עבודה זרה ס ע"א

דף ס - א

ואידך, שאר היין שבחבית, שרי, מותר אף בשתיה, כי רב פפא סובר שהיין הנמצא בצדדים, אינו נחשב כמחובר ליין הנמצא סמוך לנקב לגבי דיני יין נסך.

ואיכא דאמרי, יש מוסרים שמועה זו כך: אמר רב פפא, דעד הברזא חמרא אסיר, כל היין שמלעלה מן נקב הברז, אסור, כיון שכולו נמשך אחר הנקב לצאת ממנו, והוא מחובר ליין הסמוך לנקב, ואידך, שאר היין, שרי, מותר.

אמר רב יימר: דברי רב פפא אינם לפי כל התנאים, אלא כתנאי, מחלוקת תנאים הם, לפי ששנינו במסכת טבול יום:

[טבול יום הוא מי שטבל לטומאתו, ועדיין לא העריב שמשו, שהוא מטמא תרומה וקדשים בנגיעתו בהם].

חבית שנקבה, בין מפיה, למעלה במקום כניסת היין, בין, שנקבה משוליה, בקרקעית החבית, ובין מצידיה, ^[141] ונגע בו, ביין, טבול יום - טמאה. אלו הם דברי חכמים.

רבי יהודה אומר: אם ניקבה החבית מפיה ומשוליה, ונגע טבול יום ביין שבמקום הנקב, טמאה, נטמא כל היין שבחבית. ואם ניקבה החבית מצידיה, טהורה מכאן ומכאן.

כלומר, אם ניקבה החבית מצידיה, מכאן ומכאן, טהורה. וטעמו של רבי יהודה, שכאשר ניקבה מפיה טמא, הואיל וכל היין שלמטה הוא בסיס לעליון. כי כל טיפה וטיפה נושאת את הטיפה שמעל לה. וכן כאשר נקבה משוליה, הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב. אבל אם ניקבה החבית מצידיה, שהיין שם אינו לא בסיס ולא נמשך, טהורה. ^[142]

ורב יימר מדמה את דיני נגיעת גוי ביין לדיני נגיעת טבול יום בתרומה. ויוצא מכך, שרב פפא אמר את דינו לדעת רבי יהודה בלבד ^[143], ואילו לדעת חכמים - כל היין מחובר הוא למקום הנקב, כשם שהוא מחובר לענין טומאה, וכולו אסור בשתיה, ומותר בהנאה.

ומביאה הגמרא עוד הלכה בשם רב פפא.

אמר רב פפא: עובד כוכבים אדנא, המחזיק בחבית, וישראל אכובא, מחזיק בגיגית, והגוי שופך מהחבית לתוך הגיגית - חמרא אסיר, היין נאסר בהנאה.

מאי טעמא? הרי לא נגע ביין?

כי קאתי, היין בביאתו לגיגית, מכח עובד כוכבים קאתי, כיון שהוא בא מכחו, החמיר רבי יוחנן [נח ב] אף בהנאה ^[144], משום "לך לך", וכולי.

אבל, ישראל אדנא, המחזיק בחבית, ועובד כוכבים אכובא, מחזיק בגיגית, והישראל שופך מהחבית לגיגית - חמרא שרי, היין מותר, מפני שהגוי לא עשה כלום. במה דברים אמורים? כשהגוי מחזיק, ואי מצדד צדודי, הגוי מקרב את הגיגית נגד קילוח היין - אסיר היין. מפני שאז יש לחשוש שמא נגע ביין. ומדובר באופן שהגיגית מלאה, והיין מגיע לשפת הכלי.

[עוד לשון כתב רש"י: אפילו בגיגית שאינה מלאה אסור בשתיה, למרות שאין לחשוש שהגוי נגע. והטעם: מפני שהגוי "מקרקש" את היין. פירוש מנענע את היין באמצעות נענוע הכלי] ^[145].

והגמרא מביאה עוד הלכה שאמר רב פפא.

אמר רב פפא: האי עובד כוכבים, דדרי זיקא, הנושא נוד העשוי מעור ופתח הנוד קשור, וקאזיל ישראל אחוריה, ישראל הולך מאחוריו ומשגיח עליו שאינו פותח ליגע ביין ^[146] -

אם היה הנוד מליא, מלא, שרי מותר היין, משום דלא מקרקש אינו מנענע את היין בנושאו אותו, ואם היה חסירא, אסיר, דיש לחשוש דלמא מקרקש.

ואם הוא נושא כובא, גיגית, מליא, אם היא מלאה, אסיר, כי יש לחשוש דלמא נגע בידיו, היות והיין מגיע עד שפתה. ואם היתה חסירא, שרי, משום דלא נגע.

ובגיגית אין לאסור מטעם קרקוש, מפני שלא ניחא ליה בקרקוש בכלי פתוח, שמא יישפך היין ^[147]. ומה שמתקרקש מאיליו בנושאו את הגיגית, אינו אוסר, כי דינו ככחו שלא בכוונה, המותר. זאת בניגוד לנוד שפיו קשור, שיש לחשוש שמא יקרקש בכוונה.

רב אשי אמר: זיקא, נוד, בין מליא ובין חסירא, שרי.

מאי טעמא? - אין דרך ניסוך בכך ^[148].

ורק בגיגית מלאה - אסור, מפני החשש שמא נגע.

ועתה הגמרא דנה בגת שאין דורכים שם ענבים בידים או ברגלים, אלא עם קורה. ויש בהלכה זו הבדל בין "כחו" של הגוי, שהגוי עולה על הקורה מעל הענבים, וכובשם בכובד גופו, לבין "כח כחו", שהגוי מגלגל את הגלגל, והגלגל מוריד את הקורה.

מעצרא זיירא, גת שכובשין את הענבים בקורה,

רב פפי שרי מתיר את היין כשכבשם גוי.

רב אשי, ואיתימא או שאמר כן רב שימי בר אשי, אסר.

והגמרא מבארת במה נחלקו:

בכחו - כולי עלמא לא פליגי, לא נחלקו, וכל האמוראים סוברים דאסיר. כי פליגי, במה נחלקו, בכח כחו.

איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו באופן אחר:

בכח כחו, כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי - בכחו.

ומספרת הגמרא: הוה עובדא, היה מעשה כזה בגוי שדרך את הענבים בכח כחו, ואסר רב יעקב מנהר פקוד ^[149].

ומביאה הגמרא עוד הלכה בענין נגיעת גוי ביין באמצעות דבר אחר, ולא בידיו.

הא דאמרינן עכו"ם אדנא וישראל אכובא וקא מוריק חמרא אסור. דוקא דנקיט לה עכו"ם בלחודאי אבל נקטי ישראל ועכו"ם דנא ומורקי חמרא שרי כדאמרי' בפ' השוכר דילמא משתליתו ושדיתו ליה עליה וקאתי מכח עכו"ם ואסור כלומר דאתי מכח עכו"ם לבדו ואסור וכן פי' רש"י ז"ל אלמא בכחו וכח ישראל לא גזור וכן משמע בירושלמי אבל מצאתי בנמוקי הצרפתי' ז"ל שיש להחמיר בזה אינו יכול וזה אינו יכול וכ"ש אם העכו"ם יכול והישראל אינו יכול מההיא דאיתמר בפ' המצניע גבי טומאה.

ואי מצדד אצדודי אסיר. פי' משום דמשכשך בכוונה אבל בדרי כובא דבסמוך ודאי לא ניחא ליה בקרקושיה ומ"ה שרי. וי"מ שהוא נוגע בדפני הכובא בקילוח היין ובכוונה ונגיעה ע"י ד"א היא ואסירא.
וה"ר אברהם פי' משום שבצדוד הכובא א"א שלא ירבה בשפיכת היין שהדנא עומדת על שפת הכובא ונמצא שהורק מכח עכו"ם ואינו נכון משום דהו"ל כחו שלא בכוונה ולא גזור ועוד דאכתי כחו וכח ישראל הוא.

והא דא"ל רבא להנהו שקולאי כי דריתו חמרא לא תקריוה לעכו"ם לסיועי בהדייכו. כשמוליכין אותה לשופכה, ומשום דילמא אשתלו בשעת שפיכה שכיון שהעכו"ם מוליכה ומסייע בהגבהתה על דפני הכובא קרוב הוא שיניחו אותו לשפוך ומ"ה משיאן רבא עצה טובה שלא יעשו כן לכתחילה אבל אם אין דעתו לשפכה מידן של פועלים ודאי שרי ומדברי רש"י ורבינו יצחק נראה דל"ג האי מימרא כלל וכן נראה מההיא דפ' השוכר דלא גזור בהולכה אפילו לכתחילה אלא בשפיכה עצמה.

האי עכו"ם דדרי זיקא וקאזיל ישראל אחורי' וכו'. חסירא אסיר משום דמקרקש ורב אשי שרי. משום דאין דרך ניסוך בכך כיון שהוא קשור ולא (מקרקש) [מנסך] מאי דלא חזי ואפי' מקרקש ביה טובא שרי וכך אמרו בירושל' ואהין דמרגל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי (וכו') וכובא חסר נמי שרי משום דאין קרקוש בכלי (פרשא) [פתוח]דלא ניחא ליה דילמא משתפך וא"נ שפיך מיניה כיון דלא ניחא ודאי שרי דמוריק אורוקי שלא בכוונה לא גזור בה רבנן דכוחו הוא וכובא מליא דאסירא משום מגע עכו"ם אין לנו להחמיר בה אלא איסור שתיה ואע"ג דכל ספיקי מגע שבפרק השוכר פי' בהם רש"י ז"ל איסור הנאה כיון דלמלאכתו מתכוין וישראל אזיל בהדיה אין חוששין שמא נגע שלא לצורך מלאכתו שנתפס הוא כגנב בכך אבל למגע שלא בכוונה חוששין ומצאתי בנמוקי חכמי הצרפתים דע"י (מומר) [מוט] שרי.
והר"א ז"ל אמר כי אמרי' הכא אסור כי קא אזיל ישראל אחוריה דלא מצי מנטר ליה ונטר ליה שרי וכך גי' רבינו הגדול ז"ל וקא אזיל ישראל אחוריה.

מעצרא זיירא רב פפי אסר. ואסיקנא הוה עובדא ואסר ר' יעקב דמנהר פקוד אפי' בכח כחו ואיני יודע למה אסרוהו אפי' בכחו דההיא שעתא דזיר ליה ענבים נינהו ואפי' אם יש בהם יין אינו נאסר דהא קי"ל שאינו עושה יין נסך עד שימשך וההיא שעתא לא נגע ביה איהו לא בכחו ולא בכח כחו ואי אמרת דמשום כחו הוא נמשך אין בזה טעם כעיקר דאיהו ענבים קא סחיט ומאליו הוא נמשך מפני שהגת במדרון אלא אעפ"כ אסרוהו כיון שהוא נמשך מחמת כחו ונראה שזה הוא טעמו של רב אשי דשרי אפר בכחו ללישנא בתרא מפני שאין מגע כחו אלא בענבים דאלת"ה מוריק אורוקי דהוא כחו מי לית ליה לרב אשי ורבי' הגדול ז"ל השמיטה ולא נתבר' טעמו ומסקנא כר' יעקב דאסר בכח כחו וה"ה לג' או לד' כחות.

הא דתניא ונגע טבול יום בין מפיה ומשוליה בין מצדיה טמאה. אף על פי שאין (כולו מצורף) [כלי מצרף] את מה שבתוכו לתרומה (חגיגה כ, ב), ואף על פי שיש בתוכו ככרות הרבה מונין בהן ראשון ושני ושלישי ואין שלישי עושה רביעי בתרומה, משקין שאני דמדנגעי אהדדי הוו להו כולהו חד גופא וכחד חשבינן להו בין מלמעלה בין מלמטה בין מצדיה. וטבול יום דנקט דוקא קתני, לפי שאין טבול יום עושה בתרומה אלא פסולת ואפילו למשקין, אבל אם נגע בו ככר ראשון או אפילו ככר שני בין כך ובין כך כולה טמא, דתניא בתוספתא דטבול יום (פ"א ה"ב), אחד משקה שנטמא באב הטומאה ואחד שנטמאה בולד הטומאה הרי זה תחלה לעולם, מטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו מאה, חוץ ממשקה טבול יום שהם פסולין ואינם מטמאין. וטהורה נמי דקתני דוקא, שאינה פוסלת ולא מטמאה ואפילו נקרש, ואף על פי שהעליונים שהן פסולין מעורבין בהן, לפי שהטומאה (טמאה) [בטלה] ברוב, והוא שהתחתונים מרובים על העליונים. אבל לענין התר שתיה לא עד שיהא בתחתונים מאה שבעליונים, מדתניא בתוספתא טבול יום (פ"ב ה"ב) חבית שנקבה וכו' ר' יהודה אומר וכו' אבל מן הצדדים יעלה באחד ומאה, ועוד תניא בתוספתא דמאי (פ"ח הי"א) קרא שם בשולי החבית לא ישתה [מפיה, לפיה לא ישתה] משוליה לפי שהן מעורבין. ואם אפילו לאסור דמאי הקל חוששין למשקין מעורבין כל שכן לאסור יין נסך החמור, הראב"ד ז"ל.
כתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כרב פפא משום דקאי כר' יהודה וקיימא לן כרבנן דרבים ניהו. ומיהו לא מיחוור, כיון דרב פפא דהוא אמורא פסק כר' יהודה, הלכתא כר' יהודה. כן כתב הרב בעל התרומה ז"ל (סי' קפב), והרי"ף ז"ל הכין פסק כלישנא בתרא דרב פפא. וההיא דגישתא ובר גישתא דאסר רבא בפרקין דלקמן (עבודה זרה עב, ב) איכא למימר דלא פליגא אהא לישנא בתרא דרב פפא כלל. ומיהו אומר הרב בעל התרומות (שם) דרב פפא דלא אסר אלא עד ברזא, דוקא כשהגוי לא תחב אצבעו עד חלל החבית, שאלו נגע עד חלל החבית הוה ליה לגבי יין שלמעלה כמו נגע בשוליה, ולגבי יין שלמטה כמו נגע בפיה, דהכל טמא אפילו לר' יהודה, אלא על עובי הנקב הניח ידו והוה ליה כמצדיה. ולדידי צריכא לי עיון דהא ברייתא דחבית נגע קתני, דמשמע דנגע ביין שבפנים ממש, וטעמא דמפרש בתוספתא שכתבנו (נט, ב ד"ה ההיא). ורבותינו הצרפתים ז"ל אומרים שאם הסיר הגוי הברזא והיתה הברזא מגעת לפנים מעובי החבית הכל אסור בשתיה שאי אפשר שלא ינדנד היין בראש הברזא. והרמב"ן נ"ר אומר אפילו אם אין הברזא נוגעת בפנים, ואפילו אם נקב מחבית סתום במגופה והסיר הגוי המגופה ונשפך שאין שם שכשוך כלל הכל אסור בשתיה, משום דהוה ליה כחו ומוריק אורוקי דהכל אסור בשתיה, אבל שלא בכוונה בענין זה שלא נגע ביין כלל מותר דכחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן.
בשם רבנו שמואל ז"ל, אסור להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדק בחבור השולים לסתום מפני שנוגע ביין, ובשם רבנו יצחק ז"ל דבסביבות השולים מקום שמתחבין את דופני החבית אם יוצא משם יין מותר לגוי לתחוב שם נעורת, לפי שהנעורת שתוחב שם אינו כנגד היין שבפנים לפי שראשי השולים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדופני החבית סביב.

הא דאמרינן ישראל נקיט דנא וגוי נקיט כובא חמרא שרי, ואי מצדד אצדודי, אסור. פירש רש"י ז"ל: דבמליא מיירי, ומשום דחישיינן דאמצדד נגע ביה. והראב"ד ז"ל פירש משום [דבצדוד] הכובא אי אפשר שלא ירבה בשפיכת היין וכגון שהדנא סמוכה על דופני הכובא והוה ליה כחו של גוי ואסור. ומיהו לא מיחוור משום דאכתי כחו וכח ישראל מעורבין הם ושרי, וכדאמרינן בפרק השוכר (עב, ב) אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא לסייע גוי בהדייכו דילמא משתליתו ושדיתו ליה עלויה וקא אתי מכח גוי ואסור, כלומר מכח גוי לבדו, אלמא כי לא שדו ליה עלויה אלא דהוה ביה כחו וכח ישראל דיעבד שרי, וכן פירש רש" ז"ל. ומיהו אינו קשה כל כך לרב ז"ל, שהראב"ד ז"ל פירש נמי בההיא דהשוכר דאפילו דיעבד נמי אסור משום דחיישינן דילמא שדו ליה כוליה עלויה. וכן נראה ממה שאמרו בירושלמי (פ"ה ה"י) ואיתיה בפירושי ר"ח ז"ל בפרק השוכר במשנת נטל את המשפך וכו' (עב, א) דה"ג התם: ישראל תופס בנוד וגוי מערה, סברין מימר דברי הכל מותר, ר"ש אומר כל גרמא [אמר] שאסור, פעמים שישראל מרפה ידיו ונמצא כל העירוי מחמת הגוי, (ואתיין [ואהין] דמרגל זיקא מעיל לרע אין בו משום [מערה] מכלי אל כלי, אלמא משמע מהכא דאפילו בדיעבד אסור מחשש שמא ירפה ישראל ידיו ובא הכל מכחו של נכרי. ומיהו קשה להראב"ד ז"ל דהכא פירש אסור בהנאה והתם כתב דבהנאה מיהא שרי. ויש מפרשים דחיישינן דאגב דמצדד נגע בדופני הכובא לקלוח היין היורד מן הדנא והוה ליה מגעו על ידי דבר אחר ושמא מתכוין הוא נמי לכך. והרמב"ן נ"ר פירש בה לחומרא דמשום דמשכשך בכונה הוא נאסר, אבל בדרי כובא דבסמוך דאמרינן חמרא שרי משום דודאי לא ניחא ליה בקרקושיה דילמא משתפיך עליה ומשום הכי שרי. וזה חומר גדול שלא מצינו קרקוש גוי בכלי בלי מגעו בגופו של יין בין ביד ובין על ידי דבר אחר שיהא אסור, לפי שאין דרך המנסכין להיות מנסכין כן כלל לא רובא ולא מיעוטא, וכן כתב הראב"ד ז"ל.
יש ספרים שכתוב בהם במקום זה: אמר להו רבא להנהו שקולאי דחמרא כי דריתו חביתא דחמרא לא תקריוה לגוי לסיועיה בהדייכו דילמא אגב אורחיה רמיתו עליה והוה ליה כח גוי ואסור, פירוש שהיה משיאן רבא עצה טובה שלא יסייע גוי עמהם בהולכת חביותיהן כשמוליכין אותן לשופכו במקום אחר, דמסייע גם הגוי בהרקתן, ויטילו כל הכלים עליו בשפיכתן והוה ליה כחו של גוי, והרחקה יתירא דאמר לעצה טובה. אבל ודאי אם אין דעתו לשופכה (מידי) [על ידי] הפועלים בזה אין שום חשש ומותר לכתחלה. וכן כתב הראב"ד ז"ל בפרק השוכר גבי הא דאמר להו רבא להנהו שפוכאי (עב, ב) וזה לשונו שכתב שם: דדוקא דבעי לשפוכי אבל היכא דלא בעי לשפוכיה מותר להוליכה אפילו הגוי לבדו אי חסיר היא או בענין שלא יוכל ליגע ביין, עד כאן. וכן נראה מההיא דפרק השוכר דלא גזר כלל אלא בשפיכה עצמה אבל בהולכה לא גזר כלל. ומפירושי רש"י ז"ל וכן מפירוש ר"ח ז"ל והלכות הרי"ף ז"ל נראה דלא גרסי האי מימרא הכא כלל.

רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסר שרי דאין דרך ניסוך בכך. פירוש דאין דרך המנסכין מנסכין בשכשוך יין שבכלי קשור, שאין מכניס ידו לפנים, וגם אינו ראוי לו לפי שהוא קשור. (נסך) [וכך] אמר בירושלמי (פ"ה ה"י): (אמין) [אהין] דמרגל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי. וכובא חסיר נמי שרי. ופירש רש"י ז"ל: דאף על גב דאי אפשר לו בלא קרקוש מעט אין בו משום נסוך, דלא ניחא ליה בקרקושו כדי שלא ישפך עליו, ואי נמי שפיך מניה כיון דלא ניחא ליה ודאי שרי דמוריק אורוקי שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן, אבל כובא מליא אסירא בשתיה משום דחיישינן דילמא נגע בחמרא. ואף על גב דבשאר ספקי מגע דבכוליה פרקא דהשוכר אסרינן בהנאה, הכא כיון דישראל אזיל אחוריה ולא חזא דנגע ביה, ועוד דאיהו במלאכתו עסוק, לא חיישינן למגעו בכוונה משום דנתפס עליו כגנב בכך. אבל למגעו שלא בכוונה חיישינן, והלכך אסור בשתיה אבל לא בהנאה. ולזה הפירוש הסכים הרמב"ן נ"ר, ור"ח גם כן פירש דטעמא דכובא מליא דאסירא משום חשש מגעו, וכן פירש כאן הראב"ד ז"ל. ובתרומות (סי' קעה), אם נושאה במוט ובלכתו יצא מן היין לחוץ שלא בכוונה מותר בשתיה אפילו מה שנפל לחוץ, וכן פירש רבנו שמואל ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב בתשובה על ענין כזה שזה פשוט לאסור, שהרי השוו רב פפא ורב אשי בגוי דדרי כובא מליא חמרא אף על גב דקא אזיל ישראל אחוריה אסור, ואמינא אנא טעמא דילמא אשתפיך מניה אגב הלכו, ומי שמפרש דמשום דנגע ביה לא מיחוור טעמיה, דבחביתא מליא נמי אי דרי ליה על רישיה וגביה דלא שלטא ביה ידיה אמאי אסירא,ואינהו לא איפליגי מידי בחביתא מליא דהיא אסירא בכל ענין, הילכך מסתבר טעמא כדפרישית, עד כאן לשון התשובה. הנה שחזר באותה תשובה מן הפירוש שפירש כאן. וכתב הרמב"ן נ"ר בשם הראב"ד ז"ל, דכי אמרינן הכא אסור דקא אזיל ישראל לאחוריה דלא מצי מינטר ליה, אבל אי אזיל בצדו דמצי מינטר ליה ונטר ליה שרי. וכן היא גרסתו של הרי"ף ז"ל דקא אזיל ישראל אחוריה, וכן כתב הראב"ד ז"ל בפרק השוכר גבי הא דאמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו וכו' (ע, ב) ואפילו בענין שיוכל הגוי ליגע בו נמי אם אותו ישראל הולך עמו בצדו כדי שיוכל לשמור היין ושמרו מותר, והא דאמרינן באידך פרקין כובא מליא אסיר, התם דקא אזיל ישראל אחוריה דלא מצי מנטר ליה אבל היכא דמצי מינטר ליה ונטריה שרי, עד כאן.

מעצרא זיירא וכו'. אסיקנא דבכח כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בכח כחו, הוה עובדא ואסר ר' יעקב מנהר פקוד אפילו בכח כחו. ואף על גב דבההיא שעתא דקא עצר אכתי ענבים נינהו ולא יין ובשעה שהיין זב לא כחו איכא ולא כח כחו איכא, אפילו הכי אסרוהו כיון שמחמת כחו הוא נמשך. וכח כחו דקא אמרינן הוא הדין לג' וד' כחות דאסור. ואם סייע הישראל בגלגול הגלגל, בזה נסתפקו חכמי הצרפתים היכא דגוים סגי וישראל המסייעו לא סגי אם נאסר בזה, אף על גב דכחו וכח ישראל נראה דשרי מדאמר להו רבא להנהו שפוכאי (עב, ב), לפי שבזה כיון שזה יכול וזה אינו יכול שמא נאמר מסייע אין בו ממש כדאמרינן בפרק המצניע (שבת צג, א). ובכח כחו פסק ר"ח כעובדא דר' יעקב מנהר פקוד דאסר. ורבנו שמואל אומר שבדיעבד היכא דאיכא הפסק סמכינן אאיכא דאמרי כח כחו דכולי עלמא לא פליגי דשרי.

ההיא חביתא דאסתדיק לאורכה וכו' והני מילי לאורכה. כלומר שאז אינו מותר אלא בהנאה, ובהנאה מיהא מותר דלא הוי כנוגע בקנה, דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך, ומיהו אסרוהו בשתיה מדנגע ביין בדפני הכלי. כך פירש רש"י ז"ל, וזו היא שטתו בכולה שמעתין דבעינן שכשוך כמו שכתבנו למעלה (כט, ב ד"ה ההוא). ומיהו לא ידענו שכשוך זה שהוא אומר מהו, דודאי אי אפשר שלא ינדנד וישכשך קלוח היין היוצא עם הדוקן של דופני החבית. ונראה לפרש דלארכה אסור בשתיה משום דהוה ליה שכשוך הניכר שאינו לכוונת ניסוך אלא להצלת היין, והלכך מותר בהנאה דהוה ליה כמדדו בקנה והתיז את הצרעה, בקנה שאמר (בע"ב) ימכר, לפי שמחשבתו ניכרת שאינו מתכוין לניסוך, אבל לפותייה שאינו מקלחת כלל אלא שהיה היין מטפטף מעט והוא מהדקה מותר, דמעשה לבנה בעלמא קא עביד, שזה אינו משכשך היין כלל ולא מנדנדו והלכך שרי אפילו בשתיה. ואם תאמר ומה בין לארכה דשרינן בהנאה מיהא לעובדא דברזא דלעיל (עבודה זרה נט, ב) דהתם נמי להצלת היין קא מכוין ואפילו הכי אסרינן ליה אפילו בהנאה עד ברדזא, כבר תרגמוה משמיה דרבנו הראב"ד ז"ל דהכא מוכחא מילתא ודאי דלהצלה בלחוד קא מיכוין, דאם לא היה זריז ומהיר לחבקה היה כל היין אבד ברגע אחד, שדופני החבית אחד נשמט ונופל מכאן ואחד נשמט ונופל מכאן, אבל מעשה דברזא לא היה בו פסידא כל כך, וישראלים שהיו שם היו מחזרים אותה אם לא קדם הוא והחזיר, ומפני שקדם הוא והחזיר יש לספקו בספק ניסוך מכיון שאינו מעשה הניכר כזה כמו שאמרנו.

ולענין מה שאמר רב יימר כתנאי כו׳. יש אומרים שאף ללישנא בתרא דקים ליה רב פפא כרבי יאוד׳ מה שאמר רבי יאודה מצידיה טהורה לא אמר אלא מה שתחת הברזא ומה שמצינו בקצת נוסחאות והיא גם גירסת ר״שי ז״ל טהורה מכאן ומכאן הכי פירשנהו טהורה מכאן אם תעמוד כן ואם תעמוד בהפוך טהורה מאידך גיסא ולעול׳ הצד העליון טמא והשאר טהור וכגון שיש בשאר מאה לבטל מה שלמעלה וזה בודאי דוחק גדול והיותר נכון כי לרבי יאודה כל החבית טהורה לגמרי ורב פפא כליש׳ בתרא חומר הוא ביין נסך וכדעת מורי הר״אה ז״ל ואף לפי׳ האחר כך יש לנו לפרש בענין זה.

ולענין מה שכתב ר״שי ז״ל דלית הלכתא כרב פפא דהא אוקמה רב יימר כרבי יאודה אין זה דעת רבי׳ אלפסי ז״ל והגאונים שפוסקין הלכה כרב פפא וכן פוסק הרב בעל התרומות ז״ל וטעם דבריהם דכיון דרב פפא סובר כרבי יאודה הא ודאי הלכה כמותו שלא אמרו יחיד ורבים הלכה כרבים אלא כשאין שם פסק ולא סוגיא דקיימא כיחידאה ואפילו תימא דרב יימר נתכוון לדחות דבריו כשהעמידם ביחידאה אנן כרב פפא קיימא לן לגבי דרב יימר כל שכן שאין לנו לשים מחלוקת בכדי בין רב פפא לרב יימר ואם באת לאסור יין שבחבית מדין נצוק הרי לפי ר״י ז״ל כבר נאסר כל היין שבחבית בשתיה ואין כח בנצוק לאסור יותר.

מעתה לדברי הכל כל היין שבחבית אסור בשתיה שהרי לדעת רשי ז״ל אין הלכה כר פפא וכרבנן קיימא לן שאוסרין הכל והוה ליה מגע גוי בכולו שלא בכונה ואסור בשתיה.

ולדעת ר״י ז״ל שפוסק כרב פפא אף רב פפא אוסר הכל בשתיה. ולפירוש מורי הרב ז״ל אפש׳ היה להתיר בשתיה מאי דהוי בתר ברזא כלישנא בתרא אלא שאף הוא חושש לומר שאין הלכה כרב פפא דרב יימר פליג עליה וסובר כרבנן והלכתא כותיה.

ונמצא הפסק עולה לדרך אחד לכל הפירושים והיה אומר מורי הר״אה ז״ל דעד כאן לא התיר רב פפא אלא בברזא הנוטה כלפי מטה אבל צנור העומד ביושר כעין חור הוא ואפילו רב פפא היה מודה דנגיעה בכולה חשיבה ולא נתחוורו לי דבריו דההוא דרב יאודה דקם רב פפא כותיה דקתני מצדה טהורה בכל אנפא משמע ומיהוא בהא ודאי מודינא שאם נתן הגוי ידו ביין שבנקב החבית עצמו או שהכניס אצבעו בברזא והגיע עד היין שבנקב החבית שהוא אסור לדברי הכל ולא אמר רבי יאודה מצדיה טהורה אלא בשנוגע בברזא או בקלוח ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא. וכן אם החזיר העץ לברזא והיה ארוך ומגיע ליין שבחבית הכל אסור דהא הוה ליה נגיעה בכולו על ידי דבר קל שהוא אסור וכן כתוב בתרומות ומיהו נראה בזה דרך ר״שי ז״ל שאינו אוסר אלא בשתיה כיון שמעשיו מוכיחין שלא נתכוון אלא להציל.

וכתוב בתוספות בשם רבינו שמואל ז״ל שאסור להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדקי החבית מפני שנוגע ביין ובשם ר״י ז״ל כתבו דבסביבות השולים מקום שמתחברין אל דופני החבית אם יוצא משם יין מותר לגוי לתחוב שם נעורת לפי שהנעורת שתוחב שם אינו כנגד יין שבפנים שראשי השולים הנכנסין בחריצין שבצדי החבית מפסיקי׳ בנתים אבל בשאר מקומות אסור ע״כ. ואותם שנוהגין לסתום בין דף לדף בחלב יש להתיר מפני שהחלב הוה צונן ולא יהיב טעמא ועוד שהוא משהו ועוד שהחלב ביין נותן טעם לפגם וכיון שאינו מתכוין אלא לסתום אין כאן משום ביטול איסורין כדי לאסור לכתחילה ובעלי הנפש חוששין שלא לעשות כן לכתחילה אבל בדיעבד פשוט הוא שהוא מותר.

והא דתניא חבית שנקבה כו׳. להכי תנייה בטבול יום לפי שאינו עושה אלא שלישי בתרומה ואפילו על ידי משקין דאילו בשאר טמאות כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה וכיון שנטמא מקום מגעו אף הוא חוזר ופוסל יין שבחבית וזה ברור. וכל שנגע בפיה או בשוליה אפילו טבול יום פוסל הכלי דנגיעה בכולה חשיבה ואעפ״י שאין כלי מצרף מה שבתוכו לתרומה הני מילי באוכלין אבל משקה מעורב הוא והכל גוף אחד וכאותה שאמרו לענין מעשר קרא להם שם מפיה לא ישתה משוליה כו׳ ופשוט הוא זה:

אמר רב פפא גוי אדנא וישראל אכובא. פי׳ שהגוי הוריק היין מן הדנא.

חמרא אסור. פר״שי ז״ל אסור בהנאה כדין יין שמזגו גוי דכחו הוא ואסרנא ליה משום לך לך כו׳ עד כאן ואין זה נכון דבמזגו הוא דאיכא למגזר מן הטע׳ שכתבנו שם ודברי רבינו ז״ל נראין כסותרין זה לזה שהוא ז״ל כתב גבי עובדא דרבי יוחנן בן ארזא דאפילו למאן דאסר משום דסבר חמרא הוא לא אסר משום כחו אלא משום דחיישינן דילמא נגע וניסך והכא ודאי נראה דהא מיירי שהגוי עוסק במלאכתו שהוא מריק וישראל מקבל ואם כן דיו לכחו שיהא אוסר בשתיה ואף על פי שמתכוין להוריק יין.

ואי מצדד אצדודי לכובא אסור פ״רשי ז״ל דמקרקש הוא לחמרא ובכובא מליא מסקינן משום דילמא נגע ע״כ פירוש דילמא נגע בידו שלא בכונה ואסור בשתיה ויפה פירש דאי משום דמסייע בשפיכת היין כדברי הר״אבד ז״ל אין לאסור כלל כיון דאיכא כח ישראל מעורב בו וכדמוכח מההיא דפרק המוכר דאמר להו רבא להנהו ואי משום דנגע בכובא לחמרא וכדפירש ר״י ז״ל הוה ליה מגעו על ידי דבר אחר כבד שאינו אוסר כשהוא שלא בכונה כדכתיבנא לעיל והכא מסתמא שלא בכונה הוא. יש ספרים שכתוב וכן היא בפירושי הר״אבד ז״ל אמר להו רבא להנהו שקולאי כי דריתו חביתא דחמר׳ לא תקריבה לגוי לסיועי בהריבו דילמא אגב אורחיה רמיחו עליה והוה ליה כח גוי ואסור ע״כ ואין גירסא זו בכונה כי זו חששה רחוקה היא לחוש גם בסיועם בהולכה משום חשש שפיכה דלבסוף דרמו עליה וגזירה לגזירה היא ובפרק השוכר לשפוכאי הוא דאמר הכי שלא יסייעם גוי בשפיכה ואם איתא לגירסא זו כך יש לפרשה שלא אמר להם אלא שלא יקראו לגוי שיסייעם בשעת שפיכה וכההיא דהתם והויא יתירתא להכי לא גרסינן ליה וליתא בנוסחי עתיקי ודוקני וגם ר״שי ז״ל לא גריס לה ואינה בפי׳ ר״ח ז״ל ובהל׳ רבינו אלפסי ז״ל.

אמר רב פפא האי גוי דדרי זיקא ואזיל ישראל אחוריה מליא אסיר. פירוש כשהוא קשור בפיו חסיר אסור פירוש משום קרקוש דסבר קרקוש עושה יין נסך ולית הלכתא כותיה אלא כרב אשי דאמר אין קרקוש עושה יין נסך ומיהו בהא דאמר כובא מליא אסיר חסירה שרי אף רב אשי הודה לו. וטעמא דמליא אסיר כדפי׳ רש״י ז״ל דחיישינן שמא נגע זה בידו וכגון שהוא בענין שאפשר שתשיג ידו שם ואף בזה אינו אסור בשתיה דמסתמא לא נגע בכונה דמרתת מישראל דאזיל אחוריה אבל משום דדילמא שפיך חמרא בהליכו ליכא למיסר כללי דהוה ליה כחו של גוי שלא בכונה שפיכה שהוא מותר גם בשתיה וכדמוכח מעובדא דרבי יוחנן בן ארזא וכן פי׳ הר״מבן ז״ל ורוב המפרשים וטעמא דכובא אסיר משום חשש נגיעה הוא וכן הוא מוכרח ומעתה אם היה נושאה במוט או בענין דליכא למיחש לנגיעה חמרא שרי אף בשתיה וכן כתוב בתרומות ואף בנו דוקא דאזיל ישראל אחוריה אבל אם היה הולך בצדו מותר שאילו נגע היה ישראל זה רואהו וכון כתב רבינו הר״מבן ז״ל בשם הר״אבד ז״ל וכן דעת רבותי בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסיר פי׳ בשתיה דאף על גב שהוא עושה אותו עכשיו יין כיון שיוצא יין מכחו עשאוהו כשופך יין ממש ומיהו כיון דבמלאכתו מתעסק דיו שיאסור בשתיה ומסתברא דמאן דשרי הכא בכח כחו היינו לפי שנסחט עתה ויוצא מענבים דאלו ביין גמור מודה הוא ואף בזו אסיקנא דכח כחו אסור וכתוב בתוספות שאף שלשה וארבעה כחות כלם בכלל כח כחו שהוא אסור.

אע"פ שלענין יין נסך הפרשנו בין מגע של פיה ושוליה או איזה מקום שבחללה לבין נגיעת צדיה והוא היין שבחלל עובי הנקב לענין טומאה אינו כן אלא חבית של יין תרומה שניקבה ונגע טמא בין מפיה בין משוליה בין מצדיה הכל טמא ואם נגע בה טבול יום פסלה שטבול יום פוסל ואינו מטמא ואע"פ שאין הכלי מצרף מה שבתוכו לתרומה כמו שהתבאר בחגיגה דוקא באוכלין אבל במשקין הכל טמא ויש פוסקין בה שמצדה טהורה אף שלמעלה ממנה ואין צריך לומר מה שלמטה וגדולי המפרשים פירשוה דוקא בטבול יום הא אם נגע בה טמא המטמא אף מצדיה נטמא הכל:

כבר בארנו שכחו של גוי בכונה אוסר בהנאה את שהורק ואת הנשאר אסור בשתיה ומותר בהנאה מעתה גוי שנטל דנא או אשישה וכיוצא בה והריק לכובא או כוס שביד ישראל את שבכוס אסור בהנאה ואת שנשאר בדנא או באשישה אסור בשתיה ומותר בהנאה ואם היה בו סיוע ישראל הכל מותר בדיעבד אלא שלכתחלה אסור וכמו שאמרו בפרק אחרון ע"ב ב' אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליסייע גוי בהדיכו דילמא משתליתו ושדיתו ליה אגוי ואתי מכח גוי ואסור אלמא דבדיעבד מיהא כל דלא משתלי שרי ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בפירוש שאף בדיעבד אסור מחשש זה:

היה ישראל מריק מכלי שבידו לכלי שביד הגוי מותר ואם נדנד גוי הכלי שבידו עד שנשתכשך יין שבתוכו מכח אותו הנדנוד אסור והוא שאמרו כאן ואי מצדד אצדודי אסור ולא שיהא שכשוך זה אוסר שהרי כלי שבו יין כשר שהיה ביד הגוי ונדנד הגוי את הכלי עד שנשתכשך היין שבתוכו אינו אוסר בכלי חסר הואיל ואין לחושבו למגע כמו שיתבאר בשמועת כובא חסירא וכן שבתלמוד המערב שבפרק אחרון אמרו אהן דמרגיל זיקא מלעיל לרע אין בו משום מערה מכלי לכלי ר"ל שמנדנד תמיד מיין שבנאד מלמעלה למטה ואין בזה הפרש בין כלי סתום לפתוח אלא טעם הדבר מפני שדבר זה הואיל ונדנדו בעוד שקלוח היין המורק מחובר בו שמא יגע בשפת הכובא לקלוח היין והוה ליה כנוגע על ידי קנה דמה לי נגיעה בקנה מה לי נגיעה בשפת הכובא כך פירשו בקצת תוספות וגדולי המפרשים מפרשים אותה בשהיתה שפת הכובא סמוכה לשפת הדנא וכשמנדנד הגוי את הכובא מרבה בשפיכת היין הדנא והרי הוא כחו של גוי ואע"פ שיש כאן סיוע ישראל הם נמשכים אחר שטתם שאוסרין את זו אף בדיעבד כמו שכתבנו ואף לסברתנו אפשר שבאותה שעה לא היה נשפך כלל והכל בא על ידי הגוי וגדולי הרבנים מפרשים אותה בשנדנדה אחר שנתמלאה ואי אפשר בלא מגע למדת מכל אלו שכל שביד הגוי כלי של יין ואינו מלא אע"פ שהגוי מנדנד את הכלי עד שנשתכשך יין שבתוכו מכח נדנודו מותר מכאן אמרו שגוי שרצה להריק ועד שלא הוציא לחוץ גערו בו והשיב אחור ימינו וחזר היין לשולי הכלי שהוא מותר ויש חולקין בזו ואין דבריהם נראין ומ"מ קצת חכמי קטלונייא אוסרין באלו ולא הותר לדעתם שכשוך מצד נדנוד הכלי אלא בשאינו מכוין לכך ואף גדולי המחברים נראה שאוסרין בכל נדנוד שנשתכשך היין אף בלא מגע ומ"מ הסכמת רוב מפרשים שכל שכשוך שאינו בגוף היין אינו אוסר וכן נראה מענין כובא חסירא וממה שאמרו בפרק אחרון בגוי המערה דלא נפק לבראי לא גזרו וכו' כמו שיתבאר ואי אפשר לעירוי בלא שכשוך ומדברי תלמוד המערב שכתבנו באהן דמרגיל זיקא וודאי לא נתנו דבריהם לשעורין ועוד שהרי סתם נאמרו וכן דמרגיל זיקא אף מכוין במשמע:

גוי שהיה נושא נאד של יין וישראל הולך אחריו אע"פ שאינו סמוך לו אין מחמירין אף בשכשוך זה הואיל והנאד פיו קשור או שאדם אוחז בידו בפי הנאד שלא ישפך בין מלא בין חסר ומותר הואיל וישראל הולך אחריו ואין לחוש במלא שמא יגע וישראל לא ירגיש הואיל ודרכו של אדם לקשרו או לאחוז בידו בפי הנאד וכן בחסר אין לאסרו משום שכשוך שאין שכשוך שלא בגוף היין אוסר כמו שבארנו ואע"פ שהיה לנו לומר בו הואיל והנאד רך ידו נשקעת לתוכו והרי הוא כמשים ידו כרוכה לתוכו והוה ליה מגע אין הדין כן אלא אין חוששין לזה ואין דנין אותו במגע כלל וכן אע"פ ששכשוכו של נאד גדול שמשכשך את היין מראשו לסופו ומסופו לראשו אעפ"כ מותר כמו שבארנו מתלמוד המערב ואם היה כלי שאין דרך לסתמו כגון כובא או אשישה וכיוצא בה מלאה אסורה שמא נגע וישראל לא הרגיש ומ"מ בהנאה מותר במלאכתו הוא עוסק ולא עוד אלא שקצת יראה עליו חסרה מותרת הואיל ואין כאן חשש מגע ושכשוך אינו אוסר כמו שבארנו ומ"מ אם ישראל הולך בסמוך לו ונותן לב על זה ורואה שלא נגע אפילו מלא מותר בשתיה וכן כתבוה גדולי המפרשים וזהו שאמרו כאן וישראל אחוריה כלומר שאין שמירתו מעולה כל כך:

יש אומרים בנאד פתוח הואיל ובידו להכניס ידו לפנים שכשוכו אוסר לא אמרו שאין שכשוך אוסר אלא כשהוא מתירא שמא ישפך עליו ואין הדברים נראין ולעולם אין שכשוך הבא מצד נדנוד כלי אוסר לא בכלי סתום ולא בכלי פתוח בסתם אמרו על זה אין דרך שכשוך בכך:

גוי שהיה נושא כלי פתוח של יין ישראל והוא מלא כל זמן שאין לחוש למגע כגון שהוא בריא כן בשמירתו מותר אף בשתיה כמו שבארנו מעתה גוי שהיה נושא במוט ובעוד שהוא הולך יצא מן היין לחוץ שלא בכונה כתבו קצת מפרשים שהוא מותר בשתיה ואפילו נושאה על כתפו כל כחו שלא בכונה מותר היה נושא יין על כתפו ויש סדק בחבית ומטפטף על בשרו אין זה אלא כחו שלא בכונה ומותר בשתיה שהרי אין היין זב מכחו ולא בנדנודו ואפילו היה הגוי יודע שהיא מיטפטפת וכל שיש לחוש ששפך הגוי בכונה או הרבה בשפיכה מחמת נדנודו או הלוכו בכונה אסור ומ"מ יש להתיר אם נשפך במקום האבד ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וראוי לאסור כל זמן שנשפך מחמת נדנודו או הלוכו שמא כיון בכך או שמא הואיל והוא נושא את היין ויודע שהוא יין והוטל עליו לשמרו שלא לישפך אף מן הסתם כחו בכונה הוא ומכל מקום אם נשפך שלא מפי החבית אלא דרך סדק או נקב אין ספק בהתרו:

חכמי התוספות כתבו שאם היתה גיגית מטפטפת בין הנסרים שבשוליה או שבצדיה אסור להניח לגוי לתחוב שם נעורת וכיוצא בו מפני שנוגע ביין אבל אם היתה מיטפטפת בין הקף הגיגית להקף השולים מותר לתחוב שם נעורת מבחוץ על ידי גוי שראשי השולים התחובים בחריצים שבהקף הגיגית מפסיקין בין היין לנעורת ואינו נוגע ביין ויש מתירין שיתחבנו ישראל וישים עליו והגוי יכה על העץ וכבר ראיתי קצת רבנים שעשו בה מעשה:

מה שבארנו שכחו בכונה אוסר לא סוף דבר כחו הגמור אלא אף כח כחו ר"ל שאם הניד את המקל ונענע המקל את הכלי ונשפך היין אסור הואיל וכיון לכך וזהו שאמרו כאן מעצרא זיירא ר"ל גת שאין דורכין בו ברגל אלא על ידי נתינת דפין על הענבים וקורה העוצרת על הדפין ולא סוף דבר שכבש את הדפין אלא אף הקורה שעל הדפין שהוא כח כחו וכן אף בשלשה כחות כגון אם שגלגל בגלגל שבגת ועצר את הקורה והקורה עצרה את הדף על הענבים ונמשך היין מכח זה אע"פ שכח זה אינו כחו הגמור אסור וכן בכמה כחות זה אחר זה ואע"פ שבשעה שסחט ענבים הם ולא יין הואיל ומכחו או מכח כחו נמשך ונעשה אסור ומגדולי צרפת כתבו להקל בכח כחו במקום פסידא יתירא וחוץ מכבודם אין לחוש לדבריהם בזו:

איכא דאמרי אמ' רב פפא דעד ברזא אסור ואידך שרי אמר המורה ולית הילכתא כרב פפא דהוא איתוקם כתנאי וקם ליה רב פפא כרב יהודא ויחידאה היא והלכה כרבים דפליגי רבנן ואמרי בין מפיה בין מצדה טמאה דכולו חיבור. ואינו נראה לי. דהיכא אמרי' הלכה כרבים הני מילי היכי דלא קיימי אמוראי כיחידאי אבל היכא דעקרוה אמוראי למילתא דרבים ופסקי כיחיד בתר אמוראי סמכי' דאינון חזו לי' לטעמא דידהו ואיתברר להו כמאן הילכתא והכי פסקי בה"ג ור' יצחק מפאס זצוק"ל וכולהו רבואתא כלישנא בתרא דרב פפא:

מצרי' טהורה קשיא לי הלא טבול יום פסול את התרומה מדאורייתא והיכא אשכחן בשום טומאה דאורייתא שלא יהא היין כולו חיבור אחד אם הקלנו ביי"נ דאיסורו מדרבנן נקל בטבול יום מדאורייתא תשובה משום דקלושה טומאתו מצינו הרב' חילוקים בטב"י משא"כ בכל הטומאות כדתנן בפ"ק דטב"י המכניס חלה ע"מ להפריש ונשכו ב"ש אמרו חיבור בטבול יום ובה"א אינן חיבור מקרצות נושכות זו בזו ונכרים נושכין זה בזה האופה המיטה על גבי חמיטא עד שלא קרמו בתנור וקולית של מים המחולחלת ורתיחת גריסין של פול ורתיחת יין חדש ר' יהודא אומר אף של אורז בש"א חיבר לטבול יום. ובה"א אינו חיבור ומודים בשאר כל הטומאות בין קלות בין חמורות פי' ומוד' לכל הני דלא הוי חיבור בטבול יום הא חיבור בכל הטומאות אלמא טבול יום שאני משום דקלושה טומאתו:

דעד ברזא אסור ואידך שרי פי' מפני שאינו יכול ליגע בתוך יין החביות אלא שם אצבעו בנקב הברזא והיין יוצא ונגע באצבעו מש"ה לא מיתסר כולי' בהנאה ולא מפני שאינו יכול לשכשך כדפריש המורה אלא מפני שא"י ליגע אם לא שהיין יוצא ונוגע בו תדע שהרי מדמה אותה לטבול יום שנגע בחביות מצדיה והתם מה שיכשוך צריך אלא טעמא דמילתא הוי מפני שאינו יכול ליגע בכל היין של חבית בהדיא והה"נ לענין נסך ולא בעבור שאינו יכול לשכשך שכך הוא המגע [כמו] השכשוך: ואי מצדד צדודי אסור אם תופש אותה ישרה נמצא שאין הגוי עוש' כלו' אבל אם מצדד' נמצא שע"י כוחי עומד היין שהוא סומכ' שלא תפול:

בא"ד ואם תאמר לפי מה שפי' לעיל שהגישתא כו' אבל ללישנא דעד ברזא אסור כו' עכ"ל ולא ניחא להו לתרץ דהכא לבתר דשמעה מרבא קבלה כמ"ש לעיל וק"ל:

בא"ד וצ"ל דבין רב פפא ורבא דלא אסרי בהנאה השאר כו' עכ"ל היינו לפירוש הר"ם מקוצי דרבא לא אסר הכל אלא בשהגישתא מגעת עד שולי החבית וק"ק דלפירושו נמי אדרבה אית לן למימר דרבא בהך דהכא נמי אוסר הכל כדקי"ל כרבנן ולא נקט בכה"ג שהגישתא מגעת עד שולי חבית אלא משום דכך נעשה להריק כל החבית ועוד דעובדא הכי הוה ויש ליישב ודו"ק:

בפרש"י בד"ה חמרא אסור משום דמקרקש ליה כו' עכ"ל לכאורה להאי פירושא דאיסורא הוא משום דלמא נגע לא הוה איצטריך ליה למימר משום דמקרקש ליה וכ"ה ברא"ש ובר"ן ונראה לקיימו דעל ידי הקרקוש במצדד אצדודי אית לן למיחש דלמא נגע דמה"ט עובד כוכבים אכובא בלא מצדיד צדודי שרי כיון דליכא קרקוש לית לן למיחש נמי לנגיעה ודו"ק:

תוס' ד"ה זיקא בין מליא בין חסירא וכו' והעמידו בהידוק כנגד הסדק בסכין עד שסתם הנקב כצ"ל:

תד"ה מצידיה. שמן שצף כו' ונגע טבו"י בשמן ל"פ אלא השמן. כצ"ל:

תוס' ד"ה (בדף הקודם) אמר רב פפא אבל הכא דלמא ברייתא לא שמיע ליה. כדאי' בשבת דף סא ע"א:

אמר רב יימר כתנאי וכו' להתוס' צ"ל דללישנא בתרא ס"ל משום חומרא דיי"נ מודה ר"ה דעד הברזא מיהת אסור אבל כרבנן לא אתי' דאפי' בטבול יום מחמרי' לאסור כלו כ"ש ביי"נ ולרמב"ם הוה איפכא דיי"נ דשמעתין קיל טובא ולהכי ס"ל דמברזא ולמטה שרי אפי' בשתי' ובטבול יום פוסק כרבנן ומ"מ ביי"נ דקיל פוסק כל"ב דר"פ ולכאורה ק' דכלישנא קמא לקולא ה"ל להורות וכמ"ש מרדכי בשם רבנו שמשון דמייתי ב"י וי"ל דרב יימר דאמר כתנאי כ"כ כלישנא בתרא ס"ל ואתי' כרבנן ונימא ע"כ לא אחמירו רבנן לפסול עולו אלא בטבול יום אבל ביי"נ דקיל סגי להחמיר עד הברזא אבל כר"י לא אתי' דמקיל אפי' בט"י וא"כ שפיר הוה כתנאי אבל ללישנא קמא דכל להדי' ברזא א"כ לא הוה כתנאי דככ"ע אתי' דכר"י ס"ל להדי' ולרבנן נמי ע"כ לא אחמרו אלא בט"י אבל ביי"נ דקיל יודו דלא אסיר אלא להדי ברזא ומאי כתנאי דקאמר אע"כ כל"ב קיי"ל ערמב"ם פ"ז ממעשר:

מצידי' טהור מכאן ומכאן ובתוספתא דמייתי ר"ש מסיים דעולה בא' ומאה פי' דפשיטא דהוה חיבור אלא כיון דאינו אלא דבר מועט אותו שבפי החבי' עולה בא' ומאה וכן מייתי ראב"ד בהשגות ממס' תרומות דהוה כלו חבור ובחי' למס' גטין רפ"ג דמייתי ש"ס הלוקח יין מבין הכותי' שם הבאתי דברי הר"ש דמייתי תי"ט משנה ב' פ"ז דדמאי ושם בארתי דלפע"ד אפי' אינו מתנועע אלא עומד ממקומו מ"מ הוה חבור ע"י האידים העולי' כגון ריחא מילתא דלא עדיף מפת חמה וחביות פתוחה ועיי' מס' ביצה ל"ז ע"ב שנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות עי' וק"ל:

מעצרא דיירא ר"ת בס' הישר כ' דבתחלה דורכי' ברגל ובאחרונה כשכבר הוציאו יין מן הענבים אז מוציאים בגלגול והיינו מעצרא דיירא:

ר"פ שרי וכו' והרי"ף והר"ן גרסי רב אשי כמבואר בר"ן לקמן גבי אזיל מיני' ומיני' והרי"ף לא הביא הך דמעצרי דיירי דס"ל הני אמוראי לית להו כחו ואנן אית לן והקשה הריטב"א עכ"פ ה"ל להשמיענו איסורא דכח כחו ולפע"ד לפי מה שפי' רשב"ם במשנתינו ירד לבור מה שבבור אסור משום כחו זה גרע הרבה מכח כחו דהרי אפי' למשנה אחרונה דמשהתחיל למשך עושה יי"נ כ' רמב"ן דהכא כח גרוע הוא שהרי אינו דורך אלא ענבים מ"מ למשנה ראשונה דהכל מים בעלמא ורק בירידתו לבור נעשה יין וכבר בטל ועבר כחו של זה ומ"מ אסור א"כ כש"כ כח כחו ומ"מ לא מצי ש"ס למיפרך ממתני' אמאן דשרי כחו משום דאפשר לפרש ירד לבור אסור אם נוגע בו לא רק בכחו אבל מ"מ הרי"ף סמך עצמו במה דמייתי מתני' סתמא וק"ל: