עבודה זרה עה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עה - א

אלא ביאור מחלקתן כך הוא: רב אמר מנגבן במים תחילה, והוא הדין שצריך שאחר המים לניגוב באפר.

רבה בר בר חנה אמר, על מנת לנגבן, צריך לאפר, והוא הדין שאחר האפר, צריך למים.

ובאמת, לא פליגי נחלקו. הא רבה בר בר חנא דיבר בגת רטיבתא רטובה שיש בה עדיין לחלוחית יין. ולכן צריך לשפשף תחילה באפר עד שתהיה הגת נגובה ויבישה, ואחר כך מנקה במים.

הא, רב, דיבר בגת יבשתא יבישה. שצריך תחילה לנקותה במים על מנת להפיג את היין, ואחר כך להוסיף האפר ולשפשף בו.

איתמר: בי בביתו של רב משמיה בשם דרב אמרי:

לגת רטובה יש לעשות תרתי שתי פעולות. א. שפשוף באפר, ב. אחריו, ניקוי במים.

לגת יבישה, יש לעשות תלת שלש פעולות. א. ניקוי במים, ב. שפשוף באפר [אחר המים], ג. ניקוי במים [אחר האפר].

ושמואל אמר: הכשר הגת כך הוא: ברטובה - תלת שלוש פעולות. והם: א. שפשוף באפר ב. ניקוי במים, ג. שפשוף באפר. ^[286]

ולגת יבישה, יש לעשות ארבע פעולות. והם: א. ניקוי במים, ב. שפשוף באפר, ג. ניקוי במים, ד. שפשוף באפר. ^[287]

נמצא, שעיקר מחלוקת רב ושמואל, האם נתינת האפר היא פעולה שיש לעשות פעם אחת - בין בגת רטובה ובין ביבישה - וכך היא דעת רב, ולשמואל יש לעשות זאת פעמיים.

בסורא, מתנו הכי שנו את מחלוקת רב ושמואל כך, כפי שלמדנו עתה.

ואילו בפומבדיתא, מתנו שנו זאת כך:

בי רב אמרי, משמיה בשם דרב: בגת רטובה - תלת שלש פעולות. והם: א. אפר, ב. מים, ג. אפר.

וביבישה - ארבע פעולות. א. מים, ב. אפר, ג. מים, ד. אפר.

ושמואל אמר: ברטובה - ארבע פעולות. והם: א. אפר, ב. מים, ג. אפר, ד. מים.

וביבישה - חמש פעולות. והם: א. מים, ב. אפר, ג. מים, ד. אפר, ה. מים.

ואולם, ולא פליגי לא נחלקו רב ושמואל בדין ההכשר. מר, שמואל, קא חשיב מיא בתראי מחשיב במניינו את המים האחרונים שאינם באים אלא לנקות מן האפר, ולכן ברטובה מונה ארבע פעולות, וביבישה חמש,

ומר, רב, לא קחשיב מיא בתראי אינו מחשיב אתת המים האחרונים, אלא רק את מה שנצרך לעצם ההכשר.

אך לשיטת פומבדיתא, אכן גם לרב וגם לשמואל, בין לגת רטובה ובין לגת יבישה, צריך פעמיים שפשוף באפר. ^[288]

בעו מיניה מרבי אבהו: הני גורגי עקלים, כלומר, עיגולי נצרים וחבלים שמעגלים וכורכים אותם סביב הענבים בזמן דריכתם על מנת שלא יתפזרו כאשר נכבשים תחת הקורה, ^[289] דארמאי ושל גוים הם.

מאי כיצד מנגבם ומכשירן?

אמר ליה רבי אבהו: תניתוה שנינו - הרי שהיו גתיו, ובית בדיו [בית המלאכה לדריכת זיתים לשמן] טמאין, ובקש לעשותן בטהרה וצריך בתחילה לנקותם מן הדבר הטמא שבלעו.

עושה כך: הדפין לוחות גדולים שמניחים אותם על הענבים או הזיתים, ועליהם יורדת הקורה הכותשת את הענבים.

והעדשין הם הגת עצמה,

והלולבין שבהם מטאטאים את הריצפה מענבים שנתפזרו עליה, ^[290]

- כל אלו מדיחן במים, וטהורים. ^[291]

והעקלין עיגולין שמהדקים בהם את הענבים בשעת דריכה של נצרין, ושל בצבוץ קנבוס [ודומה הוא לפשתן] ובולעים הם יותר, הרי שעל מנת לטהרם ולהכשירן - מנגבן במים ואפשר.

ושל שיפה חומר המופק ממין צמח, ושל גמי קני סוף - בולעין הם ביותר ואין די בהדחה וניגוב, אלא מישנן שנים עשר חדש, ורק בכך הם באים להכשרן.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מניחן בלא שימוש מזמן הבציר שבו דורכים ענבים בגת, ועד לזמן דריכת הגת הבא, שהוא שנים עשר חודש.

וכן מזמן מסיק הזיתים ועשיית השמן בבד, עד לזמן הבד הבא, שאף הוא שנים עשר חודש.

אם כן שואלת הגמרא: הלוא דברי רבן שמעון בן גמליאל - היינו תנא קמא, שלדברי שניהם צריך שנים עשר חודש?

מבארת הגמרא: איכא בינייהו החילוק ביניהם הוא כך: חורפי ואפלי ישנם פעמים שמקדימים את הגת, ויש אשר מאחרים את הגת.

ואם כן, לדעת רבן שמעון בן גמליאל, אין זה תלוי בי"ב חודש דוקא, כיון שלפעמים ההפרש ביניהם הוא יותר מכך או פחות מכך. ואילו לדעת תנא קמא, אין להשתמש בכלים אלו בתוך פחות מי"ב חודש.

רבי יוסי אומר: הרוצה לטהרן מיד, אף בלא שיצטרך להמתין שנה, מגעילן במים רותחין או חולטן במי זיתים, שהם מים שבישלו בהם את הזיתים קודם שכתשו אותם, על מנת שיהיו הזיתים רכים ויצא שמנם בקלות.

ובמים אלו [שחמים הם], חולטין את הכלים הללו, ובכך באים לידי טהרה.

רבן שמעון בן גמליאל, משום רבי יוסי אומר: מניחן את הכלים הללו תחת צינור שמימיו מקלחין בלא הפסקה, או במעין שמימיו רודפין שוצפים וסוערין.

וכמה זמן יניחם כך?

עונה. [ולהלן מפרש כמה זמן היא עונה].

ומוסיפה הברייתא בענין דרכי ההכשרה הללו, כדרך שאמרו להכשיר בכלי יין נסך, כך אמרו בטהרות.

ואינו מובן: כלפי לייא על מה נאמר דבר זה. והלוא אנחנו בטהרות קיימינן [עומדים] ובדיני טהרות נאמרו הלכות אלו, ומה פירוש "כדרך שאמרו להכשיר בטהרות"?

אלא מכריחה הגמרא: יש לומר כך - כדרך שאמרו במשנה זו בטהרות, היאך מכשירין את הכלים, כך כדרך זו אמרו בדיני הכשרת כלים שהיה בהם יין נסך.

ואם כן, ממשנה זו ישנה תשובה לשאלה שנשאל רבי אבהו, היאך מכשירין את העקלים שמהדקין בהם ענבים בשעת דריכה.

שנינו לעיל: מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין, או במעין שמימיו רודפין, במשך עונה.

שואלת הגמרא: כמה זמן היא עונה?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: או יום או לילה.

רבי חנא שאינה, ואמרי לה ויש אומרים כי דבר זה אמר רבי חנא בר שאינה, אמר בשם רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יש להניחם שם חצי יום וחצי לילה. אמר רבי שמואל בר יצחק: ולא פליגי אין מחלוקת ביניהם בדברי רבי יוחנן: הא דברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן נאמרו על הנחת הכלים בתקופת ניסן ותשרי שאז היום והלילה שוין, ולכן אין הבדל בין אם הניחם ביום או בלילה, כיון שבשניהם ישנם שתים עשרה שעות,

הא רבי חנא שאינה בשם רבי יוחנן, דיבר בתקופת תמוז וטבת, שאז אין היום והלילה שוים, ולכן צריך שיניחם שם חצי יום וחצי לילה, על מנת שבכל אופן יהיו שם שתים עשרה שעות.

אמר רב יהודה: הני רווקי אותם מסננות שמסננים בהם את השמרים מן היין [העשויין מבד של שקין, ודרך חורי הבד, יוצא היין] דארמאי של הגויים, היאך מכשירין אותם?

אם הם דמזיא עשויים משיער אדם, שאינו בולע, הרי שדי אם מדיחן במים וכשרים הם.

דעמרא אם עשוים המסננות מצמר - מנגבן באפר ומים.

דכיתנא עשויים מפישתן ובולעין הרבה, אין להם תקנה אלא מישנן מניחם בלא שימוש שנים עשר חודש, ובכך באים לידי הכשרן. ^[292]

ואי איכא קטרי ואם יש בהם קשרים - שרי להו מתירן. ^[293]

הני אותם דקולי סלים וחלאתא ומסננות דארמאי של גוים, דחיטי בחבלי דצורי שתפורין בחבלים של חוטי דקלים - מדיחן במים וכשרים.

הערות

^[286] ואף שאחר השפשוף באפר יש לנקות את הגת מן האפר במים, ואם כן נמצא שיש כאן ד' פעולות, מכל מקום המים הבאים באחרונה אחר האפר אינם נחשבים כיון שאינם באים כחלק ממהלך ההכשרה, אלא רק כדי לנקות את אפר. [רש"י]

^[287] ראה בהערה הקודמת, וכמו כן כאן, יש לנקות במים אחר האפר, ונמצא שישנם ה' פעולות - מכל מקום אין ניקוי זה נחשב. כיון שאינו לצורך ההכשר, אלא לנקות מן האפר. [רש"י]

^[288] כך פירש רש"י סוגיא זו בשם מורו [וכיון שפירוש זה הביאו רש"י בתחילה, בחרנו להביאו כפירוש הגמרא. וראה ברש"י מה שהקשה על כך.] ובשם אביו, פירש רש"י סוגיא זו כך: דברי הגמרא "ולא פליגי", כוונתם שלא נחלקו חכמי סורא ופומבדיתא בשיטות רב ושמואל, אלא שחכמי פומבדיתא מנו את המים האחרונים שאינם להכשר אלא לניקוי. ואילו חכמי סורא, לא מנו מים אלו. ואכן רב ושמואל עצמם, נחלקו. הן לסורא והן לפומבדיתא. וכדלהלן: לסורא: רב - תרתי ביבישה, מים ואפר. תלת ברטובה, אפר מים ואפר. ולשמואל - תלת ברטובה, וכדעת רב. אבל ביבישה, ארבע. והן, מים ואפר ומים ואפר. ולפומבדיתא: רב - תלת ביבישה. מים ואפר ומים, ואכן מנין זה הוא כדסורא, אלא רק שהוסיפו את המים האחרונים. וברטובה, ארבע. אפר ומים, אפר ומים. ולשמואל - ברטובה ארבע וכרב, וביבישה חמש. מים ואפר, מים ואפר ומים אחרונים. ואכן אין מחלוקת בין סורא לפובדיתא בעיקר השיטות, אלא המחלוקת היא בין רב לשמואל. דלרב ביבישה, די באפר בפעם אחת, ולשמואל אף ביבישה צריך ב' פעמים אפר.

^[289] כך פירש רש"י. ובשם רב האי פירש, כי עקל הינו מעין קופה, סל שיש בו חורים, שמניחים בתוכה את הגפת, היא הפסולת הנשארת סחיטת הענבים והזיתים. וכובשין אותם שם שוב, על מנת להציא את השמן הנשאר באותה הפסולת. הראב"ד הביא לגרוס "מוריגי", והם הדפים הכבדים שבהם סוחטין את הענבים.

^[290] כך פירש רש"י. והראב"ד פירש, שהלולבין הינם שתי עמודים העומדים משני צידי הקורה שבה כובשין את הזיתים בבית הבד כדי שהחזיקה מחמת כובדה.

^[291] אכן ממשנה זו משמע, שלגת די בהדחה במים ואין צורך בשפשוף באפר, כפי ששנינו בסוגיא הקודמת. לפי שמשנה זו, משמע שלהלכה היא שהרי רבי אבהו פשט ממנה ספיקו. ולא דוחה זאת הגמרא. [רש"י]

^[292] מפות וסדינים ששרו ביין נוסך, סובר ר"ת בתוס', שאין צריך ליישנם שנים עשר חודש. מכך שלא מנתה הגמרא כלי פשתן סתם, אלא רק כלים אלו שמנו חכמים שהיו בקיאין בבליעתם. וכן אין לחלק בין יין נסך שהוא צונן לבין שאר איסור רותח שנפל עך המפות הללו, אלא את הכל יש להתיר בכיבוס בכלי שני. כי ודאי על ידי הכיבוס שחובטין הבגד כמה פעמים, מסתמא יצא האיסור. [ויש לעיין מה יהא הדין בכיבוס במכונת כביסה בימינו, שרוב הבגדים אין מכבסין אותם בחום גבוה כל כך. ואין זה בחום של כלי שני, האם יועיל לענין זה, אמנם מאידך, עצם הכיבוס עצמו נעשה באופן חזק ביותר במשך זמן רב עם מיני חומרים. וודאי נפלט האיסור.]

^[293] לדעת הראב"ד, יש להתיר את הקשרים הן באלו הצריכין ניגוב והדחה, ויתיר הקשרים על מנת שהניקוי יגיע לכל מקום בכלי, וכן באלו הצריכים יישון. כיון שעיקר ענין הישון, הוא שתייבשו הכלים לחלוטין. ואם נשארים הקשרים, אין הייבוש מוחלט. אולם לדעת הרשב"א, התרת הקשרים נצרכת רק כאשר מכשיר את הכלי על ידי ניגוב. אבל על ידי ישון, אין צורך להתיר הקשרים, כיון שבשנים עשר חודש, מתייבש הכלי אף בקשריו.

רב אמר: במים, והוא הדין לאפר, וכן רבה בר בר חנה אמר: לאפר, והוא הדין למים, ולא פליגי [נחלקו]: הא ברטיבתא [זה בגת רטובה] שצריך לנקות אפר תחילה ואחר כך לשטוף במים, הא ביבשתא [זה ביבישה] שצריך להרטיב במים תחילה ואחר כך להוסיף ולנקות באפר.

איתמר [נאמר] שנחלקו בדבר, בי [בבית] רב משמיה [משמו] של רב אמרי [היו אומרים]: תרתי תלת [שתים שלוש], שתים ברטובה — אפר ומים, ביבישה שלוש — מים ואפר ומים. ושמואל אמר: תלת [שלוש] ארבע ברטובה — אפר ומים ואפר, וביבישה ארבע — מים ואפר ומים ואפר.

בסורא מתנו הכי [היו שונים את הדברים כך], ואילו בפומבדיתא מתנו [היו שונים] בלשון אחרת: בי [בבית] רב אמרי משמיה [אמרו משמו] של רב: תלת [שלוש] ארבע שלוש ברטובה — אפר ומים ואפר, וארבע ביבישה — מים ואפר ומים ואפר, ושמואל אמר: ארבע חמש.

ומעירים: ולא פליגי [נחלקו] רב ושמואל, אלא מר קא חשיב מיא בתראי [חכם זה, שמואל, חושב את המים האחרונים] שאינם הכשר הגת, אלא להוציא את האפר, ולכן עם המים שבסוף הם ארבע או חמש, ומר לא קחשיב מיא בתראי [וחכם זה, רב, לא חושב את המים בסוף].

א בעו מיניה [שאלו אותו] מר' אבהו בנושא דומה של הכשר כלי יין של גוים: הני גורגי דארמאי, מאי [אותם העקלים של גוים, שמניחים בהם ענבים בזמן הדריכה בגת מה דינם]?

אמר להו [להם] ר' אבהו, תניתוה [כבר למדתם אותה], ששנינו: הרי שהיו גתיו ובית בדיו (מקום דריכת הזיתים לשמן) טמאין, ובקש לעשותן בטהרה, וצריך תחילה לנקותם ממה שבלעו דבר טמא, את הדפין (קרשים שמניחים על הענבים ועליהם מניחים את הקורה) והעדשין כלים עגולים, והלולבין עמודים להחזיק בהם את הקורה שדורכים בה — מדיחן, והעקלין (מעין סלים שמניחים בתוכם את הענבים והזיתים בזמן הדריכה) שהיו של נצרין (עלי דקל) ושל בצבוץ (קנבוס) — מנגבן באפר ומים, ואם היו של שיפה ושל גמי שעשויים מקני סוף — מישנן (משאיר אותם בלי שימוש) שנים עשר חדש, מפני שהם סופגים הרבה מן היין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מניחן מגת לגת שמניחם עד לעונת הבציר הבאה ומבד לבד כשהיו אלה זיתים.

ועל שיטת רבן שמעון בן גמליאל שואלים: היינו תנא קמא [הרי זו בדיוק שיטת התנא הראשון] שמיישנן שנים עשר חודש, שהרי מגת לגת עוברת שנה! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]: חורפי ואפלי [המוקדמים והמאוחרים], שרבן שמעון בן גמליאל אומר שאין צורך לדקדק בשנים עשר חודש לעונת הבציר והמסיק, שפעמים ההבדל הוא יותר או פחות משנים עשר חודש.

ר' יוסי אומר: הרוצה לטהרן מיד, ולא ליישנן שנה — מגעילן ברותחין שמערה עליהם, או חולטן מרתיח אותן במי זיתים מים שחולטים בהם זיתים. רבן שמעון בן גמליאל משום (בשם) ר' יוסי אומר: מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין כל הזמן או במעין שמימיו רודפין (שוטפים), ואז אנו מניחים שהמים השוטפים מנקים את הכל. וכמה זמן מניח אותן במים זורמים — עונה (חצי יממה).

ומוסיפה הברייתא: כדרך שאמרו ביין נסך, כך אמרו בטהרות.

על הלשון תוהים: כלפי לייא [היכן]? כלומר, הלוא צריך לומר להיפך, שהרי בדיני טהרות קיימינן [אנו עומדים עוסקים בברייתא זו]! אלא כך צריך לומר: כדרך שאמרו בטהרות, כך אמרו ביין נסך.

ושואלים: כמה היא עונה? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: או יום או לילה. רב חנא שאינה, ואמרי לה [ויש אומרים] רב חנא בר שאינה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מהי עונה? חצי יום וחצי לילה.

אמר ר' שמואל בר יצחק: והדעות הללו לא פליגי [חלוקות] ביניהן: הא [זה] שאמר יום או לילה — בתקופת ניסן ותשרי, שאז הימים והלילות שווים, הא [זה] שאמר חצי יום וחצי לילה — בתקופת תמוז וטבת, שהיום והלילה אינם שוים, ולכן חצי יום וחצי לילה הם ביחד שתים עשרה שעות.

ב אמר רב יהודה: הני רווקי דארמאי [אותן משמרות שמסננים שמרים מן היין של הגוים] כיצד מכשירים אותן? דמזיא [אלה של שיער] של אדם, שאינם בולעים — מדיחן, דעמרא [של צמר] — מנגבן באפר ומים, דכיתנא [של פשתן] שסופגים יותר — מישנן, ואי איכא קטרי [ואם יש בהם קשרים] — שרי להו [מתיר אותם]. הני דקולי וחלאתא דארמאי [אותם סלים ומסננות של הגוים], דחיטי בחבלי דצורי [אלה שתפורים בחוטים של דקל] — מדיחן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav says: One must cleanse it with water first, and the same must be done with ashes subsequently, and Rabba bar bar Ḥana says: One must cleanse it with ashes first, and the same must be done with water subsequently. The Gemara comments: And they do not disagree. This statement, that it must be cleansed first with ashes and subsequently with water, was stated with regard to a damp winepress. That statement, that first it must be moistened with water and then cleansed with ashes, was stated with regard to a dry winepress.

A dispute was stated with regard to this matter: The Sages of the school of Rav say in the name of Rav that the cleansing process consists of two stages for a damp winepress, namely, ashes and water, and three stages for a dry winepress, namely, water, ashes, and water. And Shmuel says that it consists of three stages for a damp winepress, namely, ashes, water, and ashes, and four stages for a dry winepress, namely, water, ashes, water, and ashes.

In Sura they taught the dispute in this preceding manner, but in Pumbedita they taught it in the following manner: The Sages of the school of Rav said in the name of Rav that the cleansing process consists of three stages for a damp winepress, namely, ashes, water, and ashes, and four stages for a dry winepress, namely, water, ashes, water, and ashes. And Shmuel says that it consists of four stages for a damp winepress, namely, ashes, water, ashes, and water, and five stages for a dry winepress, namely, water, ashes, water, ashes, and water.

The Gemara comments with regard to the latter version of the dispute: And they do not actually disagree. One Sage, Shmuel, counts the last rinsing with water, which is only in order to remove the ashes, and the other Sage, Rav, does not count the last rinsing with water. Therefore Rav counts three and four stages, whereas Shmuel counts four and five.

§ The students asked Rabbi Abbahu with regard to a similar issue of cleansing a utensil from wine of gentiles: With regard to those wicker nets [gorgei] used to hold the grapes during the treading, which belong to gentiles, what is the way to cleanse them?

Rabbi Abbahu said to them: You learned this in a baraita: In the case of one whose winepresses or olive presses were impure, and he wished to prepare his grapes and olives in a state of purity, he must first cleanse the presses from the impure produce for which they were used. He must rinse the planks used as a frame in the winepress, and the troughs, and the twigs used as brooms in the winepress; and he must cleanse the pressing baskets with ashes and water if they were made of palm leaves or of hemp [bitzbutz], or leave them dormant twelve months if they were made of bulrush or of reeds, because these absorb more of the wine. Rabban Shimon ben Gamliel says: He may leave them dormant from one wine-pressing season to the next wine-pressing season, or from one olive-pressing season to the next olive-pressing season.

The Gemara interjects: Isn’t this opinion of Rabban Shimon ben Gamliel the same as that of the first tanna, as twelve months pass from one wine-pressing season to the next? The Gemara responds: The difference between them is with regard to early-ripening grapes and late-ripening grapes. Rabban Shimon ben Gamliel does not require a precise measure of twelve months, as the lapse between ripening seasons may be greater or less.

The baraita continues: Rabbi Yosei says: One who wishes to purify the winepress or olive press immediately without waiting a year can purge them by pouring boiling water over them, or scald them in water used for cooking olives. Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Yosei: He can place them under a pipe whose water flows constantly or in a spring with rapid waters. And for how long should he leave them there? He should leave them for an interval of time, as the Gemara will explain.

The baraita adds: In the same way that the Sages stated these cleansing instructions with regard to a winepress used for libation wine, so they stated these instructions with regard to matters of purity.

The Gemara asks with regard to this last clause: Isn’t it the opposite? We are dealing in this baraita with matters of purity, not with the matter of wine used for a libation. Rather, the baraita should be emended: In the same way that the Sages stated this with regard to matters of purity, so they stated this with regard to libation wine.

The Gemara asks: How long is an interval of time? Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: It is either an entire day or an entire night. Rabbi Ḥana Sha’ina, and some say Rabbi Ḥana bar Sha’ina, says that Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: It is half a day and half a night.

Rabbi Shmuel bar Yitzḥak says: And they do not disagree. This statement, that it is either a day or a night, is referring to the season of Nisan or Tishrei, i.e., the fall or spring, when the day and the night are of equal length, and that statement, that it is half a day and half a night, is referring to the season of Tammuz or Tevet, i.e., the summer or winter, when they are not equal, and so twelve hours are measured by half the day and half the night.

§ Rav Yehuda says: In order to cleanse those gentiles’ straining bags [ravukei], which are used for straining yeast from wine, with regard to those made of hair, which is not absorbent, one may rinse them. With regard to those made of wool, one must cleanse them with ashes and water. With regard to those made of flax, which is more absorbent, one must leave them dormant. And if there are knots, one must undo them. In order to cleanse those gentiles’ baskets and strainers, with regard to those that are plaited from palm strips, one may rinse them.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הדפין והלולבין והעדשים של נסרים מדיחן וכו'. פירש רש"י ז"ל: עדשים היינו גת שקורין מייט, ופליגא אברייתא דקתני ינגב, ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת, מדפשיט מינה ר' אבהו ולא אמרינן ליה זו אינה משנה דקתני מתניתין מנגבה, מכלל דסגי לגת בהדחה. ואף על גב דמתניתין קתני דבעי נגוב קמו רבנן בתראי אהא ופשטי הלכתא כוותיה. ויש מקשין עליו אם כן היכי שתיק גמרא ולא אקשי להו חדא על חדא, ועוד קשיא לי דהא רב אשי דהוא בתרא סבירא ליה דבעיא נגוב, כדאמרינן בשלהי פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, ב), ההוא גוי דאשתכח בי מעצרתא, אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא נגוב. ועוד הקשו עליו בתוספות (נדה סה, א ד"ה הדפין) דאפילו אם עדשים היא גת עצמה אמאי דחינן מתניתין מקמי הא, דאטו משום דהלכה כהדה ברייתא בחדא מילתא יהא הלכה כמותה בשאר דברים שבה שהברייתא והמשנה חולקות הם עליה. ורבינו שמואל גריס: העדשים מנגבן, ואומר שכך מצא בתוספתא דמסכת טהרות (פי"א ה"י). ורבנו תם ז"ל (סה"י חה"ח סי' תשלא) פירש: דאפילו גרסינן מדיחן לא קשיא מידי, דלאו הני גת עצמה, אלא כלי אחר של טיט שנותנין על גב התפוח של ענבים במקום קורה כדי לעצור את הענבים ולהוציא יינן, דהא אמרינן בפרק המוכר את הבית (ב"ב סז, ב) המוכר את הבד מכר את הים, ומפרש בגמרא מאי ים טלופחא, דהיינו עדשים כדמתרגמינן (בראשית כה, לד) עדשים טלופחין, ואי עדשים היינו הגת עצמה פשיטא שהיא מכורה שהיא עיקר הגת, ועוד דאי עדשים גת עצמה הוה ליה למתני עדשין ברישא והדר הדפין והלולבין. וכן פירש רבנו חננאל זצ"ל, עדשים: הים של בית הבד. [ויש מפרשים שהוא הרחיים של בית הבד], ויש לה בית קבול ולפיכך קורא אותו ים, ואינה גת עצמה ולא בד עצמה כמו שפירשו. ומיהו בית קבול יש לה, ואף על פי כן אינה צריכה רק הדחה, לפי שהיין [אינו] משתהה שם כל כך כמו בגת עצמה או בבד עצמה, ומשום הכי הקלו בהכשרה.

איכא בנייהו חרפי ואפלי. וקיימא לן כתנא קמא דבעינן י"ב חדש שלמים, דלית הלכתא כרשב"ג אלא במשנתינו וזו ברייתא היא. הילכך הלוקח גיגית של גוים צריך לנגבה אם אינו יודע בבירור שיש י"ב חדש משכלו כל ימי הבציר של אשתקד עד עכשיו. ומיהו אומר רבנו תם ז"ל: שאם שכח ולא עשה נגוב והוא אינו יודע אם יש י"ב חדש מסוף גת של אשתקד עד עכשיו שדרך בה יש להתירו, משום דסתם גתות של גוים בחזקת שאינם בנות שנתן, ואפילו דרך בה הגוי עכשיו ודרך ישראל אחריו בלא נגוב התיר הוא זצ"ל, משום דעכשיו שדורכין ברגל אין היין נבלע בו כל כך כמו בגתות של ראשונים שדורכין פעמים בקורה כבדה והיין נבלע מחמת כובד הקורה. ועוד מטעם שהוא פוסק דיין נסך של סתם יינן בטל בששים, כמו שכתבנו למעלה (עג, ב במתניתין), ומה שיוצא על ידי נגוב אינו אלא דבר מועט. ועוד דאפילו חמרא חדתא בענבי שרי, כדרבא דאמר (סו, א) בתר שמא אזלינן, ואפילו היו הענבים דרוכות קצת דריכה מותר, מטעם (עג, א) סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.

העקלים של נסרים. פירוש: של חריות של דקל בולעות טפי ולפיכך צריך לנגבן, ושל שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש. וכתב בעל התרומות (סי' קסו), והסל והגרגותני של גוים נראה דלא סגי בנגוב אלא מיישנן שנים עשר חדש כדין עקלים. ואם הם של ישראל ונגע בהן גוי כשהיה בהן יין שמא סגי בהדחה כדין גת של ישראל שדרך בה אחריו, או שמא חמיר טפי דהא אפילו של גוי לא סגי בנגוב, עד כאן.

ומניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא עקלין שאין המים מתכנסין בהן סגי בצנור שמימיו מקלחין, אבל נודות וקנקנים וכל כלים האסורים לא סגי להו בהכי, כי קלוחן ורדיפתן מאי הוי, הלא כשהן בתוך הכלים אינם מקלחין ולא רודפין, הילכך בעי ג' ימים.

הני דוקי. פירוש: מסננת, מלשון: הנוטה כדוק שמים (ישעיה מ, כב), דמזיא, פירוש: של שער שאינו בולע כלל ולפיכך סגי ליה בהדחה, משמע דאינו נבלע, והילכך אינו צריך להיתר קשרי ביה. דעמרא מנגבן דבלעי קצת, דכיתנא מיישנן דבלעי, וכלי פשתן כשל חרס ודין אחד להם, ואי אית בהו קיטרי שרי להו. ופשטה דמילתא משמע דהוא הדין שצריך באלו לקלוף את הזפת כמו התרת קשרים. והכי נמי משמע מפשטא דמילתא דהתרת קשרים בין אניגוב בין איישנן קאי, דסתמא קאמר ואם אית בה קשרי שרי להו, וכן דעתו של הראב"ד ז"ל. אבל כבר כתבנו למעלה, דלפי דעת הרמב"ם ז"ל אין צריך התרת קשרים (אבל) [אלא] לנגוב לבדו, מפני שאין האפר והמים יכולין ליכנס שם, אבל ביישון ברוב הזמן הלחות כלה מאליו בין מה שעומד על דפני הכלי בין מה שבין הקשרים, [והראב"ד מצריך גם ביישון היתר הקשרים כי] אין האויר שולט בו ואין מייבשו כמו שמיבש אותו שבדופני הכלי ששולט בו, וכבר כתבנו למעלה דלפי דבריו אפילו בהכשר מילוי וערוי צריך התרת קשרים וקליפת הזפת ולגרר מעל דופניו כל הדורדיא.

ולא פליגי מר חשיב מיא בתראי כו'. לישנא דנקט מר קא חשיב ומר לא חשיב דלאו התרי לישני קאי אלא הלישנ׳ בתרא ולרב ושמואל דתרויהו בעו אפר תרי זימני ומיא בינהם אלא דרב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב מיא בתראי והוא היין דליכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא בדשמואל אלא היא בלחוד אבל בין רב לרב איכא טובא דבלישנא קמא סגי ליה בחד ובאידך לישנא בעי אפר תרי זמני והלכתא כלישנא בתרא לחומרא דמודה רב לשמואל ולשון אחר פר״שי ז״ל גם כן אבל זהו הנכון.

הני גורגייפי עקלים שנותנים סביבות התפוח גירסת רשי ז״ל וכן היא בכל הספרים שלנו הדפין והלולבין והעדשים מדיחן ופר״שי ז״ל דעדשים היינו גת עצמה ולפי זה פי הוא ז״ל דפליגא המתני׳ ומתניתא דלעיל דסברי דגת בעיא נגוב וכתב עוד ז״ל כי על בריתא זו יש לסמוך מדפשיט מינה רבי אבהו לדין עקלים ולא אמרו שזו אינה משנה והקשו עליו בתוס׳ דאם איתא דפליגא היכי לא מפרשי הכי בגמ׳ וכדרמינן ממתני׳ דלעיל המתני׳ ועוד היכי דחינן מתני׳ משום הא וכי משום דהלכה כמותה בחדא מילתא תהא הלכה כמותה בכל הדברים שבה ויהיו המשנ׳ והברייתא חולקות עליה ועוד הקשה עליו מורי הר״שבא נר״ו מההיא דשלהי פרק רבי ישמעאל דההוא גוי דאשתכח במעצרתא ואמר רב אשי דאי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא נגוב והלכתא כרב אשי דבתרא הוא לכך פר״ת ז״ל דעדשים אינו גת עצמה אלא כאותה שאמרו בבבא בתרא פרק המוכר את הבית המוכר את בית הבד מכר את הים ואמרינן בגמרא מאי ים טלפחא ועדשים מתרגמינן טלפחי.

ואולי הוא כלי של טיט עגול כעדשה שנותנין על התפוח במקום קורה ולכך הוצרכו לומר שם שהוא מכורה בכלל בית הגת דאילו גת עצמה פשיטא דהיינו עיקר הבד ואף ר״ח ז״ל כן פי׳ עדשים ים והיינו נמי דבהא ברייתא לא קתני עדשים מקמי דפין ולולבין ואם גת עצמה היא ברישא ה״ל למתניה ומיהו יש שפי׳ שהים הזה הוא בית קבול שנותנין שם היין או הענבים הדרוכין קצת ולכך נקראת ים ואף על פי שיש לה קבול סגי ליה בהדחה שאין היין משתהא שם אלא מעט ולכך הקלו בהכשרה וזה יותר נכון.

ור״שבם ז״ל כתב שמצא בתוספתא מנגבן ואין לנו להגיה הספרים שלנו.

וכמה מיישנן שנים עשר חדש וכן הלכה דרשב״ג דשרי במגת לגת יחידאה הוא ומיהו כתב רבינו תם שאם שכח ולא עשה לה נגוב מותר בדיעב׳ דסתם גיגיות של גוים אינן בנות שנתן ואין טעם זה מחוור אבל טעם אחר כתב ז״ל שאפי׳ דרך בה גוי ודרך אחריו ישראל בלא נגוב יש להתיר בדיעבד אם עשה כן בשוגג דהא חמרא דנפיק בנגוב בטל הוא מן הסתם בס׳ ואפילו לדברי ר״שי ז״ל והגאונים שאומרים דסתם יינם במינו במשהו הא איכא זגים וחרצנים שאינן מינו לאחר שנדרכו ונפרשו מן היין שבתוכן וקיימא לן דכל מין ומינו ושאינו מינו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ונכון הוא וההיא דחמרא חדתא וענבי שלא אמרו כן אליבא דאביי כבר כתבתי הטעם לעיל.

העקלים כו׳. כתב הרב בעל התרומות ז״ל דסל וגרגותני של גוים דינן כעקלים.

מניחן תחת ה צנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין וכן הלכה וכיון דסגי בהא למאי דבעי יישון הוא הדין דסגי לכל כלי המכניסו לקיום ודוק׳ כעין עקלים שהמים עוברין עליהם זה אחר זה אבל נודות וקנקנים וכיוצא בהן לא סגי להו בהכי כי המים נכנסין מיד בהן ושוב אין מקלחין ולא רודפין הילכך אפי׳ עמדו שם כמה ימים אין נדונין אלא במלוי אחד מ״ר.

יש בכלי הבד רחים עגולות ובבית קבול מועט כמין ים ורגילין ליתן בהם את הזיתים לכתשם שם מעט קודם שיכניסום לבית הבד כדי להוציא שמנן יפה והיא קרויה עדשה וכמו שאמרו בב"ב ס"ז ב' המוכר את הבד מכר את הים ופירשו מאי ים טלפחא והוא תרגום של עדשה ויש גתות שעושין כן בענבים ומתוך שאין יין או שמן משתהין שם הרבה דיו בהדחה וי"מ עדשים כלי עגול שנותנין תחת הקורה שבה עוצרים את הענבים על התפוח במקום דפין שבגת ודיה בהדחה שאין היין משתהא בה כלל וכן הדפין והם שאדם מניחן תחת הקורה על הענבים וכן הלולבין והם מכבדות שבהם מטאטאין בגת ומכנסין את הענבים המפוזרים ויש כלונסות שהקורה מתגלגלת בהם על ידי משיכת העקלים אבל העקלים והם שאדם מושכם והקורה מתהדקת במשיכתם ועוצרת והן של חריות דקל או של בצבוץ והוא קנאב"ץ בולעות הרבה וצריכין נגוב ואם היו עקלים אלו של שיפה או של גמי שגדולן במים ובמקומות הלחים והם שואבים בטבעם לא הוכשרו אלא בהכשר גדול והוא ישון או אחד מחבריו:

כלי פשתן דינן כשל חרס וצריכים הכשר גדול ושל צמר כשל עץ בנגוב אבל של שער אין בולעין כלל ודיין בהדחה מעתה משמרת של גוים אם של צמר מנגבה ואם של שער מדיחה ואם של פשתן מישנה ואם היו בה קשרים יש לו לחוש שמא היין עומד בעין בתוך אותם הקשרים וצריך להתירם ודבר זה במה שצריך נגוב או ישנן ולדעת רוב פוסקים לא נאמר אלא בנגוב אבל בישון ובכל שאר מיני הכשר גדול אין אחריו כלום וכל שצריך התרת קשרים בכלי המזופת צריך קלוף:

סלים שמסננין בהם היין בשעת הגתות אם הם קשורים בחבלים של שער מדיחם ואם בשל גמי מנגבן ואם בשל פשתן מישנן ואם יש בו קשרים מתירן ואח"כ מישנן ולדעתי כל שבישון אינו צריך התרת קשרים:

נגוב זה יש מי שאומר שאינו מועיל לנעורת של פשתן שמהודק בכלי הבקבוק ולדעתי אף הוא הוכשר בכך אין מחמירים עליהם יותר מעקלים של חריות ושל בצבוץ ולא עוד אלא שאף בפשתן הגמור אני אומר כן לא דכיתנא מישנן אלא במה שאדם מעביר את היין עליו במשמרת ומסננת ומעתה אין צריך לומר בנעורת שאינו ספוגיי כל כך כדי לבלוע ומ"מ שאר מיני ההכשר כלם מכשירין בכלי ובכל מה שבו וגדולי המפרשים מחמירין בו עד שאמרו בקונה גיגית או כובא מגוי שצריך להסיר אותו הנעורת ולישנו והדברים נראין כמו שכתבנו ואף הם מפקפקים להיות מלוי וערוי מועיל בו מפני שהם מפקפקים לאסרו בהנאה מפני רוב בליעה שבו כדורדייא עצמה וכל מה שנאסר מחמת יין שבו בהנאה אין הכשר מועיל בו אלא ישון ואין הכשר אחר אלא למה שיינו אינו אוסרו בהנאה ואני מקל בזו משני צדדין הראשונה מפני שאיני מדמה נעורת זה לפשתן האמור בגמרא שהוא פשתן עצמו והוא ספוגי ושואב והשני שאף בכתנא עצמה נראה לי שלא אמרו בו מישנן אלא להזכיר בו אחד ממיני ההכשר הגדול והוא הדין לכל הכשר גדול שמועיל בו או שמא אף נגוב מטעם שכתבנו שלא נאמר בו ישון אלא למשמרת ומסננת אלא שבזו אני מפקפק למעשה אבל בנעורת שלנו יראה לי להתיר בכל שהכלי שהוא בתוכו כשר בו ואף דורדייא עצמה כבר כתבנו בה הכשר בפרק שני וכן ראיתי לגדולי המפרשים שהזכרנו שהחמירו להתיר הדפין אף בהגעלה ואף במלוי ועירוי ואיני מודה להם אחר שלא ראינו בזה זכר בתלמוד שאם מן הסברא הרי אמרו כבולעו כך פולטו כל שכן בזו שאין אנו צריכים לפליטת היין אלא להפגתו והעברת טעמו כמו שהתבאר וכן החמירו לגרור הדורדייא מעל פניו וכבר כתבנו בה דעתנו בפרק שני:

הרבה מיני הכשר הוזכרו בכאן לכלים שמכניסן לקיום מלוי ועירוי והגעלה והנחה תחת הצנור וישון וכבר בארנו ענין כלם בפרק שני:

מי שהיו גתו ובית בדו טמאים ורוצה לעשות זתיו וענביו בטהרה מכשיר הגת וכליו וכן הבד וכליו על הדרך שיעדנו הכשר שלהם לענין יין נסך מקצתם בהדחה ומקצתם בנגוב ומקצתם בישון על הצד שהתבאר ואם רצה לטהרם מיד מגעילם ברותחין או חולטן במי הזיתים עצמן שהוחמו להעמיד הזיתים לתוכם כדי שיוסיפו בהרקת שמנם ושמא תאמר ואם מצד טומאה אתה בא יטבילם אינו כן שכל אלו בלועים הם ממשקים טמאים וכל שהמשקה בלוע בתוכו אין טבילה מועלת בו שהרי שנינו בטהרות חרסים שנשתמשו בהם משקין טמאים ונפלו לאויר התנור והוסק התנור הרי התנור טמא שסוף המשקה לצאת ואף כאן סופו לצאת על ידי הכבישה ולפיכך צריך הכשר ומכיון שיצא המשקה אין צריכין טבילה שהרי פשוטי כלי עץ הם ואין מקבלין טומאה ואין הענין מחמת עצמן אלא מחמת משקה הבלוע בגופם וזהו לדעתי שלא אמר ובקש לטהרן אלא שאינן טמאים מצד עצמם אלא ובקש לעשותם בטהרה ר"ל זיתיו וענביו:

פיסקא הלוקח כלי תשמיש מן הגוי כו' אבעי' להו משכנתא מאי ראיתי מקשים אמאי לא פשיט משכנתא מפרק כל שעה פלוגתא דר"מ ורבנן אם הרהינו אצלו דישראל מגוי אי קני משכון אי לא קני ונ"ל לתרץ דהתם בדין תורה מיירי דאי קנה עבר בבל יראה ואי לא קנה לא עבר אבל הכא טבילה מדרבנן הוא וי"ל דכיון שפעמים שמחליטה לו הצריכוה טבילה כלקוח:

לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא פירש המורה שבישל בה הגוי היום אבל בישל בה אתמול כבר הפיג טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם ומיכן ואילך לישתרי אפילו לכתחלה ואינו נ"ל דע"כ ל"פ אלא בדיעבד ולאסור התבשיל כדתני וכולן שנשתמש בהן אבל להשתמש בהן לכתחלה אע"פ שהוא נטל"פ אסור שאין מבטלין איסור לכתחלה ומתני' וברייתא סתמא קתני הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכן להגעיל יגעיל ואע"פ שאינן ב"י צריכין גיעול להתירן להשתמש בהן אבל אבל מיהו אין איסורן מדאורייתא אלא מדרבנן:

בד"ה אתמר בי רב כו' ברטיבתא תרתי אפר ומים תלת ביבשתא מים אפר ומים ושמואל כו' תלת ברטיבתא אפר מים ואפר ושמואל כו' שהרי רב מיקל ביבשתא יותר מרטיבתא ושמואל מיקל ברטיבתא יותר מביבשתא לכך נראה לר"י כו' ברטיבתא תלת אפר מים אפר ושמואל כו' שבקונ' תלת ברטיבתא אפר מים אפר ביבשתא כו' כצ"ל ק"ק לפי' ר"י נמי הויא סברת סוריא הפוכה מסברת פומבדיתא וק"ל:

גמרא היינו ת"ק. עי' בתוס' בנדה שם:

שם הא בתקופת ניסן ותשרי כו'. ועפרש"י וק"ל דתקופה היא ג' חדשים ומשמע דבכל התקופה קאמר מדל"ק והא בשאר יומי והלא סוף תקופת ניסן הלילה קצרה מאד וכמו כן היום בסוף תקופת תשרי ובסוף תקופת תמוז אדרבה הלילה מתארכת וכן היום בסוף תקופת טבת. ואולי אגב דאמר תקופת ניסן ותשרי (ור"ל ביום התחלת התקופה לבד) אמר נמי תקופת תמוז וטבת ול"ד אלא ה"ה שאר ימה"ש:

שם אמר רב יהודה הני כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה גורני. מסורגת כמצודה. כצ"ל בכ':

רש"י ד"ה מדיחן. ומתניתא קתני דבעי ניגוב כו'. כצ"ל ור"ל ברייתא דהגת והמחץ דלעיל וכ"ה בתוס' נדה ועי' לשון הרא"ש כאן:

רש"י ד"ה רודפין. כצ"ל:

(עה א רש"י) ד"ה גורני וכו' ורב האי וכו' כמין קופה מסורגת במצודה וכו'.—צ"ל: כמין קופה מסורגת כמעשה מצודה וכו' (עי' ערוך ע' עקל א', שמקורו מפי' רה"ג לטהרות ספ"י, ע"ש).

רב אמר מים. תחלה והוא הדין שצריך אפר אחריה ורבה בר בר חנה אמר באפר תחלה וה''ה שצריך מים אחריהם: ברטיבתא. שיש בה לחלוחית יין נותן אפר תחלה לשפשף עד שתהא נגובה ואחר כך מים: ביבשתא. מים תחלה ואחר כך אפר ומשפשף: תרתי תלת. ברטיבתא תרתי אפר ומים ביבשתא תלת מים ואפר ומים: תלת וד'. תלת ברטיבתא אפר ומים ואפר ואע''פ שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא קא חשיב דלאו לשום נגיבה אלא לנקותו מן האפר וד' ביבשתא מים אפר ומים ואפר ומים בתראי לא חשיבא רב לא בעי אפר אלא חדא זימנא ושמואל בעי אפר תרי זימני בין ברטיבתא בין ביבשתא: בפומבדיתא מתנו. לרב תלת וד' כדפרישית ולשמואל ד' ברטיבתא וה' ביבשתא דקחשיב מיא בתראי: ולא פליגי. רב ושמואל להאי לישנא דפומבדיתא אלא לרב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב מיא בתראי ואית דמפרשי ולא פליגי (ה''נ) דסורא ודפומבדיתא אלא דסורא לא חשבי מיא בתראי ודפומבדיתא חשבי להו אבל רב ושמואל פליגי והכי פירושו דמלתא תרתי תלת תרתי ביבשתא מים ואפר תלת ברטיבתא אפר ומים ואפר ושמואל אמר תלת ברטיבתא כדקאמרת אבל ביבשתא ד' מים ואפר מים ואפר דבכולהו בעינן אפר תרי זימני ובפומבדיתא מתנו לרב תלת וד' ביבשתא תלת מים ואפר מים והיינו נמי כדסורא אלא דהני קא חשבי מיא בתראי וברטיבתא ד' אפר ומים אפר ומים ולשמואל ברטיבתא ד' כדקאמרת אבל ביבשתא ה' מים ואפר ומים ואפר ומים דביבשתא נמי בעי תרי זימני אפר ול''פ הנך דסורא ודפומבדיתא כו'. אבל רב ושמואל פליגי ביבשתא בין בדסורא בין בדפומבדיתא דרב לא בעי בה אפר אלא חד זימנא ושמואל בעי תרי זימני לשון אבא מורי מנוחתו כבוד והוא נראה בעיני והראשון לשון מורי וקשיא לי בגווה מכדי ללישנא דסורא רב ושמואל מיפלג פליגי מאי שנא דבדרב חשיב מיא בתראי ובדשמואל לא חשיב מיא בתראי לשמואל ד' וה' איבעי ליה למיתני בשלמא לפומבדיתא אע''ג דבדרב לא חשבי ובדשמואל חשבי ניחא משום דפלוגתייהו דרב ושמואל ליתא אלא במחשב מים בתראי אלא ללישנא דסורא דסוף סוף פליגי קשיא לי: גורגי. עקלים ובלע''ז ריבוס''י וכורכין אותן סביבות התפוח שלא יתפזרו הענבים מכובד הקורה ורב האי פירש עקלים השנויות כאן כגון ועקל בית הבד עשוין כמין קופה מסורגת במצודה ואחרי סחיטת הזיתים נותן הגפת באותו עקל ומניח עליו ומכבידו להוציא המשקה הנשאר הני גורגי דארמאי כיצד מנגבן: הדפין. הן העשוין כמין דלת ונותנן על התפוח: הלולבין. טאטיתא אשקיפ''א שמכבד בה הענבים המתפזרין לאוספן: והעדשים. היינו גת עצמה שקורין מיי''ט: מדיחן. במים ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה ר' אבהו ולא אמרינן זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין דקתני דבעי ניגוב שמע מינה קמו בה רבנן בתראי ופשטי הלכתא כוותיה: העקלים של נצרים. שבטים: ושל בצבוץ. קנבוס בלעי טפי ובעו ניגוב באפר ומים: ושל שיפא. פייו''ר: ושל גמי. יונ''ק בלעי טובא: חרפי ואפלי. מגת לגת פעמים שהן יותר מי''ב חדש דאפלי ופעמים שהן פחות כגון בחרפי: הכי גרסינן בתוספתא חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים. דרך לבשל זיתים להיות רכין להוציא שומנן חולטן אשקלי''ר בלע''ז כמו לחלוט ולאשישה (פסחים דף לו:): רודפין. ריבד''ש שוטפין: וכמה. מניחן שם עונה ולקמן מפרש כמה עונה: בתקופת ניסן ותשרי. שהיום והלילה שוין או יום או לילה ותקופת תמוז וטבת שאין יום ולילה שוין חצי יום וחצי לילה די''ב שעות שלמות בעינן: רווקי. משמרת כמין שקין שנותנין בהן שמרים להוציא את יינן: דמזיא. של שער אדם ולא בלעי טובא: כיתנא. בלעי טפי מעמרא: חלתא. כוורת של שבטים שמסננין בהן יין: בחבלי דצורי. חבלים של צורי דקל:

איתמר בי רב משמיה דרב אמרי תרתי תלת ושמואל אמר תלת ד'. פ''ה לשון ראשון רב אמר תרתי תלת ברטיבתא תרתי אפר מים תלת ביבשתא מים אפר ומים ושמואל אמר תלת ד' תלת ברטיבתא אפר מים ואפר ואע''פ שנותן מים להעביר האפר מיא בתראי לא קחשיב ד' ביבשתא מים ואפר מים ואפר וכמו כן מיא בתראי לא קחשיב בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו רב אמר תלת וד' תלת ברטיבתא אפר מים אפר ד' ביבשתא מים אפר מים אפר ושמואל אמר ד' וה' ד' ברטיבתא אפר מים אפר מים ה' ביבשתא ולא פליגי רב ושמואל ללישנא דפומבדיתא אלא דמר קחשיב מיא בתראי כו' והקשה בקונטרס ללישנא דסורא כיון דפליגי רב ושמואל דלרב סגי בחד אפר בתרוייהו ולשמואל בעינן תרי זימני אפר מאי שנא דבדרב חשיב מיא בתראי ובדשמואל לא חשיב מיא בתראי בשלמא ללישנא דפומבדיתא לא פליגי אלא במיחשב מיא בתראי לכך נראה לרש''י בענין אחר שפירש אביו רב אמר. תרתי תלת תרתי ביבשתא מים ואפר תלת ברטיבתא אפר מים אפר ושמואל אמר תלת ברטיבתא כרב ד' ביבשתא מים אפר מים אפר בפומבדיתא מתנו רב אמר תלת ביבשתא מים אפר מים ד' ברטיבתא אפר מים אפר מים ושמואל אמר ברטיבתא כרב וה' ביבשתא ולא פליגי סורא ופומבדיתא וגם זה לא נראה דאם כן הויא סברתן הפוכה דרב ושמואל שהרי רב מיקל ביבשתא יותר מרטיבתא ושמואל מיקל ברטיבתא יותר מביבשתא לכך נראה לר''י בענין אחר והכי פירושו רב אמר תרתי תלת ביבשתא תרתי מים אפר ברטיבתא תלת אפר מים אפר ושמואל אמר תלת ד' תלת ביבשתא וד' ברטיבתא שמואל בא להוסיף ולפרש מיא בתראי בין ברטיבתא בין ביבשתא בפומבדיתא מתנו רב אמר תלת ארבע כפירוש ראשון שבקונטרס תלת ברטיבתא אפר מים אפר ביבשתא ד' מים אפר מים אפר שמואל אמר ארבע חמש ארבע ברטיבתא וחמש ביבשתא בא להוסיף ולפרש מיא בתראי בתרוייהו ולא פליגי רב ושמואל בין ללישנא דסורא בין ללישנא דפומבדיתא אלא דרב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב מיא בתראי:

דף עה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד