עבודה זרה סז ע"א

דף סז - א

בפת חמה וחבית פתוחה  דברי הכל אסורה. כיון שקולטת ריח מן היין.

ובפת צוננת וחבית מגופה [סגורה], דברי הכל מותרת. כיון שאינה קולטת ריח כלל.

ולא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, אלא בפת חמה וחבית מגופה, או בפת צוננת וחבית פתוחה.

ונחלקו, האם קולטת ריח מהיין או לא. אך ודאי שאם היתה קולטת ריח, היתה אסורה.

ד"ריחא מילתא היא".

ואם כן, הא דידי נמי, [הנדון שעליו דיבר אביי, ב"בת תיהא"], כיון שבמקרה זה ודאי יש ריח, כפת חמה וחבית פתוחה דמי. ואסור לכולי עלמא.:

שנינו במשנה: "זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם, מותר. כגון חומץ שנפל על גבי גריסים".:

דעת משנתינו, ש"נותן טעם לפגם" מותר. אמנם, להלן (סז' ב'), נראה, שדעת רבי מאיר, לאסור תערובת איסור אפילו אם האיסור נותן טעם לפגם.

אך להלכה, אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי הלכתא, כדברי משנתינו, ד"נותן טעם לפגם" מותר. ^[125]

ואמר רב יהודה אמר שמואל, לא שנו שחומץ שנפל על גבי גריסים מותר, אלא במקרה שנפל לתוך גריסין רותחין, ואז, מיד כשנפל, נתן בהם טעם לפגם. ולכן, הגריסים מותרים.

אבל אם נפל לתוך גריסין צוננין, ואחר כך הרתיחן על האש, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם, ^[126] ואסור. ^{[127] [128]} וכן כי אתא רבין [כאשר חזר רבין לבבל], ^[129] אמר בשם רבה בר בר חנה, שאמר בשם רב יוחנן אף הוא כדברים הללו: לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. ^[130]

וכן כי אתא רב דימי, כו'. [אף הוא אמר כן].

והוסיף רב דימי ואמר: שכך היו עושין בערבי שבתות בציפורי, שהיו נותנים חומץ לתוך גריסים צוננים, וקוראין אותם "שחליים". ^[131] הרי, שהחומץ משביח את הגריסים בעודם צוננים.

הגמרא דנה, מהו גדר "נתינת טעם לפגם", המתיר את התערובת:

אמר ריש לקיש: דין "נותן טעם לפגם" שאמרו במשנתינו, שאינו אוסר, לא מדובר במקרה שהטועמים מן התבשיל יאמרו, קדירה זו חסירה מלח, או יתירה מלח, חסירה תבלין, או יתירה תבלין, ולפיכך טעמה פגום.

ובמקרה זה, אין תולים את הפגם באיסור, אלא בחיסרון המלח או התבלין.

אלא כל שאין חסירה כלום, ואינה נאכלת ^[132] רק מפני זה. היינו מפני האיסור המעורב בה, אזי נחשב כ"נותן טעם לפגם".

כלומר, אם התערב דבר איסור בקדירת היתר, ונתן בה טעם לפגם, אך, הטועם מן התבשיל אינו יודע להבחין מפני מה התבשיל פגום, האם מחמת עירוב האיסור שנפל לתוכו, או שמא מחמת חיסרון מלח או תבלין, התבשיל אסור.

ורק במקרה שהתבשיל אינו חסר שום תיקון, ונפגם רק מחמת האיסור המעורב בו, אזי נחשב כ"נותן טעם לפגם".

ואיכא דאמרי, יש ששנו את דברי ריש לקיש לקולא:

אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין קדירה זו אין טעמה פגום מחמת התערובת, אלא משום שחסירה מלח או יתירה מלח, חסירה תבלין יתירה תבלין, ואילו היתה מתוקנת כהלכתה לא היתה נפגמת.

אלא בכל מקרה דהשתא מיהא הא פגמה, [שהטעם נפגם מחמת התערובת], אפילו אם אפשר לתלות את הפגם בחיסרון מלח או תבלין, מותר. וכן ההלכה. ^[133] הגמרא מוכיחה מהמימרא דלהלן, כלישנא בתרא דריש לקיש:

הקדמה לדברי רבי אבהו: הלכה למשה מסיני, שאין לוקים על אכילת דבר איסור, אלא אם אכל ממנו כזית, בשיעור זמן אכילה.

ושיערו חכמים, שזמן שהיית אכילה, הוא בכדי אכילת "פרס", ["פרס" היינו חצי כיכר, ושיעור "כיכר" הוא שליש קב, נמצא שיעור "פרס", שישית הקב, דהיינו כשיעור זמן אכילת ארבע ביצים], ^[134] כלומר, אם אכל תבשיל בשיעור פרס, שמעורב בו כזית איסור, לוקה עליו.

אך אם שהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס, נעשה כשתי אכילות נפרדות, שיש בכל אחת מהן פחות מכזית, ואינו לוקה.

אמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן: כל שטעמו וממשו של דבר איסור מעורבים בו, אסור, ולוקין עליו.

וזהו כזית בכדי אכילת פרס. כלומר, על מציאות זו נאמר שיעור אכילת כזית בכדי אכילת פרס.

כל שאינה חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה. פירש רש"י ז"ל דלאו דוקא אלא שנפגם טעמא מפני זה וכן עיקר שהרי קדירה שאינה בת יומא לא פגמה שתפסל מלאכול אדם ובקדירה בת יומא נמי אמרי' אי אפשר דלא פגמה פורתא אלמא משום פורתא דפגם שרי ושמן ודבש וקורט של חלתית ושאר דברים שהתירו בפ' אין מעמידין משום נותן טעם לפגם כולן נאכלין הם. וא"ת והא אנן מנבילה גמרינן וכל שראויה לגר שמה נבילה [י"ל היינו] למשרייה לנבילה באנפי נפשה אבל איסור נ"ט שנפל לקדרה כיון שבאותו נ"ט פגם הוא אינו נותן טעם ודברי הראב"ד ז"ל שכתב בזה אינן נוחין כלל.
ולמ"ד נ"ט לפגם מותר דאמרי' לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ה"ק כולם משום חשש בת יומא אסרן ולכתחילה אבל בשל בהן מותר שסתם כליהן של עכו"ם אינן בני יומן.
ויש שפי' שלא אסרה תורה אלא קדירה שבודאי בת יומא ואם בשל אסור והוצרך לומר כן לפי שלא מצינו בתורה בשום דבר שאסור לכתחילה ובדיעבד מותר.

כל שאינה חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה. פירש רש"י ז"ל: דלאו דוקא שאינה נאכלת אלא שנפגם טעמא מפני זה. וראיה לדבר מקדרה שאינה בת יומא דקרי לה נותן טעם לפגם ובודאי אינה פוגמה לגמרי שלא יאכל התבשיל שנתבשל בה, ובקדרה בת יומא נמי אמרינן (ע"ב): אי אפשר דלא פגמה פורתא, דאלמא בפגם כל שהוא שרינן ליה. ושמן (לו, א) ודבש (לט, ב) וקורט של חלתית (לט, א) שהתירו משום נותן טעם לפגם, בודאי אינם נפסלים מאכילת אדם אלא שנפגמין קצת. ואף על גב דנותן טעם לפגם מנבלה גמרינן ליה (בע"ב) ונבלה הראויה לגר שמה נבלה, התם היינו להתירה בפני עצמה, והילכך עד דמפגמה לגמרי מאכילה אסורה, אבל איסור תערובת שהולכין אחר נתינת טעמו, כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא בתערובתו מותר, לפי שאינו נותן טעם אלא אדרבא פוגם הוא. והראב"ד ז"ל שפירש דדוקא קתני, לא נראו דבריו.

כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה בפת צוננת וחבית פתוחה. ואם תאמר והא מתני׳ פת חמה קתני ויש לומר דכיון דמשמע ליה מתני׳ בחבית מגופה פשיטא ליה דפת צוננת וחבית פתוחה דינה כפת חמה וחבית מגופה שבליעתן שוה ובתרוייהו איכא חדא לגריעותא וחדא למעליותא. ובירושלמי אמרו דלרבותא קתני פת חמה דאנא אמינא דחמה לא קלטא משום דאתי הבלא דפת ומבשל הבלא דתרומה קא משמע לן.

והאי דידי כו׳. ומיהו רבא לית ליה דרבי יוחנן וסבירא ליה דמתני׳ כפשטא בפת חמה ע״ג חבית פתוחה וסבי׳ ליה כרבי יאודה דשרי והלכתא כותיה דאביי ורבא והלכתא כרבא בר מיע״ל קג״ם ומכאן הביא ראיה רבינו אלפסי ז״ל פרק גיד הנשה במאי דאפליגו רב ולוי בפסח שני כיצד צולין בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה דרב אסר משום דריחא מילתא היא ולוי שרי דאפילו בבשר שחוטה כחוש ובשר נבלה שמן דריחא לאו מילתא היא דהלכתא כלוי דקאי כרבא.

וקשיא ליה למרן ז״ל משום דגרסינן התם תני רב כהנא בריה דרב חנינא סבא פת שאפאה עם הצלוי אסור לאכלו בכותח ורבא מפרזקיא אסר ההוא ביניתא דאטויא בהדי כשרה דלא למכליה בכותחא ותירץ הוא ז״ל דהתם אפילו לוי מודה שלא התיר לוי אלא בדיעבד ומשום דאי לא שרית ליה לית ליה תקנתא אבל התם דאית ליה תקנתא למיכלי באנפי נפשיה או בהדי כשרה כלכתחלה דמי ואסיר למכליה בכותחא ועוד דהוה ליה דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל ואין אחד מב׳ תירוצין אלו מחוור כלל דהא רבא דקאי כלוי אפי׳ לכתחיל׳ שרי והתם נמי פרכינן ללוי מהא דתניא אין צולין ב׳ פסחי׳ כאחד מפני התערובות.

ותו דבירושלמי דמסכת תרומות אמרו מהו לצלות שני שפודי אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רב ירמיה בשם רב אמי אסור ושמואל בשם לוי אמר מותר ומכל הני משמע דלוי אפילו לכתחילה שרי והכין ודאי משמע לישנא דלאו מילתא היא ואי משום דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל שתי תשובו׳ בדבר חדא דההיא כשיש כאן איסור אסור קודם שנתערב אבל הכא דריחא לאו מלתא היא ובפני עצמו מות׳ היאך יאסור תערובתו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

ועוד דדבר שיש לו מתירין אינו אוסר במשהו אלא במינו אבל במין שאינו מינו בנותן טעם כדאיתא בתוספתא בהדיא וכדתנן הנודר מן הדבר ונתערב באחרי׳ אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר וכדברירנא במסכת נדרים בס״ד.

וההיא דאמרי׳ בפרק שני דיום טוב וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ותירצה רב אשי משום דדבר שיש לו מתירין התם כיון דאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח כחד מינא חשיבי וכדכתיבנא התם בס״ד.

ומיהו הלכתא כותיה דרבינו אלפסי ז״ל ולא מטעמיה אלא דשאני בשר בחלב כי מפני שהוא היתר בהיתר ולא בדילי אינשי מיניה החמירו בו חכמים יותר משאר איסורין וכשם שאסרו להעלות בשר וגבינה על השלחן וכן החמירו בכאן בריחא דבשרא מפני כי כשנותנו בפיו נרחה כאלו אוכל בשר בחלב ומשום דריח לאו מלתא היא בעלמא לא אסרוהו אלא עם הגבינה בלבד כשם שהחמירו באידך דתניא אין טשין את התנור באליא ואם טש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה כלו׳ אסורה אפילו בפני עצמה וגם היא חומרא דרבנן אלא שהחמירו יותר מבזו מפני שיש ממשו של בשר כל זה מיסודו של רבי׳ הר״מבן ז״ל וכן קבלנוה מ״ר משמו ז״ל.

אמר שמואל והכין הלכתא. פי׳ דאף על גב דסתם משנה היא אצטריך למפסקה הלכתא משום דמסתבר טעמיה דר״מ דאסר.

נעשה כמי שהשביח. פירוש דאף על גב דלא משבח ממש בתחילתו דינו כאלו השביח ממש כיון שלא פגם בתחלתו ולהכי נקט האי לישנא.

ואינה נאכלת מפני זה. פר״שי ז״ל אינה נאכלת לאו דוקא אלא כיון דפגימי פורתא קרי לה אינה נאכלת ובאידך לישנא כתב גבי השתא מיהא הא פגימה כיון דטעם האיסור פוגמת עכשיו כמות שהוא הוי פגם ומותר ע״כ נראה מדבריו לכאורה דלא חשיב נותן טעם לפגם אלא כשיש שם פגם קצת ניכר לחיך אבל זה אינו וגיעולי גוים דקדרה דלאו בת יומא תוכיח דאין פגם כלל נרגש בה ואפילו הכי שרי וכן אמרו לגבי קורט של חלתית ושמן ודבש של גוים אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא אלא ודאי כל שידענו שאין נאות לו ואילו היה מרובה היה פוגמו לחך נידון בנותן טעם לפגם ואף על פי שאינו נרגש.

ואפשר שגם לזה נתכוון ר״שי ז״ל ושלא כדברי רבינו הר״אבד ז״ל שכתב דדוקא נקט שאינ׳ נאכלת מפני זה והפי׳ ההוא אי אפשר לאומרו כלל והלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש דרבי יוחנן הכי סבירא ליה כדאיתא בסמוך. והוי יודע דנותן טעם לפגם שהוא מותר שוה הוא בכל האיסורין ואפילו באיסורי משהו דהא בגיעולי גוים שם כל האיסו׳ יש בו וכן בדין דכיון שפגמו עושה אותו כאילו נתבטל ונסתלק איסורו ממנו והוי כעפרא מה לי איסור משהו ומה לי שאר איסורין.

ואי משום דכשאוסר במשהו אינו נותן שום טעם אף בשאר איסורין נמי כשהם במינם לא יהבי טעמא ועוד שאם כן נמצאת למד שאם אין שם מן האיסור אלא משהו יהיה אסור ואם יש שם מרובה שראוי לתת טעם יהא מותר ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אלא ודאי לא שנא והכין פסקי לה התם בכוליה תלמודא מ״ר ומיהו אין נותן טעם לפגם מותר אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור והקדרה דלאו בת יומא אסורה לכתחילה גזירה אטו בת יומא.

וכן קדרות בפסח שהחמץ אוסר במשהו אסורות לכתחי׳ אבל לאחר הפסח מותרות אפילו לכתחילה לשמואל דהלכתא כותיה משום דאיכא תלתא למעליותא חדא דהוי פוגם ואידך דבלע היתרא ואידך דמסתמא אינו אלא משהו והוא אינו אוסר לאחר הפסח במשהו אבל כל דליכא כל הני תלתא אסורה לכתחילה וקדרה חולבת דלאו בת יומא מורי הר״א הלוי ז״ל היה מתירה לכתחי׳ משום דאית בה הני תלתא למעליותא אבל אין כן דעת שאר הפוסקים ז״ל ולא דעת מורי הר״שבא נ״ר דשאני קדרות לאחר הפסח שאין איסורו מן התורה לשמואל אלא מדרבנן דקניס ר״ש הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא וכי קניס בעיניה אבל על ידי תערובת לא קניס ואפילו מדרבנן הוא בטל ברוב ואפילו לח בלח ולפיכך התירוהו לכתחלה בבלוע מה שאין כן בקדרה חולבת שאסורה מן התורה ואינו בטל פחות מששים.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו כשיש כזית בכדי אכילת פרס. פירוש דהשתא אחשביה רחמנא כאילו אכליה בעיניה וכדפר״שי ז״ל והא דאצטריך לומר כל שטעמו ואף על פי שהו׳ בכלל ממשו משום דליתיה להאי דינא אלא במין שאינו מינו דיהיב טעמא כאילו מין במינו דהא אמרינן דמדאורייתא חד בתרי בטיל ואפילו לח בלח וכל שכן יבש ביבש דההיא אפילו מדרבנן בטיל חד בתרי כל היכא דלא הוי דבר חשו׳ וכדאמר רבא בפרק כל התערובות אמור רבנן ברובא והיינו יבש ביבש דאפילו מדרבנן הוי מרובה וכדכתיבנא במסכת חולין בס״ד.

וכל שיעורי נותני טעמים או איסורי משהו שנאמרו בשום מקום אינם אלא מדרבנן וזה ברור.

והא דאסר רבי יוחנן בפרק כל שעה דכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא ואותבוה מההיא דשתי קופות אחד של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאים אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותר שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין ואי סלקא דעתך כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא אמאי אמרינן שאני אומר ופריקנא הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן בדין הוא דהוה מצי לשנויי ליה דההיא במין במינו דבטל חד בתרי מדאורייתא ובדאיכא רבייה אלא דניחא ליה לתרוצי ליה לפום טעמיה דמקשה דמשמע ליה בכל אנפא ואפילו במין שאינו מינו ומשום דסבירא ליה דתרומה בזמן הזה מדרבנן.

כבר בארנו במשנה שכל איסורין שדינן בנותן טעם אין בהם איסור אא"כ אותו טעם משביח את האוכל אע"פ שהיה האיסור מושבח בפני עצמו הרי שהשביח את האוכל מעיקרו ר"ל בשעה שנפל לשם ולסוף שעה פגמו הואיל ובשעה שנפל לשם השביחו הרי זה אסור והוא הדין אם פוגם תחלה ולבסוף השביח כיצד החומץ משביח את הגריסין הצוננין ופוגם את הרותחין הרי שנפל לתוך גריסין צוננין ונמצא שהשביח ואח"כ הרתיחן או שהורתחו שלא בסבתו כגון שהיו על גבי כירה בשעה שנפל החומץ בהן הואיל ובשעה שנפל החומץ הושבחו אסורין אף לאחר שיפגמו נפל לשם כשהם רותחין ונצטננו אסורין מאחר שנצטננו והושבחו ונמצא שאין טעם לפגם מתיר אלא בשפוגם מתחלה ועד סוף ויראה שכל שסופם להשביח אסור אף קודם שהשביח אא"כ דרך התבשיל ליאכל קודם שנצטננו ולדעת זה נמצא תבשיל זה מותר עכשו ואסור לאחר שעה:

נותן טעם לפגם שהתרנו לא סוף דבר שהוא פוגם עד שאכילתו מאוסה לאוכל אלא כל שהוא פוגם מעט עד שאדם מכיר באכילתו שדבר זה פגם בטעם התבשיל מעט ואע"פ שאדם אוכלו בפה מלא ואע"פ שגדולי המפרשים נסתפקו בה כך הדברים נראין:

כבר ידעת שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ואע"פ שקדרה שאינה בת יומא אינה פוגמת אלא מעט מ"מ נראה דוקא בשפגמו מן הסתם פגם כללי לרוב בני אדם אבל כל שפוגמו לזה ומשביח לזה אין זה נקרא פגם כמו שכתבנו למעלה דאיכא דניחא ליה בחלא וכו' שמא תאמר והיאך לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא והלא במעשה מדין לא נצטוו בהגעלה עד שבאו לפני משה ואחר הזאתם שלישי ושביעי אפשר שכל אותם שבעה בשלו בהם אותם נשים שהלכו עמהם שמאחר שהזאתם לא היתה אלא לטהרם מטומאת מת עלתה להם הזאה אע"פ שנשתמשו בהם ומתוך כך צוה להגעילם וכן שמא תאמר וכיון שנותן טעם לפגם לא נאסר מן התורה למה הצריכה לשבר כלי חרש שהרי כל מה שהותר מן התורה לכתחלה הותר אפשר שמעלה עשתה בקדשים או שמא כל נותר מתוך פגמו אסרתו:

יש שואלין והלא התר נותן טעם לפגם למדנוה בשמועה זו מנבלה וממה שכתוב לא תאכלו כל נבלה וכו' ודרשו על זה נבלה הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה וכשאינו ראויה לגר והוא כשהסריחה כבר היא פוגמת עד שאדם קץ באכילתה והיה לנו לומר כן בכל התר שבטעם לפגם פי' חכמי ההר שלא נדון כן אלא בהתר גוף האסור בעצמו בעין אבל אסור תערבתו ומצד נתינת טעם כל שפוגם מעט מותר שהרי מצד טעם אתה בא לאסרו וכל שהוא פוגם אין כאן טעם אדרבה מחסר את הטעם שהיה לשם:

פי' חכמי האחרונים שלא הקלנו בזו אלא כשהאיסור מועט כנגד ההתר אבל אם היה האסור מחצה על מחצה ואין צריך לומר אם היה יתר אין טעם לפגם נכר בו אלא בפגימה גמורה והוא שלא יהא ראוי לשום אדם כדין נבלה לגר ואע"פ שאין ראיה לדבר הדברים נראין שהרי כל כיוצא בזה כגופו של איסור הוא ויש לפקפק באסורו אף בכזית בכדי אכילת פרס:

נותן טעם לפגם שהתרנו צריך שתדע שאף אם היה אסור זה מושבח כל כך עד שהיה ראוי מצד עצמו להשביח התבשיל אלא שארעה סבה לתבשיל זה שמצד אותה סבה נעשה אסור זה פוגם מותר אע"פ שהיה ראוי להשביח מ"מ הרי פגם כיצד הרי שנפל בשר אסור שמן ומליח בקדרה של תבשיל והיה ראוי להשביח את התבשיל אלא שהיתה קדרה יתרה מלח ונתוסף מלחה על ידי בשר זה ופגמה מחמת רוב מלחה הכל מותר וכן כל כיוצא בזה אע"פ שאם לא היתה יתרה מלח כל כך היה משביחה ואע"פ שפגם זה כבר היה שם מתחלה אלא שנתרבה על ידי האיסור:

פיסקא זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם כו' רב אחאי שיער חלא בחמשין רב שמואל בר רב חייא שיער שיכרא בשיתין והילכתא אידי ואידי בשתין מתוך דברי ההלכה מוכיח דבטל בששים אבל בהלכות גדולות בהלכות יין נסך מצאתי כתוב חבית שיש בתוכה משקין בין יין בין שמן בין כל משקין ונפל לתוכה עכבר או שרץ שיעורו אחד מאלף והחבית והמשקה מותרין פחות מאלף אסורין החבית והמשקין ואם ביקש לטהר את הכלי מכניסו לכבשן עד שיהי' כבתחילה והילכתא משערינן חלא ושיכרא בשיתין מידי דהוה אכל איסורין שבתורה הנה בעל ההלכות מחלק בין חלא ושיכרא ובין שאר משקין דקסבר דלא איפסקא הילכתא בשיתין אלא אחלא ושיכא אבל אשאר משקין סמכינן אמילתי' דרב תחליפא בר גזא דאמר לרבינא דילמא כתבלין בקדרה דמי דאפילו באלף לא בטיל ומצאתי תשובה לרבי' האי גאון זצוק"ל על ענין זה שמנה שרצים שנפל אחד מהם באחד מן המשקין דבר זה כתוב בהלכות פ' שמעון קיארא חבית שיש בה משקין בין יי"נ בין שמן ונפל לתוכה שרץ או עכבר שיעורו אחד מאלף ואם ביקש לטהר את הכלי מכניסו לכבשן עד שיהא כבתחילה ואין אנו יודעין מאין נסח ר"ש דברים הללו אלא ששמענו כי מעשים לבני ארץ ישראל שנמצאו בהם דברים הללו ומשם נסחם ואשר מצינו בתלמוד בענין זה ההוא עכברא דנפל בשיכרא אסרי' רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמי' דרב ששת נימא קסבר רב נטל"פ אסור א"ל בעלמא קסבר רבנטל"פ מותר והאי חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מני' ואפ"ה אסרי' רחמנ' ואמרי' בה אמר רבא הלכת' נטל"פ מותר וטעמ' דרב בעכברא בשיכרא לא ידענא מאי היא אי משום דקסבר נטל"פ אסור ולית הילכתא כוותי' אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח ואיבעי' להו נפל לגו חלא מאי ואמרי' בסופה רב אחאי שיער בחלא בחמשין רב שמואל ברי' דר' אבהו שיער בשיכרא בשיין והילכתא אידי ואידי בשיתין ככל איסורין שבתורה וקאמרי בנן הני מילי היכא דלא אימרטוט שרץ ונמצא כולו אבל אימרטוט לא בטל דקאמרי' בשמעתא לענין עכברא דנפל לגוי חלא וא"ל רב הלל לרב אשי הוי עובדא בי רב כהנא ואסר א"ל האי אימרטוטי אימרטוט רבינא סבר לשיעורא במאה וחד אמר לא חמור מתרומה דעולה באחד ומאה א"ל רב תחליפא בר גזא לרבינא ולישערי' מר כפלפלין ותבלין דאפילו באלף לא בטיל ובהכי רגילי רבנן דמורו ומחמרי עד כאן התשובה ומצאתי כתוב דגרסי' במס' תרומו' בפ' י' בגמ' דבני מערב' ר' יוסי בר אבין הור' בהדין עכבר' חד לאלף ויש להקשו' על מילתי' דרבינא דסבר לשעורי' בא' ומאה כתרומה דהא אינו עולה בא' ומאה אלא ביבש דאינו נ"ט אבל היכא דאיכא נ"ט אפילו באחד ומאה לא בטל כדכתבית לעיל וה"נ בדבר לח דיהיב טעמא עסקי' תשובה הכי סבר רבינא דטפי מששים לא יהיב טעמא ואפילו אי בעינן להחמורי עלוי' נחמר כתרומה דהיכא דהוי ין במינו אע"ג דאינו בנ"ט בעינן בא' ומאה כדכתבנא לעיל וה"נ מיסתעיין אי מחמירין בי' ואהדר לי' רב תחליפא דילמא יהיב טעמא כתבלין בקדרה:

אין אומרים קדרה זו חסירה מלח פי' אם לא היתה הקדרה פגומה מחמת דבר אחר וזה פגמה עכשיו אז התירו חכמים שנמצא שזה פגמה ואלולי זה היתה משובחת אבל אם היתה פגומה מחמת דבר [אחר] אע"פ שגם זה הוסיף לפוגמה לא התירו חכמים שכיון שהיא פגומה ועומדת אינן חוששין לפגם זה ובלישנא בתרא קאמר אין אומרים חסירה מלח יא כלומר וכבר נפגמה מחמת דבר אחר וזהמוסיף לפוגמה מותר:

אמר ר' אבהו אר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקחין עליו בפ' כל הזבחים שנתערבו בה' דם שנתערב במים אמרי' אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן והתרו בו פטור אי איפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו פי' אע"פ שהי' כזית ויותר מכל אחד ואחד כיון שבללן ועירבן ושם אותן בלולין לתוך פיו ולועסין ביחד פטור שא"א לכוין שיהא כל המינין שוין לתוך פיו ולא ירבה א' על חבירו ואותו המין שהוא מועט ומתערב ואותו המין שהוא מועט ומתערב בחבירו בטל בחבירו ולא יקרא על שמו אלא על שם חבירו הילכך אם יש באותה הלעיס' שהוא לועס לתוך פיו הרוב מן הפיגול ומיעוט מן הנותר בטל שם נותרממנו ויקרא פיגול וצריך להתרות בו משום פיגול ואם התרו בו משום נותר פטור מפני שבטל שם נותר ואע"פ שיש באותו מיעוט כזית לא יקרא נותר אלא פיגול כיון שנתרבה עליו וה"ה אם נתרבה הנותר על הפיגול ועכשיו שאינו ידוע איזהו מין המרובה אינו יודע להתרותו התראה ודאית שאם יתרה בו משום פיגול שמא הנותר מרובה או אם יתרה בו משום נותר שמא הפיגול מרובה ואינו יכול להתרותו אלא ספק לומר לו אל תאכלנו שמא תלקה או משום פיגול או משום נותר והתרא' ספק לאו שמה התראה דבעינן שיתרנו התראה ודאית הילכך אף על פי שנמצא שאכל כל שלשה האיסורין אינו לוקה על א' מהן מפני שאינו יודע להתרותו התראה ודאית ואלו הי' בשוגג הי' מביא שלש חטאות שמעת מינה תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לאו שמה התראה פי' שמעת מינה תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לאו שמה התראה פי' שמעת מינה שגם האיסורין מבטלין זא"ז שכמו שהאיסור הממועט אם נתערב ברוב היתר בטל ברוב שרוב ההיתר מבטל את מיעוט האיסור כך איסור המרובה מבטל את איסור הממועט ומפני זה פטור שאינו יודע להתרותו התראה ודאית שאם תאמר אין איסורין מבטלות זא"ז אע"פ שהי' הרוב פיגול ומיעוט נותר והתרו בו משום נותר כיון שיש באותו המיעוט של נותר כזית ילקה אלא משום דאמרי' בטל שם נותר ממנו שרוב הפיגול מבטלו והי' צריך להתרותו משום פיגול ושמעת מינה דהתראת ספק לאו שמה התראה דאי שמה התראה יתרה בו ממ"נ לוקה אתה אי משום פיגול אי משום נותר או משום טמא א"ו בעיני' ודאית וש"מ דמאי דאמרינן בכל דוכתא שהאיסור שנתערב עם ההיתר שאינו בטל ברוב אלא בנותן טעם היא אוסר ושיערו אותו חכמים עד ששים שאין איסורו מן התורה אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דאחמיר עד דיהיב טעמא שאם אתה אומר שאיסור נ"ט אע"פ שההיתר מרובה עליו הוא מן התורה א"כ הכא אמאי לא לקי אע"פ שהרוב היא פיגול ומיעוט נותר והתרו בו משום נותר ילקה שכיון שהוא לועסן ביחד נמצא שהנותר המיעוט הוא נותן טעם בפיגול המרובה וכיון שהוא נותן בו טעם לא בטל שמו ממנו וכיון שהי' שיעור כזית באותו נותר המיעוט ילקה עליו שלא בטל שמו ממנו ובין אם יתרה משום פיגול בין אם יתרה בו משום נותר חייב מלקות הוא ששני השמות יש בו ולא בטל זא"ז כיון דיהיב בי' טעמא וילקה שתים משום נותר ומשום פיגול אלא לאו ש"מ איסור המיעוט הנ"ט ברוב היתר אין איסור מה"תאלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא דלא אסרה תורה אלא ממשותו של איסור ולא טעמו ומיכן מוכיח שאם טעמו ולא ממשו היא אסור מן התורה לוקין עליו ואין לומר שהוא אסור מן התורה אבל מיהו אין לוקין כדכתבית בפ' אלו עוברין בפסח במהדורא קמא שהרי כאן מוכיח שאם היה מן התורה היה לוקה עליו וא"כ ר' יוחנן דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ס"ל דאין איסורו אלא מדרבנן עיין לקמן בפ' כל הזבחים שנתערבו [דף ע"ח ע"א] מתיב רבא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואף על גב דרובא אורז פי' מדתלי טעמא בנ"ט ש"מ ואף על גב דרוב העיסה מן האורז ומיעוט' מן הדגן כיון שהדגן נתן בה טעם חייבת בחלה ולא אמרי' שיהא מיעוט הדגן בטל ברוב אורז ותיפטר מחלה דכל היכא דאיכא טעמא לא בטיל. דאי טעמא נמי בטיל ברוב הכי הו"ל למיתני אם רוב מן הדגן חיייבת אם רוב מן האורז פטורה מחצה על מחצה חייבת כדתני גבי שעטנז בפ' בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר אם רוב מן הרחלים אסור מחצה על מחצה אסור. וכן הפשתן והקנבס שטרפן זה בזה אבל השתא דתני אם יש בה טעם דגן ש"מ דהוה דגן מיעוט וש"מ נ"ט ברוב דאורייתא ומשני מדרבנן פי' לעולם מדאורייתא חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא וההיא דמחייב בחלה בנ"ט החיוב הזה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן ומקשה א"ה אימא סיפא ויוצא בה אדם י"ח בפסח. פי' ואי נ"ט ברוב לאו דאורייתא היאך אדם יוצא י"ח בפסח ומעוט הדגן בטל ברוב אורז ואין אדם יוצא אלא בחמשת מיני תבואה אלא לאו ש"מ נ"ט ברוב דאורייתא הוא שכך הוא חשוב טעמו של איסור כממשו וכמו שיוצאין על ממש של דגן כך יוצאין על טעמו וקשיא לר"ל דאמר נ"ט לאו דאורייתא אלא מדרבנן ומשני אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא פי' ל"ק דבודאי שפיר ילפינין מהכא דמין שנתערב בשאינו מינו כגון דגן באורז אינו בטל ברוב אלא בתר טעמא אזלי' וכל כמה דיהיב טעמא לא בטיל אלא כך שוה טעמו כממשו. וזהו מאי דאמרי' בנזיר בפ' שלשה מינין ובפסחים בפ' אלו עוברין משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב מיכן אתה דן לכל איסורין שבתורה כו' ואמרי התם ר"ע נמי יליף לנ"ט כעיקר מגעילי גוים וענבים במים הוי מין בשאינו מינו הילכך אי יהבי בהו טעם יין חייב. על אותן המים מלקות כאלו שתה יין ממש שכך הוא חשוב טעמו של איסור כמו ממשו אבל אם נתערב מין של איסור במין של היתר שאין להבחין טעמו של איסור הוא בטל ברוב שכיון שאינו ניכר טעמו של איסור בטל היתר כך דינו כמו יבש ביבש שנתערב ואינו ניכר שהוא בטל ברוב שאם נתערבה חתיכה של נבלה בשתי חתיכות של שחיטה ואינן ניכרין היא בטלה ברוב כדקיי"ל חד בתרי בטל וכדאמרי' בפ' גיד הנשה גבי גיד וגבי חתיכא דנבלה ונבטל ברובה כך הטעם של איסור נמי שנתערב במינו הוא בטל ברוב כיון שאינו ניכר טעמו והאי דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה,ז אסורה כיצד משערין אותו כבשר בלפת איסור זה אינו אלא מדרבנן דמדאוריתא בטל טעמו של גיד ברוב כיון שאינו ניכר וה"נ גבי פיגול ונותר וטמא אלו הן משני מינין כגון בשר ושירי מנחות ה"נ דלא הוי בטל המועט ברוב כיון דיהיב בי' טעמא וניכר טעמו אלא ריש לקיש לא איירי אלא כגון שהיו כולן מין בשר והאי דאמרינן דמין בשאינו מינו בטעמא והוא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס באותו טעם האיסור שטועם שלא יהא חמור טעמו מממשו שכמו שבממשו אין לוקין עד שיהא בו כזית בכדי אכילת פרס והה"נ בטעמו אין לוקין עד שיהא באותו הטעם כזית בכדי אכילת פרס שאם יאכל פרס של היתר ויהא בו שיעור זית מן האיסור אז הוא חייב ואף על פי שבטל ממשו של איסור ואין שם אלא טעמו אבל אם אין בפרס של היתר זית דאיסור אע"ג דיהיב בי' טעמא כגון שאור ותבלין דבר מועט יהיב טעמא בדבר מרובה מאוד אין לוקין עליו ואין אסור אלא מדרבנן וסברא היא זו שלא יהא טעמו חמור מממשו אמר רבא אמו' רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא והיכא דאית לי' חזותא במראה פי' מין בשאינו מינו בטעמא זהו שאמרנו נ"ט כעיקר שהוא מדאורייתא ומין במינו ברובא שמפני שאן טעמו ניכר בו הוא בטל ברוב והיכא דאית לי' חזותא אזלי' בתר חזותא כגון דם שנתערב במים או מקוה שנפלו עליו שאר משקין שפוסלין אותו בשינוי מראה [וקשיא] דרבא אדרבא דהכא אמר מין במינו ברובא ובפ' גיד הנשה אמרינן אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין בש"א והיתרא בטעמו ומן בשא"מ ואיסורא בקפיצא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה בששים ותירוצם הכי מאי דאמר בפ' כל הזבחים דמין במינו ברובא זהו דין תורה ומאי דאמר בפ' גיד הנשה דמין במינו בששים זהו מדרבנן דאע"ג דמן התורה חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא כיון שאינו ניכר רבנן אחמור ואמור דמשערין אותו כאלו הי' מין בשאינו מינו בששים ומצינו למדין דמאי דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו במין במינו קאמר וה"ק כל שטעמו וממשו של איסור קיים אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס שאם נתערב האיסור ומשו קיים בין בשא"מ דהיתר ובין במינו דהיתר והוא ניכר האיסור ואכל מן האיסור ומן ההיתר משערין אותו כזית בכדי אכילת פרס אבל אם לא הי' ניכר האיסור שנתערב ואינו ניכר זהו דאמרי' חד בתרי בטל ואפילו איסור דרבנן אין בו כדאמרי' בכל דוכתא גבי גיד ונבלה בפ' גיד הנשה ואפילו גבי מדומע אמרי' בפ' יוצא דופן דהוי מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דאחמור עד מאה וגבי ערלה וכלאי הכרם נמי אמרי' בפ' הניזקין סחד בתרי בטל ורבנן וא דאחמור במאתים אבל כל האיסורין בטלים חד בתרי ואפילו מדרבנן אם אם הי' דבר שבמנין דאחמור בי' רבנן משום דחשוב א"כ מאי דאמר ר' יוחנן כזית בכדי אכילת פרס הוא כשהאיסור ניכר וטעמו ולא ממשו דאמר אסור ואין לוקין עליו הוא מי במינו שכיון שאינו ניכר טעמו הו"ל כממשו שאינו ניכר דבטל חד בתרי אבל מיהו ממשו שאינו ניכר אפילו איסור דרבנן אין בו אבל טעמו שאינו ניכר אינו אסור מן התורה אבל הוא אסור מדרבנן ומשערים אותו בששים אבל אם הי' מין בשא"מ הוא אסור מן התורה כדילפי' ממשרת או מגיעולי גוים לר"ע ואע"פ שאנו מחמירין במין במינו יותר ממין בשאינו מינו דבעי' למימר לקמן דיי"נ וטבל שלא במינן בנ"ט ובמינן בכל שהן זו היא חומרא דרבנן אבל מדאורייתא הכל בטל חד בתרי ואפילו יי"נ וטבל במינן ור' יהודא דסבר דמין במינו אפילו באלף לא בטיל ויליף לי' מקרא אית לי' נמי משרת למין בשאינו מינו אבל מיהו מין במינו חמור טפי דאפילו בכל שהו ובשאינו מינו בעי' בנ"ט והאי דאמרי' בפ' גיד הנשה מידי לקולא קא אמרינן לחומרא קאמרי' דמדאורייתא חד בתרי בטיל בין במילתי' דאביי בין במילתי' דרבא משום דהוה מין במינו דבהכי מיירינן התם בזרוע בשלה מן האיל אבל אם הי' מין בשאינו מינו הוה אסור מה"ת בנ"ט כדילפי' ממשרת לרבנן ומגיעולי גוים לר"ע וליכא מאן דפליג עלייהו אבל המורה כתב התם והא דילפי' מנזיר בפסחים משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא היא ולאו מילוף הוא דהו"ל נזיר וגיעולי גוים ב' כתובים הבאים כא' א"נ גיעולי גוים חידוש הוא כדאמרי' התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור ואינו נ"ל כל מה שאמר דהא בפירוש מחלק ר"ל בזבחים בין מינו לשאינו מינו ורבא נמי ס"ל הכי הילכך יש לפרש כאן מין במינו ומשרת למין בשא"מ והאי נ"ט בקדשים דקאמר רבא מין במינו הוא ואפ"ה אסרה תורה בקדשים משא"כ בחולין דמין במינו בטל ברוב ולא ימצא נ"ט כעיקר בחולין אלא מין בשא"מ דניכר טעמו ואיהו ילפי' ממשרת ומה שאמר דבמוקדשין אסור והכי שרי כדפרישית במהדורא בתרא דמוקדשין אסור אפילו בטפי מס' וק' אי יהבי טעמא ואיל נזיר שרא רחמנא בס' וק' והאי דפליגי רבנן ור"א בכותח הבבלי בפ' אלו עוברין דר"א אמר חייב לאו עליה ורבנן פטרי ואע"ג דהוא מין בשא"מ דילפי' ממשרת לנ"ט כעיקר לכל איסורין שבתורה התם בגמרא מפרש טעמייהו הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס דאי בעיני' קא אכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטר קא שטר ואכיל לית בי' כזית בכדי א"פ ומש"ה פטרי רבנן כדפרישית לעיל דלא אסרה תורה לנ"ט כעיקר אלא היכא דאיכא כזית בכא"פ דומיא דממשו של איסור אבל אי ליכא כזית בכא"פ ויהיב טעמא אינו אסור אלא מדרבנן וכותח הבבלי נמי אע"ג דפטרי רבנן ממלקות אי עלוי' איסורא דרבנן כיון דיהיב חמץ טעמא ושכר המדי נמי הוא כפתרון המורה שפירש שם דאע"ג דשתי לי' בעיני' אין לך שותה ב' או ג' כוסות שלא יפסיק וישהא בכדי אכילת פרס ולא שתי כזית מן החומץ לבד המין ושאר התערובת וסתם שכר עיקרו מן התמרים או תאנים אלא שבמדי מערבין עמהם שעורים קצת ומ"ש התם במהדורא קמא דטעם הדבר היא מפני שאין שם ממשו של איסור אלא טעמ' אינו כלום דהוה ס"ד דכל טעמו ולא ממשו הוא מדרבנן ואפי' במין שלא במינו אבל השתא דאסיקנא דמין בשא"מ הוה טעמו ולא ממשו דאורייתא אית לן למימר כפתרון המורה ור"א דמחייב לאו משום דקסבר דגבי חמץ היתר מצטרף לאיסור כדאמרי' התם הילכך כיון דטעמו של איסור הוי כממשו בין שאינו מינו שהי' אומר ר"א בממשו של איסור דהיתר מצטרף עמו להשלימו לכזית ה"נ ס"ל בטעמו של איסור אע"פ שאין בו כזית בכדי א"פ ההיתר מצטרף עמו להשלימו אבל רבנן סברי דאין היתר מצטרף לאיסור אפי' בממשו של איסור כ"ש בטעמו ומהכא נמי מוכח דנ"ט כעיק' דילפי' ממשרת דהוי דאורייתא כגון שיש בו כזית בכא"פ כדאמרי' בממשו אבל אם אין בו כזית בכא"פ לא מחייבי אבל פי' המורה התם דאמרי' שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב בכזית מהן והאי לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא אלא משום דאיתעביד לי' כולי' איסור אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפי' מיני' ואינו נ"ל פתרונו כלל שאם נחייבהו על כזית מהן בלבד זהו היתר מצטרף לאיסור שהרי זית זה אינו כולו יין אלא מים מעורבין בו והיאך דוחה התם דלא נילף מני' היתר לאיסור ועוד אם על כזית מהן בלבד חייב מפני שנעשה כולו איסור מפני טעם היין שבהן אי הכי אמאי פטרי רבנן בכותח והרי טעם חמץ יש בו ונעש' כולו איסור אלא משום דלית בי' כזית בכא"פ פטרי ואע"ג דנ"ט כעיקר במין בשא"מ דאורייתא אינו יכול להיות טעמו חמור מממשו וכי היכי דבממשו בעינן כזית בכא"פ הם הכי בטעמו והילכך אינו חייב על אלה דמים עד שישתה מהם כל כך שיהא בהן כזית יין בכא"פ הם הכי בטעמו והילכך אינו חייב על אלה דמים עד שישתה מהם כל כך שיהא בהן כזית יין בכא"פ ואמרי' התם באלו עוברין איתבי' שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהן שתי סאין אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו לתוך אלו מותרין.שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואי אמרת כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר ומתרץ הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן וקשיא לי טובא בגוה דמשמע טעמא משום דתרומה בזה"ז דרבנן ואי הוה תרומה דאורייתא לא הוה תלינן לקולא משום דכזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר ומתרץ הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן וקשיא לי טובא בגוה דמשמע טעמא משום דתרומה בזה"ז דרבנן ואי הוה תרומה דאורייתא לא הוה תלינן לקולא משום דכזית בכא"פ דאורייתא והא מין במינו הא ומין במינו בטל הנ"ט שלו ברוב. ולא אמרי' נ"ט כעיקר אלא במין בשאינו מינו כדאמרן לעיל ונ"ל דל"ג הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן אלא ה"ג הנח לדימוע דמדרבנן פי' דמה"ת כיון שהוא מין במינו חד בתרי בטל ורבנן הוא דאמור דתרומה מקדשת עד מאה והילכך תלינן בשאני אומר ולא אמרי' כזית בכא"פ דאורייתא בנ"ט אלא מין בשאינו מינו תדע דה"ג דאמרי' בפרק יוצא דופן בה' בת אחת עשרה שנה ויום אחד. עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר"מ ר' יוסי ור' יהודה ור"ש פוטרין החלה סברוה מאן דאמר תרומה דאורייתא חלה דאוריית' ומ"ד תרומה דרבנן חלה דרבנן אי אמרת בשלמא קסבר ר' יוסי חלה בזה"ז דרבנן אתי דימוע דרבנן ומפקע דחלה דמדרבנן אלא אי אמרת דאורייתא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא ופירש המורה התם דימוע דרבנן הוא דמדאורייתא חד בתרי בטל דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאצריך א' ומאה הילכך לא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא. אלמא אע"ג דאאמרי' תרומה בזה"ז דאורייתא הדימוע אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל מפני שהוא מין במינו ובפ' הערל נמי בה' אנדרוגיניס כהן אמרי' וסבר ר' יוחנן תרומה בזה"ז דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין כו' ואמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אף על פי שלא רבו חולין על התרומה בשלמא ר"ל קסבר בדרבנן נמי בעינן רביא אלא לר' יוחנן קשיא פי' ר"י דאמר דהוא מדאורייתא אמאי לא בעי רביא אלמא מוכח מהכא דאי רבו חולין על התרומה אע"ג דתרומה דאורייתא תלינן ואמרי' שאני אומר מפני שמן התורה חד בתרי בטל במין במינו הילכך בפירוש שטעות גדולה היא לגרוס הכא במאי עסקינן בתרומה בזה"ז דרבנן דאע"ג דהוא דאורייתא תלינן לקולא אלא ה"ג הנח לדימוע דמדרבנן ואמרי' נמי התם באלו עוברין דלגבי חטאת היתר מצטרף לאיסור דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אפילו לא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה ותנן בזבחים בשלהי פ' דם חטאת רקיק שנגע ברקיק וחתיכ' בחתיכ' לא כל הרקיק ולא כל ההחתיכה אסורין אינו אסור אלא ממקום הבלע ונ"ל לומר דמדכתב כל אשר יגע ילפי' דקרא להיתר מצטרף לאיסור אתא דא"א בנגיעה בעלמא שיתפשט בה הטעם כ"כ עד שיהא בה כזית בכא"פ ואפ"ה אסר רחמנא ש"מ היתר מצטרף לאיסור משא"כ בכל האיסורין. דחולין מקדשים לא ילפי' ובפ' גיד הנשה אמרי' רבא אמר לא נצטרכה אלא ליתן טעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי וליגמר מינה הא גלי רחמנא גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה ומקשה ר"ת זצוק"ל בספר הישר דהכי מפיק לה לנ"ט כעיקר והכא מפיק לה להיתר מצטרף לאיסור ועוד תמה על עצמך דהא ליכא טעמא התם בשחיטת חולין שהרי בטל בששים כדמוכח התם ואין זה קרוי טעם כעיקר אלא במקום שיש טעם כגון ברוב או בפחות מששים ונ"ל דה"ג התם לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור שאפילו נדבק מן האיסור להיתר ולא נבלע כשיעור כזית אסור ובלמא שרי כדאמרי' התם אבל בטעם כעיקר הקדשים שוין לכל שאר האיסורין דמין בשא"מ מדאורייתא עכ"ד. ונ"ל שנוכל ליישב גירסת הספרים ולק"מ דאע"ג דבאלו עוברין ילפי' מינה דהיתר מצטרף לאיסור מכל מקום מינה לנ"ט כעיקר דהאי איסורא דאיבלע לי' לאו ממשו של איסור הוא אלא טעמו ואע"ג דאמרי' היתר מצטרף לאיסור הוה בעינא ממשו של איסור אבל הכא דליכא ממשו אלא טעמו בלחוד ה"א דליבטל ואיצטריך קרא למימר דלא בטיל שכך הוא טעמו כמו ממשו שכשם שממשו חשוב ומצטרף ההיתר עמו כך טעמו נמי חשוב ומצטרף ההיתר עמו הילכך שפיר ילפי' מיני' לנ"ט כעיקר ומה שכתב דליכא התם טעמא שבטל בששים הרי כתבתי במהדורא בתרא דחולין דנ"ט דקדשים הוא אפילו מס' וק' והכי אזלא סוגיא דשמעתא התם דאיכא דיהיב טעמא מס' וק'. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דהא כל קדשים ילפי מחטאת כדאמרי' בשלהי פרק דם חטאת אשכחן חטאת דמקדשת בבלוע שאר קדשים מנין אמר שמואל משום ר"א זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים כו' עד לחטאת מה חטאת מקדשת בבלוע אף כל מוקדשין בבלוע כו' עד במתניתא תנא משמי' דר"ע מה מנחה מקדשת בבלוע אף כל מוקדשין בבלוע ואם איתא דהיתר מצטרף לאיסור היכי תנן בפ"ב דערלה חתיכות של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכו' אסור לזרים ומותר לכהנים ור' שמעון מתיר לזרים ולכהנים פי' שאין בפיגול ובנותר ליתן טעם באותן החתיכות אלא שנצטרף בשר קדשי קדשי' עמהם ונתנו טעם בחולין דרבנן סברי מצטרפין שני האיסורין ולזרים מיהת אסורים ור"ש סבר אין שני האיסורים מצטרפין ואפילו לזרי' מותרי' ובפ' דם חטאת תנן בישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן בנ"ט הרי הקלים נאכלין כחמורים אלמא בכל הקדשי' בעינן נ"ט וזה הוא החומר שיש בהן משא"כ בכל התורה כולה דבכל התורה כולה מין במינו בטל ברוב ולא אמרי' נ"ט בעיקר אלא מין בשא"מ ובקדשים אפילו מין במינו אבל אם אין בהן בנ"ט אפילו בקדשים שרי ולא אמרי' היתר מצטרף לאיסור ומחמת קושיא זו סברתי לומר דלא אמר דהיתר מצטרף לאיסור גבי חטאת אלא ר"ע אבל רבנן ס"ל דלא אתא קרא אלא לנ"ט כעיקר דאע"ג דילפי לה ממשרת התם למין בשא"מ אבל מין במינו בטל ברוב ובקדשים אפילו מין במינו ואע"ג דסוגיא דשמעס' משמע התם באלו עוברין דאפילו רבנן אית להו היתר מצטרף לאיסור גבי חטא' הוה סליק אדעתיה לשבושי סיפרי אבל אח"כ התבוננתי דלק"מ דדוקא אי יהבי טעמא אסרי אבל אי לא יהבי טעמא בטלי לגמרי כאילו אינן ושרי אבל מיהו היכא דיהבי טעמא אע"ג דלית כזית באיסור כגון ריקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה שבמקום הבלע יש טעם מן האיסור והאוכלו טועם בו טעם איסור אילו הי' במין בשא"מ אע"פ שאין כזית בטעם האיסור שנבלע בו אפ"ה נאסר מקום הבלע ודינו כקדשים לכל דבר ולוק' עליו מפני שהיתר מצטרף לאיסור להשלימו לכזית שאין לוקין על פחות מכזית וקשיא לי טובא כיון דאמרי' דקדשים יש להן חומר מכל האיסורין שאפילו מין במינו הן אוסרין בנ"ט ואין בטלין ברוב א"כ היכי אמרי' במילתי' דר"ל וש"מ נ"ט ברוב לאו דאורחייא וכי אקשי' לי מהעוש' עיסה מן החטין ומן האורז תירץ אלא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא והא קדשים אפי' מין במינו אמרי' דהוי מדאורייתא בטעמ' ופיגול ונותר וטמא נמי קדשים נינהו ואמאי מבטלי זא"ז ונ"ל לתרץ לפי הרחק דבאלו קדשים אמרי' דאוסרין בנ"ט אפילו מין במינו הנ"מ בקדשי' כשרין אבל קדשים פסולין לא חשיבי ודינן כשאר כל האיסורין ובטלין ברוב במין במינו ומאי דאמרי' גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה אין דין הפסול' כדין הכשרה שהכשרה אוסרת בבלוע אפי' מין במינה והפסולה אינה אוסרת אלא מין בשא"מ הילכך הפיגול והנותר והטמא מבטלין זא"ז ברוב במין במינו וקשיא לי נמי טובא דהא אפילו במין בשאינו מינו תנן שבטל הפיגול ואינו אוסר בנ"ט דהכי תנן בזבחים בפ' כל הפסולין השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור מן הרוטב מן הקופה מן האצל מן העצמו' ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ואין חייבין עלי' משום פיגול נותר וטמא פי' שאם פיגול הזבח אכל מן הקופה או מן הרוטב אין חייבין עליהן משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טמא ואמאי ומי גריעי פיגול ונותר וטמא משאר כל האיסורין שהן אוסירן מן התורה בנ"ט במין בשא"מ ורוטב נ"ט הוא ומין בשא"מ ואמאי לא מחייב משום פיגול נותר וטמא ועיין מה שכתבתי בפרשת צו בפסוק והנותר מבשר הזבח ביום השלישי:

בד"ה אמר רב יהודה כו' ומסתמא רבה בב"ח ורב דימי נמי כו' עכ"ל כצ"ל מילתיה דרבה בב"ח בלאו הכי ניחא דמשמיה דר"י קאמר לה דס"ל נט"ל מותר וכן נראה מדבריהם לקמן בד"ה אלא דרשב"ל כו' ע"ש:

בד"ה אמר ר"י כל שטעמו כו' דטפת חלב כו' בפרק כ"ה מדקאמר אביי ש"מ טעמו כו' בשר בחלב הוי דאורייתא ועוד דהאוכל בשר בחלב כו' וטעם לאו דאורייתא והכי הלכתא כר"י כו' דבפרק התערובת קאמר רבא אמור רבנן ברובא ובטעמא כו' כצ"ל:

בא"ד והכי מוכח דטעם כעיקר שרי גבי איל כו' ומקצת ירך עמו ושאר האיל חוץ לרוטב כו' עכ"ל ר"ל לגירסא דגרסינן לא נצרכה אלא לטעם כעיקר כו' דהכא שרי היכי מוכח מיניה דהכא שרי כיון דהאיל הוי ס' נגד הזרוע כדקאמר התם ותירצו דפעמים שאינו כולו ברוטב ולא הוי ס' מן האיל ברוטב נגד הזרוע וכן מפורש שם בתוספות ודקדקו הכא לפרש דהאיל מקצתו עם הזרוע ברוטב דהשתא שייך ביה טעם כעיקר דרוטב מוליך הטעם בכולו אבל אי הוה האיל מקצתו עם הזרוע חוץ לרוטב לא שייך ביה טעם כעיקר דאין הולך בכולו בלא רוטב אבל לעיל לפום גירסא דלא נצרכה אלא להיתר מצטרף כו' פירשו בהיפך דאיירי שהזרוע עם הכתף חוץ לרוטב וכן פירשוהו שם שיש חצי זית משמנונית של זרוע על חתיכת האיל חוץ לרוטב מיהו שם בתוספות פירשו לגירסא דלעיל נמי בחוץ לרוטב ודו"ק:

גמרא אמר רבי אבהו וכו' וזהו כזית בכדי אכילת פרס וכו'. לפי' רש"י בעינן תרתי שיהא טעמו וממשו וגם כזית בכדי אכילת פרס ואז לוקין ודו"ק ברש"י:

תד"ה נעשה כמי שהשביח וכו' וי"ל לפי שעיקר השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו ויצננו. נראה דר"ל דעיקר השבח לא הוי אלא שמרתיחן מתחלה ויצננו ואח"כ נותן לתוכן החומץ והכא שנפל החומץ תוך גריסים צוננים קודם שהרתיחן כלל דזה אין עיקר השבח ולכך קאמר נעשה וכו' אבל היכי שנפל החומץ לתוך גריסין רותחין אין משביח כלל אפילו לאחר שיצננו וק"ל:

ד"ה אמר ר"י וכו'. עיין בפרק ג"ה דף צ"ה בתוס' ד"ה רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר וכו' ותמצא שם כל שיטת התוס' דהכא מבוארים:

בא"ד מדקאמר אביי וכו'. לשון זה של התוס' אינו מדוקדק דמשמע דבעו לאתויי ראיה דהלכתא דטעמו ולא ממשו אינו דאורייתא ובסוף דבריו מסיים דבבשר בחלב הוי דאורייתא אפי' בעלמא לא הוי דאורייתא ודלא כפרש"י דהכא:

בא"ד משום דהדרשה פשוטה יותר נקט כי כן רגילה הגמרא וכו' מיום השמיני ובפרק ר"א דמילה דרשינן לה מבן ח' ימים כו' עיין בפרק ר"א דמילה דאין שם ממש כן ע"ש:

גמרא נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. עי' בפי' הרע"ב שכולל בזה ג"כ קדירה שאינה ב"י. ותמה עליו התוי"ט דמה ענין זה למשביח ולבסוף פוגם כו'. ול"נ דהרע"ב כוון למש"כ התוס' בסוף מכלתין בד"ה מכאן ואילך ע"ש ותבין:

רש"י ד"ה לא שיאמרו. לא שיוכלו לתלות פגם כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה כל שטעמו וממשו. אבל אם אין בכדי אכ"פ כו' כזית איסור הואיל ושוהה באכילתו יותר כו'. כצ"ל:

תד"ה אריו"ח. ועוד דהאוכל בב"ח אוכל ממשו של איסור כו' אלא צ"ל כגון חלב נימוח כו'. נראה דהחילוק הוא דחלב נבלע כמו שהוא בברייתו ולא נשתנה הלכך נקרא ממשו. אבל חלב שנימוח ואיננו על תבנית ברייתו לכן נקרא ולא ממשו. אך מש"כ כדאמר פ' כה"ב ל"י מקומו אייהו:

בא"ד והוא היתר מכלל איסור בזה כו'. כצ"ל בב' ולא נצטרך להגהת הב"ח הארוכה:

בא"ד כי כן רגיל התלמוד גבי מילה שאינה אלא ביום מביום השמיני כו'. כצ"ל ע"ש בפ' ר"א דמילה בתוס':

בא"ד וכן ראיית הנגעים ביום. כצ"ל. עי' מו"ק (ח) תד"ה נפקא ליה:

בא"ד כדאמר רבא פג"ה (צז ב) דהוי בס'. כצ"ל:

והא דידי נמי כפת חמה וכו' פלוגתת הגאונים והרי"ף דהגאוני' גרסי הא לדידי נמי פי' כולי עלמא כר"ל ס"ל רק רב ואביי אמרי דדהו דומה לפת חמה וחבי' פתוחה ולוי סבר שאין שני מיני בשר שבתנור דומה לפת חמה ומשו"ה ס"ל להגאוני' מסתברא כרב דודאי החוש מעיד דשני מיני בשר בתנור קטן דומה לפת חמה אך רי"ף גרס הא דידי נמי אינו גורס לדידי דודאי גם ללוי דומה לפת חמה כי מי יחלוק על זה רק לוי ורבא פליגי אדר"ל דאמר בפת חמה לא פליגי וס"ל אדרבא בהא פליגי והלכה כר' יהודה ור' יוסי נגד ר"מ:

תו כ' הרי"ף הא מילתא דרב שאידך באידך דמב"מ במשהו וקשי' עליו מדמייתי עלי' דלוי גדי ודבר אחר ודגדי וטלה ופת חמה וחבי' פתוחה ודברי רשב"א בתה"א נפלאו שהקשה מכדי רב כר' יהוד' דמב"מ לא בטיל והא ר' יהודה גופי' ס"ל להתיר בהרודה פת חמה ע"ש ותמוהי' דבריו אטו מדס"ל כר' יהודה במב"מ ס"ל נמי כוותי' בריחא מילתא. ואמנם ראיתי בגליון הרי"ף בשם מהר"ם ליישב כל הק' הנ"ל לומר דכל ריק מקרי מב"מ ע"ש ואם קבלה הוא ונקבל ונאמר גם רשב"א סובר כן א"כ א"ש והכי קאמר רשב"א כיון דרב נתלה במה דיליף ר"י מדם הפר ודם השעיר מב"מ לא בטיל איך נאמר דזה כולל כל מיני ריח שלא יתבטלו זה בזה והלא ר' יהודה לא ס"ל דנכלל ריח בקרא דדם הפר ושעיר, אבל א"א להלום סברת מהר"ם מטיקטין באופן זה כ"א כאשר אבאר אי"ה ודברי רשב"א צ"ע:

והנלע"ד לקיים דברי מהר"ם מטיקטין הנ"ל לומר דכל ריח בשר א' הוא ואפי' גדי ודבר אחר מכ"ש גדי וטלה דאין הפרש והיכר בריח הצלי אם הוא מבשר זה או מזה ובשמא פשיטא דשוה וא"ש שקלא וטרי' דפסחי' ורק הקושי' מתנאי מהרודה פת חמה י"ל דכשם דאמרי' ריח משהו הוה ה"נ כעין פגם הוה וכן משמע בהריב"ש דארמוז עליו לקמן אי"ה ומשו"ה לר"מ דס"ל נטל"פ אסור אוסר ריחא אפי' באינו מינו היינו פת חמה וחבי' פתוחה ולר' יהודה דס"ל נטל"פ מותר מתיר ריחא באינו מינו מיהת וש"ס הומ"ל רב אינו כתנאי דלכ"ע ריחא משהו הוה וכנ"ל אלא אשגירת לישנא דשמעתין דע"ז נקיט ועדיפא מיני' דלר"ל ריח עיקר הוה ולא רק משהו ודלא כנ"ל ועל זה כ' רי"ף הא דר"ל אידחי' מלוי ורבא וא"כ ה"ל רב כתנאי ואין הלכה כר"מ נגד ר"י ור' יוסי ועוד אפי' יהי' הלכה כנ"מ מ"מ אי ליתא לדר"ל נימא דריחא משהו הוה ולכ"ע משהו הוה ופליגי ר"מ ור"י בהנ"ל ולא הוה רב כתנאי ורב ולוי במב"מ במשהו פליגי וכנ"ל:

ואני עני אומר עוד מדקדוקו של הרי"ף דמייתי הא דרב דכיון שנתן טעם בחתיכה וכו' ולא מייתי הא דרב ושמואל אמרי תרויי' מב"מ לא בטיל משום שראה בירושלמי דתרומו' שמואל בשם לוי מתיר אפילו לכתחלה והרי שמואל ס"ל מב"מ לא בטיל ואפ"ה מתיר אפי' לכתחלה ע"כ ס"ל הא דמפטם שחוטה לנבלה היינו מטעם אפשר לסוחטו אסור וחתיכה עצמה נ"נ פי' הריח דשחוטה שנכנס לנבלה נעשה שם נבלה וחוזר ויוצא ומתדבק בעצמו בשחוטה ואוסרו במשהו ונעשה מב"מ דש"ך כ' בשם מהרא"י בריחא אפי' מה שהאוסר אינו יכול לאסור אוסר ע"ש ואפשר לסוחטו אסור ולוי דשמעתין קאי אפי' למאי דקיי"ל אסור מ"מ מב"מ בטיל ומיהו לכתחלה אסור ושמואל דירושלמי אזיל לטעמי' דס"ל אפשר לסוחטו מותר ואין חתיכה נעשה נבלה וא"כ ממ"נ מותר אי שניהם שמינים כבר כתבתי לעיל גם לש"ס דילן מותר אפי' לכתחלה דפטום של זה כובש לפטום של איסור שלא יכנס לתוכו ואי בנבלה כחושה וכשרה שמינה הא אפשר לסוחטו מותר לשמואל כנלע"ד נכון בעזה"י:

ומה שהקשה עוד הר"ן אהרי"ף דס"ל לכתחלה אסור הא רבא מתיר בת תיהא אפי' לכתחלה וכבר משמע דלאו מטעם מזיקו מתיר רבא דרבא מודה בהא לאביי מדמייתי מכמון וש"מ לרבא לכתחלה מותר ריחא י"ל עפ"י מה שלמדתי מתשו' הריב"ש סי' רפ"ח ששאלוהו אם מותר לגמוע ולפלוט איסורי' והשיב נהי בתעני' יחיד מותר לגמוע ולפלוט דוקא פחות מכשיעור כמ"ש בש"ע או"ח תקס"ח מ"מ באיסורי' אסור דאפי' ריח דהוה כגמע ופולט ע"ש ובגליון ש"ע הסברתי דתרי מיני חצי שיעור יש א' בכמות כגון פחות מכזית ובולעהו וא' באיכות כגון כזית שלם ואינו בולעו אלא פולטו והחיך נהנה ולא גרונו ושניהם אסורי' או מן התורה או מדרבנן ומשו"ה פחות מכשיעור וגם פולטו ה"ל תרי פחות מכשיעור מותר בתענית יחיד ובאיסורי' אסור גזירה אטו שיעור שלם או אטו בליעה ומשו"ה בריח דבת תיהא דלא שייך בולע אלא לעולם פולט וגם לא שייך שיעור שלם דכל עצמו של ריח אינו אלא משהו משו"ה מותר לכתחלה אבל כשנכנס לתוך מאכל ובולע אותו אסור לכתחלה ולפ"ז במב"מ אסור לכתחלה לעשותו דה"ל כמבטל אי' לכתחלה ע"כ שצלאו קאמר אבל אי עבר וצלאו אז אפי' גדי וד"א דהוה אינו מינו מ"מ הריח אינו נרגש בשר בבשר כמ"ש לעיל בשם מהר"ם מטיקטין מותר לאכלו אפי' לכתחלה אך פת שאפאה עם הצלי שהריח נרגש בו שהוא מבשר אסור לאכלו לכתחלה עם חלב ולפע"ד ריח כלי שאינו אוסר ולפי"ז מותר להשים יי"ש של פסח בחבי' יי"ש של חמץ אחר שנגעל והוכשר כדינו כיון שאין ניכר בריחו אח"כ בין יי"ש של י"ט או של חמץ אבל לשום בו יין נ"ל דאסור כיון דמרגישי' בו ריח היי"ש וסתמו חמץ הוא:

ועמ"ש בש"ג מענין המור שנקרא פיזו"ם דלא נ"ל דבריו נהי דהמור בעין אסור לאוכלו משום דם והמריח ה"ל כשותה ואינו מזיקו מ"מ שלא כדרך אכילת דם הוא וגם מגמע ופולט חצי שיעור והאי אפי' מדרבנן מותר כנלע"ד בעזה"י:

זה הכלל כל שבהנאתו בנ"ט וכו' הקשו תוס' למה לי דתנן חומץ שנפל לתוך גריסי' הנה לכאורה קמ"ל אע"ג דמסתמא מוסיף במדה ע"י החומץ אפ"ה כיון דפגמו בטעמו שרי וצ"ל תוס' ס"ל כהר"ן דלא כהרשב"א דאי מוסיף במדתו ה"ל כמו שבח ואסור וא"כ ע"כ מיירי בשאין החומץ מוסיף במדת הגריסין ומשו"ה הוצרכו לתרץ דקמ"ל דלא גזרי' רותחי' אטו צוננין ולכאורה להגירסא דגרסי ברישא נפל ע"ג תאנים ומחלק בין תאנים לחי' ליבשים דהיינו גרוגרת א"כ כבר שמעי' דלא גזרי' יבשים אטו לחים וא"כ חומץ לתוך גריסין למה לי וע"כ כהרשב"א ואשמעי' דאע"ג דמוסיף במדה, והנה נ"ל פי' הגמ' נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגום ובלא"ה לק"מ ק' תוס' וקמ"ל טובא והוא ע"פ שעיינתי במ"ש מהרמ"ל בפי' תוס' ד"ה נעשה וכו' ולפמ"ש הריטב"א וביותר בלשון הר"ן נ"ל פי' כך ונניח דפשיטא מסברת חוץ דכל שהשביח בתחלתו ולאו דוקא השביח אלא כל שלא פגמו כמ"ש הג"א ונעשה איסור שוב לא יהי' לו היתר אא"כ נפגם שאינו ראוי לגר כמו האיסור עצמו והנה דרך גריסי' אחר שנתבשלו שהם ראוי לאכילה שוב אח"כ לכשיצטננו נותני' בו חומץ ומשביחו וכן עושים בע"ש בציפורי אך הכא נפל חומץ לגריסי' חיין צונני' והם בלעו מהחומץ ואינו פוגם בצנינתו אך הרי א"א לאוכלם כך חיין וע"כ לבשלם ויתפגמו ע"י החומץ וה"א דזה לא הוה משביח לבסוף פגם שהרי אינם לאכילה כך קמ"ל מ"מ כיון שקבלו טעם טרם שפגמו אעפ"י שאז לא הי' ראוי לאכילה ה"ל כהשביח ולבסוף פגום ואסור וזה מרומז בלשון מתני' דמיירי בגריסי' חיין דשייך שנפל על גבי היינו גריסי' חיין שבכרי אבל גריסי' מבושלי' שבקדרה או קערה שייך שנפל לתוך גריסי' וק"ל. וזה הי' טעותו של רב חגא לקמן ס"ח ע"א וק"ל:

ואינה נאכלת מפני זה פירש"י לאו דוקא אלא כל שפגימא פורתא מקרי אינה נאכלת הרשב"א בתה"א בית ד' שער א' דף ע' ע"ש ובד"ה להרא"ה ומשמרת הבית האריכו ואבאר דבריהם בעזה"י הרשב"א כ' דכל אלו הפגומי' דשמעתין ודפרק אין מעמידין דזליפתן של כלים אוסרתן אין א' מהם שפוגם עד שאינו ראוי לגר אלא שהסברא נוטה כיון דמן התורה חד בתרי בטל והרי כיון דאיכא רוב נגדו כבר נתבטל גוף גוש האיסור ורק משום טעמא אתה אוסרו ואלו הי' אומר קפילא שאין כאן טעם הי' מותר והרי זה הטעם שפוגמו אפי' מקצתו ואינו נוח לי בו הרי איננו טעם וכמאן דליתי' והרי בטל ברוב ומשמע מרשב"א אפי' הוסיף במדתו מ"מ אינו אוסר כיון שאין כאן טעם והקשה הר"ן נהי דסברא אמתית מ"מ איך נילף זה מנבלה שאינה ראוי' לגר דבי' מיירי קרא ע"כ הוסיף לומר דכי היכי דנבלה בעינא אם אין הנאה באכילתה מותרת ה"ה הטעם שאין לי הנאה ממנו ולפ"ז אם הוסיף במדתו הרי יש לי שום שבח שוב אינו דומה לנבלה שאינו ראוי לגר ואסור:

ואולי י"ל דינו של רשב"א לפמ"ש רמב"ם דנטל"פ הוא בכלל שלא כדרך אכילתן והנאתן וא"כ לא צריך לזה קרא דלגר אשר בשעריך אלא מלשון לא תאכל עצמו ילפי' כל שאינו כדרך אכילתו מותר וא"כ הא דמייתי ש"ס מלגר אשר בשעריך היינו לר"ש דס"ל כ"ש למלקות וכ' מהרש"ל פ"ב דשבועות דלפ"ז גם שלא כד"א אסור כי היכי דלא מקפיד שיהי' שיעור אכילה היינו כזית ה"נ אינו מקפיד שיהיה כדרך אכילה וא"כ לר"ש דשמעתין איצטריך למילף מלגר אשר בשעריך אבל לדידן דשלא כד"א מותר נהי בשר בעין כל זמן שראוי לגר הוה דרך אכילתן מ"מ הטעם הנבלע בדבר אחר כיון שפוגם כ"ש שוב לא הוה דרך אכילתו אפי' יתרבה במדתו ואפילו כלאים ובב"ח דאסורי' אפי' שלא כד"א היינו אם הם בעינא אבל טעם כלאים או טעם חתיכת בב"ח שנבלע בד"א צריך כד"א ופגם דדהו מותר אמנם הרמב"ם עצמו מייתי ג"כ קרא דלגר אשר בשעריך ע"ש:

ובזה יובן דברי ש"ס בכור' כ"ג ע"ב ועתוס' שם שנדחקו ולהנ"ל א"ש דלמאי דנפקא לן היתר נט"ל משלא כד"א אייתר לגר אשר בשעריך ואם אינו ענין לאיסור והיתר תנהו ענין לטומאה וסרוח מעיקרא צריך קרא כמ"ש שם דה"א מידי דהוה אזוב וקרי ושרץ ע"ש:

והא דהשביח ולבסוף פגם אסור היינו משום דכיון דהשביח נעשה נבלה ומה שפוגם לבסוף היינו החומץ אינו נותן טעם טוב בגריסי' אבל הגריסי' שנ"נ אינן פגומי' ונאכלי' עתה כדרך אכילתן וק"ל:

והרא"ה בבד"ה הקשה אי ס"ד דבלועה שבקדרה איננו פגום שאינו ראוי רק כיון שנתבטל כבר חד בתרי איך אמרי' לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י אבל שאינו ב"י מותר לכתחלה הא ה"ל מבטל אי' לכתחלה חד בתרי דקרוב לודאי דמדאוריי' אסור, פי' כוונתו לבטל בס' עד שלא נרגש טעמו זהו קרוב לודאי מותר לבטל לכתחלה מן התורה וחד בתרי יבש ביבש אסור בודאי מן התורה לבטל שהרי סופו יפגע באיסור עצם בעינא אך חד בתרי לח בלח כעין בישול בקדרה לא ברירא לי' להרא"ה מ"מ קרוב לודאי שזה אסור מן התורה וא"כ איך נבשל לכתחלה באינו ב"י מפני שהאיסור יתבטל חד בתרי ולמה אין הטעם שפגום קצת אוסר הא אין מבטלי' אי' לכתחלה ע"ש ולחנם השיגו במשמרת הבית בזה:

ואשר ע"כ ס"ל להרא"ה דודאי בקיאי חז"ל דהבליעה נפגמה בדופני הקדרה עד שאינו ראוי לגר ואע"ג דכשנכנסה למאכל אין הפגם נרגש כל כך מפני רוב המאכל אבל עכ"פ כשהיה בפ"ע כבר נפסל מאכילת גר והותר ושוב לא יחזור לאיסורו וגריסי' וגרוגרת דשמעתין היינו משום דהוה טעמו ולא ממשו וכמ"ד טע"כ לאו דאורייתא הקילו רבנן בפגם כ"ש והרשב"א במ"מ השיג על זה וכ' דיין שבגרוגרת וחומץ שנבלעו בגריסי' הוה ממשו דבב"ח נמי החלב הנבלע בבשר הוה ממשו רק טעם הבשר שמתערב בחלב זהו נקרא לא ממשו אבל החלב שבבשר הוה ממשו וה"ה הכא החומץ שנבלעו בגריסי' הוה ממשו ואיסור דאוריי' ואפ"ה סגי בפגם כ"ש ואמנם הרא"ה ס"ל כרש"י ורוב הפוסקים דחלב או חלב שנמחה מקרי טעמו ולא ממשו כדפירש"י בשמעתין ולק"מ אהרא"ה:

אך הרשב"א הקשה עוד דש"ס קאמר בן יומא נמי א"א דלא פגמא פורתא וההוא בודאי ראוי לגר דש"ס קרי לי' פגמא פורתא. והנה מדשמעתין נ"ל דלק"מ אהרא"ה דהנה ר"מ לית לי' שום קרא להתיר פגם דהרי איצטריך קרא לסרוח מעיקרא ואם באנו להתיר פגם צ"ל דלשון אכילה דקרא משמע אכילה טובה וא"כ אפי' פגם כ"ש מותר ומדאסר קדירה בת יומא ש"מ דהכל מקרי אכילה א"כ אפי' אינו ראוי לגר נמי אך ר"ש דסרוח מעיקרא ל"צ קרא ורק אפגם קאי ולהורות דעד שנפגם לגר אסור ומכאן ואילך מותר א"כ י"ל קדרה בת יומא מדינא אסור אע"ג דפגמא פורתא עד שתעשה אינה ב"י ואז אינה ראוי לגר וכהרא"ה ולק"מ ק' מ"ה אך מסוגי' דפסחים בודאי ק' טובא דקאמרי רבנן לא מצינן למילף טע"כ דאורייתא מג"נ משום דחדוש הוא דא"א דלא פגמא פורתא וק' מאי חדותי' כיון דראוי לגר אע"כ אפילו ראוי לגר כיון שעכ"פ אינו נותן טעם בתבשיל הבא אחריו מקרי פגם ודלא כהרא"ה וקו' זו בודאי צ"ע:

והנה בפסחים פירש"י פגמא פורתא בדופני הקדרה נפגמה הבליעה משמע גם טרם נכנסה לתבשיל היא עצמה פגומה ובשמעתין פירש"י פגמא פורתא בתבשיל הבא אחריו נלע"ד דרש"י הוה קשי' לי' ק' תוס' דשמעתין דבשמעתי' יליף ר"מ נטל"פ אסור מפגימת פורתא ובפסחים אמרי' כיון דפגמא פורתא הוה חידוש וס"ל לרש"י בוראי אי כבר נפגם בדופני הקדרה טרם בואו לתבשיל ואפ"ה אסרה זה הוא חידוש וליכא למילף מיני' אך אם אינו פוגם אלא בתבשיל הבא אחריו אבל בפ"ע הוא שבח ורחמנא אסרה איננו חידוש כל כך ונילף מיני' וס"ל לרש"י דרוב הקדרות מפגימי' בדופני החרס טרם בואם לתבשיל והשתא אפי' נימא דצריך הגעלה משום אותן המיעוט דאינם נפגמי' אלא בתבשיל הבא אחריו מ"מ היא גופי' חדוש הוא דניחוש למיעוטא דה"ל למימר על כל קדירה מרובא פריש וכבר נפגם בדופניו וא"כ לא ילפי' מיני' אך בשמעתי' דקאי לר"מ דחייש למיעוטא איננו חדוש דחייש רחמנא אמיעוט כלים שאינם פוגמי' בדפנותיהם ושפיר ילפי' מיני' לאסור נטל"פ:

כל שטעמו וממשו אסור ולוקי' עליו עיקור דבר זה תלוי במשנת חלה דמייתי ש"ס זבחים ע"ח העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ויי"ח בפסח הרי משום טע"כ יי"ח בפסח להקל מכ"ש להחמיר לאסור מיהו בירושלמי דחלה קאמר דהטעם משום גרירה ע"ש ומייתי לי' הרא"ש הל' חלה וא"כ אין ענינו לכאן ועב"י א"ח סי' תנ"ג אך פשטיו' סוגי' דהתם משום טעמא קאמר ויש כאן שיטות רש"י מפרש לי' בשיש בו כזית בכדא"פ ואוכל כל הפרס וזה נקרא טעמו וממשו כיון שגוף הקמח מעורב אבל חלב וחלב שנימוח מיקרי לא ממשו ואיננו דאורייתא וממשו נמי דוקא שאוכל כל הפרס ויש לי מקום ספק ביש כמה זיתי' איסור מעורב בכמה פרס היתר לפי שיעור הזיתי' של איסור ואוכל פרס א' מהם אי לוקה דקיי"ל יבש ביבש אין בילה ואפי' בלח בלח כרכר בתשו' חו"י איך מבטלי' בס' דלמא לא נתערב יפה ע"ש סי' ק"ז ועט"ז א"ח סי' תצ"ח בנתערב דם חי' ודם בהמה לענין כיסוי דם בי"ט מיהא לח בלח קיי"ל פ"ק דר"ה יש בילה אבל יבש ביבש דאין בילה צ"ע אי לקי. מ"מ שיטת רש"י דכל שממשו מעורב הוא דאורייתא שאם אוכל כל הפרס לקי וכשאין ממשו אלא כעין חלב נימוח זה הוה טע"כ ולאו דאורייתא:

ושיטת רבנו אלי' שבתוס' והוא שיטת ר"ח דמייתי רא"ש נמי דהעושה עיסה מן החטים מיירי בכזית בכדא"פ אבל לא מיירי שאוכל כל העיסה אלא כזית ממנו ויי"ח בפסח מפני שמהפך כל העיסה לחטין ע"י כזית בכדא"פ וזהו טעם וממשו דשמעתין דלוקה על כל כזית ממנו אבל אם אין בו כזית בכדי א"פ זהו לא ממשו אפי' שאסור מדאורייתא אבל אין לוקי' דאינו מהפך כל העיסה לחטין רק שהאיסור אינו בטל וממילא אוכלו בפחות משיעור ואסור מן התורה ואינו לוקה ומיירי שמועתא דר' יוחנן במין בשאינו מינו:

אמנם ר"ת מפרש משנה דחלה כפשוטה דלית בי' אלא טעם דגן דהיינו פחות מס' ואפ"ה יי"ח בכל כזית שבה שהטעם מהפך כל העיסה להיות דגן ויי"ח בפסח ומכ"ש דלהחמיר דלוקה על כל כזית טע"כ ולא הו"מ לאוקמי דר' יוחנן דשמעתין אלא במב"מ וממשו היינו ניכר האיסור ודוחק:

והר"י דאורלייניש אומר דלעולם לא לקי אטע"כ כיון דנפקי מעשה דהגעלה ורשב"א בתה"א בית ד' שער א' דף ס"ה ע"א הוסיף דאפי' מאן דיליף ממשרת מ"מ לא לקי דאין עונשים מן הדין דהרי ילפי' ק"ו מנזיר מכאן אתה דן לכל אי' שבתורה ואין עונשים מן הדין ולפ"ז איכא טובא בין מאן דיליף מג"נ ומשרת להיתר מצטרף לאיסור בנזיר א"כ גם בנזיר אין לוקה דהא טע"כ דנזיר נמי מג"נ יליף וליכא אלא עשה ולמ"ד ממשרת נהי בכל התורה אין לוקי' בנזיר מיהו לוקי' ואין להקשות לפ"ז מנ"ל דמשרת להיתר מצטרף לאיסור דלמא לטע"כ אנזיר דללקות עליו י"ל חדא היכי דאיכא למדרש דרשי' לעולם למלתא חדתא ולא ללאו כיון דעכ"פ טעמא אסור לו מדאורייתא לא מוקמי' קרא ללאו ותו דא"כ ג"כ למה לי נהי דאיצטריך לאשמעי' דין הכשר כלי' דאפשר דלא הוה ידעי' ממריקה ושטיפה דכלי קודש מ"מ לא ה"ל למימר בלשון איסור אך את הזהב וגם אשר יבוא באש ופירש"י אך את הזהב מונעי' אתם מלהשתמש בכלים אפי' אחר טהרת מי חטאת עד שתגעלו וזה המניעה פשיטא דהא טע"כ ידעי' ממשרת ולא ה"ל לחדש אלא קולא דיש תיקון בהגעלה אע"כ מדאיצטריך איסורא דג"נ ש"מ משרת להיתר מצטרף לאיסור:

אבל הא קשי' מאי פריך בפסחים לר"ע נמי נילף היתר מצטרף לאיסור כל התורה מנזיר ומאי קושי' הא א"נ נילף הא אין עונשי' מן הדין וכיון דלא ילקה מה שייך היתר מצטרף לאיסור דהא לר' יוחנן קיימי' דח"ש אסור מן התורה בלא"ה וא"כ צירוף למאי וע"כ צ"ל דלאו ק"ו הוא אלא גילוי מילתא בעלמא ועונשי' על דין כזה וכ"כ להדי' הר"ש במס' טבול יום דהאי ק"ו גילוי מילתא בעלמא הוא ותיקשי לתה"א הנ"ל וי"ל דודאי לענין היתר מצטרף גילוי מילתא דמה"ת להקל בכל אי' טפי מנזיר אבל לענין טעם כעיקר איננו גילוי מילתא בעלמא דהרי בנזיר אפי' מה שאינו ראוי לאכילה אסר רחמנא כגון חרצנים וזגי' דדומה לעפר בשארי איסורי' כמבואר בשבועות כ"ב ע"ב ה"נ אסרה תורה משרת ענבי' ואיננו גילוי מילתא אלא ק"ו גמור ואין עונשין מן הדין:

ואכתי צריך לפמ"ש ה"ה פ"ב ממאכלות אסורות דכל היכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה בלא"ה ונוסף עוד ק"ו אז עונשי' מן הדין א"כ מנ"ל לר"ע היתר מצטרף לאיסור דלמא אי לאו משרת לא הוה עונשי' אג"נ דה"ל לאו הבא מכלל עשה ואי לאו ג"נ לא הוה עונשי' אמשרת דאין עונשי' מן הדין והשתא דאיכא תרווייהו עונשי' מן הדין י"ל כבר כתבתי לעיל דהיכי דאיכא לאוקמי קרא אמילתא חדתי כגון היתר מצטרף לאיסור לא מוקמי' לאפושי במלקות אטכ"ע:

ואמנם בשמעתין דהקשו תוס' לר"ש תרתי למה לי ג"נ ומשרת דלהיתר מצטרף לאיסור לא איצטריך דכל שהוא למלקות הומ"ל דאיצטריך תרווייהו לטע"כ וללקות דאין עונשי' מן הדין אא"כ איכא לאו הבא מכלל עשה בהדי' והא דלא משני הכי משום דלר"ש קאי דאית לי' עונשי' מן הדין בסנהדרי' ע"ד ע"א ע"ש:

ובזה י"ל מ"ש תוס' בשם ר' יקיר וכן בתוס' מעילה י"ח ע"א ובנזיר דלא אמרי' כ"ש למלקות אלא בעין אבל במעורב לא והרב החסיד מה"ו בער בלאך זצ"ל הקשה ע"ז מש"ס שבועות כ"ב ע"ב דפשיט דלית לי' לר"ע כ"ש למלקות דא"כ ל"ל משרת לצרף ולרבינו יקיר ק' הא איצטריך במעורב והובא ק' זו בשמו בס' נב"י קמא ולהנ"ל ניחא דרבנו יקיר נמי לא אמרה אלא לר"ש דס"ל עונשי' מן הדין ואייתרי קראי ושביק ודחיק ומוקי נפשי' לחלק בין בעין לתערובות אבל ר"ע דאין עונשי' מן הדין נח לדידי' יותר להצריך תרי קראי כדי ללקות מלחלק בין בעין לתערובו' ואע"כ ר"ע לית לי' כ"ש למלקות ואז נח יותר לאוקמי קרא להיתר מצטרף לאיסור למלתא חדתא מלאוקמי אטע"כ ולמלקות:

(סז א רש"י) ד"ה וכן היו וכו' ורב דימי קאמר לה.—איני יודע ההכרח לפרש כן דרב דימי קאמר לה ולא ר' יוחנן כפשוטו. וגם בירושלמי בפרקין ה"ב מפורש, שר' יוחנן אמר זה (ועי' שבת נ ע"א ומ"ש שם).