עבודה זרה סח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - א

דרשו חכמים: כל נבלה הראויה לגר קרויה נבילה, אך נבילה שאין ראויה לגר, כגון שהסריחה, אינה קרויה נבלה.

ומכאן למד רבי שמעון, שדבר איסור שטעמו פגום, אינו אוסר. ^[142] מקשה הגמרא: ורבי מאיר? מה רבי מאיר דרש מפסוק זה?

מתרצת הגמרא: לדעת רבי מאיר, ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא.

כלומר, מהפסוק למדנו, שאם היתה בהמה מוכת שחין בחייה, ואחר כך התנבלה, לא חל עליה שם נבלה.

אך אם היתה ראויה לאכילה כשהתנבלה, ואחר כך הסריחה, לא פקע ממנה שם נבלה, אף על פי שכעת טעמה פגום. ^[143] מקשה הגמרא: ורבי שמעון מנין לו שהפסוק בא למעט נבילה שהסריחה, שמא לא בא למעט אלא סרוחה מעיקרא, כדברי רבי מאיר?

מתרצת הגמרא: לדעת רבי שמעון, אם היתה סרוחה מעיקרא, ודאי מותרת, ולא צריכא מיעוטא, שהרי עפרא בעלמא הוא! ^[144]

אלא ודאי, הפסוק מלמדנו שאם הסריחה אחרי שהתנבלה, מותרת. כיון שטעמה פגום.

אמר עולא, מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון, אינה אלא בדבר איסור שהתערב בדבר היתר, והשביח בתחילה, ולבסוף פגם. כגון טעם שמנונית הבשר, בחמאה, שבתחילה משביח, ולאחר זמן, פוגם.

אבל אם פגם מעיקרא, דברי הכל מותר. ^[145] איתיביה [הקשה] רב חגא לעולא: שנינו בברייתא: יין שנפל לתוך עדשים, וחומץ שנפל לתוך גריסין, אסור.

ורבי שמעון מתיר, כיון שנתן טעם לפגם.

והא הכא, דפגם מעיקרא הוא, שהרי היין פוגם בעדשים מיד כשנפל לתוכן, ובכל זאת פליגי רבנן ורבי שמעון, ולדעת רבנן אסור. ואילו לפי דברי עולא, במקרה זה לכולי עלמא מותר?

אמר עולא: חגא לא מידע ידע מאי קאמרי רבנן, תיובתא קא מותיב?! [רב חגא אינו יודע מה אמרו חכמים, ומקשה קושיות?!]

הכא במאי עסקינן, כגון שנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחם, ונעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ולכן לדעת רבנן אסור. כדאמרינן לעיל (סז' א').

עד כאן הגמרא עוסקת בדברי עולא.

ורב יוחנן חלק על עולא, ואמר: בפוגם מעיקרא מחלוקת. לדעת רבי מאיר, אסור. ולדעת רבי שמעון מותר.

בני הישיבה התקשו בבאור דברי רב יוחנן:

איבעיא להו: האם לשיטתו, רק בפוגם מעיקרא מחלוקת, אבל אם השביח ולבסוף פגם, דברי הכל אסור. ^[146]

או דלמא, כוונתו לומר: בין בזו ובין בזו מחלוקת. ^[147]

ונשארו בתיקו. ^[148]

אמר רב עמרם, אפשר איתא להא דר' יוחנן, ולא תניא לה במתניתין?!

האם יתכן לומר שרבי מאיר ורבי שמעון נחלקו גם ב"פוגם מעיקרא", כדברי רב יוחנן, ואין לכך רמז במשנה?!

נפק, דק, דייק בדברי המשניות, ואשכח, ומצא לכך רמז במשנה.

דתנן במסכת ערלה (פרק ב' משנה ט'): שאור [מחמצת] של חולין, שנפל לתוך העיסה, ויש בו כדי להחמיץ, והחמיצה, ואחר כך נפל שאור של תרומה, או שאור של כלאי הכרם, לתוך אותה עיסה, ויש גם בו כדי להחמיץ, הבצק אסור. כיון שהוסיף להתחמץ על ידי המחמצת האסורה.

ורבי שמעון מתיר. כיון שהשאור הנוסף החמיץ את העיסה יותר מדי, ונפגמה.

דייק רב עמרם: והא הכא, דהשאור האסור פגם מעיקרא הוא, ובכל זאת פליגי.

ומכאן מצאנו מקור לדברי רב יוחנן, שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון שייכת גם כשפגם מעיקרא.

אמר רב זירא, יש לדחות: שאני עיסה, הואיל וראויה לחמע [להחמיץ] בה כמה עיסות אחרות, ^[149] ולכן, אף על פי שהשאור האסור פגם בה לענין אכילה, מכל מקום השביח בה לגבי חימוץ עיסות אחרות. ^[150] ובזה נחלקו התנאים, האם גם במקרה שאין כאן פגם גמור, אסור. ^[151]

אך במקום שהאיסור פוגם מעיקרו, אפשר לומר שלא נחלקו, ולכולי עלמא מותר.

הגמרא מוכיחה מברייתא נוספת כדברי רב יוחנן:

תא שמע, שנינו בברייתא: שאור של תרומה ושל חולין, שנפלו בבת אחת לתוך העיסה, ויש בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ, וחימצו את העיסה יותר מדי, אסור. רבי שמעון מתיר. כיון שנתנו טעם לפגם.

ואם נפל של שאור של תרומה תחלה והחמיץ את העיסה, אף על פי שאחר כך נפל גם שאור של חולין לתוכה וביחד גרמו שניהם לפגום את העיסה, דברי הכל אסור.

כיון שדבר איסור שהשביח ולבסוף פגם, אסור לכולי עלמא. ^[152]

ואם נפל שאור של חולין לתוך העיסה וחימצה, ואחר כך נפל שאור של תרומה, או של כלאי הכרם, אסור.

ורבי שמעון מתיר, כיון שנתנו טעם לפגם.

מדייקת הגמרא: והא הכא, דהשאור של התרומה פגם מעיקרא, ובכל זאת פליגי.

ומכאן מוכח כדברי רב יוחנן, שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון שייכת גם כשפגם מעיקרא.

הערות

^[142] בגמרא הובא מקור מהתורה גם לדברי רבי מאיר, (מגיעולי נכרים), וגם לדברי רבי שמעון (מנבילה). הקשה הגאון רבי עקיבא איגר: ממאי נפשך, אם הסברא הפשוטה היא ש"נותן טעם לפגם" מותר, מדוע צריך מקור מהפסוק לדברי רבי שמעון? ואם הסברא הפשוטה היא ש"נותן טעם לפגם" אסור, מדוע צריך מקור לדברי רבי מאיר? ותירץ, על פי הנדון דלהלן (הובא גם לעיל סז' א', בהערות, עיי"ש): הר"ן והרשב"א הקשו, מדוע נותן טעם לפגם מותר, הרי עדיין הוא ראוי לגר? הרשב"א תרץ, כיון שכנגד ממשות האיסור יש רוב, והטעם כשלעצמו, אינו חשוב, כיון שהוא פגום, לכן לא אמרינן בהא "טעם כעיקר". אך לדעת הר"ן, אפילו אם אין רוב כנגד ממשות האיסור הבלוע בדופני הכלי, בכל זאת ילפינן מנבילה הראויה לגר שטעם פגום מותר, וכיון שבנותן טעם לפגם אין הנאה מהטעם הפגום, מותר. ולפי זה אפשר לומר, אם האמת כדברי הר"ן, יוצא שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון היא בין כשיש רוב כנגד הנבילה הפגומה, ובין כשאין רוב. ואם כן, כשיש רוב כנגד הפגם, אזי הסברא הפשוטה אומרת שאין לאסור מחמת "טעם כעיקר", כיון שטעם פגום אינו חשוב לאסור. ולכן הקשתה הגמרא לדעת רבי מאיר, מדוע אסר אף כשיש רוב כנגד הטעם הפגום? ותירצה, דילפינן מגיעולי עכו"ם שאסור אף כשיש רוב כנגד הפגם. אך כשאין רק כנגד הפגם, הסברא נותנת לאסור, כדברי רבי מאיר, ולכן הקשתה הגמרא לדעת רבי שמעון, מנלן להתיר אף כשאין רוב כנגד הפגם? ותירצה, דילפינן מנבילה, שטעם פגום מותר בכל מקרה.

^[143] ברש"י משמע, שאם חל על הבהמה איסור נבילה, שוב לא פקע ממנה על ידי שהסריחה, ורק אם הסריחה קודם שהתנבלה מותרת, כיון שכעת לא חל עליה שם נבילה. המהר"י אסאד (שו"ת יהודה יעלה, יו"ד סי' קל') הקשה: ברש"י בשבועות (כד' א', ועין שם בתוס' ד"ה האוכל) משמע, שבהמה חיה אסורה משום "איסור שאינו זבוח", [כלומר, כיון שנאמר "וזבחת:. ואכלת", למדנו, שכל בשר שלא התקיימה בו "זביחה" אסור באיסור עשה], וגם נבילה אסורה מאותה סיבה, שהרי לא נזבחה כראוי. ואם כן, אף אם הסריחה מחיים, הלא כבר חל עליה איסור שאינו זבוח קודם לכן, ומדוע מותרת באכילה? ותרץ, לדעת רבי מאיר, כיון שמחד למדנו מ"גיעולי נכרים" לאסור טעם פגום, ומאידך למדנו מנבילה הראויה לגר להתיר סרוחה מעיקרא, צריך לומר, שרק את הלאו של נבילה הנלמד מגיעולי נכרים, אין בכח הסירחון להפקיע, אבל איסור שאינו זבוח, שלא מצאנו בו מקור לאסור במקום שהסריח, אזי יש בכח הסירחון להפקיעו.

^[144] הירושלמי (תרומות פרק יא' הל' ב') דרש מהפסוק האמור בספר ויקרא (יא' לד') "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא", "אשר יאכל" פרט לאוכל סרוח, שאינו מטמא. וכתב ה"יפה עינים": אפשר לומר שפסוק זה הוא המקור לכך שנבילה הסרוחה מעיקרא לא נאסרה באכילה, דילפינן מטומאה, שאוכל סרוח אינו חשוב כאוכל. ועיין עוד בתוספות (בכורות כג' ב' ד"ה ואידך).

^[145] לדעת עולא, לא נחלקו רבי מאיר ורבי שמעון בדרשות הפסוקים כדלעיל, שאם כן, אין סברא לחלק בין השביח ולבסוף פגם, לפגם מעיק רא. אלא, נחלקו בסברא, ולכולי עלמא טעם פגום אינו אוסר, אלא שלדעת רבי מאיר, אם השביח מעיקרא, וחל עליו איסור, שוב אין לו היתר אפילו אם הטעם נפגם. אך לדעת רבי שמעון, כיון שלמעשה הטעם פגום, מותר. תוספות.

^[146] התוספות מקשים: הרי לעיל נחלקו רבי מאיר ורבי שמעון בבאור הילפותא מנבילה, לעדת רבי מאיר מדובר בנבילה הסרוחה מעיקרא, אבל אם הסריחה רק לאחר זמן אסורה. ולדעת רבי שמעון, גם אם היתה ראויה לגר בתחילה, ואחר כך הסריחה, מותרת, ואם כן מוכח, שנחלקו רבי מאיר ורבי שמעון ב"הסריח ולבסוף פגם"? מתרץ התוספות: יש לחלק בין נותן טעם לשבח שלאחר זמן נפגם, לבין נבילה שהסריחה. בנבילה שהסריחה, כיון שלמעשה כעת אינה ראויה לאכילה, סבר רבי שמעון שאין להתחשב בכך שבעבר היתה ראויה לאכילת גר, וכיון שכעת אינה ראויה לאכילה, מותרת. אך דבר איסור שנתן טעם במאכל המותר, כיון שבתחילה נתן טעם לשבח, כבר חל איסור על כל המאכל, ולכן אף על פי שאחר זמן האיסור פוגם בו, אין כבר היתר לכל המאכל. [שהרי המאכל בכללותו ראוי לאכילה, אלא שהאיסור המעורב בו פוגם בו, וכיון שכבר חל איסור בתחילה על כל המאכל, שוב אין לו היתר].

^[147] ולפי צד זה, רבי יוחנן שאמר לעיל "פגם מעיקרא מותר, השביח ולבסוף פגם אסור", סבר כדעת רבי שמעון בפגם מעיקרו, וכדעת רבי מאיר בהשביח ולבסוף פגם. תוספות.

^[148] אמנם לקמן פשטינן ספק זה מברייתא, שאם השביח ולבסוף פגם לכולי עלמא אסור. אך באותה שעה שהסתפקו בדין זה בבית המדרש נשארו ב"תיקו". תוספות. (ועיין יעב"ץ, ובהגהות ר' אליעזר משה הורביץ).

^[149] והוא הדין אם נפל תבלין של איסור לתוך קדירה מתובלת, ופגם בה, אסור. כיון שקדירה זו ראויה לתבל בה קדירות אסורות. (רמב"ם מאכלות אסורות פרק טז' הל' טז'). ולדעת הראב"ד, בתבלין, מותר. כיון שאין הדרך לתבל קדירות אחרות על ידי תבשיל שתובל ונפגם.

^[150] לדעת רבי שמעון אף במקרה שאפשר להחמיץ בה עיסות אחרות, כיון שלגבי עיסה זו השאור פגם, מותר. הרשב"א הבין שסברת רבי שמעון היא, כיון שהעיסה היא העיקר, והשאור טפל לה, ובעיסה יש פגם, מותר. אף על פי שהשאור עצמו אינו פגום. והקשה, לפי זה, אם יפול חומץ אסור לתוך יין מותר, ויהפוך את היין לחומץ, הוי כנותן טעם לפגם, כיון שלגבי היין, שהוא החשוב יותר, הוי פגם, אף על פי שהחומץ כשלעצמו אינו פגום? ותרץ, יש לחלק בין חומץ שנפל לתוך יין, לבין שאור שנפל לתוך עיסה: חומץ ויין, כל אחד בפני עצמו ראוי לשימוש, ויש אנשים המעונינים דוקא בחומץ ולא ביין, אפילו שהיין חשוב יותר מהחומץ. ולכן, אם החומץ האסור אינו פגום, אף על פי שהיין פגום, אסור. אך בשאור ועיסה, לשאור אין שימוש בפני עצמו, אלא כמחמץ לעיסה. ולכן כיון שהעיסה הנוכחית נפגמה, מותר.

^[151] לכאורה, רבי שמעון הסובר "נותן טעם לפגם מותר", לא סבר כדברי רב זירא, ולשיטתו, גם בדבר שראוי להחמיץ בו עיסות אחרות, מכל מקום נחשב כפגום, ומותר. והנה, הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק טז' הל' טז') פסק כדעת רבי זירא, שעיסה שהחמיצה יותר מדי, כיון שראויה לחמץ בה עיסות אחרות, אסורה. ומאידך, סבר כדעת רבי שמעון שנותן טעם לפגם מותר. וקשה, הלא לדעת רבי שמעון נותן טעם לפגם מותר אף במקום שראויה להחמיץ בה עיסות אחרות? ועיין אבני נזר (יו"ד סי' פז' אות ה - ו), ובחזון איש (יו"ד סי כט' אות א').

^[152] מכאן מוכיחה הגמרא להלן, שמחלוקתם היא ב"פגום מעיקרא", אך השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור. ואם כן, קשה לדעת עולא, הסובר שנחלקו בהשביח ולבסוף פגם, מדוע אם נפלה תרומה תחילה, ואחר כך חולין אסור לכולי עלמא, והא הוי כהשביח ולבסוף פגם, ולשיטתו, לדעת רבי שמעון מותר? מבאר החתם סופר: עולא סובר, שאם נפלה תרומה תחילה אחר כך חולין, אין זה "השביח ולבסוף פגם", כיון שהתרומה השביחה, ורק החולין שנפלו לבסוף, הם פגמו. אך רב יוחנן סבר, שבכל מקום שהפגם נוצר על ידי צרוף דבר אחר, חשיב כהשביח ולבסוף פגם. ולכן גם בנידון דידן, כיון שהחולין בצירוף עם התרומה, הוי כהשביח ולבסוף פגם.

שאין ראויה לגר, כגון שהתקלקלה והסריחה ואינה ראויה לאכילה — אינה קרויה נבלה לענין איסור.

ור' מאיר, מה הוא משיב על כך? הוא סבור: ההוא אותו פסוק בא למעוטי [למעט] זו שהיתה סרוחה מעיקרא [מתחילתה], שגם בחייה לא היתה ראויה לאכילה, מפני שהיה בה פגם מאוס, ומתחילתה לא היתה אסורה כנבילה. אבל זאת שמתחילתה היתה אסורה — אוסרת גם כשטעמה פגום. ור' שמעון, מה הוא משיב על כך? סרוחה מעיקרא [מתחילתה] לא צריכא מיעוטא [אינה צריכה מיעוט מהמקרא], כי עפרא בעלמא [עפר סתם] הוא, ואין עליה כלל שם נבילה.

א אמר עולא: מחלוקת זו של ר' מאיר ור' שמעון, היא באיסור שהשביח בתחילה כשנפל לתבשיל ולבסוף פגם, שבזה ר' מאיר אוסר, מאחר שנתן בתחילה טעם לשבח. אבל איסור שפגם מעיקרא [מתחילה] כשנפל להיתר דברי הכל מותר.

איתיביה [הקשה לו] רב חגא לעולא ממה ששנינו בברייתא: יין שנפל לתוך עדשים, וחומץ שנפל לתוך גריסין — אסור, ור' שמעון מתיר. והא הכא [והרי כאן] שפגם מעיקרא [מתחילה] הוא, ופליגי [ונחלקו בכך]!

אמר עולא: רב חגא שהקשה את הקושיה, לא מידע ידע מאי קאמרי רבנן [אינו יודע מה אומרים חכמים], תיובתא קא מותיב [קושיות הוא מקשה]? הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחם, ובמקרה זה נעשה כמי שהשביח מתחילה, שחומץ משבח טעמם של גריסין צוננים, ולבסוף פגם כאשר הרתיחם, ואז הוא אסור לדברי ר' מאיר.

ובניגוד לדברי עולא, ר' יוחנן אמר: בפוגם מעיקרא [מתחילה] מחלוקת.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] בבירור דברי ר' יוחנן: בפוגם מעיקרא [מתחילה] מחלוקת זו של ר' מאיר ור' שמעון, אבל אם השביח ולבסוף פגם — דברי הכל אסור, או דלמא [שמא] בין בזו ובין בזו מחלוקת? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

אמר רב עמרם: אפשר (האם ייתכן) איתא להא [שישנה לזו שאמר] ר' יוחנן שנחלקו בפוגם מעיקרו, ולא תניא לה במתניתין [ואינה שנויה במשנה]?

נפק דק ואשכח [יצא מבית המדרש ודקדק במשנה ומצא], דתניא [ששנויה] משנה: שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ ואכן החמיצה, ואחר כך נפל לתוך עיסה זו שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם וגם הוא יש בו כדי להחמיץ — הרי זה אסור, משום שאומרים שהשאור של האיסור הוסיף בהחמצה. ור' שמעון מתיר, משום שהשאור הנוסף רק פוגם בעיסה שהוחמצה כבר.

והא הכא [והרי כאן] שפגם מעיקרא [מתחילה] הוא, ופליגי [ובכל זאת חולקים הם] שסתם משנה דעת ר' מאיר היא.

אמר ר' זירא: יש לדחות, שאני [שונה] עיסה, שאף על פי שטעמה נפגם על ידי השאור הנוסף, מכל מקום מושבחת היא בכך הואיל וראויה לחמע (להחמיץ) בה כמה עיסות אחרות, שככל שהיא מוחמצת יותר — הרי זה משביח אותה לצורך זה ואין זה נחשב כפוגם מתחילה.

ומציעים עוד מקור לדברי ר' יוחנן: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: שאור של תרומה ושל חולין שנפלו לתוך העיסה, היה בזה עצמו כדי להחמיץ את העיסה ובזה בלבד כדי להחמיץ, וחימצו שניהם יחד — אסור, משום שיש בעיסה תערובת של חימוץ אסור, ור' שמעון מתיר. אם נפל שאור של תרומה תחלה — דברי הכל אסור. נפל של חולין ואחר כך נפל של תרומה או של כלאי הכרם — אף זה אסור, ור' שמעון מתיר.

והא הכא [והרי כאן] במקרה האחרון שפגם האיסור מעיקרא [מתחילה] ופליגי [ובכל זאת נחלקו בכך] ר' מאיר ור' שמעון! וכי תימא, הכא נמי [ואם תאמר, כאן גם כן] יש להסביר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and any carcass that is unfit even for a ger toshav to consume, e.g., one that turned rancid and is unfit for consumption, is not called an unslaughtered carcass with regard to its prohibition.

And what can Rabbi Meir respond to this? He could say: That verse is written to exclude meat that was rancid at the outset, i.e., that was not fit for consumption even before the animal’s death, due to a defect in the animal. By contrast, a carcass that was fit for consumption when the animal died and was consequently rendered forbidden remains forbidden even when it becomes rancid. And Rabbi Shimon could counter that meat that was rancid at the outset does not need specific exclusion by the verse, as it is considered as mere dust and does not fall under the category of an unslaughtered animal carcass.

§ Ulla says: This dispute between Rabbi Meir and Rabbi Shimon is with regard to a forbidden food that enhanced the flavor of a dish when it first fell into it and subsequently detracted from its flavor. In this case Rabbi Meir deems the dish forbidden, since the forbidden food enhanced its flavor at the outset. But in a case of forbidden food that detracted from the flavor of the dish at the outset, everyone agrees that it is permitted.

Rav Ḥagga raised an objection to the opinion of Ulla from a baraita: Forbidden wine that fell into lentils, or forbidden vinegar that fell into split beans, renders the food forbidden. And Rabbi Shimon deems them permitted. But here it is a case where the forbidden food detracted from the flavor of the dish at the outset, and the tanna’im disagree.

Ulla said: Ḥagga does not know what the Sages say, yet he raises an objection? Here we are dealing with a case where the vinegar fell into the cold split beans and one subsequently heated them, in which case it becomes like a forbidden food that enhanced the flavor of the mixture and subsequently detracted from it, as vinegar enhances the flavor of cold split beans, and it is consequently forbidden according to Rabbi Meir.

And Rabbi Yoḥanan says: The dispute between Rabbi Meir and Rabbi Shimon is with regard to a case where the forbidden food detracts from the flavor of the permitted food from the outset.

A dilemma was raised before the Sages: Does Rabbi Yoḥanan mean that the dispute is with regard to a case where the forbidden food detracts from its flavor from the outset, but if it enhanced it at first and subsequently detracted from it, everyone agrees that it is forbidden? Or, perhaps he means that the dispute is both in this case and in that case. The Gemara comments: The dilemma shall stand unresolved.

Rav Amram said: Is it possible that there is substance to this statement of Rabbi Yoḥanan, i.e., that there is disagreement with regard to a case where the forbidden food detracts from the flavor of the permitted food from the outset, but it is not taught in the Mishna?

Rav Amram went out, examined the Mishna, and discovered that this dispute is taught in a mishna (Orla 2:8): In the case of non-sacred leaven that fell into the dough, and there is enough of it to cause the dough to become leavened, and the dough indeed became leavened, and subsequently leaven of teruma, or leaven of forbidden diverse kinds planted in a vineyard, fell into this dough, and there is enough of it to cause the dough to become leavened, the dough is forbidden, because the forbidden leaven is considered to have contributed to the process of the leavening. But Rabbi Shimon deems the dough permitted, because the additional leaven has a negative impact on the dough, which was already leavened.

Rav Amram comments: But here it is a case where the forbidden substance detracted from the flavor of the dough at the outset, and Rabbi Meir and Rabbi Shimon disagree, as a mishna that is not attributed explicitly to a tanna represents the opinion of Rabbi Meir.

Rabbi Zeira said: Dough is different, because even if the additional leaven is detrimental to its flavor, in any event the dough is enhanced, since it is suitable for leavening several other batches of dough with it. The more it is leavened, the more it is enhanced in terms of this purpose.

The Gemara suggests another source for the statement of Rabbi Yoḥanan: Come and hear that which is taught in a baraita: In the case of leaven of teruma and non-sacred leaven that fell into the dough, if this one was sufficient to cause the dough to become leavened and that one was sufficient to cause the dough to become leavened, and they both cause the dough to become leavened, it is forbidden. Rabbi Shimon deems it permitted. If the leaven of teruma fell in first, everyone agrees that it is forbidden. If the non-sacred leaven fell in first and subsequently the leaven of teruma or of diverse kinds that were planted in a vineyard fell in, this is also forbidden; but Rabbi Shimon deems it permitted.

The Gemara comments: But here it is a case where the forbidden substance detracted from the flavor of the dough from the outset, and they disagree. And if you would say: Here too,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכ"ת הכא נמי כדשני ליה עולא בשהשביח ולבסוף פגם. [תימא דהו"ל לאתויי רק ברייתא דנפל של תרומה תחלה דמוכחא] ע"כ בפוגם מתחילתו מחלוקת ול"ל לאתויי הך ברייתא.

אמר ר' זירא שאני עיסה הואיל וראויה לחמץ כמה עיסות אחרות. ואף על פי כן התיר ר' שמעון, דמכל מקום פוגם הוא עכשיו לגבי עסה זו, והעסה חשובה יותר מן המחמצת, ונותן טעם לפגם קרינן ביה. ואם תאמר לדברי ר"ש, אי נמי למאי דסבירא ליה לרב עמרם מעיקרא דכל מאן דסבירא ליה נותן טעם לפגם מותר אית ליה דר"ש דמתיר בזו, אם כן חומץ של גוים שנפל לתוך יין כשר אף על פי שיש בו כדי נתינת טעם יהא מותר, דהא נותן טעם לפגם הוא החומץ בתוך היין והיין חשוב מן החומץ, והוה ליה חומץ לגבי יין כשאור לגבי עיסה. יש לומר דחומץ ויין שני מינים נינהו וכל אחד ראוי בפני עצמו, ואיכא דניחא ליה בחלא ולא ניחא ליה בחמרא שצריך לו למקפא, ואיכא דניחא ליה בחמרא ולא ניחא ליה בחלא, והילכך כשנותן טעם ביין לא קרינן ליה פוגם, דמה שפוגם ביין משביח בחומץ, אבל בשאור ועיסה אינו כן, דכל עצמו של שאור אינו צריך אלא לחמץ בו את העיסה והעיסה עיקר, אם כן כשמפסיד טעמא של עיסה פגם הוא ופוגם קרינן ליה, זו היתה סברת רב עמרם וזאת היא סברתו של רבי שמעון, אבל תנא קמא סבירא ליה דאפילו שאור נמי לגבי עיסה הוה ליה כחומץ לגבי יין, והואיל וראויה לחמץ בה כמה עיסות אחרות משביח לו בכך ואיכא דניחא ליה בהכי, הילכך אסור, כן נראה לי.

סרוחה מעיקרא לא בעיא קרא. פירוש סרוחה מעיקרא שהיתה מוכת שחין מחיים קודם שבאה לכלל נבלה ולאיסורא הוא דאמרינן דלא בעיא קרא דהא מאיסה טובא וטעמו פוגם מעיקרא אבל לטומא׳ בעיא קרא כדאמר רבי יוחנן במסכת כריתות ובמסכת חולין כתבתיה בפרק המקשה בסיעתא דשמיא והלכתא דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא אבל קדרה דלאו בת יומא שריא מדאורייתא ואפילו לכתחיל׳ וחכמים אסרוה לכתחילה אבל בדיעבד מותרת ואם בשל בה במוי׳ קנסינן ליה ואסרינן לה עליה וקדרה בת יומא דאסירא מדאורייתא ואפילו בדיעבד דוקא דידעינן בה דהות בת יומא אבל ספקא מותר בדיעבד דסתם כליהם של גוים אינם בני יומן כדאיתא בסוף מכילתין.

איבעיא להו בפוגם מתחלתו מחלוקת כו׳. ואם תאמר ותפשוט לן מדרבי יוחנן גופיה דאמר לעיל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין כו׳ דאלמא השביח ולבסוף פגם אסור לדברי הכל ולא התירו במשנתינו דאתיא כרבי שמעון אלא בפוגם מעיקרו.

ויש לומר דההיא לאו הכרחא היא דדילמא רבי מאיר ורבי שמעון בתרויהו פליגי ורבי יוחנן למיפסק הלכה אתא ולומר שלא סתם לנו התנא כרבי שמעון אלא בפוגם מעיקרו אבל בשהשביח ולבסוף פגם הלכה כרבי מאיר.

שאני עיסה הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות. פירוש ומשום הכי לא חשיב רבי מאיר פגם. ואף על גב דאמרינן לעיל השתא מיהא הא פגמה דילמא ההיא לרבי שמעון אמרינן לה אי נמי דשאני התם דלא חזיא למידי אבל הכא דחזיא לחמע בה לא חשיב לה רבי שמעון פגם אבל רבי שמעון מתיר דסוף סוף לגבי עיסה זו פגם הוא כשנתחמצה יותר מדאי ולא חזיא למלת׳ דאינה ראויה לאכילה.

ואיכא למידק ומאי שנא מחומץ שנפל לתוך היין ונותן בו טעם שהוא אוסרו לדברי הכל משום דחזי למילתא אחריתי כלומר לצרכי חומץ ויש לומר דשאני התם דחומץ גמור חזי למילתיה ומין בפני עצמו הוא ואיכא דניחא ליה בחלה טפי מחמרא וחומץ לא חשיב דבר פגום כלל מה שאין כן בעיסה זו דלכולי עלמא פגו׳ היא בעצמה ואינה מין בפני עצמו ועיסה מחומצת קרו לה ומיהו רבי מאיר מדמי לה בדינא לההיא דחומץ כיון דחזיא למילתא אחריתי כך תירץ מורי הר״שבא נ״ר ויפה כיון.

שאור של חולין שנפל לתוך עיסה של חולין וחמצה כל צרכה ואח"כ נפל שם שאור של תרומה או של כלאי הכרם אם יש שם בכדי לחמץ שעור עיסה כזו הכל אסור ואע"פ שפגמו שבח הוא לה לחמץ עיסות אחרות ואיכא דניחא ליה בהכי והוה ליה כחומץ שנפל לתוך היין שבנותן טעם אסור אע"פ שהחומץ פוגם את היין הואיל ואיכא דניחא ליה בחמרא ואיכא דניחא ליה בחלא וזהו טעמו של אוסר ומ"מ דעת המתיר בזו של שאור נראה הטעם שהחומץ והיין הרי החומץ איכא דניחא ליה ביה לענין אכילה כגון למקפה אבל שאור אינו ראוי לאכילה כלל אלא לחמץ ומותר לדעתו וכן פסקו רבים אלא שרוב פוסקים נוטים בה לאיסור ומעתה נפל של תרומה או של כלאי הכרם תחלה אין צריך לומר שהוא אסור נפלו שניהם כאחד ולא בזה כדי לחמץ כבר התבאר בפרק שני שמותר מדין זה וזה גורם היה בכל אחד מהם כדי לחמץ אסור שהרי אין האיסור צריך לשל התר וכן שהרי מ"מ מיהר זה את חמוצו:

ור' מאיר ההוא מבעיא לי' למעוטי סרוחה מעיקרא ראיתי מקשים דהכא חזי' דר' יוחנן ס"ל כר"ש דאמר נטל"פ מותר וא"כ מבעיא לי' למידרש קרא כדר"ש דאמר נבלה הראוי לגר שמה נבלה ולאו למעוטי סרוח' מעיקר' כדדרי' ר"מ ובפ' הלוקח שלישי דבכורות אמרי' גופא בר פדא אמר טומאה חמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב ור"י אמר אפילו טומאה חמורה עד לכלב מ"ט דבר פדא דכתיב לא תאכלו כל נבלה נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה ושאינה ראוי לגר אינה קרוי' נבלה כו' עד ואידך דהיינו ר' יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא הרי שדורש המקרא כר"מ ומתרצים דאיסור אכילה לחוד וטומאה לחוד באיסור אכילה דריש לי' כר"ש ובטומאה דריש לי' כר"מ עיין בקונטרסי בפ"ג דבכורות:

בא"ד ולעולם כעיקר כו' היינו כשאוכל כזית מטעם איסור הנבלע בהיתר אבל חצי זית דאיסור עם חצי זית דהיתר לא מצטרפו ומש"ה שפיר איצטריך להיתר מצטרף לאיסור דהא שמעינן כו' לר"ש וכל שהוא פר"ת כו' לא תמצא איסור כלל בטל לר"ש לא ברוב כו' משרת והיתר מצטרף לאיסור כו' כדקאמר התם נזיר ששרה פתו כו' דלהיתר מצטרף לאיסור כלל לא כו' ואם כן תקשה לו משרת כו' כצ"ל:

בד"ה אמר עולא כו' דלא פליגי ר"מ ור"ש בקראי כו' דא"כ לא הוה מסתבר לחלק כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דלפום מאי דפליגי בקראי ודאי משמע דר"מ אוסר אפילו בפגם מעיקרו דלא אימעיט ליה אלא סרוח מעיקרא דלא חל עליה שם איסור מעולם אבל היכא דחל איסור מעולם תו לא פקע איסורא ע"י פגם אפילו בפגם מעיקרו כשנפל לתוך היתר ומיהו ודאי דמשמע להו דפליגי נמי בהשביח ולבסוף פגם ור"ש שרי נמי ביה כמו שהקשו בדיבור שאחר זה מדמוקי ליה ר"ש אפילו לא הסריחה מעיקרא כו' אלמא פליגי בהשביח ולבסוף פגם ודו"ק:

בד"ה אבל השביח כו' מוקי לה אפילו לא הסריחה כו' מכל מקום בעודה נבילה נפגמת ושריא עכ"ל כצ"ל ור"ל דהכא לא היה מעולם הפגם כשהיה איסורו בעין מה שאין כן בנבילה שנפגם האיסור כשהיה עדיין בעין ולכך שרי טפי ודו"ק:

רש"י ד"ה וראוי לחמע. של תרומה. נ"ל למחוק וכן ליתא בר"ש וברע"ב:

גמ' תיקו. נ"ב בדור הקודם סליק בתיקו. א"נ בישיבה אחת הניחו האיבעיא בתיקו. ובדור אחר או בישיבה אחרת הדר פשטוה [ועי' בתוס']:

גמרא ור"ש סרוחה מעיקרא. עיין בכורות דף כג ע"ב תוספות ד"ה ואידך:

למעוטא סרוחא מעיקרא פירש"י מוכה שחין וכו' וצ"ל נהי לאו דנבלה לא חל אבל עשה דשאינו זבוח דחל כבר במעי אמו דבהמה לא פקע ע"י מוכה שחין:

לא צריך קרא עפרא בעלמא הוא עיי' בכורות כ"ג ע"ב וכבר כתבתי לעיל יישוב לזה ופה אעתיק מ"ש על גליון ש"ס שלי שם בבכור' כבר מכמה שנים ת"ל ונ"ל דעיקור כוונת ש"ס על קרא דסוף פ' שמיני וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה דשם מיירי מדין טומאת נבלה וכתי' נבלה סתם וסמיך ילמוד סתום מן המפורש גבי איסור אכילת נבלה ושם נאמר לגר אשר בשעריך תתננו ואכלה דבעי' ראוי לגר ה"נ בעי' ראוי לגר ובר פדא ס"ל דאהנוגע בנבלתם דבשעת נגיעה יהי' ראוי לגר כנבילה דאכילה והתם סרוח מעיקרא לא צריך קרא ור' יוחנן ס"ל אכי ימות קאי דבשעת מיתה תהי' כנבלה דאכילה דלענין טומאה גם סרוח מעיקרא צריכא קרא דסד"א דהוי כשרץ וזיבה וטפת קרי אבל לא הומ"ל מוהאוכל מנבלתה יכבס בגדיו דהאי קרא איצטריך לשיעור אכילה שהנושא כזית טמא וע"כ כמ"ש וק"ל עכ"ל על הגליון:

והנה תי' שם תוס' דלטומאה צריך קרא פי' דמסברא חצונה מה ענין טומאה לראוי' לאכילה וכי שכבת זרע או שקצים ראוי' לאכילה ואפ"ה מטמאי' וע"כ הוצרך קרא דסרוח מעיקרא יוחל עליו שם נבלה ומדלית לן קרא מתי יפקע ממנו שם נבלה הרי הוא לעולם בטומאתו עד שיופסל אפי' מאכילת כלב ואין זה לא חומרא ולא קולא דנימא טומאה חמורה מאי' אכילה או קיל מיני' כי טומאה ענין בפ"ע הוא ואין לו המשך לאיסורי':

ובתוס' בכורות ז' ע"א כ' תוס' בחד תי' דטומאה ואיסורי' ב' ענינים הם והכוונה דודאי הא דמעוכל אינו מטמא אין הטעם משום שאינו ראוי' לאכילה דדבר ידוע הוא דראוי' אפי' למאכל אדם מכ"ש לאכילת כלב ואפי' להקריב למזבח הי' ראוי לולי הקריבהו נא לפחתך כמבואר להדי' במנחות ס"ט ע"א ובתוס' שם אלא שום הלכה למשה מסיני היא דעיכול מבטל טומאה כמו טבילה בכלים וזריעה בתרומה והשקה במים אע"ג דלענין איסור לא מהני מ"מ לענין טומאה מהני וה"נ עיכול והגעלה וליבון מהני לאיסור ולא מהני לטומאה והם ענינים נפרדי' אין למדין זה מזה ה"נ עיכול מפקיע הטומאה אעפ"י שראוי לאכילה משא"כ באיסור או"ה דג טהור שבלע דג טמא אסור ואינו לטמא ובשר נבלה בעין שנפסד מאכילת אדם מותר כיון שאינו ראוי לגר וטומאה לא פקעה מיני' עד שיפסל מאכילת כלב ואפשר היה ראוי שיגזרו חז"ל שלא לטהר בעיכול דאי מטהרת לי' מטומאה אתי להתירו באכילה ג"כ ואולי משום זה כ' רבנו האי דמייתי תוס' במנחות אפושי טומאה לא מפשי' פי' משו"ה לא גזרו יהיה איך שיהיה פי' התוס' הנ"ל הוא כאשר כתבתי ודלא כנב"י קמא חיו"ד סי' כ"ו:

עפרא בעלמא הוא הלשון משמע דוקא סרוח מעיקרא הוה עפרא בעלמא אבל סרוח אח"כ לא הוה עפרא וזה ליתא דכל שאינו ראוי לאכילת אדם הוה כעפר ובפ"ב דשבועות הוה בעי למימר אפי' נבלה משובחת הראוי לגר מ"מ גבי ישראל הוה כעפר כיון שאינו ראוי לו אלא דמסיק דליתא דאיסורא בעלמא רביעא עלה ע"ש כ"ב ע"ב אבל אמת נכון כל שאינו אוכל אדם הרי הוא עפרא בעלמא אלא הכי קאמרי' כיון דעפרא בעלמא הוא לא נחית עליו שם לא תאכלו כל נבלה ולא צריך קרא למעוטי מלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה אע"כ מיירי במשובחת מעיקרא ונחית עלי' שם איסור אכילת נבלה והוה סד"א תו לא נחית מיני' אפי' הוה כעפרא קמ"ל דפקע מיני' איסורא לכשיהיה כעפרא:

ולכאורה י"ל ר"מ לשיטתו דודאי יש לעיין למ"ש תוס' בבכור' דלענין טומאה צריך דה"א מידי דהוה אש"ז ושרצים וק' באיסורא נמי נימא הוה סד"א אפי' אינו ראוי דומי' דשרצים דאמרי' לקמן דמאיסי ובדילי מיני'. וע"כ צ"ל בזה שום חילוק בין איסור לטומאה בענין זה וכשאני לעצמי אומר כי בטומאה נכתבו כל מיניהם בפרשה א' בפרשת צו כתי' ונפש אשר יגע בכל טמא בטומאת אדם או בהמה טמאה או בכל שקץ טמא. ובפ' אמור כתיב והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו ש"ז או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו בכל טומאתו. ושפיר הוה סד"א דכולי' בחד מחתא מחתינהו וכשם ששרץ וש"ז מוסרחי' מעיקרא ומטמאי' ה"ה נבלה משו"ה איצטריך קרא לסרוח מעיקרא משא"כ לענין איסורי מאכלי' כל א' בפרשה בפ"ע נהי דשרץ אסור אפי' סרוח מעיקרא מ"מ נבלה סרוח מעיקרא לא צריך קרא וא"ש. אך לר"מ דס"ל כל האיסורי' מצטרפי' שכולם נכללי' בלאו א' לא תאכל כל תועבה כדלעיל ס"ו ע"א א"כ פשיטא די"ל כשם דאכילה דשרצים סרוח מעיקרא וחייב הה"נ נבלה משו"ה איצטריך קרא לסרוח מעיקרא ולפ"ז כי היכי דלא קיי"ל כר"מ בהא דכל האיסורי' מצטרפים ה"נ לא קיי"ל כוותי' בסרוח מעיקרא וממילא נטל"פ מותר:

וי"ל עוד ר"ש לשיטתו לפמ"ש תוס' דר"ש ס"ל פגם פורתא לא מיחשב פגם ורבנן דפסחים ס"ל מיחשב פגם והיינו דהרי סתם תנא דפג"ה ס"ל יש בגידין בנ"ט ואנן קיי"ל כר"ש דעץ הוא והתורה חייבה עליו עיי' פסחים כ"ב ע"א וחולין צ"ט ע"ב והסכימו כל המפרשים דלא במציאות פליגו אלא לכ"ע אית בי' טעם כל דהו ומר מחשיב לי' עץ ומר מחשיב לי' טעם והשתא כשם דלר"ש טעם כ"ש דגיד לא מיחשיב לי' טעם ה"נ פגם פורתא לא מיחשיב לי' פגם וההיפוך לרבנן ואנן קיי"ל אין בגידין בנ"ט וה"ה פגם פורתא לא מיחשיב פגם ולא אסרה תורה אלא קדרה ב"י אבל פגם גמור מותר:

מחלוקו' שהשביח ולבסוף פגום וכו' הט אזנך ושמע ענין הסוגי' וביאורה הנה הברייתא דתני' לא תאכלו כל נבלה וגם לא הוזכר בה לא ר"מ ולא ר"ש ולא יחלק מעולם על דרש זה נבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי נבלה והכרח גדול הוא דלמה לי דכ' רחמנא ואכלה לא ה"ל למימר אלא לגר אשר בשערך תתננה או מכור לנכרי וכי ליועץ הוא צריך מה יעשה עם הנבלה אם יאכלנה או לא אע"כ לא בא אלא להורות כל זמן שראוי לאכילת אדם צריך למוכרה לגר משא"כ כשאינה ראוי. וסתמא דתלמוד' אומר לעיל דר"מ מוקי לי' לסרוח מעיקרא ועולא פליג אהא ונראה טעמו משום דלא ניחא לי' לאוקמי' סתם מתני' דגריסי' דלא כר"מ ע"כ ס"ל דלכ"ע קאי קרא אנבלה משובחת והסריחה דמותר דה"ה פגום מעיקרא והיינו מתני' דגריסי' דמיירי ברותחי' ואתי' ככ"ע ולא פליגי אלא בהשביח ולבסוף פגום וידוע דהאי פגם אינו פוגם לשלא יהי' ראוי לגר דהאי אפי' נבלה עצמה מותרת אפי' לר"מ אליבא דעולא אלא כיון דמיירי באיסור הבא מכח טעם וכל שפוגם ואינו מוטעם בתבשיל מותר וסבר ר"מ כיון דכבר השביח ונאסר אע"ג דאח"כ פוגמו קצת ואינו נהנה שוב מהטעם ההוא ה"ל כמו חנ"נ דאפי' אפשר לסחוט ולהסיר האיסור מתוכו מ"מ חתיכה עצמה נשארה באיסורה ה"נ ל"ש ואהך סברא פליג ר"ש ולא מדמי' לי' לאפשר לסוחטו וס"ל כיון דפוגם בתבשיל חוזר להתירא:

ואמנם ר' יוחנן דס"ל בפגם מעיקרא פליגו א"א שיסבור אדם מעיקרא תיאסר אי נבלה שאינה ראוי לגר אינה קרוי נבלה וכמו שהסבירו הרשב"א והר"ן כיון דאפי' נבלה בעינא שהיתה משובחת ונאסרה חוזרת להתירא כשאינה ראוי להנות ממנה א"כ הטעם שהוא רק כעיקר אם אין נהנים מטעמו ולא נהנים אעפ"י שאין המאכל נפסל על ידו שלא יהיה ראוי לגר מ"מ כיון שאין בנתינת טעמו הנאה מהיכי תיתי לאסור הטעם ההוא ואי אפשר בשום אופן להסביר טעמו של ר"מ אלא משום דס"ל סרוח מעיקרא צריך קרא ואין לנו שום קרא להתיר נבלה משובחת שנסרחה א"כ ממילא ילפי' מג"נ דטעם שנפגם אסור ואפילו תימא לא אסרה אלא קדרה ב"י מנ"ל לחלק בין פורתא לטובא כיון דלית קרא להתיר ור"ש ס"ל סרוחא מעיקרא לא צריך קרא וממילא אוקי קרא לנבלה משובחת שנסרחה שמותרת וממילא השכל מחייב דפגום מעיקרא בתבשיל אפי' ראוי לגר רק שפוגם טעמו מותר וע"כ צ"ל ג"כ משום פגם פורתא דבת יומא נאסר ומבעי' לש"ס דאולי ר"ש מתיר נמי השביח ולבסוף וס"ל נמי אפשר לסוחטו כזה מותר ומ"מ ר' יוחנן ס"ל בדרשא דקרא ובפגום מעיקרא כר"ש ואמנם בהשביח ולבסוף באפשר לסוחטו ס"ל לאסור דאין ב' הסברות תלויין זב"ז כלל הארכתי בזה דלא כנב"י קמא חי"ד סי' כ"ו הנ"ל:

והנה בנבלה שנסרחה ונפסלה מאכילה הסכי' הגאון מעיל צדקה בס' כנפי יונה סי' ק"ג לדעת בעל מנחת כהן דלמד מלשון רמב"ם דכ' פי"ד ממ"א דהאוכלו פטור משמע אבל אסור מדרבנן מיהת ודלא כפר"ח וכ' הגאון הנ"ל הטעם דכיון דאיהו אכלי' אע"ג דבטלי דעתי' ומשו"ה פטור מן התורה מ"מ כיון דלדידי' חשוב יש לרבנן לגזור אטו לא אסרוח טפי ממה שיש לגזור אינו בת יומא אטו בת יומא ונכון הוא:

ובפגום ולבסוף השביח דאוסר הרמב"ם וס"ל כי היכא דהשביח ולבסוף פגום אסור ה"ה פגום ולבסוף השביח ולא סתמה מתני' להתיר אלא גריסי' דפגם מתחלה ועד סוף משנפל עליהם חומץ ברתיחתן שוב אפי' לכשיצטננו נשארו בפגמן ובירושלמי שאיל אי חזרו לשבחן בציניתן ופשיט אי ס"ד חוזרי' לשבחן א"כ אפי' בשעת רתיחתן יהי' אסורי' כיון שסופן להשביח ממילא לא חשיב פגם אפי' בשעת פגימתן וכ' פר"ח וכנפי יונה דלא דמי לחסירה מלח דהתם לא תשביח ממילא אלא ע"י מעשה להשלים חסרון המלח משו"ה מותר בשעת פגימתו משא"כ צינון הגריסי' דאתי ממילא אי הוה חוזר ממילא לשבח הי' אסור אפי' בשעת פגמתו, ודלא כש"ך ע"ש:

וקצת י"ל בזה דברי רש"י התמוהים שכ' ראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות של תרומה וצ"ע מה רצה בזה הלא גם בכלאי הכרם איירינן, ואנו דנין כך אלו הוה שרינן משום פגם דאכילה היה יכול לחמע בו עיסות אחרות של היתר נמצא איננו פגם ואסור ממילא לחמע בה, וא"כ מה צריך רש"י לומר של תרומה ואולי י"ל קצת בשלמא כלאי כרם אי הי' מותר ע"י הפגם הי' מחמע בו עיסות אחרו' ואוכלם מיד בלי שום תיקון אחר וה"ל לשבח ומשו"ה אסור אבל של תרומה אפילו אם נתיר לחמע מ"מ עדיין אסור עד שירום ממנו שיעור תרומה שבו כמבואר במס' תרומה פ"ה ובמס' שבת פ' נוטל ועיי' ברא"ש פג"ה סי' ל"ז וא"כ אין השבח בא מאליו קמ"ל רש"י דהא יכול לחמע בו עיסת תרומה והוה לשבח בלי שום מעשה:

נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור מכאן מוכיח הש"ס דפליגי בפגום מעיקרא משום דמחשב לי' תרומה תחלה להשביח ולבסוף פגום וצ"ע וכי התרומה פגמה בסוף והלא החולין הוא דפוגם וצ"ל דזה דומה למאי דאמר ר' יוחנן לעיל ואם ריבה פגם מותר ומפרשי' דאיכא מילי אחרינא בהדה וה"נ התרומה שקדמה וחולין דבתרה מצטרפי' לפגום ומיחשיב השביח ולבסוף פגום ואוסר ר"ש ומוכח דפליגי בפגום מעיקרא וא"כ מאן דפליג אהא דר' יוחנן דריבה פגם לא מוכח מידי. משום די"ל הך דתרומה תחלה ה"ל משביח מתחלה ועד סוף ומה שפגם אח"כ ע"י החולין לא מיחשב פגם של תרומה ומיושב דלא קאמר תיובתא דעולא תיובתא והא"ש וק"ל:

(סח א) כגון שנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן וכו'.—נראה שגם בעדשים כן, שנפל לתוך עדשים צוננות והרתיחן, דאין לומר שהכל מודים ביין שנפל לתוך עדשים, שהוא נותן טעם לשבח ואסור, דא"כ ליתני "יין שנפל לתוך עדשים אסור חומץ שנפל לתוך גריסין אסור ור"ש מתיר", מאחר שאין ר"ש חולק ברישא, וכן נראה מפירש"י למטה (ע"ב ד"ה סיפא).

שאינה ראויה לגר. שהסריחה אלמא מדאפגים בטל איסורה: סרוחה מעיקרא. מוכת שחין מחיים דהואיל ואיפגמא מקודם שבאה לידי נבלה לא חל שם נבלה עליה אבל היכא דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסור משום פגם: מחלוקת. דר''מ ור''ש: בפוגם מעיקרו. משעה שנפל לתוכו: והא הכא דפוגם מעיקרא הוא ופליגי. דקתני אסור לרבנן: ר' יוחנן. אדעולא אתא לאיפלוגי: איתא לדר' יוחנן. דמוקי פלוגתייהו בפוגם מעיקרו: שאור של חולין שנפל לתוך העיסה וחימצה. כראוי ואח''כ נפל של תרומה או של כלאי הכרם אסור: ור''ש מתיר. שהחמיצה יותר מדאי ונפגמה: והא הכא. דהאי שאור משעה שנפל ביה פגמה שהרי מחומצת כבר וקאסר ר''מ: וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות. של תרומה הלכך חימוץ דיותר מדאי אע''פ שפגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין חימוע עיסות אחרות: שאור של תרומה ושל חולין שנפלו. ביחד לתוך העיסה ויש בכל אחד כדי לחמץ וחימצוה יותר מדאי לפוגמה: ר''ש מתיר. שפגמוה: נפל של תרומה תחלה ד''ה אסור. הואיל ומשביחה בתחלה אע''פ שחזר והועיל לפוגמה כשנפל שאור של חולין אחריו ושניהם פגמוה הוי משביח ולבסוף פגם ואסור ולקמן פריך אם כן רישא נמי ר''ש הרי השביח של תרומה עם של חולין תחלה: נפל של חולין. וחימצה: ואחרי כן נפל של תרומה. דהיינו פוגם מעיקרו אסור ור''ש מתיר:

הוי כעיקר וכ''ת להאי גופיה איצטריך דטעם כעיקר דמגיעולי עובדי כוכבים יליף ר''ש דטעם כעיקר כדאמר לר''ע פרק אלו עוברין א''א לומר כן דאי יליף ר''ש מגיעולי עובדי כוכבים טעם כעיקר א''כ תקשי לר''ש משרת דכתב רחמנא למה לי דהא לא איצטריך לטעם כעיקר כיון דמגיעולי עובדי כוכבים יליף לה ר''ש ואין לומר דאיצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כדאמר התם פ' אלו עוברין לר''ע ולעולם [[יליף מגיעולי עובדי כוכבים טעם] כעיקר דלמאי איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור אי כשאוכל כזית מטעם האיסור הנבלע [בהיתר היינו טעם כעיקר אי] בחצי זית דאיסור עם חצי זית דהיתר לא מצטרפי ומשו''ה שפיר איצטריך להיתר מצטרף לאיסור דהא שמעינן לר''ש דאמר כל שהוא למלקות וא''כ למ''ל היתר מצטרף לאיסור אלא ש''מ דמודה ר''ש דקדירה בת יומא נמי א''א דלא פגמה פורתא כדפרישית כך דקדק הר''ר שמואל מאיור''א והר''ר יקר מקינו''ן דוחה דאיכא למימר דאכתי שפיר איצטריך משרת לר''ש אע''ג דסבר כל שהוא למלקות הא פר''ת בסמוך היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע''י תערובת כדמוכח מההיא דמייתי בסמוך בערלה וכלאי הכרם אין מצטרפין וכן צ''ל ע''כ דאל''כ לא תמצא איסור כלל [בטל] לר''ש לא ברוב ביבש ולא בס' בלח וא''כ שפיר איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כגון בחצי זית שנבלע בחצי זית פת ואכלו כדקאמר התם נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ולעולם טעם כעיקר לר''ש מגיעולי עובדי כוכבים כך דוחה הר''ר יקר ומורי הר''ר פרץ מקיים פירוש הר''ר שמואל ואומר דדיחוי הר''ר יקר אינו כלום דודאי מגיעולי עובדי כוכבים לר''ש תו לא איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור משום דבלאו צירוף נמי כל שהוא אע''ג דאינו בעין אלא נבלע בתוך הפת מה בכך הלא כיון דטעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים א''כ חשוב הטעם הנבלע כאילו היה בעין ואם כן כיון שאילו היה מן האיסור בעין היה מיחייב בכל שהוא לר''ש הכי נמי כשהוא נבלע בהיתר כיון שיש בו טעם וטעם כעיקר ותדע דהא כיון דאר''ש כל שהוא למכות בכזית לרבנן אם כן כך לי כל שהוא לר''ש ככזית לרבנן ובכזית לרבנן מחייב עליה אפי' כשאינו בעין אלא נבלע בתוך ההיתר שיאכל כל כך מן ההיתר הבלוע איסור שאכל כזית מטעם איסור הבלוע בתוכו מיחייב עליה כאילו אכל הכזית איסור בעין כיון דטעם כעיקר וא''כ ה''ה כל שהוא לר''ש דכשאכלו בתערובת טעם מיחייב כאילו אכלו בעין כיון דטעם כעיקר וא''כ אי טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים לר''ש תו לא אצטריך לר''ש משרת כלל דלהיתר מצטרף לאיסור לא איצטריך דהא מכל שהוא מיחייב בטעם כאילו היה בעין כדפירשתי וא''כ (היכי קא''ל) משרת דכתב רחמנא ל''ל דכתיב גבי נזיר לר''ש אי גיעולי עובדי כוכבים לטעם כעיקר משום דלא פגם כלל אלא ע''כ דקסבר ר''ש דקדירה בת יומא פגמה פורתא והשתא ניחא הכל דלא מצי ר''ש למילף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים דחידוש הוא כיון דפגמו אפילו פגם זוטא והיה לנו להתיר כל פגם אי לאו דגלי קרא והלכך איצטריך משרת לטעם כעיקר ומה שדחה הר''ר יקר ממה שפר''ת לקמן מההיא דערלה והכלאים דבסמוך דלא אר''ש כל שהוא למכות במידי דתערובת רק בדבר שהוא בעין אומר מורי דלק''ל מידי דר''ת לא דיבר רק בתערובת שיש לו להתיר להתבטל כגון יבש ביבש חד בתרי דרחמנא אמר אחרי רבים להטות או בדבר לח היכא דליכא טעמא כגון דאיכא ס' דכל מקום דשייך ליה ביטול לאו אמר ר''ש כל שהוא למכות דהא לא עדיף כל שהוא לר''ש מכזית דרבנן וכי היכי דכזית דרבנן מתבטל ברוב ביבש ובס' בלח ה''ה לר''ש כל שהוא דהא רחמנא אמר דליבטיל אבל היכא דלא שייך ביטול כגון היכא דאיכא טעם דטעם לא בטיל כיון דטעם כעיקר א''כ ה''נ מיחייב בכל שהוא לר''ש כשהוא בתערובת כיון שיש בו טעם כאילו היה בעין כדפי' כן נראה למורי [וע''ע תוס' שבת פט: ד''ה אסורין ותוס' מעילה יח. ד''ה תני]: אמר עולא מחלוקת בהשביח ולבסוף פגם. והשתא צ''ל לעולא דלא פליגי ר''מ ור''ש בקראי דלעיל דנבלה דא''כ לא הוי מיסתבר לחלק בין השביח ולבסוף פגם לפגם מעיקרו אלא בסברא פליגי ר''מ סבר כיון שהשביח מעיקרא בשעת נפילה וחל איסור עליה שוב אין לו היתר גם כי פגם אחרי כן ור''ש סבר כיון דהשתא פגמא הוא שרי: אבל השביח ולבסוף פגם ד''ה אסור. וא''ת והא לעיל משמע דפליגי בהשביח ולבסוף פגם גבי נבלה דר''מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא דוקא אבל לא הסריחה מעיקרא והסריחה לבסוף אסורה ור''ש מוקי לה אפילו לא הסריחה מעיקרא והסריחה לבסוף שרי אלמא פליגי בהשביח ולבסוף פגם וי''ל דלא דמי השביח ולבסוף פגם דהכא לההיא נבלה דלעיל דהכא י''ל השביח בשעת התערובת שבשעה שנפל האיסור לתוך ההיתר היה נותן טעם לשבח ולבסוף פגם אותו טעם המעורב שם כגון נתן לתוך גריסין צוננין והרתיחן וע''ז קאמר ד''ה אסור כיון דמעיקרא היה נותן טעם לשבח וחל עליה איסור אבל ההוא דנבלה דלעיל דפליג ר''ש ושרי כשהיא סרוחה עכשיו אע''ג דמעיקרא לא היתה סרוחה מ''מ בעודה נבלה נפגם ושריא: או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת. וא''ת היכי מספקא ליה בהא א''כ ר' יוחנן דאמר לעיל פגם מעיקרא מותר השביח ולבסוף פגם אסור דאמר כמאן לא כר''מ ולא כר''ש דר''מ אסר כל פגם ור''ש מתיר כל פגם וי''ל דסבר לה כר''ש בחדא בפגם מעיקרו וכר''מ בחדא בהשביח ולבסוף פגם: תיקו. ואע''ג דלקמן פשטינן לה מברייתא דבפגם מעיקרא פליגי השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור מ''מ עלתה להם בבית המדרש בתיקו ושוב פשטוה וכי האי גוונא אשכחנא בנדה בפרק המפלת (דף כה.) גבי מחלוקת בעכור אבל בצלול כו' [וע''ע תוס' לעיל נג. סוף ד''ה או דלמא]:

דף סח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד