עבודה זרה עא ע"א

דף עא - א

מבואר במשנה, שבשעת מלחמה אין פנאי לגויים הנכנסים לעיר לנסך את היין.

גמרא:

מקשה הגמרא: ורמינהי, הלא שנינו במסכת כתובות (כז' א'), "עיר שכבשוה כרקום [חיל הצר על העיר לכובשה], חוששים שמא אנסו הלוחמים את נשות העיר, ולכן כל כהנות ^[230] שנמצאו בתוכה פסולות. כיון שאשת כהן נאסרת לבעלה אפילו אם נבעלה באונס ^[231] ". על כל פנים מבואר, שיש להם זמן לבעול, ^[232] ואם כן מדוע אין אנו חוששים שמא ניסכו את היין?

מתרצת הגמרא: אמר רב מרי: לנסך, כיון שיצרם אינו תוקפם כל כך, אין פנאי. אך לבעול, שיצרם תוקפם מאד, יש פנאי. ^{[233] [234]}

מתניתין:

פתיחה:

כבר התבאר בריש פרקין, שיין נסך תופס דמיו. היינו ששכר עבודה ביין נסך, או דמי יין נסך אסורים בהנאה כיין נסך עצמו. משנתינו דנה באיזה מקרים מותר להנות מדמי יין נסך.

האומנין של ישראל [בעלי מלאכה יהודים], שעשו מלאכה עבור עובד כוכבים, ושלח להם העובד כוכבים חבית של יין נסך בשכרן, ^[235] מותר להם לומר לגוי, אין אנו רוצים חבית יין, תן לנו את דמיה. ואין הדמים הללו נחשבים דמי יין נסך. כיון שהם עדיין לא קיבלו ממנו את היין, והגוי חייב להם תמורת מלאכתם דמים ולא יין. נמצא שהדמים הם דמי מלאכתם, ולא דמי היין. ^[236]

אך, משנכנסה החבית לרשותן, ^[237] אסור להם לומר לגוי, קח את החבית ותן לנו את דמיה, כיון שכבר זכו בה, ובכגון דא הדמים שיקבלו בעדה הם דמי יין נסך ולא שכר מלאכתם. ודמי יין נסך אסורים בהנאה.:

גמרא:

הגמרא דנה באופנים נוספים שמותר להנות מדמי יין נסך: אמר רב יהודה אמר רב: אם הטיל המלך מס על היין, והיהודי חפץ שהגוי יפרע עבורו את המס, והוא יתן לו דמים תמורתו, מותר לאדם לומר לעובד כוכבים, צא והפס עלי מנת המלך. ^[238]

ואף על פי שהגוי נותן לשליח המלך יין נסך, והיהודי פורע לו מעות בתמורה, אין הדבר נחשב כאילו היהודי שלח את הגוי לפרוע את חובו ביין נסך, כיון שהגוי אינו חייב לתת למוכס יין, ויכול לפרוע לו דמים.

מקשה הגמרא: מיתיבי, שנינו בברייתא, "אל יאמר אדם לעובד כוכבים, עול תחתי [הכנס במקומי] לעוצר [לשוטר], אבל אומר לו מלטני מן העוצר".

כלומר, מי שהיה חייב יין למוכס, אל יאמר לגוי "פרע לו במקומי", כיון שלשון זו משמעה שממנה אותו לשליח על מנת לפרוע חובו, ונמצא שפרע את חובו ביין נסך.

אבל מותר לומר לו "לך ופייס את השוטר במה שתוכל". ואז, אפילו אם יתן לו יין, אינו כשלוחו, ומותר.

סברה הגמרא, שלשון "צא והפס עלי מנת המלך", דינה כלשון "עול תחתי לעוצר", ואם כן קשה, מדוע רב התיר לומר כך?

אמר ליה רב, "עול תחתי לעוצר" קאמרת?! וכי מקשה אתה לי מלשון "עול תחתי לעוצר"?!

הא לא דמיא אלא להא, "אבל אומר לו, מלטני מן העוצר"!

כלומר, לשון "צא והפס עלי מנת המלך", אינה כ"עול תחתי לעוצר", אלא כ"מלטני מן העוצר".

כיון שהגוי אינו חייב לפרוע למלך יין אלא דמים. ואם כן כשפרע לו יין אינו שליח של היהודי, אלא מדעתו עשה כך.: ^[239]

מתניתין:

משנתינו תביא אופנים נוספים בהם יש להתיר או לאסור הנאה מדמי יין נסך.

יהודי המוכר יינו לעובד כוכבים, ופסק [סיכם עם הגוי מהו מחיר היין] עד שלא מדד [קודם שמדד לו את היין], דמיו מותרין. כיון שאין היין נאסר עד שיגע בו הגוי, וכאן הגוי זכה ביין לפני שנגע בו, [או על ידי משיכתו, ^[240] או על ידי הקדמת מעות, כמו שיבואר בגמרא], ונמצא חייב לישראל דמי יין של היתר.

אך אם מדד לגוי את היין עד שלא פסק [לפני שסיכמו ביניהם את מחירו], דמיו אסורין בהנאה ליהודי.

כיון שהגוי אינו סומך דעתו לקנות את היין עד שידע את מחירו, הלכך, כשנגע ביין ועשאו יין נסך עדיין היה יינו של ישראל, וכשבא הגוי לשלם לו אחר כך, הוי דמי יין נסך, ואסורים בהנאה כיין נסך.:

גמרא:

במשנה מבואר, שאם פסק לגוי את דמי היין, ואחר כך מדד לו את היין, דמיו מותרים. כיון שהגוי כבר זכה ביין קודם שהספיק לנסכו, ונמצא שחייב לו דמי יין של היתר.

הגמרא דנה, באיזה קנין זכה הגוי ביין.

אמר אמימר, משיכה בעובד כוכבים, קונה. כלומר, אם רצה למכור חפץ לגוי, ומשך הגוי את החפץ, קנה, אפילו אם עדיין לא שילם לו את דמיו. וכן לקנות חפץ מגוי, סגי במשיכה, ואין צריך לשלם לו דמיו. ^[241]

תדע שכך המנהג אצל הגויים, דהני פרסאי, משדרי פרדשני להדדי [מנהג הפרסיים היה לשגר מתנות אחד לשני], ולא הדרי בהו [ואינם חוזרים בהם], ואפילו שעדיין לא נטלו מעות בתמורה, כיון שקנו במשיכה. ^[242]

רב אשי אמר, לעולם אימא לך משיכה בעובד כוכבים אינה קונה. אלא רק כשיתן לו מעות קנה.

ואין להוכיח ממנהג הפרסיים, כיון דהאי דלא הדרי בהו, אינו משום קנין משיכה, אלא משום דרמות רוחא הוא דנקיטא להו [נחשב אצלם כגסות הרוח לבטל את המקח אחר משיכה].

אמר רב אשי, מנא אמינא לה [מנין למדתי שמשיכה אינה קונה בגוי]? מדאמר להו רב להנהו סבויתא [מוכרי יין], כי כייליתו חמרא לעובדי כוכבים, שקלו זוזי מינייהו והדר כיילן להו. [כאשר אתם מוזגים יין לכלי הגויים, ראשית טלו מהם את התשלום, ואחר כך מזגו את היין לכליהם].

ואי לא נקיטו בהדייהו זוזי, אוזיפונהו, והדר שקילו מינייהו. כי היכי דתיהוי הלואה גבייהו. [ואם לא הביאו עמהם מעות, הלוו להם, ואחר כך טלו מעות הללו מהם. כדי שהתשלום עבור היין יהיה כהלואה, ולא כדמי היין].

דאי לא עבדיתו הכי, כי קא הוי יין נסך, ברשותייכו קא הוי. וכי שקילתו, דמי יין נסך קא שקילתו. [ואם לא תעשו כך, אסור לכם להנות מדמי היין, כיון שהיין הפך להיות יין נסך בעודו שלכם, ונמצא שנהניתם מדמי יין נסך]. עד כאן דברי רב.

מתני': האומנין ישראל ששיגר להם גוי חבית של יין וכו'. יש מי שפירש שאומנין אלו עושין מלאכה אצל גוי ולא פסקו עמהם שכר, אלא שבסוף מלאכתם שיגר להם חבית של יין שוה י' דינרין, ומשום הכי הוא מותר שאין כאן שום צד איסור, שהרי הם לא אמרו לו למכרה. אבל משנכנסה ברשותם, כלומר שזכו בה, אסור, שהרי דמי יין נסך עומדין ונוטלין. והראב"ד ז"ל פירש שהם עושין מלאכה אצל ישראל אחר, ואותו ישראל אמר לגוי צא ופרעם תחתי, והלך הוא ושגר להם חבית יין בשכרם. ופירוש זה נראה עיקר, משום דאתי שפיר מאי דאמר עלה בגמרא רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא והפס עלי מנת המלך, כי דברי רב יהודה אמר רב דומין למשנתינו, אבל לפי הפירוש הראשון אין עסק לדברי רב במשנתינו זאת.

גמרא: אמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא והפס עלי מנת [המלך]. פירש הראב״ד ז״ל שכל אחד נותן חומש פירותיו ויינו למלך, וזה אומר לגוי שיפייס את המלך ממנתו, ואמר רב שזה מותר, ואף על פי שגוי זה פורע את המלך ביין נסך וישראל זה חוזר ופורע את הגוי לא חשבי ליה כפורע דמי יין נסך, ומשום הכי פרכינן ליה מהא דתניא, לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לאוצר, דכיון שהוא חייב לתת יין לאוצר המלך וגוי זה פורע המלך ממצות של ישראל, כי הדר פרע ליה ישראל לגוי דמי יין נסך קא פרע, ואסיקנא הא לא דמיא אלא להא אבל מותר לומר לו מלטני מן האוצר, כלומר (שלקחו) [שלחו] מעלי בכל ענין שתרצה, והילכך כשחוזר ופורע לו לבסוף לאו דמי היין פורע לו, והפס עלי מנת המלך להא דמיא, דהא לא אמר ליה לפרוע את המלך את חובו ביין אלא שיפייסנו בכל מה שיוכל.
ואיכא למידק דהכא משמע דאם אמר לו פול תחתי מיהא אסור, ואלו בריש פרקין (עבודה זרה סג, ב) גבי אמר לפועליו ולחמריו צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום יין נסך, אסיק רב אשי דוקא כשנשא ונתן ביד היין לפועליו, ורב פפא אוקמה בשהקדים לו דינר, הא לאו הכי מותר ולא חיישינן לפריעת הדמים, ואף על גב דהתם כפול תחתי דמי, שהרי הוא חייב לתת להם יין דהא אמר להם (טלו) [צאו] ושתו, והחנוני והפועלים גוים, ואף על פי כן מותר אלא אם כן הקדים לו דינר כאוקימתא דרב (אשי) [פפא]. ותירץ הראב״ד ז״ל דהתם היינו טעמא משום דאין היין בעולם בשעת פרעון שכבר שתוהו, [ואינו] נתפס על המעות בשעת פרעון, אבל הכא הרי היין עומד באוצר המלך בשעה שהוא פורע לגוי, והלכך חאיל איסורא אמעות המיוחדים לפרעון תחתיו. וקשיא לי לפירוש זה, דאם כן אדאוקמה רב פפא התם בשהקדים לו דינר ורב אשי בשנשא ונתן ביד, וקשיא להו צאו ואני פורע, ואני מחשב מיבעי ליה, צאו ושתו טלו ושתו מיבעי ליה, ואצטריכו לדחוקי ולומר תני טלו ושתו תני ואני מחשב, ולוקמה בשפרע לו קודם ששתוהו כהשתא ולא תיקשי להו ולא מידי.
והרמב״ן נ״ר תירץ דהכא נמי מיירי בשהקדים לו דינר ואמר לו פול תחתי לאוצר ומשום הכי אסור. והביא ראיה מן הירושלמי שכך שנו ברייתא זו בפרק [ו] של דמאי ירושלמי (סה״ח) תני לא יאמר אדם לגוי הילך מאתים דינרים ושקול על ידי לאוצר, אבל אומר פרשני מן האוצר, אלמא משמע מגירסא זו ירושלמית דבשהקדים לו דינר מיירי. אי נמי יש לומר דהתם גבי פועלים אינו חייב לתת להם יין דוקא, שכן דרך בעל ליתן להם מעות כדי מזונות והם נוטלין, הילכך אין בלקיחתם יין על פיו שום איסור, אלא משום פריעת הדמים שהם נתפסין באיסור בשהקדים לו דינר לרב פפא או בשנשא ונתן ביד לרב אשי, דקני ליה לחמרא גופיה, אבל גבי מנת המלך שהוא חייב ליתן יין ממש, אף על פי שפעמים לוקח ממנו מעות, כשאומר לו פול תחתי משמע מה שאני חייב, וכי פרע גוי זה למלך יין נסך נמצא שזה פורע לו דמי יין נסך, אבל כשאמר לו מלטני מן האוצר לא אמר לו שיפרע למלך ביין אלא שימלטהו בכל מה שירצה, הילכך שרי.
ומקצת הגאונים זצ״ל יש שפירשו שהמלך כשיש לו יין הרבה הוא מצוה לאנשי המדינה ליקח ממנו בעל כרחם זה סאה וזה סאתים, וכותב על פלוני כך ועל פלוני כך וכך דמים,וכתבו על ישראל זה סאה או סאתים, ואמר לו לגוי פול תחתי לאוצר, כלומר שיקבלנו הוא בשבילו, הילכך אסור דהוה ליה כמוכר יין נסך, שהרי מכיון שכתבו מבית המלך עליו הרי הוא כשלו שהוא צריך לקבלו על כרחו. אבל אם אמר לו מלטני מן האוצר מותר, לפי שזה הולך ולוקחו לעצמו מן המלך כדי שלא יכופו את ישראל זה ללוקחו ולכתוב על עצמו כלום, וזה יותר נכון.

אמר אמימר משיכה בגוי קונה. אוקמוה בגמרא במסכת בכורות (יג, ב) להא דאמימר כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות בישראל ולא משיכה, ומדישראל קונה במעות גוי קונה במשיכה, דהכי דרשינן לעמיתך (ויקרא כה, יד) במעות, הא לגוי במשיכה, ורב אשי דאמר משיכה בגוי אינה קונה אתיא כר"ל דאמר דמשיכה קונה בישראל, והילכך מדלעמיתך במשיכה הא לגוי במעות. והכי שמעינן ליה לריש לקיש דאמר בבכורות (שם ע"א) דמעות קונות בגוי, והכין אמר התם: גוי שנתן מעות לישראל בבהמתו כדיניהם אף על פי שלא משך קנה, ולר' יוחנן ואמימר דאמרי במשיכה בגוי קונה דוקא משיכה אבל מעות לא, דומיא דעמיתך, מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא. ואם תאמר אם כן דאתיא הא דרב אשי דלא כרבי יוחנן, מאי קא מקשי ליה רבינו לרב אשי לקמן (עבודה זרה עא ע"ב) מהא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, לימא ליה אנא כריש לקיש סבירא לי דאמר משיכה בגוי אינה קונה. יש לומר דהכי קאמר, תא שמע מהא דאמר ר' חייא אמר ר' יוחנן, דקיימא לן הכי דהלכה פסוקה היא הא דר' חייא בר אבא.
ואי קשיא לך הא דאוקים אמימר להא דאמר להו [רב] לסבוותא אקדימו ושקולו זוזי מנייהו משום עכבת יין דאיכא אפומא דמנא דקמא קמא אינסיך ליה מיקמי דליקני ליה גוי, אם כן כיון דקיימא לן דלאמימר דאמר משיכה בגוי קנה, משיכה דוקא קאמר ולא מעות, כי קא מקדים ושקיל זוזי מינייהו מאי הוי, דכיון דאיכא עכבת יין אפומא דמנא אשתכח דמיקמי דליקני ליה גוי לחמרא ומיקמי דליקנו זוזי הוה ליה יין נסך, וכי קא זכי בהו ישראל בהנהו זוזי בדמי יין נסך קא זכי. יש לומר דאף על גב דמעות אינם קונות, התם כיון דאקדים ליה גוי דמי לאו למיהוי פקדון גביה יהבינהו ניהליה, אלא דליקנו להו מהשתא ולאפוקינהו יהבינהו ניהליה, והילכך משעה דיהבינהו ניהליה קני להו ממש על מנת דליתן ליה לבסוף יין, וכי קא יהיב ליה השתא יין לאו דמי יין נסך שקל השתא, והילכך שרי. והא דאמרינן לקמן (עבודה זרה עא ע"ב) דאפילו בשהקדים לו דינר כי לא פסק דמיו אסורים, התם הא דאמרינן טעמא בהדיא, משום דכי לא פסק לא סמכא דעתייהו, וכפקדון נינההו גביה עד דיהיב ליה חמרא, אבל הכא דסמכא דעתייהו, למקני להו ממש יהבינהו ניהליה.
ומיהו יש מקשים לפירוש זה דאם איתא דלאמימר דאמר משיכה בגוי קונה דוקא משיכה קאמר ולא מעות, כיון דקמא קמא אינסיך ליה, נהי דזוזי לא מתסרי מהאי טעמא דאמרן, מכל מקום אסור לעשות כן דהא רוצה בקיומו הוא, שהרי הגוי יכול לחזור בו עד שימכור לו כל המדה שפסק עמו, כדקיימא לן (ב"ב פו, ב) כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. ונראה לי דזו אינה קושיא, כיון דיהב מעות אדעתא דליקני להו ולאפוקינהו תו לא מצי למיהדר ביה במאי דמשך מיהא, דהא דאמרי רב ושמואל בכור בשלשים שיכול לחזור בו בסאה אחרונה, לא אמרו אלא בקניית משיכה לבד ובשלא נתן מעות, אבל בנתינת מעות לא, וכדאמרינן גבי עירבון דאפליגו ביה רב ור' יוחנן (ב"מ מח, ב), והלכתא כר' יוחנן דאמר כנגד כולו הוא קונה, ומכל מקום אפילו רב מודה דכנגדו מיהא קונה ואף על פי שהכל מכר אחד, והתם אף על גב דלא איפליגי אלא לענין מי שפרע, היינו משום דמעות אינם קונות במטלטלין קניה גמורה, אבל היכא דמשך, כל כמה דמשך קנה קניה גמורה כנגד מעות שנתן אליבא דרב, וכנגד כלו אליבא דר' יוחנן, והכא לא שנא, כן נראה לי.
ולדידי קשיא לי מאי קא מייתי ראיה רב אשי מרב, ומאי קא מהדר אמימר לפירוקה לדרב אליבא דידיה, דהא משמע דרב אית ליה כריש לקיש מדאמר התם בפרק הזהב (ב"מ מח, א) קרא ומתניתא מסייעו ליה לריש לקיש, ואין לומר שזו הלכה מקובלת בידם בפסק הלכה, דהא אוקימנא לה דלא כרבן שמעון בן גמליאל, ואנן כרבן שמעון בן גמליאל קיימא לן. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר שפירש דפלוגתא דאמימר דהכא לא מסיימא כמאן, דאמימר אמרה למילתיה לכולי עלמא, והכי קאמר אי מעות קונות דבר תורה לישראל דרשינן לעמיתך בכסף לגוי במשיכה,ואי משיכה מפורשת מן התורה דרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לגוי, וכמאן דאמר גזלו אסור, וכדאיתמר בבכורות (יג, ב) ורב אשי נמי לכולי עלמא אמרה למילתיה, דאפילו לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, הכי דרשינן דבין גוי בין ישראל במעות ולא במשיכה, וכל שכן לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה, דלדידיה דרשינן לעמיתך במשיכה אבל גוי בכסף. ומיהו הא דאמר אמימר לגוי במשיכה לאו במשיכה דוקא קאמר, אלא אף במשיכה קאמר והוא הדין למעות, דלא סבירא לן השתא הא דאיתמר התם בבכורות מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא, והילכך הא דדחינן אליבא דאמימר בהא דרב דמשיכה קונה סבירא ליה מעות נמי קונות נינהו, והילכך שרא להו בהקדמת המעות. ואם תאמר אכתי רוצה בקיומו שאם נשפך חייב לו. יש לומר כיון שמכר לו חבית זו וקנאה הגוי בכסף, אם נשפך כלו אינו משלם לו כלום, והילכך אינו אסור, דהא אפילו במדידה עצמה היה יכול לומר לגוי מדוד לעצמך. ומיהו ודאי רב כריש לקיש סבירא ליה כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ מח, א) קרא ומתניתא מסייעא ליה לריש לקיש, מדאמר רב בלן דוקא, ומאי דקא מייתי רב אשי סייעתא הכא מדרב משום דשמעינה לאמימר דאמר משיכה בגוי קונה כדאמרן. ומכל מקום קיימא לן דמשיכה בגוי קונה כדאמר ר' יוחנן הכא, וכיון דקיימא לן הכי, המוכר יינו לנכרי לא צריך לאקדומי ומשקל מניה דמי אלא כיון דמשכיה קנייה, יין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע ביה, ואי נמי כאיל ורמי למנא דגוי ואיכא עכבת יין אפומא דמנא, הא קיימא לן כרשב"ג (עד, א) דאפילו יין ביין בסתם יינם ימכר כל לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו. עוד כתב הרמב"ן נ"ר ותמהני על רבנו הגדול ז"ל שפסק כרב בספר המקח בשער י"א.
ומיהו תמיהא לי מאי דקאמר רבנו נ"ר דכיון דקיימא לן דמשיכה קונה לא צריך לאקדומי ומשקל דמי, ואי נמי איכא עכבת יין דהא קיימא לן כרשב"ג, דרשב"ג גופיה לא קאמר אלא בשנתערב ודיעבד, אבל לערובינהו לכתחלה ולזבוני חוץ מדמי יין נסך לא קאמר רשב"ג, והא דאקשינן הכא, כמאן דלא כרשב"ג, אמסקנא דמילתיה דרב מקשינן, דאיהו קאמר דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו ואסור, דמשמע אפילו דיעבד כמאן דלא כרשב"ג, אבל אנן ודאי אפילו כרשב"ג, אי איכא עכבת יין הכי אית לן למעבד דוקא, לאקדומי ולמשקל מנייהו דמי יין, הילכך לכתחלה משום חשש עכבת יין צריך לאקדומי ומשקל דמי כדאמר להו רב לסבוותא, דהא לאמימר דאוקי לדרב בדאיכא עכבת יין לאו דוקא בדאיכא קאמר, דרב ודאי לא הוה גבי סבוותא בשעת מדידה דלידע אי איכא עכבת יין או לא, אלא משום חששא דזימנין דאיכא עכבת יין קאמר, ומיהו (דודאי) [דברי] הגאון ז"ל שפסק בדיעבד דדמיו אסורין קשיא, כן נראה לי.

הא דאמר אמימר תדע דהני פרסאי משדרי פרדסני להדדי ולא הדרי בהו.קשיא לי דודאי הא דפליגי אמימר ורב אשי במשיכה בגוי אי קניא או לא, מדינא דאורייתא פליגי, כדמפרש לעיל (ד"ה אמר אמימר) דפליגי בלעמיתך דכתב רחמנא אי דרשינן לעמיתך בכסף וגוי במשיכה, [או לעמיתך במשיכה] ולגוי בכסף, ואם כן מאי איכפת לן במאי דנהיגי אינהו אי הדרי בהו אי לא. ותו כי יהיבי זוזי נמי מי הדרי בהו, אם כן ליקנו נמי בכסף מהאי טעמא, דהא כי יהבי זוזי נמי לא הדרי בהו, ואמימר במשיכה דוקא קאמר כמו שפירשנו למעלה (שם). ומיהו לפירוש הרמב"ן נ"ר (הו"ד לעיל ד"ה ולדידי) דפירש דאמימר אף במשיכה קאמר והוא הדין בכסף לא תיקשי לן הא. ומכל מקום אכתי תיקשי לן מאי קא מייתי ראיה ממאי דנהיגי אינהו אהדדי. ואפשר כי הפרסיים לא היו חוזרים בהם כי משדרי פרדסני, והיו חוזרין בהם כשנותנין המעות, וכל שאנו רואים אותם נוהגין כן ואפשר לנו לומר שהנהגתם מחמת הדין שנתנה להם התורה, יש לנו לומר שמחמת כך הם נוהגין כן, ואמר ליה רב אשי לא, דהנהגתם אינה ראיה על דין תורה דדילמא רמות רוחא הוא דנקיטא להו.

גמרא עיר שכבשוה כרכום כו׳. אמר רב מארי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי ודכותא בפ״ב דכתובות משנינן בה שנויא אחרינא משמיה דרבי יצחק בן אלעזר כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת ויש אומרין שלכך לא הביא התלמוד כאן אותו פירוק מפני שאינו הלכה ואינו נכון דהא אמוראי טובא שקלי וטרו ביה התם אבל הנכון דההוא פירוקא לא אתמר אלא לענין מתניתין דהתם ולמישרי בה בכרכום של מלכות אחרת אבל לענין יין נסך הכל מודים בדרב מארי דלעולם דלנסך אין פנאי לא שנא כרכום של אותה מלכות לא שנא בכרכום של מלכות אחרת ולכך לא הביאוה כאן וכדכתיבנא התם בארוכה בס״ד.

מתני׳ האומנין ישראל ששלח להם גוי חבית של יין נסך בשכרן עד שלא נכנסה ברשותן מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. פר״שי ז״ל דהא לא קנו לה והוא אינו חייב להם אלא מעות ותניא לעיל ישר׳ שנושה בגוי מנה מכר עבודה זרה והביא לו יין נסך והביא לו מותר ע״כ וק״ל דאדרבא כיון שהם אומרים לו תן לנו את דמיה הרי הם כאלו אומרין לו מכור אותה ותן לנו דמיה דקתני התם בסיפא שהוא אסור מפני שרוצין בקיומו ואם נפשך לומר דכיון שאין היין אפותיקי להם והוא אינו חייב להם אלא מעות לרישא דמכר והביא לו מדמינן לה הא פרישנא התם דלא שאני לן בין שהיה להם אפותיקי או שאין שם אפותיקי דסוף סוף רוצין הם בקיומו כשהרויחים לו זמן עד שימכרנה ועוד היכי לא פשטינן מהא מתניתא דדמי עבודה זרה ויין נסך ביד גוי מותרים ולא פרכינן מינה לאביי ולאותן אמוראים שהם סבורין בפ״ק דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרים לפי מה שפר״שי ז״ל שם לכך יש לפרש דהכא לא סוף דבר תן לנו את דמיה ממש אמרו לו אלא לומר שיתן להם שוויה לאלתר ואולי לא פסקו עמו שכר ועתה הודיעו לו שהם מתרצין בשוויה וכשתמצא לומר דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין אף דמיה ממש יכול ליתן להם כדברי רש״י ז״ל אם מכר ונתן להם לאלתר או אפילו לאחר זמן שלא ברצונם וכדכתיב׳ התם.

ואפשר כי לזה נתכוון ר״שי ז״ל ואף לפי׳ הר״אבד ז״ל שפירשו בשעשו מלאכה אצל ישראל ואותו ישראל אמר לגוי צא ופרעם והלך הוא ושגר להם חביות של יין כך יש לפרשה כמו שאמרנו אלא שיש לפי׳ ההוא סמך קצת ממה שהביאו בגמרא על משנתינו שמעתא דאומר לגוי צא והתפס עלי מנת המלך.

גמרא אמר רב יאודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא והתפס עלי מנת המלך. פי׳ ר״שי ז״ל מנת המלך ארנונא שהיו נותנין מתבואותיהם ובהמותיהם עישור למלך וישראל זה שחייב ליתן יין למלך מותר לומר לגוי הפס עמי ואף על גב דיהב גוי יין נסך וקא פרע מאסור הנאה כיון דהוה מצי לסלוקי לשלוחיה דמלכא בזוזי כי יהיב ליה גוי יין נסך שלוחיה דישראל הוא עד כאן ואמרינן דפול תחתי לאוצר המלך אסור דהאי לישנא משמע היה במקומי וכל מאי דיהיב גוי דמי כאילו יהביה ישראל דהא במקומו הוא והא דמיא למאי דאמרי׳ בסיפא אבל אומר לו מלטני מן האוצר דאפשר לסלוקי בזוזי הלכך לא הוי שלוחיה למיהב ליה יין ע״כ ונראה מדבריו ז״ל דבמקום שהחק קבוע בענין שאי אפשר לסלק במעות אל הממונה אסור לומר לו מלטני או תפס עלי אבל מדברי הר״אבד ז״ל ורבינו הר״מבן ז״ל נראה שאף בזה מות׳ דהא איהו לא סגדיה שליח כלל אלא שנסכם עמו שיפייס או יסלק את הדרך במה שיוכל ואפילו בדברים או פיוס וקבלנות הוא שקבל עליו וכן דעת רבותי וכן הדברים נראין ואיכא דקשיא ליה מההיא דתניא בריש פרקין שאם אמר לחמריו ופועליו צאו ושתו ואני פורע חושש להם משום יין נסך ואוקימנא בשנשא ונתן או שהקדים לו דינר לחנוני הא לאו הכי אף על פי שאמר לחנוני פול תחתי מותר דהתם נמי בפול תחתי דמי שהרי חייב להם מזונותי׳ ויש שתירצו דהכא במאי עסקינן כשהקדים לגוי מעות דהכי אמרינן בירושלמי לא יאמר אדם לגוי הילך מאתים זוז ושקול עלי לאוצר אבל אומר לו פרשני מן האוצר ואין תירוץ זה נכון בעיני כיון דבמתניתא דגמ׳ דילן לא הזכירו מעות ועוד דבלא מעות נמי הוי כשלוחו כשאומר פול תחתי כדפר״שי ז״ל והירושלמי אורחא דמילתא נקט אבל הנכון בזה מה שתירץ הר״מבן ז״ל דהתם אין בעל הבית חייב לתת לפועליו יין ממש אלא שיתן להם דמי מזונות והם יעשו כרצונם ויקחו בהם מה שירצו ולפיכך אין שם צד שליחות שיפרע חוב בנתינתו של חנוני באיסורי הנאה אלא שחשו לתפיסת איסור דמי יין נסך או דמי שביעית מעתה אפילו אמר לחנוני תן להם מזונות שאני חיי׳ להם אין כאן פול תחתי ליין נסך כלל אף על גב דיהיב להו יין נסך מה שאין כן בזו שהוא חייב לתת יין ממש למלך דאפילו אפשר לסלוקי בזוזי עיקר החיוב יין הוא וביין הוא נפטר הילכך כשאומר לגוי פול תחתי הרי מניחו במקומו וזה ברור וק״ל כי אמר ליה פול תחתי מאי הוי דהא אין שליחות לגוי כדאיירי בפרק איזהו נשך וכל שאין כאן שליחות מגרמיה הוא דעבד ויש לומר דכיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע לגוי דמי היין שנתן על פיו ובשליחותו הרי הוא כפורע חובו ביין נסך כנ״ל. ויש שפירשו הא דרב יאודה ודמתניתא שהמלך כשיש לו יין הרבה הוא מצוה לאנשי המדינה ליקח ממנו בעל כרחם כל אחד דבר ידוע כפי מה שהוא בדמים ידועים ואם אמר ישראל לגוי פול תחתי לאוצר כלומר שיקבל הוא מה שגזרו עליו לקבל הרי זה אסור שהרי כיון שכתבו עליו בבית המלך מדות ידועות מאותו היין הרי הוא כשלו ועליו לקבלו בעל כרחו והוי כאילו מוכרו לגוי ההוא שאמר לו פול תחתי אבל אם אמר לו מלטני מן האוצר מותר לפי שזה הולך ולקחו לעצמו וקבלנות הוא שקבל עליו כדרך שכתבנו לפירוש הראשון וגם הפי׳ הזה נכון וגם הירושלמי מתפרש יפה על הדרך הזה אבל לשון מנת המלך בעלמא אין רגילין לאומרו אלא על דרך הפירוש הראשון כדאיתא בבבא בתרא אלא שלשונות הרבה יש בתלמוד שפירושם מתחלף ושני הפירושים הללו דרך אחד להם בעיקר הדין ושניהם אמת ומצאתי בתשובה שאלה לרבינו הר״מבן ז״ל שדקדק מכאן דגוי דנושה בישראל אלף זוז ועליו לפרעם לו לזמן קבוע ובא ישראל אחר תוך הזמן ואמר לו תן לי ת״ק דינרי׳ מן החוב ההוא ואני אמלטך מן הגוי המלוה לזמנו שהוא מותר ואין כאן אגר נטר לי דהא קבלנות הוא שקבל עליו לסלק האריה ההוא מעליו במה שיוכל ואפילו בדברים ואין כאן הלואה וזהו גם כן מה שאמרו בירושלמי שאמרנו וכן לא יאמר אדם לחבירו הא לך מאתים זוז ושקול תחתי לאומנות המלך כלומר שהיתה עליו מלאכה לעשות למלך לזמן הגורן ששכר פעולת׳ ארבעמאות זוז והוא אומר לחברו הא לך מאתים זוז ופול תחתי לאומנות ההיא דהא הלואה ואגר נטר לי וכאותה שאמרו בפרק השוכר את הפועל שלא יאמר לו הילך דינר לעשות עמי לגורן ולגורן יפה סלע ושמ׳ מינה שאם אמר לו מלטני מן האומנות מותר דומיא דאידך דיין נסך דתני בהדה עד כאן תורף דבריו ז״ל וכן ראיתי לגדולי׳ עושים מעשה על פי התשובה הזאת וכן הדברים מוכרעין ממה שכתבנו בפרק איזהו נשך בס״ד ודוק.

מתני׳ המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרי׳ מדד עד שלא פסק דמיו אסורין ומסקינן בגמרא דגוי קונה במשיכה או בכליו ולא במעות ולעולם אין משיכה ולא שום קנין קונה אלא לאחר פסיקת דמים אלא במידי דקייצי דמיה הילכך כל שמדד לו בלא פסיקת דמים ונעשה יין נסך הרי הוא ברשות ישראל כדמעיקר׳ ואסור לו ליטול ממנו מעות ואף על פי שהקדימם לו דהוי ליה כיין נסך דישראל שהם אסורין אבל כשפסק דמים קודם מדידה הא קנייה גוי במשיכה או בהגבהה ומכי מטי לאוירא דמנא קניה וכי נגע ביה בתר הכין לדידיה נגע וישראל דמי היתרא נגע כל זמן שלא נגע בו גוי קודם שהגיע לאויר כליו ואפילו היה זה ברשותו של ישראל דהא קיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח כדפר״י בבבא בתרא וכל שכן היכא דנקיט ליה גוי בידיה דקנייה מדין הגבהה הילכך מותר לו ליטול דמיו מן הגוי גם לאחר מדידה וכל שכן אם לא נגע בו גוי לאחר שהיה בכליו עד שפרע לישראל דהא קיימא לן דנאדות הגוים וקנקניהם ויין יש׳ כנוס בהם אין אסורן איסור הנאה ואף על פי שהיה יין נסך בכליו של גוי דסוף סוף הא קיימא לן דיין ביין ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו וכל הדברים האלו בשמדדו ישראל אבל מדדו גוי לעצמו בזה יש לחלק דלמאן דאמר דכחו של גוי אוסר בהנאה ואפיל׳ מאי דלא נפקא לברא אם כן מיד שהתחיל גוי למדוד ולשפכו לכליו נאסר הכל מקמי דמטי לאוירא דמנא ודמיו אסורין אלא אם כן נתכוון לקנות בכליו של ישראל והגביה המדה קודם שישפוך ממנה דהא ודאי הגבהה בכליו של מוכר קונה היא ללוקח אפילו ברשות מוכר שהגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר ולמאן דאמר דכחו של גוי אינו אוסר לעולם אלא בשתיה גם בזה דמיו מותרין ואף עפ״י שמדד הגוי לעצמו עד שלא הגביה מדה לקנותה. וכן למאן דאמר דכחו של גוי אוסר בהנאה במאי דנפק לברא בלחוד כדברי רב ששת לקמן גם בזה דמיו מותרין ואפילו למאן דאמר נצוק חבור שאין נצוק אלא כתערובת והא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר יין ביין בסתם יינם ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו וכל שכן למאן דאמר דנצוק אינו חבור ודוק ולדידן הא ודאי הלכה כרב ששת ונראה שעל אחד מן הדרכים האלו סמכו ר״ח והר״אבד ז״ל שפירשו משנתינו אפילו בשמדדו גוי ומתוך דברינו אתה למד לדברי הכל כי מה ששנינו מדד עד שלא פסק דמיו אסורין שאין זה אלא בשנגע בו גוי הא אלו לא נגע בו גוי דמיו מותרין ואפילו היה היין בכליו של גוי אליבא דרבן שמעון בן גמליאל וכל שכן אם לא היה בו יין.

גמרא אמר אמימר משיכה בגוי קונה. פירוש משיכה לבדה בלא מתן מעות והכין נמי הלכתא לא שנא גוי לישראל ולא שנא גוי מגוי או גוי מישראל וכדמוכחא סוגין.

תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו. פר״שי ז״ל בלשון ראשון דורונות ויש שפירשו בתוס׳ דהני דורונות לאו לשם מתנה הן דאם כן פשיטא דמשיכה קונה במתנה לדברי הכל דאין כאן כסף לקנות בו ולא נחלקו אלא במקום שיש דמים אלא ששולחין אותם לשרי המלכות כדי שיפקחו בעסקיהם דהוה ליה כמכר ואין זה נכון דהא לקמן פשטינן לה לדאמימר מגזלו של גוי דקניה במשיכה והתם ליכא מעות ומכל מקום לשון פרדשני אינו לשון דורון אלא לשון שר כדאמרינן התם האי דשנא להוי דשנא להאי פרדשנא דאלמא דורון נקראת דשנא והשרים הנוטלין אותה נקראין פרדשני וקאמר שדרכן של פרסאי לתת דורונות לשרי המלכות לפקח על עסקיהם והם מאחרין לפקח אותם ואף על פי כן אינם חוזרין בהם וקא ס״ד דמדינה הוא דלא מצו הדרי בהו דהא קנו להו במשיכ׳ ואף על פי שלא פקחו עדין שהפקוח ההוא דמי הדורון שקבלו ואף על גב דאנן בדינא דאורייתא קיימינן מייתי אמימר מן המנהג שלהם כעין סמך דגמרי ומקנו במשיכה ור׳ אשי דחי לה דאפי׳ סמך ליכא דההו׳ משו׳ רמות רוחא הוא דעבדי ואיכא דמקשי ולמאי דס״ד דאמימר יקנו בכסף דהא לא סגיא דלא יהבי להו זוזי ואפילו הכי לא הדרו בהו ויש שפירשו דאמימר אף משיכה בגוי קונה קאמר והוא הדין לכסף וכן דעת רבי׳ הר״מבן ז״ל אבל אינו מתחויר.

והנכון בעיקר קושיין דכל היכא דיהבי להו כסף שכירות גופם הוא דחשיב ואין המעות נקנות אלא קונות ושכירות גופו דכ״ע בכסף דהא עבד כנעני וגוי נקנים בכסף אבל כשהדורון הוא של מטלטלין הדורון הוא הנקנה וכברירנא בריש פרקין גבי אתנן זונה כנ״ל.

רב אשי אמר משיכה בגוי אינה קונה. פי׳ אלא מעות לבדם ויש שפירשו דפלוגתא דאמימר ורב אשי בפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן שנחלקו בפרק הזהב גבי ישראל לחברו דרבי יוחנן סבר מעות קונות וריש לקיש סבר משיכה מפורשת מן התורה הילכך לרבי יוחנן דאמר מעות בישראל קונות גוי קונה במשיכה דדרשינן לעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה ולריש לקיש דאמר ישראל במשיכה גוי בכסף ואם תאמר אם כן היכי פרכינן לקמן לרב אשי מדרבי יוחנן דאמר בן נח נהרג על שוה פרוטה דהא רב אשי לית ליה דרבי יוחנן וכריש לקיש אמרה למילתיה ויש לומר דקים להו דההיא דרבי יוחנן הלכה היא וכולי עלמא מודו בה ומיהו אין פי׳ זה נכון חדא דהא לא אתמר התם והכא דתהוי הא כפלוגתא דהתם ועוד היכי מסתייע רב אשי ממאי דאמר רב להנהו סבוואתה דהא רב כריש לקיש סבירא ליה כדאמר התם קרא ומתני׳ מסייעי׳ לריש לקיש.

ועוד מנא לן הכרח דלהוי קנין גוי הפך קנין ישראל דילמא דרשינן בעמיתך בחדא הא לגוי בין בזו ובין בזו או בשתיהן דוקא ועוד דלמאן דאמר גזלו של גוי אסור אפשר לומר דקנין גוי וישראל שוין במטלטלין והאי לעמיתך נדרש להונאה לעמיתך אתה מחזיר הונאה ולא לגוי דהכי אמרינן התם בבכורות על הא דאמימר.

ולאמימר דאמר משיכה בגוי קונה הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן אלא אי סבר לה כריש לקיש לישראל במשיכה ולגוי במשיכה לעמיתך למה לי ופרקינן לעמיתך אתה מחזיר הונאה ואי אתה מחזיר הונאה לגוי ואמרי׳ הניחא אי סבר גזלו של גוי אסור אלא אי סבר גזלו של גוי מותר קרא למה לי השתא גזלו מותר הונאה מבעיא ואמרינן ע״כ כרבי יוחנן ס״ל פי׳ למאן דאמר גזלו של גוי מותר מעתה כל היכא דאמרת גזלו של גוי אסור שפיר יש לדון שיהא גוי וישראל דינן שוה כמטלטלין ואף על גב דשמעינן ליה לרב אשי כב״ק גזלו של גוי מותר דלמא ההיא לבתר דפשטינן הכא המסקנא דמשיכה בגוי קונה וק״ל נמי כרבי יוחנן דמעות בגוי קונות. ודרשינן לעמיתך לענין קנינם שאינו שוה ס״ל דגזלו של וגוי מותר אבל מעיקרא שהיה משוה אותם דריש לעמיתך האונאה וסבירא ליה דגזלו של גוי אסור כללו של דבר כיון דאפשר לדון כן אין לדון ולומר דתיהוי האי דהכא כפלוגתא דהתם ממש מדלא פרישנא בגמרא.

אמר רב אשי מנא אמינא לה מדאמר להו רב להנהו סבוואתה כו׳ עד ואי ס״ד משיכה בגוי קונה יין נסך לא הוי עד דנגע ביה. פי׳ יין נסך גמור דאסו׳ בהנאה לא הוי עד דנגע ביה דכלים של גוים ויין ישראל כנוס בהם מותר בהנאה ולא היה דרכן שיגע בו גוי אלא לאחר מדידה אבל לאחר מדידה נוגע בו לאלתר ומפני שאין משיכה קונה אלא מעות אי לא מקדמי למישקל זוזי קודם מדידה או לא זקפי להו מלוה על הגוי כי נגע ביה גוי והוה ליה יין נסך ברשותה דישראל נעשה יין נסך ואסור לקבל דמים אפי׳ מההוא גוי דנסכיה כיון דמדעתיה דישר׳ נסכיה ולא מבעיא אי פרע גוי בתר נגיעה לאלתר בעוד שהיין בעולם אלא אפלו זקפי להו במלוה ולא פרע אלא לבתר דשהי ליה אסור דהא לא אשנה הכא רב תקנת׳ אלא לאוזופי להו זוזי קודם מדידה ואף על גב דדכותא בפירות שביעית מותר ביין נסך אסור וכדכתיבנא בריש פרקין דשאני יין נסך דכל גרמא שלו אסור ולא גריעה הא מגרמא דעלמא.

המשנה החמישית והכונה בה להשלים ענין ביאור איסור הנאה של יין נסך והוא חוזר לענין החלק הראשון ואמר על זה אומנין ישראלים ששלח להם גוי חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה ואם משנכנסה ברשותם אסור אמר הר"ם כבר ידעת שהעקר ביין נסך אסור בהנאה ואסור למכרו:

אמר המאירי אומנים ישראלים ששלח להם נכרי חביות של יין נסך אם עד שלא באת לידם מותר לומר לו תן לנו את דמיה משבאת לידם אסור פירוש אמנין ישראלים שעושים מלאכה אצל נכרי או אצל ישראל והמחה ישראל אותם אצל נכרי לפרוע להם את שכרם ושלח להם נכרי זה חבית של יין נסך בשכרם עד שלא קבלוה ולא זכו בה רשאין לומר לו עד שאתה נותן לנו חבית זו ששוה סלע תן לנו את דמיה ר"ל סלע ואפילו לא פסק להם המשכירם שכר ידוע במעות שאלו כן אין ספק שהם רשאים לומר תן לנו דמים שהתנית אלא אף בלא פסק להם שכר בדמים וזה רשאי לפרעם במה שירצה עד שלא באת לידם מ"מ אומרים לו תן לנו את דמיה שאינם כמוכרים את היין הואיל ולא זכו בו אלא כאומרים אל תפרענו בדבר זה אלא בדמים ואם זכו בה אסור שהם כחוזרים ומוכרים לו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

מנהג ידוע אצלם בזמנים הקדומים שכלם היו נותנין מפירותיהם חומש לבית המלך וכן מיינם מותר לישראל לומר לגוי הרי יש לי חמש סאין יין ונמצא למלך בהם סאה והוא צריך לי ואיני מוצא ליקח בבקשה ממך שתפיס עלי מנת המלך ואני פורע לך שזה הלשון אינו אומר לו שיתן את יינו למלך עד שכשהוא פורעו נאמר שדמי יין נסך הוא פורע אלא כך הוא אומר התפייס עמו במה שתוכל ואפילו נתן הגוי מיינו למלך רשאי זה לפרעו דמי שוויו ולא עוד אלא אע"פ שאין הגוי הזה יכול לסלק את המלך אלא ביינו ושהחוק ידוע שכן הואיל ומ"מ אינו פורט לו שיפרע יין או שיהא במקומו מותר שמ"מ לפעמים מסלקין במעות כשיש להם די צרכם וכן אם אמר לו מלטני מן האוצר או הוציאני משעבוד זה וכן כל כיוצא בזה אבל אם אמר לו תן למלך מיינך אסור שהרי זה כפורע לו דמי יין נסך וכן אפילו אמר לו הכנס במקומי לדבר זה שהרי זה יין הוא חייב וכל שאומר לו הכנס במקומי הרי הוא כאומר לו פרעהו מיינך וכן ישראל ששכר פועלים והתנה לתת יין בשכרן אסור לומר לגוי פרעם במקומי אלא שיאמר הפס עלי מהם וכיוצא בזה ודברים אלו אף בשאין הגוי יכול לפייס המלך או הפועלים בדמים אלא ביין כמו שבארנו ויש בזו שטה אחרת לומר שאף בהפס עלי אסור אא"כ יכול לפייסו בדמים וכל שיכול לפייס בדמים אע"פ שנתן לו מיינו מותר ושמא תאמר א"כ אף בהיה במקומי למה נאסר והלא היה זה יכול לסלק בדמים הם משיבין שכל שאומרין לו היה במקומי כל מה שהגוי עושה בשליחותו הוא עושה וכשנתן לו יין בשליחותו נתן ומ"מ יראה לי כשטה ראשונה שמצד שאי אפשר לסלקו בדמים והוא צריך ליינו הוא צריך להשתדל עם הגוי שיפרע משלו ויפרע הוא לו בדמים יש שואלין והלא בכיוצא בזה התרנו למעלה בחמרים ופועלים שהוטלו מזונותיהם עליו שרשאי לומר לחנוני שיתן להם מאכל ומשקה ולא מצינו איסור אלא בהקדים לו דינר ובנשא ונתן ביד והרי דבר זה הוא כאומר היה במקומי ויין הוא חייב להם ואי אפשר לסלקם בלא יין תירצו גדולי המפרשים שטעם הדבר לשם מפני שכבר כלה האיסור בשעת הפרעון אבל בזו עדין היין באוצר ויש אומרים שאף זו שבכאן לא נאסרה אלא בהקדים להם דינר על דעת שיחשוב עמהם באחרונה וכן למדוה בתלמוד המערב במסכת דמאי פרק ששי שאמרו שם לא יאמר אדם לגוי הילך מאתים דינרין ושקול על ידי לאוצר אבל אומר לו פרשני מן האוצר ועיקר הדברים שהפועלים רשאי לסלקם במעות ואף כן המנהג במה שהותנה להם מן המזונות שאדם נותן להם פרוטות והולכין ואוכלין אבל מנת המלך שהם מכונים ליין כדי למלא את אוצרם אף בלא הקדמת דינר אסור על הדרך שביארנו:

מקצת גאונים כתבו דרך אחרת בענין הפס עלי מנת המלך שיוצאה לנו מדבריהם הוראה אחרת והוא שהם כתבו בביאור ענין זה שיש מקומות שיש למלך חק על בני מדינתם שכשיש להם תבואה הרבה או יין הרבה מוכרין אותם לבני מדינה על כרחם אע"פ שאינם צריכים לכך והם כותבים סאה לפלוני וסאתים לפלוני וכך וכך דמים עליו וכתבו על ישראל זה סאה בסלע ועל ישראל זה סאתים בשתים ויש לישראל לקבלו על כרחו והרי שהוא אסור למכרו ומתוך כך מותר לישראל לומר לגוי מלטני מן האוצר כלומר השתדל שלא יכתבו עלי וכל כיוצא בזה והרי מכתיב על עצמו חלקו של זה וישראל פורע הפסידא או משחידו כפי רצונו אבל אם אמר הכנס תחתי לשעבוד זה או היה במקומי הרי זה אסור שהרי זה כמוכר לו יין נסך:

המשנה הששית והכונה כענין מה שלפניה באסור הנאת יין נסך [והוא שאמר] המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין מדד עד שלא פסק דמיו אסורין אמר הר"ם ומעקרנו שמשיכה בגוים קונה כמו ישראל וכבר קדמו הפנים שבהם יתנסך בהם היין ביד גוי ובארנו גם כן בראשון מקדושין ובחמישי מבתרא דיני המשיכה ונבאר עקר זה כשיהיה היין ברשות הגוי וקנאו והוא לא יתנסך ואח"כ נעשה יין נסך דמיו מותרין וכשיהיה הגעתו ברשותו עם היותו יין נסך בשעה אחת כגון שימכור לו הישראל בידו דמיו אסורין וכ"ש כשנעשה יין נסך קודם שיקנהו ואם פסק עמו דמים סמכה דעתו וכשמדד לו הישראל בכלי ישראל ובא הכלי ברשות הגוי קנה במשיכה וזכה ישראל בדמים ולא ישוב יין נסך עד שיגע בו אח"כ וכשמדד לו עד שלא פסק ואפי' שנתן לו קודם קצת הדמים לא סמכה דעתו ולא יתקיים קנינו עד שיפסוק עמו ויפרע לו מה שנשאר מן הדמים וכבר נתנסך קודם לכן כשנגע בו וכאלו הודיענו בכאן זה הענין בלבד כלומר ואם משך הואיל ולא פסק עמו סמכה דעתו ולא נגמר לו קנין עד שיפרע הדמים וכבר קדם הנסוך וכשיפסוק הדמים וקבל הדמים ואפי' שמדד לו בידיו כל דמיו מותרין וכשלא יהיה אצל הגוים מעות מצויין ונתן לו המוכר דרך הלואה וחזר הגוי ונתן המעות בעינם לא על דרך לקנות ממנו בהם מותר:

אמר המאירי המוכר יינו לנכרי וכו' פירוש ישראל זה מכר יינו לנכרי והיה היין נתון בכלי של ישראל ומכר לו ממנו סאה או כור או כל מה שבכלי ופסק עמו כך וכך הסאה או הכור או כל מה שבכלי ואח"כ לקח הגוי הכלי שהיין בתוכו והגביהו או משכו ומדד לעצמו דמיו מותרין מכיון שפסק דעתו סומכת עליו ומתכוין לקנותו בהגבהתו או במשיכתו וקנאו בכך ועדין לא נעשה יין נסך אפילו בכלי מלא הואיל וישראל סמוך לו ונמצא כשמדד ועירה שהוא נעשה יין נסך אינו של ישראל וכבר נתחייב לו הגוי דמיו קודם שיעשה יין נסך אבל הגביה או משך ומדד לכליו ולא פסק דמיו אסורין שלא קנאו בהגבהה זו או במשיכה אחר שלא פסק שאינו מתכוין בהם לקנייה מפני שאין דעתו סומכת שמא לא יאותו זה לזה במחיר היין ונמצא כשמדד ר"ל כשעירה ונעשה יין נסך שלא קנאו הגוי עדין וכשנותן לו דמים אחר כן דמי יין נסך הם ומדד האמור בכאן ביאורו על הגוי וכן ביאורו אחר הגבהה או משיכה על הדרך שבארנו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה וכללו של דבר כל שקנאו הגוי ונתחייב בדמיו קודם שיעשה יין נסך דמיו מותרין וכל שנעשה יין נסך בשעה שקנאו ונתחייב בדמיו דמיו אסורין ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת ביאור ענין זה עם שאר דברים שנתגלגלו בה אלו הם:

מעות הרי הן אצל הגוי כהגבהה או משיכה והילכך כל שפסק והקדים לו דמים ומדד גוי לעצמו בלא הגבהה ומשיכה דמיו מותרין שהרי קנאו משעת מתן מעות ולא נעשה יין נסך עדין ויש אומרין אף בלא פסק הואיל והקדים לו הרבה כמו שיתבאר למטה:

יש מי שאומר שאין מעות קונות בגוי כמו שיתבאר ואף הם מודים שכל שפסק ונתן מעות על דעת שיוציאם נתנם ושיקנה את המעות מעכשו על מנת שיתן לו יין לבסוף ונמצא בשעה שנותן לו אינן דמי יין נסך וכשנותן לו יינו אינו נוטל מעות ושמא תאמר יאסר מצד שרוצה בקיומו שהרי הגוי יכול לחזור עד שימדוד לו כל מה שפסק הואיל ואין מעות קונות וכמו שאמרו כור בשלשים יכול לחזור בו אף בסאה אחרונה תירצו חכמי האחרונים שבמה שמדד מיהא אינו יכול לחזור ולא אמרו יכול לחזור אף בסאה אחרונה אלא בשלא הקדים לו מעות הא כל שהקדים מעות כל סאה שמשך קנה לדברי הכל וכן נראה לי שמאחר שנאסר יינו על ידו אינו יכול לחזור או שמא זו שבכאן בכור בשלשים סאה בסלע הוא שאינו יכול לחזור במה שמשך:

פיסקא המוכר יינו לנכרי וכ' סוף סוף מכי מטא אוירא דמנא דגוי קניא יי"נ לא הוי עד דמטי ארעיתא דמנא זו השיטה. מוכחת דאין הניצוק חיבור ליי"נ דא"כ משעה שהגיע ראש הקילוח לקרקעיתו של כלי נעשה יי"נ ואסר כל היין שבכלי של ישראל משום ניצוק ואמאי בעינן שיגיע כל היין לקרקעית כליו של גוי ומהכא מוכח דאויר כלי קני ובגטין בפ' הזורק אמרי' דאויר כלי אינו קונה עיין בקונטרסי במהדורא בתרא בפ' הזורק תירוץ הקושיא בהלכה הוא מלמעלה והיא מלמטה:

תוספות בד"ה הא לא דמיא כו' קא עביד ומ"ה שרי כו' שהישראל חייב למלך יין מ"מ שרי כו' כצ"ל:

בד"ה רב אשי כו' א"כ לעובד כוכבים במשיכה כדפי' כו' כצ"ל:

בד"ה שקולי זוזי כו' מיד שנגע בו כו' ומיד שנגע בו העובד כוכבים נעשה יי"נ ברשות ישראל כו' עכ"ל אין זה מדוקדק למאי דס"ל השתא דמשיכה קונה דודאי אין כאן בית מיחוש שיגע בו העובד כוכבים קודם המשיכה דא"כ במנא דישראל נמי ליתסר אבל במנא דעובד כוכבים אסור היינו משום דיין שבכלי אוסרו קודם משיכה וצ"ע:

ד"ה הא לא דמיא אלא לסיפא וכו' וא"כ כי נמי יהיב ליה עובד כוכבים יין לאוצר לאו שליחות דישראל קא עביד ומש"ה שרי וכו' כצ"ל:

ד"ה רב אשי אמר וכו' אלא ודאי סבר כר"י דמעות קונות בישראל א"כ לעובד כוכבים במשיכה כדפרישית כצ"ל:

במשנה משנכנסה לרשותן אסור. לכאורה ה"נ הטעם כדלקמן (בע"ב) בגמרא דמיתחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל וכפרש"י שם ומהרא"ש ל"מ כן:

רש"י (במשנה) ד"ה מותר לומר לו. ותניא לעיל כו'. נראה דמפרש תן לנו את דמיה היינו שימכרנה ויתן להם את הדמים. ומה שמדמהו הר"ן לאומר המתן כו' דאוסר שם. לפמש"כ התוס' שם לק"מ וע"ש בר"ן:

תד"ה הא. אבל אינו מצוה לו כו'. כצ"ל:

במשנה פסק עד שלא מדד דמיו מותרין. עתוי"ט שדעת הרמב"ם בשמדד בכליו של עובד כוכבים דמיו אסורין מפני תערובות עכבת יין שבכליו ושהראב"ד השיגו דהא קי"ל כרשב"ג. ובד"ה אסור קיים דעתו בדברי הר"ן בהא דמשפך דמתניתין דלקמן שכ' דאפי' לרשב"ג אינו אלא במפרש כו' ע"ש ותמה על הראב"ד והכ"מ. ודבריו אינן אלא דברי תימה. דבמדד בכליו של עובד כוכבים שיש בהם עכבת יין של העובד כוכבים לא קנה הישראל מעולם ההוא יין ולא בא ברשותו כלל והרי נשאר בידו של עובד כוכבים כשהיה ואינו מוכר לו אלא יינו שמודד ועדיף יותר ממפרש:

ורמינהו עיר שכבשו כרכום וכו' ק' תוס' צע"ג ותירוצם דוחק ולא ידעתי פתר דודאי לשון כבשו משמע שכבר נכבשה לפניהם ושקטה המלחמה ואז הכהנת אסורות וה"ה היין ובולשת שנכנסו משמע בכניסתן בתחלת המלחמה ואז אין פנאי לא לנסך ולא לבעול וצ"ע:

לבעול יש פנאי משום הרהור וק' מנדה י"ג ע"א דהא אחיזת אמה מידי דהרהור הוא וכן מצאתי שהקשה במחצית השקל סי' ג' ושם י"ל שאני רב יהודה דרב גוברי' ומ"מ משבת מ"א קשי' דמשמע דלכ"ע מותר להניח ידיו נגד פניו שלמטה וצ"ל לר"ח דמחלק בין אותו מלכות למלכות אחרת י"ל שיערו חז"ל שיעור ביעתותא דנהרא הוה כמלכות אחרת ולפ"ז לא כל גברי שוין ולא כל הנהרות שוי' משו"ה סתמו' הפוסקים ולא הביאו זה עמ"ש מג"א סס"י ג':

האומני' של ישראל מדלא אמר אומני' ישראלי' משמע כפי' דמייתי רשב"א שהאומני' הם אומני' של ישראל והמחה אותם אצל נכרי א' שישלם עבורו והוא שלח להם חבי' יי"נ ע"ש:

משנכנס לרשותן אסור צ"ע דמשנה שאינה צריכה היא ואולי הוה סד"א דהוה כמדד עד שלא פסק ומכ"ש להמפורשי' דמיירי שלא פסק עמהם ולא קצב שכר עיי' בר"ן מ"מ דחוק הוא והנה הר"ן פ' כל הצלמי' הקשה איך המגבי' ע"ז קנאה להיות ע"ז של ישראל שאינה בטלה במה יקנה איסורי הנאה ותי' כיון שאלו לא הגבי' הישראל הי' לה ביטול ביד גוי ע"כ יש בה קנין ע"ש ואמנם הכא ביי"נ משבא לרשות של אומני' במה קנאו יין שאסור בהנאה וצ"ל אה"נ לא קנאו אך מ"מ הגוי כבר נפטר מחובתו שהרי קבלו ממנו החבי' של יי"נ ואם שוב ישבר החבי' יפסדו וה"ל רוצה בקיומו עד שיתן להם דמי' ומשו"ה אסור וא"ש וא"כ טובא קמ"ל ומ"מ לא תיקשי תפשוט מהכא דרוצה בקיומו אסור גם בסתם יינם דאפי' איירי מתני' בסתם יינם מ"מ הא אפשר לדחוקי כמ"ש לעיל דקמ"ל בסיפא הא דמדד עד שלא פסק ואי משום הק' במאי יקנה הא יש פוסקים דשייך קנין באי' הנאה דלא כר"ן הנ"ל:

מלטני מן העוצר עיי' טי"ד סי' קל"ב מ"ש כיון שנכתב עליו בפנקס המלך הוה שלו עיי' ט"ז א"ח רס"י ת"מ. ועיי' פסחים וי"ו ע"א פלוגתת רש"י ותוס' לענין בהמת ארנונא:

המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד אי מיירי מתני' בישראל המודד א"כ חסר במתני' משיכת הנכרי ונגיעתו ע"כ יש מהראשונים מפרשים שהנכרי מודד וכ' הטור כשהגבי' הכלי טרם ששופך למדידה הרי קנאו בהגב' זו אבל המדידה עצמה שלא בכוונת קנין אינו קונה וכ"כ הש"ך סי' קל"ב סקכ"ה ע"ש והקשה משנה למלך פ"ד מהל' מכירה דהרי בזה פליגי הראב"ד ס"ל במדידה שלא לשם קנין אינו קונה וטור בח"מ סי' ר' ובש"ע שם סעי' ח' פליג וס"ל אפי' לא כיון לקנות במדידה מ"מ כיון שהגבי' או משך קנה א"כ סתר הטור את עצמו ובקצה"ח סי' רע"ה תי' דהא דמהני הגבה' שלא בכוונת קנין אע"ג דהוה כעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הן דלא קנה היינו משום דהתם אין דעת אחרת מקנה אבל הכא דעת המוכר להקנותו במדידתו אע"ג שהוא אינו מכוון לקנות קנה והנה דעת אחרת מקנה הוא מטעם [זכיה] וזכי' מטעם שליחות וא"כ הכא בשמעתין דבגוי איירי דאין שליחות וזכי' לגוי מודה הטור להראב"ד אלו דבריו ז"ל:

ודברי' הללו אין להם שחר הא דזכי' מטעם שליחות היינו כשמזכה לו ע"י אחר והאחר נעשה כשלוחו אבל הכא לאו מטעם שליחו' וזכי' אתאינן ולישנא בעלמא קאמרי' כיון שדעת המקנה רוצה בלב שלם שיקנה ועי"ז קונה אפי' בלא כוונה ומאי שליחות צריך לזה ומי הוא שלוחו:

תו הקשה התם קצה"ח על שיטת הראב"ד דסתר עצמו דהכא לית לי' הך דדעת אחרת מקנה מהני ובפ' חזקת מ"א ע"א גבי רב ענן שקל בידקא בארעי' כ' נימוק"י שם בשם הראב"ד סברא זו דהיכי דדעת אחרת מקנה קונה אפי' אין כוונתו לקנות וכ"כ חי' רשב"א גטין דף כ' ולפע"ד לק"מ הראב"ד לא אמרו אלא במתנה דומי' דרב ענן דזכות הוא לו אבל במכר מאן לימא לן דזכות הוא ללוקח שיקנה מיד שלא יכול לחזור בו משו"ה ס"ל להראב"ד דלא קנה אם מתכוון למדוד ולא לקנות והטור ס"ל כיון שעומד על המקח ורוצה הוא לקנות הוה שפיר זכות. והנה ס"פ או"ב מבואר להדי' דחוב הוא להלוקח אלא שצ"ל לדעת הטור התם בקונה בשר לאכול חוב הוא לו שאם לא ימציא לו לאכול ירויח ממונו ועיי' תוס' חולין קל"א ע"א ד"ה שאני וכו' וכן משמע מלשון רש"י שם ספאו"ב ד"ה חוב הוא לו להוציא הוצאות הפסד הוא לו עכ"ל ולפ"ז נתיישב היטב סתירת הטור התם בח"מ סי' ר' מיירי ממקח וממכר דרך משא ומתן י"ל זכות הוא ללוקח והוה כמו דעת אחרת מקנה אותו וקונה במדידה בלי כוונת קנין משא"כ בשמעתי' ובסי' קל"ב מדלא נקיט מילתי' בחביות יין ומודדו בקנה משמע דמיירי דומי' דהנהו סוביתא דשמעתין שלוקחי' לשתות דחוב הוא להוציא הוצאו' ולא מהני דעת המוכר המקנה ע"כ בעי' שיגביה המדה טרם שימדוד וק"ל:

דמיו אסורי' הקשה הרב"י הא לעיל נ"ט ע"ב אמר רב אשי שרי למישקל דמי מההוא נכרי ותי' ש"ך סי' קל"ב סקי"א דהכא כיון שעסקו בענין מכירה מקדם גרע טפי ע"ש ונראה מכ"ש דא"ש לרב אשי גופי' דמוקי משנתינו בשהקדי' לו דינר ולא ניתן מתחלה לשלם הזיקו כ"א לקנות יין. אך אין צריך לזה דהכא הרי ברשות המוכר הוא נוגע הוה כמו קרע כסותי ושבור כדי אי לא בא לידו בתורת שמירה אפי' לא אמר והפטר קורע ושובר ופטור עיי' תוס' ס"פ החובל, וכ"כ הט"ז:

אמר אמימר משיכה בנכרי קונה ה"ה כ' בשם רמב"ן דאמימר משיכה דוקא קאמר דקונה ולא כסף וכ"כ רמב"ן בהלכ' בכורו' שלו, אמנם הרשב"א בתה"א מייתי בשם רמב"ן דלאמימר אף משיכה קאמר לא מיבעי' כסף אלא אפי' משיכה נמי וכן הוא בתשו' המיוחסת לרמב"ן סי' רכ"ה ויען כי הלכתא גברותא איכא למשמע מיני' והי' בהעלם מעיני גאוני' אחרוני' בעלי תשובות ונדפס בטעות ג"כ ע"כ אכתוב בביאור ובתוספת נופך את תמצית כוונתם שם:

ריש מילין כ' דיש סוברים אמימר דוקא משיכה דהלכה כר"י לישראל בכסף ולנכרי במשיכה ושוב כ' די"ל אמימר אף במשיכה קאמר תה מוכרח מדדחי רב אשי רמות רוחא הוא דנקטי להו וק' דודאי עכ"פ אית להו שום קנין והיינו או מעות או משיכה וניחזי אנן אי במעות הדרי בהו ולא חיישי לרמות רוחא א"כ כיון דמשיכה לא הדרי ש"מ משום קנין ולא משום רמות רוחא אע"כ במעות נמי לא הדרי א"כ מאי מוכיח אמימר מדלא הדרי במשיכה הלא גם במעו' לא הדרי אע"כ לאמימר תרווייהו קני:

ועוד ראי' מדאמר רב אקדימו להו זוזי ולאמימר מיירי דרמי למנא דנכרי וק' ק' תוס' מאי מהני הקדמות זוזי הא מעות אינן קונו' אע"כ גם משיכה גם מעות קונים וכמ"ש תוס' בתי' שני וכדעת הרמב"ם, אח"כ כ' אפי' להסוברים משיכה לבד קונה מן התורה מ"מ כיון דמעות קונה בדיני גוים ה"ל קנין גמור וראי' מדאמר רב אשי רמות רוחא ולא אמר בדיניהו כך הוא אע"כ אה"נ אי בדיניהו כך הוא הרי הוא קונה מן התורה וברפ"ב דבכורו' דקאמר בדיניהם שפסקה להם תורה לא בעי למימר בדיניהם ממש כי יודעי' הי' שלא הי' המנהג לקנות בכסף, אבל הא נמי ליכא למימר שהיה מנהג שופטיהם לקנות במשיכה ואפ"ה קאמר ר"ל דאזלי' בתר דין שפסקו תורה ולא בתר דיניהם ז"א הא קיי"ל ב"ק קי"ג ע"א ישראל וגוי שבאו לדין אומרי' לו כך דינכם ע"ש נמצא אם הי' מנהגם ודיניהם לקנות במשיכה אינו יכול לחזור דאומרי' לו כך דינכם וממילא יתחייב בבכורה אע"כ לא היה שם שום מנהג אלו דברי הרמב"ן ז"ל. ונעלם זה ממג"א סי' תמ"ח, וכ' בעה"ג הא דאזלי בתר דין גוי יש להוכיח כן מהא דבכורו' י"ד ע"א ופ' איזהו נשך גאי צאן ברזל ולדי ולדו' וזה ודאי אינו אלא משפט גוים ובצ"צ כ' דהתיב אלמות ולא במשפט אמנם בחולין ל"ט ע"ב כ' תוס' אלמות אינו אלם מדרבנן להחמיר ולא להקל ע"ש אך יפה כ' בעה"ג דקנין דדיניהם מהנ' אי קונה הפרה באמת דבהא מיירי הש"ס אבל אי מקנה רק להפקיע מבכורה או מחמץ וקנינים כאלו אינם בנימוסיהם קנין כלל רק עפ"י דתה"ק בהא בודאי לא ניזיל בתר דיניהם:

ולכאורה צע"ג כיון דאמימר ס"ל ע"כ גוי קונה בשניהם א"כ מאי קאמר בבכורו' הניחא אי ס"ל כר"י וכו' הא גם אי ס"ל כר"ל נמי נימא ישראל במשיכה ולגוי בתרתי וי"ל בשלמא אי ישראל בכסף ולגוי במשיכה י"ל גם בכסף מק"ו דגופו בכסף ממונו לא כ"ש ואי משום דמיון עמיתך בחדא גוי נמי בחדא אין זה כדאי לעקור ק"ו אבל אי ישראל במשיכה ונכרי בכסף אין לומר במשיכה ג"כ כיון דליכא ק"ו אמשיכה אין לעקור הדמיון ישראל בחדא ונכרי בחדא:

משיכה בנכרי קונה מדלא אמר גוי קונה במשיכה ש"מ דבין גוי מישראל ובין ישראל מגוי קאמר לכן מסיים רש"י וכן ישראל מנכרי ומשו"ה פריך בפשיטות מגרוטאות. ודעת תוס' דמדישראל בכסף נכרי במשיכה ולא ניחא להו למימר דאמימר בדיניהם של נכרים קאמר ומשו"ה מייתי שפיר ראי' מפרסיים גופי' דדינייהו הכי הוא דבבכורות משמע להדי' דאמימר אקרא דעמיתך סמיך ע"ש אבל צע"ג דלפי מאי דקיי"ל ופסקו רוב הפוסקים דגזילת גוי אסור מן התורה וגם דעת הרמב"ם כן דלא ככ"מ וכמ"ש כל האחרונים ועיי' תשו' ח"ץ סי' כ"ו וא"כ איצטריך עמיתך למעוטי אונאה ולא מימעט נכרי מדיני קנינים דישראל וא"כ אמימר כר"ל ובין ישראל ובין גוי במשיכה ולמאי דקיי"ל כר' יוחנן בין ישראל בין גוי בכסף אלא בישראל תיקנו משיכה משום שלא יאמר נשרפו חטיך בעלי' ובגוי שאין ב"ד יכול לתקן להם נשאר כסף וזה באמת דעת רבנו חיים בתוס' ב"מ מ"ח ע"ב וכבר הקשה זה במהר"מ א"ש בתשו' ח"ב סי' נ"ב ע"ש:

והנלע"ד דהתם בבכורו' כ' תוס' ד"ה מיד עמיתך סתם הקנינים הם בכסף להמוכר ובמשיכה ללוקח שזה רוצה במעותיו וזה בחפציו ועל א' מב' קנינים אלו רמזה תורה והנה ר"ל למד מפשטי' דקרא מיד עמתך לשון משיכה וממילא לגוי באידך שהוא כסף ולר"י דבר תורה מעות קונות ונדחקו תוס' מנ"ל ונדחקו כיון שרוב קניני תורת בכסף ע"ש וממילא לגוי במשיכה ונ"ל דצריך לזה הדוחק אי ילפי' מקנה מיד עמתך אבל אי אמרי' גזל גוי אסור ואיצטריך הך עמתך למעוטי גוי מאונאה דהאי מיד אאונאה קאי דבר המיטלטל מיד ליד למעוטי קרקע מאונאה ודרשי' נמי הך עמיתך למעוטי גוי מאונאה. א"כ ניליף קנינים מרישא דקרא כי תמכרו ממכר לעמיתך וסתם מוכר אכסף יהיב דעתי' א"כ קרא אכסף קאי ושפיר אמר ר"י מעות קונות ואהא קאמר לעמתך אבל לגוי במשיכה וא"ש אמימר כר' יוחנן דדבר תורה מעות קונו' וס"ל גזל גוי אסור ואפ"ה לנכרי במשיכה מדכתי' ממכר לעמתך וא"ש:

ובס' קרבן אשם ראיתי שכ' דס"ל דנכרי והקדש מחד קרא נפקא ע"ש בבכורו' הנה עיי' בפסחים ה' ע"ב ממעטי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרי' ושל גבו' כ' תוס' מזה דממעטי' הקדש ונכרי מחד קרא מיהו אינו דומה דבין הקדש ובין נכרי אינו שלך אבל הכא נכרי אינו עמתך ולא אחיו מצד שפלותו וההקדש מצד גבהותו ואינו דומה לזה למעוטי מחד קרא והסברא אינו נותן שיהיה מותר להונות ההקדש וצריך קרא מיוחד:

ומהרי"ט אלגאזי הקשה איך פשיטא לש"ס השתא גזילו מותר אונאה לא כ"ש הא רבא אמר ר"פ איזהו נשך גזל מאונאה לא אתי' דאונאה לא ידע דמחיל משא"כ גזל דידע דמחיל ולא תי' כלום ולפמ"ש תוס' שם בבכורות דמ"ד גזילו מותר היינו דלא ידע כגון גניבה אבל דידע אסור מקרא וחשב עם קונהו א"כ ה"נ מגניבה דלא ידע מיירי ולק"מ ודע דפי' שם בשיטה מקובצת דלא ידע דמחיל פי' אפשר שלא יודע לו לעולם אונאתו וגזל ידע ואפשר שלבסוף ימחול ע"ש:

נחזור לדידן דרבנו חיים מפרש דלמ"ד גזל אסור ואיצטריך קרא לאונאה א"כ גוי קונה ומקנה בכל א' משניהם בין במעות ובין במשיכה ולא ס"ל כסברת ר"ל מה עמתך בחדא אף נכרי בחדא דס"ל לא מיירי תורה בב"נ וכן הקשה יש"ש בב"ק למ"ד גזל גוי אסור לא מיירי תורה בב"נ ותי' חכם צבי סי' כ"ו דתורה משום ישראל דלא נתאכזר ולא נגזול אפי' מב"נ ע"ש אבל למוד דלעמיתך נהי לגופי' איצטריך לומר לעמתך נאמר זה ולא לגוי אבל להורות במה יקנה הגוי וללמוד מדיוקא כי היכי דלישראל בחדא נכרי נמי בחדא זה לא נאמר וא"כ מסברא תצונה קונה הוא בכל א' משני הקנינים הפשוטים שהם מעות ומשיכה כדלעיל:

אלא שהתו' הקשו שם בב"מ אשיטת רבנו חיים מברייתא דבלן הא ספר לא ובגליון ש"ס שלי כתבתי ותוכן דברי דהרי פליגי הרי"ף והרז"ה דלהרי"ף לגמרי עקרו קנין כסף אפי' לענין אונסי' ומייתי ראי' מס"פ או"ב דמת למוכר ולדבריו י"ל ה"ה לענין הקדש ומעילה עקרוהו חכמים ולק"מ מדיוקא מבלן הא לספר מועל דבכל מידי דשייך משיכה עקרוהו לקנין כסף לגמרי אפי' היכי דלא שייך נשרפו חיטך כגון ספר דלא פלוג רבנן אך רבא דמייתי ראי' מבלן לדר"ל ס"ל כרז"ה דלא לגמרי עקרו קנין כסף דמחייב לוקח באונסי' אי לא הדר בי' מקמי' דנאנס וכיון דלא נעקר לגמרי מועל בהקדש ג"כ וכמ"ש תוס' בפשיטות לעיל ס"ג ע"א ד"ה והא וכו' ע"ש ועיי' תוס' פסחים כ"ט ע"א ד"ה ואין וכו' ואין לתמו' וכו' ובסוכה למ"ד ע"ב ד"ה שינוי וכו'. ופשוט לי דאמוראי דס"פ או"ב פליגי בהכי בפלוגתת הרי"ף והרז"ה דאלת"ה מה יענו ס"פ חלון דליכא אוקמתא אלא דאוקמו' אדאורייתא ומ"ט נאדו מהך שינוי' בס"פ או"ב אע"כ משום דהתם תנן מת למוכר ואינהו ס"ל כהרז"ה, ועכ"פ מיושב ק' דבלן:

א"נ י"ל לפמ"ש תוס' ב"מ מ"ג ע"א סוף ד"ה מאי נהי מעות אינו קונה מ"מ המוכר מותר להשתמש בו טרם שיחזור בו הלוקח א"כ מסברא דמשו"ה מעל ושפיר הוכיח רבא מדיוקא בלן אבל ספר לא ולר' יוחנן למעול אע"ג דעקרוהו רבנן מ"מ היתר תשמיש לגרום מעילה מיהו איננו אלא לכאורה כר"ל אבל לק"מ לר' יוחנן דבשיטה מקובצת שם הסביר בשם הרשב"א דמ"מ אין בו דין מעילה ע"ש והכי ס"ל לר' יוחנן ולק"מ מבלן:

ועיי' ב"מ ר"פ האומני' פליגי ר' דוסא ורבנן אי פועל גופו קנוי לשעתו כקונה עבד עברי דלרבנן גופו קנוי ולפ"ז לק"מ מספר דלא משום כליו אלא משום גופו ועבד עברי נקנה דכסף משו"ה ס"ל לחד ברייתא ספר מעל ואידך ס"ל כליו קונה ולא מעל ולא הוה צ"ל חדא בנכרי וחדא בישראל או חדא כר"ש וחדא כרבנן עיי' ובחי' הארכתי:

ולקמן בשמעתין כ' תוס' דהמקשן דגרוטאו' הוה ס"ל דגוי בעי תרתי משיכה ומעו' ויש להסביר דאע"ג דאמרי' התם אליבא דר"ל דזה א"א דגופו בא' ממונו בשתים מ"מ נ"ל די"ל נהי בישראל קונה מעות ולא חש רחמנא שיאמר ישראל לחברו נשרפו חטיך בעלי' ורבנן הוא דחשו אבל מן התורה לא חיישי' מ"מ בנכרי חש רחמנא בין ישראל לנכרי ובין נכרי לישראל יאמר נשרפו חטיך בעלי' ע"כ בעי תרווייהו כי מעות הוא עיקור הקנין וגם משיכה משום שלא יאמר לו נשרפו חיטך בעלי' (ומיהו לא חיישי' אלוקח שיאמר למוכר דלא שכיח שיתן לו פירות טרם שיתן מעות) ואמנם התם בבכורו' ריש לקיש קאמר לי' דלית לי' האי חששא דנשרפו חיטך ע"כ שפיר קאמר גופו בא' ממונו בשתים אבל המקשן דגרוטאו' שפיר הוה ס"ל דבעי' תרווייהו מטעם הנ"ל:

מ"מ לדינא אי נתן מעות איכא דעת רש"י דישראל במשיכה ונכרי במעות ודעת רבנו חיים בתו' דב"מ דתרווייהו במעות ודעת תוס' דשמעתין דנכרי או בכסף או במעות וכן דעת הרמב"ם וכן הרמב"ן במיוחסת הנ"ל וא"כ בדיעבד והפ"מ ויש צירוף התירי' אחרי' יש לסמוך ואי הי' קנין פרה ממש ולא רק להפקיע איסור בכור יש לצרף ג"כ אם בדיניהם כסף או אפי' סטומתא קונה ויבואר עוד לפנינו אי"ה:

תדע דהני פרסאי שדרי פרדשנא וכו' כ' תוס' במתנה ומציאה לכ"ע קונה במשיכה ולקמן דהקשה מגזל פחות מש"פ נדחקו תוס' ע"ב ע"א ד"ה ומאי וכו' ע"ש, אמנם פירש"י דבכורו' גילה לנו האמת דכדפריך התם דלמא נכרי כלל כלל לא פירש"י עד שתיכנס לרשותו דודאי אפי' לא ניתנה תורה ולא חידשה לנו קנינים וכי היה עלמא דהפקרא כמו בדור המבול ומלאה הארץ חמס אלא לא נקנה הדבר עד שנכנס לרשותו ממש לא מטעם חצרו אלא לרשותו כאדם העושה בשלו ואז הוא שלו הן מציאה הן מתנה ובמקח אחר ששילם להמוכר כל מעותיו ונסתלק הוא ואח"כ לקחו זה לביתו ורשותו ממש נגמר הענין והקנין וחידשה תורה דמעות לחוד קונים אפי' קצת מעות בתורת קנין ואפי' עדיין החפץ ביד המוכר מ"מ כבר נגמר הקנין או משיכה היינו הגבה' אפי' ברשות מוכר או מושכו קצת ד' אמות בסימטא ואו מוציאו מרשות מוכר קצת אפילו אינו מכניסו לרשותו ממש מ"מ קנה וכן חצירו קונה לו מטעם יד ושליחות וכל זה מחודש מן התורה אבל כשמכניס לרשותו ממש במתנה ומציאה וכן במקח אחר שכבר שילם כל מעותיו זה קונה בודאי לא מטעם חצירו ושליחות וידו אלא מטעם הכנסה לרשותו ובזה יובנו דברי הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת פ' הזהב דלמ"ד ליכא משיכה בגוי מציאה ומתנה קונה בחצרו והקשו עליו אם אין משיכה איך יקנה חצרו ולהנ"ל ניחא. וכן מהר"ש קוידנויר בתשובת נחלת שבעה סי' ל' תמה מה יועיל שכירת מקום לחמץ ובכור הא אין שליחות לגוי וע"כ תיקן הוא למיקני באגב ע"ש ויבואר לקמן אי"ה ולהנ"ל לק"מ כיון שהכניס החפץ לביתו וחצירו ממש הרי הוא שלו אליבא דכ"ע. ולפ"ז מ"ש תוס' בכורות סוף ד"ה מיד עמתך דמצינו משיכה במציאה והפקר לא ידעתי היכן מצינו דבמציאה כתיב ואספתו אל תוך ביתך אך בגנב כתי' תמצא בירו הגניבה וידו היינו משיכה ומתחייב באחריותו:

ועוד שם פירש"י בבכורות ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו פירש"י בעדרו עכ"ל והוא תמוה מה רצה בזה ואמנם עיי' תוס' ב"ב נ"ד ע"ב ד"ה וישראל וכו' שהקשו וכי ישראל שוטה הוא ויניחנו הפקר ומסתמא דעתו לקנות בכסף ותי' דלעולם דעתו כמו שרגיל עם ישראל חברו והקשו תוס' א"כ בבכורות נמי לא קני בכסף שדעתו במשיכה כמו עם ישראל חברו ותי' דמיירי שאמר בהדי' בדיניהם וצע"ג א"כ מאי פריך מגרוטאות התם לא מיירי שאמר בדיניהם ודעתו כמו עם ישראל חברו במשיכה. והנלע"ד דהתוס' שם נמי לא אמרו אלא משום דבלא"ה ישראל לא סמך דעתי' אהגוי בלא שטר ומצורף לזה שכל קנינו עם ישראל חבריו נמי בשטר ע"כ לא נימא אנן סהדי דדעתו היה לקנות מגוי בכסף לחוד זה לא נימא אבל במטלטלי' דכ' סמ"ע רס"י קצ"ד דליכא למימר דאסתלק לי' והוה הפקר דישראל לא סמיך דעתי' דכיון דאי בעי יכול ליקחם מיד לביתו סמיך דעתי' לקנות בכסף וא"כ לא קשי' מידי ק' תוס' מבכורות דהתם במטלטלי' איירי ושפיר מקנה וקונה מגוי בכסף לחוד ולא נימא דדעתי' כמו שקונה מישראל חברו ולא מקשו תוס' מידי אלא דלכאורה לא שייך סברת סמ"ע אלא בחפצים מועטים אבל הלוקח בהמתו ולא נקיט פרתו משמע שלוקח כל עדרו ואיכא כמה וכמה ואפי' למאות ורועות באפר ואינן נכנסו' לבית לעולם כדאי' ס"פ משילין ולא שייך סברת סמ"ע ושפיר הקשו תוס' והוצרכו לומר דאמר בהדי' בדיניהם ומ"מ פריך שפיר מגרוטאות שהם חפצים מועטים דלא מיסתפי מהגוי דהרי מצי ליקחם מיד לביתו ולא צריך להתנו' שיהי' בדיניהם כי אעפ"י שרגיל עם ישראל חבירו במשיכה מ"מ בנכרי בכסף ופריך שפיר:

והרמב"ם דפסק גוי בין בכסף בין במשיכה הקשה לח"מ ממ"ש פ"ד מע"ז גבי גרוטאות אם נתן מעות יחזיר ואם משך אע"ג דמשיכה קונה מ"מ יחזיר דהוה כמקח טעות ואם משך ונתן מעות לא יחזיר וק' הא גם מעות קונות מ"ט כ' במשיכה אע"ג דמשיכה קונה ולא כ"כ במעות י"ל דהא הוה מקח טעות ואפי' בעביד תרווייהו כסף ומשיכה מעיקור הדין יחזיר רק משום דמחזי, ע"כ ברישא דמעות לחוד ואין ישראל רגיל לקנות במעות לעולם דהא עקרו חז"ל קנין כסף א"כ פשיטא דליכא שום מיחזי משא"כ במשיכה דרגיל ישראל לקנות ה"א דאסור משום דמחזי קמ"ל דכל עלמא ידעי' דהוה מקח טעות אך באיכא תרווייהו מחזי כמוכר ע"ז שלו לגוי. ובהל' בכורות כ' רמב"ם לשון בדיניהם כלשון הש"ס ור"ל דבדיננו עקרו קנין כסף משום נשרפו חטיך בעלי' אבל בדיניהם לא עקרו חכמים והניחו על דין תורה דכסף נמי קונה בנכרי:

ועיי' ספ"ט דתרומות כ' הרמב"ם יראה לי וכו' ע"ש נ"ל דאין להאכיל כרשיני תרומה אא"כ שתהיה קנין כספו של כהן וגם שהכהן יהנה מזה הפטום וע"כ כיון שעקרו קנין כסף אעפ"י שהכהן נתן הכסף לישראל מ"מ לא הוה קנין כספו של כהן וכשישראל נתן מעות לכהן אעפ"י שאכתי הוה קנין כספו של כהן מ"מ אסור לכהן לעבוד בבהמה עבודתו וע"כ לא יפטמנו לטובת ישראל וק"ל:

רב אשי אמר וכו' עיי' תוס' וממ"ש בבכור שיקנה לו רשות ואח"כ ימשוך הבהמה לאותו חדר ולא בקיצור שיקנה באגב בכל מקום שהיא דהא לא בעי' צבורי' משמע דס"ל לתוס' דגוי איני קונה באגב וכן משמע בתוס' ב"ק י"ב ע"א דאגב לאו דאורייתא וקרא ערים מצורו' ביהודה אסמכתא בעלמא הוא וא"כ הגאון מהרש"ק בתשו' נחלת שבעה סי' ל' לא הועיל במה שתיקן להקנות באגב, מ"מ הרמב"ן במלחמות ה' בפסחים בסוגי' דהרהינו פשיטא לי' דגוי קונה באגב וכ"כ בש"ג ומייתי לי' מג"א תמ"א סק"א ע"ש:

ומה שנתקשו בעלי התשוב' מ"ט לא תקנו ליתן הפרה במתנה דקונה במשיכה כבר כתבתי אי אין משיכה קונה בגוי גם מתנה ומציאה אינו נקנה אלא בהכניסו לרשותו ממש והיינו שכירת מקום. ודלא תיקנו להפקיר אע"ג דבתוספתא פ"ב דבכור' מבואר דהפקר פטור מבכורה מ"מ הפקר כל דהו לא מהני כמו דמהני הפקר דביטול חמץ אלא צריך להפקיר ממש להוציאה מביתו ולהניחה ברשות הרבים עד שתלד ומשו"ה לא עביד כן רב מרי בר רחל בבכור' ג' ע"ב וע"ש פירש"י ד"ה קנין גמור וכו' ע"ש משם מבואר דס"ל לרש"י הלכה משיכה בישראל וגוי בכסף ונראה דגרס ר' יוחנן אומר משיכה ור"ל אומר מעות וגרס בכל דוכתא ר' יוחנן במקום ר"ל כי כן הוא בירושלמי פ"ח דשביעי' ועיי' פי' קרבן העדה פ' משילין הלכה ה' וכן גרס מרדכי פ' הניזקין וכן משמע ברש"י דשמעתין ד"ה אבל לא יין ביין וכו' ע"ש, אבל ממ"ש בחולין ל"ט ע"ב ליכא למשמע דהתם אליבא דרב אשי דס"ל בשמעתין אין משיכה בנכרי ותוס' התם נמי מפרשי כן לפמ"ש דרב אשי הדרי בי' לגבי רבינא וס"ל משיכה קונה ע"כ מפרשי דברי רב אשי דהתם בין קודם דהדר בי' בין לבתר דהדר בי' וגם פירש"י דקדושי' שכל קנינו בכסף יש ליישב דהרי רש"י פי' דבר תורה מעות קונות היינו הקדש והקשו תוס' מהקדש לא ילפי' אלא מעבד עברי ושארי קניני' וי"ל גם רש"י ס"ל אלא כיון דסתם קרא לישראל בחדא ולנכרי באידך ומצינו בין בישראל בין בגוי קנין גופו בכסף א"כ הקדש יכריע שקנינו של ישראל בכסף וממילא גוי במשיכה וא"כ התם בקידושי' טרם דמייתי דע"ע נקנה בכסף מאמה עברי' א"כ לא מצינו כסף אלא בגוי מכסף מקנתו ובישראל לא מצינו כי מהקדש לא ילפי' א"כ גוי כל קנינו בכסף וישראל במשיכה אבל למסקנא דמצינו בכסף מפורש בישראל א"כ כסף דהקדש מכריע דישראל בכסף ונכרי במשיכה ומורי בהפלאה הקשה שם לפירש"י מאי פריך התם למאן דלא יליף שכיר שכיר וכו' הא מאן דלא יליף היינו ר"א ואיהו ס"ל ס"פ חלון מעות קונו' ולהנ"ל ניחא דלמסקנא דמצינו כסף בישראל אה"נ מעות קונות אבל להס"ד ה"א נכרי כל קנינו בכסף וק"ל:

שקילו זוזי מינייהו וכו' כ' תוס' דאמרי לי' אנו מקנים המעו' מעכשיו והיין יהיה שלנו מעכשיו וצ"ע במאי יקנו היין הא מעות אין קונו' ונ"ל דהומ"ל בפשיטות המעות יהיה לכם מעכשיו אחר שיקנו היין אלא רב ס"ל רפ"ב דקידושי' דהוה ספק תנאי ספק חזרה אך בכתובו' דף פ"ב ע"א מסקו תוס' דע"כ לא קאמר רב אלא אם לא אמר מעכשיו לבסוף אבל אם אמר מכאן ועד שלשים יום מעכשיו מודה רב דתנאי הוה וא"כ זו היא כוונת תו' דשמעתין דהמעות יהיה שלו מעכשיו לכשיקנה היין אלא שצריך להזכיר מעכשיו לבסוף ולשון התוס' צריך הגה' קצת אבל זה הוא האמת לפע"ד:

(עא א תוספות) ד"ה הא וכו' פי' רש"י משום ר' יחיאל וכו'.—אולי צ"ל להיפך: ר' יחיאל בשם רש"י.

כרקום. מתרגמינן מצור כרקומין: כל כהנות. הנמצאות בתוכה פסולות לבעליהן דאשת כהן אסורה אף באונס אבל אשת ישראל לא הא הכא דשעת מלחמה היא וקתני אסורות דיש פנאי לבעול: לנסך אין פנאי. דיצר הניסוך לא תקיף להו וטרודין במלחמה: לבעול יש פנאי. דתקיף להו יצרייהו: מתני' מותר לומר לו תן לנו את דמיה. דהא לא קנו לה והוא אינו חייב להן אלא מעות ותניא לעיל (דף סד.) ישראל שנושה בעובד כוכבים מנה מכר עבודת כוכבים והביא לו יין נסך והביא לו מותר: גמ' צא והפס עלי מנת המלך. ארנונא שהיו נותנין מתבואותיהן ומבהמותיהן עישור וישראל זה שחייב לתת למלך יין מותר לומר לעובד כוכבים הפס עלי אע''ג דקא יהיב האי עובד כוכבים יין נסך והאי ישראל הוא פרעיה דמיה כיון דהוה מצי לסלוקי לשליחא דמלכא בזוזי כי יהיב ליה עובד כוכבים יין נסך לאו שלוחיה דישראל הוא: עול תחתי לעוצר. היכנס במקומי להפיס את השוטר כמו זה יעצור בעמי (שמואל א ט) ל''א לשון אוצר שממונה על אוצרות יין ושמן של מלך לגבות ולאצור: עול תחתי קאמרת. כיון דא''ל עול תחתי הוי משמע הוי במקומי וכל מאי דיהיב ליה עובד כוכבים הוי כאילו יהביה ישראל דהא במקומו הוא: הא. דרב יהודה לא דמיא אלא לסיפא: אבל אומר לו מלטני מן העוצר. דאפשר לסלוקיה בזוזי הלכך למיתב ליה חמרא לאו שלוחיה הוא: מתני' המוכר יינו לעובד כוכבים. פסק עמו מעות עד שלא מדד דמיו מותרין מפרש בגמרא טעמא איכא דמוקי לה משום משיכה בעובד כוכבים קנה הלכך כשמודד היינו משיכה וקנייה עובד כוכבים מיד דהוה ליה לישראל זוזי גבי דעובד כוכבים בהלואה ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה: מדד עד שלא פסק דמיו אסורין. דעובד כוכבים לא קנייה במשיכה דכיון דלא פסק דמיו לא סמכה דעתיה הלכך כי נגע ביה הוי יין נסך דישראל ואיכא דמוקי לה כשהקדים לו עובד כוכבים מעות לישראל ובגמרא מפרש לה: גמ' משיכה בעובד כוכבים קונה. אע''ג דלא יהיב עובד כוכבים דמי לישראל משיך מיניה קנייה וכן ישראל מעובד' כוכבים: פרדשני. דורון: ולא הדרי בהו. השולחין אלמא במשיכה קנינהו המקבלין ל''א מתשובת הגאונים פרדשני מי שיש לו כור חיטין למכור פוסק דמים ללוקח והולך לביתו ומשגר לו קב חיטין לראות כמה הן יפות ואם מעכב הלוקח אותו קב אצלו מתקיים המקח ואם אינו חפץ בהן מחזירו: רב אשי אמר אינה קונה. אלא במתן מעות קנו: דרמות רוחא. גסות: סבויתא. מוכרי יין:

ורמינהי עיר שכבשוה כרקום. וא''ת דלמא ההיא מיירי לאחר גמר המלחמה דאז יש להם פנאי וי''ל דמשמע בכל ענין אפי' קודם גמר המלחמה: הא לא דמיא אלא לסיפא אבל אומר מלטני מן העוצר. פי' רש''י משום רבינו יחיאל דכי א''ל הכי מותר משום דמצי לסלוקי בזוזי מן העוצר וא''כ כי נמי יהיב העובד כוכבים יין לעוצר לאו שליחות דישראל קא עביד ומשו''ה שרי כי האי גוונא אבל כי א''ל עול תחתי משמע הלשון היה תחתי במקומי וכל מה דיהיב כאילו יהיב ישראל דמי דהא במקומו הוא כפ''ה ול''נ דא''כ פשיטא דמלטני מן העוצר דשרי כיון דמיירי דיכול לסלקו לכן נ''ל שהישראל חייב למלך יין (נסך) מ''מ שרי כי א''ל מלטני מן העוצר משום דמשמע ה''ק ליה סלק אותו במה שתוכל אבל אינו מצווה לו לפרוע יין נסך ולכך שרי אפי' לא מצי לסלוקי בזוזי אלא ביין נסך ואפילו הקדים לו דינר ואמר לעיל (דף סג:) דאסיר גבי פועלים הכא שרי דהתם היינו טעמא משום דהוא מקדים לו הדינר בשביל שיתן מיין נסך לפועלים אבל הכא קא''ל שיסלקנו במעות אם יכול הלכך לא חשיב כפורע יין מיין נסך אבל כי א''ל עול תחתי הוי כמו שא''ל פרע למלך תחתי כמו שאני חייב לו יין ונמצא פורע חובו מיין נסך ואפילו לא הקדים דינר אסור מטעם דפירשתי: אמר אמימר משיכה בעובד כוכבים קונה תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני אהדדי ולא הדרי בהו. אומר ר''י דאין זה עיקר הטעם אלא משום דאמימר סביר כר' יוחנן דאמר מעות קונות ודריש לעמיתך בכסף לעובד כוכבים במשיכה כדאמר בבכורות (דף יג: ושם) ומה שמביא ראיה מפרדשני דפרסאי אין זה כ''א אמתלא בעלמא שמנהג אבותיהם מן הפרסיים שאינם חוזרים אחר המשיכה ש''מ שכך הדין: פרדשני דורונות ולא הדרי בהו. אלמא קננהו במשיכה ל''א מתשובת הגאונים מי שיש לו כור חטים כו' פי' בקונט' זה עיקר דלישנא קמא קני במתנה הוא והוא בא לומר דמשיכה קונה במקח וממכר ואור''י דאפי' למ''ד אינה קונה כרב אשי בסמוך ה''מ כגון דאיכא כספא אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כ''ע מודו דקני במשיכה או בהגבהה: רב אשי אמר משיכה בעובד כוכבים אינה קונה. לא לדיחויא בעלמא קאמר רב אשי הכי אלא לפי האמת כדמוכח במסכת בכורות פרק ב' (שם:) דקאמר רב אשי מדרישא משיכה אינה קונה סיפא נמי משיכה אינה קונה אלמא הכי ס''ל לרב אשי הלכך ל''ג במילתא דרב אשי לעולם אימא לך פר''ת דאע''ג דרב אשי בתרא הוה לית הלכתא כוותיה בהאי אלא קי''ל כאמימר דאמר משיכה בעובד כוכבים קונה דס''ל כר' יוחנן כדפרישית והלכה כרבי יוחנן לגבי רשב''ל ופלוגתא היא דר' יוחנן פרק הזהב (ב''מ מז:) ר' יוחנן סבר מעות קונות דבר תורה וא''כ לדידיה דרשינן לעמיתך בכסף ולעובד כוכבים במשיכה ורשב''ל סבר משיכה מפורשת מן התורה בישראל וא''כ דרשינן לעמיתך במשיכה ולעובד כוכבים בכסף והכי מוכח בבכורות והלכך משיכה בעובד כוכבים קונה כר' יוחנן ואע''ג דרבא קאמר התם פ' הזהב קרא ומתניתין מסייע לרשב''ל לא משום דס''ל לרבא כרשב''ל אבל מ''מ לא קשיא לר' יוחנן דרבי יוחנן דחי להו שפיר כדפי' התם ותדע דהכי הוה כדפי' דלא משום דרבא סבר כרשב''ל קאמר הכי שהרי רבא גופיה פסיק פרק החולץ (יבמות לו. ושם) כרשב''ל לגבי ר' יוחנן בתלת וחשיב להו התם אבל בעלמא בכל המקומות הלכה כר' יוחנן ואם היה סובר רבא כרשב''ל בההיא דמשיכה מפורשת מן התורה א''כ ה''ל למיחשביה התם וליכא למימר דלא חש למיחשביה משום דמתניתין מסייע ליה לרשב''ל דהא בהני תלת דקחשיב התם איכא דתניא כוותיה דרשב''ל ואפ''ה קחשיב לה התם אלא ודאי סבר כר' יוחנן בההיא דמעות קונות בישראל א''כ לעובד כוכבים במשיכה כדפי' א''כ המקנה בהמה לעובד כוכבים כדי לפוטרה מן הבכורה צריך שימשכנה העובד כוכבים ובכך סגי בלא כסף מיהו רש''י פי' דמשיכה אינה קונה בעובד כוכבים אלא כסף דאין הלכה כר' יוחנן אלא כרשב''ל משום דרבא ס''ל כוותיה פ' הזהב מדקאמר קרא ומתניתין מסייע ליה לרשב''ל וכי תימא א''כ אמאי לא חשיב לה בהחולץ בהדי הנהו תלת צ''ל משום דההיא דהזהב משיכה קונה קא''ל רשב''ל פ' שני בשמיה דר' אושעיא ובפ' החולץ אינו זוכר אלא הנהו דקאמר רשב''ל משמיה דנפשיה דה''נ לא קא חשיב מילתא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דפ' השוחט (חולין דף כט:) משום דמשמיה דלוי סבא אמרה רבי שמעון בן לקיש והרוצה לחוש לדברי רש''י ור''ת המקנה בהמה לעובד כוכבים לפוטרה מן הבכורה צריך שיתן העובד כוכבים כסף וגם משיכת העובד כוכבים בסימטא או לרשותו של עובד כוכבים שהוא שלו ואם אין לו רשות לעובד כוכבים מקנה לו הישראל חדר בביתו והעובד כוכבים ינעול ויפתח דבהכי קני ליה לרשות כדאמר בגיטין פ' הזורק (דף עז:) ותיחוד ותפתח ואח''כ ימשוך העובד כוכבים . הבהמה לאותו חדר ובבכורות פ''ק (דף ג.) פליגי אמוראי מה צריך שיקנה העובד כוכבים מן הבהמה איכא מ''ד שצריך שיקנה דבר שעושה אותה טרפה ואיכא מ''ד אפי' אזנו ונראה להחמיר ולהקנות לעובד כוכבים דבר שעושה אותה טרפה כגון הריאה והראש מן הבהמה או מן העובר כשהיא מעוברת אמנם א''צ שיתן העובד כוכבים מעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנם בפרוטה ואע''פ ששוה יותר כפלים אפ''ה אין לחוש משום ביטול מקח שאנן סהדי שהישראל גמר ואקני לעובד כוכבים כדי להפטר מן הבהמה: שקילו זוזי מינייהו והדר כיילו להו כו' ואי ס''ד משיכה בעובד כוכבים קונה מדמשכה עובד כוכבים קנייה כו' לא צריכא דכייל ורמי למנא דעובד כוכבים. פירוש אבל לעולם משיכה בעובד כוכבים קונה כדפי' והקשה ר''ת כיון דמשיכה בעובד כוכבים קונה אם כן מעות אינם קונות ואם כן מה היה מועיל המעות שהיו נותנים מתחלה מ''מ הוי יין נסך ברשותו של ישראל מיד שנגע בו ועדיין אינו של עובד כוכבים עד שימשכנו כיון דמשיכה קונה ולא מעות ומיד שנגע בו העובד כוכבים נעשה יין נסך ברשות