עבודה זרה עא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

ומכאן הוכיח רב אשי, שגוי אינו קונה במשיכה. דאי סלקא דעתך משיכה בעובד כוכבים קונה, הרי מעת דמשכה עובד כוכבים קנייה, ואילו יין נסך לא הוי עד דנגע ביה, ואם כן, מדוע אסור להנות מדמי אותו יין?, אלא ודאי, משיכה אינה קונה, אלא כסף. ולכן, כל זמן שהגוי לא שילם על היין לא זכה בו.

הגמרא דוחה את ראייתו של רב אשי: לעולם אפשר לומר, שגוי קונה במשיכה. ובאמת, אי דקא כייל ורמי למנא דישראל [אם מוכרי היין היו מוזגים את היין לכלי של יהודי], הכא נמי, אכן לא היו צריכים ליטול מהגוי את דמיו תחילה, כיון שמשעת המשיכה כבר זכה ביין, כנ"ל.

ולא צריכא, כלומר, רב חב את מוכרי היין ליטול את דמי היין תחילה, משום דקא כייל ורמי למנא דעובד כוכבים [שמזגו את היין לכלי של גוי, שיש בתוכו יין נסך], ומרגע שנכנס היין לכלי, ונגע ביינו של הנכרי, כבר נעשה כולו יין נסך, ואסור להנות מדמיו.

מקשה הגמרא: סוף סוף, אף אם ימזגו את היין לכלי הגוי, כי מטא לאוירא דמנא קנייה [בגרע שהיין נכנס לאויר הכלי, זכה בו הגוי בקנין הגבהה], ואילו יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתיה דמנא [והיין לא נעשה יין נסך עד שיגיע לקרקעית הכלי], ואם כן, עדיין אפשר להוכיח מכאן שגוי אינו קונה אלא בכסף?

ואם תאמר, אמנם הגוי קונה את טיפת היין הראשונה ברגע שזו נכנסת לאויר הכלי, אך אחר כך, כשנוצר "ניצוק" היינו, זרם יין, המחבר בין יין הנסך הנמצא בכלי של הגוי, ליין הנמצא בכליו של היהודי, נאסר כל היין מחמת הניצוק.

אם כן, שמע מינה, יש להוכיח מכאן, ש"נצוק" נחשב כחבור. ולקמן (עב' ב') נחלקו בדין זה האמוראים.

מתרצת הגמרא: לא! אין להקשות מדוע הגוי לא זוכה ביין מיד כשהגיע לאויר הכלי.

ובאמת, אי דנקיט ליה עובד כוכבים לכלי בידיה [אם הגוי היה מרים את הכלי באויר בשעה שהיהודי מוזג לתוכו], הכא נמי. היה קונה את היין בקנין הגבהה, ברגע שהגיע לאויר הכלי.

לא צריכא, אך כאן מדובר דמנח אארעא [הכלי מונח על הקרקע]. ולכן הגוי אינו זוכה ביין עד שימשוך את הכלי, ואילו היין כבר נעשה יין נסך ברגע שהגיע לקרקעית הכלי.

ואכתי קשה: ותיקני ליה כליו? ומדוע אינו זוכה ביין מיד כשיגיע לאויר הכלי?

ואם תאמר, שמעת מינה [יש להוכיח מכאן] ש"כליו של לוקח המונחים ברשות מוכר, לא קנה לוקח מה שהונח בתוכם", ולכן הגוי אינו זוכה ביין המגיע לאויר כליו, עד שימשוך את הכלי.

אם כן קשה, מדוע הגמרא במסכת בבא בתרא (פה' ב'), שהסתפקה האם קנה הלוקח או לא, לא פשטה את הספק מדברי רב?

מתרצת הגמרא: לא! אין להוכיח מכאן ש"כליו של לוקח המונחים ברשות מוכר, לא קנה לוקח מה שהונח בתוכם", ולעולם אימא לך, קנה לוקח.

והכא במאי עסקינן, כאן מדובר בכגון דאיכא עכבת יין אפומיה דכוזנתא, כלומר, בכלי הגוי ישנם אוגנים, שבהם מצטבר מעט יין, וכששופך את היין לכלי הגוי, נאסר. דקמא קמא אינסיך ליה. דהיינו, כל טיפה וטיפה הנכנסת לכלי, נוגעת ביין הנמצא באוגנים ונאסרת עוד לפני שנכנסה לכלי הגוי. ולכן אסור ליהודי להנות כעת מדמי אותו יין, שהרי נעשה יין נסך ברשותו, אם לא שקיבל את דמיו מראש.

והנה, תרוץ זה של הגמרא, בנוי על ההנחה שיין כשר המעורב עם מעט יין נסך, נאסר כולו בהנאה. ולכן מיד כשנגע מקצת יינו של היהודי ביין הנמצא באוגנים, נאסר כולו ואסור להנות מדמיו.

ומקשה הגמרא: כמאן? כדעת מי סבר רב לפי מסקנת הגמרא?

לכאורה סבר דלא כדעת רבי שמעון בן גמליאל, המובא במשנה להלן (עד' א'): "יין נסך שנפל לבור, כולו אסור בהנאה, רבן שמעון בן גמליאל אומר, ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו".

דאילו לדעת רבי שמעון בן גמליאל, האמר, "ימכר כולו לעובדי כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו", כלומר, תערובת יין נסך אינה אוסרת בהנאה את כל היין, ומותר להנות מדמי היין הכשר.

ולכאורה קשה, הרי קיימא לן, "כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו, הלכה כמותו" (עיין בבא קמא סט' א'), ואילו כאן, רב פסק הלכה שלא כדברי רשב"ג?

מתרצת הגמרא: מידי הוא טעמא אלא לרב, כלומר, אנו מחפשים סברא בדברי רב, והרי אמר רב, הלכה כרבן שמעון בן גמליאל רק במקרה שהתערבה חבית יין נסך בחביות יין כשר, ואז מותר ליהנות מדמי היין הכשר, אבל לא כשהתערב יין נסך ביין כשר. ובכהאי גונא, כל היין אסור בהנאה.

ואם כן, מובן מדוע פסק רב למוכרי היין לקחת את דמיו תחילה. כיון שהיין שבכליהם נאסר מיד כשנגע ביין הנמצא באוגני כלי הגוי, ואילו הגוי לא זכה ביין עד שיגיע לאויר הכלי. ולכן, מעת שנאסר היין אסור למוכר ליהנות מדמיו. אם לא שיטול מהגוי מראש את הכסף.

הגמרא חוזרת לדון במחלוקת אמימר ורב אשי, האם גוי קונה ומקנה בקנין משיכה.

הגמרא מקשה לשיטת אמימר: מיתיבי, שנינו בברייתא: הלוקח גרוטאות [שברי מתכות] מן העובדי כוכבים, ומצא בהן עבודת כוכבים, אם עד שלא נתן מעות משך, יחזיר את העבודת כוכבים, ואינו חייב לבערה על חשבונו.

אך אם משנתן מעות משך, אינו יכול להחזירה לגוי, ולקבל חזרה את כספו, אלא יוליך אותה לים המלח. עד כאן הברייתא.

מדייקת הגמרא: מבואר, שכל זמן שלא נתן מעות, יכול להחזיר את העבודה זרה, ולקבל את דמיה מהגוי, ואי סלקא דעתך כדברי אמימר, שמשיכה בעובד כוכבים קונה, אמאי יחזיר? הרי כבר זכה בה מעת שמשך, וחייב לבערה מן העולם?

מתרצת הגמרא: אמר אביי, כאן, יכול להחזיר את העבודה זרה, משום דמיחזי כי מקח טעות. כלומר, נראים הדברים שבזמן שמשך לא התכוון לזכות בעבודה זרה.

הגמרא מקשה על תירוצו של אביי: אמר רבא, רישא מקח טעות, סיפא לאו מקח טעות?! דהיינו, לפי דבריך, מדוע בסיפא, שנתן דמים ואחר כך משך, אינו יכול להחזיר, והרי הוי מקח טעות?

אלא אמר רבא, בין ברישא ובין בסיפא הוי מקח טעות! ומעיקר הדין היה יכול להחזיר את העבודה זרה בכל מקרה, וליטול את דמיה, אך בכל זאת ישנו חילוק בין הרישא לסיפא.

ברישא, כיון דלא יהיב זוזי, לא מיתחזי [נראה] כעבודת כוכבים ביד ישראל. ולכן מותר לו להחזירה לגוי וליטול את דמיה בחזרה.

אך בסיפא, כיון דיהיב זוזי, מיתחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל. ולכן תקנו חכמים שלא יחזירה לגוי, אלא יוליכה לים המלח.

הגמרא מקשה לשיטת רב אשי: אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי, תא [בא] ושמע מה ששנינו במשנה: "המוכר יינו לעובד כוכבים, אם פסק דמים עד שלא מדד הגוי את היין לכליו, דמיו מותרים".

מדייק מר קשישא: ואי אמרת כדברי רב אשי, שמשיכה בעובד כוכבים אינה קונה, אמאי דמיו מותרין? והרי הגוי לא זכה ביין עד שישלם, ואז היין כבר נאסר בהנאה מחמת נגיעתו?

מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, דאקדים ליה דינר. כלומר, הגוי שילם מראש על היין.

ואכתי קשיא לן: אי הכי, אימא סיפא, "מדד עד שלא פסק, דמיו אסורין", ואי דקדים ליה דינר, אמאי דמיו אסורין? הרי כבר זכה במעות עוד בטרם נאסר היין?

אמר ליה רב אשי, ולדידך דאמרת משיכה בעובד כוכבים קונה, אמאי רישא דמיו מותרין, וסיפא דמיו אסורין? הרי בשני המקרים הגוי משך, וזכה ביין, ורק אחר כך נגע בו ואסרו?

אלא מאי אית לך למימר, ברישא, כיון שפסק דמים מראש, סמכא דעתיה, ולכן מיד כשמשך זכה ביין. אך בסיפא שלא פסק דמים מראש, אף על פי שמשך, לא סמכא דעתיה לקנות את היין. ולכן כשנגע בו אחר כך וניסכו, עדיין הוא ברשות היהודי, ואסור לו להנות מדמיו.

אם כן, לדידי נמי, אף אני יכול לתרץ כך את דברי המשנה, ולומר, אף על גב שהמשנה עוסקת בגוונא דקדים ליה דינר, בכל זאת, רק אם פסק דמים מראש, סמכא דעתיה להקנות את הדינר ליהודי מראש. אך אם לא פסק, לא סמכא דעתיה, ולא זכה בדינר עד לאחר שהיין נאסר.

קושיא נוספת לדעת רב אשי: אמר ליה רבינא לרב אשי, תא שמע, דאמר ר' חייא בר אבא אמר רב יוחנן: בן נח, נהרג על פחות משוה פרוטה. כלומר, אפילו אם גזל פחות משוה פרוטה נהרג. ומאידך, לא ניתן להישבון. כלומר, אינו חייב להחזיר ליהודי את גזילתו, כיון שאין בה שוה פרוטה, מחל עליה.

מדייק רבינא: ואי אמרת כדבריך, שמשיכה בעובד כוכבים אינה קונה, אמאי נהרג? הרי לא זכה בגזילה, ובכל מקום שהיא נמצאת עדיין היא של היהודי?

אמר לו רב אשי: אמנם הגוי לא זכה בגזילה בקניני גזילה, אך מכל מקום נהרג על עצם מעשה הגזילה, משום דצעריה לישראל.

מדמשכה [משעה שמשך אותו] הגוי קנייה [קנה אותו], ואילו יין נסך לא הוי [נהיה] עד דנגע ביה [שיגע בו], ואם כן, יכול המוכר לקבל את מחיר היין שמכר, שהרי בשעת הקנין היה יין כשר!

ודוחים: אי דקא כייל ורמי למנא [אם במקרה שהמוכר מודד ושופך לכלי] של ישראל, הכי נמי [כך הוא גם כן] הדין, ואולם הוראתו זו של רב לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דקא כייל ורמי למנא [שהוא מודד ושופך לכלי] של הגוי שיש בו יין נסך, וכך הוא נאסר עוד קודם שקנה אותו.

ומקשים: סוף סוף, גם במקרה כזה, כי מטא לאוירא דמנא קנייה [מיד כאשר היין מגיע לאויר, לחלל של הכלי קונה אותו הגוי], ואילו יין נסך הוא לא הוי [נהיה] עד דמטי לארעיתיה דמנא [שהוא מגיע לקרקעיתו של הכלי], ויש כאן קנין קודם לאיסור. האם שמע מינה [נלמד מכאן] שלדעת רב נצוק (סילון, זרם) הוא חבור, ונחשב כאילו היין האסור שבקרקעית הכלי והיין ששופכים לתוכו מחוברים זה לזה?

ודוחים: לא, ניצוק אינו חיבור, ולכן, אי דנקיט ליה גוי לכלי בידיה [אם מחזיק הגוי את הכלי בידו] הכי נמי [כך גם כן] הדין, שהקנין קודם והדמים מותרים. ואולם לא צריכא [נצרכה] הוראה זו של רב אלא במקרה דמנח אארעא [שהכלי של הגוי מונח על הקרקע] של מוכר היין, ולכן לא נקנה לגוי קודם שייאסר.

ושואלים: ותיקני ליה [שיקנו לו] כליו של הגוי את היין משיגיע לחלל הכלי! ואם אין אומרים כן, שמעת מינה [האם לומד אתה מכאן] הלכה כללית לדעת רב, שאם היו כליו של לוקח ברשות מוכר — לא קנה לוקח דבר שנכנס לכליו? ודבר זה הרי מסופק לחכמים, ונשאר במקורו כבעיה בלתי פתורה!

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך בכלל: קנה לוקח, והכא במאי עסקינן [וכאן, שהיין נאסר קודם שנקנה לגוי, במה אנו עוסקים]? כגון דאיכא [שיש] עכבת יין אפומיה דכוזנתא [על פי הכד] של הגוי, שיש מעט יין נסך, ומשום כך נאסר היין הנשפך אל הכד, דקמא קמא אינסיך ליה [שהראשון ראשון שנשפך מתנסך לו] מפני שמתערב ביין הנסך הנמצא שם. ולכן אמר רב למוכרי היין שיטלו את דמי היין קודם שימדוד לכלי הגוי.

ומעירים: ולהסבר זה, כמאן [כדעת מי] אמר רב דבר זה? שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, דאי [שאם] כדעת רבן שמעון בן גמליאל, האמר [הרי אמר]: שיין נסך שנתערב ביין אחר ימכר היין כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו, ומותר איפוא ליטול דמים עבור היין שנשפך לכלי הגוי, ואנו פוסקים הלכה כמותו!

ומשיבים: מידי הוא טעמא [כלום לא הוסבר הטעם] של ההלכה הזו אלא לדעת רב, האמר [הרי אמר] רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דווקא כשנתערבה חבית בחבית, אבל לא יין ביין, שאז היין כולו אסור, וגם דמיו. ונמצא על כל פנים, כי אין ראיה מדברי רב שמשיכה אינה קונה בגוי.

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי אמימר ממה ששנינו: הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהן עבודה זרה, אם עד שלא נתן עבורם מעות לגוי משך את הגרוטאות — יחזיר את הגרוטאה הזו של עבודה זרה, לפי שלא זכה בה עדיין. אם משנתן מעות משך — יוליך את העבודה הזרה הזו לים המלח, ששלו היא, וחייב לבערה. ומעתה, אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שמשיכה בגוי קונה כדברי אמימר, אמאי [מדוע] יחזיר כשמשך? הרי כבר שלו היא! אמר אביי: משום דמיחזי כי [שנראה הדבר כמו] מקח טעות, שוודאי לא התכוון לקנות עבודה זרה.

אמר רבא: ומדוע במקרה השני, שנתן מעות, אינו יכול להחזיר? וכי רישא [בתחילה] הוא מקח טעות, סיפא לאו [בסוף אינו] מקח טעות? אלא אמר רבא: רישא וסיפא [בראש ובסוף] הרי זה מקח טעות, ולכן רישא [בתחילה] שלא יהיב זוזי [נתן עדיין כסף], לא מיתחזי [נראה] הדבר כעבודה זרה ביד ישראל, ולכן יכול הוא להחזיר אותה, ואילו סיפא דיהיב זוזי [הסוף שנתן כסף] מיתחזי [נראה הדבר] כעבודה זרה ביד ישראל, ומשום מראית העין חייב לבערה.

א ומעתה מביאים ראיות נגד שיטת רב אשי, הסבור שגוי אינו קונה במשיכה. אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממשנתנו, ששנינו: המוכר יינו לנכרי, אם פסק את מחירו עד שלא מדד — דמיו מותרים, מאחר וכבר נקנה היין לגוי קודם שנגע בו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שמשיכה בגוי אינה קונה, אמאי [מדוע] דמיו מותרין? השיב לו רב אשי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דאקדים ליה [שהקדים ושילם לו] דינר על החשבון, קודם המדידה, ובכך קנה את היין בכסף.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שמדובר שהקדים לו, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: מדד עד שלא פסק — דמיו אסורין; ואי דקדים ליה [ואם הקדים לו] דינר, אמאי [מדוע] דמיו אסורין?

אמר ליה [לו] רב אשי: ולדידך דאמרת [ולשיטתך שאומר אתה] משיכה בגוי קונה, אמאי רישא [מדוע בהתחלה] דמיו מותרין, וסיפא [ובסוף] דמיו אסורין?

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] שאתה מחלק בין הדברים? שאתה אומר כך: כאשר פסק [פוסק] מחיר — סמכא דעתיה [סומכת דעתו] שלא תתבטל המכירה, ולכן המכירה נגמרת במשיכה, אבל כאשר לא פסק [פוסק] — לא סמכא דעתיה [אין דעתו סומכת על כך].

לדידי נמי [לשיטתי גם כן], אף על גב דקדים ליה [אף על פי שהקדים לו] דינר, אם פסק [פוסק] לו מחיר — סמכא דעתיה [סומכת דעתו], לא פסק [פוסק] מחיר — לא סמכא דעתיה [לא סומכת דעתו].

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת נגד שיטתך, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: בן נח נהרג על גזילה של פחות משוה פרוטה, ואולם בגזל כזה שהוא פחות משוה פרוטה, אם גזל את ישראל — לא ניתן להישבון אינו חייב להשיבו לישראל, מאחר שישראל אינו מקפיד על כך. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שמשיכה בגוי אינה קונה, אמאי [מדוע] נהרג הגוי? הרי לא עשה דבר על ידי זה שגזל חפץ, שהרי החפץ נשאר קנין בעליו הראשונים!

ומשיבים: משום דצעריה [שציער] את ישראל על ידי לקיחה זו, שלקח ממון שאינו שלו, אף על פי שמבחינת דיני הקניינים לא קנה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

from the moment that he pulled it, the gentile acquired it, whereas it did not become wine used for a libation until he touched it. Therefore, the seller can receive payment for the wine he sold, because at the time of the acquisition the wine was permitted.

The Gemara rejects this proof: If it is a case where the seller measures the wine and pours it into the vessel of a Jew, it is indeed permitted to do so without receiving payment first. Rav’s ruling is not necessary except in a case where he measures the wine and pours it into the vessel of the gentile, which contains wine used for a libation, and the wine is rendered forbidden upon contact with the vessel even before the gentile acquires it by pulling it.

The Gemara raises an objection: Ultimately, even in this case, when the wine reaches the interior airspace of the gentile’s vessel, he acquires it, as this too is a mode of acquisition. And it does not become wine used for a libation until it reaches the bottom of the vessel, making contact with it, so the acquisition occurs before the wine becomes forbidden. Can one conclude from this that in the opinion of Rav a stream of liquid serves as a connection between two bodies of liquid? If so, when the Jew pours the wine into the gentile’s vessel, the flow of wine that is in contact with the forbidden wine at the bottom of the vessel would render all the wine being poured into the vessel forbidden.

The Gemara rejects this conclusion: No, a stream of liquid does not serve as a connection, and therefore if the gentile is holding the vessel in his hand, the gentile indeed acquires the wine before it becomes forbidden, and therefore the money paid for it is permitted. Rav’s ruling is not necessary unless the gentile’s vessel is set on the ground, so that there is no act of acquisition before the wine becomes forbidden.

The Gemara asks: But let the vessels of the gentile acquire the wine from the moment it enters the interior airspace. Can one conclude from this that if the buyer’s vessels are in the domain of the seller, the buyer does not acquire the merchandise once it is placed in his vessels? This is an issue that is subject to a dispute between the Sages, which remains unresolved.

The Gemara rejects this: No, actually, I could say to you that the buyer acquires the merchandise in such a case. But here, where the wine is rendered forbidden before being acquired by the gentile, we are dealing with a case where there is a remnant of wine remaining on the mouth of the gentile’s jug [kuzanta], which renders the wine poured into the jug forbidden, as each bit of wine becomes libation wine when it comes into contact with the remnant of wine on the mouth as it is poured into the jug. This is why Rav told the wine shopkeepers to take the money before measuring the wine into the gentile’s vessel.

The Gemara raises an objection: And in accordance with whose opinion does Rav say this? It is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel; as, if it were in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, doesn’t he say that libation wine that became mixed with other wine may all be sold to gentiles for the monetary value of the entire mixture except for the value of the wine used for a libation that is in the mixture? Accordingly, it is permitted to accept payment for wine that was poured into a gentile’s vessel, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara answers: The explanation of this ruling can be only according to the opinion of Rav, who issued the ruling. And doesn’t Rav say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel only in the case of a barrel of permitted wine that became intermingled with another barrel of libation wine, but not in the case of wine that became mixed with other wine in the same barrel? Therefore, explaining Rav’s statement as contradicting the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel is not problematic; consequently, it cannot be proven from his statement that a gentile does not acquire an item by pulling it.

The Gemara raises another objection to the statement of Ameimar that a gentile can acquire an object by pulling it. It is taught in a baraita: With regard to one who buys broken vessels made of gold or silver from the gentiles and finds among them an object of idol worship, if he pulled the object of idol worship, thereby performing an act of acquisition, before he gave the money to the gentile, he may return the object of idol worship to the gentile. But if he pulled it after he gave the money to the gentile, he may not return it. Since the idol’s status was not revoked, he must take it and cast it into the Dead Sea. In that case, if it enters your mind that pulling an object acquires it in a transaction with a gentile, as Ameimar maintains, then why may he return the object once he has pulled it, since it is his? Abaye said: He may return it because it appears to be a mistaken transaction, since he clearly did not intend to purchase an object of idol worship.

Rava said: Then why, in the second instance, where he paid the money, may he not return it? Is the purchase in the first clause a mistaken transaction but the purchase in the latter clause not a mistaken transaction? Rather, Rava said: The purchase in the first clause and the purchase in the latter clause are both a mistaken transaction, but in the case presented in the first clause, where he did not pay him the dinars, it does not appear as though there is an object of idol worship in the possession of a Jew, and so he may return it. By contrast, in the latter clause, where he did pay him the dinars, it appears as though there is an object of idol worship in the possession of a Jew, and therefore he must cast away the object rather than return it.

§ The Gemara cites a claim against Rav Ashi’s opinion that a gentile cannot acquire an item by pulling it: Mar Kashisha, son of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi: Come and hear an objection to your opinion from the mishna: In the case of a Jew who sells his wine to a gentile, if he fixed a price before he measured the wine into the gentile’s vessel, deriving benefit from the money paid for the wine is permitted, as the wine was acquired by the gentile before he touched it. And if you say that pulling an item does not acquire it in a transaction involving a gentile, why is the money paid for it permitted? Rav Ashi replied: Here we are dealing with a case where the gentile paid him a dinar in advance, before the measuring, thereby acquiring the wine with money.

One of the Sages raised an objection: If that is so, say the last clause: But if the Jew measured the wine into the gentile’s vessel, thereby rendering it forbidden, before he fixed a price, the money paid for the wine is forbidden. And if he paid him a dinar in advance, why should the money paid for it be forbidden?

Rav Ashi said to him: And according to you, as you say that pulling acquires items in a transaction involving a gentile, why in the first clause is the money paid for it permitted, and in the latter clause the money paid for it is forbidden?

Rather, what have you to say to explain the distinction between the two cases? You say that when the Jew fixed a price, the gentile consequently relied on him that the sale would not be canceled, and so the sale was concluded by the pulling. But in a case where he did not fix a price, the gentile did not rely on him that the sale would not be canceled, and therefore the sale was not concluded.

According to my opinion as well, even though the gentile gave him a dinar in advance, if he fixed a price, the gentile relied on him that the sale would not be canceled, and if he did not fix a price, the gentile did not rely on him that the sale would not be canceled.

Ravina said to Rav Ashi: Come and hear another proof against your opinion, as Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: A descendant of Noah, i.e., a gentile, is executed by the court for theft of even less than the value of one peruta; but if he stole less than the value of one peruta from a Jew, it is not subject to restitution, i.e., he is not obligated to return it, as the Jew presumably waived the debt. And if you say that pulling an item does not acquire it in a transaction involving a gentile, why should he be executed? He did not commit a legally significant act by stealing the item, as it remains in the possession of the owner.

The Gemara answers: He is executed because he caused a Jew distress by stealing the item, even though by the halakhot of acquisition the thief did not acquire it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי דקא כייל ורמי למנא דישראל הכי נמי. לקצת המפרשים שפירשו שם בפרק (הזהב) [המוכר את הספינה] (ב"ב פה, ב) דמשיכה בכליו של מוכר אינה קונה מפני שלא הזיזן ממקומן ומרשות בעלים, צריכין אנו לפרש כאן דישראל זה הקנה לו כליו כדי שיקנה יין בתוכו, ומשום הכי אמרינן אי דכאיל ורמי במנא דישראל הכי נמי שהיה קונה הגוי במשיכה, אבל לדעת שאר החכמים שפירשו דמשיכה בכליו של מוכר קנה לוקח, אין אנו צריכין להקנאתו של כלי, וזה הנכון ושמועתינו זו מסייעתן, דאם איתא דמשיכה בכליו של מוכר אינה קונה הגבהה נמי אינה קונה דאף בהגבהה לא זזו הפירות ממקומן, והילכך אף היא לא תיקני להם, ואם כן אדמהדר אמימר לתרוצי מילתא דרב אליביה ואוקמה בכליו של גוי ואיכא עכבת יין אפומא דמנא, לוקמה בדמשך בכליו ממש של ישראל דאף על גב דמשכיה או אפילו אגבהיה לא קניא עד דנגע ביה ומוריק ליה בכליו שלו, ומקמי דשקיל דמי הוה ליה יין נסך, הילכך מדלא אוקמה בהכי שמע מינה דבין בהגבהה בין במשיכה בכליו של מוכר קנה לוקח.

הכא במאי עסקינן דקא כאיל למנא דגוי. פירוש ויש בו עכבת יין בקרקעיתו של כלי כדאוקימנא לה בסיפא, והילכך נאסר כלו בהנאה לדברי רב דלית ליה כרבן שמעון בן גמליאל, ומשום הכי בעינן נתינה תחלה שכבר קנאו במעותיו עד שלא נאסר. והוא הדין שהיה יכול להקשות כאן כמאן דלא כרבן שמעון בן גמליאל כמו שהקשה לבסוף, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה השתא. ואין לפרשה בשאין בכלי עכבת יין ומשום איסור של כלי עצמו, דכלי עצמו אינו אוסר יין הכנוס בתוכו בהנאה, כדתנן (כט, ב) נאדות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בתוכם אסורין ואין איסורן איסור הנאה. עוד נראה, דהכא ליכא לאקשויי מידי, דכל דכאיל במנא דגוי משכשך ליה גוי מכי הוי במנא דידיה, והכין מוכחא שמעתא.

סוף סוף מכי מטי אוירא דמנא קניה. פירוש משום הגבהה, דקא סלקא דעתך השתא דמנח בידיה דגוי, וכדמהדר ליה אי מנח בידיה דגוי הכי נמי, הכא במאי עסקינן דמנח אארעא. כתב הראב"ד ז"ל ואי קשיא לך הא דגרסינן במסכת גיטין (עט, ב) שתי קופות זו לפנים מזו פנימית שלה וחצונה שלו וזרקו לה, אף על פי שהגיע לאויר פנימית אינה מגורשת, מאי טעמא דהא לא נח, ומקשינן הא נח מאי הוי, כליו של לוקח ברשות מוכר הוא, ומתרץ לה חצונה בקופה שאין לה שולים עסקינן, אלמא אויר כלי לא קני עד שינוח בו, ואיכא למימר דשאני גט דמידי דמנטר בעינן דומיא דידה, ובאויר כלי לא מינטר שאין מחיצות כלי עשויות לשמור מאוירן, אבל לענין קנייה מדמטא לאויר כליו קנה, וגט נמי מדמטא לאויר חצרה דמנטרא מגורשת. ובכל מקום אויר רשות כרשות דמי, לבד משבת דפליגי רבי ורבנן (שבת ד, א–ב) בקלוטה כמו שהונחה דאפילו תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו לדעת רבן, והתם היינו טעמא דגמרינן לה ממשכן דהויא עקירה והנחה ממש, עד כאן.

הלוקח גרוטאות וכו' ואי סלקא דעתך משיכה בגוי קונה אמאי יחזיר וכו'. והשתא סלקא דעתין דמקשה דסיפא דקתני אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח משום נתינת המעות הוא דקנו, ומשך דקתני לאו דוקא, אלא איידי דתני רישא משך תנא סיפא נמי משך ולאו דוקא. ובמסכת בכורות (יג, ב) מוחלפת השטה דהתם מייתי לה להא שמעתא לתיובתא דאידך גיסא ודייק מסיפא דמעות אינם קונות מדקתני משך. וכתב הרמב"ן נ"ר דיש לומר דהכא והתם דעתיה דמקשה דליבעי משיכה ומעות לגוי ובחדא מנייהו גרידא לא [קנה], ופריך הכא למאן דאמר משיכה לחודה קניא, והתם פריך למאן דאית ליה מעות לחודייהו קנו, והאי מקשה לא דריש מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא, ולדעתיה סיפא דקתני אם משנתן מעות משך דוקא קתני משך דאיכא תרתי נתינת מעות ומשיכה.

המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא (נתן) [מדד] דמיו מותרין. נראה שרש"י ז"ל מפרשה בשמדד הישראל, ולפירושו דמיו מותרין אפילו בדכאיל ורמי למנא דגוי, ואפילו עכבת יין בקרקעית כלי הגוי, לפי שהאויר כליו קונה לו כדאמרי לעיל, וכגון דקאי בידיה דגוי או בחצרו של גוי, ואפילו קאי (בכליו) [בחצרו] של ישראל וכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח, דמיו מותרין, דהא קיימא לן כרשב"ג (עד, א) דיין ביין ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. אבל ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל נראה שפירשוה בשמדד הגוי לעצמו, ולדידהו דוקא בשמשך הגוי היין בעוד שהוא בכליו של ישראל, דאי לא משך בכליו של ישראל ודמי נמי לא יהיב, מכי מדדיה אינסיך ליה כוליה, דמוריק אורוקי בכוונה אוסר אפילו בהנאה כדברי הראב"ד ז"ל ומקצת חכמים ז"ל כמו שכתבנו למעלה בפרק ר' ישמעאל בעובדא דר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר נהוראי, וכן כתב רש"י ז"ל (ס, א ד"ה חמרא) גבי גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור אפילו בהנאה, וכן מצאתי בתשובותיו. וכן כתב כאן ר"ח ז"ל דכיון דקודם המדידה משך דמיו מותרין. ואף על גב דאי אפשר למדידה בלא הגבהה לא קנה, וכדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פד, ב), מדד ולא משך לא קנה, וטעמא דמילתא משום דמדידה זו אינה לדעת קניה אלא לצורך שניהם לידע כמה מדות יש בו. ומיהו פלוגתא היא התם דרב אמי ורב אשי גבי מדד ונתן לתוך קופתו, וכן כתב שם הראב"ד ז"ל. ולפי מקצת חכמים שכתבו דכחו של גוי אפילו בכוונה אינו אוסר בהנאה, אפילו כשמדד הגוי קודם משיכה דמיו מותרים בדיעבד, ולהדין סברא סיפא דקתני מדד עד שלא פסק דמיו אסורין, משום מגעו של גוי ממש קאמר, דסתמא דמילתא גוי מכי רמי יין במניא שקיל מניה ונגע ביה, ולפירושו של רש"י ז"ל שפירשה בשמדד הישראל ונותן לכליו של גוי הכי נמי מפרשינן לה לסיפא דברייתא כדפרישית.

אי דקא כייל ורמי במנא דישראל הכי נמי הב״ע דכייל ורמי במנא דגוי. פי׳ במנא דגוי שיש בו יין נסך כדפירש במסקנא דהא מקמיה משיכה אקניה נעשה יין נסך באותו תרעובת ולית לן דרבן שמעון בן גמליאל דאמר ימכר כולו לגוים וכדאיתא המסקנא ואם תאמר וכיון דהאי מקשה סבר דמשיכה קונה ולא מעות וקא מוקים לה בשנעשה יין נסך קודם משיכה אם כן מה הועיל הקדמת המעות שאמר רב דהא כיון דמעות אינם קונות פקדון נינהו גבי עד גמר משיכה וכי זכי בהו לאחר משיכה שנעשה גבי יין נסך דמי איסורא שקיל. יש מתרצין דהאי מקשה סבר דאף על גב דמעות אינן קונות כי מקדים להו הוי להו בתורת הלואה ולאו פקדון נינהו גבי מוכר אלא הלואה ואפילו היכא דאיתנהו בעין ברשותיה ואין זה מתחוור יפה לכל הפירושים ז״ל לפי מה שכתבנו בפר׳ הזהב אלא דודאי אי מצריך להו הוו הלוא׳ הא כל היכא דאיתנהו בעין פקדון נינהו.

ולפי אותה שיטה אין לנו אלא לומר דתלמודא סבר השתא דדילמא רב סבר דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה ואילו רמי במנא דיש׳ לא היה צריך הקדמת מעות דקני במשיכה אבל משום דכייל ורמי במנא דגוי הוצרך להקדמת מעות וקונה בכסף.

וסבירא לן דהכי דרשינן לעמיתך בכסף או במשיכה הא הא לגוי בין בזו ובין בזו ומאן דאמר דרב סבר דגוי אינו קונה במשיכה עליו להביא ראיה דמהא ליכא למשמע מינה ואפי׳ תימא דאמימר נמי סבירא ליה דגוי אינו קונה אלא בחדא הא ל״ק דתלמודא מדחא דחי ואזיל השתא דחי הא דרב כדאמרן ולקמן פריך באנפי אחריני אזיל הכא מדחי ואזיל הכא מקשה באנפ׳ אחרינא. זו שיטת התלמוד ככל מקום וכל שכן לפי׳ שפירשו דאמימר נמי הכין סבירא ליה וכדעת הר״מבן ז״ל. ויש שמביאין ראיה מכאן דהגבהה בכליו של מוכר קונה ללוקח דהשתא מדין הגבהה אתינן עלה עד דאמרינן בסמוך ותקני ליה כליו ואפי׳ הכי אמרינן דאי כייל גוי במנא דיש׳ קני והדין אמת כדכתיבנא בפרק הספינה אבל אין זו ראיה דדילמא הכא לאו מנא דישראל מוכר קאמר אלא לכלי כשר שאין בו עכבת יין קרי מנא דישראל וכן דחה מורי הר״שבא נר״ו.

סוף סוף מכי מטי לאוירא דמנא קנייה יין וכן כו'. נראה ודאי דכלי מאי דאמרינן בתר הכי לאו לישנא דרב אשי הוא אלא שקלא וטריא דעבד תלמודא לפרושי האי דחויא דדחו ליה לר״א דהכי קאמרינן הכא במאי עסקי׳ בדכייל במנא דגו ואיכא עכבת יין אפומא דמנא ולית לן דרבן שמעון בן גמליאל והיינו דמשני בחד גוונא והדר משני בגוונא אחרינא דמעיקרא משמע לן בדמנח אחרינ׳ והדר אמרינן דאיכא עכבת יין הפומא דמנא ואפי׳ נקיט ליה בידיה. וזו שיטת התלמוד לסתום ולפרש הדברי׳ בפרט כדי להגדיל תורה ולבאר דינין וכן היה אומר מורי הר״א הלוי ז״ל.

הא דאמרינן דמכי מטי לאוירא דמנא קנייה והשתא הוה ס״ד דמדין הגבהה קאמרינן וכדמוכח בסמוך דאמרינן ולקני ליה כליו. ק״ל היאך קונה מדין הגבהה כי מטי לאוירא דמנא דהא לא עבד כלום ואין הגבהה קונה בשום מקום בלא שום מעשה או שקורא לה והיא באה שהוא כמשיכה או כההיא דפיל בחבלי זמורו׳ או כההיא דזיל טרוף הקן דלגבהו ואנן אמרינן דאי דנקיט ליה גוי בידיה הכי נמי ולא משמע דלתמר הא בדרך דחיה אדרבא אם איתא הוה ליה למימר ותסברא דהגבהה כזו קונה ויש לומר דכיון דאויר שסופו לנוח כמונח דמי ואילו נח חשיבה הגבהה ומעכשיו הוא מיישר הכלי יפה בענין שיבא היין לאוירו ולא ישפך לחוץ הא חשיב לן מעשה לקנות בו מדין הגבהה כנ״ל וצ״ת. והא דאמרינן יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא דמשמע דמכי מטי התם הוי יין נסך לאו משום גופו של כלי דההוא אין איסורו איסור הנאה אלא דמשמע לן דמנא דגוי דאמרינן היינו שהיה בו יין של גוי וכדפרישנא לעיל.

וקתני ליה כליו. פי׳ מכי מטי לאוירא כדאמרינן מעיקרא ותדע דאיצטריך לאוקומה בדאיכא עכבת יין הפומא דמנא וקשיא ליה להר״אבד ז״ל הא דאמרינן במסכת גטין שתי קופות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו וזרקו לה אף על פי שהגיע לאויר פנימית אינה מגורשת דהא לא נח ופרכינן וכי נח מאי הוי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ומתרץ לה בשאין לחיצונה שולים. אלמא אין אויר כלי קונה עד שינוח ותירץ דשאני גט דמידי דמנטר בעינן דומיא דידה ובאויר כלי לא מינטר שאין מחיצות כלי עשויות לשמור מאוירן אבל לענין קניה מדמטא לאויר כלי קנה ובגט נמי מדמטא לאויר חצר דמנטרא מגורשת כדאיתא התם עד כאן ואין חילוק זה נכון בעיני דמנא לן לחלק בין אויר כלי דגט לאויר כלי דקנין דבקנין נמי כליו מדין ידו או מדין חצרו אתא בא דהוי מידי דמנטר והנכון יותר דשאני התם דגופה חיצונה שלו ומבטל באויר פנימית לקלוט האויר לעצמו וכן פירשנוה שם בתוספות.

הכא במאי עסקי׳ דאיכ׳ עכבת יין הפומא דמנא דקמא קמא אינסיך ליה. פירוש דזמנין דאיכא הכי יש למדין מכאן דהשתא סבירא ליה דמעות קונות גם כן דאי לא כי מקדים ליה דינר מאי הוי אפילו תימה דמעות הלואה הם אצלו מכל מקום הרי הוא רוצה בקיומו של יין שהרי הגוי יכול לחזור בו עד שימדוד ויקנה במשיכה כדקיימא לן כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי׳ בסאה אחרונה וזו ככר דחה אותה מורי הר״שבא נר״ו שלא אמרו דכור בשלשים יכול לחזור בו אלא בשלא נתן מעות וכדפרישנא התם בס״ד.

הלוקח גרוטאות מן הגוים כו׳. עד ואי ס״ד משיכה קונה אמאי יחזיר והתם בבכורות פרכינן איפכא דמקשינן מסיפא למאן דאמר דמעות בגוי קונות דאם כן כיון שנטל מעות למה לי משך ומשמע דהמקשה גופיה סבר הכא והתם דהאי תנא סבר שאין הגוי קונה אלא בשתיהן ולעמיתך בחדא הא לגוי בשניהם דוקא ואזיל הכא פריך להאי מרישא ואזיל התם פריך להאי מסיפא וזו שיטת התלמוד במקומות הרבה וכן פירש הר״מבן ז״ל.

לדידי נמי אף על גב דהקדים ליה דינר לא פסק לא סמכה דעתיה.

ונראה דמאן דמותיב לה סבר דבמשיכה הוא דלא סמכה דעתיה אבל במעות סמכה דעתיה מכיון דהקדים זוזיה לוקח מקמי דלשקול מידי ומוכר נמי גמר ומקני בההיא הנאה. תא שמע דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בן נח נהרג על פחו׳ משוה פרוטה פר״שי ז״ל בן נח שגזל מישראל פחות משוה פרוט׳ אף על גב דגבי ישראל לאו ממונא הוא דקא מחליה עליה גבי גוי ממונא הוא ובני נח נצטוו על הגזל בסנהדרין ואזהרה שלהן זו היא מיתתן ואין צריכין התראה ולא נתן להשבון דלא מחייב לאהדורה לישראל דקא מחיל עליה עכ״ל ויש סתירה בלשונו לכאורה דמעיקרא כתב דגבי ישראל מחליה אבל גבי גוי ממונא הוא דילמא לא מחיל ישראל עליה והדר קאמר דלא מחייב לאהדוריה דקא מחיל עליה ויש לומר דהכי קאמר דגבי ישראל לאו ממונא הוא כלל ומשעת גזלה מחליה עליה ולא חשיב גזל כלל אבל לגבי גוי ממונא הוא דהנהו לא מחלי אהדדי וישראל נמי קפיד עליה למיחשביה גזל אלא דלבתר הכי מחיל עליה דלא לוקמיה בדינא עליה כנ״ל.

וק״ל ואמאי לא פרכינן מגזל דגוי ואפילו משוה פרוטה דתניא דנצטוו עליה. ויש לומר דאף על גב דתניא דנצטוו בכך לא קתני דנהרגין עליו ופלוגתא דאמוראי היא על איזה מהן נהרג כדאיתא התם ואף על גב דמסקנא היא דעל כלן נהרג הא דרבי יוחנן עדיפא לן דמפרשה כולה בהדיה ולא עוד אלא דלמאי דס״ד השתא מסתייעא קושיין מדקתני ואינו נתן להשבון דס״ד דהכי קאמר דלא מחייב לאהדוריה כדפי׳ ר״שי ז״ל דאלמא קנייה אלא דניחא לן למפרך מדקתני נהרג ותדע דכי דחינן לה בנהרג משום דצעריה לישראל אצטרכינן לשנויי סיפא דמאי לא נתן להשבון כנ״ל.

ולמאי דס״ד השתא הא דקאמר ולא נתן להשבון דוקא בהא דפחות משוה פרוטה אבל כי דחינן דאינו בתורת השבון קאמר על כל גזל קאי ואפילו שוה פרוטה וכן פר״שי ז״ל.

חכמי הצרפתים מפרשים ומדד האמור במשנה במדידת ישראל וקודם הגבהת הגוי או משיכתו ודבר זה יש בו תנאים ואלו הם:

פסק עמו דמים אע"פ שלא הקדימם ומדד ישראל לכליו של גוי האסור ואפילו יש יין נסך בשולי הכלי אם היה הכלי בחצרו של גוי מותר לכתחלה לעשות כן וליטול דמיו שהרי משהגיע לאויר כלי קנה הואיל ודעתו לקנותו מאחר שפסק הגוי ולא נעשה יין נסך עד שהגיע לקרקעיתו של כלי ואע"פ שמשהגיע קלוח ראשון נאסר הכל בנצוק קודם שיגיע לאויר הכלי יראה שאין נצוק לסתם יינן אוסר בהנאה ומה שאמרו בשמועה זו שמעת מינה נצוק חבור למי שגורס כן פירושו שמעת מינה נצוק חבור ליאסר בהנאה ודחאה שלא נאסר בהנאה וכן פרשוה חכמי האחרונים ומ"מ אם היתה טפת יין נסך בפי הכלי אסור לכתחלה שהרי נאסר קודם שיגיע לאויר כלי ויקנהו ואם לא היה יין בכלי של גוי מותר בכל ענין שהרי נודות הגוים ויין ישראל כנוס בתוכו מותר בהנאה:

היה הכלי בחצרו של ישראל אם היה מונח על הקרקע דמיו אסורין שכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח וכבר נעשה יין נסך כשהגיע לקרקעות הכלי ועדין לא קנאו ומ"מ אם היה הכלי בידו של גוי קנה לו אויר כליו ברשות לוקח מתורת הגבהה:

כל שנאסר במדידת ישראל מצד כליו של גוי דוקא לכתחלה הא דיעבד דמיו מותרין שאין סתם יינן אוסר תערבתו בהנאה אלא מוכרו כלו חוץ מדמי יין נסך שבו ומ"מ לכתחלה אסור מעתה המוכר יין לנכרי ורוצה למדוד בכליו האסור יקדים לו מעות ואם אין לו מעות ורוצה בהקפה ילונו משלו ויחזור ויקבל הימנו קודם שימדוד או יכשיר הכלי ויפרענו אחר מדידה קודם שיטלנו הגוי ויגע בו קודם משיכה או ישתדל מ"מ שיקנהו הגוי באחת מדרכי הקניות קודם שיעשה יין נסך ויש מערימין להשאיל רשותם ללוקח כדי להקנותו בכליו כלל הדברים כל שקנאו קודם שנעשה יין נסך מותר ליטול מעותיו ומעתה מה שאמרו רבים שאם נטל משכון עליו אסור מפני שלא קנה המשכון וכמו שאמרו במסכת קדושין ח' ב' מנה אין כאן משכון אין כאן ונמצא כשפורעו שפורעו דמי יין נסך אין זה כלום שאם קנאו הגוי קודם שיעשה יין נסך כבר נתחייב בדמיו ואף בלא משכון מותר ואם נעשה יין נסך קודם שקנאו אף המעות אסורין:

ויין הנמכר בחנות אין צריך פסק שהרי דמיו ידועים לפי המדה:

משיכה בגוי קונה הן גוי מגוי הן גוי מישראל הן ישראל מגוי גוי מישראל כמו שהוזכר במשנתנו גוי מגוי כמו שהוזכר בסוגיא זו בשמועת בן נח ישראל מגוי כמו שהתבאר מסוגיא זו בשמועת הלוקח גרוטאות וכשם שהמשיכה קונה לו כך הדין לשאר הקניות הדומות לה כגון הגבהה וכליו של לוקח אבל מעות נחלקו המפרשים אם קונין בגוי אם לאו ורוב מפרשים מסכימים שהמעות קונות בהם וכמו שיראה מסוגיא זו ומסוגית אתנן האמורה למעלה וכן יראה ממסכת קדושין פרק א' ומ"מ במסכת בכורות פרק שני יראה שאין המעות קונות בגוי ורוב מפרשים מסכימים לדחות אותה סוגיא ולפסוק שהמעות קונות בגוי כמו שנראה מכמה מקומות:

מה שפירשנו שאויר כלי קונה יש שואלין בה ממה שאמרו במסכת גטין בפרק הזורק שלענין גט אין אויר כלי קונה ותרצו שלענין גט למקום המשתמר אנו צריכין דומיא דידה ואויר כלי אינו מקום המשתמר שאין מחיצות כלי עשויות לשמור מאוירם אבל לענין קניה אף אויר כלי קונה ואף לענין אויר חצר כחציה כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שלענין שבת קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא ואף בתוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו טעם הדבר שכל עניני שבת ממשכן יצאו ואנו צריכין לעקירה והנחה לגמרי:

כבר ביארנו בפרק רביעי שהלוקח גרוטאות של כסף מן הגוים ונמצא בהן ע"ז אם משך ולא נתן מעות יחזור ויבטלנה הגוי ואח"כ יקחנה אם ירצה שאע"פ שמשיכה בגוי קונה מ"מ משיכה בטעות היא ואם נתן מעות ומשך יוליך לים המלח ואע"פ שהכל בטעות אין רשאי להחזירה וליטול מעותיו מפני שנראה כמוכר ע"ז מ"מ אם היה יודע בשעת המקח שיש שם ע"ז אין כאן מקח טעות והילכך כל שמשך אע"פ שלא נתן מעות יוליך לים המלח שמשיכה בגוי קונה וכן אף בנתן מעות ולא משך לשטה זו שכתבנו שאף המעות קונות בהם:

הקדמת מעות שכתבנו שעומדת לגוי במקום הגבהה או משיכה יש אומרים אפילו הקדמת דינר למכירת יין הרבה כדרך ערבון שקונה כנגד כלו לדעת קצת ואף לדעת האומר שאין קונה אלא כנגדו כמו שיתבאר במקומו לגבי גוי מיהא קונה שדרכם להעמיד מקחם בערבון ומביאים ראיה לדעת זה ממה שאמר כאן דאקדים ליה דינר כלומר ואפילו היה המקח כמה וי"מ שאין מלת דינר דוקא אלא שהקדים לו מעות כשיעור המקח ויש מעמידין אותה אף בשלא פסק ושנתן לו מעות הרבה לרווחא דמילתא וכנגד מה שפרשנו למעלה כמו שרמזנו שם:

בני נח נהרגים על שבע מצות וכבר ידעת שהגזלה אחת מהן ואף בפחות משוה פרוטה נהרגין עליה שממון הוא אצלם ואע"פ שהגזלה בעין ולא נשתנית שהרי מ"מ קנאה במשיכה וחייב להחזירה לבעליה אפילו היה הנגזל ישראל שאין פחות מפרוטה ממון אצלו וזה שאמר ולא נתן להשבון פרושו שאינו בתורת השבון להפקיע מיתתו בהשבתו שהרי נמחלת היא מאליה גזל אחד ובא אחר וגזלה ממנו דרך גזלה ולא דרך הצלה לבעליה אף הוא נהרג עליה:

בד"ה הב"ע דאיכא כו' דלא בטיל הס"ד ואח"כ מ"ה ואי ס"ד משיכה כו' כצ"ל:

בד"ה בן נח נהרג כו' ולא ניתן להישבון ודוקא ישראל כו' ורש"י פי' כו' משום דקם ליה כו' עכ"ל כך נראה מפירושו בפרק החולץ ועיין בתוס' בפרק הדר בזה וק"ל:

ד"ה הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין וכו'. ר"ל דמין במינו הוא וקסבר דלא בטל הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל ד"א ואי ס"ד משיכה בעובד כוכבים קונה וכו':

בא"ד וה"ק הכא ואי ס"ד משיכה לחוד קונה בלא מעות אמאי יחזיר והתם נמי ה"ק אי ס"ד מעות לחודייהו קונה ל"ל משך כצ"ל ודו"ק:

ד"ה בן נח נהרג וכו' ורש"י פירש משום דקים ליה בדרבה מיניה וכו' בעירובין דף ס"ב וביבמות דף ט"ו משמע מדברי רש"י כן אבל בשמעתא אינו כן בפירוש רש"י שלפנינו:

גמרא ת"ש דארחב"א אריו"ח ב"נ כו' ומסיק אלא ש"מ משיכה בעובד כוכבים קונה. הן לפמש"כ התוס' לעיל בד"ה רב אשי. ע"כ גם הוא מודה דלריו"ח משיכה בעובד כוכבים קונה ואיהו לא אמר אלא לרשב"ל. וא"כ מאי מקשה ומדייק ליה ממילתא דריו"ח ועי' בב"מ ובבכורות שהתוס' הרגישו בזה ועמש"כ שם בב"מ:

רש"י ד"ה עכבת יין. ומקמי דנימטי כו' מיתסר בההיא כו'. כצ"ל:

תד"ה ש"מ. וא"ת כו' ליקטפי קטופי כו'. לכאורה מ"מ ראש העליון שעדיין לא הגיע לאויר הכלי מיתסר בניצוק:

תד"ה הב"ע. תימה כו'. נראה דתמיהתם אזלא לשטת ר"ח לקמן (עג) ד"ה יין. וכוונת תירוצם דרב סבר גם בשאר איסורין מב"מ במשהו:

תד"ה ואי ס"ד (הא'). וי"ל דבין מקשה דהכא ובין מקשה דהתם כו'. כצ"ל:

בא"ד ומ"ט דמקשה לומר דבעינן תרתי. כצ"ל:

תד"ה ואי ס"ד (הב'). וקשה דהא ישראל נמי לא קנה כו'. אנכי תמה דגם גבי ישראל לא מתחייב עד שעשה מעשה קנין כדמוכח בסוגיא דכתובות (לא ב) ובב"ב (פו א) גבי הגונב כיס כו' היה מגרר ויוצא כו' דאי לא עביד משיכה דקני בה לא מתחייב בגניבה. ולכן עובד כוכבים נמי אי משיכה לא קניא גביה לא יתחייב ועל תירוצם קשה משם דהא התם חיסרו ואפ"ה אי לא הוי משיכה דקני בה בעלמא לא הוי מתחייב:

בא"ד וגם ממון העובד כוכבים לא נתרבה כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה הכא וכו' ההוא פורתא בס'. עיין לעיל דף נו ע"ב תוס' ד"ה אבל ולקמן דף עג ע"א תוס' ד"ה יין וחולין דף צז ע"א תוס' ד"ה אמר:

הלוקח גרוטאות וכו' עיין לעיל נ"ג ע"א אדעתא דגרוטאות זבין אדעתא דע"ז לא זבין ע"ש ולפ"ז אי באמת קודם שנותן המעות עיוני עיין ומצא ע"ז והגוי יודע עכשיו שיש בו ע"ז ומניח לישראל ליטלו א"כ בטיל ממילא ע"י המכירה להצורף הזה הקונה גרוטאות ומשו"ה לא ניחא לי' רבא בשינוי' דאביי מדלא עיוני עיין סביר וקיבל אדרבא נימא עיין ונתפרסם לשניהם שיש שם ע"ז ונתבטל כבר אלא אביי ס"ל כמ"ד התם דבצורף ישראל נמי פליגי והלכה כחכמים להחמיר אבל רבא ס"ל כמ"ד בצורף ישראל מודו רבנן ומשו"ה נלע"ד דפסק רמב"ם להקל וע"ש בר"ן דתמה על הרמב"ם בזה ולהנ"ל א"ש:

אלא מאי אית לן למימר פסק סמכא דעתי' וכו' כ' ריטב"א גם המקשן ידע כן אלא הוה ס"ל כיון שקדם לי' דינר סמכא דעתי' אפי' בלא פסק ותי' לן דז"א אפי' בקדם לי' דינר נמי בעי' פסק ונ"ל משו"ה אשמעי' דין דפסק כאן ולא במתני' דמס' ב"ב דף פ"ח ע"ב משום דהכא ע"כ בקדם לו דינר וקמ"ל אפ"ה בעי' פסק מכ"ש התם:

ב"נ נהרג על פחות מש"פ והיינו ב"נ מישראל כדמוכח מסיפא דאמר בא חברו נטלה המנו וכו' ומדסיפא ב"נ מב"נ ש"מ רישא ב"נ מישראל ונהי דהס"ד לא ידע מהסיפא עד דמייתי לי' אימא סיפא מ"מ הא כ' הראשונים ז"ל הא דפריך לר' אשי מדר' יוחנן אע"ג דרב אליבא דר"ל אמר למילתי' מ"מ הך מימרא דב"נ נהרג אפחות מש"פ הלכה פסוקה ורוחא בישראל הי' וא"כ כך הי' הלכה רוחא ופסוקה דב"נ מישראל נהרג אפחו' מש"פ כדמוכח לדידן מסיפא כך הלכה פסוקה מבחוץ ומשו"ה פריך בפשיטות אדרב אשי והיות כן לק"מ ק' תוס' דעירובין ס"ב ע"א אפירש"י דהתם ע"ש ועמ"ש רש"י סנהדרין נ"ז ע"א ד"ה צערא בשעתא מי לית לי' וכו' ע"ש יראה מזה דישראל מישראל אמרי' כל שישנו בהשבה ישנו בלא תגזל ופחות מש"פ דליתי' בהשבה דמחילה הוא ליתי' בלא תגזל משא"כ ב"נ מישראל אע"ג דליתי' בהשבה מ"מ חייב מיתה משום דוהשיב לא בב"נ כתי' וא"כ אפי' ליתא בהשבה מ"מ איתא בלא תגזל ע"ש ועיי' רמב"ם פ"א מגניבה משמע פחות מש"פ בישראל הוה כחצי שיעור שאסור מן התורה ולא משמע כן מתוס' חולין ל"ג ע"א סוף ד"ה אחד נכרי וכו' ע"ש:

מדמשכיה עובד כוכבים. במדה קנייה ואע''ג דלא יהב זוזי והוו להו זוזי הלואה גביה מקמי דניהוי יין נסך דהא לא הוי נסך עד שנגע ביה ואפי' אי לא שקלי זוזי מינייהו שפיר דמי: במנא דעובד כוכבים. דיין שבכלי אוסרו והוי יין נסך מקמי משיכה: מדמטי לאוירא דמנא. דעובד כוכבים קנייה עובד כוכבים בהגבהה: שמעת מיניה כו'. ואנן איבעויי איבעיא לן בהמוכר את הספינה (ב''ב דף פה:): עכבת יין. אוגנים יש בכליו של עובד כוכבים שמתעכב היין על פיו כטיפה או כשני טיפין מקמי דנימטי חמרא דישראל באוירא דמנא דעובד כוכבים ומיתסר בההיא טיפת יין שעל פיו: דכוזנתא. פך קטנה מחבית כדאמר במועד קטן (דף יב.) זופתין כוזנתא ואין זופתין חביתא במועד: כמאן. הא דאמר רב למישקל דמי ברישא מקמי דניתסר בההיא עכבה: דלא כרבן שמעון ב''ג. דקתני מתני' יין נסך שנפל לבור כולו אסור רשב''ג אומר ימכר כולו לעובדי כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו אלמא משום תערובת יין נסך לא מיתסר בהנאה חמרא דישראל ואנן קים לן כל מקום ששנה רבן שמעון במשנתנו הלכה כמותו: מידי הוא טעמא אלא לרב. הך קושיא למאן רמיית ליה אלא לרב דאמר לסבוייתא למישקל דמי ברישא לדידיה לא תירמיה דאיהו אמר בהדיא דאין הלכה כרבן שמעון: אלא בחבית שנתערב בחביות אחרות. דשקיל חד מינייהו ושדי לנהר ואינך שרו בהנאה: אבל לא יין ביין. דכי נתערב יין נסך ביין כשר כולו אסור ואי קשיא אביי ורבא היכי מיתרצי אתקפתיה דאמימר הא אינהו הוו קשישי מיניה טובא לא תיקשי דהא במסכת בכורות (דף יג:) תרצינהו אביי ורבא להנך שינויי אליבא דרבי יוחנן דאליביה קאמר אמימר לשמעתיה וקבעוה בעלי תלמוד כאן אמילתיה דאמימר: גרוטאות. שברי כספים: יחזיר. דלא קנייה ולא מיחייב לבערה: יוליך לים המלח. דכיון דלא מצי לאהדוריה ולמשקל דמי: מקח טעות. הויא משיכה בטעות דלאו אדעתא דעבודת כוכבים זבן: סיפא לאו מקח טעות. בתמיה ואע''ג דיהיב דמי לישקלינהו: מיחזי כעבודת כוכבים. לכי הדר שקל זוזי מיחזי כמאן דמזבן לעבודת כוכבים דמי: פסק עד שלא מדד דמיו מותרין. דכי מדד קניה עובד כוכבים במשיכה וקמו זוזי בהלואה גביה יין נסך לא הוי עד דנגע ביה: שהקדים לו דינר. שנתן לו מעותיו קודם לכן: שהקדים לו. ונתן לו מעות יותר מכדי דמי היין עד שיפסוק הדמים יחזיר לו ישראל את המותר: אמאי דמיו אסורין: ולדידך דאמרת. טעמא דרישא משום דמשיכה קונה סיפא נמי אמאי דמיו אסורין: סמכא דעתיה. למקני במשיכה: לא פסק. קודם משיכה לא סמכא דעתיה למקנייה במשיכה שמא ירבה לו בדמיו: בן נח. שגזל את ישראל פחות משוה פרוטה אע''ג דגבי ישראל לאו ממונא הוא דמחלי עליה גבי עובד כוכבים ממונא הוא ובן נח נצטוה על הגזל בסנהדרין (דף נו.) ואזהרה שלהן זו היא מיתתן ואין צריכין התראה:

ישראל והמעות שביד ישראל נעשו למפרע דמי יין נסך ואין לומר שהעובדי כוכבים היו נותנין להם המעות במתנה דאטו בשופטני עסיקינן ואור''י שבשעת נתינת הדמים היו אומרים להם העובדי כוכבים אנו מקנים לכם המעות מעכשיו והיין יהיה שלנו מעכשיו והעובדי כוכבים היו מאמינים אותם בטוב ולא היו יראים פן יגזלו ואע''פ שלא בא לידם עדיין א''נ י''ל דסבר האי דדחי דקניא משיכה או מעות בעובד כוכבים ודריש הכי לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים או בהא או בהא ולית ליה הא דאמר בבכורות (דף יג.) מדישראל בחדא עובד כוכבים נמי בחדא וא''ת ולמה לא למדם להדיח כלי העובדי כוכבים או למדוד בכלי ישראל וי''ל דבכך יש לטעות כמה פעמים אבל בלקיחת מעות קודם לא יבא לטעות כיון שהיה מנהגם כן: שמע מינה נצוק חבור. וא''ת ולימא להו רב לסבוייתא ליקטפי קטופי ובכי האי גוונא שרי גם אי נצוק חבור כדקאמר לקמן (דף עב:) וי''ל לפי שהיו מוכרים יין הרבה היה להם טורח גדול לקטף: הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין אפומא דכוזנתא. תימה ליבטיל ההוא פורתא בס' י''ל דמין במינו הוא וקסבר דלא בטיל: ואי ס''ד משיכה בעובד כוכבים קונה אמאי יחזיר. וא''ת ואלא מאי מעות קונות א''כ אימא סיפא אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ולמ''ל משך כיון דמעות קונות דכי האי גוונא פריך בבכורות (שם.) ואי ס''ד מעות קונות למ''ל משך וי''ל דבין מקשה הכא ובין מקשה התם בעי למימר דבעינן בעובד כוכבים תרתי משיכה וכסף וה''ק הכא ואי ס''ד משיכה לחודה קונה בלא מעות אמאי יחזיר והתם נמי ה''ק אי ס''ד מעות לחודייהו קונה (אמאי יחזיר) וא''ת ומ''ט דמקשה דבעינן לומר תרתי וי''ל משום דדריש לעמיתך בחדא במשיכה או בכסף לכל חד כדאית ליה ולעובד כוכבים עד דאיכא תרתי משיכה וכסף: מידי הוא טעמא אלא לרב כו'. וא''ת קשיא דרב אדרב דהכא מוקי אליבא דרב דמשיכה קונה בעובד כוכבים ובפ' הזהב (ב''מ דף מח. ושם) משמע דס''ל כרשב''ל דמשיכה קונה בישראל ולא בעובד כוכבים גבי ההיא דמייתי התם נתנה לבלן ואמר רב עלה דוקא בלן דלא מיחסרא משיכה אבל ספר לא מעל עד דמשיך אלמא קסבר דמשיכה קונה בישראל א''כ אינה קונה בעובד כוכבים ומינה מסייע התם לרשב''ל וא''כ קשה דרב אדרב מיהו יש ספרים דגרסי לעיל אמר רבא לסבוייתא אבל ל''נ מדאמר הכא מידי הוא טעמא אלא לרב האמר רב הלכה כו' דע''כ היינו רב דאמר לקמן סוף פירקא הכי מדמייתי ר' יוחנן אבתריה וא''כ לעיל נמי בעובדא דסבוייתא גרסינן רב ולא רבא וקשה דרב אדרב וי''ל דההוא דבלן מיירי לבלן עובד כוכבים ולכך קאמר רב דוקא בלן אבל ספר עובד כוכבים לא עד דמשיך דמשיכה בעובד כוכבים קונה כדאמר רב הכא והכי נמי צריך לאוקמי לרבי יוחנן דהתם כדפי' שם ותלמודא דמייתי נמי סייעתא לרשב''ל התם פ' הזהב (שם) היינו לפי הפשט דמשמע דמיירי בישראל: בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה. ובן נח מצווה על הגזל ואזהרתן זו מיתתן ולא ניתן להשבון ודוקא ישראל דבר מחילה הוא אבל עובד כוכבים לאו בר מחילה הוא ורש''י פי' דלא ניתן להשבון משום דקם ליה בדרבה מיניה ולא נראה דא''כ לא יתחייב עובד כוכבים לשלם גזלו בשום ענין: ואי ס''ד משיכה בעובד כוכבים אינה קונה אמאי נהרג. (פי') הא לא קניה וכל היכא דאיתיה ברשותיה דישראל הוא וקשה דהא ישראל נמי לא קנה הגזילה להיות שלו ואפ''ה קנייה להתחייב באונסין החיוב דשייך ביה וה''נ יש לנו לומר בבן נח שקנאו להתחייב בה מיתה דהיינו החיוב דשייך בה וי''ל דודאי. אי גזל שוה פרוטה דהוי ממונא לגבי ישראל וחיסרו אית לן למימר כדפי' אבל פחות משוה פרוטה שלא חיסר הישראל דלאו ממונא הוא וגם ממון העובד כוכבים לא נתרבה שהרי לא קנאה משום הכי פריך אמאי נהרג ומשני צערא דישראל [ועי' תוס' עירובין סב. ד''ה בן נח וכו' ביתר ביאור]:

דף עא - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד