ברכות כב ע"א

ברכות כב ע"א - Steinsaltz

that a woman who engaged in intercourse and saw menstrual blood is not required to immerse herself, but one who experienced a seminal emission alone, with no concurrent impurity, is required to do so? If so, we must interpret Rabbi Yehuda’s statement in the mishna that one recites a blessing both beforehand and thereafter as follows: Do not say that one recites a blessing orally, but rather he means that one contemplates those blessings in his heart.

The Gemara challenges this explanation: And does Rabbi Yehuda maintain that there is validity to contemplating in his heart? Wasn’t it taught in a baraita: One who experienced a seminal emission and who has no water to immerse and purify himself recites Shema and neither recites the blessings of Shema beforehand nor thereafter? And when he eats his bread, he recites the blessing thereafter, Grace after Meals, but does not recite the blessing: Who brings forth bread from the earth, beforehand. However, in the instances where he may not recite the blessing, he contemplates it in his heart rather than utter it with his lips, this is the statement of Rabbi Meir. However Rabbi Yehuda says: In either case, he utters all of the blessings with his lips. Rabbi Yehuda does not consider contemplating the blessings in his heart a solution and permits them to be recited.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Rabbi Yehuda’s statement in the mishna should be interpreted in another way. Rabbi Yehuda rendered the blessings like Hilkhot Derekh Eretz, which according to some Sages were not considered to be in the same category as all other matters of Torah and therefore, one is permitted to engage in their study even after having experienced a seminal emission.

As it was taught in a baraita: It is written: “And you shall impart them to your children and your children’s children” (Deuteronomy 4:9), and it is written thereafter: “The day that you stood before the Lord your God at Horeb” (Deuteronomy 4:10). Just as below, the Revelation at Sinai was in reverence, fear, quaking, and trembling, so too here, in every generation, Torah must be studied with a sense of reverence, fear, quaking, and trembling.

From here the Sages stated: Zavim, lepers, and those who engaged in intercourse with menstruating women, despite their severe impurity, are permitted to read the Torah, Prophets, and Writings, and to study Mishna and Gemara and halakhot and aggada. However, those who experienced a seminal emission are prohibited from doing so. The reason for this distinction is that the cases of severe impurity are caused by ailment or other circumstances beyond his control and, as a result, they do not necessarily preclude a sense of reverence and awe as he studies Torah. This, however, is not the case with regard to impurity resulting from a seminal emission, which usually comes about due to frivolity and a lack of reverence and awe. Therefore, it is inappropriate for one who experiences a seminal emission to engage in matters of in Torah.

However, there are many opinions concerning the precise parameters of the Torah matters prohibited by this decree. Rabbi Yosei says: One who experiences a seminal emission studies mishnayot that he is accustomed to study, as long as he does not expound upon a new mishna to study it in depth. Rabbi Yonatan ben Yosef says: He expounds upon the mishna but he does not expound upon the Gemara, which is the in-depth analysis of the Torah. Rabbi Natan ben Avishalom says: He may even expound upon the Gemara, as long as he does not utter the mentions of God’s name therein. Rabbi Yoḥanan the Cobbler, Rabbi Akiva’s student, says in the name of Rabbi Akiva: One who experiences a seminal emission may not enter into homiletic interpretation [midrash] of verses at all. Some say that he says: He may not enter the study hall [beit hamidrash] at all. Rabbi Yehuda says: He may study only Hilkhot Derekh Eretz. In terms of the problem raised above, apparently Rabbi Yehuda considers the legal status of the blessings to be parallel to the legal status of Hilkhot Derekh Eretz, and therefore one may utter them orally.

The Gemara relates an incident involving Rabbi Yehuda himself, who experienced a seminal emission and was walking along the riverbank with his disciples. His disciples said to him: Rabbi, teach us a chapter from Hilkhot Derekh Eretz, as he maintained that even in a state of impurity, it is permitted. He descended and immersed himself in the river and taught them Hilkhot Derekh Eretz. They said to him: Did you not teach us, our teacher, that he may study Hilkhot Derekh Eretz? He said to them: Although I am lenient with others, and allow them to study it without immersion, I am stringent with myself.

Further elaborating on the issue of Torah study while in a state of impurity, it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Beteira would say: Matters of Torah do not become ritually impure and therefore one who is impure is permitted to engage in Torah study. He implemented this halakha in practice. The Gemara relates an incident involving a student who was reciting mishnayot and baraitot hesitantly before the study hall of Rabbi Yehuda ben Beteira. The student experienced a seminal emission, and when he was asked to recite he did so in a rushed, uneven manner, as he did not want to utter the words of Torah explicitly. Rabbi Yehuda said to him: My son, open your mouth and let your words illuminate, as matters of Torah do not become ritually impure, as it is stated: “Is not my word like fire, says the Lord” (Jeremiah 23:29). Just as fire does not become ritually impure, so too matters of Torah do not become ritually impure.

In this baraita the Master said that one who is impure because of a seminal emission expounds upon the mishna but does not expound upon the Gemara. The Gemara notes: This statement supports the opinion of Rabbi El’ai, as Rabbi El’ai said that Rabbi Aḥa bar Ya’akov said in the name of Rabbeinu, Rav: The halakha is that one who experienced a seminal emission may expound upon the mishna but may not expound upon the Gemara. This dispute is parallel a tannaitic dispute, as it was taught: One who experienced a seminal emission expounds upon the mishna but does not expound upon the Gemara; that is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda ben Gamliel says in the name of Rabbi Ḥanina ben Gamliel: Both this and that are prohibited. And some say that he said: Both this and that are permitted.

Comparing these opinions: The one who said that both this and that are prohibited holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan the Cobbler; the one who said that both this and that are permitted holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira.

Summarizing the halakha, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The universally accepted practice is in accordance with the opinions of these three elders: In accordance with the opinion of Rabbi El’ai with regard to the halakhot of the first shearing, in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya with regard to the laws of prohibited diverse kinds, and in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira with regard to matters of Torah.

The Gemara elaborates: In accordance with the opinion of Rabbi El’ai with regard to the first shearing, as it was taught in a baraita that Rabbi El’ai says: The obligation to set aside the first shearing from the sheep for the priest is only practiced in Eretz Yisrael and not in the Diaspora, and that is the accepted practice.

In accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya with regard to diverse kinds, as it is written: “You shall not sow your vineyard with diverse kinds” (Deuteronomy 22:9). Rabbi Yoshiya says: This means that one who sows diverse kinds is not liable by Torah law until he sows wheat and barley and a grape pit with a single hand motion, meaning that while sowing in the vineyard he violates the prohibition of diverse kinds that applies to seeds and to the vineyard simultaneously.

In accordance with Rabbi Yehuda ben Beteira with regard to one who experiences a seminal emission is permitted to engage in matters of Torah, as it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Beteira says: Matters of Torah do not become ritually impure.

And the Gemara relates: When Ze’iri came from Eretz Yisrael to Babylonia, he succinctly capsulated this halakha and said: They abolished ritual immersion, and some say that he said: They abolished ritual washing of the hands. The Gemara explains: The one who says that they abolished immersion holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira that one who experienced a seminal emission is not required to immerse. And the one who says that they abolished washing of the hands holds in accordance with that which Rav Ḥisda cursed one who goes out of his way to seek water at the time of prayer.

The Sages taught in a baraita: One who experienced a seminal emission who had nine kav of drawn water poured over him, that is sufficient to render him ritually pure and he need not immerse himself in a ritual bath. The Gemara relates: Naḥum of Gam Zo whispered this halakha to Rabbi Akiva, and Rabbi Akiva whispered it to his student ben Azzai, and ben Azzai went out and taught it to his students publicly in the marketplace. Two amora’im in Eretz Yisrael, Rabbi Yosei bar Avin and Rabbi Yosei bar Zevida, disagreed as to the correct version of the conclusion of the incident. One taught: Ben Azzai taught it to his students in the market. And the other taught: Ben Azzai also whispered it to his students.

The Gemara explains the rationale behind the two versions of this incident. The Sage who taught that ben Azzai taught the law openly in the market held that the leniency was due to concern that the halakhot requiring ritual immersion would promote dereliction in the study of Torah. The ruling of Rabbi Yehuda ben Beteira eases the way for an individual who experienced a seminal emission to study Torah. This was also due to concern that the halakhot requiring ritual immersion would promote the suspension of procreation, as one might abstain from marital relations to avoid the immersion required thereafter. And the Sage, who taught that ben Azzai only whispered this halakha to his students, held that he did so in order that Torah scholars would not be with their wives like roosters. If the purification process was that simple, Torah scholars would engage in sexual activity constantly, which would distract them from their studies.

With regard to this ritual immersion, Rabbi Yannai said: I heard that there are those who are lenient with regard to it and I have heard that there are those who are stringent with regard to it. The halakha in this matter was never conclusively established and anyone who accepts upon himself to be stringent with regard to it, they prolong for him his days and years.

The Gemara relates that Rabbi Yehoshua ben Levi said: What is the essence of those who immerse themselves in the morning? The Gemara retorts: How can one ask what is their essence? Isn’t he the one who said that one who experiences a seminal emission is prohibited from engaging in matters of Torah and is required to immerse himself in the morning? Rather, this is what he meant to say: What is the essence of immersion in a ritual bath of forty se’a of water when it is possible to purify oneself with nine kav? Furthermore, what is the essence of immersion when it is also possible to purify oneself by pouring water?

Regarding this, Rabbi Ḥanina said: They established a massive fence protecting one from sinning with their decree that one must immerse himself in forty se’a of water. As it was taught in a baraita: There was an incident involving one who solicited a woman to commit a sinful act. She said to him: Good-for-nothing. Do you have forty se’a in which to immerse and purify yourself afterwards? He immediately desisted. The obligation to immerse oneself caused individuals to refrain from transgression.

Rav Huna said to the Sages: Gentlemen, why do you disdain this immersion? If it is because it is difficult for you to immerse in the cold waters of the ritual bath, it is possible to purify oneself by immersing oneself in the heated bathhouses, which are unfit for immersion for other forms of ritual impurity but are fit for immersion in this case.

Rabbi Ḥisda said to him: Is there ritual immersion in hot water? Rav Huna said to him: Indeed, doubts with regard to the fitness of baths have been raised, and Rav Adda bar Ahava holds in accordance with your opinion. Nevertheless, I remain convinced that it is permitted.

The Gemara relates: Rabbi Zeira was sitting in a tub of water in the bathhouse. He said to his attendant: Go and get nine kav of water and pour it over me so that I may purify myself from the impurity caused by a seminal emission. Rabbi Ḥiyya bar Abba said to him: Why does my master require all of this? Aren’t you seated in at least nine kav of water in the tub. He said to him: The law of nine kav parallels the law of forty se’a, in that their halakhot are exclusive. Just as forty se’a can only purify an individual through immersion and not through pouring, so too nine kav can only purify one who experienced a seminal emission through pouring and not through immersion.

The Gemara relates that Rav Naḥman prepared a jug with a capacity of nine kav so that his students could pour water over themselves and become pure. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: Rabbi Akiva and Rabbi Yehuda Gelostera said: The halakha that one who experienced a seminal emission can be purified by pouring nine kav was only taught for a sick person who experienced the emission involuntarily. However, a sick person who experienced a normal seminal emission in the course of marital relations, is required to immerse himself in forty se’a.

Rav Yosef said: In that case, Rav Naḥman’s jug is broken, meaning it is no longer of any use, as few people fall into the category of sick people who experienced seminal emissions. Nevertheless, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: In Usha there was an incident

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

אלא לאו - רבי יהודה היא, ודוקא קתני לה באופן שתחילה היתה משמשת ואחר כך ראתה נדה, כדי להשמיע שדעת רבי יהודה היא שאינה צריכה טבילה אפילו באופן שקדמה טומאת קרי לטומאת נדה, כי אין חיוב טבילה במקום שאינה מטהרת לגמרי. ומשמע, שרק במקום שיש על בעל קרי עוד טומאה חמורה ממנה, רק שם פטרו רבי יהודה מטבילה לפני לימוד תורה, אבל בעל קרי גרידא, מחייב. ואיך אמר במשנה שבעל קרי יכול לברך.

דוחה הגמרא: לא תימא בדברי רבי יהודה במשנה, "בעל קרי מברך", אלא רק "מהרהר".

מקשה הגמרא: ומי אית ליה לרבי יהודה סברא לחלק בין הרהור לדבור?

והתניא, בעל קרי שאין לו מים לטבול, קורא קריאת שמע. ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. אבל מהרהר בלבו, ^[1] ואינו מוציא בשפתיו, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך מוציא בשפתיו. ומוכח שרבי יהודה מתיר לבעל קרי גם דיבור.

אמר רב נחמן: עשאן רבי יהודה את אמירת הברכות, ^[2] כלימוד בהלכות דרך ארץ, שלימודן קל, והותר לבעל קרי.

ומצינו שרבי יהודה מתיר לבעל קרי ללמוד הלכות דרך ארץ, דתניא: נאמר [דברים ד] "והודעתם לבניך ולבני בניך". וכתיב בתריה "יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב". מה להלן, בחורב, עמדו לשמוע דבר ה' באימה וביראה ברתת ובזיע, אף כאן, ב"והודעתם לבניך" שנסוב על כל לימוד תורה, צריך ללמדה באימה וביראה ברתת ובזיע. מכאן אמרו חכמים: הזבים והמצורעים ובאין על נדות שטבלו לקריין, ^[3] אף על פי שטומאתן חמורה, מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, וכן לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, כי הן יכולין להיות באימה וביראה. אבל בעלי קריין, אף על פי שטומאתן קלה, אסורים לקרות ולשנות, כי טומאתן באה מקלות ראש, ואינם במצב של אימה ויראה ^[4].

רבי יוסי אומר: שונה הוא ברגיליות, משניות השגורות בפיו, שאומרם במהירות ואינו מעיין בביאורם, ובלבד שלא יציע את ביאור המשנה.

רבי יונתן בן יוסף אומר: מציע הוא את המשנה, ואינו מציע את הגמרא. ^[5]

רבי נתן בן אבישלום אומר: אף מציע את הגמרא, ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו דהיינו בפסוקים המובאים בגמרא [או במדרש] ^[6].

רבי יוחנן הסנדלר תלמידו של רבי עקיבא משום רבי עקיבא אומר: לא יכנס למדרש כל עיקר, שאסור לו בין להציע ובין לשנות, אלא נכנס לבית המדרש ושותק. ^[7] ויש שאמרי לה שכך אמר: לא יכנס לבית המדרש כל עיקר.

רבי יהודה אומר: שונה הוא בהלכות דרך ארץ. שהן הליכות תלמידי חכמים המבוארות במסכת דרך ארץ, והן לימוד קל שאין צריך להעמיק בו.

מעשה ברבי יהודה שראה קרי, והיה מהלך על גב הנהר לחפש מקום ראוי לטבילה. אמרו לו תלמידיו: עד שאתה טובל, ^[8] שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ, ירד וטבל ושנה להם. אמרו לו: וכי לא כך למדתנו רבינו "שונה הוא בהלכות דרך ארץ"? - אמר להם: אף על פי שמיקל אני על אחרים ללמוד קודם טבילה, מחמיר אני על עצמי. ונמצא, שטעמו של רבי יהודה במשנתנו להתיר לקרא קריאת שמע ולברך ברכת המזון, הוא משום שהחשיב את הדיבור בהן כלימוד קל של הלכות דרך ארץ.

תניא, רבי יהודה בן בתירא היה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה. ^[9] ואין בעל קרי צריך להמנע מללמוד תורה ^[10].

מעשה בתלמיד אחד שהיה בעל קרי, ולכן היה מגמגם ^[11] למעלה מרבי יהודה בן בתירא.

אמר ליה: בני, פתח פיך לדבר ברור ויאירו דבריך, שהרי אין דברי תורה מקבלין טומאה, כי דינם כאש, שנאמר [ירמיהו כג כט] "הלא כה דברי כאש נאם ה'" - מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה.

אמר מר [רבי יונתן בן יוסף בברייתא]: מציע את המשנה, ואינו מציע את הגמרא.

מסייע ליה לרבי אלעאי.

דאמר רבי אלעאי אמר רבי אחא בר יעקב משום רבינו [רב]: הלכה, מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא.

ודין זה תלוי במחלוקת, כתנאי: מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה בן גמליאל אומר משום רבי חנינא בן גמליאל: זה וזה, משנה וגמרא, אסור לבעל קרי. ואמרי לה בשם רבי חנינא בן גמליאל: זה וזה מותר.

מאן דאמר "זה וזה אסור" סובר כרבי יוחנן הסנדלר, שאינו עוסק במדרש כל עיקר ^[12].

מאן דאמר "זה וזה מותר" סובר כרבי יהודה בן בתירא, שבעל קרי מותר בדברי תורה.

אמר רב נחמן בר יצחק: נהוג עתה עלמא הלכה למעשה לקולא כהני תלת סבי:

א. כרבי אלעאי - בראשית הגז,

ב. כרבי יאשיה - בכלאים,

ג. כרבי יהודה בן בתירא - בדברי תורה.

ומבארת הגמרא:

א. כרבי אלעאי בראשית הגז - דתניא, [חולין קלה א] רבי אלעאי אומר: דין נתינת ראשית הגז לכהן אינו נוהג אלא בארץ. ב. כרבי יאשיה בכלאים - כדכתיב [דברים כב ט] "לא תזרע כרמך כלאים". רבי יאשיה אומר: לעולם אינו חייב מלקות על זריעת כלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, שיקח בידו חרצן ענבים עם עוד שני מיני תבואה ויזרעם בבת אחת בשדה, אבל אם הוא זורע רק חטה עם שעורה, או אחת משתיהן בכרם, אין לוקה משום כלאים.

ג. כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה - דתניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכן אין בעל קרי חייב לטבול קודם לימוד תורה.

כי אתא זעירי מארץ ישראל לבבל, אמר: חכמים בטלוה לטבילותא של בעל קרי לתורה ולתפלה ^[13].

ואמרי לה, כך אמר זעירי: בטלוה לנטילותא, נטילת ידים לתפילה.

מאן דאמר "בטלוה לטבילותא" סובר כרבי יהודה בן בתירא, שבעל קרי אינו חייב לטבול קודם לימוד תורה.

מאן דאמר "בטלוה לנטילותא" סבר, כי הא, כמו שמצינו לעיל [טו א] דרב חסדא לייט היה מקפיד אמאן דמהדר אמיא, על מי שמחזר על מים לצורך נטילה לתפילה, בעידן צלותא, בזמן התפילה.

תנו רבנן: בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים שאובין - נחשב טהור לגבי לימוד תורה ותפלה [אך לא לדיני תורה, כאכילת תרומה]:

נחום איש גם זו לחשה [לחש בצנעא] את הקולא הזו, שדי בנתינת תשעה קבין מים, לרבי עקיבא. ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי. ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק.

פליגי בה תרי אמוראי במערבא, בארץ ישראל, והם: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא:

חד תני: שנאה בן עזאי לתלמידיו. וחד תני: לחשה להם.

ומבארינן: מאן דתני "שנאה", סבר שבן עזאי פרסם קולא זו משום שהטבילה כרוכה בבטול תורה, ומשום שטורח הטבילה גורם בטול פריה ורביה.

ומאן דתני "לחשה", סבר שבן עזאי הצניע קולא זו, כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, שמרבים בתשמיש. ולכן החמירו להם לחייבם טבילה.

אמר רבי ינאי: שמעתי שיש מקילין בה ומסתפקים בשפיכת תשעה קבין, ושמעתי שיש מחמירין בה ומקפידים לטבול בארבעים סאה קודם למוד תורה. וכל המחמיר בה על עצמו, מאריכין לו ימיו ושנותיו.

אמר רבי יהושע בן לוי [בתמיהה]: מה טיבן של טובלי שחרין!?

ומקשה הגמרא: וכי תמה רבי יהושע בן לוי מה טיבן של טובלי שחרית!? הא איהו דאמר לעיל [כא ב] "בעל קרי אסור בדברי תו רה"? מבארת הגמרא: הכי קאמר: מה טיבן שהם טובלים בארבעים סאה? והרי אפשר בתשעה קבין ^[14].

וכן תמה: מה טיבן בטבילה? והרי אפשר בנתינה! [והיינו שרק ארבעים סאה נתונים בקרקע, וצריך להכנס בתוכם ולטבול בהם, אך תשעה קבין נוטלן בכלי ^[15] ושופכן על עצמו].

אמר רבי חנינא: גדר גדול גדרו בה בכך שהצריכו טבילה לבעלי קריין בארבעים סאה דוקא.

דתניא: מעשה באחד שתבע אשה פנויה לדבר עבירה.

אמרה לו: ריקא! וכי יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן לאחר מעשה?

מיד פירש ממנה ^[16].

אמר להו רב הונא לרבנן: רבותי, מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו על סמך דברי רבי יהודה בן בתירא?

אי משום צינה, הרי אין צורך לטבול במקוה קרה, כי אפשר לטבול בארבעים סאה שאובים ^[17], וניתן לחממם במרחצאות ^[18].

אמר ליה רב חסדא לרב הונא: וכי יש טבילה במים שאובין חמין במרחצאות? והרי גם טבילת בעל קרי היא דוקא במים מכונסים בקרקע.

אמר ליה רב הונא לרב חסדא: רב אדא בר אהבה - קאי כוותך שצריך שתהיה טבילתו בקרקע ולא בכלים [אך אני סובר, שבעל קרי יכול לטבול בכלים לצורך דברי תורה].

רבי זירא הוה יתיב באגנא גיגית דמיא בי מסותא בבית המרחץ.

אמר ליה לשמעיה: זיל ואייתי לי תשעה קבין, ושדי עלואי ושפוך אותם עלי.

אמר ליה רבי חייא בר אבא: למה ליה למר כולי האי? והא מר יתיב בגווייהו, בתוכם של תשעה קבים מים.

אמר ליה: דינם של תשעת הקבים הוא כדין ארבעים סאה שצריך לנהוג בהם כפי האופן שנתקנו, ולא לשנות:

מה ארבעים סאה מטהרים דוקא בטבילה בתוכם, ולא בנתינה. אף תשעה קבין מטהרים דוקא בנתינה על גופו, ולא בט בילה.

רב נחמן תקן חצבא מיכל מים בת תשעה קבין שיתנו ממנה התלמידים על עצמם בבקר לפני תחילת הלימוד ^[19].

כי אתא רב דימי, אמר: רבי עקיבא ורבי יהודה גלוסטרא אמרו: לא שנו שמועילה נתינת תשעה קבין אלא לחולה שראה קרי לאונסו. אבל לחולה המרגיל את עצמו, שממשיך את טומאת הקרי בתשמיש - צריך שיטבול בארבעים סאה.

אמר רב יוסף: אם כן - אתבר חצביה דרב נחמן! והיינו, שאין צורך בו, כי רק חולה שראה קרי לאונסו יכול להשתמש בו, וחולה שאינו משמש מיטתו כלל לא שכיח ^[20].

הערות

^[1] הפני יהושע והגר"א הקשו שהרי במשנה אסר [ת"ק שהוא ר"מ] אפילו הרהור בברכות. והרש"ש כתב ש"אבל מהרהר בלבו" נסוב על הרישא, לבאר כיצד ינהג בק"ש [ובבהמ"ז], ואינו הוספה בדין אמירת ברכות, וראה הערה הבאה.

^[2] רש"י פירש שעשאן ל"ברכת המזון", ולכאורה נמצא שלדעת רש"י רבי יהודה חולק על ת"ק בבהמ"ז ולא בק"ש, ויתכן שכוונתו רק לברכה שלפני המזון, אך בברהמ"ז שלאחריה מודה שאינו מוציא בפיו כי חיובה מדאורייתא, ואינה כהלכות דרך ארץ. והצל"ח ביאר שהתיר דיבור רק בברהמ"ז, משום שדרך ארץ להודות על המזון, אך שאר ברכות בהרהור. והריטב"א כתב שהכוונה גם לברהמ"ז כי מטבע שלה מדרבנן, אך אסור בק"ש. ולפי המבואר בהערה הקודמת מסתבר שנחלק בין על ברהמ"ז ובין על קריאת שמע, שבהם עסק רבי מאיר. וראה רש"ש. אולם רבינו יונה נקט, שרבי יהודה עשאן גם לקריאת שמים וברכותיה כהלכות דרך ארץ, כי אינו מעמיק בהן, ודומין להלכות פשוטות, ולא אסר לבעל קרי אלא ללמוד תורה שהוא מעמיק בה [כי טעם התקנה שלא יהיו ת"ח מצויין עם נשותיהן, והיינו רק לעמלים בתורה].

^[3] רש"י פירש שמדובר בבועלי נדות שטבלו לקריין, ואין הטבילה מועילה להם אלא להתירם ללמוד ולא לטהרם. והאחרונים הקשו שהרי שיטת רש"י [יבמות לד ב, נדה טו א] שבועל נדה נטמא בגמר ביאה אף אם לא הזריע, ואם כן היה לו להעמיד באופן זה שאינו בעל קרי, וטומאתו רק משום בועל נדה, וראה משנה למלך [ביא"מ ג ג, משו"מ ג ג]. אמנם הרשב"א כתב בשם הראב"ד שמדובר באופן שלא גמר ביאתו או שטבל, שאם לא כן הרי הוא בעל קרי. ומשמע, שאם גמר ביאתו דינו כבעל קרי אף שלא הזריע. ויתכן שחלוק דין בעל קרי לגבי כניסה למקדש, שהוא תלוי בראיית קרי בפועל, שהיא המטמאה אותו, לבין חיובו לטבול, שחל מפני קלות ראש, או כדי שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים, ולפיכך חיוב הטבילה תלוי בגמר ביאה, אף שלא הזריע.

^[4] מדברי הברייתא משמע שטעם האיסור משום קלות ראש, ודעת רש"י לעיל [כ ב ד"ה דאשכחן] שעזרא דרש מקרא זה, וראה לעיל [יח א הערה 22] שכבר בניהו דרש כן לעצמו, וגם עשרת השבטים מחמירים בה. והבאנו מספר אהבת איתן שטבילה לתורה שבכתב נהגה בזמן בניהו, ועזרא הוסיף לתקן לתורה שבע"פ. או שנהגה רק לדיבור בד"ת, ועזרא הוסיף לאסור גם הרהור. אכן בירושלמי [ג ד] אמרו שתקנו טבילה כדי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים, והשו"ע נקט רק טעם זה, ותמה על כך הפרישה שבסוגיין הובא רק לגבי הצנעת הקולא של ט' קבין. ובראש יוסף כתב שעזרא תיקן משום קלות ראש רק לתורה, ובדורות אחריו תקנו לתפלה כדי שלא יהיו מצויין. [וראה להלן שעזרא לא תקן משום טומאה, שהרי הקל בבריא לאונסו. ורק בדורות אחריו תקנו נתינת ט' קבין משום טומאה, וחייבוה גם לתפלה]. ואין לומר שגם הבבלי נצרך לטעם זה לרואה קרי מחמת תשמיש, כי חסרון אימה אינו שייך אלא ברואה מחמת קלות ראש, שהרי תוס' בשבת [פו א ד"ה מנין] נקטו שטעם קלות ראש שייך גם בפולטת ש"ז אחר תשמיש, [וביארו שמשום כך נאסרו בעלי קרי בחורב, אף שעדיין לא נאמרו דיני טומאה].

^[5] רש"י גרס "את המדרש", ונקט שהאיסור משום שמזכיר בו פסוקים שצריך לדרשם, [ויל"ע אם האיסור בהזכרת הפסוקים או האזכרות]. והריטב"א ביאר שלא יציע את הגמרא שמא יזכיר את האזכרות שבפסוקים.

^[6] היעב"ץ הוכיח מכאן שהקורא פסוק המובא בגמרא, יכול לומר את האזכרות שבו ככתבם, ואינו צריך לאמרם בכינוי. והמג"א [רטו ה] אסר להזכיר את ה' דרך לימודו, והפמ"ג כתב דהייינו רק בלימוד גמרא, אך במדרש מותר, ומסתבר שהעלה כן מגירסת רש"י הנ"ל, שבעל קרי אסור במדרש מפני האזכרות, אך אדם טהור מותר בו, ואילו אזכרות שבגמרא גם טהור אסור לאמרם. [וראה שערי תשובה ומ"ב שם, ובאגרות משה או"ח ח"ב נו].

^[7] כך פירש רש"י. בקהלות יעקב [טו] הוכיח מכאן שהפקיעו מבעל קרי חיוב תלמוד תורה, שהרי אינו יכול למוד אפילו בהרהור. ולדעת תוס' לעיל לא נאסר אלא משום באופן שהוא שומע כעונה ונחשב כמדבר, אך יכול להרהר לעצמו. וראה תוס' ר"י החסיד שביאר שלא יכנס לביהמ"ד שמא יבא לשנות עם חברו.

^[8] כך ביאר היעב"ץ, ומשמע שאף אם יש מים לפניו מותר ללמוד הלכות דרך ארץ בלא טבילה, אולם בירושלמי מבואר שלדעת רבי יהודה אם יש מים לפניו אסור בברכות, ויתכן שהירושלמי נקט שרבי יהודה לא עשאן כהלכות דרך ארץ, אלא סבר שתפילה וברכות דוחין את איסור בעל קרי.

^[9] מדברי ריב"ב משמע שטעם האוסרים בעל קרי בתורה הוא משום טומאה, [ולא משום קלות ראש] והיינו שנחלק גם על התקנה השניה שתקנו חכמים לתת ט קבין משום טומאה, וכן דקדק הרשב"א ממה שאמר ריב"ב לתלמידו "פתח פיך" דהיינו שאינו טעון אפילו רחיצה בט קבין. והרמב"ם כתב [ק"ש ד ח] שבעלי קריין קורין בתורה וק"ש כי לא פשטה תקנת עזרא בכל ישראל, וגם לפי שאין ד"ת מקבלין טומאה, ואילו לגבי תפלה [תפלה ד ד] לא הזכיר שאין מקבלין טומאה אלא שלא פשטה. והיינו משום שלדעתו תקנת עזרא לתורה וק"ש היתה משום טומאה, אך לתפלה תקנוה רבנן כדי שלא יהיו מצויין וכו' ולא מדין טומאה, וראה עוד להלן הערה 21.

^[10] תוס' בב"ק [פב ב ד"ה אתא] הקשו הרי איך יכל רבי יהודה בן בתירא לבטל תקנת עזרא שהיה גדול ממנו. וביארו א. שסבר שלא תיקן כך מעולם [וביאר בארץ צבי שלא תיקנה כחובה, כי עיקר עניינה לקדש עצמו במותר לו, והיינו רק בטבילת רשות]. ב. אף אם תיקן עשה תנאי שכל בי"ד יוכל לבטלה [ובשו"ת קהלת יעקב חו"מ ב כתב שהתנה כך כי תקנתו נצרכה לדורו שהיה פרוץ בטהרה שהיו נשואים לנכריות. ג. כיון שלא פשטה תקנתו בישראל בטלה מאליה, [וראה רבינו יונה ריטב"א ולח"מ ממרים ו ז, אם די בכך שלא פשטה לבטלה, או רק משום שגם לא יכלו לעמוד בה]. והוסיף הרשב"א בסוגיין, שריב"ב החזיק ידי המקילים בה, ולכן נקרא ביטולה על שמו, [וראה להלן שרבנן בטלו את הטבילה משום קלות ראש, והקלו בנתינת ט קבין לטהרה, וריב"ב נחלק גם בכך]. והמאירי כתב שאי אפשר לבטל תקנה שתקן גדול ממנו לצורך גדר, אך תקנה העולה מדרשת הפסוקים יכולה להתבטל אם ידרשום באופן אחר.

^[11] רש"י [ע"ב ד"ה מגמגם] ביאר שקרא במרוצה, ורבינו יונה ביאר שלא קרא בצחות, וי"א שהיה מדלג את האזכרות.

^[12] הרש"ש העיר שרבי יוחנן הסנדלר לא אסר אלא מדרש, ומנין שהאוסר גם משנה סובר כמותו. וביאר, ש"זה וזה אסור" אינו נסוב על מדרש ומשנה, אלא על לשנות ולהציע, והיינו כרבי יוחנן הסנדלר שאסר אפילו לשנות מדרש בלא להציע ביאורו. אמנם בפשוטו דעת רבי יוחנן הסנדלר לאסור גם במשנה, וכפרש"י שיושב ושותק, וביותר לאיכא דאמרי שלא יכנס לביהמ"ד כל עיקר.

^[13] דעת הרמב"ם [תפלה ד ד] והרשב"א שבטלוה בין לתורה ובין לתפלה, ורב האי גאון סבר שבטלוה רק לתורה ועדיין צריך טבילה לתפלה. [וביאר בשואל ומשיב מ"ג א קכג שתפלה זמנה כל היום אך בתורה חששין לבטול כל רגע] וכתב הרי"ף שאינו טעון טבילה לתפלה אלא די בט' קבין, אולם רבינו יונה כתב שטעון טבילה בארבעים סאה [וראה ב"י פח ד"ה כתב רב]. והטור [שם] הביא שה"ר ישעיה כתב שאין חילוק בין ק"ש לתפלה, ופירש הב"י שלשניהם אין צורך אפילו בט' קבין, אך הב"ח פירש להיפך שאין חילוק בין ק"ש לתפלה, ואף ק"ש לא יקרא אלא אם רחץ בט' קבין. [ואכן הרשב"א הביא דעה שביטלו טבילה ולא רחיצת ט קבין]. ובעלי התוס' [ע"ב ד"ה ולית] נחלקו בזה להלכה, אם הלכה כריב"ב רק לתורה או גם לתפלה. וראה ברוקח [ק"ש סי שכא] שלתפלה צריך טבילה, ותוס' בחולין [קכב ב ד"ה לגבל] כתבו בשם ר"ח, שהלכה כריב"ב בד"ת לגבי לימוד וק"ש אבל לתפלה לא, וסיימו א"נ לא ס"ל דריב"ב. ובפסקי רי"ד הביא שר"ח סובר שצריך טבילה לתפלה ואין די בט' קבין, וראה גם בראבי"ה סי' פא. ובכל בו [דף קח טור א] ובאשכול [סי' ג] הובאה תשובה לר"ה גאון, שחיוב טבילת עזרא דוחה תפלה לגמרי, וצידד שבשבת צריך להסתכן ולרחוץ בצונן ביום קר. והעיטור [שער ג הל' סוף מילה, ובהל' יוה"כ] כתב שטעם ביטול הטבילה הוא מפני הסכנה שבצונן. וראה בשו"ת מן השמים [ה] ובראשית חכמה [שער האהבה יא] ובמעשה רב [אות יג] ובאורחות יושר [יא] שהפליגו בחומר טבילת עזרא.

^[14] רש"י כתב כי אף שבסמוך אמרו שתשעה קבין מועילים רק לחולה - סתם ת"ח חולים הם, כמבואר בנדרים [מט א], וראה הערה 20.

^[15] רבינו יונה הביא משנה במקואות [ג ט] שט' קבין צריך להטילן עליו בכלי כדי שיוכל להריקם ממנו בלא הפסק, ותמה עליו הב"י [פח] שבמשנה שם מבואר שיכול ליתן גם מב' או ג' כלים [רק לא מד']. ועל כל פנים משמע שאינם ניתנים אלא מכלי דוקא, וראה בשו"ת חלקת יעקב [יו"ד קיט] מנחת יצחק [ח"ט לד] שבט הלוי [ח"א כ] שדנו אם מקלחת כשרה לט' קבין, כי רק הקלו בהן שאפשר גם בכלי, ורק צריך שיבואו עליו ב"נתינה" ולא בטבילה, או שתקנום דוקא בכלי ולא במקלחת המחוברת לקרקע, וגם אינה כלי אחד. ועיין בחברותא למסכת מקואות, שם

^[16] רש"י פירש שמדובר בפנויה, וביאר הצל"ח שהוכרח לכך, כי אילו היתה אשת איש איך לא יחוש לאיסור חמור מדאורייתא ויזהר בתקנה דרבנן. ומשמע, שדעת רש"י היא כהראב"ד, שאין בפנויה איסור דאורייתא, אלא אם היא מזומנת לזנות, ורק רבנן גזרו על יחוד עמה ובכלל הגזירה, שלא יבעלנה, וראה בחלקת מחוקק [כו א] ובהגהות הגרעק"א [שם]. והגר"ח שמואלביץ [לא טז] ביאר, שאין אדם חוטא אלא משום שסבור שלא ישתנה מצבו ע"י החטא, ולכן כשראה שאחר החטא לא יוכל ללמוד בטהרה, פירש, כי אין אדם שרוצה לרדת מדרגתו

^[17] ביארנו כפשוטו שכוונת רב הונא שאפשר לטבול במים חמין שאובין שהתחממו במרחצאות, ורב חסדא נחלק כי גם בעל קרי טעון טבילה במקוה מים מכונסין בקרקע. ובמשכנות יעקב [יו"ד מו] ביאר שרב הונא סבר שרבנן לא נטהרו כלל מקרי, לא בטבילה ולא בנתינת מים, ולכן אמר שאפשר בטבילה בחמין, ודחה רב חסדא שאין טבילה אלא במקוה, ואילו בחמין היא "רחיצה", וכן משמע מלשון רש"י [ד"ה קאי]. וראה שו"ת רדבז [ח"ד צה] וחתם סופר [יו"ד ריד] שלדעת רש"י אין גזירת מרחצאות על טבילה בחמין, ואינה פסולה אלא משום שהיא רחיצה. אולם המרדכי [שבועות פ"ב] נקט שיש גזירת מרחצאות על חמין, ולדעתו יתכן שרב הונא סבר שאפשר לחמם מקוה, או להכשיר מים חמין שאובין בהשקה או המשכה, ודחה רב חסדא שאסור משום גזירת שאובין, וכן משמע מדברי הגר"א באמרי נעם כאן.

^[18] המנחת חינוך [קפ] דן אם חציצה פוסלת בטבילת עזרא, והוכיח מסוגיין להקל שהרי טבילה זו כשרה אפילו במרחצאות. והביא שגדול אחד הוכיח ממה שאמרו ביבמות [מה ב] שמועילה לגירות, ובהכרח שיש בה דיני חציצה, אך כבר דחה בספר קובץ על הרמב"ם [ק"ש ד ח] שאין טבילה זו עצמה מועילה לגירות, אלא שההקפדה על טבילה זו מגלה שודאי טבל כראוי לגירות, ומדברי תוס' יומא [ל ב ד"ה חוצץ] משמע שגם בטבילת עזרא צריך לדקדק בחציצה, ובשערי תשובה וביאור הלכה [פח] הרחיבו בזה. ובדע"ת למהרש"ם [או"ח תרו] הביא שהשל"ה כתב להחמיר בחציצה, אך כוונתו דוקא בטבילת עיו"כ.

^[19] בספר מגיד תעלומה תמה שהרי סתם רב נחמן היינו רב נחמן בר יצחק [כמבואר ברש"י ותוס' גיטין לא ב ד"ה אנא], והוא אמר לעיל שהלכה כריב"ב שבטלו תקנת עזרא, ולמה תקן חצבא. וכתב שיתכן שתיקן רק לתלמידים המחמירים לקיים תקנת עזרא עיי"ש. אכן הראב"ד על הרי"ף הוכיח מכאן שרב נחמן סובר שרק טבילה אינו צריך, אך מודה לתקנה השניה של ט' קבין, ולכן תקן חצבא.

^[20] והיינו כי אף אם התלמידים נחשבים כ"חולים", כדלעיל הערה 14, אינם רואים באונס אלא מפני תשמיש, ולדעת רב דימי טעונים טבילה בארבעים סאה.

משמשת וראתה נדה — אינה צריכה טבילה, אבל בעל קרי גרידא [בלבד] — מחייב [מחוייב], ואם כן, עלינו לפרש את דברי ר' יהודה במשנה "מברך לפניהם ואחריהם" באופן זה: לא תימא [אל תאמר] "מברך" בפיו דווקא, אלא הכוונה היא מהרהר, שצריך להרהר בלבו דברי ברכות אלה.

על הסבר זה מקשים: ומי אית ליה [והאם יש לו, האם סבור] ר' יהודה שיש תוקף להרהור? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בעל קרי שאין לו מים לטבול בהם לטהרתו — קורא קריאת שמע, ואולם אינו מברך את ברכות קריאת שמע, לא אלו שלפניה ולא שלאחריה. ואוכל פתו (לחם) ומברך לאחריה את ברכת המזון, ואינו מברך לפניה את ברכת "המוציא". אבל מכל מקום בכל המקרים הללו מהרהר הוא בלבו ואינו מוציא בשפתיו, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר: בין כך ובין כך בכל הברכות מוציא בשפתיו. הרי שאין ר' יהודה רואה פתרון בהרהור הברכות ומתיר במפורש להוציא בשפתיו.

אמר רב נחמן בר יצחק: יש לפרש את דברי ר' יהודה במשנה בדרך אחרת, ולומר כי עשאן ר' יהודה את הברכות כהלכות דרך ארץ. שלדעת חכמים אחדים אין הלכות אלה נחשבות לעניין זה כשאר דברי תורה, ומותר ללמדן אף בטומאה.

וכשיטה זו דתניא [ששנינו בברייתא]: נאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו, בפסוק הסמוך לו] "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב" (שם י), מה להלן במתן תורה היה המעמד באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן לימוד התורה שבכל דור ודור צריך להיות באימה וביראה וברתת ובזיע.

מכאן אמרו חכמים: הזבים והמצורעים ובאין על נדות, אף שטומאתם חמורה — מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות. אבל בעלי קריין אסורים, שכן הטומאות החמורות באות כדרך מחלה או אונס והטמא יכול שיהיה באימה וביראה בעת שלומד תורה, מה שאין כן טומאת קרי לסוגיה שמקורה הוא קלות ראש והסרת האימה והיראה, ולכן אין ראוי שבעל קרי יעסוק בתורה. ואולם רבו הדעות מה הוא גדרם המדוייק של דברי התורה האסורים ללימוד לבעלי קרי.

שר' יוסי אומר: שונה הוא בעל הקרי במשניות הרגיליות (שהוא רגיל בהן), ובלבד שלא יציע לפני עצמו את המשנה החדשה ללימוד בדרך עיון. ר' יונתן בן יוסף מיקל ואומר: מציע הוא את המשנה, ואינו מציע את הגמרא, שהיא עומק העיון בתורה. ר' נתן בן אבישלום מיקל ממנו ואומר: אף מציע את הגמרא, ובלבד שלא יאמר בפיו את אזכרות שם ה' שבו. ר' יוחנן הסנדלר תלמידו של ר' עקיבא אומר משום (בשם) ר' עקיבא רבו: לא יכנס בעל קרי למדרש, כלומר, למדרש המקראות כל עיקר. ואמרי ליה [ויש אומרים] שכך אמר: לא יכנס לבית המדרש כל עיקר. ר' יהודה מתיר לטמא קרי ואומר: שונה הוא את הלכות דרך ארץ בלבד. ואם כן יש לומר ביחס לבעייה שהועלתה שגם הברכות נחשבות בעיני ר' יהודה כהלכות דרך ארץ ומותר לאמרן בפה.

בהמשך לדברים מסופר מעשה בר' יהודה עצמו שראה קרי, והיה מהלך על גב (שפת) הנהר עם תלמידיו. אמרו לו תלמידיו: רבינו, שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ, שלשיטתו מותר לו הדבר לעשות זאת אף בטומאה. ירד וטבל בנהר ושנה להם. אמרו לו: לא כך למדתנו רבינו, שונה הוא שמותר לו לשנות בהלכות דרך ארץ?! אמר להם: אף על פי שמיקל אני על אחרים ומתיר להם לשנות בלי טבילה, מחמיר אני על עצמי.

א ועוד בענין לימוד תורה בטומאה תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה בן בתירא היה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולפיכך גם לטמא מותר לעסוק בתורה, וכן נהג גם הלכה למעשה. וכפי שמסופר מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מר' יהודה בן בתירא, שאותו תלמיד בעל קרי היה, וכיון שנתנו לו לקרוא קרא בגמגום, משום שלא רצה לבטא את דברי התורה במפורש. אמר ליה [לו] ר' יהודה: בני, פתח פיך ויאירו דבריך, שכן אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאום ה'" (ירמיהו כג, כט), מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה.

ב בברייתא הזאת אמר מר [החכם] שבעל קרי מציע, כלומר, מותר לו להציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא. ומעירים: דבר זה מסייע ליה [לו] לר' אלעאי, שאמר ר' אלעאי אמר ר' אחא בר יעקב משום (בשם) רבינו (רב): הלכה היא שבעל קרי מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא. ומחלוקת זו היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו אף הם בנושא זה. ששנינו: בעל קרי מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה בן גמליאל אומר משום ר' חנינא בן גמליאל: זה וזה אסור. ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: זה וזה מותר.

ובהקבלת הדעות: מאן דאמר [זה שאומר] שזה וזה אסור — הרי זה כשיטת ר' יוחנן הסנדלר, ומאן דאמר [וזה שאומר] שזה וזה מותר — הרי זה כשיטת ר' יהודה בן בתירא.

ג ובסיכום ההלכה אמר רב נחמן בר יצחק: נהוג עלמא כהני תלת סבי [נוהג העולם, הכל נוהגים, כשלושה זקנים אלה] — כשיטת ר' אלעאי בדיני ראשית הגז. כשיטת ר' יאשיה בדיני כלאיים, כשיטת ר' יהודה בן בתירא בדברי תורה.

ומפרטים: כשיטת ר' אלעאי בראשית הגז — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעאי אומר: חובת הפרשת ראשית הגז מן הצאן לכהן אינו נוהג אלא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, וכן נוהגים.

כשיטת ר' יאשיה בכלאים, כדכתיב [כפי שנאמר]: "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט), ר' יאשיה אומר: יש לפרש שלעולם אינו חייב הזורע כלאים מן התורה אלא עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן ענבים במפולת יד, כלומר, שבשעה שזורע את הכרם הריהו עובר באותה שעה גם על כלאי זרעים וגם על כלאי הכרם.

וכשיטת ר' יהודה בן בתירא שמותר לבעל קרי לעסוק בדברי תורה, דתניא [שכן שנינו בברייתא] , ר' יהודה בן בתירא אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה.

ד וכפי שמסופר: כי אתא [כאשר בא] זעירי מארץ ישראל לבבל, ביטא את סיכום ההלכה בענין זה בתמצית ואמר: בטלוה לטבילותא [לטבילה] ואמרי לה [ויש אומרים]: בטלוה לנטילותא [לנטילה]. ובהסבר הדברים: מאן דאמר [מי שאומר] כי בטלוה לטבילותא [לטבילה] — משמעו קבלת שיטת ר' יהודה בן בתירא שאין בעל קרי צריך לטבול. ומאן דאמר [ומי שאומר] כי בטלוה לנטילותא [לנטילה] — כי הא [הריהו] כרב חסדא שהיה לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא [מקלל את מי שמחזר אחר מים לנטילת ידיים בזמן התפילה].

ה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: בעל קרי שנתנו (שפכו) עליו תשעה קבין מים שאובים — די לו בכך כדי להיות טהור ואינו חייב עוד לטבול במקווה. ומסופר: נחום איש גם זו לחשה (אמר בצינעה) להלכה זו לר' עקיבא, ור' עקיבא לחשה לבן עזאי תלמידו, ואילו בן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק בפירסום. בגרסת הדבר פליגי [נחלקו] בה תרי אמוראי [שני אמוראים] במערבא (בארץ ישראל), ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד תני [אחד מהם שנה]: בן עזאי שנאה לתלמידיו בשוק, וחד תני [ואחד מהם שנה]: בן עזאי גם הוא לחשה לתלמידיו.

ומסבירים את הבדלי הסברה שמאחורי הבדלי הנוסחה. מאן דתני [מי ששנה, אותו חכם שגרס] שבן עזאי שנאה להלכה זו בשוק בפרסום, הרי טעמו של דבר משום ביטול תורה, כי מאחר שבעל קרי שלא טבל אסור בדברי תורה, הרי כל הקלה בדיני טבילתו מקילה עליו את הלימוד. וכן משום ביטול פריה ורביה, שמא יימנעו אנשים בגלל חובת הטבילה מפריה ורביה. ומאן דתני [ומי ששנה, החכם שגרס] שבן עזאי רק לחשה לתלמידיו ולא פירסם הלכה זו — כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, אם יהא קל כל כך להיטהר.

על עיקר טבילה זו אמר ר' ינאי: שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה. כלומר, לא נקבעה הלכה פסוקה בנושא זה, ואולם כל המחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו.

מסופר שאמר ר' יהושע בן לוי: מה טיבן של בעלי קרי טובלי שחרין (שחרית)? על כך תמהים: כיצד אפשר לשאול מה טיבן?! הא איהו [הרי הוא עצמו] שאמר שבעל קרי אסור בדברי תורה וחייב הוא לטבול בשחרית. אלא יש לפרש שהכי קאמר [כך אמר, כך היתה כוונתו]: מה טיבן בטבילה בארבעים סאה של מים במקווה כשר, והלא אפשר להיטהר גם בתשעה קבין. וכן מה טיבן בטבילה דווקא, הרי אפשר גם בנתינה של מים שאובים על הטמא.

על כך אמר ר' חנינא: גדר גדול גדרו בה על ידי תקנת הטבילה בארבעים סאה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה. אמרה לו: ריקא! כלום יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן אחר כך להיטהר? מיד פירש אותו אדם. הרי שחובת הטבילה גרמה למנוע אנשים מן העבירה.

ו אמר להו [להם] רב הונא לחכמים: רבותי, מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו: אי [אם] משום צינה, שקשה לכם לטבול במי המקוה הקרים, והלא אפשר להיטהר מקריו במרחצאות חמים, שאף כי אינם נחשבים כמקווה כשר לעניינים אחרים, דיים לטהרה זו.

אמר ליה [לו] רב חסדא: וכי יש טבילה בחמין? אמר ליה [לו] רב הונא: אכן, ספק בדבר כשרותה של טבילה מיוחדת זו אף במרחצאות כבר הועלה, ורב אדא בר אהבה קאי כוותך [עומד כמותך, בשיטתך], ואולם אני עומד בדעתי להכשיר.

מסופר: ר' זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא [היה יושב באגן אמבטיה של מים בבית המרחץ], אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: זיל ואייתי [לך והבא] לי תשעה קבין מים ושדי עלואי [וזרוק עלי] להטהר מטומאת קרי. אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא: למה ליה [לו] למר כולי האי [כל זה ]? והא יתיב בגווייהו [והרי אתה יושב בתוכם], שיש בוודאי באגן תשעה קבין מים! אמר ליה [לו]: דינן של תשעה קבין אלו הרי הוא כדין ארבעים סאה במובן זה שהלכותיהם קצובות ומוגדרות, מה ארבעים סאה אינן כשרות לטהר אלא באופן אחד, בטבילה ולא בנתינה — אף תשעה קבין מטהרים בבעל קרי רק בנתינה ולא בטבילה.

ז מסופר כי רב נחמן תקן חצבא [התקין כד] בת (קיבולת של) תשעה קבין, כדי שיוכלו התלמידים לשפוך על עצמם את המים ולהיטהר. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר כי נמסרה הלכה בשם ר' עקיבא ור' יהודה גלוסטרא שאמרו: לא שנו שמותר לבעל קרי להיטהר בשפיכת תשעה קבין אלא למי שהיה חולה וראה קרי לאונסו. אבל אפילו לחולה המרגיל, כלומר, שהקרי בא לו מתוך משכב אשה, צריך לטבילה גמורה בארבעים סאה.

אמר רב יוסף: אם כן, אתבר חצביה [נשבר כדו] של רב נחמן, כלומר, אין עוד תועלת בכד זה, שהרי רק אנשים מעטים נכנסים להגדרה של חולה הרואה קרי לאונסו. ואולם כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל סיפר כי באושא הוה עובדא [היה מעשה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה. פירשו בברייתא דשיעור מקוה שכשר לטבילה מ' סאה ואיתה להא ברייתא בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קט) ובעירובין בפרק מבוי (עירובין דף יד):
עזרא תיקן להן טבילה לבעלי קריין. זו אחת מי' תקנות שתיקן עזרא ומפרשא בבבא קמא בפ' מרובה (בבא קמא דף פב) ובגמ' דהקורא את המגילה עומד דבני מערבא (הלכה א):

ובועלי נדות. פירוש: בשלא גמר ביאתו, אי נמי בשטבל לקריו, דאי לא היינו בעלי קריין. כך פירש הראב"ד ז"ל.

אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך. מהכא משמע דרבי יהודה בן בתירא לא מצריך אפילו נתינת ט' קבין. והא דאמרינן נהוג עלמא כרבי יהודה בן בתירא בטבילותא לאו למימרא דבטבילותא דוקא קאמר, אלא משום דאינך מצריכי טבילה קאמר הכא בטבילה, ואמרינן נמי בטלוה לטבילותא והוא הדין לנתינת תשעה קבין, ובירושלמי נמי משמע הכין דהני דנהוג להקל אפילו בט' קבין נהוג להקל, דגרסינן התם גבי מתניתין דיום הכיפורים (יומא פ"ח, ה"א): אסור בתשמיש המטה איתא חמי ברחיצה אסור לא כל שכן בתשמיש, כלומר שהרי צריך הוא להתפלל, ושני במקום שאין טובלין ואם איתא דלא אמרו אלא שאין טובלין, אבל בתשעת קבין חייב, אכתי איתא לקושיין ברחיצה אסור לא כל שכן בתשמיש, אלא שאין טובלין ואין נותנין אפילו תשעה קבין קאמר, וכן נהגו בכל מקומותינו.
ואיכא למידק כיון דתקנת עזרא היא, היכי אתי רבי יהודה בן בתירא ומבטל לה והא אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ויש לומר דאתא עזרא ולא קבילו מיניה, אלא נהוג בה להקל ואתא רבי יהודה בן בתירא ואחזיק בידיהו וקראו על שמו.

אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פירוש: אינו חייב משום כלאי הכרם אלא בכך משום דכתיב (דברים כב, ט) לא תזרע כרמך כלאים, דאלמא בעינן כלאים לבד מכרמך, אבל בשני מינין בלבד חייב משום שדך לא תזרע כלאים. ונפקא מינה להתראה שאם התרו בו משום כלאי הכרם אינו חייב ואי משום שדה חייב. ולענין כרם נמי דוקא אינו חייב אמרו, כלומר שאינו חייב מלקות אבל הפירות אסורין, והיינו המעביר עציץ נקוב בכרם. וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא קנבוס ולוף אסורים הפירות מדאורייתא וכדאמרינן במנחות (טו, ב) לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד, אבל שאר זרעים מדרבנן אסירי, וטעמא משום דכתיב (דברים שם) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, זרע דומה לתבואת הכרם, וקנבוס ולוף אינן עושין אלא לשלש שנים ככרם, והלכך הללו בין שזרען עם החרצן במפולת יד בין שהעביר עציץ נקוב מהם בכרם והוסיפו באחד ומאתים הפירות אסורים, וכדדרשינן בחולין (קטז, א) מדכתיב המלאה אשר תזרע וכתיב הזרע כדאיתמר בפרק אותו ואת בנו (חולין פב, ב ד"ה ולעולם) ושם הארכתי יותר בסייעתא דשמיא.

לא תימא מברך אלא מהרהר. פירוש דסבר ר' יהודה דאפילו בברכות דרבנן עבדינן מאי דאפשר כמו ק"ש דאורייתא שהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה:

מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דברי ר' מאיר. מהכא שמעינן דאע"ג דאמר ר' מאיר לעיל אחר כונת הלב הן הדברים לא כונה בלבד אלא צריך להוציא בשפתיו דאי לא מה בין בעל קרי לכל אדם דכל אדם נמי יוצא בהרהור ומאי שנא מפני שהוא בעל קרי: ר' יהודה אומר אף מוציא בשפתיו אלמא לית ליה הרהור. אמר רב נחמן עשאן ר' יהודה כהלכות דרך ארץ, פירוש אברכות דרבנן קאמר דכל מילי דרבנן עשאן כהלכות דרך ארץ, ואפי' ברכת מזון שהיא מן התורה דמ"מ מטבע שלה מדרבנן ור' יהודה אקצת מאי דאמר ת"ק קאי, ולא איפשר למימר דאק"ש קאי דהיכי אמר רב נחמן שעשאה כהלכות דרך ארץ אלא ודאי אברכות קאי:

מותרים לקרות בתורה וכו'. שהם כחולים ועומדים ברתת ובמורא:

ר' יוסי אומר שונה משניות הרגילות, הרגילין בפיו. ובלבד שלא יציע את המשנה, כלומר שלא יעכב בדקדוק ובפירוש המשנה אלא שונה במרוצה כאדם נבהל:

ואין מציע את המדרש. מפני שיש בו פסוקים ושמא יזכור שם:

שהיה מגמגם. כלומר שלא היה קורא התיבות בצחות אלא בגמגום אמר לו פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה. משמע מהכא דר' יהודה בן בתירא אפי' נתינת תשעה קבין לא מצריך, והא דאמר רב נחמן לקמן נהוג עלמא כתלת סבי כר' יהודה בן בתירא בטבילה לאו דוקא בטבילה דהוא הדין לנתינת ט' קבין אלא איידי דאמרינן לעיל בצרכי טבילה ואכתי לא מדכרינן ט' קבין קאמר בטבילה אבל ה"ה דנהגו כותיה להקל אף בט' קבין, וכן נהגו במקומות הללו וסמכו על הירושלמי דגרסינן התם בפ' יום הכפורים אסור בתשמיש המטה איתא חמי ברחיצה אסור לא כש"כ בתשמיש פירוש דאסור להתפלל עד שירחץ וכיון שאסור ברחיצה כש"כ שאסור בתשמיש כי איך יתפלל והוא בעל קרי ומשני במקום שאין טובלין. משמע דאפי' בט' קבין נהגו להקל דאי לא תימא הכי אכתי הדרא קושיא לדוכתא ברחיצה אסור לא כש"כ בתשמיש אלא ודאי כדאמרן, ועוד אמרו הנוטל ידיו ומתפלל כאלו טבל כדכתיב ארחץ בנקיון כפי ולא כתיב ארחיץ:

אמר מר מציע את המשנה ואינו מציע את המדרש מסייע ליה לר אלעאי. זו גרסת הספרים ורש"י ז"ל גריס א"ר אלעאי א"ר אחא הלכה וכו' ולא גריס מסייע:

מאן דתני שנאה משום ביטול תורה. דקל הוא למצוא תשעת קבין מארבעים סאה ומפני כך שנאה לתלמידים דסתם תלמידי חכמים נקראו חולים כדאמרינן מריעי רבנן:

שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין וכו'. אם יודעים שיטהרו בט' קבין:

א"ר ינאי שמעתי שמקילין בה, שטובלין בט' קבין. ושמעתי שמחמירין בה, במ' סאה:

וכי יש טבילה בכלים. ורב הונא עצמו לא היה מתיר אלא בטבילת בעל קרי שהיא קלה:

טבילה זו שתקן עזרא לבעלי קריין ראו הבאים אחריו שלא פשטה תקנתו בכל ישראל ושלא היו רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובטלוה ואע"פ שאין ב"ד רשאי לבטל דברי ב"ד חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין הואיל ולא פשטה גזרתו בכל ישראל ושאין רוב צבור יכולין לעמוד בה רשאין הם לבטל כמו שאמרו אי איכא גוי כלו אין וכו' ולפיכך בטלוה, יש מפרשים הטעם שחא נאמר אין ב"ד יכול לבטל וכו' אלא במה שנתקן מחמת גדר אבל מה שתקן מקראות והם רואים לפרשם בדרך אחרת רשאים, והם מפרשים ענין לבעל קרי שאסור בדברי תורה כלומר מהיכן יצאה לעזרא תקנה זו ואע"פ שאמרו עזרא תיקן כדאמרינן בעלמא דריש והתקין או זו דרש והתקין, והוא דרשה מדכתיב והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת מה להלן בעלי קריין אסורים וכו' והם באו לדרשם על המלמד את בנו תורה שהוא כאלו קבלה מהר סיני, וכיוצא בזה רשאין לבטל שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים שבכל דור ודור, וכבר כתבנו כיוצא בה במס' ע"ז במה שראו לתקן מחמת איסור ונמצא שאינו ולפיכך בטלוה, ומכל מקום כדי שלא תעקר מכל וכל העמידוה על נתינת ט' קבין על גופו שכך שיערו שכל הגוף עולה בהם דרך נתינה ואחר כך בטלו גם כן נתינה זו, כלל גדול אמרו אין דברי תורה מקבלים טומאה מכל מקום טבילה זו קדושה גדולה היא וכל המחמיר בה תבא עליו ברכה ומפני זה נהגו לטבול ערב ר"ה ויום הכפורים שהם ימי סליחה ותפלה יתרה ולא עוד אלא שכמה פעמים אדם ניצל מעבירה בסיבתה, בסוגיא זו אמרו מעשה באחד שתבע את האשה לדבר עבירה אמרה לו ריקה יש לך מ' סאה שאתה טובל בהן מיד פירש, ובתלמוד המערב אמרו עד שהיו מחזירין היכן הן טובלים עברו עוברים ושבים ובטלה העבירה, ויש פוסקים שנתינת ט' קבין לא נתבטלה לתפלה ואין הדברים נראין ואע"ג דבטלוה לנתינה והם הזכירו עיקר התקנה והרי בכלל אמרו אין דברי תורה מקבלים טומאה וכך אמרו מעשה באחד שהיה מגמגם וקורא ר"ל שהיה בעל קרי ולא רצה לקרות בביאור ובחתוך לשון ואמרו פתח פיח וכו שאין דברי תורה מקבלים טומאה והרי לא היתה שם לא טבילה ולא נתינת ט' קבין:

ראה קרי בליל יום הכפורים הואיל וטבילת בעל קרי בזמן הזה אינה בכלל תקנה אינה נקראת טבילת מצוה ואסור לו לטבול, ומה שאמרו בתלמוד המערב מעשה בר' יוסה שראו אותו טובל בצנעה ביום הכפורים בזמן התקנה היה, ויש חכמים שמתירים בכך שמכל מקום סרך מצוה יש בדבר, ומקצת חכמים ראינו שלחשוה לתלמידיהם בצנעה גדולה, מכל מקום טבילות אינן אלא מנהג ואין מברכין עליהם ומה שנתגלגל כאן בזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע ומשמשת וראתה יתבאר במשנה אחרונה, וכן מה שהביאו כמאן דמהדר אמיא בענין ק"ש ביארנו בפרק שני:

ראשית הגז אינו נוהג בחוצה לארץ והוא הדין למתנות כהונה ר"ל זרוע לחיים וקיבה שאין נוהגות בזמן הזה, וגדולי עולם הורו על מתנות כהונה שנוהגות שלא נאמר בראשית הגז אלא מפני שהוקש למעשר בפסוק אחד ראשית דגנך וכו' וראשית הגז צאנך תתן לו אבל מתנות כהונה נוהגות, וכן נראה דעת גדולי הפוסקים וגדולי המחברים ודבר זה מתבאר במס' חולין:

מי שזורע חטה ושעורה בתוך הכרם הנטוע או שזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד חייב משום כלאי זרעים (ואין כלאי זרעים נוהגים אלא בארץ, זרע חטה ושעורה וחרצן או שעורה וחרצן גדולי הדורות שלפנינו כתבו שאין לייב כלום אלא שראיתי לגדולי המפרשים שחייב משום כלאי זרעים) ומשום כלאי הכרם ואם היה בארץ לוקה שתים זרע חטה ושעורה לבד חייב משום כלאי זרעים ומכל מקום דין כלאי הכרם אין בו אלא בשני מינים וכרם דכתיב כרמך לא תזרע כלאים, כרמך וכלאים:

מה שאמרנו שאם זרע חטה וחרצן או מין אחד בכרם יראה מלשון גדולי המחברים שלא נאמר אלא לענין מלקוטת כלומר שאינו לוקה בכך אבל באכילה מכל מקום אסור, ולא עוד אלא שאף בהנאה אסור לדעת קצת והוא שאמרו המעביר עציץ נקוב בכרם קידש, וכן מחיצת הכרם שנפרצה ונתיאש הימנה ולא גדרה קידש, וכן המקיים קוצים בכרם וכן המסכך גפנים על תבואתו של חברו קדש שלמדת מכלם שבמין אחד וכרם הוא נאסר, וכן אמרו במסכת שבת (דף קלט.) כשותא בכרמא עירובא, ויש מתירים בכל אלו בהנאה אלא שאוסרים בכלם באכילה, וקשה לי לדעתם אם כן למה נהגו כר' יאשיה אלא שגדולי הדורות הכריעו שכל שזרע שני מינים בכרם או חטה ושעורה וחרצן שלא במפולת יד אלא בזה אחר זה אסור בהנאה אלא שאינו לוקה על הזריעה, הא מין אחד בכרם או חטה וחרצן מותר אפילו באכילה ובזו אמר שנהגו כר' יאשיה, ושמועת עציץ נקוב יש לפרשה כשיש שם שני מינים ר"ל חטה ושעורה ושאר השמועות כל שאתה יכול לפרשם בשני מינים וכרם מוטב וכל שאין אתה יכול לפרשו כן אתה דוחהו מכח שמועה זו:

מה שאמרנו בחטה ושעורה הוא הדין לכל שני מינים שמחמשת המינים אבל כל שלא מחמשת המינים אין בו אלא בנבוס ולוף מפני שהם דומים לתבואת הכרם שאינן עושות אלא אחת לג' שנים וכן היא במשניות בשני של כלאים ומכל מקום אסור מדבריהם, ודברים אלו קצרנו בהם כאן מפני שכבר הכרענו בהם בכדי הצורך בראשון של קדושין בע"ה:

כר' אלעאי בראשית הגז. במתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה דילפינן להו מהדדי בפרק הזרוע והלחיים [דף קל"ו ע"ב]:

כר' יהודא בן בתירא בטבילה. הקשה הראב"ד כיון דתקנת עזרא הוא היכי אתי ר' יהודה בן בתירא ומבטל לה, ותירץ דלא פשטה אותה גזרה בכל ישראל ואתא ר' יהודה בן בתירא והחזיק בידייהו וקראו על שמו:

שהיה מגמגם למעלה כו'. היינו כדלעיל שלא אמר אזכרות שבו ואמר ליה שאין ד"ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וגו' שהיא כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה וכל אותיות שלה הם שמותיו של הקב"ה ואין מקבלין טומאה כאש הזה:

רש"י בד"ה חד תני בבן עזאי כצ"ל והס"ד:

בד"ה גדר גדול גדרו במה שהצריכו במ' סאה כצ"ל והס"ד:

גמרא וא"מ לפניה אבל מהרהר בלבו. האי אבל כו' קאי ארישא דתני קורא ק"ש ומברך לאחריה וקאמר דלא תטעה שכוונתו שיוציא בשפתיו. דלא אלא רק מהרהר כו' וכיוצא בזה צריך לפרש לקמן כ"ה ב' לצד דאחר המטה מרחיק ד"א. ולפני המטה א"ק כלל. ובמהדורות דס' נת"ע הארכתי בזה ע"ש:

שם מסייע ליה לר' אלעאי כו'. לפמ"ש הגרי"פ בכללי הגמרא הנדפס בסוף המסכתא ה' א' צ"ל כאן אילעא:

שם כתנאי מציע אה"מ כו'. לכאורה הכי הל"ל והני תנאי כהני תנאי כדלעיל ט' א' וכ"ד. ואולי משום דלא נמצא בזו כל דעות התנאים המוזכרים בראשונה. ועוד י"ל משום דבברייתא דלעיל ר' יונתן דקאמר מציע אה"מ משמע דקאי דוקא ארגיליות שהזכיר ר' יוסי שלפניו ור' אילעא אמר סתם מציע אה"מ וכן ר' מאיר דמשמע אפי' אינה רגילה:

שם מ"ד זה וזה אסור כריה"ס. לכאורה יותר הל"ל כר' יוסי. וצ"ל דהגמרא מפרשת זה וזה דר"ל בין הצעה בין שינון משום דאלו הוא קאי על משנה וגמ' הל"ל זו וזו בל"נ:

רש"י ד"ה עשאן ר"י. לבה"מ. נראה למחוק תיבת המזון וצ"ל לברכות:

רש"י ד"ה ברגיליות. וא"צ להאריך בהן. כצ"ל:

גמ' והיה מהלך על גבי. נ"ב שפת:

רש"י ד"ה ובועלי נדות אם טבלו לקריין. עי' מ"ל פ"ג ה"ג מהל' ביאת המקדש:

בפרש"י בד"ה אלא לאו רבי יהודה כו' ואי לרבי יהודה לית ליה תקנת עזרא כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך שנראה דוחק גדול לומר דשום תנא לית ליה תקנת עזרא מדמקשה הש"ס לקמן ע"ב בפשיטות ונחזי עזרא היכי תקן משמע שהדבר פשוט הוא אמנם למאי דפרישית בסמוך שפיר מצינו למימר דאף למאי דס"ד השתא אית ליה לר"י תקנת עזרא בד"ת ממש מהנך טעמי דפרישית ומשום הכי מקשי הש"ס מתפלה דדמי נמי לברכות בהנך טעמי כנ"ל אלא דמלשון רש"י לא משמע כן ודו"ק:

מיהו אכתי איכא למידק אסתמא דתלמודא גופא מאי מקשה מתפלה דמצריך רבי יהודא טבילה דלמא שאני תפלה דחמור טפי לענין הך טבילה תדע שהרי כתבו התוס' לקמן בד"ה ולית הלכתא דאפילו למאי דנהוג עלמא כריב"ב אפילו בד"ת אפ"ה יש מפרשים דלתפלה בעי טבילה וכ"כ כמה פוסקים אלמא דתפלה חמורה אפילו מד"ת ממש מכ"ש דחמיר מברכות דקילי טפי מדברי תורה דהא עיקר אסמכתא דריב"ל דאסמכה אסיני היינו לענין ד"ת ממש ונ"ל ליישב דהא דמחמרינן בסמוך בתפלה טפי מבד"ת היינו לבתר דבטלוה לטבילותא משום ביטול ת"ת דטריחא להו מלתא לבטל מלימודם עד שיבטלו מש"ה כתבו קצת פוסקים שיש להחמיר טפי בתפלה דלענין זה לא בטלו התקנה כיון שיכול לטבול או ליתן עליו תשעה קבין קודם שיתפלל משא"כ השתא בסוגיא דהכא דלענין עיקר תקנת עזרא איירי לא משמע ליה לחלק בין תפלה לברכות כן נ"ל ועדיין צ"ע:

בגמ' ומי אית ליה לר"י הרהור והתניא ב"ק שאין לו מים לטבול כו'. יש לדקדק לפמ"ש במשנתינו דלפרש"י ותוס' ע"כ צריך לחלק בין יש לו מים לטבול לאין לו מים לטבול כדמפליג בירושלמי וע"כ דלשיטתם תלמודא דידן נמי סבר הכי דאלת"ה הוי מתני' דלא כמאן מהנך תנאי דברייתא דהכא דלא כר"מ ודלא כר"י וא"כ לא הוי מקשה הכא מידי דהא מצינו למימר דהא דאמר ר"י מוציא בשפתיו היינו משום דאין לו מים דעלה קאי. משא"כ במתני' דיש לו מים מש"ה אינו מוציא בשפתיו אלא מהרהר וכ"ש דלא הוי ק"מ מהא דמחייב ר"י טבילה לענין תפלה דמסתמא ביש לו מים איירי דומיא דרישא דוירד לטבול ועוד דלישנא דמתני' גופא הכי דייק מדקתני הזב שראה קרי כו' צריכין טבילה ולא קאמר אסורין להתפלל עד שיטבול כדקתני בכל הנך בבי דרישא אע"כ דביש לו מים איירי ומש"ה קאמר צריכין טבילה א"כ ממילא דר"י נמי בהכי איירי:

מיהו יש ליישב דלק"מ דנהי דלפרש"י ותוס' מוקמינן מתני' דב"ק ביש לו מים היינו אליבא דר"מ והכי מפרשינן מתני' דבק"ש מהרהר דכיון שיש לו מים אלא שאין מזומנים לפניו בתחלת זמן ק"ש מש"ה סגי בהרהור כדי לקרותה בעיקר זמנה ועם הצבור ואח"כ ירד ויטבול ויוציאה בשפתיו עם הברכות ומש"ה אין צריך להרהר בברכות בראשונה וכן הא דקתני על המזון מברך לאחריו היינו נמי שיהרהר מיד לאחר המזון ואח"כ ירד ויטבול ויוציא בשפתיו כשלא יתעכל המזון במעיו או אפשר דבבה"מ שלאחריו ר"מ נמי מודה דמוציא בשפתיו אפי' בשיש לו מים כיון שהוא מדאורייתא ואפשר שישכח לברך אח"כ עד שיתעכל המזון במעיו. אבל בבה"מ דלפניו קאמר ת"ק דאינו מברך אפילו בהרהור דהרהור זה מה טיבו דאע"ג שיש לו מים אפילו הכי לא שייך לומר שירד ויטבול לאחר האכילה ויברך בה"מ דלפניו שהרי צריך לברכה קודם אכילה דוקא נמצא דכל זה מצינו לפרש במלתא דת"ק. משא"כ במלתא דר"י דאמר מברך לפניהם ולאחריהם ועל בה"מ דלפניו נמי קאי א"כ תו לא מצינו להלק אליביה בין יש לו מים לאין לו מים מה"ט גופא דהא לא שייך בה"מ דלפניו לאחר האכילה כדי שנאמר שיוציאה בשפתיו אח"כ. אע"כ דאפ"ה קאמר ר"י מברך לפניו והיינו שיוציא בשפתיו כדקאמר הכא וא"כ מקשה שפיר ומי אית ליה לר"י הרהור דו"ק:

שם מעשה בתלמיד אחד כו' א"ל בני פתח פיך כו' שאין ד"ת מקבלין טומאה. וכתבו התוס' בפרק מרובה דריב"ב סובר דלא תיקן עזרא הך תקנה. ועוד תירוצים אחרים ע"ש. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל שאין צורך לכך. אלא דריב"ב סובר דעזרא לא תיקן אלא בבריא המרגיל כדמשמע פשטא דמילתא שהטעם משום קלות ראש או שלא יהיה ת"ת מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים משא"כ לאונסו לא תיקן כלום לד"ת. ולפ"ז מצינו למימר דריב"ב היה יודע באותו תלמיד דלאו בריא המרגיל הוה שלא היתה אשתו עמו אלא שראה קרי לאונסו. אלא דאפ"ה היה מגמגם שהיה רוצה לטבול בטבילה ממש או בט' קבין משום נקיות וגדר טומאה מש"ה קאמר ליה ריב"ב שפיר בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין ד"ת מקבלין טומאה. ואפשר דמה"ט גופא קאמר רנב"י דנהוג עלמא כריב"ב בד"ת והיינו לבתר דבטלוה לטבילה ממש משום צינה ומשום ביטול פריה ורביה וביטול תורה כדאמר בסמוך אלא שעדיין היה מן הדין להצריך מיהא ט' קבין משום נקיות וגדר טומאה דבהא לא שייך טעמא דצינה דאפשר בשאובין ומש"ה קאמר רנב"י דבהא נמי נהוג עלמא להקל כריב"ב שאין ד"ת מקבלין טומאה כנ"ל והשתא א"ש מה שנחלקו התוס' בסמוך והפוסקים לענין תפלה דטעם המחמירין משום דלא שייכי הנך טעמי בתפלה כמו בת"ת וטעם המקילין דכיון דעיקר תקנת עזרא היתה לד"ת דאסמכה אסיני דכיון דבטלו עיקר התקנתא דד"ת גופא תו לא שייך להחמיר בתפלה יותר מד"ת כן נ"ל נכון לולי שתוס' בפ' מרובה לא פירשו כן:

שם אמר ריב"ל מה טיבן כו' הא איהו דאמר ב"ק אסור בד"ת כו' עד אפשר בנתינה. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דלפ"מ דס"ד לעיל מעיקרא דריב"ל דדריש סמוכים היינו מדרשא גמורה וא"כ היאך הוי קאמר הכא דאפשר בנתינה והא נתינת ט' קבין לא רמיזי כלל באורייתא כו' ע"ש. וכבר עלה בלבי ליישב דהא דדריש ריב"ל סמוכים מה"ת היינו לענין בריא המרגיל דבענין זה היה עיקר אזהרה בסיני אל תגשו אל אשה והיינו משום דעיקר טעמא משום קלות ראש. משא"כ הא דקאמר ריב"ל הכא מה טיבן של טובלי שחרית דאפשר בנתינה היינו בבריא לאונסו אלא דעדיין צריך לי עיון כיון דבכל השקלא וטריא דלעיל מתחלת הסוגיא ועד סופו דרמי דר"י אדר"י ולא מפליג בין בריא המרגיל או לאונסו וא"כ משמע דלמאן דמסמיך להך טבילה אסיני תו אין לחלק בין בריא המרגיל או לאונסו כיון דאשכחן בסיני דעיקר פרישה שלשה ימים היה בשביל נשים הפולטות אח"כ וא"כ בהאי שעתא שפולטות סוף ג' ימים תו לא שייך הך טעמא דקלות ראש אע"כ דמאן דמסמיך לה אסיני לאו משום טעמא דקלות ראש לחוד אלא משום חשש טומאה נמי כדאמרינן בפ' ר"ע דמהכא יליף ר"א ב"ע דפולטת ש"ז ביום השלישי שהיא טמאה וא"כ לפ"ז צ"ל למאי דקס"ד מעיקרא דריב"ל דריש דרשא גמורה לא אסיק אדעתיה הא דאמר ריב"ל הכא דאפשר בנתינה וההוא דריב"ל דהכא היינו לפי המסקנא דלעיל דריב"ל לאסמכתא בעלמא קאמר הכי. ומה שאמר אפשר בנתינה היינו בכל ענין בין במרגיל ובין לאונסו דאע"ג דעיקר תקנת עזרא היה בטבילה ממש עכ"פ לבריא המרגיל אפ"ה רצה ריב"ל לעקור טבילה זאת כדאיתא להדיא בירושלמי דביומוהי דריב"ל בקשו לעקור טבילה זאת מפני נשי גליל שהיו נעקרות מפני הצינה ואמר להם רבי יב"ל דבר שהוא גודר את ישראל מן עבירה אתה מבקש לעקור ומייתי נמי ההוא עובדא דריקא אחד שתבע אשה לדבר עבירה דמייתי רבי חנינא בסמוך. והשתא א"ש דנהי דריב"ל לא רצה לבטל טבילה זו מפני הצינה משום גדר עבירה מ"מ הא לא שייך ה"ט אלא לענין בריא המרגיל משא"כ בבריא לאונסו דלא שייך ה"ט דגדר עבירה שפיר ביטל הטבילה כה"ג מפני הצינה ואי משום נקיות אפשר בנתינה כנ"ל:

שם אמר ר' חנינא גדר גדול גדרו בה. נראה שמזה הלשון משמע ליה להרמב"ם דגדר זה גדרו חכמים שאחר תקנת עזרא דהוא לא תיקן אלא לד"ת דלא שייך אלא בתלמידי חכמים והם גדרו אפילו לענין תפלה כדי להרחיק כל בני אדם מגדר עריות ואהא מייתי שפיר ברייתא דמעשה באחד שאמרו לו ריקא כו' ובזה נתיישב תמיהת הכ"מ על הרמב"ם ז"ל שם:

שם אמר ליה ר"ה לרבנן כו' אי משום צינה אפשר במרחצאות א"ל ר"ח וכי יש טבילה בחמין כו'. לכאורה משמע מהכא דאין להטיל מים תמין לתוך המקוה משום גזירת שאובין אף שהתירו חכמים בכה"ג לכ"ג ביה"כ כדאיתא ביומא דף ל"ד אלא שאין טעם לומר כן דכיון דעיקר הטעם אינו אלא משום שאובין וא"כ לכ"ע בשאובין גופא הא אית ליה תקנתא ברבייה ובהמשכה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי קאמר ר"ח וכי יש טבילה בחמין והא ודאי אשכחן שפיר טבילה בחמין להפיג הצינה ע"י רבייה והמשכה. אע"כ הא דקאמר הכא וכי יש טבילה בחמין היינו משום דטריחא מלתא לעשות כן ומשום הכי היה מזלזלים בטבילה זו. והא דקאמר ר"ה מעיקרא אפשר במרחצאות היינו לישב באמבטאות של חמין במרחצאות דבכה"ג ליכא טירחא כלל שהרי היו רגילין לרחוץ במרחצאות כה"ג בכל יום כדאי' בפ' כירה דאפילו בשבת ראו שאין הדבר עומד והתירו לרחוץ בחמי טבריה אלמא שדבר שכיח ומצוי היה מאד ואהא מהדר ליה ר"ח שפיר וכי יש טבילה בחמין דלישב באמבטי של מרחצאות ודאי לא מקרי טבילה כלל דהא שאובין ממש נינהו וא"כ לפ"ז אין מכאן ראיה כלל לאסור להטיל מים תמין לתוך המקוה ולחלק בין כ"ג לשאר בני אדם דבירושלמי דיומא משמע איפכא דבכ"ג יש להחמיר טפי כנ"ל ועל דרך זו יש ליישב ג"כ הא דקאמר בתענית פ"ק דף י"ג טבילה בחמין מי איכא ומצאתי כן להדיא בספ"ק דתמורה דף י"ב בתוס' בד"ה אין המים שאובין שר"י בעל התוס' מפרש ג"כ סוגיא דתענית על דרך שכתבתי ע"ש ולענין מעשה הארכתי בתשובה ויבואר קצת בק"א:

לא תימא מברך אלא מהרהר. ויש לדקדק לפי תירץ זה יוקשה לרבינא בדף ך' ע"ב דאמר הרהור כד"ד דאי ס"ד לאו כד"ד למה מהרהר א"כ גם לר' יהודה היינו צריכין לומר דסובר הרהור כד"ד ויוצא בהרהור. והרשב"א בחידושיו לעיל דף ט"ו כתב שאם יוצא בהרהור הלב אין צריך לימוד שיוצא בכל לשון דבהרהור לא שייך לשון וכבר כתבתי לעיל דממילא דגם לא דקדק באותיותי' יצא דבהרהר כיון דלא שייך לשון ק"ו דלא שייך דקדק אותיותי' ולפי זה איך אפשר לומר לר' יהודה דיוצא בהרהור והרי ר"י סובר לעיל דקרא ולא דקדק באותיותי' לא יצא. ונראה דגם רבינא מודה לסברה דר"א שאף אם הרהור לאו כד"ד אפ"ה יהרהר כדי שלא יהיו כל הצבור עוסקין בו והוא יושב ובטל אלא דהי' קשה לו במשנה אי טעמי' דת"ק רק משום שלא יבטל ממה שהציבור עסוקין א"כ מה בין ק"ש עצמה לברכותי' וגם ברכותי' יהרהר כדי שלא יבטל ממה שציבור עוסקין ואף שברכותי' לאו דאורייתא מ"מ יהרהר כיון דלאו כדיבור דמי לאו מידי עביד וכמו"ש התוס' לעיל בד"ה והרי תפלה ע"ש א"ו שהת"ק דמשנה לא איכפת לי' במה שהציבור עסוקין וא"כ ק"ש עצמה למה יהרהר א"ו דכדיבור דמי וכ"ז לת"ק אבל ר' יהודה דמתיר באמת גם ברכותי' איכא למימר דסבר לאו כדבור דמי רק שמקפיד שלא יבטל ממה שהצבור עסוקין בו:

עשאן ר"י כהלכות דרך ארץ. נלע"ד דזה שייך רק על בהמ"ז שלפני' שזהו מצד דרך ארץ וכדמסיק בר"פ כיצד מברכין שאין לנו שום לימוד על ברכות שלפני' אלא סברה הוא אסור לו לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה והיינו כיון שלה' הארץ ומלואה א"כ הנהנה משל חבירו צריך להחזיק לג טובה ק"ו הנהנה משל גבוה וכ"ז מצד דרך ארץ אבל ברכותי' של ק"ש גם למסקנא סובר ר"י דמהרהר אבל ק"ש עצמה ובהמ"ז לאחריו מצד הדין מוציא בשפתיו כיון דלר"י הרהור לאו כד"ד סובר שאין כח בתקנת עזרא לדחות עשה של תורה ומה שאמר בברייתא בין כך ובין כך היינו בין בהמ"ז לפניו ובין בהמ"ז לאחריו מוציא בשפתיו לפניו הוא משום דהוה כהל' דרך ארץ ולאחריו מצד שהוא דאורייתא ובמשנתינו דאמר ר"י מברך לפניהם ולאחריהם לצדדין קתני בהמ"ז בין לפניו ובין לאחריו מברך ממש וברכותי' של ק"ש היינו הרהור. והנה דחקני ואלצני לומר כן לפרש כוונת רש"י בד"ה עשאן ר"י לברכת המזון עיין ברש"י ונראה שכיון למה שכתבתי:

הא איהו דאמר ב"ק אסור בד"ת עיין לעיל שכתבתי שיש לפרש דברי ריב"ל שב"ק אסור בד"ת היינו תורה שבכתב דומי' דחורב מ"מ הקשה כאן שפיר דעכ"פ צריך לטבול שחרית בשביל קיש שהיא תורה שבכתב ואף שכתבתי דאפשר שאין כח בתק"ע לבטל חיוב ק"ש דאורייתא היינו במי שאין לו מים לטבול אבל הני טובלי שחרי' הרי יש להם מים:

רש"י ד"ה את האשה פנוי' היתה וחכמים גזרו על היחוד וכו'. נראה לרש"י דאם אשת איש היתה איך השיבה לו ריקה יש לך ארבעים סאה דאם אינו חושש לאיסור א"א איך יחוש לתקנת עזרא ולכן פירש רש"י שפנוי' היתה. ונראה עוד מדברי רש"י הללו דבפנוי' שאינה מזומנת לזנות דרך הפקר לית בה שום איסור תורה רק איסור דרבנן שכשגזרו על ייחוד של פנוי' ממילא בכלל איסור הגזירה לבעול אותה דרך זנות וכ"כ הח"מ באה"ע סי' ך"ו ס"ק א' בשם הראב"ד. ומדלא פירש רש"י שאסורה משום אימור מחמת חימוד ראתה דם ש"מ דכיון שתבעה לבעול אותה תיכף ליכא חששא בזה. ומזה ראי' לדברי הט"ז בי"ד סי' קצ"ב סוף ס"ק א'. וראיתי בירושלמי כאן שמביא מעשה בשומר כרמים שבא ליזקק עם אשת איש עד שהם מתקינין להם מקום לטבול עברו עוברים ושבים וביטלו את העבירה. נראה לאו משום דחמיר להו טבילת קרי יותר מא"א אלא שהיו סבורים שיוכלו לטבול ולמה יעברו בחנם על תק"ע ולכך התקינו להם מקום כי לא ידעו שבין כך יבואו עוברים ושבים. ומה שהביא עוד בירושלמי באחד שתבע שפחה ונמנעה בשביל הטבילה. נלע"ד לא מבעיא לדעת הרמב"ם אין בביאת שפחה איסור תורה כלל כמבואר בפי"ב מהל' א"ב הל' י"א א"כ ניחא שהי' חמור להם גזירת עזרא יותר שמי יודע כמה ימים לא יזדמן להם מקוה ויעברו תמיד על תקנת עזרא או יבטלו בכל פעם מתפלה וברכת המזון. אלא אפילו לדעת אונקלס שיש בה איסור לאו לא יהי' קדש והוא דעת רש"י בקידושין דף ס"ט ע"א. נלע"ד דבר חדש דדוקא הוא מוזהר על השפחה אבל השפחה אינה מוזהרת עליו. ואף שמבואר ביבמות דף פ"ד ע"ב דכל היכי דהוא מוזהר עלי' היא מוזהרת עליו. נלע"ד דהיינו בבנות ישראל דילפינן מאיש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין אבל שפחה אינה בכלל ישראלית אלא דילפינן ג"ש לה לה והיא השפחה מוזהרת בכל מצות שנשים מוזהרות מ"מ בדבר זה לא שייך ג"ש זו דאשה לא שייך שמוזהרות על השפחה אלא שמוזהרות על העבד והרי שפחה ודאי אינה מוזהרת על העבד. ויצא לנו מזה דאף לדעת אונקלס אין השפחה מוזהרת על בן ישראל ומה שאמר להו רב ששת אזדהרו מישראל במס' נדה דף מ"ז ע"א הוא כדי שלא יכשל הישראל באיסור שפחה:

(כב סע"א) ור' יהודה גלוסטרא.—איני יודע טעם לכינוי זה^*[בכ"י מינכן: קלסתראה, יוחסין: קלוסטראה, ועי' היימן תולדות תו"א עמ' 574.], ועי' יבמות צו ב.

משמשת וראתה נדה. דטומאת קרי קדמה וכשראתה הקרי ראויה היתה לטבול מיד: לא כ''ש. דלא אתיא טומאת נדה שהיא אחרונה ומפקעה לטבילה שנתחייבה בה כבר: אלא לאו רבי יהודה. קתני להודיעך דאפי' היכא דקדם הקרי אתיא טומאת נדה ומפקעה טבילה דאין טבילה אלא המטהרת ואי לרבי יהודה לית ליה תקנת עזרא למה ליה לאשמעינן בהא כל בעלי קריין נמי לא בעי טבילה לדברי תורה הלכך על כרחך דוקא קתני לה: לא תימא. במתני' מברך אלא מהרהר: עשאן ר' יהודה. לברכת המזון: כהלכות ד''א. שמותר לשנותה בעל קרי כדבריו: מה להלן באימה. דכתיב וירא העם וינועו וגו' (שמות כ): מכאן אמרו. כל הטמאים מותרים בתורה שאף הם יכולים להיות באימה וברתת אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת: ובועלי נדות. אם טבלו לקריין לדברי תורה הטבילה אינה עולה להם לטהרם מטומאת בועל נדה שהיא שבעת ימים אבל לתקנת עזרא עולה להם כדתנן במתניתין זב שראה קרי ונדה כו' צריכין טבילה: ברגיליות. במשניות השגורות בפיו שהוא מוציאן מפיו במרוצה ואין צריך להאריך בהן: שלא יציע. בטעמי פירושיהן: ואינו מציע את המדרש גרסינן. מפני שצריך הוא תמיד להזכיר בו את הפסוקים שהוא דורש: אזכרות. שבמקראות הנדרשים: לא יכנס למדרש כל עיקר. לא להציע ולא לשנות אבל לבית המדרש הוא נכנס ושותק: הלכות דרך ארץ. כגון דרכן של ת''ח שהיא ברייתא ופרק בן עזאי הנותן ארבעה דברים אל לבו: מגמגם וקורא. בעל קרי היה: נראה בעיני דה''ג א''ר אלעאי הלכה כו'. ולא גרסינן מסייע ליה: משום רבינו. רב: כי הנך תלת סבי. וכולהו לקולא: אינו נוהג אלא בארץ. בשחיטת חולין יליף טעמא בפרק הזרוע: חטה ושעורה וחרצן. שלשתן במפולת יד דהוו להו כלאי זרעים וכלאי הכרם כאחת: לטבילותא. דבעלי קריין: חד תני. בבן עזאי לחשה לתלמידים: משום בטול פריה ורביה. שהיו נמנעים מתשמיש מפני טורח הטבילה: שמקילין בה. במרחצאות או בנתינת תשעה קבין: שמחמירין בה. בארבעים סאה: של טובלי שחרין. בעלי קריין הטובלין שחרית: והא איהו אמר כו'. לעיל בריש שמעתין: אפשר בנתינה. תשעה קבין ואף על גב דלא תנא לקמן אלא בחולה סתם תלמידי חכמים חולים הם כדאמר במסכת נדרים (דף מט:) כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי כרבי יוסי. קצירי חולין מריעי רבנן: גדר גדול גדרו. במה שהצריכו בארבעים סאה: שתבע אשה. אותה אשה פנויה היתה וחכמים גזרו על היחוד אף על הפנויה: אתם מזלזלים. לנהוג כרבי יהודה בן בתירא: אפשר במרחצאות. חמין: קאי כוותך. דבעי טבילה זו במקוה כשאר טבילות: באגנא דמיא. גיגית: תקן חצבא. ליתן מים לתלמידים עליהם שחרית קודם קריאת התורה: לא שנו. דסגי בנתינה אלא בחולה שראה קרי לאונסו: המרגיל. וממשיך את הקרי עליו שמשמש מטתו: אתבר חצביה. אינו צריך לנו דחולה לאונסו לא שכיח:

אין פירוש לקטע זה

ברכות כב ע"א