אלמא שהרוטב גורם להבליע הפך רתיחת המים שמפלטת ואינה מבלעת:

גמרא דברים שלא נשתמש בהן מטבילן כו' מהכא ה"מ לסייע לרב נחמן דאמר אפילו חדשים ורב ששת דמתקיף ליה ע"כ דהך ברייתא לא הוה ידיע ליה ודו"ק:

תוס' בד"ה אי משום דקסבר כו' לענין הא פשיטא ודאי דלא הוי כזביני עכ"ל (ב) ויש לחלק דעובד כוכבים שמשכן כל זמן שמשכון ביד ישראל מחזי כשלו דשמא ישקעה אצלו משא"כ בישראל שמשכן כיון שפדאו כבר שוב לא מחזי כזביני כשהיה ביד עובד כוכבים ודו"ק:

גמ' אצטריך למכתב וטהר ואצטריך למכתב במי נדה וכו' כתב רחמנא וטהר לאלתר. יש להקשות וא"כ לא לכתוב אך מאי אמרת דבעי הזאת שלישי ושביעי הא כתיב וטהר דמיניה ילפינן לאלתר וי"ל דאי לא אך ה"א דוטהר דמשמע לאלתר לא בא אלא למעט דלא בעי הזאת שלישי ושביעי אבל הערב שמש ה"א דצריך לכך כתב אך למעט הזאה ואתא וטהר דלא צריך הערב שמש וק"ל:

תוס' ד"ה מים שהנדה טובלת וכו' אבל טבילת כלי מדין חדוש הוא וכו'. ר"ל חדוש הוא דלאו מטעם טומאה הוא אלא גזירת הכתוב הוא הלכך אע"ג דבעינן בטבילה זו מ' סאה מ"מ לטבילת טומאה לא בעינן מ' סאה למחטין וצינוריות:

גמרא זוזא דסרבלא. בב"מ (קטז) וש"מ הגי' זוגא וכ"ה ברי"ף כאן:

שם מנא דמרדה. גי' הרי"ף דמרמרא:

שם קוניא פליגי בה ר"א ורבינא כו' וה"ל כסופו. צ"ע דזה נגד מה שאמרו בפסחים בפ' כ"צ בכהת"כ כו' והל' כרבינא לקולא כו' [ועי' לעיל (לג ב) תד"ה והלכתא] :

שם ת"ר כו' דברים שלא נשתמש בהם מטבילן כו'. עי' מהרש"א ועמש"כ בספ"ג דברכות:

רש"י ד"ה זוזא. חדשים דלא בלעי. כצ"ל:

גמ' ר"י בר יוסף זבן מנא דמרוקה כצ"ל וכצ"ל ברש"י עיין ב"מ (דף מז ע"ב):

דצבתא. מין גמי לישק''א: שרי להו. מתירן ואח''כ מנגבן שהיין נבלע בקשרים: ונגע באשכולות. והן מוטלות ביין: ברחים. שטוחנין בהם זיתים קודם נתינתן לבד ואח''כ נותנן בבד וטוען בקורה: לא מפסיק מידי. שהמשקה מחברן ובזיתים אין אשכלות: מתני' את שדרכו להטביל. כלומר כלי הראוי ליטהר בטבילה אין צריך תיקון אחר כגון כלי שתשמישו ע''י צונן יטביל ותו לא צריך: להגעיל. במים רותחין כגון כלי שתשמישו בכך דהיינו יורות וקדירות של מתכת יגעיל ובגמרא מפרש דבעי נמי טבילה: ללבן באור. כדמפרש ואזיל: השפוד והאסכלא. שתשמישן ע''י צלי אסכלא גירדל''א: שפה. לוטשה באבן של נפחים מול''א בלע''ז: שפה. לשון שופינא לימ''ר בלע''ז: גמ' תנא וכולן. אף הנגעלים והמלובנים: כל דבר אשר יבא באש. שנשתמשו בו בני מדין על ידי האור תעבירו באש כעין בולעו לאיסור יפליטנו כדאמרן כבולעו כך פולטו: וטהר. קרא יתירא הוא האי וטהר: במי נדה יתחטא. בכלי מדין כתיב: בכל דהו. אפילו במקוה חסר: זוזא דסרבלא. מספרים שגוזזים בהן בגדי צמר הואיל וגזירת הכתוב היא ולא משום פילוט איסור דהא חדשים ולא בלעי מידי מצרכת לה טבילה: כלי סעודה אמורין בפרשה. דהכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש ע''י האור אלא כלים של צורכי סעודה ובהנהו כתיב וטהר טבילה אבל זוזא דסרבלא לא: מנא דמרדא. אדמה וצפיעי בקר מעורבין ועושין מהן כלי: כלי מתכות אמורין. לענין טבילה בכלי עובדי כוכבים דכתיב (במדבר לא) אך את הזהב וגו': זכוכית. שנשתבר ראוי להתיכו ולעשותו כלי: ה''ג הואיל ונשתברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו. הואיל וכי מתבר חזו לתקנינהו ע''י התכה ככלי מתכות דמו ובעו טבילה: קוניא. פלומיר''י תחלתו של חרס וחופין אותן בחופיא של אבר ותשמישו ע''י צונן וניקח מן העובדי כוכבים: כתחלתו. ולא בעי טבילה דלאו מתכות הוא: כסופו. בתר סופו אזלינן שחיפהו מתכות וכלי מתכות הוא ובעי טבילה: בלקוחין. שנחלטו ביד ישראל: וכמעשה שהיה. במדין שהיו חלוטין להם לישראל הכלים: לשקועיה. שלא לפדות עוד: גיעולי עובדי כוכבים דאסר רחמנא. במדין דכתיב תעבירו באש וטהר דבעי הגעלה היכי משכחת לה:

דכיתנא מיישנן. אור''ת דמפות וסדינין שלנו ששרו ביין נסך אין צריך ליישנן מדלא קאמר כל כלי פשתן סתם אלא הני כלים שמנו חכמים שהיו בקיאין דוקא בבליעתן ואין לחלק בין יין נסך שהוא צונן ובין שאר איסור רותח שנפל על המפות הכל יש להתיר בכבוס כלי שני כי ודאי ידוע שע''י כבוס גדול שחובטין כמה וכמה פעמים אי אפשר שלא יצא האיסור ושמא יש לחלק בין איסור שנדבק לשאינו נדבק כל כך כמו שמחלק בפרק התערובת (זבחים דף עט:): הסכין שפה והיא טהורה. בגמרא מוקי לה לחתוך בה צונן ולא דמי לסכין ששחט בה טרפה דסגי בקינוח אבלוייתא פרק קמא דחולין (דף ח: ושם ד''ה והלכתא) דשאני סכין של עובדי כוכבים שבלוע שמנונית טובא אבל סכין ששחט בה טריפה מחמת הדם דשריק אין השמנונית נבלע: מים שהנדה טובלת. אע''ג דרביעית סגי להטביל מחטין וצינוריות מדאורייתא היינו טבילת טומאה אבל טבילת כלי מדין חידוש הוא ובעי מ' סאה: והלכתא כסופו. היינו כלים שמחופין באבר מבפנים אבל אם מחופין מבחוץ וכן כלי עץ המחושקין סביב ברזל מבחוץ אפילו למ''ד הכל הולך אחר המעמיד אין צריכין טבילה כיון דאין משתמשין בהן דרך המתכת דכלי סעודה האמורים בפרשה היינו שמשתמשין בהן: אבל שאולין לא. אומר רבינו שמואל ישראל ששאל כלי מישראל חבירו שקנה מעובד כוכבים צריך טבילה כיון שבא לידי חיוב טבילה ביד ישראל ראשון: אי משום דקסבר משכנתא כזביני. וכיון דלא איפשיטא מטבילין למשכנתא בלא ברכה ואם יש לו כלי שקנה מן העובד כוכבים המחויב טבילה יטביל זה עמו ויברך על שניהם והנותן כלי לאומן עובד כוכבים לתקן ואפילו למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי אין צריך טבילה כיון דאין שמו עליו דלא הוי כמעשה שהיה שהיו הכלים של מדין והמוכר כלי לעובד כוכבים וחזר ולקח ממנו צריך טבילה כיון שנקרא על שם עובד כוכבים אבל הממשכן כלי לעובד כוכבים וחזר ופדה אין צריך טבילה אע''ג דמספקא ליה לתלמודא אי משכנתא כזביני לענין הא ודאי פשיטא דלא הוי כזביני: מגעילן ומטבילן והן טהורין. לאו דוקא מגעיל ואח''כ יטביל אלא אפילו מטביל ברישא דהך טבילה אינה בשביל טומאה דליהוי כטובל ושרץ בידו דאפילו חדשים צריכין טבילה ותנן נמי סכין שפה והיא טהורה אע''ג דלא טהרה לגמרי שהרי צריכה גיעול לחתוך רותח אפי' הכי מטביל לחתוך בה צונן והא דתני בברייתא מגעילן ברישא משום דחמירא מפני האיסור: וכולן שנשתמש בהן. למאן דתני מותר נקט שפיר עד שלא יטביל אבל מאן דתני אסור אין לאסור אם נשתמש בו קודם טבילה מיהו איכא למימר דגזור אטו קודם הגעלה וליבון: