עבודה זרה עד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עד - א

משנתינו מוסיפה למנות דברים האסורים בהנאה ואוסרים תערובתן בכל שהן. ברם, המשנה אינה עוסקת בתערובת לח בלח, שהאיסור אינו בעין אלא בלוע בדבר היתר. אלא בתערובת יבש ביבש, של "דבר שבמנין" (היינו דבר שיש לו חשיבות בפני עצמו) שהתערב בדבר היתר. וקא משמע לן שאינו בטל אפילו באלף.

מתניתין:

אלו הדברים דלהלן, אסורין בהנאה בעצמם, ואם נתערבו בדברי היתר, אוסרין בכל שהו [אפילו אם נתערב אחד מהן באלף, כולם אסורים]:

א. חבית יין נסך, שהתערבה באלף חביות היתר, כולן אסורות. ^[264]

ב. ופסל של עבודת כוכבים שהתערב באלף פסלי היתר, כולם אסורים.

ג. ועורות לבובין, היינו עור של בהמה שקרעוהו והוציאו את ליבה, והקטירוהו לעבודה זרה. ואסור בהנאה משום "תקרובת עבודת כוכבים". אם נתערב אפילו באלף עורות של היתר, כולם אסורים.

ד. ושור הנסקל, שור שהרג אדם ונגמר דינו להסקל, שהתערב באלף שורים מותרים, כולם אסורים בהנאה.

ה. ועגלה ערופה, לאחר שהורידוה לנחל איתן כדינה (יעויין דברים כד' א').

ו. וציפורי מצורע, דהיינו הציפור שהמצורע שוחט לטהרתו, נאסרת בהנאה, כמבואר בקידושין (נז' א'). ^[265]

ז. ושער שגילח הנזיר ביום מלאת ימי נזירותו, ושורפו, (יעויין במדבר ו' יח'), ושער זה אסור בהנאה. ואם נתערב בשער אחר הכל אסור. ^[266]

ח. ופטר חמור שלא נפדה, ועדיין אסור בהנאה, או שנערף.

ט. וחתיכת בשר שהתבשלה בחלב, ונתערבה באלף חתיכות אחרות. ^[267]

י. ושעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים.

יא. ובהמות חולין שנשחטו בעזרה, אסורות בהנאה.

הרי כל אלו אסורין בהנאה, ואם התערבו באחרים, אוסרין בכל שהוא.

גמרא:

מקשה הגמרא: תנא מאי קחשיב? כלומר, מה גורם לדברים שנמנו במשנה שלא יתבטלו ברוב? אי "דבר שבמנין" קחשיב, כלומר, אם הסיבה שאינם בטלים ברוב היא משום דהוו "דבר שבמנין", אם כן ליתני נמי חתיכות נבילה, שאף הן "דבר שבמנין", אף על פי שלא נאסרו בהנאה.

ואי "איסורי הנאה" קא חשיב, ומשום שהם אסורים בהנאה לכן לא בטלו ברוב, ליתני נמי חמץ בפסח, שאסור אף הוא בהנאה?

אמר רב חייא בר אבא, ואיתימא [ואם תרצה, אפשר לומר מימרא זו גם בשם] רב יצחק נפחא: האי תנא, תרתי אית ליה. כלומר, על מנת שלא יתבטל ברוב, צריך שני תנאים, א. שהאיסור יהיה "דבר שבמנין", היינו, דבר חשוב, שרגילים למוכרו לפי מנין. וב. שדבר האיסור יהיה מ"איסורי הנאה".

מקשה הגמרא: אם כן, וליתני אגוזי פרך ורימוני בדן של ערלה, שהתערבו בפירות היתר, דדבר שבמנין ואיסורי הנאה הוא?

מתרצת הגמרא: הא תנא ליה התם (ערלה פרק ג' משנה ז'), "הראוי לערלה, ערלה. דהיינו, פירות אילן ששייך בהם דין ערלה, והתערבו בפירות אחרים, אסורים כולם משום ערלה. וכן הראוי לכלאי הכרם, שנתערב בכלאי הכרם, הכל אסור משום כלאי הכרם".

ותו קשיא לן: וליתני "ככרות של בעל הבית" שהן דבר שבמנין, לענין חמץ בפסח?

מתרצת הגמרא: מאן שמעת ליה דאמר חמץ בפסח אסור בהנאה? רבי עקיבא! ^[268] הא תנא ליה התם, במסכת ערלה (בסוף אותה משנה שהובאה לעיל) "רבי עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית".:

שנינו בסיפא דמשנתנו: "הרי אלו אסורים ואוסרים בכל שהוא":

מפרשת הגמרא: למעוטי מאי? כלומר, מדוע חזר התנא וכתב "הרי אלו אסורים ואוסרים בכל שהוא"?

למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, אי נמי, למעוטי איסורי הנאה ולא דבר שבמנין.: ^[269]

מתניתין:

יין נסך שנפל לבור שיש בו יין של היתר, כולו אסור בהנאה. ^[270]

רבי שמעון בן גמליאל אומר: ימכר כולו לעובד כוכבים, חוץ מדמי יין נסך שבו.:

גמרא:

אמר רב, הלכה כרבי שמעון בן גמליאל רק אם התערבה חבית יין נסך בחביות יין מותר, ואז יטול אחת מהן ויטילנה לנהר, והשאר מותר.

אבל לא אם התערב יין ביין.

ושמואל אמר, אפילו אם התערב יין ביין, מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין.

וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רב יוחנן, אפילו יין ביין.

וכן אמר רב שמואל בר נתן אמר רב חנינא, אפילו יין ביין.

וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אפילו יין ביין.

אמר רב נחמן: הלכה למעשה, יין נסך, שהתערב יין ביין, אסור. חבית בחבית, מותר. סתם יין של גוי, אפילו יין ביין, מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין.

הערות

^[264] אמנם, אין ההלכה כן, אלא כמו שיבואר במשנה הבאה ובגמרא שם.

^[265] המצורע מביא ביום טהרתו שתי ציפרים. אחת נשחטת, והשניה משולחת (עיין ויקרא יד' ד'). ולדעת רש"י בקידושין (נ' א'), רק הציפור השחוטה נאסרת בהנאה. אך המשולחת אינה נאסרת. ברם, לדעת התוספות (שם) שתיהן אסורות בהנאה.

^[266] שער נזיר הוא "דבר שבמנין", כין שדרך העולם למכור את שערם דבמים מרובים לעשיית שקים. רש"י.

^[267] ודוקא חתיכה חשובה, דהוי "דבר שבמנין", היא אינה בטלה. אך סתם חתיכת בשר בחלב, בטלה בכדי נתינת טעם. רש"י, ותוספות.

^[268] גירסת הגמרא שונתה על פי גירסת הר"ן, המובאת בשולי הדף.

^[269] התוספות מבארים, שאין כונת התנא לומר שדבר שאינו אסור בהנאה בטל ברוב אפילו אם הוא דבר שבמנין. שהרי מבואר במסכת חולין (ק' א') שדבר שבמנין אינו בטל אפילו אם אינו אסור בהנאה. אלא כוונתו לומר, שלא נשנו במשנה אלא תותם שיש בהם שני תנאים אלו, שאסורים בהנאה, והם דבר שבמנין.

^[270] כמבואר לעיל (עג' א'), צריך להעמיד את המשנה במקרה שנפל כל היין לבור בבת אחת. שאם לא כן, ישנם מצבים ש"ראשון ראשון בטל". כדלעיל.

א משנה אלו דברים אסורין לעצמם ואוסרין אחרים אם נתערבו בכל שהו (בכל כמות שהיא): יין נסך, ועבודה זרה, ועורות לבובין עור של בהמה שחתכו את הלב ממנה בחייה כתקרובת לעבודה זרה,

ושור הנסקל (שנדון לסקילה), ועגלה ערופה שאבדה ונתערבה בין עגלות אסורות,

וציפורי מצורע המשמשים לטהרתו, ושער נזיר שמגלח, ופטר חמור, ובשר בחלב, ושעיר המשתלח של יום הכיפורים, וחולין שנשחטו בעזרה — הרי כל אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא.

ב גמרא ושואלים: התנא שבמשנתנו מאי קחשיב [מה הוא מונה פה]? אי [אם] דבר שבמנין קחשיב [הוא מונה], שלדעתו כל דבר שמונים אותו לעצמו אוסר כל תערובת אפילו הוא אחד לאלף, ליתני נמי [שישנה גם כן] חתיכות חשובות של נבילה, שגם הן בכלל זה, למרות שנבילה אסורה רק באכילה, אי [אם] איסורי הנאה קא חשיב [הוא מונה], ליתני נמי [שישנה גם כן] חמץ בפסח! אמר ר' חייא בר אבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק נפחא: האי תנא תרתי אית ליה [תנא זה שני דברים יש לו], שיש כאן דבר שבמנין וגם איסורי הנאה, ושואלים:

וליתני [ושישנה] אגוזי פרך (מין אגוזים הנפרכים בקלות, שחשובים הם) ורימוני בדן (רמונים חשובים מן המקום בדן) אם היו ערלה, שדבר שבמנין ואיסורי הנאה הוא!

ומשיבים: הא תנא ליה התם [הרי כבר שנה לו שם] במסכת ערלה, שנמנו אגוזי פרך ורימוני בדן בין הדברים שאינם בטלים, ונאמר שם: הראוי מאלה לערלה — הרי זה נאסר משום ערלה, הראוי לכלאי הכרם — אסור משום כלאי הכרם, ואם כן כבר נמנו שני אלה במקומם.

ושואלים עוד: וליתני [ושישנה] ככרות של בעל הבית שכל אחת מהן מיוחדת וחשובה לענין חמץ בפסח! ומשיבים: מאן [מי] שמעת דאמר לה [שאומר את הדבר הזה] שככרות כאלה חשובות ואינן בטלות? ר' עקיבא היא, הא תנא ליה התם [הרי שנה את זה שם] במסכת ערלה שר' עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית. חזרנו ושנינו בסוף המשנה: הרי אלו אסורים ואוסרים בכל שהוא.

ושואלים: ההדגשה "הרי אלו" באה למעוטי מאי [למעט את מה]? ואומרים: למעוטי [למעט] דבר שבמנין ולאו [ולא, ואין בו] איסורי הנאה, שהוא אינו בכלל רשימה זו. אי נמי [או גם כן], למעוטי [למעט] דבר שיש בו איסור הנאה ולא דבר שבמנין.

ג משנה יין נסך שנפל לבור של יין — היין שבבור כולו אסור בהנאה, אף שיין נסך הוא בשיעור מועט לגבי כל היין שבבור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר היין שבבור כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו.

ד גמרא אמר רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל כשנתערבה חבית של יין נסך בחביות של יין כשר, אבל לא כשנתערבו יין ביין. ושמואל אמר: אפילו יין ביין. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אפילו יין ביין. וכן אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' חנינא: אפילו יין ביין. וכן אמר ר' נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו יין ביין.

אמר ר' נחמן: הלכה למעשה, יין נסך כלומר, יין שנסכוהו לעבודה זרה, אם נתערב יין ביין — אסור, חבית בחבית — מותר, באופן שאמר רבן שמעון בן גמליאל. אם נתערב סתם יין של גוים — אפילו נתערב יין ביין — מותר, על ידי מכירתו לגוי חוץ מדמי היין האסור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: These following items are themselves forbidden, and any amount of them renders other items with which they become mixed forbidden: Wine used for a libation; and objects of idol worship; and hides with a tear opposite the heart, indicating the idolatrous practice of sacrificing hearts of live animals.

And this halakha also applies to an ox that has been condemned to be stoned (see Exodus 21:28), from which it is prohibited to derive benefit even before its sentence is carried out; and it applies to a heifer whose neck is broken when a person is found killed in an area between two cities and the murderer is unknown (see Deuteronomy 21:1–9), which is likewise forbidden from the time it is taken down to the river to be killed. In these cases, if the animal becomes mixed in a herd of similar animals, all of the animals in the herd are forbidden.

And this halakha also applies to birds designated for the purification of a leper (Leviticus 14:1–6), and the shorn hair of a nazirite (Numbers 6:18), and a firstborn donkey (Exodus 13:13), and meat that was cooked in milk (Exodus 23:19), and the scape-goat of Yom Kippur (Leviticus 16:7–10), and the meat of a non-sacred animal that was slaughtered in the Temple courtyard. All of these are forbidden themselves, and any amount of them renders a mixture forbidden.

GEMARA: According to what criterion does the tanna who teaches this mishna reckon cases? If he reckons based on any item that is counted, i.e., any item that is significant enough to be considered individually, which therefore cannot be nullified in a mixture even in a very large majority of permitted items, let him also teach the case of significant cuts of an unslaughtered animal carcass. And if he reckons based on items from which deriving benefit is prohibited, let him also teach the case of leavened bread on Passover. Rabbi Ḥiyya bar Abba said, and some say it was Rabbi Yitzḥak Nappaḥa who said: This tanna has two criteria. He reckons based on any item that is both counted and from which deriving benefit is prohibited.

The Gemara challenges: But let the tanna teach the cases of perekh nuts, a type of nut that has a brittle shell, and Badan pomegranates, pomegranates from Badan; as these fruits are considered significant, and when they grow during the first three years after the tree was planted [orla], they belong to the category of items that are counted and from which deriving benefit is prohibited.

The Gemara responds: The Mishna taught that case there, in tractate Orla (3:7), where perekh nuts and Badan pomegranates are listed among the forbidden items that cannot be nullified in a mixture, and it is stated with regard to such items: Those items to which the prohibition of orla applies render the entire mixture forbidden by imparting to it the status of orla, while those to which the prohibition of diverse kinds planted in a vineyard applies render the mixture forbidden by imparting to it the status of diverse kinds planted in a vineyard. Therefore, it is unnecessary to mention those cases here.

The Gemara suggests: But let the tanna teach the case of loaves of a homeowner, each of which is unique and significant, with regard to the prohibition against deriving benefit from leavened bread on Passover. The Gemara explains: Whom did you hear who says that such loaves are not nullified in a mixture? This is taught by Rabbi Akiva, and he taught it there in tractate Orla (3:7): Rabbi Akiva adds to the list the loaves of a homeowner.

At the end of the mishna here, the tanna reiterates the halakha stated at its beginning, saying: All of these are forbidden themselves, and any amount of them renders a mixture forbidden. The Gemara asks: The purpose of this reiteration is to exclude what? The Gemara answers: It serves to exclude any item that is counted but from which deriving benefit is not prohibited, or to exclude items from which deriving benefit is prohibited but that are not counted.

MISHNA: In the case of wine used for a libation that fell into a wine cistern, it is prohibited to derive benefit from all of the wine in the cistern, even if the volume of the wine used for a libation was tiny in comparison to the volume of the wine in the cistern. Rabban Shimon ben Gamliel says: All of the wine in the cistern may be sold to a gentile, and the money paid for it is permitted except for the value of the wine used for a libation that is included in it.

GEMARA: Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel in a case where a barrel of wine used for a libation became intermingled with barrels of permitted wine, but not when the wine itself became mixed with permitted wine. And Shmuel says: Even when the wine itself became mixed with permitted wine, the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. And likewise, Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: Even when wine became mixed with wine, the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. And likewise, Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Ḥanina says: Even when wine became mixed with wine, the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. And likewise, Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: Even when wine became mixed with wine, the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

Rav Naḥman says: The practical halakha is that with regard to wine that was actually used for a libation, wine that became mixed with wine renders the entire mixture forbidden, but if a barrel became intermingled with barrels of permitted wine, it is permitted to sell the barrels in the manner described by Rabban Shimon ben Gamliel. With regard to nondescript wine of gentiles, which is forbidden due to the suspicion that it was used for a libation, even if wine became mixed with wine, it is permitted to sell the mixture in the manner described by Rabban Shimon ben Gamliel.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן. פי' שאם נתערב א' מהם ברבוא ועומד בעינו אלא שאינו נכר בהן כולן אסורין ואיסורן כיוצא באלו שאסורין בהנאה ויין נסך וע"ז ועורות לבובין משום חומרא דע"ז היא ואפי' קיתון קטן של יין נסך ברבוא קיתונות וכן טבעת קטנה של ע"ז ברבוא וכן עור קטן שאין דרכו להמנות כלל אלא כולן משום חומר ע"ז אוסרין בכל שהן והיינו דלא קתני בהני אלא שם איסורן יין נסך וע"ז ולא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז ושארה קתני בהו שם חשיבותן שור הנסקל עגלה ערופה ועלייהו בעי בגמ' טעמא ומפר' בגמ' משום דהוו ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין אבל (על ידי כולה) [עורות לבובין] לאו דבר שבמנין(ואין) [והן] כולן אסורין בכל שהן ומתני' לאו בבלול מיירי כלל ומיהו ודאי שיש מהם שאוסרין שהרי יין נסך יין ביין וכן ע"ז כגון תקרובת ועורות לבובין כולן אפי' בבלול אוסרין בכל שהן ואיסור תערובתן איסור הנאה.
ואיפשר שכך הדין בשיער נזיר ופטר אמור שאפי' על ידי בילה שאינו דבר שבמנין אוסרין בכל שהן ואיסורן איסור הנאה.
וכך אמרו בירושלמי (ב,יב) ר' יוסי בשם רבי חנינא בעי איסור הניה מהו שיבטלו בטרוף והא תנינן שור הנסקל תפתר חתיכה בחתיכות והא תנינן צפרי מצורע תפתר צפור בצפורין [והא תנינן שיער נזיר] כלומר [...] גזות השער בגזות האחרות כד מטון לערלה התיב ר' יעקב קומי ר' יוסי והא תנינא מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק אמר ליה אלו אמר אנא תמן אתיביה יאות פי' כשהגיעו רבנן דבי מדרשא דלא מצו למיפשט בעיין למס' ערלה השיב ר' יעקב קומי ר' יוסי ממתני' דהתם לומר שאפי' בטירוף אין איסורי הנאה בטלים וא"ל ר' יוסי אלו אמרה התנא שם השבת יפה אבל השתא דילמא תנא אחרינ' הוא דקסבר כל איסור הניה במשהו.
ובגמ' דילן בשלהי מס' תמורה מוקי לה להא דתני ידלק השק בציפרתא כלומר שעשה בו צורת צפור משער הנזיר דחשיב ביה בשק ולא בטיל אלמא בטירוף בטל.
מ"מ אין כל השנוין במשנתנו למדין זה מזה שאין בשר וחלב אוסר במשהו על ידי בילה ולא שור הנסקל וחבריו ומדפליגי אמוראי בחמץ בפסח ע"י בילה ודכ"ע אי במשהו או בנותן טעם והכא אקשי לתני ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח ש"מ דלא שייכא חדא בחברתא כלל דאפי' בשתמצי לומר במשהו משום דה"ל דבר שבמנין ואיסור עומד בעיניו ולא נתבטל אלא שאינו ניכר בהם אבל ע"י בילה בנ"ט הוא שדבר בטל ממשו בתערובת הרוב אלא מיהו למ"ד התם במשהו כ"ש דבר שבמנין אלא שדבר שבמנין כנון ככרות של בע"ה בחמץ בפסח אוסרין את תערובתן במשהו איסור הנאה ואין עירוב משהו אוסר בהנאה ע"י בילה אלא כותח הבבלי ושכר המדי ומכיריהן שמתבערין בפסח מפני שיש בהם חמץ הרבה טעמו וממשו וכאלו הוא בעינו כדאמרי' בזיתים המצרי תלתא חטי ותלתא קרטומי ותלתא מלחא וכ"נ למ"ד כל מין במינו במשהו לא קשיא ליה מתני' דהכא ולא מתני' דמס' ערלה דלאסור הנאה נשנו, וכן פי' הראב"ד ז"ל.
ומה שכתב רבינו הגדול ז"ל וליתא להאי כללא דקי"ל חמץ בפסח אסור ואיסורו בכל שהוא לפי דעתי שכך הוא וי"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ואסור בכל שהוא באלו השנויין במשנתנו בדבר שבמנין ולרבות ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח אתא וא"ת והא אפי' גבי ערלה וכלאים פליגי רבנן עליה דר"ע דאלמא לא חשיבי להו ככרות של בעל הבית לאסור תערובתן בהנאה זו אינה קושיא דלא גרעי ככרות של בעל הבית משער נזיר דמתני' ובעינא לפרושא קמן.
וי"מ שלא אמרו מין במינו במשהו לא בחמץ ולא בשאר איסורין אלא בלח שיש בילה ונ"ט אבל ביבש כגון חטים בחטים בטלין ברוב שהרי תרומה עולה באחד ומאה וכלאי הכרם עולה באחד ומאתים ומוקי לה ביבש אבל לא בלח דהא מין במינו במשהו לרב.
ואין זו ראיה של כלום, שהרי שאור של תרומה עולה וכן של כלאי הכרם וערלה שכך שנינו במס' ערלה וכמה מקומות בס' זרעים והתם מין במינו הוא כדקתני במתני' פ"ב דערלה ולמ"ד מין במינו במשהו אוסר במשהו כדאמרי' לעיל בחמירא דחטי וחמירא דשערי שהוא במשהו ואי אתה יכול לחלק בין זו לזו ולומר דהתם כשהמחה אותם ובללן ובמתני' דערלה למ"ד מין במינו במשהו מוקמי' לה בשלא המחה אותם שהרי אעפ"כ הרי זה נותן טעם זה בזה וכל שנותן טעם אוסר במשהו במינו שהרי חתיכה של נבילה אוסרת כל החתיכות מפני שהן במינה ויש בהן מטעמא משהו אף (האסור) [השאור]כיון שהוא נ"ט בעיסה דין הוא לאסור מינו במשהו כשאר איסורין ובשלהי פ"ק דפסחים אמרי' בהדיא בחבית של יין תרומה דעולה אלא דקסבר רבי יהודה שיעורין אלו בתרומה וערלה דאורייתא דלא אשכחן לר' יהודה דפליג בכל הני וכבר כתבתי בענין הזה בפ' כל הבשר (חולין קח,ב).
מ"מ אע"פ שאין זו ראיה דעת הספרדים ז"ל כך היא דמין (בשאינו מינו) [במינו] חד בתרי בטיל לכוליה ואותה סברא לא נתבררה לנו לבטל בפחות מששים.
ומיהו עדיין איפשר לומר שאפי' למאן דאמר כל מין במינו במשהו הנ"מ בלח ויבש דומיא דלח כגון חטים שאין אדם עשוי לאכול כל חטה וחטה בפני עצמה אלא ע"י בילה ועירוב טעמים אבל דבר שכל אחד ואחד עומד בעצמו כגון שור הנסקל בשוורים ושאר כל השנויין במשנתנו וה"ה לחתיכה של נבילה שנתערבה בין החתיכות ולא נתבשלו אלו כולן שיעורן בס' ואין אוסרין במשהו אלא בדבר שבמנין ואיסורי הנאה חוץ מאיסורי ע"ז שהם אוסרין במשהו אפי' בלא בילה ובלא דבר שבמנין מעתה איפשר שחמץ בפסח על ידי בילה ועירוב טעמים כל שאוסר באכילה אוסר בהנאה אי במשהו אי בנותן טעם ובמסכת חולין יש מקום להאריך באלו.

ואקשינן בגמר' תנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכות נבילה. כלומר שאוסרת תערובתה להיות כמוה במשהו אי איסורי הנאה קחשיב דסבר כל איסורי הנאה אוסרין תערובתן כמוהן במשהו ליתני נמי חמץ בפסח ומתרצינן האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה כלומר שאין דבר אוסר את תערובתו במשהו להיות כמוהו ואפי' הוי דבר שבמנין כגון חתיכת נבילה כיון דלאו איסורי הנאה בטילה וכך פי' רש"י ז"ל.
ולפי פי' זה, מתני' דהכא פליגא אמתני' דפ' גיד הנשה דתנן גיד הגשה שנתבשל עם הגידין וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנ"ט ואם לאו כולן אסורין והוינן בה וליבטל ברובא ופריש בריה שאני דגיד בריה הוא וגבי חתיכה מתרץ שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחין והכא משמע שאין החתיכה אוסרת כל החתיכה במשהו וה"נ משמע דפלוגתא היא מדקאמרי' האי תנא תרתי אית ליה דאלמא איכא תנא דלית ליה תרתי.
ונראה שרבינו הגדול סובר כן שלא כתב אותה משנה שבפ' גיד הגשה וכתב כאן דליתא להאי כללל משום חמץ בפסח אלמא בשארא איתא.
והראב"ד ז"ל יוצא ידי שתיהן שהוא מפרש האי תנא תרתי אית ליה כלומר דלא קתני אלא איסורי הנאה וס"ל דאיסורי הנאה עצמן אינן אוסרין את תערובתן בהנאה אלא בדבר שבמנין ומ"ה לא קתני חמץ שאינו אוסר אלא באכילה ולא קתני נבילה שאע"פ שתערובתן כמוה משום דבר שבמנין אין איסורה איסור הנאה ומתני' באיסורי הנאה מיירי באיסורי אכילה לא מיירי והאי דקאמר תרתי אית ליה ולא קאמר תרתי קחשיב לאפוקי איסור הנאה ולאו דבר שבמנין והיינו דקאמרי' הרי אלו למעוטי מאי כלומר למה שנה כן וכי מה יש לי עוד להביא ופריק למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה כלומר שאינו מן הכלל הזה ואין ראוי לשנותן כאן עם אלו א"נלמעוטי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין שאין אוסרין תערובתן בהנאה כאלו אבל דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה אוסרין במשהו.
ובמס' תמורה בפ' כל האסורין מוכח הכי, דקא מקשי ומ"ש לענין תערובת קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנייה לחוד ואיסורי אכילה לחוד פי' דהתם קתני הרובע והנרבע וכו' דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן אלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כהם והכא במתני' לא קתני אלא איסורי הנאה ומפרקי' כי קאי בע"ז משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר מפרש נמי כל האיסורין לגבי מזבח דדמו להו אלמא מתני' איסורי הנאה קתני וה"ה לאיסורי אכילה שדינן כן וה"נ משמע בריש פ' התערובות.
ובירושלמי (ה,יב) למה לא תנינן עמהם נבילה אמר ר' יוסי לא אתינן מתני' אלא שאסור בהנאה ונבילה מותרת בהנאה התיבון הרי חמץ בפסח חמץ בפסח יש בו כרת ואלו אין בהם כרת.
ועוד יש לי ראיה מההיא דגרסי' בפ"ק דביצה וכ"ת ביצה חשיבא ולא בטלה הניחא למאן דאמר כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מא"ל וכו' והא מתני' דכל שדרכו למנות דבר שבמנין ואיסורי הנאה קתני דומיא דמתני' וחד תנא נמי קתני לתרווייהו כדאיתמר בשמעתין וא"כ ביצת טריפה אמאי לא בטלה אפי' למאן דאמר כל שדרכו למנות שנינו אלא ש"מ כל שדרכו למנות ואיסורי הנאה אוסרין בהנאה וכל שדרכו לימנות ואיסורי אכילה אוסרין באכילה וכדפרישית.
ומסתברא דהתם מתני' ר' מאיר היא דתנן התם במס' ערלה מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כולן ידלקו דר"מ וחכמים אומרים יעלו שר"מ אומר את שדרכו למנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים ר' עקיבא אומר שבעה וכו'.
וליכא למימר דהני דמתני' תשיבי טובא ודמילששה דברים דרבנן חדא דהא לא חזינן כל הך חשיבותא לשער נזיר ולצפורי מצורע וטובא תשיבי חבילי תלתן מינייהו ועוד דגרסי' בפרק כל התערובות גבי חטאות מתות ושור הנסקל וחביריו ששנוין שם ונתבטלו ברובא וכ"ת חשיבי ולא בטלי הניחא למאן דאמר כל שדרכו למנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו למנות שנינו מא"ל דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן ואמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל וכ"ש בדאוריית' וכו' רב אשי אמר אפי' תימא רבנן ב"ח חשיבי ולא בעלי אלמא כל כי הני דבר שבמנין הוו ולא לשש' דברי' דרבנן ואפי' שור הנסקל דודאי אכולהו מקשי' מדלא איתמר בגמ' חטאות מתות וליבטיל ברובא ועוד מדלא מוקמינן לכולהו בשוורים גדולים דחטאות מתות וכבשים קטנים נמי עדיפי מצפורי מצורע והכא הא קתני חולין שנשחטו כדקתני התם חטאות מתות.
וכיון דסתם מתני' כר"מ ש"מ הילכתא כוותיה ופלוגתא דר' יוחנן ור"ל בכל שדרכו למנות בדידיה ומשמע נמי דהני מכל שדרכו למנות הן ולרב פפא תנא דליטרא קציעות היא ולא דייקינן עלה בגמ' מידי משום דמתוקמא כי ההיא דהיא בת ביקתא.
ומיהו לרב אשי י"ל דמילתא פסיקא קתני הך מתני' דאי צפורי מצורע חיים הם בעלי חיים חשיבי ולא בטלי אפי' לרבנן ואי מתים מוקמינן להו כשבשלן והן ראויין להתכבד בהן לפני האורחין וכן בשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בחתיכה הראויה מיתוקמי במתני' דגיד הנשה וכדמוקמי' לה בירושלמי לעיל.

חבית בחבית מותר. כתב הר"א ז"ל דה"ה לשאר כל האוסרין בכל שהן שאע"פ שהם אוסרין בהנאה מפני חשיבותן ימכרו כולן לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן.
וי"א שלא אמרו כן אלא בחבית פתוחה אבל בסתומות שהוא דבר חשוב לרבנן דערלה אוסרת כולן ואין להם תקנה אפי' בסתם יינן, ודברי הרב ז"ל נראין.
וכבר כתבנו בפ' כל הצלמים דה"ה בשאר כל איסורי' דשרי רשב"ג אפילו כגון יין ביין וקי"ל נמי כוותיה ולא עדיף דבר שבמנין מיין ביין אלא מיהו צריך להזהר מן הדברים הנקחים מן העכו"ם שלא למוכרן להם שמא יחזרו וימכרו אותן לישראל כמ"ש שם.
ומסתברא חבית בחבית שאם נפלה א' מהם לים מותרין בין ביין נסך בין בסתם יינן בין בשאר כל איסורין שבתורה דקי"ל כרב דאמר בפ' כל התערובות טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה א' מהם לים הגדול הותרו כולן דאמר האי איסורא נפל וה"ה לחבית כדר"ל דאמר התם חבית של תרומה שנפלה למאה ונפלה א' מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרי' הך דאיסורא נפל ואצטריך דר' נחמן ואצטריך דר"ל וכו'.
ולפום פשטא משמע שאפילו באכילה תלינן להיתר ושרו דהא תלמוד כל היכא דאיכא למיחש לחבית דאיסור הנאה ואכילה כי הדדי נינהו ועוד חבית דתרומה לאו חיסור הנאה הוא ושרי לה וכן בחבית של יין נסך.
ומיהו לפי דעתנו שאין אנו מבטלין ביבש חד בתרי י"ל דדוקא שנפלה לתוך ס' דמדינא בטל וה"נ בתרומה למאה ובע"ז ברבוא דמדינא בטיל ומשום חומרא דע"ז אסור וכיון שנפלה א' מהן לים הותרו דתלינן לקולא אבל לפחות מס' כיון דאיכא נ"ט בתערובתן ואפי' בשאר איסורין נמי אסור לא תלינן בנפילה לקולא שלא אמרו [אלא] לתלות תערובות החמורות כגון תרומה למאה וע"ז לרבוא וה"ה לדבר שבמנין אבל נותני טעמים אינן בטילין בנפילה.
ודוקא שנפלה מאיליה אבל ליטול אחד מהן להוליכה לים המלח אסור ואם עשה כן מסתברא במזיד אסורות בשוגג מותרות כדאמרי' במבטל איסור לכתחילה.
ואיכא נוסחי דגרסי התם אמר רבא לא הכשיר ר"ל אלא בטבעת אבל תאנה לא ואע"ג דפליג עליה רב יוסף הילכתא כרבא, וזה גירסת הר"ם הספרדי ז"ל.
שוב ראיתי במסכת תרומות ירושלמי (ד,ז) היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחד לתוכן ואבדה אחד מהן ר"ש בן לקיש אמר ספיקן בטלי ברוב ר' יוחנן אמר כולן נעשו הוכיח מודה ר' יוחנן שאם רבה מהן על מקום אחר או שרבה ממקום אחר עליהן ספיקן בטל ברוב ומשמע ודאי דהילכתא כר"ל דהוא אמרה להא שמעתא בגמ' דילן ולא פליג עליה ר' יוחנן הילכך אפילו נותני טעמים אם נפלו מהם בטלו ביבש דאמרי' שאני אומר בדרבנן ושם אמרו בירושלמי דלכתחילה אסור כמ"ש וא"ת.
ומ"ש רש"י ז"ל דחתיכת נבילה כיון דלאו איסורי הנאה היא בטלה ומשליך א' מהן לכלבו ואידך שרו באכילה תמהני עליו שכל איסורין שבטלו אינן צריכין להרים אותן חוץ מאיסורי מתנות כהונה כגון תרומה וחלה מפני גזל השבט והכי איתא במשנה מס' ערלה (ב,א).

מתני': ואלו אסורין ואיסורן בכל שהם. פירוש בכל מקום שנתערב, ואפילו נפל אחד מהם באלף, והאי בכל שהן אינו חוזר על האסור לומר אע"פ שאין האיסור אלא משהו אוסר כל תערובתו, דהוא בגמרא מוקמינן לה להא מתניתין דוקא בדבר שבמנין, כדאמרינן בגמרא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, אלא האי בכל שהו נופל על דבר ההיתר שנתערבו אלו ביניהן, ולומר שבכל מה שאין אסורין, דכיון שהאסור הוא דבר שבמנין לעולם אוסר את תערובתו ועושה את תערובתו כיוצא בו, כלומר שאסורין בהנאה כיוצא באלו. ובשר בחלב דקתני לאו כגון שנפלה טפה אחת על גב בשר הרבה, אלא כגון בשר שנאסר באסור בשר בחלב ונפלה חתיכה ראויה להתכבד בה בתוך חתיכות בשר של היתר, וכן פירש רש"י ז"ל, ומיהו דוקא בשאר אסורי הנאה דקתני הכא בעינן שיהא האסור דבר שבמנין, אבל ביין נסך וע"ז ועורות לבובים שכל אלו אסורות משום לתא דע"ז, לעולם אסורין ואוסרין את תערובתם במינם במשהו ואפילו בהנאה, וטעמא משום שאסור להנות מאיסור ע"ז, וכדאיתמר בירושלמי (בפרקין הי"ג) דגרסינן התם יין נסך וע"ז ועורות לבובין משום שנאמר: לא ידבק בידך מאומה (דברים יג, יח), והיינו נמי דלא קתני בהני שם חשיבותן, דהא לא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז, אלא שם איסורן בלבד קתני כלומר יין נסך וע"ז ועורות לבובין דמשמע כל שהן, ובשאר קתני בהו חשיבותן, שור הסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע, ועלייהו מפרשינן דהאי תנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין. והכי נמי מוכח בבבא אחריתי דמתניתין דקתני יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, ויין נסך סתמא קאמר דאוסר את הכל בהנאה. ורש"י ז"ל שפירש יין נסך חבית באלף חביות וע"ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות, דמשמע דסבירא ליה דבכולה מתניתין בדבר שבמנין מיירי ואפילו באיסורי ע"ז, לא מיחוור. והאי דקתני נמי דאוסרין כל תערובתן ואפילו כי נפיל חד באלף, הני מילי בשעומד האיסור בעינו אלא שאינו ניכר בהם, דכל זמן שעומד בעינו דבר שבמנין הוא ודבר שבמנין מיקרי, אבל אם הוא נימוח או שנבלל זה בתוך זה אינו אוסר כי אם אחד בששים כשאר איסורין, דכל שנימוח או שנבלל לאו דבר שבמנין הוא. ומיהו באיסורי ע"ז כיון שאין הדבר תלוי בדבר שבמנין אלא שאוסרין בכל שהן, אף באסור בלול ונמוח אסור לעולם במשהו בהנאה.

גמרא: תנא מאי קא חשיב, אי דבר שבמנין קא חשיב, ליתני נמי חתיכת נבלה. כלומר שאוסרת את תערובתה להיות כמוה ואפילו באלף, דדבר שבמנין הוא שראוי להתכבד בה לפני האורחים, ותנן במסכת חולין (צו, ב) אם אין מכירה כלן אסורות. אי איסורי הנאה קא חשיב, דקסבר דכל שאסור בהנאה אוסר את תערובתו כיוצא בו במשהו, ליתני נמי חמץ בפסח דאף הוא נמי מאיסורי הנאה הוא ואמאי לא תני ליה, ומתרצינן האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ונראה מדברי רש"י ז"ל דהכי מפרש לה, האי תנא לית ליה איסור אוסר תערובתו להיות כמוהו אלא באסור דאית ביה תרתי דהוי דבר שדרכו לימנות ואיסור הנאה, אבל דבר שבמנין ולאו איסור הנאה כגון חתיכת נבלה בטלה, ואיסורי הנאה דלאו דבר שבמנין [אינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן]. ולפי פירוש זה מתניתין דהכא פליגא אמתניתין דגיד הנשה (חולין שם), דהתם תנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וכן חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות, בזמן שמכירין בנותן טעם, ואם לאו כלם אסורין. והוינן בה (שם צט, ב) וליבטיל ברובה, ופריקו בריה שאני, פירוש דגיד בריה הוא, וגבי [חתיכה של נבלה] מתרץ (שם ק, א) שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני אורחים, אלמא משמע מהתם דחתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחים אינה בטלה לעולם אלא אוסרת את כל החתיכות במה שהן, והכא אמרינן שאין חתיכת נבלה אוסרת במה שהיא ואף על פי שהיא ראויה להתכבד בה. ולישנא דגמרא דהכא הכי נמי משמע דהאי תנא פליג אדהתם, מדקאמר האי תנא תרתי אית ליה מכלל דאיכא תנא אחרינא דלית ליה תרתי. ויש מחכמי הדור שאומר שזו היא סברתו של הרי"ף ז"ל בחולין שלא כתב בהלכותיו אותה משנה שבפרק גיד הנשה, וכאן כתב דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח, אלמא משמע דסבירא ליה דבשארא איתא, אבל הרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פט"ז ה"ה) פסק כאותה משנה דחתיכה הראויה [להתכבד] לעולם אינה בטלה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. (ולפיכך) [ולפי] מה שפירש כאן הראב"ד מתניתין דהכא ודהתם לא פליגא כלל, דהכא הכי קאמר, האי תנא לא איירי במתניתין אלא באסורי הנאה ודבר חשוב, משום דאית ליה לתנא דאפילו איסורי הנאה אין אוסרין את תערובתן להיות כמותן, כלומר: אסורין בהנאה, אלא אם כן הוא דבר שבמנין, ומשום הכי לא קתני נבלה בדבר שבמנין, דהא לא קתני אלא איסורי הנאה ונבלה היא גופה שריא בהנאה, וחמץ בפסח נמי לא קתני, משום דלא הוי דבר שבמנין, ונהי דאוסר את תערובתו איסור אכילה במשהו אבל בהנאה אינו אוסר במשהו. והא דאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, הכי קאמר, משום הכי סתם התנא את דבריו כך, לומר שאלו בלבד ראויין לשנותן כאן, אבל דבר שבמנין ואסורי אכילה אינן ראויין לשנות כאן, דבאיסורי אכילה שאוסרין את תערובתן באכילה כיוצא בהן לא מיירי, ושאר איסורי הנאה נמי אין ראוי לשנות כאן, דכל אסורי הנאה שאינו דבר שבמנין אינו עושה תערובתו כיוצא בו לאסור בהנאה, אבל דבר שבמנין ואסורי הנאה אוסרין את תערובתן בהנאה במה שהן, והיינו הני דקתני הכא ודקתני במסכת ערלה (פ"ג מ"ז), ולעולם דבר שבמנין באיסורי אכילה נמי אוסרין הן את תערובתן במשהו באכילה. והכי מוכח במסכת תמורה פרק כל האסורין (תמורה כח, א) דקא מקשה התם ומאי שנא לענין תערובת קדשים דקתני איסורי הנאה ואסורי אכילה בהדי הדדי, דהתם קתני הרובע והנרבע דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן, דאלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כיוצא בהן, ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואסורי אכילה לחוד, פירוש דבמתניתין דהכא דמתנייא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה, ופריק כי קאי בע"ז משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך פריש נמי כל אסורי הנאה דדמיין ליה, כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר מפרש נמי כל האסורים לגבי מזבח דדמו להו, אלמא כי קתני הכא אסורי הנאה הוא הדין לאסורי אכילה שדינן כן שעושין את תערובתן כיוצא בהן בדבר שבמנין. וגרסינן נמי הכא בירושלמי (פ"ה הי"ב) למה לא תנינן עמהון נבלה, אמר ר' יוסי לא אתינא מתניתין אלא שאסור בהנאה, התיבון הרי חמץ בפסח, [חמץ בפסח] יש בו כרת ואלו אין (בו) [בהם] כרת.

הרי אלו למעוטי מאי וכו'. כתב הרי"ף ז"ל דכללא דמתניתין ליתא, דהא קיימא לן חמץ בפסח אוסר במשהו. ותפס עליו הראב"ד ז"ל דמאין לו לרב ז"ל שחמץ בפסח אוסר את תערובתו בהנאה במשהו, זה לא נזכר בשום מקום, ואי משום דהנך דאלו עוברין (פסחים מב, א) כותח הבבלי וחביריו השנויים שם במשנתנו, הנהו לאו משום משהו מתסרי אלא משום נותן טעם הרבה שיש בהם, וכבר פירשו בגמרא (שם ע"ב) אחד מהם ואמרו: זיתום המצרי תלתא חטי, [תלתא] קורטמי, תלתא מלחא, והוא מעיד על השאר שיש בהן חמץ הרבה, ועוד דהנהו שאני שאין גוף המאכל נעשה זולת החמץ שבהן, וכיון שהחמץ שבהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאלו הכל חמץ, וכיון שכן מאין לנו לדחות סוגיא אחת שבכאן שאמר שאין כל דבר אוסר את תערובתו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין ונדחה אותה בלא ראיה, ושמא הרי"ף ז"ל פירש משנתינו לענין אכילה, ואינו אלא לענין הנאה כמו שפירשנו למעלה, והרמב"ן נ"ר אומר דאפשר שדעת הרב הגדול ז"ל לומר דקיימא לן דחמץ בפסח אסור בהנאה, וכיון שכן אוסר את תערובתו במה שהוא ודבר שבמנין, ולרבות ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח אתא. ואם תאמר והלא אפילו בערלה וכלאים פליגי רבנן עליה דר' עקיבא (ערלה פ"ג מ"ז), דאלמא לא חשיבי להו ככרות של בעל הבית לאסור את תערובתן בהנאה. יש לומר דלתנא דמתניתין מיהא לא גרעי משער נזיר. ולא נתבררו לי דבריו, דאי משום הא למה לי לרבנו ז"ל למימר דליתיה להאי כללא, דהא בעינן ליה בגמרא וליתני ככרות של בעל הבית, ואמרינן דאין הכי נמי למאן דאית ליה חמץ בפסח אסור בהנאה דהיינו ר' עקיבא, ור' עקיבא נמי תנא ליה התם בהדיא.
פסק. כתב הראב"ד ז"ל הלכה למעשה: יין נסך גמור יין ביין משהו אוסר את תערובתו בהנאה. ואם נתחלפה לו חבית של יין נסך בחבית של היתר ולא הכיר אי זו היא של היתר ואיזו של אסור האחת מותרת בהנאה והאחרת אסורה בהנאה. סתם יינן אפילו יין ביין ימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותו יין. ולענין [שאר] איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם וכיוצא בהם, אם נתחלף אכל באכל אפילו הוא דבר שבמנין כגון אגוזי פרך ורימוני באדן שהן אוסרין את כל תערובתן, הני מילי באכילה, אבל בהנאה אהניא להו חשיבותייהו דדמיהן אסורין לעולם ויוליך הנאה לים המלח (והשאר) [אבל תערובתן] מותר בהנאה כדין חבית של יין נסך. ואם נימחו בשל התר בזה נשתנה דינם מיין נסך, דיין נסך אוסר את תערובתו בהנאה, ושאר איסורי הנאה כגון ערלה ודכוותה אם נימחו בטלים במאתים, ומותרים אף באכילה. ולענין חמץ בפסח, אם נתערב לו פת בפת והוא מככרות של בעל הבית הכל אסור באכילה, ואינו אוסר בהנאה אלא דמי אותה הפת דומיא דחבית בחבית. ואם נימוח בשל היתר בזה דינו חמור מיין נסך, כי יין נסך במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם, אבל חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו במשהו לאכילה, דהכין איפסיקא הלכתא בפרק כל שעה (פסחים ל, א). ולענין איסור הנאה דינו קל מיין נסך, שאינו אוסר את תערובתו בהנאה בין במינו בין שלא במינו אלא אם כן הוא ממכשירי המאכל, כגון כותח הבבלי ואותן השנויין במשנת אלו עוברין (פסחים מב, א) שהן חשובין כאלו הכל חמץ, וכנגדו ביין נסך בשאינו מינו, כדאמרינן בכבשים פרק אין מעמידין (עבודה זרה לח, ב) לדעת חזקיה, דאם ידוע שנתן לתוכו יין אסורין בהנאה, אבל במינו אוסר את הכל בהנאה. ויין במים נמי אם נתערב בו כדי שיהיו המים ראויים לשתות על ידו בתורת יין אפילו על ידי הדחק הרי הוא ככבשים ואוסר הכל. ויין ביין מסתם יינן אם נתערב בו הרבה כדי שכנגדו במים יהיו ראויים לשתיה על ידו אסר הכל בהנאה, שלא אמר יין ביין להקל אלא להחמיר.
ואנו כבר כתבנו בפרק אין מעמידין דההיא מתניתין דהתם אתיא דלא כרשב"ג, וחזקיה נמי מתניתין הוא דמפרש, אבל לרשב"ג אפילו בידוע ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ומיהו סעד מצאתי לדברי הראב"ד ז"ל בירושלמי הכא (הי"ג), דגרסינן בירושלמי גבי פלוגתא דחכמים ורשב"ג, אמר ר' יוסי חד מן רבנין נפק מבי וועדה אמר איתפלגון ר' יוחנן ור"ל, חד אמר הלכה כרשב"ג וחד אמר אין הלכה כרשב"ג, ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור, אלמא בכל מכשירי האוכל מודה רשב"ג מפני שהוא כגופו של יין נסך. ומיהו מה שכתב הרב ז"ל דיין ביין בסתם יינן אם נפל בו הרבה כדי שכנגדו המים יהיו ראויים לשתיה על ידו אסר הכל, קשיא לי, חדא, דיין נסך שנפל לבור סתמא קתני במתניתין, לא חלקו בין רב למעט, ולעולם קאמר רשב"ג ימכר כלו לגוים והלכתא כוותיה, והכי נמי נראה מן הירושלמי שכתבנו למעלה, דקאמר דמודה רשב"ג ביין לתבשיל, וההוא ודאי ביין המכשיר את התבשיל קאמר כגון יין שנפל לכבשין וכיוצא בו כדברי חזקיה, ומשמע דדוקא יין לתבשיל, אבל יין ביין בענין הזה, כלומר שיש בו כדי שיכשיר בכנגדו במקום אחד מתיר רשב"ג למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ועוד דרב נחמן דפסק הלכה בגמרא, דחשיב ואזיל כרוכלא יין ביין וחבית בחבית ביין נסך ובסתם יינן וחלק כל הדינין אחד לאחד לא הוה שתיק מניה לעולם, שהרי הוא לפרש בא ולא לסתום. ועוד דרב נחמן הוא דקאמר בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נח, א) וכי שכשוך עושה יין [נסך], כלומר בתערובתו, אלמא משמע דאין שכשוך עושה יין נסך לעולם בתערובתו, ואפילו אם נפל מן המשוכשך הרבה לתוך ההתר ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ועוד דאמרינן בגמרא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין, ושמואל אמר אפילו יין ביין, ולכאורה משמע דיין ביין דומיא דחבית בחבית קאמר, כן נראה לי.
ובמה שכתב הרב ז"ל דכל שאר אסורי הנאה שנתערבו אכל באכל דינו כיין נסך וימכרו כלם לגוים חוץ מדמי אסור שבהן כדין חבית בחבית, גם הרמב"ן נ"ר מודה לו בכך [שכתב], וכן כתבנו בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מט, ב ד"ה רבי אליעזר) דאפילו בשאר איסורין שרי רשב"ג כדין יין ביין, וקיימא לן כוותיה, ולא עדיף דבר שבמנין מיין ביין. ומיהו צריך להזהר בדברים הנקחים מן הגוים שלא למוכרן להם, שמא יחזור הגוי וימכר לישראל.
וכתב עוד דמסתברא דחבית בחבית אם נפלה אחת מהן לים הגדול מותרות, בין ביין נסך בין בסתם יינן בין בשאר איסורין שבתורה, דקיימא לן כרב דאמר בפרק התערובות (זבחים עד, א), טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, דאמרינן האי דאיסורא נפל, והוא הדין לחבית, כריש לקיש דאמר התם (שם ע"ב) חבית של תרומה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, דאמרינן הך דאיסורה נפלה. ולפום פשטה משמע דאפילו באכילה תלינן להיתר, דהא חבית של תרומה לאו איסורי הנאה היא אלא דבאכילה שרינן לה, וכן בחבית של יין נסך. ומיהו לפי דעתינו שאין אנו מבטלין ביבש חד בתרי יש לומר, דדוקא שנפלה לתוך ששים דמדינא בטיל, והוה ליה כתרומה למאה ובע"ז לרבוא דמדינא בטיל ומשום חומרא דע"ז אסור, וכיון שנפלה אחת מהן לים הגדול הותרו דתלינן לקולא, אבל לפחות מששים כיון דאיכא נותן טעם בתערובתן ואפילו בשאר איסורין נמי אסור לא תלינן בנפילה לקולא, שלא אמר לתלות אלא תערובת החומרות כגון תרומה למאה וע"ז לרבוא והוא הדין לדבר שבמנין, אבל נותני טעמים אינם בטלים בנפילה. ודוקא שנפלה מאליה, אבל ליטול אחת מהן להוליכה לים המלח אסור, ואם עשה כן מסתברא במזיד אסורות בשוגג מותרות כדאמרינן במבטל איסור לכתחלה (תרומות פ"ה מ"ט). ואיכא נסחי דגרסי התם אמר רבא לא הכשיר ר"ל אלא בטבעת אבל תאנה לא, ואף על גב דפליג עליה רב יוסף הלכתא כרבה, וזו היא גרסת הרמב"ם ז"ל (הל' תרומת פט"ו ה"ד). שוב ראיתי במסכת תרומות ירושלמי (פ"ד ה"ז) היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת לתוכן ואבדה אחת מהו, רשב"ל אומר ספקן בטל ברוב, ור' יוחנן אומר כלן נעשו הוכח, מודה ר' יוחנן שאם רבה מהם על מקום אחר או שרבה ממקום אחר עליהן ספקן בטל ברוב, ומשמע ודאי דהלכה כריש לקיש דהוא אמרה להא שמעתא בגמרא דילן ולא פליג עלה ר' יוחנן, הילכך אפילו נותני טעמים אם נפלו מהם בטלו ביבש, דאמרינן שאני אומר בדרבנן, ושם בירושלמי אמר דלכתחלה אסור כמו שכתבתי, וצריך עיון.
ומה שכתב רש"י ז"ל למעלה שחתיכה נבלה כיון דלאו איסורי [הנאה] הוא בטלה ומשליך אחת מהן לכלבו ואידך שרו באכילה, (תנו רבנן) תמהני עליו שכל האיסורין שבטלו אינם צריכין להרים אותן חוץ מאיסורי מתנות כהונה [כגון תרומה] וחלה מפני גזל השבט, והכי איתא במשנת מסכת ערלה (פ"ב מ"א) עד כאן. וכן הסכימה דעת רבותינו הצרפתים ז"ל דאין צריך להרים בשאין מכיר האיסור אלא הכל מותר, שלא הצריכו להרים אלא באסורי מתנות כהונה [כגון תרומה] וחלה, וכדמפרש בירושלמי (שם ה"א) דהיינו מפני גזל השבט, אבל באיסור הבטל בהיתר ליכא למימר שום גזל אם הם של אדם אחד ואין צריך להרים.

ואי קשיא לך כל איסורין שבתורה היאך בטלין ברוב. כגון נבלה וכיוצא בה בששים ותרומה באחד ומאה, וכן כלם זה כדינו וזה כדינו, ואמאי לא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכדמשמע פרק התערובות, דתנן התם (זבחים ע, ב) כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל או אחת מן החטאות המתות אפילו אחת ברבוא ימותו כלן, ופריך בגמרא (שם עג, ב) ונכבשינהו דנינידן, פירוש: נעמידם במקום צר כדי שילכו משם מחמת דוחק המקום, וכל אחת ואחת כשפורשת נימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע, אלמא משמע מהתם דבתערובת האוסרין איכא למימר נמי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכל דפריש מרובא פריש. יש לומר דלא שייך למימר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא בדבר שהאיסור נכר וידוע ועומד לבדו, וההיתר ניכר ועומד לבדו, ואם לקח מן האחד ואינו יודע מאיזו לקח אסור, וכדאמרינן (חולין צח, א) בתשע חנויות שכלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, אבל בדבר מעורב שאין ניכר איזה היתר ואיזה איסור לא שייך למימר כל קבוע, אלא הולכין בו אחר מה ששערו בו חכמים, תרומה באחד ומאה וערלה באחד ומאתים ונבלה וכיוצא בה בששים, והא דמשני פרק התערובות גזירה שמא יקח מן הקבוע, לאו למימרא שיהא דינו כדין קבוע דאיתמר בעלמא דהוי כמחצה על מחצה ולאו לישנא דוקא קאמר, אלא הכי קאמר גזירה שמא יקח ממקום שקבועין בו עדיין ולא פירשו ואז ודאי אסירי משום דבעלי חיים לא בטילי כדמפרש התם, או משום דהוי דבר שבמנין, כך תירץ רבנו יצחק הזקן ז"ל.
.

מתני׳ אלו אסורין ואוסרין בכל שהן. פי׳ לא במשהו קאמר דהא אמרינן בגמרא דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה אלא ה״פ שאוסרין בכל מה שהן ואפי׳ באלף ורבוא והיינו דנקט האי לישנא ודעת גדולי המפרשים ז״ל והיא דעת רבותי דלא אמרו בגמרא דבעי תנא דבר שבמנין אלא בשאר השנוין במשנתינו אבל עבודה זרה ויין נסך ועורו׳ לבובין אוסרין הן במשהו ואפי׳ בהנאה משום חומרא דעבודה זרה דכתיב בה לא ידבק בידך מאומה מן החרם כדאיתא בירושלמי וכדתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו והיינו נמי דלא קתני בהכי שם חשיבותן דהא לא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של עבודה זרה אלא שם אסורן בלחוד ובאידך קתני שם חשיבותן שור הנסקל ועגל׳ ערופה וצפורי מצורע וזה שלא כדברי ר״שי ז״ל שפירש יין נסך חבית בין החביות וע״ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות והדבר ידוע שאין דבר שבמנין אוסר אלא כשנתערב ועודו בחשיבותו אבל אם נתפצע או נמוח חזר לדינו ובשר בחלב דקתני הכא היינו חתיכה הראויה להתכבד עם האורחין שנתבשלה עם החלב ונאסרה ואחר כך נתערבה באלף חתיכות:

גמרא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסו׳ הנאה. פי׳ ר״שי ז״ל דדוקא היכא דאיכא הני תרתי דחשיבותא אבל פרוסה דחמץ בפסח דלא חשיבה אי נמי חתיכת נבלה דחשיבה ולא אסירא בהנאה בטלין הן ומשליך אחד מהן לכלבו והשאר מותר באכילה ולפי׳ זה מתני׳ דהכא פליגא המתני׳ דפרק גיד הנשה דתנן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכו׳ בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות ופריש׳ טעמא משום דהויא חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין דהוי דבר שבמנין ונראה שזהו דעתו של רבינו אלפסי ז״ל שלא כתב בהלכותיו אותה משנה משמע ליה דפליגא אהא דהכא וסמך על סתמא זו והוא מה שכתב כאן דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח משמע דבשארא איתיה אבל רבותינו הצרפתים ז״ל והר״אבד ז״ל ורוב המפרשים ז״ל סברי דלא פליגי מדלא אמרו לה בגמרא והכא הכי פירו׳ דהאי תנא דהכא לית ליה במניניה כלומר דלא איירי אלא בדאיכא הני תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה כי בא להשמיענו שאין איסורי הנאה אוסרין תערובתן בהנאה אלא היכא דהוו דבר שבמנין ומשום הכי לא איירי אלא בהני תרתי אבל ודאי מודה הוא שאף באיסורי אכילה חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין אוסרת היא אפילו באלף חתיכות כשאינה נכרת כמתני׳ דהתם והא דאמרינן לקמן הרי אלו למעוטי דכר שבמנין ולאו איסורי הנאה פירושו למעוטי דלא איירי ביה הכא ואיידי דנקטי׳ למעוטי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין דהוי דוקא כדפרישנא כייל באידך נמי לישנא דלמעוטי וכן עיקר וכן אמרו כאן בירושל׳ למה לא תנינן עמהון נבלה אמר רבי יוסי לא אתיא מתני׳ אלא איסורי הנאה וכן מוכיח קצת בגמרא דילן במסכת תמורה פרק כל האסורין וכן נראה דעת הר״מבם ז״ל שפסק כמשנתינו וכמשנת פרק גיד הנשה גם מה שכתב רש״י ז״ל ומשליך אחת מהן לכלבו והשאר מותר זה אינו דבכל האסורין כל שנתערב בדבר המבטלו הכל מותר ואין צריך לסלק כלום ולא אמרו כן אלא בתרומ׳ ומעשרות מפני גזל השבט כדאיתא בירושלמי וכן היא במשנת מסכת ערלה.

ולתני ככרות של בעל הבית הא תני ליה התם כו'. ושמעינן מהכא שאין חמץ בפסח אוסר תערובתו בהנאה אליבא דתנא דידן אלא בככר חשוב שהוא דבר שבמנין מעתה הא דפסק רבא דחמץ בפסח אוסר במשהו הני מילי לאכילה אבל בהנאה אינו אוסר אפילו במינו עד שיהא דבר שבמנין או שיהא דבר המכשי׳ כל המאכל ככותח הבבלי וחבריו השנוין במשנת אלו עוברין אבל רבי׳ אלפסי ז״ל כתב דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח שהוא אוסר במשהו וכבר הגיה עליו הר״אבד ז״ל דההיא לענין איסור אכילה הוא ואפשר שרבינו אלפסי ז״ל כך רצה לומר שאין כלל השנוי במשנתינו דוקא דהא איכא חמץ בפסח דאוסר בכל מה שהו כשהוא דבר שבמנין וכדקתני ליה רבי עקיבא במתניתין דערלה ואשמועינן דהלכתא כרבי עקיבא דסתם מתני׳ דהכא בדידיה אוקימנא אלא דסמיך אמאי דתני ליה התם כרבי עקיבא ודעת רבי הר״אה ז״ל דחמץ בפסח אינו אוסר במשהו בהנאה אבל בנותן טעם אוסר ומסתמא דנין אותו כחמור שבנותני טעמים דהיינו כלאי הכרם שהן מקדשין ואוסרין בהנאה במאתים.

אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור. פירוש במשהו ואין לו תקנה חבית בחבית מות׳ פירוש מותר כרבן שמעון בן גמליאל ונראין דברים דאפי׳ חבית חשובה ודבר שבמנין קאמר כדנקיט לה סתמא דאף על גב דקתני לעיל אלו אוסרין בכל שהן הני מילי שאוסרי׳ אותם כל זמן שלא עשו תקנה להם ושאין להם תקנה להתירם אלינו אבל מכל מקום יש להם תקנ׳ למכור לגוים חוץ מדמי חבית זה וזה ברור.

סתם יינם אפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו ונראה ודאי דמילתא פסיקא נקט ואפי׳ נפל בו יין מרובה שכיוצא בו נותן טעם במים דאי לא הוה ליה לפרושי כדפריט אידך ושלא כדברי הר״אבד ז״ל ומיהו בירושלמי אמרו דמודה רבן שמעון בן גמליאל ביין לתבשיל שהוא אסור ואין לו תקנה פירוש בין שהוא מכשיר כל התבשיל וחשוב כאילו הכל אסור וכיון שנותן בו טעם אין לו תקנה ואפשר שאין זה בגמ׳ דילן מדפריט הכא טובא ולא פריט הא וכבר כתבנו לעיל במכלתין דתקנתא דרבן שמעון בן גמליאל איתא בכל האיסורין חוץ מן הדברים שהן נקחין מן הגוים שאין עושין תקנה זו שמא יחזור בו גוי וימכרם לישראל וכתב רבינו הר״מבן ז״ל דמסתברא דחבית בחביות אם נפלה אחת מהן לים מותרות בין ביין נסך ושאר כל האסורין דקיימא לן כרב דאמר בפרק התערובות טבעת של עבודה זרה שנתערבה באלף ונפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות דאמרינן האי דאיסורא נפל וריש לקיש דאמר כן התם בחבית של תרומה שנתערבה במאה ונפלה אחת מהן לים הגדול ולפום פשטה משמע שהותרו אפי׳ באכילה דהא תרומה אינה אלא איסורי אכילה וטעמא משום דמדאורייתא חד בתרי בטיל לעולם בכל מין במינו וכיון דכן אמרינן אני אומר להיתרא כרבנן ודוקא נפלה מאליה אבל להוליך אחת מהן לים המלח אסור ואם עשה כן במזיד אסורות משום קנסא בשוגג מותרות כדין כל מבטל אסורין.

המשנה התשיעית והכונה בה להשלים באור עניני תערובת שבשאר איסורין [ואמר] ואלו אסורין בכל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער הנזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן אמר הר"ם כבר נתבאר לך בפרק ג' ממסכת ערלה דעת ר' מאיר שהוא סובר את שדרכו למנות מקדש ולשם ביארנו זה הענין תכלית הביאור וזה התנא סבר שכשיהיו בדבר האסור שני הענינים האחד שיהיה דרכו לימנות והשני שיהא אסור בהנאה שהוא אסור בכל שהו ואמר יין נסך ר"ל חבית של יין נסך כשנתערבה באיזה דבר שנתערב מן החביות תאסר הכל בהנאה לפי שהשני ענינים הנזכרים נתקבצו בו וכמו כן דינר ע"ז על דרך משל בדינרין הרבה וצפור בצפרים הרבה ואגדה משער נזיר באגדות שער הרבה ופטר חמור בחמורים הרבה וחתכה בשר מבשר שנתבשל בחלב או מן חולין שנשחטו בעזרה בחתכות הרבה אפי' יהיה הרבוי כמה שיהיה הכל אסור בהנאה ובשור הנסקל ועגלה ערופה ופטר חמור נהרג הכל וכבר בארנו בשני מקדושין שאלה כלם אסורין בהנאה וראיית כל אחד מהם והיות כל אחד מהם דבר שדרכו למנות מבואר ותשלום לשון המשנה הרי אלו אסורין ואוסרין כל שהן למעוטי דבר שבמנין ואינו אסור בהנאה כגון חתכת נבלה עם חתכת בשר או אסור בהנאה אינו במנין כגון ערוב קמח כלאים או יין כלאים עם קמח חולין או יין חולין וזה העקר אינו נוהג בכל לפי שהדין בחבית של יין נסך שנתברר שנתנסך לע"ז כשנתערבה בחביות הרבה ומכר הכל לגוים ויטול שעור רוב דמי אותה חבית וישליכו לים המלח וזהו פירוש יוליך הנאה לים המלח שקדם לנו זכרו בפרק שלישי מזו המסכתא ואין גם כן כל מה שזכרו למנות והוא אסור בהנאה מקדש כלומר אוסר בכל שהו לפי שהנבלה וכלאי הכרם הן מאסור הנאה ואין מקדיש בהם זולתי שבעה דברים בלבד ר"ל מהם אוסרים בכל שהוא כמו שבארנו בסוף ערלה ודע כי מה שזכר בזאת המשנה כי הם אוסרין בכל שהו הוא נכון וברור מלבד יין נסך שהוא אוסר בכל שהו לשתיה בלבד אבל כשנתערבה חבית בחביות אינו אוסר הכל בהנאה כמו שבארנו וחמץ בפסח בלבד בין במינו בין שלא במינו במשהו ואמנם יצא מדין כלל איסורין שבתורה... הדבור בו אבל אסור תלוי הוא בזמן וכשעבר הזמן סר אסורו ולפיכך לא התנה בו התלמוד כמו שהתנה ביין נסך וטבל כמו שהקדמנו והבן אלו הענינים כלם ותפריש ביניהם ותדע קו היושר בכלם:

אמר המאירי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן ר"ל שכל מה שנתערב בו נאסר ויראה לי שמשנה זו לענין איסור הנאה נאמר ואמר בכל אלו שאם נתערבו אפילו אחד באלף כלם נאסרו בהנאה ומ"מ אין המדה שוה בכל אלו שהוזכרו שיש מהם שנאמר עליהם כן אף במשהו ויש מהם שהם צריכים לדבר שבמנין אבל משהגיעו לאותו שיעור אף אם נתערבו באלף הכל אסור ואוסרין בכל שהן האמור בהן אין פירושו על מיעוט האיסור אלא על רבוי ההתר כלומר שאפילו נתערבו ברבוא אינו בטל בהם ומה שאמרו בגמרא האי תנא תרתי אית ליה אשארא קאי ולא אאיסורי ע"ז שלא נאמר על מה שאוסר במשהו של איסור אלא במה שאוסר בכל כמה שהוא ההתר וכן מה ששאלו האי תנא מאי קא חשיב לא קאי אאיסורי ע"ז אלא על השאר ומה שאוסר במשהו הוא כל מה שאיסורו משום ע"ז והם יין נסך וע"ז ועורות לבובין והוא הדין לכל תקרובת ע"ז וכבר בארנו ענין עורות לבובין בפרקים הקודמים ושור הנסקל ר"ל קודם שנסקל אלא שנגמר דינו והוא מפני חשיבותו וכן כל בעלי חיים כמו שהתבאר במסכת זבחים ע"ג א' וגדולי המפרשים פירשוה בחתכה מבשרו וראויה להתכבד ואין הדברים נראין ועגלה ערופה וצפרי מצורע ר"ל השחוטה שבהם ושער נזיר שאף הוא דבר שבמנין שאדם עשוי למכור ממנו כמה גזין לעשות מהם שקים והוא אסור בהנאה ששער נזיר טהור בשריפה ושל טמא בקבורה ופטר חמור לאחר עריפה ובשר בחלב ר"ל לאחר שנעשית חתכה זו בשר בחלב שבתחלתה אינה נעשית בשר בחלב אלא בטעם כמו שאמרו טפת חלב שנפלה בבשר אם נתנה טעם בה וכו' אבל לאחר שבעשית החתכה בשר בחלב אף באלף כמוה לא בטלה ומ"מ דוקא חתכה שהיא דבר שבמנין כמו שהתבאר במסכת חולין וכן חולין שנשחטו בעזרה שאף הם אסורין בהנאה שכל אלו אסורי הנאה הם כמו שהתבאר כל אחד במקומו הראוי לו ומ"מ חקר בעל התלמוד על משנה זו שהרי מ"מ היה לו להזכיר כל שעושה תערבתו כמהו בכל מה שהוא אע"פ שאינו בדין איסור הנאה שמאחר שהוא אומר' אוסרין בכל שהן רוצה בו שעושה את תערבתו כמהו בכל מה שהיה אף אחד באלף ואע"פ שלא נמנו בכאן אלא איסורי הנאה שאוסרין תערבתן בהנאה מ"מ יש אסורי אכילה שאוסרין באכילה בכל מה שהן גם כן וביאור הדברים אלו אוסרין בכל שהן לעשות תערבתן כמותן בכל מה שהן ומתוך כך שאלו עליה בגמרא אם דעתו לדון באסור הנאה היה לו למנות חמץ בפסח שאף הוא אוסר בכל שהוא אף בהנאה ואע"פ שעל דרך האמת אין חמץ אוסר תערבתו בהנאה במשהו אא"כ בנותן טעם מ"מ דעת המקשה כן ואף גדולי הפוסקים פסקוה אלא שאין הדברים נראין שכל אותן שבפרק אלו עוברין גוף המאכל נעשה מהם או שהם נותנין טעם הרבה כמו שהעידו בזיתום המצרי שהוא תלתא שערי וחזר להקשות על איסורי אכילה שאם דעתו לדון בדבר חשוב והוא הנקרא דבר שבמנין היה לו למנות חתכה של נבלה הראויה להתכבד לעשות תערובתה כמוה מיהא לענין אכילה ותירץ תרתי אית ליה כלומר שלא היה דעת המשנה לדון אלא בשניהם ר"ל שיהא איסור הנאה ודבר שבמנין ומגדולי הפוסקים פירשו בה שאין זה התנא אומר בשום דבר לעשות תערובתו כמהו בכל מה שיתערב בו אפילו באלף אלא בדבר שבמנין ר"ל דבר חשוב ואסור הנאה הא כל שאינו בשניהם אינו עושה תערבתו בכל שיעור שיתערב בו כמהו מעתה פרוסה של חמץ אע"פ שהוא אסור הנאה אינו דבר חשוב לאסור תערבתו בהנאה כמהו כמו שכתבנו וחתכת נבלה אע"פ שהוא דבר חשוב אינו אסור הנאה לאסור תערובתה כמוה אף באכילה בכל מה שהיא ומתוך פירושם פסקו עליה בענין חמץ שאין הלכה כן שהרי חמץ בפסח לדעתם בכל שהו אף בהנאה ומ"מ לדעתנו אינו נאסר בהנאה בכל שהוא כמו שבארנו ויש חושבים עליהם שלענין אכילה הם סבורים בפירוש משנה זו שלא יהא חמץ אוסר בכל מה שהוא ומתוך כך לא פסקו בה כמותה ומ"מ נמשכו אחר משנה זו בענין חתכת נבלה וראויה להתכבד שלא לאסור תערבתה ביתר מששים וכנגד מה שאמרו במשנה פרק גיד הנשה שהחתכה הראויה להתכבד אינה בטלה וזהו שלא הביאוה שם בהלכות אלא שגדולי המחברים פסקוה ומ"מ לדעתנו משנה זו הלכה פסוקה היא ופירוש המשנה מעיקרו אינו נראה כן שאם כן אף טפת יין נסך אינו דבר חשוב ונעשה תערבתו כמהו ומ"מ הם העמידוה חבית בחבית וא"כ לענין יין עצמו שאוסר בכל שהו בהנאה מיהא אין הלכה כן כמו שיתבאר למטה בחבית בחבית:

ועיקר הדברים שזה התנא מה שאמר עליו תרתי אית ליה כך פירושו שלא כיון להורות בה אלא בדברים שאוסרין בהנאה ולא לאיסור אכילה כלל אע"פ שעושה תערבתו כמהו בכל מה שהוא ומתוך שהוא סובר שאין שום דבר אוסר תערובתו בהנאה אלא באכילה לא דבר אלא בדברים שאין איסורי הנאה ודבר חשוב ועליהם אמר אלו וכו' שהוא לשון מדוקדק בלא שיור ומה שהוזכר בה יין נסך פירושו חבית בחבית וע"ז בצירה שנעבדה שנתערבה בשאר צורות ובשר בחלב בחתכה הראויה ושער נזיר בשנקשרו ונעשו גזין גזין עד שאדם אומר עליהם כמה גזין בסלע או בשנעשית מהם צורה בבגד וכמו שהעמידוה במסכת תמורה בצפרתא ר"ל שעשה בשער הנזיר צורת צפור שהוא דבר חשוב ושאר הדברים כפשטן או שמא כל שבע"ז אינו בכלל זה כמו שבארנו במשנה והוא שואל שהיה לו למנות ככרות של חמץ בפסח ואגוזי פרך של ערלה וחברותיה שהם דבר חשוב ואיסורי הנאה והשיב שכבר סמך על מה שהוזכרו במקומן אבל איסורי הנאה שאינן דבר חשוב או דבר חשוב שאינו אסור הנאה לא כיון לשנותם כאן איסור הנאה בלא דבר חשוב מפני שאינו עושה תערבתו כמהו שאינו אוסר במשהו אלא באכילה כחמץ בפסח שאינו נאסר בהנאה בכל מה שהוא אלא בדבר שבמנין כגון ככר או בנתינת טעם ודבר חשוב בלא איסור הנאה מפני שאע"פ שעושה תערבתו כמהו אינו מתעסק באיסור אכילה ומ"מ חתכה הראויה להתכבד אוסרו בכל מה שהוא אלא שאין לה מקום בכאן ולא חלק בכאן על מה שהתבאר במסכת חולין בחתכה אלא שלא התעסק בה וכן ככרות של חמץ אוסרות את תערבתן אם לא הוזכרו ואע"פ שיין נסך אוסר תערבתו יין ביין אף בלא חשיבות חומרא דע"ז שני ואף בזו יש מי שאומר דוקא ברביעית אלא שאין להם ראיה ועוד שהרי לא הועילו שהרי מ"מ ע"ז ותקרובתה אסורין בכל שהן אף בלא חשיבות ומה שאמרו חבית בחבית מותר פרושה לדעתם בפתוחות שאין זה דבר שבמנין הא בסתומות נאסרו כלן בהנאה וכמו שנאמר עליהם... ערלה סתומות כלן ידלקו... שמא תאמר והלא בפרק שני... שנתערבו יוליך הנאה לים המלח ואע"פ שהוא דבר שבמנין ואיסור הנאה פרשו בזה חכמי הצרפתים ענין החבית בפתוחות וענין פת ובגד מתוך שעיקר איסורן אינו דבר שבמנין והוא הכרכר והעצים שמצדם נאסרו וי"מ ענין החבית לאחר פדיון כמו שביארנו שם שיש פדיון לע"ז אבל קודם פדיון אסור הא יין ביין אף לאחר פדיון אסור ויש שפירש בהפך שיין ביין לאחר פדיון מותר הא חבית בחבית אף קודם פדיון מותר והם פירשו בערלה וכלאי הכרם שאמר עליהם בסתומות ידלקו שטעם הדבר מפני שאין להם פדיון וכבר כתבנו מזה בפרק שלישי ודברים אלו הנזכרים במשנתנו שהם איסורי הנאה ודבר שבמנין כבר כתבנו בפרק שלישי שלדעת גדולי הדורות אין להם תקנה בהולכת הנאה לים המלח או במכירה לגוי חוץ מדמי האיסור אבל גדולי המפרשים כתבו שאף באלו כן שהרי הבגד שארגו בכרכר נחשב כלו איסור והועיל בו אחד מאלו על הדרך שהתבאר:

זהו ביאור המשנה ואע"פ ששאר מפרשים תופשין בה שטה אחרת מכל מקום כך נראה לי לפרש להמשיך הפירוש עם הפסק וכן נראה דעת גדולי המפרשים ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה העשירית והכונה להשלים בה ביאור עניני תערובת שביין נסך והוא שאמר יין נסך שנפל לבור כלו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כלו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו אמר הר"ם כבר נתבאר שיין נסך שנתנסך לע"ז אוסר כל שהו במינו וחבית בין חביות יוליך הנאה לים המלח וזה הבור הנזכר בכאן הוא בור של יין ואם הוא יין שלוק שהוא נקרא סתם יינן שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך הוא כשנתערב בבור של יין פסק ההלכה בו כרשב"ג ואע"פ שהוא אסור בהנאה גם כן ר"ל סתם יינן כמו שאמרנו שלשה יינות הם יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית והמפקיד יינו אצל הגוי אסור בשתיה ומותר בהנאה וטומאה חמורה הוא שיטמא אדם וכלים במגע ובמשא כמו הנבלה וטומאת משקין היא טומאה קלה מטמא אוכלין ומשקין לבד וכששתה מהם אדם רביעית נפסלה גויתו ולא יטמא ועוד יתבארו עקרי אלה הטמאות במקומותיהן:

אמר המאירי יין נסך שנפל לבור כלו אסור בהנאה אף בסתם יינן ורשב"ג מתיר למכור כלו חוץ מדמי יין נסך שבו ואפילו יין נסך גמור ופי' בגמ' שהלכה כרשב"ג בסתם יינם אבל לא ביין נסך הגמור והוא שאמרו בפסק זה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר במכירת כלו חוץ מדמי חבית של איסור סתם יינן אפילו יין ביין למכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו והוא הדין לכל האסור במגע גוי שהכל בכלל סתם יינן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שיין במים אם נעשו המים ראויים לשתיה על ידו אפילו על ידי הדחק הרי הם ככבשים שדרכן לתת לתוכן יין שנאסרו בהנאה וכן דעתם ביין שנתערב ביין אף בסתם יינן אם נתערב שם כל כך שכנגדו במים יהו ראויין לשתיה על ידו ואין הדברים נראין ואף בכבשים כבר פרשנו לדעתנו שימכרו חוץ מדמי יין נסך שבהם אלא שהם סוברים בהם שכל שמכשיר את האוכל הרי הוא עיקר הדבר וכן העידו בתלמוד המערב בלשון זה מודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור ומ"מ הדברים זרים:

יין שנתערב ביין נסך ודאי שנאסר אף במכירה חוץ מדמי יין נסך יש מי שמתיר בהולכת הנאה לים המלח והם סוברים שהולכת הנאה לים המלח גדולה ממכירה חוץ מדמי יין נסך והם נסעדים בה משמועה שבסוף פרק כל הצלמים וגורסין דאיערבא חמרא דאיסורא בחמריה ויש חולקין בה לומר שאין לה שום תקון ואע"פ שיש פדיון לע"ז דוקא בדבר שאינו בלול וגורסין בה בדרך אחרת כמו שהתבאר שם ומ"מ בסתם יינן מותר בהולכת הנאה לים המלח ויש אומרים שבסתם יינן וחבית ביין נסך אין הולכת הנאה לים המלח מועלת אלא מכירה חוץ מדמי יין נסך והם סוברים שמכירה חוץ מדמי יין נסך גדולה יותר מהולכת הנאה ואין בדברים אלו הכרע ולדעתי הולכת הנאה ומכירה חוץ מדמי יין נסך בדבור אחד נאמרו לענין התר אלא שלענין פירוש מכירת כלם חוץ מדמי יין נסך חמורה יותר. שהרי בהולכת הנאה משתמש בגוף האסור כגון לזלוף וכיוצא בזה:

שאר איסורין שנתערבו כעין יין ביין מותרין לימכר חוץ מדמי איסור שבהן ומ"מ כתבו הגאונים שדברים הנאסרין בתערובת אסור למכרן לגוים שמא יחזור וימכרם לישראל:

וחבית שנתערבה בחביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כלן אף בשתיה ויש חולקין שזה אינו אלא בשנתערבה בשיעור בטולה של רוב אסורין בששים ושל תרומה במאה וכן כלן אבל בפחות מכן לא הותרו ואין הדברים נראין וכן יש חולקין שלא להתיר אלא בהנאה וכבר הכרענו כדעת ראשון במסכת חולין וכבר כתבנו מענינים אלו בפרק כל הצלמים:

פיסקא אלו. אסורין ואוסרין בכל שהו יין נסך פי' המורה חבית אחת באלף חביות וזה שפירש כן נ"ל משום דאמרי' בגמ' דהאי תנא אית ליה תרתי דבר שנמנין ואיסורי הנאה מש"ה פי' חבית של יי"נ דנמכרת במנין ואינו נ"ל דהא רישא דתנן יי"נ אסור ואסור בכל שהו בע"כ יין ביין הוא ולא חבית בחביות מדתני יין במים ומים ביין בנ"ט מכלל דרישא יין ביין ממש מיירי ולא חביות בחביות וכן תנן נמי לקמן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה ש"מ דאפילו יין ביין אוסר בכל שהוא ואע"ג דאינו דבר שבמנין ואי קשיא הא אמרי' בגמרא דהאי תנא בעי תרתי תשובה נ"ל דוקא בשאר כל האיסורין אבל ביין נסך לא משום חומרא דע"ז והילכך אע"ג דלא הוי דבר שבמנין לא בטיל האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה כו' נ"ל דמאי דתנן בפ' גיד הנשה גיד הנשה שנתערב בין הגידים בזמן שמכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולם אסורים והכי תנן נמי גבי חתיכ' של נבלה ומוקי טעמא בגמרא התם דגיד וחתיכה חשיבי ולא בטלי האי תנא פליג אמתני' דקסבר כל דבר שבמנין אפילו אם אינו אסורי הנאה לא בטלוכן נמי מאי דתנן בפ"ג דערכ' האורג מלא הסיט מלמ' הבכו' בבגד ידלק הבגד משערי הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק האי תנא נמי פליג אמתני' וקסבר דכל איסורי הנאה אפי' אם אינו דבר שבמנין לא בטל וכן נמי מאי דתנן בתמורה כל האיסורין ע"ג המזבח אוסרין בכל שהו הרובע והנרבע המוקצה והנעבד האתנן והמחיר והכלאים טרפה ויוצא דופן האי תנא פליג אמתני' קסבר אע"ג דאין איסורי הנאה כיון דהן בעלי חיים וחשיבי כדאמרי' בפ' כל הזבחים שנתערבו לא בטלי פירש המורה תרתי אית לי' דבר שבמנין ואיסורי הנאה דאיכא תרתי לחשיבותא דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטיל אבל פרוסת חמץ בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטל ומשליך אחד מהן לנהר והשאר נותן לכלבו וחתיכת נבלה אע"ג דדבר שבמנין הוא כיון דלאו איסורי הנאה הוא בטל' ברובא ושדי חדא לכלבי' ואינך שרי באכילה ואינו נ"ל מה שאמרו לגבי חמץ והשאר נותן לכלבו אלא אפילו באכילה שרי דכיון דבטל ברוב מה לי איסור הנאה מה לי איסור אכילה כי היכי דבטל איסור הנאה דידי' ואיסור אכילה דנבלה הה"נ בטל איסור אכילה דידי' גם אינו נ"ל מה שאמר משליך אחד מהם לנהר או לכלבו אלא כיון דבטל ברוב הכל מותר דתנן בפר' ב' דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי החל והביכורים עולים באחד ומאה ומצטרפין זע"ז וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ומצטרפן זע"ז וא"צ להרים ומקשה בירושלמי על התרומה דתנן צריך להרים והלא ערלה וכלאי הכרם איסורן חמיר ושנינו שא"צ להרימן אלא בטלין ופריק מש"ה צריך להרים משום גזל השבט פי' משום גזל הכהנים. שהתרומה צריך לתתה לכהנים אבל ערלה וכלאי הכרם דאין שם גזל בטל האיסור וא"צ להרים אלמא כל האיסורים שבתורה בטלים וא"צ להרים חוץ מתרומה מפני גזל הכהנים:

פיסקא יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו פי' לא דמיא הך פלוגתא לפלוגתא דר"א ורבנן דאיפלגי בפ' כל הצלמים דר"א אמר יוליך הנאה לים המלח וחכ"א אין פדיון לע"ז דהתם הוי שרי ר"א להוליך דמי הנאה לים המלח ובתר דפדה להנאת ע"ז מותרות כל החביו' למוכרן ואע"ג דמוכר חבית של יי"נ ומקבל דמי' ונמצא נהנה מע"ז מותר משום דכבר פדאו ופקע לי' לאיסורא אבל אם לא פדה ע"ז יש לומר דאסר ר"א למכור כל החביות לגוי חוץ מדמי חבית יי"נ כיון דלא פדה חבית יי"נ בכל חדא וחדא איכא לספוקי דילמא הדא הוא דיי"נ ואע"ג דמתנה בהדיה חוץ מדמי יי"נ לא מיפקע איסורי' בהכי ואין זה דרך פדיון ודוקא דרך פדיון שרי ר"א אבל זה שאינו דרך פדיון כרבנן דפליגי עלי' דר"ש ס"ל י"ל דבדרך פדיון שרי ר"א כ"ש למכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו שאינו נהנה מיי"נ כלל וכלל ורבן שמעון נמי דשרי למכור כולו לגוי י"ל דוקא בכי האי גוונא שרי דלא מיתהני מיי"נ כלל. אבל ע"י פדיון לא דאין פדיון לע"ז ובתר הכי כי שקיל דמי אותו חבית נמצא דדמי יי"נ קא שקיל וי"ל דשרי כה"ג בלא פדיון וכ"ש ע"י פדיון ומש"ה קבעי הלכה כר"א או כר' שמעון משום דלא שייכא פלוגתייהו להדדי כלל וכי עביד לה פדיון שרי לזבונינהו כולהו ולמישקל דמי כולם דהלכה כר"א ואי לא עביד לה פדיון מוכרין כולן לגוי חוץ מדמי י"נ כר"ש:

אמר רב נחמן הלכה למעשה יי"נ יין ביין אסור חביות בחביו' מותר נ"ל דאפילו ע"י פדיון נמי אסור דהא בפ' כל הצלמים דאיפסו' הלכה כר"א אמרינן אמר רב אדא בר אהבה ל"ש אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית ודוקא חבית התיר רב חסדא אבל יין ביין לא גרסי' בפ' כל הזבחים שנתערבו אמר ר"נ אמר רבה בר אבהו אמר רב טבעת ע"ז שנתערבו במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן אמר ר"ל חבית של תרומה שנתערבה בק' חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרי' הך דנפל איסורא נפל:

הלכה כרשב"ג חבית בחבית מה שפירש המורה דשקיל חדא ושרי בנהרא ואינך נישתרו בהנאה אינו נראה לי שלא מצינו שהתיר דבר זה אלא ר' אלעזר שזהו דרך פדיון ורשב"ג לא ידעי' מאי קסבר בפדיון ע"ז כדפירשית במה"ק:

פיסקא אלו אסורי ואוסרין כל שהן כו' עיין בהלכ' י"ט דספר לקט שביארתי שם דכל היכא דאמרי' אוסרין בכל שהן הנ"מ למיזל להתם ולמיסב חד מנהון דכיון דלא בוטל הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל היכא דפריש חד מן התערובת ונפיק לבראי שרי דאמרינן כל דפריש מרובא פריש:

בד"ה הא תנא ליה כו' אמאי תנייה הכא הא כבר כו' ובד"ה אי נמי למעוטי כו' דבר שבמנין כדפי' וקשה השתא כו' במשהו כלל כדפרישית ושמא יש כו' כצ"ל:

ד"ה הא תני ליה התם וכו' וי"ל דודאי גבי חתיכת נבילה ליכא לשנויי הכי וכו' מדקתני בשר בחלב וכו'. ויש להקשות דהכל טעמא מאי דכיון דחזינן דהאי תנא לא תני מאי דתני לה התם מדלא קתני אגוזי פרך ודומיהם לא לתני נמי לא נבילה ולא בשר בחלב וי"ל דמשום הכי תנא בשר בחלב כדי שתקשה לן ליתני נמי חתיכת נבילה ונצטרך לשנויי האי תנא תרתי אית ליה וכו' ונשמע מינה דאין איסור כל שהוא אלא בדבר שיש בו תרתי דהיינו דבר שבמנין וגם הוא איסורי הנאה אלא שלפי מה שכתבו התוס' בדבור שאחר זה דלמעוטי דהכא אינו ר"ל דלמעוט ממש שאינו במשהו אלא דלא חשיב ליה א"כ הדרא קושיא לדוכתא וי"ל מ"מ אתא למעוטי שאר איסורי הנאה שאינן דבר חשוב שאינו במשהו חוץ מחמץ בפסח כדמשמע בתוס' בדבור שאחריו:

רש"י ד"ה תרתי. ומשליך א' כו' והשאר נותן לכלבו. עי' ברא"ש:

רש"י ד"ה אגוזי פרך. או של כה"כ הן. עמש"כ ע"ד בזה לעיל (סו א):

רש"י ד"ה חבית בחבית. דשקיל דמי חדא ושדי בנהרא. כ"נ דצ"ל ונראה דהכא אזיל בשטת הרמב"ם בפט"ז מהל' מ"א הלכ"ט וכמש"כ הכ"מ שם בדעתו דרשב"ג ודר"א לעיל (בספ"ג) חדא היא ותרוייהו אהדדי שייכן אבל שם לעיל לא פירש כן:

תד"ה הא. שהרי ערלה וכלאים וכה"כ אה"נ כו'. עמש"כ לעיל (סו) דנ"ל למחוק מדבריהם תיבת וכלאים:

תד"ה למעוטי. וא"כ פליגי כו' לההיא דפג"ה כו'. והתוי"ט הוסיף גם פרוטות דסוף מעילה ותמוה דהרי הקדש אה"נ הוא ומטבע חשוב כמש"כ התוס' שם (והוא עצמו בשם הכ"מ) וכ"מ כאן בס"ד שהקשה מדוע לא חשיב ההיא דמעילה וג"ז ל"ק דהא תנא ליה התם כמו דמתרץ הש"ס על הא דאגוזי כו':

מתני' אלו אסורין ואוסרין בכל שהו. כל מקום שנתערבו שם אפי' אחד באלף לא בטיל ואוסרין את כולן: יין נסך. חבית באלף חביות: ועבודת כוכבים. צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות שאינן עבודת כוכבים: ועורות לבובין. דהוו נמי איסורי הנאה כדאמרן באין מעמידין (לעיל כט:): וציפורי מצורע וחולין שנשחטו בעזרה. איסורי הנאה הן ובמס' קדושין (דף נז.) מפרש להו: ושער נזיר. דאיסורי הנאה הוא דכתיב (במדבר ז) ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים: ופטר חמור. דאסור בהנאה כל זמן שלא נפדה: [ובשר בחלב]. חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה בנותן טעם וחזרה ונתערבה באלף חתיכות אוסרת כולן בהנאה והאי תנא סבר בשר בחלב איסור הנאה דפלוגתא היא בכל הבשר בשחיטת חולין (דף קטז.) ויש שלמידים ממשנתנו דבשר בחלב במשהו וסבורין דהאי בכל שהו דקתני כגון טיפת חלב שנפלה לקדירה או חתיכת בשר קטנה שנפלה לקדירה ואפילו אין בה נ''ט וטעות הוא בידם דהא מפרשינן בגמרא דתנא דבר שבמנין קתני כגון חתיכה בחתיכות משום דדרכן לימנות חשיב ולא בטיל ואי בבשר שנתערב טעמו בחלב קמיירי או בטיפת חלב שנפל לקדירת [בשר] מי הוי דבר שבמנין ועוד הא אוקימנא כל איסורין שבתורה שלא במינו בנ''ט ואפי' לרב ושמואל דאמרי במשהו בשלא במינו מודו ובכולה שחיטת חולין אמרינן בשר בחלב בנ''ט: שער נזיר. דבר הנמכר במנין הוא כמה גיזות בסלע ועושין מהן שקין: גמ' אי דבר שבמנין קחשיב. משום דדרכו לימנות לא בטיל ואפי' לאו איסור הנאה נחשוב נמי חתיכות נבילה: תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. דאיכא תרתי לחשיבותא דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטיל אבל חמץ פרוסה בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטיל ומשליך אחד מהן לנהר והשאר נותן לכלבו וחתיכת נבילה אע''ג דדבר שבמנין הוא כיון דלאו איסור הנאה הוא בטלה ברובא וחדא שדי לכלבים ואינך שרו באכילה: אגוזי פרך. מקום וכן רימוני בדן אם של ערלה או של כלאי הכרם הן ונתערבו באלף כולן ידלקו: הא תנא ליה התם. בסדר זרעים ומייתי לה בביצה שנולדה (דף ג:) וביבמות בהערל (דף פא:): וליתני ככרות של בעה''ב. לענין חמץ בפסח דדבר שבמנין הוא ואיסורי הנאה: חבית בחבית. דשקיל חדא ושדי בנהרא ואינך נשתרו בהנאה אבל יין שנתערב ביין כולו אסור בהנאה: הלכה למעשה. להורות על המעשה: יין נסך. ממש חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית אבל יין ביין כולו אסור בהנאה: סתם יינן אפי' יין ביין מותר. בהנאה חוץ מדמי אותו יין וכן הלכה:

אלו אסורין ואוסרין בכל שהו יי''נ. פ''ה מיירי בחבית יין נסך שנתערב באלף חביות כדאמרינן לקמן בגמ' דדבר שבמנין קחשיב ועבודת כוכבים צורת עבודת כוכבים שנתערבה באלף צורות ובשר בחלב חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה בנ''ט וחזרה ונתערבה באלף חתיכות דהיתר אוסרות כולם והאי תנא סבר דבשר בחלב אסור בהנאה כדמוכח בגמ' דהאי תנא אינו קחשיב רק דאיכא תרתי איסורי הנאה ודבר שבמנין ופלוגתא היא בפ' כל הבשר (חולין דף קטז.) אי אסור בהנאה אי לא רבותיו של רש''י רוצין לפסוק מתוך משנתנו דהכא דבשר בחלב נאסר במשהו ומפרשים דאסורין בכל שהוא דקתני מתני' היינו טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר גדולה אע''ג דליכא טעמא אי נמי חתיכת בשר קטנה שנפלה בקדירה מלאה חלב אע''ג דלא יהיב טעמא וטעות הוא בידם דהא מפרש בגמ' דלא מיירי מתני' אלא בדבר שבמנין כגון חתיכה בחתיכות ומשום דהוי דרכן להימנות לא בטיל ואי בטיפת חלב מיירי או בחתיכת בשר קטנה הא לא הוי דבר שבמניין ועוד הא אסקינן (לעיל דף עג:) כל איסורין שבתורה בנ''ט ואפילו רב ושמואל דאמרי מין במינו במשהו בשלא במינו מודו ועוד דבכולה שמעתא דטיפת חלב דכל הבשר מיירי בהדיא דבשר בחלב בנ''ט: הא תנא ליה התם הראוי לערלה ערלה כו'. וא''ת לעיל נמי דפריך וליתני חתיכת נבילה היה לו לתרץ משום דהא תנא ליה במס' חולין פ' גיד הנשה (דף צו:) דתנן חתיכה של נבלה שנתערבה באלף כולן אסורות וי''ל דודאי גבי חתיכת נבילה ליכא לשנויי הכי דאע''ג דתנא ליה התם בחולין מ''מ הדר איבעי ליה למתנייה הכא. (מדקתני) בשר בחלב. וליכא למימר דבא לאשמועינן דבמשהו זה אינו דע''כ מיירי בחתיכה חשובה הראויה להתכבד דאי בחתיכה כל דהו פשיטא דבטלה וליכא למימר משום דהוי איסור הנאה לא בטלה אע''ג שאין בה חשיבות שהרי ערלה (וכלאים) וכלאי הכרם איסורי הנאה נינהו ואפ''ה אמרינן יעלו באחד ומאתים אלא ודאי מיירי בחתיכה חשובה כי ההיא דחולין אלמא הדר תני ליה אע''ג דכבר תנא ליה התם ולכך הוה פריך וליתני חתיכה של נבילה וא''ת ויי''נ דקתני לה במתני' על כרחך מיירי בחביות סתומות כיון דתרתי אית ליה וא''כ אמאי תנייה הכא הא כבר תנא ליה התם במס' ערלה (פ''ג מ''ז) דקתני וחביות סתומות וצ''ל דאיצטריך לאשמועינן חומרא אפי' בסתם יינם אע''פ שהוא מדבריהם ועוד איכא למימר דיי''נ הכא במכילתין עיקר הוא למתנייה לכך תנייה אע''פ ששנה כבר במקומות אחרים כה''ג אבל שאר דברים שאינו שונה אותן כאן כי אם אגב גררא דיין נסך שם אני אומר שלא חש לשנות אותם השנויים במקום אחר: למעוטי דבר שבמנין ואין איסורי הנאה. לכאורה משמע דאתא למעוטי דלא הוי במשהו וא''כ פליגא הך דהכא לההיא דפ' גיד הנשה (חולין דף ק. ושם) דקתני התם דחתיכת נבילה אינה בטלה משום דהוי דבר שבמנין אע''ג דלא הוי איסורי הנאה וקשיא דא''כ ה''ל לתלמודא לאתויי מתני' דהתם ולמפרכה מיניה אההיא דהכא לכך נראה לי למעוטי דקאמר הכא היינו דלא חשיב הכא דבר שבמנין ולא איסורי הנאה שלא ירד לשנות רק היכא דאיכא תרתי וכה''ג איכא פ''ק דב''ק (דף ה.) למעוטי מסור ומפגל דהוי נמי פי' שלא ירד לשנותם אע''ג דמחייב עלייהו [ועיין תוס' חולין דף ק. שילהי ד''ה שאני]: אי נמי למעוטי איסורי הנאה כו'. הכא הוי ודאי למעוטי איסורי הנאה דלא הוי במשהו אלא בטל כיון דלא הוי דבר שבמנין כדפירש לקמן וקשה השתא לא הוי למעוטי דסיפא דומיא דלמעוטי דרישא דרישא היינו שלא ירד לשנות דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה אבל מ''מ אמת הוא דהוי במשהו וסיפא אמר דאתא למעוטי דלא הוי במשהו כלל כדפרישית ושמא יש ליישב למעוטי דסיפא נמי דהיינו שלא ירד לשנותו אבל מ''מ אמת הוא דאיכא איסורא דהוי במשהו כגון חמץ בפסח שאסור בהנאה והוי במשהו אפי' בלא חשיבות דבר שבמנין דהא אפי' תערובת דחמץ בעלמא הוי במשהו והשתא ניחא דלמעוטי דרישא ודסיפא ממעט הנך ב' דברים שהקשה התלמוד מהם חתיכת נבילה וחמץ בפסח מיהו הא לא מתוקמא אלא לרב דאמר (בפסחים כט:) חמץ במשהו: אמר רב הלכה כרשב''ג בחבית דאמר ימכר כולו לעובד כוכבים כו'. וא''ת וכי פליג רשב''ג אסתם מתני' דקתני יין נסך במשהו ואוקמינן בחבית בין החביות וקאמר במשהו וי''ל דרשב''ג מוקי לה לענין שלא יכול למכור כל אחד ואחד לבדו לפי שאינו בטל למיהוי היין נסך היתר ע''י ביטול אבל כל התערובת (. כחד) ודאי יוכל למכור חוץ מדמי חבית שבו:

דף עד - א

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד