עבודה זרה ע ע"א

דף ע - א

ואין חוששים שמא נתנו לזונה הגויה לגעת ביין, דנהי דתקיף להו יצרא דעבירה,  יצרא דיין נסך לא תקיף להו [אמנם תאות העריות התגברה עליהם, אך אינם מתאוים כל כך לשתות יין נסך, ואין לחוש שנכשלו בכך]. ^[191]

אך זונה ישראלית, ועובדי כוכבים מסובין אצלה, והביאה עמה יין, חמרא אסור [היין אסור]. ^[192]

מאי טעמא?

הואיל וזילה עלייהו, בתרייהו גרירא [כיון שהפקירה את עצמה להם, ודאי נתנה להם לגעת ביין]. ^[193]

ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל, על עובד כוכבים, אחדה לדשא באפיה, והוה ביזעא בדשא. [מעשה בבית שהיה מונח בו יין של יהודי, ונכנס לתוכו גוי, וסגר את הדלת בעדו. אך היה חריץ בדלת, שאפשר להציץ דרכו לתוך הבית].

לאחר מכן, כשפתחו את הדלת אישתכח עובד כוכבים דקאי ביני דני [נמצא הגוי עומד בין החביות].

אמר רבא, כל דלהדי ביזעא שרי [כל החביות שכנגד החריץ שבדלת, מותרות בשתיה], כיון שהגוי ירא לגעת בהן, פן יראוהו מבחוץ.

אך דהאי גיסא והאי גיסא [החביות הנמצאות בצדדים] אסורות אף בהנאה, שמא שיכשך בהן את ידיו וניסכן. ^[194]

ההוא חמרא דישראל, דהוה יתיב בביתא [מעשה ביינו של יהודי, המונח בבית בן שתי קומות] דהוה דייר ישראל בקומה עליונה, ועובד כוכבים בקומה התחתונה. והיין הונח בקומה העליונה, והיהודי השגיח עליו מלמעלה. ^[195] פעם אחת, שמעו דיירי אותו בית קול תיגרא, ונפקי [יצאו לראות במה מדובר].

קדים אתא עובד כוכבים, אחדה לדשא באפיה. [הגוי חזר הביתה לפני היהודי, וסגר את הדלת בעדו].

אמר רבא, חמרא שרי [היין מותר בשתיה].

מימר אמר, כי היכי דקדים אתאי אנא, קדים ואתא ישראל ויתיב בעליונה, וקא חזי לי. [כיון שהגוי אומר בליבו, שמא כשם שאני הקדמתי לשוב, אף היהודי הקדים לשוב, ועומד בקומה העליונה ומשגיח על היין]. ^[196]

מעשה בההוא אושפיזא [אכסניה] דהוה יתיב ביה [היה מונח בה] חמרא דישראל, אישתכח עובד כוכבים דהוה יתיב בי דני [ונמצא גוי עומד בין החביות].

אמר רבא, אם נתפס עליו כגנב, כלומר, אם אינו יכול לתרץ את נגיעתו ביין, ואם יתפסוהו נוגע ביין ידונו אותו כגנב, שרי [היין מותר בשתיה]. ^[197]

ואי לא, היין אסיר.

מעשה בההוא ביתא, דהוה יתיב ביה חמרא [ביתו של יהודי, שהיה מונח בו יין].

אישתכח עובד כוכבים, דהוה קאים בי דני [נמצא עובד כוכבים עומד בין החביות].

אמר רבא, אי אית ליה לאישתמוטי, חמרא אסיר. [אם יכול למצא תירוץ לכניסתו לבית, היין אסור], כיון שאינו חושש לנסך את היין, באומרו, אם יתפסוני, אוכל לתרץ את עצמי. ^[198]

ואי לא יכול למצא תירוץ לכניסתו, חמרא שרי. היין מותר. כיון שמחמת בהלתו ודאי לא הספיק לנסך. ^[199]

מקשה הגמרא: מיתיבי, הלא שנינו בברייתא: "ננעל הפונדק, והתיחד הגוי עם היין, או שאמר לו ישראל לגוי, עמוד מבחוץ ושמור, היין אסור". דחיישינן שמא כיון שאמר לו "שמור" הגוי חושב שהיהודי מתכוין להתרחק מהמקום, ואינו חושש להכנס ולנסך את היין.

מדייקת הגמרא: מאי לאו, האם אין כונת הברייתא לומר שהיין אסור אף על גב דלית ליה לאישתמוטי [אפילו במקרה שאין לגוי תרוץ להסביר את כניסתו לבית היין] ?! ולא כדברי רבא!

מתרצת הגמרא: לא! היין אסור רק בדאית ליה לאישתמוטי [כשיש לגוי תרוץ להסביר את כניסתו למקום היין].

מעשה בההוא ישראל ועובד כוכבים, דהוו יתיבי וקא שתו חמרא [ישבו ושתו יין יחדיו].

לפתע, שמע ישראל קל צלויי בי כנישתא, קם, ואזל [שמע היהודי קול תפילה בבית הכנסת, קם והלך] והשאיר את הגוי לבדו עם היין.

אמר רבא, חמרא שרי [היין מותר בשתיה].

כיון דמימר אמר [הגוי אומר לעצמו], שמא השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי [פתאום יזכר ביינו ויחזור], וירא לגעת ביין. ^[200]

מעשה בההוא ישראל ועובד כוכבים דהוו יתיבי בארבא [ישבו יחדיו בספינה], וערב שבת היה.

לפתע שמע ישראל קל שיפורי דבי שימשי, נפק ואזל. [היהודי שמע את קול השופר המבשר על כניסת השבת, ויצע והשאיר את הגוי לבדו עם היין].

אמר רבא, חמרא שרי [היין מותר בשתיה]. ^[201]

כיון דמימר אמר [הגוי אומר לעצמו], שמא השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי [פתאום יזכר ביינו ויחזור], וירא לגעת ביין. ^[202]

ואי משום שבתא? כלומר, אם תאמר שהגוי אינו ירא שהיהודי יחזור לספינה בשבת, ומנסך את היין.

אין לחוש לכך!

דהא אמר לי איסור גיורא [גר ששמו איסור], כי הוינן בארמיותן אמרינן "יהודאי לא מנטרי שבתא", דאי מנטרי שבתא, כמה כיסי קא משתכחי בשוקא [כשהייתי גוי, אמרתי לעצמי, ודאי היהודים אינם שומרים שבת באמת. שאם כן, היינו מוצאים ארנקי כסף שאבדו בשוק. אלא ודאי, שהיהודים הרואים כסף מול עיניהם, מחללים את השבת בעבורו].

ולא ידענא ^[203] שהסיבה שאין אנו מוצאים כיסי כסף בשבת היא משום דסבירא לן כרבי יצחק.

דאמר רב יצחק, המוצא כיס בשבת, ^[204] ורוצה לטלטלו למקום סתר על מנת שיחזור ויטלו במוצאי שבת, מוליכו פחות פחות מד' אמות.

ולכן בנידון דידן, הגוי אינו סומך על שמירת השבת של היהודי, וסבור שמכיון שיש כאן הפסד ממון ליהודי, ודאי ישוב לספינה בשבת לקחת את היין. וירא לגעת בו.

מעשה בההוא אריא, דהוה נהים במעצרתא [אריה שאג בגת]. שמע עובד כוכבים, ונבהל, טשא ביני דני [רץ והתחבא בין החביות].

אמר רבא, חמרא שרי [היין מותר בשתיה].

כיון דמימר אמר [הגוי אומר לעצמו], שמא כי היכי דטשינא אנא, איטשא נמי ישראל אחוריי, וקא חזי לי [כשם שאני מתחבא כאן, גם היהודי נחבא מאחורי, ויראני], וירא לגעת ביין. ^[205]

מעשה בהנהו גנבי, דסלקי לפומבדיתא, ופתחו חביתא טובא [גנבים באו לפומפדיתא, ופתחו חביות יין רבות]. ^[206]

אמר רבא, חמרא שרי [היין מותר בשתיה].

מאי טעמא? משום שרובא גנבי, רוב גנבי פומפדיתא, ישראל נינהו. ^[207]

וכמו כן הוה עובדא בנהרדעי [קרה מקרה דומה בנהרדעי],

ואמר שמואל, חמרא שרי [היין מותר בשתיה].

אף על פי שרוב גנבי נהרדעא לא היו יהודים.

ומבארת הגמרא: כמאן? כדעת מי סבר שמואל שהתיר את היין?

כדעת רבי אליעזר. דאמר, כל מקום שהספק אינו על ה"מגע", [כגון, האם הגוי נגע ביין], אלא יש ספק על עצם הביאה למקום האיסור, טהור.

ולכן כאן, שאין לנו ודאות שהגנב היה גוי, ואם כן, יש לנו ספק על עצם הכניסה, האם נכנס יהודי או גוי, היין מותר.

דתנן במסכת טהרות (פרק ו' משנה ה'): "הנכנס לבקעה ^[208] בימות הגשמים, ויודע שיש טומאה בשדה פלונית, ואמר, הלכתי במקום הלז, ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה אם לא נכנסתי.

רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים". ^[209] משום שהיה רבי אליעזר אומר (שם משנה ד'): "ספק ביאה טהור, ספק מגע טמא". ^[210]

הגמרא דוחה: לא! אין הכרח להעמיד את דברי שמואל רק כדעת רבי אליעזר.

דשאני התם, כיון דאיכא דפתחי לשום ממונא ^[211] [יש גנבים הפותחים את החביות לשם ממון] וכשרואים שיש בהן יין אינם נוגעים בו, אם כן הוה ליה ספק ספיקא. ^[212]

ספק א: האם הגנב היה יהודי או גוי.

ספק ב: גם אם היה גוי, האם נגע ביין או לא.

ובכהאי גונא, לכולי עלמא היין מותר.

ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי וכו'. פירוש והיה בחזקת משתמר, אשתכח גוי דהוה יתיב ביני דני, אמר רבא אי לית ליה לאשתמוטי חמרא שרי, פירש רש"י ז"ל: אי [לית] ליה לאשתמוטי על הכניסה שרי, דכיון דלית ליה רשות ליכנס שם מירתת ולא נגע, והוה ליה כבולשת דאמרינן (עא, א) שאין פנאי לנסך ולא נגע. ואי (לית) [אית] ליה לאשתמוטי חמרא אסיר, ולא דמי למניח נכרי בחנותו דאף על גב דלא מיתפיס ביה כגנב שרי, משום דהתם לא עביד ולא מידי דמתחזי דמתכוין לנסוכי, אבל הכא שנכנס שם שלא ברשות רגלים לדבר דלנסך נתכוון, דאי לא למה ליה דעאיל התם, אלא ודאי לנסוכי נתכוון, וכיון דלא מירתת על הכניסה אף על פי שנתפס כגנב בנגיעת היין אסור. ואקשינן עלה מדתניא ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור, דבשלמא אמר לו שמור אסור, דכיון דאמר לו שמור הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וסמכא דעתיה שהוא מפליג ונגע ולא מירתת, אלא נכנס לפונדק שלא ברשות, וקא סלקא דעתין שאף על פי דלית ליה לאשתמוטי על הכניסה איירינן, ואפילו הכי אמרינן דאסור, משום דאמרינן אי לאו לנסוכי נעל למה ליה דנעל, ופריק לא, דאית ליה לאשתמוטי על אותה נעילה, וכאן נמי בדאית ליה לאשתמוטי על הכניסה דוקא הוא דאסור הא לאו הכי מותר.

ההוא עובדא דישראל וגוי דהוו שתו חמרא ושמע ישראל קל צלויי ואמר רבא חמרא שרי. פירש הראב"ד ז"ל: דוקא בזמן שהגוי שותה יינו וישראל את יינו ולית ליה רשות לגוי למנגע בחמריה דישראל, וכיון שכן גוי מירתת ולא נגע, דבחזקת משתמר הוא דמימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה והדר אתי. ואית דמפרשי לה אפילו בששותין שניהן מיינן של ישראל. ואי קשיא לך אם כן מאי שנא מהא דתנן (סט, א) היה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על השולחן ולגין על הדולבקי שעל השולחן אסור, דאף על גב דבחזקת משתמר הוא אסור דלא מירתת כיון דאתיהיב ליה רשותא למשתי מלגיני השולחן, והכא נמי מאי שנא. יש לומר דהכא בשלא הניח הלגין לפניו, אלא בשעת יציאתו נטלה והרחיקה מלפניו, והויא לה כלגין על הדולבקין שמותר, ורבותא קא משמע לן רבא, דמימר אמר גוי דאפילו לתפלה לא מעכב ולא שביק חמריה, ומעשה דספינה אשמעינן רבותא באיסור גיורא.
והני עובדי קשיא לן טובא, דכי מדכר ליה והדר אתי מאי הוי, דהשתא מיהא הא חזי ליה דאזיל, ואמאי מירתת דלא נגע בחמרא לפי שעה דהא בלגין פתוח קא מיירי. ויש לומר דמיירי כגון שהישראל יכול לצאת ולבוא ואין הגוי רואהו עד שיהא עמו, דאיהו מסתפי דלא ידע אימתי מידכר ליה לחמריה, ודילמא השתא מידכר ליה ורהיט והדר וחזי ליה, ומימנע ולא נגע.

הא דאמרינן ההוא אריא דנהים ואשתכח גוי בי מעצרתי ושריא רבא משום דמימר אמר גוי כי היכי דטשינא אנא טשא הישראל אחרי וחזי לי. פירשה הראב"ד ז"ל דמשום הכי אצטריך ליה לרבא למימר האי טעמא ואף על גב דלית ליה לגוי שייכות לא בבית ולא ביין, משום דקולו של אריה נשמע למרחוק ויש לו לגוי להשמט על ידי כך ולימא, אריה שאג מי לא ירא (עמוס ג, ח) ואחבא, ולפיכך אם לא שיש לנו להתיר משום דמימר אמר דישראל נמי טשו ואתו אבתריה הוה לן למיסר, דכיון דאית ליה לאשתמוטי על הכניסה נגע ולא מרתת.

זונה ישראלית וגוים מסובין חמרא אסיר. פירוש ואפילו הוי דידה ואפילו היה עליו פקק דשבקא להו לאנסוכי כנפשיהו ומיהו נראה דחביות סתומות מותרות דמאי שייטהו אצלן.

ההוא ביתא דהוה ביה חמרא דישראל וגוי. פירוש בין שהיה משותף ביניהם בכלי אחד או שהיה של זה לעצמו ושל זה לעצמו עאל גוי אחדיה לדשא באנפיה הוה ביזעא בדשא אשתכח גוי דקאי ביני דני אמר רבא דלהדי ביזעא שרי פירוש אפילו בשתיה דמרתת ולא נגע דהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר ואפילו בהנאה ופירש ר״שי ז״ל דמיירי בשאינו נתפס כגנב על הכניסה שאם נתפס כגנב על הכניסה כוליה שרי עד כאן ובודאי דמסתמא בהאי עובדא אין הגוי נתפס על הכניסה כיון שיינו בתוכו. ומיהו קשה לי בעובדא דאושפיזא דבסמוך דכתב ר״שי ז״ל וכן אנו תופסין אותו כעיקר דכל שאין הגוי נתפס על הכניסה אף על פי שנתפס על הנגיעה אם נמצא הגוי בצדו הרי הוא אסור ואף על גב דלא אחדיה לדשא ואילו הכא אי לאו אחדיה לדשא הוה כוליה שרי דהא אף על גב דאחדיה שרינן מאי דלהדי בזעא דהוי כמאן דפתיח דשא.

ויש לומר דהכא במאי עסקינן בשהיה היין בחזקת משתמר שהיה ישראל דר באותו הבית ולא הודיעו שהוא מפליג הילכך אי לא אחדיה לדשא הוה שרי אבל השתא דאחדיה לדשא אסור כיון דשינה מעשיו וכדאמ׳ לעיל בתוספתא המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך כו׳ ואם הודיעו או שננעל הפונדק אסור אלמא אף על גב דנכנס ברשו׳ ואינו נתפס על הכניסה והיה היין בחזקת משתמר כשנעל הפונדק בענין שאי אפשר לראות מעשיו היין אסור וכן פירש הר״אבד ז״ל והוסיף עוד בזה נמי אלו נתפס כגנב על הנעילה חמרא שרי דמרתת וכן פירש מורי הר״אה ז״ל ואין זה מספיק לפום מאי דבעינן לפ׳ דעובדא דאושפיזא נמי בחזקת משתמר. ויש לפרש דהכא נתפס היה כגנב על הכניסה שאף על פי שיש לו שם יין לא היה לו ליכנס מבלי דעת ישראל שיינו גם כן שם הילכך אי לא אחדיה לדשא שרי לגמרי דמרתת ואף על פי שלא היה היין בחזקת משתמר כיון שישראל דר בעיר אבל השתא דאחדיה לדשא באנפיה ושינה מעשיו באנפא דלא חזו מאי דעבד רגלים לדבר לחוש לו ואפילו הוא בחזקת משתמר דנגע ולא מרתת אלא אם כן יש לו טענה על נעילת הדלת.

ההוא חמרא דהוה יתיב בביתא והוה דייר ישראל בעליונה וגוי בתחתונה. פירוש והרי היין בחזקת משתמר כי ישראל שבעליונה רואהו וכדפר״שי ז״ל שמע קול תיגרא נפקו אקדים ואתא גוי אחדיה לבבא באנפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדמיה אנא קדים ישראל וחזי לי ושמעינן מינה דאי לאו האי טעמא אף על פי שהיה היין בחזקת משתמר היה אסור מכיון דאית ליה לאשתמוטי על נעילת הדלת שנעל אותו מפני אימת התגרא.

ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי כן הגירסא ברוב הספרים ולישנא דאושפיז׳ מוכח שלא היה אחד דרים שם ומיהו היין בחזקת משתמר היה לפי שישראל דר שם בעיר והולך ובא ולא הודיעו לזה שהוא מפליג דאי לא אף על גב דלית ליה לאשתמוטי הוה חמרא אסיר.

אשתכח גוי דהוה קאי התם אמר רבא אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסיר ואי לא שרי. פר״שי ז״ל אי אית ליה לאשתמוטי על הכניסה שיכול לומ׳ לכך נכנסתי חמרא אסיר דהא לא מירתת למיגע מימר אמר אי משכחי לי אמינא לכך נכנסתי ואף על גב דבמגע היין לית לי לאשתמוטי ולא דמי למניח נכרי בחנותו דחמרא שרי כשהוא בחזקת משתמר לפי שנתפס כגנב על הנגיעה ואף על פי שאינו נתפס על הכניסה דהתם כיון דברשות עאל ולא חזיא ליה דשינה היין מותר דמרתת ולא נגע כיון שלא הודיעו שהוא מפליג אבל הכא שנכנס שלא ברשות רגלים לדבר דלנסך נתכוון דאי לא למה ליה דעל והתם וכיון דאית ליה לאשתמוטי על הכניסה חמרא אסיר ואי לית ליה לאשתמוטי חמרא שרי פירוש כי אף על פי שהיה שם יינו שפיר אפשר לומר דלית ליה לאשתמוטי אף על הכניסה ויהיה נתפס עליה מכיון שהיה שם יינו של ישראל גם כן וזימנין דלית ליה רשותא לאשתמוטי כגון שהתנא כן עמו או שהיה לו טענה בזה.

אתיביה ננעל הפונדק או שאמר לו שמור. פירוש שאמר לו ישראל לגוי שמור מבחוץ אסור פירוש אף על גב דאשכחיה מבחוץ וכן פר״שי ז״ל מאי לאו דלית ליה לאשתמוטי פירוש דהא סתמא קתני לה בכל אנפא. ואם תאמר ומאי קושיא דאי פרכינן מאמר לו שמור שאני והתם דכיון דאמר לו שמור הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וכדפר״שי ז״ל ואי מדקתני ננעל שאני התם דשינה מעשיו מה שאין כן בעובדא דהכא דלא אחדיה לדשא מדלא מפרש לה תלמודא ויש לומר דלעולם מננעל פרכינן וכיון שברשותו של ישראל נכנס שם נעילת הדלת דהתם שנעלו שלא ברשות חשיב ככניסה דהכא שנכנס שלא ברשו׳ ומהכא שמעינן דמאי דקתני בתוספתא דלעיל גבי המניח יינו בפונדק והניח נכרי שם שאם ננעל הפונדק שהוא אסור דדוקא בדאית ליה לאשתמוטי על הנעילה וכדכתיבנ׳ לעיל משמו של מורי הר״שבא נר״ו.

ההוא ישראל וגוי דהוו שתו חמרא שמע ישראל קל צלויי בבי כנישתא קם ואזל אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה ואתי יפים וכיון דכן מירתת ולא נגע מכיון שלא הודיעו שהוא מפליג וגם לא אמר לו שמור או מזוג ואם תאמר ואפילו הכי מאי שנא ממתני׳ דהיה אוכל עמו על השלחן ויצא כי אפי׳ שלא הודיעו שהוא מפליג מה שעל השלחן אסור.

יש מתרצין דהכא במאי עסקינן כשהרחיק ישראל היין מלפני הגוי ויצא והר״אבד ז״ל תירץ דמתני שהיה הגוי מזומן לשתות מיינו של ישראל והכא בשהיה כל אחד מהן שותה מיינו וזה יותר נכון ודעת מורי הר״א הלוי ז״ל דהכא במאי עסקינן כשהיה פקק על הלגין שאם לא כן אף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג כיון שהיין קרוב לפניו ועומד פתוח ואינו נתפס על הכניסה חיישי׳ דילמא נגע אבל כשהפקק עליו מירתת לסלקו שמא יבא עליו פתאום עד שלא יחזירנו וכגון שאפשר לבא עליו פתאום דרך עקלתון שהיה בית הכנסת קרוב מאד.

וגם בזה היה אומר עוד ז״ל דדוקא שקם מתוך הסעודה דהשת׳ סבור הגוי שלא ישתהא שם והדר לקבעיה הא אלו שלא מתוך הסעודה הלך שם לצלויי וידע גוי בדבר הרי זה כאילו הודיעו שהוא מפליג ואסור:

ההוא חמרא דהוה יתיב בספינה כו׳. עד אמר לי אסור גיורא כו׳ ודעת רבו׳ המפרשים ז״ל דבזמן הזה כי האי גוונא חמרא אסיר דהא ידעו גוים דמנטרינן שבתא והוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וכן פסקו רבותי מורי הר״שבא ז״ל ומורי הר״א הלוי ז״ל.

ההוא אריא דנהים במעצרתא כו׳. עד אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דטשינא אנא טשו ישראל וקא חזו לי הלכך אפילו בפתוחות בלא פקק שרי וביממא הוה עובדא ודוקא מהאי טעמא דאמר רבא הוא דשרי הא לאו הכי חמרא אסיר ואף על פי שנכנס שלא ברשות ואין לו שייכות לא בבית ולא ביין וטעמא משום דהא אית ליה לאשתמוטי על הכניסה שנכנס שם מאימת האריה כי אריה שאג ומי לא יירא.

ההוא רביתא. פירוש תנוקת גויה דאשתכחא דהות קיימא בי דיני ואשתכח אופי דחמרא בידא אמר רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקלתה פירוש דתלינן לקולא דמגבה דחביתא שקלתא ולא נגעה ביין ואשכחן בתלמודא אימור דהוי לקולא.

והאי עובדא מיירי בשהיה היין בחזקת משתמר דישראל יוצא ובא אי נמי שנתפסת על הכניסה ודעת ר״שי ז״ל דדוקא בתנוקת שלא ידעה בטיב עבודה זרה תלינן לקולא דלא מסרה נפשה למיגע הא בגדולה חיישינן דשקלתה מחמרא גופיה ואחרים כתבו דאפילו בתנוקת גדולה אמרה רבא וכן נראה דכיון דהיין היה בחזקת משתמר לקולא תלינן דמירתתא כשהיא גדולה וכת׳ הר״אבד ז״ל דדוקא באופיא דאיכא למיתלי בגבא דחביתא אבל דבר שאי אפשר ליטלו אלא מפי החבית כגון פקח וכיוצא בו ודאי חיישינן דכי היכי דשיל נגע נמי בחמרא דהא בעובד׳ דגנבי דלקמן הוה חיישינן למגע מכיון דפתוח חביותא טובא אי לאו טעמא דרובא דגנבי ישראל נינהו אי נמי דאדעתא דממונא פתוח וכן כתוב בתוספות והדין אמת אבל אין המעשים התם ראיה דשאני התם דכיון דטרחו למפתח חביתא דינא הוא למיחש למגע אי לאו טעמי הנהו גנבי דסליקו לפום בדיתא.

ג״ה פתוח חבייתא טובא ואיכא דקשיא ליה דאם כן למה ליה לרבא למישרי מטעמא דרוב שוורי ישראל נינהו תיפוק לי מטעמא דאמר רב נחמן רביה לקמן בעובדא דפימוסא דכיון דפתוח חביית׳ טובא אדעתא דממונא הוה לכך אמר ר״ת ז״ל דלא גרסינן טובא ויש לקיים גירסת הספרים ואפילו למאי דמפרש לקמן דההיא אפילו לרבנן שריה רב נחמן דשאני הכא דאשתכוח חבייתא דהוו חסירן או שהכירו כי בודאי נגעו בהן הילכך לית להו היתרא אלא מטעמא דרוב שוורי ישראל נינהו כנ״ל.

רוב שוורי ישראל נינהו. פירוש ואף על גב דאתחזק גוי בינייהו אין לדונו כמחצה על מחצה מדין קבוע דהא כולהו מינד ניידי והויא לה כאותה שאמרו בפרק שני דיומא דבחצר אחרת מפקחין.

בית שהיו ישראל וגוי כונסין יין לתוכו זה בחביותיו וזה בחביותיו והרי יש לגוי שיכות בבית ולא ביין שהרי יינו של ישראל בעצמו בחביותיו וכבר בארנו בכיוצא בזו שכל שנמצא הגוי לשם אסור בכל ענין אא"כ הניחו בחזקת המשתמר אפילו אם הניחו בחזקת המשתמר אם נעל הגוי מבפנים במנעול ונודע כן בודאי כמו שיתבאר אסור בפתוחות מיד ובסתומות בשיעור שהיית פתיחה והחזרה בלא הכר ואע"פ שהיה לנו לומר שיש עליו אימת הבעלים שמא יבאו והוא צריך לפתוח מ"מ הואיל ואינו דר שם סומך שלא יבא ואם יבא ישמט בטענת שינה עד כדי שישלם שעורו ומ"מ אם היה נקב בפתח כל שאפשר לראות נקב נצל אף בפתוחות ואם היה ישראל דר באותה חצר מותר וגדולי המפרשים אוסרין ואין דבריהם נראין ויש מי שאומר שאם לא היה שם יין של גוי כלל לא נאסר בנעילת דלת שאין לו רשות לנעול אא"כ מצד יינו וכן נראה גדולי הדורות נוטים בזו לדעת אחרת לומר שנעילת דלת אינה מפקעת דין חזקת המשתמר אלא לפתוחות הא לסתומות מתיירא הוא שמא יבא קודם שיעור פתיחה והחזרה בלא הכר ומותרות אף בשהה הרבה וא"כ בדבר זה כל שכנגד הנקב מציל בפתוחות ומה שבצדדין נאסר בפתוחות והותר בסתומות והדברים נראין לי ואף מפי רבותי שמעתיה בהוראה אלא שבתוספתא נראה כשטה ראשונה כמו שכתבנו למעלה ומ"מ בלילה מיהא יראה לי שנעילת דלת מוציאה חזקת המשתמר אף מן הסתומות אף הם החמירו לומר שאם היו שם שני גוים נאסרו הפתוחות שהרי האחד יכול לראות כשיבא הישראל והאחר נוגע ואיני מודה בזו כל שהוא בחזקת המשתמר אפילו בעשרה כן והרי שנו כיוצא בה בלשון רבים לענין טהרות בשמועת חמריו ופועליו כמו שכתבנו למעלה גדולי המפרשים מעמידין ענין זה בשיש לו שיכות ביין ובבית נראה לדעתם שיין זה כלו מעורב בין ישראל וגוי אלא שישראל מטהרו וכבר ביארנו ביש לו שיכות בבית וביין שאם נמצא אסור בכל ענין ואין פתח לרשות הרבים מצלת ומתוך כך אני תמה לדבריהם היאך יותר מה שכנגד הנקב שאפילו היה הפתח פתוח יש לאסרו:

אע"פ שבארנו שנעילת דלת מפקעת דין חזקת המשתמר אם היה אפשר שיחשוב הגוי שמא אף הישראל בפנים מותר אע"פ שהוא בחוץ כיצד הרי שהיה הישראל דר בעליה וגוי בבית וכניסת ישראל לעליה דרך הבית ויצאו שניהם לחוץ מחמת ששמעו קול צוחה וכיוצא בה וחזר הגוי ונעל מבפנים היין מותר שיש לנו לתלות ולומר שהגוי חושב שאף הישראל נכנס לו והרי הוא בבית ושמועה זו גדולי המפרשים פרשוה שיש ארובה בעליה שכל יינו נראה משם ואם לאו כל מן הצדדין ר"ל שאינו נראה דרך ארובה אסור ואף בזו לדעתם דוקא ביום אבל בלילה כל הישן שינה מפקיעתו מחזקת המשתמר וצריך שידור בלילה למטה אצל יינו ודברים אלו אין נראין לי שכל שהוא עומד עמו בעליה שבבית ונכנס עמו בפתח אחד ואין שם מחיצה הרי זו חזקת המשתמר אף בלא ארבה ואף בלילה אין ראוי אצלי להחמיר הואיל והוא שרוי עמו בחצר ואף שטת הדברים אינה מכריחתנו בכך:

יש ספרים שגורסין כאן היו ישראל וגוי דהוו יתבי ושתי חמרא שמעי קל תגרא נפוק ואזול אתא גוי אחד לדשא באפיה וזה שאמר באפיה לאו דוקא אלא בין בשנעל בפניו בין שנעל שלא בפניו כך הוא הדין ואמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא אתי וגירסא זו אינה ברוב הספרים ולא עוד אלא שאי אפשר להעמידה לדעת גדולי המפרשים לפי מה שכתבנו שהרי נעילת דלת לדעתם מפקעת חזקת המשתמר אף מסתומות ואפילו ביום אלא שמ"מ נראה לי שמאחר שיצאו נפקע מגוי זה שיכות בית ושיכות יין ובא ללמדנו שכל מי שאין לו שיכות לא בבית ולא ביין אפילו נעל מבפנים אין דין יראת תפישת גנב נפקעת ומה שאמר השתא אתי שהוא לשון האמור על חזקת המשתמר בשאין לו טענה ביין פירושו השתא אתי וישתדל על תפישתי ומטענת גנב בא בהתרו ונעילת דלת מפקעת חזקת המשתמר אבל אינה מפקעת דין יראת תפישת גנב אא"כ בלילה לדעת קצת מפרשים כמו שבארנו בכלל מי שאין לו שיכות לא בבית ולא ביין ואין הפרש בזו בין שהיו שניהם שותים מיינו של ישראל בין שהיו שותים זה יינו וזה יינו ולשטתנו אפשר לפרשה בחזקת משתמר ואתה מפרשה בסתומות ביום שאין נעילת דלת מפקעת חזקת המשתמר ביום בסתומות ולשטת גדולי הדורות אתה מפרשה אף בלילה שהרי לדעתם אין נעילת דלת מפקעת חזקת המשתמר לעולם בסתומות אף בלילה:

הזכירו בגמ' מעשה שאירע בבית אכסניא שהיה שם יין של ישראל ושל גוי זה בחביותיו וזה בחביותיו שאין לו שיכות ביין ונמצא הגוי בחביות והורה רבא שהכל תלוי בשיכות הבית שאם נתפש כגנב על כניסת הבית היין מותר ואם לאו אסור ודבר זה חכמי צרפת פירשו בו כמו שרמזנו בפרק רביעי שאם אין לו שיכות בבית ונתפש על כניסתו היין מותר הא אם יש לו שיכות בבית היין אסור אע"פ שאין לו שיכות ביין שאין זה חזקת המשתמר ולדעתם אין חזקת המשתמר אלא בשנכנס לבית מדעת ישראל שאין לתלות כניסתו בדעת נסוך ונאסר אף בלא נעילת דלת ומ"מ גדולי המפרשים קורין אף בזו חזקת המשתמר ומה שאסרו רבא אם יש לו שיכות בבית דוקא בשנעל אחריו בודאי וכמו שפירשנו שנעילת דלת מפקעת חזקת המשתמר ואני תמה הואיל ויינו של גוי לשם היאך ימצא נתפש כגנב על כניסתו והרי מצד יינו נכנס ויראה לי שלא אמר רבא כן אלא כמי שמדבר דרך כלל כלומר כלל הדברים כל שאין נתפש כגנב ר"ל שיש לו שיכות בבית אע"פ שאין לן טענה אצל היין נמצא שם אסור אם בנעל ואם בשלא נעל מר כדאית ליה ומר כדאית ליה וזה הואיל ואינו נתפש כגנב שהרי כל שיינו לשם שיכות יש לו בבית היין אסור וגדולי המפרשים פרשוה שיינו של גוי בזוית זה ושל ישראל בזוית זה ואמר אם נתפש כגנב והוא שיש שם מחיצה עשרה בין זה לזה מותר ואף בנעילת דלת שאין נעילת דלת מפקעת דין נתפש כגנב כמו שביארנו ולשטת גדולי הדורות שאין חזקת המשתמר נפקעת מצד נעילת דלת צריך לפרש למה אמרו שאם אינו נתפש כגנב אסור והרי מ"מ יש להתירו מחזקת משתמר ואפשר כגון שהגוי יודע מקום הפלגתו של ישראל ושהוא בשיעור מגע על הדרך האמור או שמא הם סוברים כשטת גדולי הרבנים וכן נראה מדבריהם:

הוזכר עוד בגמרא מעשה בבית שהיה מלא יין של ישראל ונמצא גוי עומד לשם ואמרו אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסור כלומר שאין כאן נתפש כגנב וחזקת המשתמר אין מתירו אם לשטת גדולי הרבנים מצד שלא נכנס מדעתו של ישראל ואם לגדולי המפרשים מצד נעילת דלת והקשו ממה שאמרו ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור מאי לאו אע"ג דלית ליה לאשתמוטי לא בדאית ליה לאשתמוטי ולשטת גדולי המפרשים יראה שהוא מקשה מננעל הפונדק ואלמלא שנעילת דלת מפקעת אף תפישה כגנב ותירץ לא וכו' כלומר שלא היה שם דין תפישה כגנב כגון שהיה לו שיכות בבית ונעילת דלת אינה מפקעת דין תפישה כגנב ולשטת גדולי הרבנים לא הקשה אלא ממה שאמר לו שמור ואתה צריך לפרש שאמר לו שמור מבחוץ שאם הרשהו לשמירה מבפנים היאך אמר מאי לאו אע"ג דלית ליה לאשתמוטי אלא שלא הרשהו בפנים וכשנמצא אסור אף במקום נתפש כגנב ותירצה בדאית ליה לאשתמוטי ויש גורסין בשמועה זו חמרא דישראל וגוי ופירשו אי אית ליה לאשתמוטי כגון שלא היתה מחיצה בין יינו של ישראל לשל גוי:

כבר בארנו שנעל הפונדק כמי שיש לו שיכות בבית אע"פ שאין לו טענה אצל היין שאין חזקת המשתמר מועלת בו וכן ביארנו ממי שמסר לו שמירת יינו או כל ביתו אסור שהרי מחמת טענת שמירה הוא בא ונוגע ומ"מ מסירת מפתח אינה אוסרת כמו שיתבאר למטה:

הזכירו עוד בגמרא שאירע מעשה בישראל וגוי שהיו שותים יין בביתו של ישראל ושמע ישראל קול התפילה ויצא לו והניח את הגוי עם יינו והתירוהו מפני שהגוי חושב עליו עכשו יבא ודבר זה צריך שתדע שאלו היה ישראל מודיע שהוא הולך לבית הכנסת או להתפלל הכל אסור פתוחות בשיעורן וסתומות בשיעורן אבל זה לא הודיע מקומו אלא שבשמעו קול התפלה יצא לו והתר זה בשני פנים אם היה זה שותה את יינו וזה את יינו הרי אין רשות לגוי ליגע בשל ישראל והרי זה נתר בחזקת המשתמר ואם היו שניהם שותים מיינו של ישראל הרי הוא כמורשה עליו על הדרך שבארנו באוכל עמו על השלחן ואינו נתר אא"כ סלקו בשעת יציאתו חוץ מכדי פשוט ידיו ועשאו כשל דולבקי על הדרך שהתבאר ואפילו פתוחות מותרות וכגון שהתפלה בבית שהרי הואיל והוא בבית מתירא שיבא עליו פתאום ואם יצא לחוץ כגון שאינו רואה הדרך לפניו ואפשר לבא עליו דרך עקלתון על הדרך שבארנו קצת מפרשים ראיתי נוטים לומר שאף בהודיעו שהולך ומתפלל מותר ואין זה דומה להודיעו שמפליג שדבר זה הואיל ואפשר לו לעשותו בכאן ר"ל שאף הוא רשאי להתפלל בכאן סבור עליו שיתחרט וישוב והודעת הפלגה בהזכרת מעשה אינו אוסר אלא במעשה שאי אפשר לו לעשותו בכאן כגון רחיצה במרחץ וכיוצא בה ולא יראה לי כן כל שהוא מודיעו מאמין הוא ואינו מפקפק אלא שבזו אני מפרש שלא הודיעו אלא שהיה הדבר מוכיח כן כמו שבארנו ומתוך שלא הודיעו הוא מפקפק בדבר אע"פ שיש שם ידים מוכיחות:

הוזכר עוד בגמרא שאירע מעשה בישראל וגוי שהיו יושבים בספינה והיה ערב שבת ושמע ישראל קול שופר שתוקעין בערב שבת להתראת שביתה כמו שיתבאר במקומו ויצא לו מן הספינה והיו הדברים מוכיחים שנכנס למדינה לקבוע שביתתו לשם והתירו את היין מחזקת המשתמר חושב הוא עליו שיבא לשעתו ואף בפתוחות כל שיש אימת דרך עקלתון וביאת פתאום ואפילו היתה הספינה חוץ לתחום הגוים חושבים שאין ישראל משמרים את השבת במקום פסידא וכבר שמעו מהם שהיו אומרים אלו היו ישראל משמרים את השבת כמה כיסים היו נמצאות בדרכים שאי אפשר שלא יעריב שמשם בדרכים ואין יכולין להעביר ארבע אמות והם אינם יודעין הוראת מוליכו פחות פחות מארבע אמות ומתוך כך חושב הוא עליו שיבא ודבר זה אני מפרשו גם כן בשלא הודיעו אלא שהדברים מוכיחים כן וכל שבדרך זה הגוי מפקפק ומתירא אבל כל שהודיעו כן מאמין בו ואינו מפקפק ויאסר הכל לפי שיעורו וקצת מפרשים שהזכרנו מתירים אף בהודיעו סבור הוא עליו שיתחרט שאפשר לו לשבות בכאן על הדרך שכתבנו ולא יראה לי כן ודבר זה אף בלילה הותר שהרי זה לא בא בשבת ולן הגוי עם היין וסבה זו יראה לי מפני שהספינה אין לה דלתות ואפשר באו אף בלילה הא כל כיוצא בזה בבית בלילה אסור בנעילת דלת אף בסתומות כמו שהתבאר:

קצת חכמי הדור ראיתי להם שהם מפרישים בשום אחד ממעשים אלו שהוזכרו בסוגיא זו בין לילה ליום כלל ומביאים ראיה לדבריהם משמועה זו וכבר בארתי בה הסבה לדעתי ומ"מ הם מקשים ממנה לגדולי המפרשים שאוסרין בלילה אף במקום שאין נעילת דלת מפני שכל לילה וזמן שינה הרי הוא כהלך והודיעו שמפליג ואע"פ שאין דעתי נוטה בזו לדעת גדולי המפרשים כמו שלמדת ממשנתנו אומר אני שאין מזו טענה עליהם בשלשה דרכים הראשונה הוא שאני אומר דבר זה תוך התחום היה וחזר לו ולן שם והראיה שאין שמיעת קול שופר מצויה חוץ לתחום ואע"פ שהיא עשויה להבטיל עם שבשדות שמא אין רחוקים כל כך ואם רחוקים השומעים משמיעים זה לזה עד שמגיע הדבר לאחרון שבהם ומה שאמר ואי משום שבתא לא משום חלול חוץ לתחום אלא שזה נכנס לעיר להצניע כלי חול שעמו ואין כאן חשש אלא בכדי שעור באו לעיר ושובו לשם והראיה אמרו על זה קל שיפורא דבי שמשי והיא נאמרת על אחרונה שבתקיעות ששביתת שבת חלה בשיעור מועט ואמר על זה שמכיון שלא הודיעו אף חביות שיש בהם שהות ליאסר בשעור זה מותרות שהגוי חושש שמא לא יכנס לעיר כלל אלא שישוב לאלתר ולא יחוש לכלי חול שעמו מפני חלול שבת שפחד יינו גדול מזהירות שבת והדרך השני שאף אם תפרשה חוץ לתחום אין כאן ראיה להתיר במקום אחר בלילה מפני שיין זה היה במקום שאינו משתמר שכיון שנכנס לעיר ודאי בנמל היה ולא על מגע לבד הוא חושש אלא אף לפסידא גמורה וכל שיש חשש לפסידא גמורה דעתו של נכרי להיות ישראל בא שם אף בלילה ולא יחוש לחלול שבתו הא כל שנכרי חושב שאין ישראל מתירא לפסידת יינו לגמרי אינו חושש שיהא חשש מגעו מבהילו כל כך לבא בלילה ועומד לו בטוח והדרך השלישי הוא שמה שהתירו כאן בלילה מפני שכל ימי עמדו היה משכבו אצל היין ומכיון שהגוי חושב עליו שישוב ושלא יחוש לחלול שבת ראוי בודאי לחשוב עליו שלא לישן בדרכים אלא שיבא וישכב במקומו אצל יינו אבל מקום שאין משכבו אצל יינו אין לו כלל חשש מלבא לשם לקבוע לו מקום שכיבה ומ"מ אע"פ שאני טורח לפרשה שלא להקשות ממנה לגדולי המפרשים דעתי נוטה שכל שאין שם נעילת דלת מותר אף בלילה על הדרך שבארנו ומ"מ שמועה זו לא הביאוה גדולי הפוסקים כלל נראה שאינם מקילים לומר שהגוי חושב שאין היהודים שומרים את השבת כדי להקל וכבר הורו בצרפת על ישראל ששכר חמרים לחביותיו ונפרדו ממנו בשבת במנחה ובמוצאי שבת השיגם לאלתר ואסרוהו ומ"מ יראה לי שכל השנויות כאן הלכה פסוקה הם ואין אימת שבת מפקעת חזקת המשתמר על הדרך שבארנו ואף לקצת רבני צרפת ראיתיה בהוראה כתובה בחבוריהם על ידי מעשה:

כל מקום שביארנו שנעילת דלת מוציאה מחזקת המשתמר כבר ביארנו שלא נאמר כן אלא בשננעל בפנים במנעול שאם הגיף הדלתות ולא נעל בפנים במנעול הרי מ"מ חושב על ישראל שיבא פתאום ויפתח וכבר הייתי חוכך בזו בילדותי להחמיר ממה שאמרו בשלמים שאם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין וכמו שאמרו על זה בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול והתבאר במקומו שהמוגף בכלל הנעול ואף מדברי גדולי המפרשים נראה לי כן במה שכתבו במעשה גוי וישראל שהיה ישראל יושב בעליה וגוי בבית ומ"מ גדולי הדור חלקו בה עלי ונעניתי להם מפני שהדעת נוטה כדבריהם שכל שאינו נעול במנעול מבפנים אף הוא מתירא שמא לבא הישראל ויפתח ולא עוד אלא שהם אומרים שכל שלא נודע בבירור שנעל מבפנים אין ספק מוציאו מחזקת המשתמר שהרי ספק של סופרים הוא ומ"מ אף הם הודו לי שכל שדרכן של בני אדם לנעול מבפנים כגון פתח הפתוח לרשות הרבים ובלילה סתמן כפירושן וחזקה ננעל ונפקע מידי חזקת המשתמר אף בסתומות לדעת קצת ולדעתי ביום בפתוחות ובלילה בסתומות כמו שבארנו:

מי שאין לו שיכות בבית אלא שארעה לו סבה מפורסמת מחמת פחד שהוא צריך להתחבא שם הואיל ויש לו טענה שמחמת אותה סבה נכנס עד שאותה סבה מפקיעתו מחשש תפישה כגנב הרי זה כמי שיש לו שיכות בבית לכללו בדינין הנזכרים בו ומ"מ אם היתה סבה המולידה יראה זו כללית היין מותר אע"פ שנמצא שם שהרי הוא חושב הואיל ויראה זו כללית שמא כשם שאתה מתחבא בכאן כך התחבא שם ישראל מעשה היה ונשמע נהמת אריה בבית הגתות ונמצא הגוי מתחבא בין החביות והתירוהו מחמת שדנו על מחשבת הגוי שהוא אומר כשם שהתחבאתי אני בכאן כך באפשר שבא איזה ישראל אחרי מחמת אותה יראה ונתחבא כאן וכן כל כיוצא בזה ויש שואלין במעשה זה אף בסבה שאינה כללית מי הפקיעו מדין חזקת המשתמר מכל הנכנס שלא מדעת ישראל אבל גדולי המפרשים שהעמידו דין חזקת המשתמר אף בזו מהיכן הופקעה ומפרשים אותה דוקא בשנעל הדלת אחריו ועל הדרכים שבארנו ולדעתנו אין נעילת דלת מפקעת חזקת המשתמר בסתומות אלא בלילה ומתוך כך נראה לי לפרש מעשה זה להתיר את הפתוחות וכגון שהיה יודע בבעל החביות שלא היה שם ושאין שם דרך עקלתון והיינו אוסרין בפתוחות אלמלא טעם זה וכן נראה לי ברור:

הוזכר עוד בגמרא מעשה בגנבים שפתחו חביות ולא נודע אם גוים אם ישראלים ולפי מה שהורו בה למדנו שאם רוב גנבים שבאותו מקום גוים אסור ואם רובם ישראלים מותר ומ"מ פי' גדולי האחרונים שאם אותו בית שהיין לשם הוא בשכונת ישראלים ואין דרך הגוים מפסקת הולכין אחר אותה שכונה ואע"פ שרוב העיר גוים ואע"פ שאין דלתותיה של אותה שכונה נעולות כמו שאמרו בבשר הנמצא שאין הולכין בה אחר רוב העולם אלא אחר רוב טבחי העיר וכן יראה ממסכת כתובות סוף פרק ראשון ומ"מ בפתוחות מעיקרא אין לחוש:

כבר ידעת שרשות היחיד ספקו טמא ורשות הרבים ספקו טהור והבקעה והיא שדות הרבה זו אצל זו בימות הגשמים שהיא מוכנת לזרוע אפילו אינה מוקפת גדר הרי היא כרשות היחיד לטומאה כמו שיתבאר במקומו מעתה הנכנס לבקעה ויש באותה בקעה שדה טומאה ואמר נכנסתי לבקעה זו ואיני יודע אם נכנסתי לשדה שיש בה טומאה אם לאו ספקו טמא שספק טומאה של רשות היחיד אפילו בספק ביאה טמא ואע"פ שרוב שדות טהורים ואין צריך לומר בספק מגע כגון שיאמר נכנסתי לשדה שיש בה טומאה ואיני יודע אם נגעתי אם לאו שמא תאמר לענין זה שכתבנו בגנבים שפתחו את החביות היאך לא אסרנוהו מספק ביאה אחר שנולד הריעות אע"פ שרוב גנבים ישראלים פי' הטעם בגמרא שמא אף הפותחים לא היו סבורים שיש שם יין שהרבה מטמינין ממון בחביות והם באים על עסקי ממון וכשפותחים ורואים את היין מניחין ואינם נוגעים והרי יש כאן שתי ספקות ספק ביאת גוי וספק מגע ביין ואע"פ שבבקעה טמא ויש בה שתי ספקות כמו שנתפרש בטהרות פרק ששי לענין טהרות הלכה למשה מסיני הוא אבל לענין איסור כל שני ספקות הותרו הא כל שנתבררה ביאתו אין מגעו בכלל ספק על הצדדים שאסרנוהו בביאתו ואע"פ שספק סופרים להקל וכל סתם יינם ודאי מגעם מדברי סופרים שחומרת ע"ז תקפה ואע"פ שהמגע נושא ספק אחר והוא ספק נסוך שטתם של חכמים כך היא שהמגע כנסוך ואף במעשיו נכרים לענין שתיה וגדולי המפרשים פי' מפני זה שאף שתי ספקות נאסרו ביין נסך ואין אנו צריכין לכך:

אירע מעשה לפני קצת רבנים באחד ששלח יינו ביד גוי בחותם של בצק ונתקלקל החותם ונראה להם כאלו עכברים אכלו ממנו ותלו בכך והכשירו מכח שמועה זו שאמרו בה כיון דאיכא דפתחי משום ממונא אימר אדעתא דממונא פתחו:

ההוא חמרא דהוה יתיב בביתא דהוה דר ישראל בעלית' וגוי בתתא כו' קשיא לי נהי דביממא חזי ליה מלעילא בצילא מאי איכא למימר ויש לומר כיון דישראל דייר עילוי' בליל' נמי מירתת דילמא מרגיש לי' והנכון לומר דלפי שעה הונח שם ולא שהה בלילה:

בד"ה שמע ישראל כו' כלא הודיעו שמפליג דמי ובדלא א"ל הוי מוזג ושותה (א"צ) [א"נ] שאפילו על השלחן מותר ומיירי הכא שכ"א שותה מיינו עכ"ל כצ"ל כנראה מפסקי הרא"ש ודו"ק:

בד"ה פתחו חביתא טובא הכא לאו דוקא טובא כו' עכ"ל דאפי' בודאי פתוח לשם שתיה שרי בפומבדיתא דהוי שם רוב גנבי ישראל אבל משום עובדא דשמואל דלא הוי התם רוב גנבי ישראל נקט טובא דמש"ה יש לתלות בממון והוי ס"ס ועיין בתוס' פ' ח"ה ודו"ק:

ד"ה שמע ישראל קל צילויי וכו' א"נ שאפילו על השלחן מותר וכו'. התוס' קצרו לשונם הכא במקום שהיה להם להאריך דכתבו דהכא שאפילו על השלחן מותר וא"כ תקשה ליה מתניתין דקתני שעל השלחן אסור וזה לשון הרא"ש א"כ משמע שהתיר אפילו על השלחן מדלא מפליג והכא איירי שכל א' שותה מיינו ובמתניתין מיירי שהעובד כוכבים שותה מיינו של ישראל עכ"ל ועי' בי"ד סימן קכ"ט וגם בב"י שם:

ד"ה פתחו חביתא טובא הכא לאו דוקא וכו'. ר"ל בעובדא דפומבדיתא דשרי ליה רבא מטעם דרוב גנבי דהוו התם ישראל הוו א"כ לא צריך לטעמא דפתחו טובא אבל בסמוך בעובדא דשמואל בנהרדעא דלא היה שם רוב גנבי ישראל צריך לטעמא דפתחו טובא:

רש"י ד"ה יצרא דיי"נ. דלא שבקי לה לנסוכי. כ"ה לשון הר"ן:

גמ' הואיל וזילא עלייהו. נ"ב תמיהה לי הא איפכא שמעינן בפ' א"מ [לעיל כב ב] שאפי' בהמתן של ישראל חביבה עליהן יותר מנשותיהן ונ"ל דה"פ שהיא מתרפקת עליהם ביותר כמו זילא ליה פריצא ליה פ"ק דגיטין [דף יג] וזה לפי שהנבעלת לנכרי קשה לפרושי וצריך לגררה ולמשכה בע"כ מהם כנודע שהיא נמשכת אחריהם. זילא עלייהו כו'. אחריהם נגררת כלומר שאינה מוחה בידיהם מלנסך ושותה עמהם ג"כ וכן מוכח מברתיה דר"נ דאשתבו [גיטין מה א] דניחא להו בנכרים טפי ונשמעת להם לכל דבר. דתקיף להו אפי' יצרא דיי"נ כדי להשביע תאותן ביצרא דעבירה ול"ד לגברי דשאני להו בהכי:

שם דא"ר יצחק המוצא כיס בשבת נ"ב ה"ג והיינו מי שהחשיך לו בדרך אבל בשבת אסור להוציאו [עי' מ"א סי' רס"ו ס"ק יו"ד] ול"ג נמי המוצא דבמוצא אסור כה"ג אי לא אתא לידו מבע"י דהיינו כיסו [עי' בהגר"א שם ס"ק ח']:

שם חמרא שרי מימר אמר כי היכי כו' נ"ב וא"ת ת"ל דעשוהו כבולשת י"ל אפילו סגר הדלת אחריו:

קל שיפורי דבי שמשי מכאן הוכיח הרא"ש בתשובה דאפי' בלילה אומר הגוי השתא מידכר חמרא ואתא עב"י וק' על מ"ט השמיטו הרי"ף:

המוצא כיס בשבת בפ' מי שהחשיך מבואר דיותר נקל להתיר ע"י גוי וחמור וחשו"ק מלהוליך פחות פחות מד' אמות ושם מבואר דבמציאה דלא אתי לידי' לא שרי' ע"י גוי א"כ מכ"ש ע"י פחות מד' אמות ורמב"ם פ"ו מהל' שבת וגם בפ"כ ס"ל מציאה ע"י גוי אסור ופחות מד"א שרי וזה קשה לכאורה וכ"מ פ"ו כ' בשם רמב"ן להסביר ע"ש אלא שלא מצא ראי' מש"ס וכ' קרבן נתנאל ר"פ מי שהחשיך שהרמב"ם גרס המוצא ולא המוציא ור"נ המוצא מציאה ע"ש ולכאורה זה מוכרח דאלת"ה דלמא ע"י גוי וחשו"ק אע"כ במציאה מיירי דלא התירו ע"י גוי ורק פחות מד' אמות ודבר זה לא נודע לגוים שאפי' בבהמ"ד אמרו בסתר כמבואר שם ר"פ מי שהחשיך ע"ש:

הנכנס לבקעה מלשון זה משמע דוקא נכנס לבקעה אבל עומד בדרך וספק נכנס לבקעה גם לרבנן טהור ואין לומר טעמיהו דרבנן משום דספק ביאה וגדל כזה גם רבנן מודו דא"כ בע"ז ע' ע"א מנ"ל למימר דשמואל כר"א דלמא ספק ביאה דהתם כספק כניסה לבקעה דמי אלא ע"כ הטעם משום דכשעומד על אם הדרך וספק אם נכנס לבקעה הוה נולד ספק בר"ה אבל כשעומד בבקעה הוה עומד ברה"י והן הנה דברי רמב"ם סוף הלכות שאר אבות הטומאה גבי חנויי וכתב ראב"ד פי' זה חשך ולא אור ועמש"כ כ"מ עיין ותראה דברים נכונים למבין וישרים למוצאי דעת:

שהי' ר"א אומר ספק ביאה טהור וכו' תוס' מס' בכורות כ"ז ע"ב נתעוררו שחז"ל האריכו וקצרו במשנה כי כך סדר המשנה כל שאתה יכול לרבות ספיקא וס"ס וכו' ר"א אומר ס' ביאה טהור ס' מגע טמא ושוב תנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים ר"א מטהר וחכמים מטמאין ותל"מ ובשמעתין האריכו והוסיפו סיפא דמתניתן דלעיל ס' ביאה טהור וכו' ובע"ז ע' ע"א קיצרו ולא הביאו אלא הך דס' ביאה ולא פלוגתא דר"א ורבנן דבקעה כלל, והיינו דשמעתין א"ש דהוה צריך לאתויי משום בקעה משום דקאי אהפסק מצר בין שדה לשדה והי' צריך להוסיף טעמא דר"א משום ס' ביאה דאל"ה אינו ענין לכאן כלל וק"ל. אך בפסחים וע"ז קשה מ"ט מייתי מתניתן דבקעה ולא מתניתן קמייתא דרבנן מחמרי בס"ס ור"א מטהר ס' ביאה ותו קשיא אמתניתן גופי' כיון דמוכח משמעתין דטעמא דפלוגתא בבקעה היינו מטעמא דס' ביאה דמשנה קמייתא א"כ תרתי למה לי והי' נלע"ד ליישב בזה כל דברי רש"י בע"ז ובפסחים ואומר לפי המבואר במס' טהרות פ"ד משנה י"א דאב הטומאה דרבנן ס' א' טמא ס"ס טהור לכ"ע והיינו טומאת בית הפרס דרבנן שדה שנאבדה או נחרש בה קבר והשתא י"ל משנה קמייתא כל שאתה יכול לרבות ס' וס"ס היינו בטומאה דאורייתא מטמאים רבנן ור"א מטהר רק בס' מגע מטמא שהוא הס' האחרון ועוד מקיל בס' א' אם הוא ס' ביאה טהור מטעם שיבואר לקמן אי"ה. ושוב תנן טומאה דרבנן השייך לבקעה כגון שנאבד או שנחרש בה קבר ומיירי סתם בין שדה מליא טומאה ובין לא מליא דר"א מטהר אפילו מליא טומאה דהרי אפי' בדאורייתא מטהר בס' ביאה ורבנן מטמאים אפילו לא מליא טומאה והטעם אע"ג דבדרבנן מטהר ס"ס מ"מ הכא לא מחשיב ס"ס דכל ההפסק שבין שדה לשדה אפי' נחל ושלולית וכדומה לא מיחשבי הפסק לרבות בהן ספיקות אלא דוקא מחיצה וס' נכנס לפנים ממחיצה או לא זה הוי ס' ואם יצרף עוד ספק ה"ל ס"ס אבל הפסק כי האי מחשב הכל חד ספיקא ולר"א אפי' שינוי שם דקרא לה גרגותא דפלניא או מצר וחצב הוי הפסק למחשב בהן ס' ביאה, והשתא במס' ע"ז דלא צריך אלא לאתוי' דשמואל כר"א מייתי רק הא דבקעה ומייתי מהא דמיירי אפי' במליא טומאה מטהר ר"א בס' ביאה וה"נ ביי"נ ודחי ש"ס שם ביי"נ ס"ס הוא ואפי' רבנן מודו בס"ס בטומאה דרבנן ולא מטמאו בבקעה בס"ס אלא משום דלא מיחשבי הפסק שבין שדה לשדה לס"ס אבל בכניסה למרתף ביי"נ מודו רבנן דמיחשב ס' כניסה לס' א' וספק פתחו לשם ממונא לס' שני ומותר, ובפסחים נמי דמייתי מבקעה מס"ס דבדיקת חמץ ס' נכנס מחצר לבית וס' אכלה ומייתי מבקעה מההיא אופן דמיירי מבקעה דלא מליא טומאה והתם הוא דמטמאים רבנן משום דליכא ס"ס ממש כנ"ל אבל הכא בחמץ בכניסה מחצר לבית דמחיצה מפסקת אפי' רבנן מודו והיינו דדקדק רש"י בפסחים וכ' והכא גבי בתים ולא כ' והכא גבי חמץ מה לשון בתים אע"כ רצונו לומר בבית דמפסיק מחיצה בינו לחצר גם לרבנן מחשב ס"ס והשתא אפי' נאמר בס' בדיקה כס' טומאה מ"מ בס"ס לא נחמיר דגם בטומאה דרבנן לא נחמיר בס"ס:

ובטעם פלוגתתם כ' תוס' דר"א ס"ל אין לך בו אלא חידושו ודאי נסתרה וס' אחד ובטעמא דרבנן כ' תוס' דמן הדין אפילו בחד ס' טהור וילפי' מסוטה דטמא וא"כ מה לי חדא ס' מה לי ס"ס ובריש נדה כ' תוס' גבי חד סוטה אע"ג דאיתרע חזקה שהרי קינא לה ונסתרה מ"מ מדאסורה לבעלה בוודאי ולא מטעם ספק ש"מ ספיקא טמא לגמרי פי' כאילו נאמרה הל"מ כל שאינו טהור בוודאי הוא טמא. והשתא י"ל מאן דס"ל ס' דאורייתא בכל התורה לקולא דלא מייתי אשם תלוי אלא היכא דאיקבע איסורא והכא בסוטה נהי דאיכא ריעותא גדולה שזינא לה ונסתרה א"כ מסתייען להחמיר זה שיהיה ספיקא אסור ס"ס כמו בעלמא דאיקבע איסורא אבל לאוסרה על בעלה בוודאי וללקות עליה ע"כ גז"ה הוא וילפינן טומאה מיניה ברה"י דטומאה מדקריא רחמנא ונטמאה וא"כ מה לי ס' א' ומ"ל ס"ס ומ"ל ס' ביאה אך ר"מ לטעמי' ס"ל לא בעי איקבע איסורא לאשם תלוי ובכל התורה ספיקא לחומרא וא"כ אין כ"כ חידוש מה שאסרה תורה ס' סוטה כוודאי כיון דאיכא ריעותא גדולה שקינא לה ונסתרה אבל היכי דליכא אפי' ס' ביאה או היכי דאיכא ס"ס מה"ת לאסור וילפי' מיניה טומאה כי האי גוונא דליכא אלא ס' מגע ולא ס"ס ולא ס' ביאה ובס' ביאה דלא אתי מסוטה טהור לגמרי ואפי' מספק לא טמא דאע"ג דס' דאוריי' מה"ת לחומרא היינו בס' איסורא אבל ס' טהרה היכי דלא אתי מסוטה קיל משאר איסורים כידוע זה מה שנלע"ד בטעם פלוגתייהו נכון:

ועיין פני יהושע בק"א דכתובות הקשה למ"ד ס"ס מטעם רוב ועדיף מחזקה א"כ מאי מייתי תוס' ראי' דחזקה לא מהני דלמא חזקת טהרה דקיל הוא דלא מהני אבל ס"ס דעדיף מהני ולהנ"ל לק"מ דאי הוי ס' טומאה ביש חזקת טהרה טמא מספק משום דחזקה לא מהני הומ"ל דס"ס מהני אבל כיון שהוא כוודאי טומאה ולוקין עליה ש"מ דהכי אמר רחמנא כל שאינו כוודאי טהור יהיה במלקות א"כ מה לי חד ס' מה לי ס"ס כל שאינו בוודאי טהור לוקה עליו:

בזה י"ל פסק הרמב"ם דבסוף אבות הטומאה פסק כרבנן דר"א וע"כ לא גרסי' במס' ע"ז כגירסת ר"ת דא"כ הוה הלכתא כר"א כעובדא דשמואל בנהרדעי אלא ע"כ גרס כגירסה שלפנינו דהוה ס"ס משום דפתחי לשם ממונא והרמב"ם לא פסק בהלכות יי"נ כן ולהנ"ל י"ל דלעולם לא מחשב האי לס"ס וגרס כר"ת דלמסקנא אתי שמואל כר"א ואפ"ה לא פסק כן משום די"ל שמואל לשיטתי' דס"ל בר"פ חרש כר"א דמביא אשם תלוי ולא בעי חתיכה א' משתי חתיכות משו"ה פסק בנהרדעי דלא חמיר יי"נ מטומאה משא"כ לדידן וק"ל:

א"נ י"ל ביישוב פסק הרמב"ם הלכה ז' דס"ל דס"ס משם חד הוא דפתחו לשום ממונא לאו ס"ס הוא בשלמא ס' נכנס וס' נגע ה"ל ב' ענינים אעפ"י שאין הדין משתנה בין זה לזה ועיי' ש"ך סי' ק"י אות י"ב אבל ס' ישראל ס' כותי ואת"ל גוי לשום ממון ה"ל שם חד שמא ניסך שמא לא ניסך אלא בימי שמואל עדיין היה אוכלין חולין בטהרה ואיכא נפקותא לענין טהרה דאם הגנב הוא גוי אפי' לא ניסך מ"מ טימא בהיסט משא"כ כשהגנב ישראל כדאיתא חגיגה בגנבא שנכנס בבית עיי"ש שלהי חגיגה אבל בימי רבא שכבר אזדא להו אפר פרה כמבואר במס' בכורות ע"כ לא היה שוב נפקותא בין ישראל לגוי מחמת ממון וליכא ס"ס ע"כ הוצרך רבא להתיר מטעם רוב גנבי דפומבדיתא ישראל נינהו וכן פסק רמב"ם:

ונ"ל דמהאי טעמא גופיה פסק הטור להיפוך דהיכי לשם ממונא אפי' ברוב גנבי נכרים מהני אע"ג דליכא ס"ס ותמה בש"ך סי' קכ"ט סקכ"ח ע"ש ולהנ"ל י"ל דס"ל להטור דאלו מטעם ס"ס אתאינן עלה לא ה"ל להתיר דשם אונס חד הוא אלא לישנא בעלמא קאמר ש"ס ס"ס אלא רוצה לומר רובא דעלמא אינם מנסכים דהבא לשם ממון אינו מנסך וכל ישראלים אינם מנסכים נמצא רובא גנבי אינם בני ניסוך בכניסתם לגנוב וזה כמעט מוכרח דהרשב"א בתוה"א הקשה מה מועיל רוב גנבי ישראל בפומבדיתא הא רוב דעלמא גוים ורוב וקרוב הולכי' אחר הרוב ותי' דהוה שכונת ישראל שאין דרך הגוים מפסקת וכן בש"ע סי' קכ"ט סעי' י"א וע"כ צ"ל בנהרדעי ה"ה בשכונת ישראל דרך הגוים מפסיק וא"כ ניזל בתר רובא דעלמא ואפי"ה מהני ס"ס וע"כ כנ"ל ועיין בפ"י בק"א פ"ז דכתובות בעניני ס"ס מ"ש אדברי תוס' דשמעתין ולהנ"ל יש לדחות ואין להאריך: