עבודה זרה נט ע"ב

דף נט - ב

ובדודורין, גיגיות קטנות, אף על פי שהיין מזלף עליהן - מותר.

וקשה על רב כהנא האוסר.

אמר ליה רב כהנא לרב יימר: הביא קאמרת?!הברייתא שהקשית ממנה מדברת בדיעבד אם הביא -

אף אני לא אסרתי בדיעבד, אנא לכתחילה קאמינא, אני אמרתי להחמיר לכתחילה, משום הרחקה מאיסור יין נסך.

ההוא אתרוגא, היה מעשה באתרוג דנפל לחביתא דחמרא, שנפל לתוך חבית יין. אידרי, הזדרז עובד כוכבים, ושקליה ותפסו שלא ישקע בתחתית החבית.

ורב אשי היה שם בשעת מעשה. אמר להו רב אשי לאנשים שהיו שם: נקטוה לידיה, תפסו את ידו, כי היכי דלא לשכשיך ביה, באופן שלא ינענע את היין בהוציאו את האתרוג, כי אז ייאסר היין בהנאה.

ואל תתנו לו להוציא את ידו מתוך החבית, כי הגוי ישכשך ^[138] בהוציאו, על אף שאנו מחזיקין בידו.

אלא, ציווה אותם לשפוך לתוך כלי את היין מהחבית, עד מקום שידו שם. וברצוה, הטו את החבית על צידה, בעוד שאתם מחזיקין את ידו, עד דשייפא, שיורק היין לכלי אחר. ורק כאשר יעשו כן, לא ייאסר היין בהנאה.

ועתה הגמרא דנה בגוי שאסר יין של ישראל בהנאה, אם מותר לקחת מהגוי דמי הנזק שהזיק את היין.

אמר רב אשי: האי עובד כוכבים, דנסכיה לחמרא דישראל, שניסך יין ישראל בכוונה ^[139], ואסרו באיסור הנאה - אף על גב דלזבוניה לעובד כוכבים אחרינא, למכרו לגוי אחר, אסור, מכל מקום, שרי ליה, מותר לו לישראל, למישקל דמיה, לקחת דמי היין מההוא עובד כוכבים, מגוי זה שאסרו.

מאי טעמא? הואיל ואין זה בגדר מכר, ואינו נהנה מדמי יין נסך, אלא, מיקלא קלייה, הגוי שרפו, כלומר, אומר לו לגוי: שפכת את ייני, ואבדת אותו ממני, והנני לוקח ממך את שוויו לפני שקלקלת אותו, ואז לא היה אסור בהנאה.

אמר רב אשי: מנא אמינא לה, מנין ההוכחה לדין שאמרתי?

דתניא, שנינו בברייתא: עובד כוכבים שנסך יינו של ישראל אף שלא בפני עבודת כוכבים, וכל שכן אם נסך לפני אליל, היין אסור. אלו הם דברי חכמים.

ורבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא - מתירין בהנאה.

משום שני דברים. אחד, מפני שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים. ואחד, מפני שאומר לו, הישראל להגוי: לאו כל הימנך, אין לך זכות, שתאסור ייני לאונסי, על כרחי.

ועל אף שלא נפסקה ההלכה כמוהם, ואנו פוסקים כחכמים שהיין אסור בהנאה, ואסור למכרו לגוי אחר, מכל מקום, נקבל דבריהם לכל הפחות שמותר להיפרע מאותו הגוי, משום שהישראל אומר לגוי "לאו כל הימנך שתאסור ייני לאונסי", ושלם לי את תשלומי ההיזק ^[140].

עוד עובדא בענין גוי שנגע ביין בחבית.

ההיא חביתא דחמרא, היתה חבית יין, דאישתקיל לברזא, שנפל ממנה הברז שבו יוצא היין, וכיון שכך, נעשה נקב בחבית והיין התחיל לישפך לאיבוד. אתא עובד כוכבים, הגיע גוי, אידרי אנח ידיה עילויה, הזדרז וסתם את החור בידיו, ומנע את שפיכת היין.

והשאלה באה לפני רב פפא, מה דינו של היין הנשאר בחבית, והגמרא מביאה שתי לשונות בפסקו של רב פפא.

אמר רב פפא: כל דלהדי ברזא חמרא, הקילוח הסמוך לנקב, אסיר בשתיה,

ואינו אסור בהנאה, כיון שלא שיכשך, שהרי לא הכניס ידו לנקב הצר.

ההוא אתרוגא וכו' נקטוה לידיה וברצוה עד דשייפא וכו'. פי' רש"י ז"ל כי היכי דלא לישכשך וליתסר בהנאה וכן פי' בזה שאמרו מדדו בין ביד בין ברגל ימכר משום דניסוך לא הוה אלא ע"י שכשוך וכן פי' בברזא ומכולם נלמוד לדעתו דמגעו בלא שכשוך אוסר בשתיה ולא בהנאה וכן דעתו אף במגעו ע"י ד"א שהוא כתב גבי ההוא חביתא דאסתדיק לארכה דלא שכשך ואע"פ שקירב החצאין זה לזה והוי נוגע ביין ע"י ד"א דהיינו חצאי החבית לא הוה כנוגע בקנה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך אלא מגעו ע"י ד"א בלא שכשוך אפי' בלא כוונת ניסוך כי האי אסור בשתיה ומותר בהנאה ואם שכשך אסור אף בהנאה ולדבריו הא דתנן נפל לבור מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה כולה בשלא שכשך ומיהו בלא כוונת יין אע"פ ששכשך מותר בהנאה דהיינו חרש עכו"ם, זהו דעתו של רש"י ז"ל.
ולא נתברר לי מהו שיכשוך זה לדבריו דהיאך אפשר שיפול לבור או שיתיז את הצרעה מן היין וימדוד בידו או ברגלו בלא שכשוך והוא עצמו כתב גבי כובא דכי דרי ליה אי אפשר בלא קרקוש וכן פי' שאם יוציא את ידו א"א לשמרו שלא ישכשך ואע"פ שאנו אוחזין את ידו אלמא שכשוך בכל דהו הוי ואפי' מבפנים ועוד דתנן נפל לבור ועלה ימכר וא"ר פפא לא שנו אלא שעלה כשהוא מת אבל עלה חי אסור מ"ט משום דאודי עליה כיום אידם אמרי' ודאי נסך בשכשוך אי חזינן אנן דלא שכשך הא קא חזינן ואי לא חזינן ליחוש דאפי' שלא בכוונה נמי אם שכשך אסור לפי דבריו.
והראב"ד ז"ל פי' במעשה זה דאתרוגא דלהתירו בשתיה קאמר שרובן אין מנסכין אלא בשכשוך, ואי ק"ל והא אמרי' לקמן ליכא טופח להטפיח בהדחה בעלמא סגי לה אלמא הדחה מיהא בעי והא לא מנסך כלל דליכא שכשוך, א"ל דהכא כיון שהוא שלא בכוונה ובלא שיכשוך מותר בשתיה שאפי' בשתיה אינו נאסר אבל התם אע"גדליכא שיכשוך כיון דבכוונה הוא חוששין לאותם המנסכין כן ואסור בשתיה זה כתב ה"ר אברהם ז"ל.
ויש מי שאומר דהתם כיון דאיכא טופח ואיהו משכשך ידיה בקרקעיתו של גת כשכשוך דמי אבל בלא שכשוך מותר בשתיה שאין מנסכין כן ואנו אין לנו שיכשוך שהזכירו אלא כל המכניס ידו ליין משכשך ומקרקש הוא אלא פעמים שאינו מתכוין לכך. ומיהו יש בקרקוש זה כדי להעשות יין נסך אם עשה כן לע"ז ולא הזכירו שכשוך זה בגמ' למעלה גבי סבויא אלא להחמיר על המעשה מפני שהיה משכשך בו שלא לצורך דכל המוליך ידו (ומודה) [ומביא] שלא לשום דבר נקרא משכשך כענין שאמרו משכשכן במים ואינו חושש ולפיכך הזכירו כאן במקום זה הא מ"מ המודד והמתיז צרעה מקרקשין הוא בודאי ויש באותו קרקוש כדי להתנסך.
ולדברינו לנו מעשה האתרוג כך פירושו דודאי כשהכניס שכשך אלא שהיה בלא כוונה דומיא דמדדו ביד דמותר בהנאה ורב תקנתא בעלמא אמר להו דלינקטיה לידיה שמא ינדנד ידו ביין שלא לצורך הוצאת היד והוי שיכשוך לדעת בכוונה הניכרת לעינים כדי לנסכו ויהא אסור בהנאה גם זה השמיט רבינו הגדול ז"ל מפני שהוא סומך על דעת האוסר מגעו שלא בכוונת ניסוך אפי' בהנאה כמו שפירשנווקשה בעיני לדחות מעשה זה לפי שנמצא ברוב הנוסחאות אמר להו רב אשי ויש לי לפרש דבהדי דנפיל אתרוגא אדרי עכו"ם שדא ידיה אבתריה וסבור היה להשיג בו קודם שיפול ליין או שישתקע והאתרוג טבע והוא הכניס ידו אחריו שלא בכוונת מגע כלל דומה לנפל לבור דמתני' וכן הענין הזה מוכח בירושלמי (ד,ח).

לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי. פי' רש"י ז"ל דאע"ג דלא ס"ל כוותייהו להתירו למכור לעכו"ם אחר מההוא עכו"ם מיהא שרי ואיני יודע זו מנין לו לרב אשי דלמ' לרבנן כיון דמעכו"ם אחר אסור מההוא עכו"ם נמי אסור וה"ר שמואל טרח בדבר ולא עלתה לו.
ואפשר דהך סוגיא לא אזלא בההיא דבפרק השוחט התם מפרשי' טעמייהו משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ורב נחמן ורב עמרם דסברי הכי איהו מתרצי להני תנאי כטעמא דידהו והכא מפרש לה ר' אשי הכי מתירין אותו מפני ב' דברים שכל אחד מוכיח שלא נסכו אחד שאין דרכן לנסך אפי' שלהם שלא בפני ע"ז ואחד שהעכו"ם יודע בעצמו שיכול ישראל לומר לו לא כל הימנך לאסור ייני לאונסי ולא תשלם לי דמיו לפיכך מתירא משום הפסד ממונו אלמא שרי לישראל למימר ליה הב לי דמיה ולאו מילתא היא כלל.
וא"ל למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה כדאי' בשלהי השוחט וכי לית ליה כוליה הלכתין דיין נסך לאיסורי הנאה וכ"ת לית ליה והא ר"נ ורב עמרם ורב יצחק דאמרי התם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"ל רב נחמן לרבא לעיל אימר דאמרי אנא לבר מדמי דההוא חמרא [אבל מדמי דההוא חמרא] מי אמרי.
והר"א ז"ל תירץ דשאני ליה לרב נחמן איסור יין נסך ע"י עכו"ם דאחמירו ביה רבנן אפי' במגעו משום יינו ואלו לר' יהודה בן בתירא לא שאני ליה.
וק"ל א"כ היכי אמרי' התם בשלהי השוחט מהך ברייתא כתנאי דת"ק סבר לה כרב הונא דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה דילמא היינו טעמיה דת"ק משום דשאני ליה איסורא דיין נסך. וא"ל אנה"נ דמצי רב נחמן למימר אנא דאמרי אפי' לת"ק אלא משום דילמא חבריה לא שאני להו מ"ה לא מסיימי התם הכי ועוד דניחא ליה לרב נחמן למימר דטעמיה דת"ק משום אדם אוסר דבר שאינו שלו כי היכי דלא תיקשי עלייהו כולהו תיובתא דמקשי' עליה דמוקי לה כת"ק ואיהו סבר לה כרי יהודה לבר מיין נסך.
ול"נ דהא דרב נחמן לא קשיא דהתם אמרי' כתנאי ואיתמר עלה רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עכו"ם ופרשי' דתירוצא הוא דאמרי לך אנא דאמרי אפי' לת"ק ולהכי אסר רב נחמן ביין נסך.
מ"מ קי"ל כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה דעולא ור' יוחנן ורב הונא כולהו אמרי הכי ורב אדא בר אהבה מתרץ לה למתניתא כוותייהו ולא משכח תירוצא בגמ' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומסקנא דשמעתא לעיל כוותייהו דגמר לה מכלים דאחז ולא דחינן לה.
ובה"ג ז"ל כתב בהל' יין נסך ומשום דקאמרי' רב נחמן ור"ע ור' יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקמו להו כריב"ב וכר' יהודה בן בבא ש"מ דהילכתא כוותייהו ותמה הוא שא"כ אין לך יין נסך אסור בהנאה במגע עכו"ם והוא עצמו פסק בהם איסורי הנאה ועוד דבמסקנא רב נחמן ור' יצחק כת"ק קיימי ובהלכות שחיטה נראה שפסק כי ההיא מסקנא אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עכו"ם אבל ישראל לצעוריה קמכוין ומשומד הרי הוא כעכו"ם ובודאי דר' אשי שקיל וטרי בהכי התם וכן נמי פסק הר"מ הספרדי ז"ל ומסקנא בפ' גבי המסכך גפנו על תבואתו של חבירו דאין הלכה כר' יוסי דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
עוד אני אומר שלא נחלק אדם במגע עכו"ם בכוונה מעולם שאיסור יין נסך גזירת חכמים היא ומשום בנותיהן היא ולא שייכא בהן אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא הא דתניא עכו"ם שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז כגון ששפך יין לפניה ולא נגע בו שאלו משום גזירת חכמים במגען הו"ל מוריק אורוקי ושרי בהנאה ומשום ניסוך שעשה לע"ז אתה בא לאוסרו עליו בזה אמרו ריב"ב וריב"ב שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל אבל גזירת חכמים מגען במקומה עומדת דאלת"ה בשתיה נמי לישתרי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל אבל גזירת חכמים היא והכל מודים בה.

ההיא חביתא דאישתקיל ברזא דילה אתא עכו"ם אנח ידיה עלה. ל"ג אתא עכו"ם נקטה.
כל דבהדי ברזא אסור ואידך שרי אפי' בשתיה וללישנא קמא לית ליה דרבא דגישתא ובר גישתא דפ' השוכר ולישנא בתרא אית ליה ואוקימנא בגמ' כר' יהודה דאמר מן הצדדין טהורה כלומר שלא פסל אלא מקום מגעו בלבד דהיינו דבהדי ברזא ולישנא בתרא א"ל לר' יהודה איסורא דיין נסך שאני דחמיר ולרבנן לענין טהרות הוי חבור יותר, וכן נראין הדברים.
אלא שזה הפירוש אינו מסכים לדברי הגאונים שפוסקים הלכה ניצוק חיבור ואפי' מוריק אורוקי מן החבית לכלי ונגע עכו"ם בכלי מה שבחבית אסור כ"ש וכ"ש מה שבחבית עצמה אם יגע בה עכו"ם שהוא חבור זה לזה ואסור ואמרי' בפ' השוכר דלקמן ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובר גישתא ואתא עכו"ם ואנח ידיה אגישתא ואסריה רבא לכוליה חמרא וקס"ד משום דניצוק הוי חבור ה"נ ודאי הוי חבור וכיון שנגע עכו"ם בברזא אסור כוליה חמרא בשתיה ואע"ג דקאמרי' ואידך שרי סתם ולא אמרינן לזבוניה לעכו"ם כדאמרן בכולה שמעתא משו' דקאמר עד ברזא אסור דהיינו בהנאה ואסור לגמרי קאמר אידך שרי דלית ליה הך איסור דומה למה שאמרנו מתירין אותו מפני ב' דברים דהיינו בהנאה דוקא כלפי שאמר ת"ק אסרו ור' נתן לעיל אמר ברגל מותר בהנאה ביד אסור בהנאה א"נ ה"ק דעד ברזא אסור דהוי מגעו מכאן ואילך לא הוי מגעו ולא פשיט [נראה דכוונתו דלא גרסינן ואידך שרי] בתערובת או בניצוק כלום.
ועוד הביא הראב"ד ז"ל ראיה מדתני' במס' טבול יום בתוספת' בפ"ב חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדדיה טמאה ר' יהודה אומר מפיה ומשולי' טמאה מפיה מפני שהמשק' משוך לתוך ידו [משוליה מפני שהמשקה גרוד לתוך ידו] אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאתים פי' לפי שהמשקין מעורבין ואותו קילוח דבהדי ברזא שהוא טמא מעורב עם היין האחד הלכך יעלה באחד וק' כאותה ששנינו סאה תרומ' טמאה שנפל' לתוך מאה תרומה טהורה ב"ש אוסרין ובה"א תעלה בא' ומאה ה"נ תעלה והיינו נמי דקתני טהורה דאלמא לא פסל כלום ושמעי' מינה דגבי יין נסך ימכר ולהתירו בשתיה א"א ולפי' [פי'] המפרשים אסור בשתיה ומותר בהנאה.
ולפי דברי רבינו יצחק ז"ל כלישנא בתרא קי"ל ולחומרא ומתניתא לא ק"ל כדשנין א"נ דכל דאתי בברזא (טמא) [סתמא] אין בה להעלות בא' ומאה ומ"ה קתני טמאה [צ"ע איך ניישב דעת התוס' שהביא] הילכך דעד ברזא אסור בהנאה מברזא ולמטה מותר בהנאה ואסור בשתיה וזו ראיה לדבריו שהוא פוסק דמגעו של עכו"ם שלא בכוונת ניסוך כיון דאיכא כוונת מגע וכוונת ייןאסור בהנאה ומגעו ממש ביד הוה ואפי' לדידיה דגריס (לקטה בהדי) [נקטה היינו] דנקיט ליה בחמרא בידיה דהא (איקילא) [אישתקילא] ליה הברזא ואיהו נקיט חמרא בידיה ממש ולדידן ודאי קשיא דהא הו"ל מדדו בין ביד בין ברגל דאמרי' ימכר, ודברי רש"י ז"ל מפורשים בפירושיו.
ומצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שאם תחב עכו"ם את הברזא הכי דיניה שכל היין אסור וכן אם נטלו מן החבית שא"א שלא ישכשך בראש הברזא שבתוך החבית.
ואני אומר אפי' נקב סתום במגופה שאין שם שכשוך בראש הברזא אסור שכיון שנשפך היין כחו הוא כדאמרי' בסנהדרין האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא וקטליה מיחייב גירי דידיה נינהו וה"מ בכח ראשון כלומר שכפתו סמוך לשפת המים ופתח להם פתח וקלחו עליו עד שמת אבל בקילוח שני לא והכא כוליה חמרא כח ראשון הוא הילכך כחו מיקרי והו"ל מוריק אורוקי ואסור בשתיה וגבי שחיטה נמי איתמר כה"ג במסכת חולין פ' ראשון בכח ראשון שחיטתו כשרה בכחשני פסולה ה"נ לא שנא ומיהו בענין הזה שלא בכוונה מותר דלא גזור רבנן בכוחו שלא בכוונה.

ההוא אטרוגא דנפל לחביתא דחמרא אתא גוי, שדא ידיה נקטיה, אמר להו רב אקפוה לידיה כי היכי דלא לישכשך וברצוה עד דשפייה. ויש ספרים שכתוב בהן אמר להו רב אשי, וכן הוא בפירושי הראב"ד ז"ל. ופירש הראב"ד ז"ל דלהתירו אפילו בשתיה קאמר, משום דכל זמן שלא שכשכו ולא עקרו ממקומו אינו אוסרו אפילו בשתיה, לפי שאין דרך רוב המנסכין כן לנסך בלא שכשוך, וכיון דלא שכשך יצאנו ידי הרוב שאין מנסכין כן, וכוונת הכנסת ידו ליין מוכחת דלא היתה אלא להוצאת האתרוג, מותר אפילו בשתיה, שאם אתה אומר שלא התירו רב אשי אלא בהנאה, למה ליה דאקפוה לידיה כי היכי דלא לישכשך דאפילו שכשך בהנאה מיהא מותר, דהוה ליה כמטפח על פי החבית מרותחת דאמרינן (ס, ב) ימכר משום דמוכחא מילתא הוא דלהעברת רותחת קא מיכוין, ואף על גב דהתם ודאי שכשוך הוה ביה, והכא נמי לא שנא דהא לנטילת האתרוג קא מכוין, אלא ודאי אף בשתיה התירו, וטעמא דמילתא דכיון שאין דרך רוב המנסכין להיות מנסכין בלא שכשוך וזה לא שכשך, וגם לא נתכוין אלא לנטילת האתרוג, הוה ליה מיעוט וספק ומותר אף בשתיה. ועוד ראיה, מדלא קאמר ושרי לזבוני לגוים וכדאמרינן לקמן (עבודה זרה ס, ב) שריא רפרם ואי תימא רב הונא בריה דר' יהושע לזבוניה לגוים, ולעיל בעובדא דההוא דסליק לדיקלא (עבודה זרה נז, א), שרייה רב לזבוני לגוים. ואי קשיא לך והא אמרינן לקמן (עבודה זרה ס, ב) בההוא דאתשכח במעצרתא אי ליכא טופח על מנת להטפיח בהדחה סגי, אלמא אף על גב דליכא שכשוך הדחה מיהא בעי, ואמאי והא לא מנסך כלל אי לא משכשך, יש לומר דמיעוטא מיהא מנסכין בלא שכשוך, וכי איכא כוונת מגע אסור, אבל כשהוא מתכוין לנטילת האתרוג הוה ליה מגעו מיעוט וספק הרחוק ומותר אפילו בשתייה.ורש"י ז"ל פירש דלהתירו בהנאה קאמר, דאי לאו דנקטוה לידיה קא מיתסר אפילו בהנאה על ידי שכשוכו, והשתא דלא שכשך שרי בהנאה מיהא, והכי מסתברא לי, דאפילו כי אקיפוה לידיה מאי שנא מההוא דקא נגע בידיה בחמרא בלא כונה בהדי דקא נחית מדיקלא (נז, א), דאסרינן ליה מיהא בשתיה לכולי עלמא, והתם הא בלא כונת מגע כלל נגע ביה, ושכשוך גם כן לא חזיא דהוה ביה, דאי משום שכשוך הוא דהוה מיתסר התם לא הוה שתיק גמרא מניה, והוה ליה למימר בהדי דקא נחית שכשך ביה בלא כוונה, אלא ודאי משמע דליכא הפרש בין שכשך ללא שכשך, דכל מגעו שלא לצורך, שכשוך קרינן ליה, דאי אפשר בלא נדנוד כל דהוא, ומגעו אפילו בלא כוונת מגע ובלא כוונת יין, מידי אסור שתיה לא יצאנו. והא דאמר להו רב אשי דלינקטוה לידיה כי היכי דלא לישכשך ואסר ליה עלייהו, אף בהנאה קאמר להו, דלא דמי (למגיפה) [למטפח] על פי החבית המרותחת, דהתם כל עצמו אינו מתכוין בנגיעתו ובשכשוכו אלא להעביר הרותחת ולמלאכת בעל היין והנאתו מתכוין בכך, והילכך חזקה שאין משכשכו כלל לכוונת ניסוך בין בתחלה בין בסוף, ומשום הכי מותר בהנאה, אבל בשתיה לעולם אסור דכיון דנגע ביה גזרינן ביה, אבל כאן נהי דבתחלת הכנסת ידו לא נתכוין אלא לנטילת האתרוג, מכל מקום כשיוציא ידו משם חיישינן דילמא עם יציאתו משכשך לשם ניסוך, ומשום הכי קאמר להו רב אשי דלינקטוה לידיה כי היכי דלא לישכשך עם יציאתו והוה ליה אסור אפילו בהנאה, דהא לא שכשך לבתר דנקטיה לאתרוגיה ומשום תחלת מגעו אם כן לא מתסר בהנאה מיהא, (דלא) [דהא] לנטילת האתרוג קא מכוין ולא לנסוך דומיא דמדדו ביד (נז, א), ומדדו ביד לא חיישינן דילמא בשעת הוצאת ידו משכשך ומנסך כענין שאמרנו באתרוג, דהתם כל עצמו מראה שלהנאת הישראל הוא מכוין, ואם בכניסתו לא ניסך אף בהוצאתו כן, אבל כאן שלא נגע ביין מתחלה אלא מחמת האתרוג, ובאותה שעה מחמת טרדתו להוציא האתרוג הוא שלא נסך, כשלקחו ומוציאו יש לחוש שמא ינסך. ומה שהביא ראיה מדלא קאמר ושרי לזבוניה לגוים זה אינו, דלפעמים שהתלמוד מפרש דבריו ולפעמים שמסרם לחכמים. והרב עצמו ז"ל פירש בעובדא דברזא דבסמוך כל דבהדי ברזא אסור בהנאה ואידך שרי בהנאה ולא בשתיה, ואמאי לא קאמר רב פפא ואידך שרי לזבוני לגוים, כן נראה לי. כתב הרמב"ן ז"ל, זה השמיט רבנו הגדול ז"ל מפני שהוא סומך על דעת האוסר מגעו שלא בכוונת ניסוך אפילו בהנאה כמו שפירשנו, וקשה בעיני לדחות מעשה זה לפי שנמצא ברוב הנוסחאות: אמר להו רב אשי. עד כאן.

אמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל שרי ליה למשקל דמי חמרא מניה וכו'. יש נוסחאות דנסכיה לחמריה דישראל בכונה. ויש מפרשים לפי גירסא זו: דדוקא כי נסכיה בכוונה שהיה יודע שאותו יין של ישראל ואף על פי כן נסכו הוא דשרי למשקל דמי חמרא מניה משום דהוה ליה מזיק ובעי שלומי. אבל אם נגע בו בשוגג שהיה סבור שהיה משל עצמו אסור למשקל דמי מניה, דבכי האי גוונא בישראל פטור, וכדאמרינן (גטין נב, ב) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור, והלכך אי שקיל מניה דמי נמצא דדמי יין נסך קא שקיל. ויש מפרשים בכוונה כלומר בכוונת מגע, כלומר שאסרו עליו בהנהאה, דאי נגע בו שלא בכוונת מגע לא מיתסר בהנאה כלל, ואפילו לאחריני שרי ליה לזבוני, ולאו למימרא דאי נגע בחזקת שהוא של עצמו שיהא אסור למשקל דמי מניה, דמכל מקום מקלא קליא ליה, ודמי הזיקו שקיל מיניה.

אמר רב אשי מנא אמינא לה דתניא וכו', אמר רב אשי הלכך האי גוי דנסכיה וכו'. ופירש רש"י ז"ל: ואף על גב דלא סבירא לן כר' יהודה בן בתירא וכר' יהודה בן בבא להתירו למכור לגוי אחר, מההוא גוי מיהא שרי לאפרועי נזקו משום טעמא דלא כל הימך, ואיכא דקשיא ליה ומנא ליה לרב אשי הא, דילמא רבנן דאסרי ליה כיון דמגוי אחר אסור מההוא גוי נמי אסור. וכתב הרמב"ן נ"ר דאפשר דהכי קא דייק רב אשי, דהני תנאי פליגי במנסך בפירוש לע"ז שלא בפניה אם אסור בהנאה אם לאו, דרבנן סברי דניסוך שלא בפני הע"ז מן הדין הוא אסור אפילו בהנאה, והלכך אפילו בסתם מגעו יש לחוש שמא לשם ע"ז נסכו ואסור אפילו בהנאה, ואף על גב דלא קיימא לן כר' אליעזר דאמר (לב, ב) סתם מחשבת נכרי לע"ז, ביין חששו, לפי שביין משום גזירת בנותיהן נגעו בה, ואמרו בדבר לחוש לנסוך, ותולין בו להחמיר ולא להקל. ור' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא סבירא להו שאין נסוך [שלא] לפני הע"ז אסור בהנאה לעולם, ואפילו במפרש לשם הע"ז, והלכך סתם מגען אינו אסור לעולם בהנאה, דלמאי ניחוש ליה, דאפילו פירש אין בכך כלום לענין אסור הנאה, והלכך אמר רב אשי דגוי דנסכיה לחמרא כלומר שנגע בו ושכשכו מההוא מיהא שרי למשקל מניה דמי חמרא ממה נפשך, דאף על גב דמגוי אחרינא אסור משום דקיימא לן כתנא קמא, מההוא גוי שרי ממה נפשך, אי אסרו עליו כתנא קמא דמי נזק שקיל מניה דהא מיקלא קלייה, דהא הוה ליה סתם מגעו כמפרש לע"ז דאסור מדינא, ואם אינו אסור בהנאה כתנאי בתראי דמי יין מותר בהנאה שקיל. ופירוש זה אתי שפיר למקצת נוסחאות דגרסי אמר רב אשי מנא אמינא לה וכו', ואפילו לספרים דגרסי כתנאי יש לומר דלא אמר כתנאי אלא למאי דקאמר דלזבוני אחריני אסור. ואין זה מחוור בעיני, דכל מנא אמינא ליה שבתלמוד הוא שבא להוכיח דבר מחודש מתוך מה שבא במשנה או בברייתא, אבל כאן כבר נתפרש במשנתינו דפרק אין מעמידין (עבודה זרה כט, ב) דסתם יינן אסור אפילו בהנאה, וכולה מתניתין בהכין ריהטא, דאפילו במגעו אוסר בהנאה ביין של ישראל. ומתניתא דלעיל דאגר דמים (נח, א), ועובדא דר' יוחנן בן ארזא, (שם), כולהו מפרשי דגוי אוסר ביין של ישראל אפילו בהנאה, ולא מצא רב אשי אלא זו בלבד. ולדברי הרב ז"ל כל שהוא אומר שהגוי אוסר במגעו אפילו בהנאה הוא מודה דמותר למשקל דמי הזיקיה מניה, ולמה הוצרך רב אשי לאיתויי הא דהיא מחלוקת, ויותר היה נכון אי לא גרסינן מנא אמינא לה וגרסינן כתנאי, ולומר שאסור למכור לאחרים אינו כולי עלמא דתנאי פליגי בה דר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא שרו אפילו בשתיה, ועדיין צריך תלמוד.

ואחד שיכול לומר לו לא כל הימך שתאסור יינו לאנסו. דסבירא להו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו על ידי מעשה. ורב נחמן ורב עמרם ור' יצחק הכין סבירא להו בחולין בשלהי השוחט (חולין מ, ב). ואיכא למידק בהא טובא, חדא, וכי לית להו להני תנאי כולהו איסורי הנאה דמכילתין דמגע גוי ביין. ועוד דהא רב נחמן דאמר התם בפרק השוחט דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו על ידי מעשה, איהו גופיה דקאמר ליה לרבא בשמעתין דלעיל (עבודה זרה נח, א) אימר דאמרי אנא דאין שכשוך עושה יין נסך לבר מדמי ההוא חמרא דמי ההוא חמרא מי אמרינן. ותירץ הראב"ד ז"ל דיין נסך שני ליה לרב נחמן, דאחמירו ביה רבנן אפילו במגעו משום יינן, ואלו לר' יהודה בן בתירא ולר' יהודה בן בבא לא שני להו. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דהתם בשלהי השוחט (חולין מא, א) מוקמינן הך ברייתא (כת"ק) [כתנאי], דתנא קמא סבר לה כרב [הונא] דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולתירוצו של רבנו הראב"ד ז"ל מנא לן דתנא קמא סבירא ליה כרב [הונא] דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו בשאר איסורי אדם, דילמא איסורא דיין נסך שאני. והוא מפרק לה לקושייתו דאין הכי נמי דהוה רב נחמן מצי למימר אנא דאמרי כתנא קמא וחומרא דיין נסך שאני, אלא משום חבריה דילמא לא שני להו בין איסורי דיין נסך לשאר איסורי דעלמא, משום הכי לא מסיימי התם הכי. ומיהו קיימא לן כמאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, והיינו דאמרינן בכולה מכילתין מגע גוי בכוונה אסור בהנאה, והכי אסיק עולא ור' יוחנן ורב הונא בפרקין לעיל (עבודה זרה נד, א), והכי מסקנא דשמעתא לעיל (שם ע"ב) דגמרינן מכלים דאחז ולא דחינן לה, ורב אדא בר אהבה מתרץ לה למתניתא כוותייהו, ולא משכחי תירוצא בגמרא למאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ועוד דבמסקנא (בחולין שם) רב נחמן ורב עמרם ור' יצחק כתנא קמא קיימי. ומן התימא מדברי בה"ג ז"ל שכתב בהלכות יין נסך, ומשום דקאמרינן רב נחמן ורב עמרם ור' יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקמו להו כר' יהודה בן בתירא וכר' יהודה בן בבא שמע מינה הלכתא כוותייהו. וזה תימא גדול שאם כן אין לך יין אסור בהנאה במגע גוי והוא בעצמו פסק בהם איסור הנאה, ועוד דהא אמרינן דרב נחמן ורב עמרם ור' יצחק נמי במסקנא כתנא קמא סבירא להו, ובפרק הערל (יבמות פג, ב) אסיקנא נמי המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו, דאין הלכה כר' יוסי דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ההיא חביתא דאשתקיל ברזא מניה אתא גוי אנח ידיה עלה אמר רב פפא כל דלהדיא ברזא אסור. פירוש: הקלוח שבסביבות הברזא משנשתכשך בחזרת הברזא אסור אפילו בהנאה, ואידך מה שלמעלה ולמטה שרי בהנאה, דסבירא ליה לרב פפא להאי לישנא דאין תורת חבור אלא בפיה מפני שהמשקה משוך (על) [לתוך] ידו שמשם דרכו לצאת כלו, או בשוליה שהמשקה (טרוד) [גרור] על גב ידו, שהכל יכול לצאת דרך שם. והכל מפורש בתוספתא (טבו"י פ"ב ה"ב) גבי מילתיה דר' יהודה דחבית שנקבה בין מפיה. ואף על פי שהיין הזה שעד הברזא יכול לצאת מן ברזא, סבירא ליה לרב פפא דרואין את החבית כאלו נהפכה על צדה השנית, אבל בשוליה כיון שכן דרכה לישב עליהם לא אמרינן בהן רואין. וללישנא בתרא כל דאתי בברזא, כלומר כל היין שעד הברזא אסור, דלהאי לישנא לא סבירא ליה לרב פפא רואין, אלא כיון שבדרך שהיא עומדת עכשיו יכול היין לצאת מן הברזא אסור, דכל מה שיכול לצאת משם הוי חבור, ואידך , כלומר מה שלמטה מן הברזא שרי בהנאה, דהוה ליה כסתם יינם דאפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו היין. ואוקימנא לדרב פפא כר' יהודה דאמר מן הצדדים טהורה, וללישנא קמא מפרשינן טהורה כולה בין מה שלמעלה בין מה שלמטה ומשום רואין כמו שכתבנו ולא פסל אלא מקום מגעו בלבד, וללישנא בתרא דאמר כל דאתי בברזא מפרשינן האי טהורה למה שלמטה ממקום מגעו, אבל מה שלמעלה טמאה דהוה ליה כמפיה ומשוליה, שעד מקום מגעו גם כן המשקה (טהור) [גרור] על ידו והוה ליה חבור למה שלמעלה ממנו. ואפילו לספרים דגרסי במלתיה דר' יהודה טהורה מכאן ומכאן מפרשא ליה הכי, טהורה [מכאן] אם תעמוד החבית כן, וטהורה מכאן אם תעמוד בהפוך, ולעולם הצד העליון טמא והשאר טהור. ועוד נראה לי דלר' יהודה אסורא דיין נסך שאני דחמיר, ולרבנן לענין טהרות הוי חבור יותר דחמירי להו טפי כדאמרינן לקמן (עבודה זרה ע, ב) השתא טהרותיו טהרות יין נסך מיבעיא.
ואם תאמר אם איתא דאסור דאמרינן הכא היינו אפילו בהנאה מאי שנא ממדדו בין ביד בין ברגל דאמרינן (נז, א) ימכר, דהכא נמי הא לא מיכוין אלא להצלת היין ולא לנסכו. תירץ הראב"ד ז"ל: דהכא מיירי כגון דהוה תמן ישראלים בהדיה ואי לאו דמתכוין לנסוך אמאי קדם איהו ונגע, אי משום הצלתו של יין הרבה מצילין יש חוץ ממנו. וזה רחוק בעיני דאם כן התיז את הצרעה והמטפח על פי החבית המרותחת (ס, ב) כל היכא דאיכא ישראל בהדיה ליתסר אפילו בהנאה, ואינו [דהא] המטפח סתמא קאמרינן. ואפשר שזו ראיה לדברי הרי"ף ז"ל שכתבנו למעלה (נח, ב ד"ה כללא) דסבירא ליה דמגעו של גוי שלא בכוונת ניסוך כיון דאיכא כוונת מגע וכוונת יין אוסר בהנאה. ור"ח זצ"ל שפירש אסור בשתייה ומותר בהנאה קשה, דאם כן אתיא הא דרב פפא דלא כהלכתא לדברי הגאונים זצ"ל שפסקו בניצוק דהוי חבור, דכל שכן וכל שכן מה שבחבית אחת דהוי מה שלמטה מן הברזא חבור למה שלמעלה מן הברזא, וכיון שנגע בוי בברזא הוה לן למיסר כולי חמרא משום חבור, דאפילו מה שלמטה הוי חבור למאן דאית ליה ניצוק הוי חבור, כדאמרינן לקמן בפרק השוכר (עבודה זרה עב, ב), ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובר גישתא ואתא גוי ואנח ידיה אגישתא ואסריה רבא לכולי חמרא, וקא סלקא דעתך משום דניצוק הוי חבור. ועוד הביא הראב"ד ז"ל ראיה מדתניא במסכת טבול יום בתוספתא בפרק שני (ה"ב) חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה טמאה, ור' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה, מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו, משוליה מפני שהמשקה גרור לתוך ידו, אבל מן הצדדים יעלה באחד ומאה, פירוש מפני שהמשקים מעורבים, דאותו קלוח דבהדי ברזא שהוא טמא מעורב עם היין האחר הלכך יעלה באחד ומאה, כאותה ששנינו (תרומות פ"ה מ"ד), סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה תרומה טהורה, בית שמאי אוסרים ובית הלל אומרים תעלה באחד ומאה, הכא נמי תעלה, והיינו נמי דקתני טהורה דאלמא לא פסל כלום, ושמעינן מינה דלגבי יין נסך נמי ימכר, ולהתירו בשתייה אי אפשר דאיסור תערובת מיהא איכא כדקתני בתוספתא, ועוד היאך נאמר שהיין האסור מונח על היין האחר ויהא מותר אפילו בשתיה.

ההוא אתרוגא כו׳. הר״אבד ז״ל סובר דרב אשי להתירו בשתיה בא והיינו דלא קאמר דלזבנוה לגוים ונתן טעם בדבר שרוב המנסכין אינן מנסכין אלא בשכשוך אלא שחכמים חששו למיעוט המנסכין במגע ומיהו כל שהמגע הוא שלא בכונה דאיכא תרי קולי מיעוטא וספקא דנסוך שרינן אפילו בשתיה ואין זה נכון דבכל דוכתא הזכירו מגע גוי שלא בכונה לאסור בשתיה ולא הזכירו בו לשון שכשוך וכדאמרינן בעובדא דלוליבא ונגע בחמרא וכן בכל מקום ובההיא מעצרתא דלקמן הצריכו הדחה ונגוב בטופח על מנת להטפיח ואף על פי שאין בו כדי שכשוך אלא ודאי לא בא רב אשי אלא להתירו שמא בהוציאו ידו ישכשך בו שלא לצורך והנה מגעו בחנם שאוסר בהנאה כההוא עובדא דבירם ולזה הפי׳ הסכימו כל המפרשים והסכימו רבותי ז״ל.

אמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל אף על גב דלזבוני ומשקל דמיה אסור שרי ליה למשקל דמיה מינים דההוא גוי דנסכיה מאי טעמא מקלא קלי. פר״שי ז״ל דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יין נסך אלא אומר לו שפכת את ייני ואבדת ממוני ודמי יין כשר קא שקיל עכ״ל ויש אומרים דדוקא שנסכו במזיד כלומר שהיה יודע שהוא של ישראל אבל אם היה סבור שהוא שלו אסור למישקל דמי מיניה דהשתא כיון דבדיננו כי האי גוונא פטור שהמנסך בשוגג פטור כשזה בא ונפרע מן הגוי לא מתחזי כדמי נזקו אלא דמי יין נסך ומסתייעין בזה עוד ממה שמצאו במקצת נוסחאות האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל בכונה. ויש דוחין שאין זו ראיה דדילמא להכי נקט בכונה לאפוקי מגעו של גוי שלא בכונה שאינו אוסר בהנאה ואפילו לזבוני לאיניש דעלמא שרי וזה דעת מורי הר״אה ז״ל דלעולם מותר ליטול דמיו מאותו גוי ואפילו עשה בשוגג וגם הוא פטור בדיניהם וטעמא נפקא לקמן בסמוך בס״ד ומיהו הני מילי בדנסכיה שלא מדעתו של ישראל אבל אם נגע בו מדעתו ודאי אסור למישקל דמיה מיניה דהשתא לא מצי תבע דמי נזקא והיינו מאי דקאמר להו רב להנהו סבוותא כי מזבניתו חמרא לגוים קדומו ושקולו זוזי מיניה כי היכי דלא להוו יין נסך ברשותיכו.

גרסת רוב הספרים אמר רב אשי מנא אמינא לך דתניא גוי שנסך יינו כו'. ויש גורסין כתנאי גוי שנסך כו׳ והכל יוצא לענין אחד כדבעינן לפרושי בס״ד ר״י ן׳ בבא ור׳ יאודה ן׳ בתירא מתירין אותו מפני ב׳ דברים כתב ר״שי ז״ל ואף על גב דלא סבירא לן כותייהו להתירו למכור לגוי אחר מההוא גוי מיהא שרי לאיפרועי מיניה נזקו מטעמא דלא כל הימנו ע״כ ונראה מדבריו ז״ל דרבי יאודה בן בבא ורבי יאודה בן בתירא לגמרי מתירין אותו ואפילו למוכרו לגוי דעלמא ואף על גב שנגע בו בכונת יין ונסכו וזה ודאי דבר קשה דאפילו תהוי כולה מכלתין מתניתין ושמעתתא שאסרו מגע גוי בכונה בהנאה דלא כותייהו וזה אינו עולה על הדעת כל שכן שלא הזכירוהו בכולה מכלתין ועוד דבפרק השוחט אשכחן לרב נחמן דסבר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו על ידי מעשה. . ואף על פי כן הוא אוסר מגעו של גוי בכונה וכדאמר לעיל לפום נוסחא דיק׳ אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא דמי ההוא חמרא מי אמרי אלא שבזו ראה הר״אבד ז״ל דרב נחמן מפריז על המידה יותר מרבי יאודה ורבי יאודה משום חומרא דיין נסך ואינו נכון דאם כן היכי אוקימנא בפרק השוחט למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו כת״ק דהכא שהוא אוסר ביין דילמא שאני הכא משום חומרא דיין נסך ועוד קשה כיון דרבי יאודה ורבי יהודה מתירין אותו לגמרי בהנאה ואפילו למוכרו לגוים ואנן לא קיימא לן כותיה בהא כדרהיט כולה מכלתין מנא ליה לרב אשי דנעביד כותייהו למישקל דמי׳ מההוא גוי ואי מסברא אמר לה לא לימא מנא אמינא לה דמהא לית ליה שום ראיה ומורי הר״אה ז״ל היה אומר דהא דקתני רבי יאודה בן בתירא ורבי יאודה בן בבא מתירין אותו לאו מדרבנן אלא לומר שמתירין אותו מן התורה ולא הוצרכו לפרש דהא פשיטא דאסור מדרבנן כדאיתא בכולה מכלתין ולדין תורה הוא שנחלקו דת״ק אוסרו מן התורה כשנסכו הגוי בפירוש ואף על פי שלא היה שלו ואפילו נסכו שלא בפני עבודה זרה ורבי יאודה ורבי יאודה מתירין אותו מן התורה מפני שני דברים כדפי׳ ואזיל ונפק לן מפלוגתיהו לענין הא דרב אשי דכל היכא דאמרת דמאורייתא שרי לגבי ההוא גוי דנסכיה מיהת מוקמינן ליה הדינא דאורייתא ושרינן ליה למישקל דמי מיניה דהא אפילו הדינא דרבנן אפשר לן למיתלי דדמי נזקיה שקיל ואפילו עבד גוי בשוגג תלינן בדמי נזקו אבל אם אתה אומ׳ שמן התורה הוא אסור בהנאה אף אנו נחמיר בו דלא למשקל דמיה מההוא גוי ואפילו עשה כן במזיד משום חומרא דעבודה זרה דלא ליחזי כנהנה מעבודה זרה ויין נסך דאורייתא ומשום הכי אמר רב אשי מנא אמינא לך כו׳ דס״ל דהלכתא כרבי יאודה ורבי יאודה או משום דמסתבר טעמייהו שאין מנסכין אלא בפני עבודה זרה או משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כשעשה בו מעשה קיים הניכר כשחיטה או כיוצא בו ולא כשעשה בו מעשה נסוך שהוא מעשה שאינו ניכר וכדקתני לה בפרק הניזקין היזק שאינו ניכר ונוסחא דגרסי כתנאי כך מתפרשת כמו שאמרנו ולפי שיטה זו לא שני ליה לרב אשי בין דנסכיה גוי במזיד בין שהיה סבור שהוא שלו ובלבד שלא עשה כן מדעתו של ישראל ומאי דלא נקט רב אשי דנסכיה שלא בפני ע״ז משום דמסתמא הכי הוא.

ובבריתא הוצרכו לפרש כן מפני כחו של ת״ק שהוא מתיר גם בזה אי נמי דבלאו הכי נמי סבירא ליה דאפילו בפני עבודה זרה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה דניסוך וכל מה שאמרו חכמים במגע גוי אינו אלא גזירה שלהם משום גזירת סתם יינם ומשו׳ הרחק בנותיהם ומה שאמרו בפרק השוחט דמ״ד אדם אוסר דבר שאינו שלו כת״ק דהכא ולא אמרו דחומרא דיין נסך שאני זהו מן הטעם שאמרנו שכבר היה ידוע להם דהדינא דאורית׳ נחלקו ות״ק מן הדין הוא אוסר מן התורה ורבי יאודה ורבי יאודה מתירין מן התורה דוקא דלא אפשר שיהו מתירין אפילו מדרבנן והלכתא כר״א ואיכא נוסחי דגרסי בתר הא מתניתא אמר רב אשי הלכך האי גוי דנסכיה ותוספת לשון הוא ולא גרסינן ליה וליתיה בנוסחי דר״שי ז״ל ולא בעיקר נוסחי ובר מהא דרב אשי אית לן דנפקא לן מפלוגתא דהני תנאי לענין יין זה שנסכו גוי שנתערב ביין שלנו אם ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך זה דלת״ק כיון דיין נסך דאוריתא הוא הוה ליה יין נסך גמור שנתערב יין ביין ואין לו תקנה דרבן שמעון בן גמליאל אבל לרבנן דשרו ליה מדאוריתא לא עדיף מסתם יינם דקיימא לן ביה כרבן שמעון בן גמליאל ואפילו יין ביין מותר ומכר לגוים חוץ מדמי אסור שבו מ״ר ז״ל ותו לא מידי.

ההוא חביתא דאשתקיל ברזא מניה אדרי גוי אנח ידיה עילויה אמר רב פפא כל דלהדי ברזא. פי׳ ברזא קנה חלול ארוך שנותנין בנקב החבית מצדה ומשם היין יוצא וסותמין אותו בעץ או בגד וכיוצא בו הנקרא פאליול בלע״ז.

ובמעשה הזה אומר מורי הרב ז״ל שנשמט העץ שבתוך הקנה כי הוא הנקרא ברזא וכשנתן הגוי ידו בפי הקנה נגע ביין שהיה בפי הקנה ובקלוח היוצא משם והיין שבתוך הקנה הוא מה שאמרו כאן דבהדי ברזא אבל מדברי ר״שי ז״ל נראה שנשמט הקנה עצמו כי הוא הברזא ונגע הגוי ביין שבנקב החבית ששם הברזא ובקלות היוצא משם ובהדי ברזא הוא הקלוח היוצ׳ סביבו׳ הנקב ולשון מורי הרב ז״ל נראה נכון יותר ולשון הגירסא שבספרים שלנו כולם דגרסי הדרי גוי או אתא גוי והנח ידיה עילויה נראה שלא החזיר שם הגוי הברזא כמו שאומרים מקצת המפרשים ז״ל אלא שנתן ידו בנקב הברזא להציל היין כמו שאמרנו והוצרכו לדון אם הנגיע׳ שנגע גוי בהדי ברזא חשוב כנגיעה בכולו אם לאו ועל זה בא רב פפא ואמר דלא חשיבה כנגיעה בכולו כי היין שבברזא פרוש הוא לעצמו וכאלו אינו מעורב ביין שבחבית והיינו דאמרינן אמר רב פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסור ואידך שרי פר״שי ז״ל דלהדי ברזא אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך ואידך שרי אף בשתיה וקסבר ניצוק לאו חבור לאסור כל היין ע״כ ומה שכתב רבינו ז״ל שמותר בהנאה לפי שאין כאן שכשוך נרא׳ פי׳ לפירושו לפי שזה לא נגע ביין בכונת נסוך ובחנם דאם כן אפילו בנגיעה גרידתא מתסר. כדאמרינן בכל דוכתא אבל זה להציל היין נתכוון וכמו שפירש רבינו ז״ל ואפילו הכי אלו שכשך בו או שהיה כדאי לשכשך בו היינו חוששין לאותו שכשוך שהוא כנגיעה בחנם לדעת נסוך ברוב המנסכין שהם משכשכין וכמו שאמ׳ בעובדא דמחוזא דלעיל אבל כיון שאין אנו רואין כאן שכשוך וגם אין שם מקום שיוכל לשכשך כשישהה ידו שם ודיינינן ליה כמגע גוי שלא בכונה שאסור בשתיה ומותר בהנאה והוה ליה כמדדו ביד שדינו להמכר וכן אמרו לקמן גבי ההיא חביתא דפקעה לארבא והדרי גוי וחבקה דשרי בהנאה לפי שלהציל נתכון וכשתאמר דכיון שהקלוח או מה שבברזא אסור בשתיה שיאסר מה שבחבית מדין נצוק לכך כתב רבינו דרב פפא סבירא ליה דנצוק אינו חבור והכי ודאי משמע לפום פשטא דההוא עובד׳ דגושתא ובת גושתא שבפרק השוכר דאתמר רב פפא ואמר שמע מינה נצוק חבור וכדאיתא התם הלכך דלהדי ברזא אסור בשתיה מיהת וכל אידך חמרא שרי אפילו בשתיה כי מה דבהדי ברזא נדון כאלו פרוש לגמרי מן החבית לענין דלא חשיב נגיעה דברזה נגיעה ביין שבתוך החבית ואי משום נצוק הא לית ליה לרב פפא נצוק ובאידך לישנא אמר רב פפא דעד ברזא אסיר ואידך שרי כלומר כי כל היין שבחבי׳ הראוי לצאת דרך הברזא אסור בשתיה כדין דבהדי ברזא ואידך שרי אפילו בשתיה ואתא רב יימר ואוקמא להא בפלוגתא דרב יאודה ורבנן בחבית של תרומה שנגע טבול יום בצדה דלרב יאודה טהורה ולרבנן טמאה דרבנן סברי לה כנגיעה בכולה ורבי יאודה סבר דלא חשיבה נגיעה ביין שבתוך החבית כלל הלכך טהורה דאילו דין נצוק ליכא התם דהא לכולי עלמא אין הנצוק חבור לטומאה ולטהרה ורב פפא דאמר כרבי יאודה וסבירא ליה נמי דביין נסך אין נצוק וכדאמרן.

וכתב רבינו ז״ל דלית הלכתא כרב פפא דהא רב יימר אוקים מימריה כרבי יאודה ולית הלכתא כוותיה וכרבנן קיימא לן והכא כל היין שבחבית אסור בשתיה ומותר בהנאה זו שיטת ר״שי ז״ל ור״י ז״ל הקשה עליו דהיאך אפשר שידון רב פפא כלישנא בתרא שיהא היין שבחבית למעלה מן הברזא אסור בשתיה ויהא מה שלמט׳ ממנו מותר בשתיה כלום אפשר לומר שיהא זה מונח על זה ויהא העליון אסור והתחתון מותר בשתיה ועוד הקשו עליו והלא מאי דבברזא נוגע ביין שבחבית והוא כמעורב בו והיאך לא יאסור אותו מדין תערובת שהרי אף רבי יאודה לא אמר טהורה אלא מפני שהיין שנגע מתבטל במה שבחבית וכן אמרו בתוספתא רבי יאודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו משוליה מפני שהמשקה גרור לתוך ידו אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאה פירוש שמתבטל מה שנוגע בטהור שבחבית כדין תרומה טמאה שנפלה לתרומ׳ טהורה שעולה באחד ומאה כדאיתא במשניות בהדיא לבית הילל דהלכתא כותייהו והכא לגבי יין נסך אוסר הוא במשהו כדעת ר״שי ז״ל וכל שכן כשאתה אוסר כל דבהדי ברזא דמסתמא אין ששים באידך דלתחת לברזא כדי לבטלו אפי׳ לדעת רבינו תם ז״ל שסובר דסתם יינם בששים אפילו יין ביין לכך פירשו רוב המפרשים ור״י ז״ל בכללם כך אמר רב פפא דבהדי ברזא אסור בהנאה ואידך שרי בהנאה דנגיעתו דברזא לא חשיבה נגיעה בחבית וכסברה דרבי יאודה ומיהו הכל אסור בשתיה דאפילו תימא נצוק אינו חבור הא ודאי ברזא וחבית דיינינן ליה כחבור לאוסרו מדין תערובת בשתיה מיהת ובאידך לישנא אמר דעד ברזא אסור בהנאה שהכל הוא חשוב כאילו היה בברזא כיון שראוי להיות נמשך דרך שם וכשנגע בברזא נגע בו ואידך שרי בהנאה ואסור בשתיה בדין תערובת אבל מות׳ בהנאה דקיימא לן סתם יינם יין ביין ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו ואם תאמר והיאך אפשר לאסו׳ נגיעתו בהנאה דהא נגיעה כמתעסק במלאכתו הוא דמיא וכמדדו ביד ומאי שנא מעובדא דחביתא דלקמן.

תירץ הר״אבד ז״ל דהכא מיירי כשהיו שם ישראלים שהיו יכולין להציל וכיון דכן חיישינן שלא נתכוון להציל אלא לנסך אבל עובדא דלקמן לא היה שם ישראל שיוכל להציל ותולין שנתכוון הוא להציל.

וזה התירוץ דחוק מאד כיון שלא הזכירו בגמרא כן ויותר י״ל לפי שיטה זו כי על ידי ששהתה ידו שם זמן מרובה עד שנתנו שם הברזא אנו חוששין שנסך כשהוא יושב שם בחנם וידו נוגעת ביין מה שאין כן בעובדא דלקמן כי לאחר שחבקה לא היה נוגע ביין ואף על גב דהכא ליכא שכשוך לית לן בה כיון דהוה תמן נגיעה אריכתא בלא פסק כנ״ל לפי שיטת זו וזו שיטת מורי הר״שבא ז״ל אבל מורי הר״אה ז״ל היה מפרש כשיטת ר״שי ז״ל אלא שהיה מוסיף עליו בימה שאמר רב פפא כלישנא בתרא דעד ברזא אסור לא אמר כן מן הדין כמו שיראה מלשון ר״שי ז״ל אלא משום חומרא דיין נסך בלבד שנראה כאלו עומד בברזא כיון שסופו לימשך ששם ולכך התיר מה שתחתיו ואפילו בשתיה ודקאמרת שיאסור אותו מדין תערובת אין כאן תערובת כלל כי מה שבברזא הרי הוא כאלו פרוש לעצמו בכלי אחד ועדיף מנצוק ההולך באויר שאין לו קיום בעצמו ועמידתו בחבורה שלמעלה ומה שאמרו בתוספתא לרבי יאודה בצדה תעלה באחד ומאה לרווחא דמילתא אמרו כן שאפילו היינו רוצים להחמיר בטהרת תרומה ולדון אותו כתערובת הרי עולה באחד ומאה.

כבר בארנו שכל מגע בסבה הנכרת אינו אוסר בהנאה ובלבד שתהא הסבה נמשכת מתחלה ועד סוף מעשה היה שנפל אתרוג לתוך חבית של יין ובא גוי והכניס ידו לתוך היין ותפש באתרוג והרי יש כאן סבה נכרת שלהצלת האתרוג נתכון ומ"מ נאסר היין בשתיה שאין לך מגע גוי מותר בשתיה וחששו חכמי התלמוד שאם יחזור ידו ויוציאה ינסך בשכשוכו ויאסר בהנאה שמאחר שנעשית כונתו אפשר שבהוצאתו יכוין לנסוך שהרי כבר הלכה סבה הנכרת ונתנו עצה שיאחזו מהר בידו ויוציאו את היין דרך נקב או דרך הטייה ולא יאסר בהנאה על הדרך שכתבנו ויש מגדולי המפרשים שפרשוה להתר שתיה וכנגד כל מה שכללנו והוא תמה גדול והלא אסרנו בשתיה אף שלא בכונת מגע ושלא בכונת יין אלא שהם מפרשים שמגע בלא שכשוך אף בכונה אינו אוסר בהנאה וכשהמגע בסבה הנכרת ובלא שכשוך מותר בשתיה ואין דברים אלו נראין כלל שאם כן למה הצריכו נגוב בגת שנמצא בו הגוי כשהיה בו טופח להטפיח כמו שיתבאר למטה הואיל ואין שם כדי לשכשך ולא חילקו בה בין סבה ללא סבה וראיתי מהם שפירש שכל מגע שאין בו שכשוך שאינו אוסר עד שיפרוש שהפרישה עושה הנסוך ונתנו סימן לדבר כצפעוני יפריש ולא יראה לי כן שאם כן מה שאמרו בברזא אנח ידיה עלוה יאחזו את ידו ויוציאוה דרך נקב ושמא לדעתם כך הדין ויש מי שפירש שמעשה זה לא נגע הגוי ביין אלא קודם שישקע האתרוג לקחו בידו בראשו האחד וצוה לאחוז בידו שלא ישכשך באתרוג ויעשה כמדדו בקנה לאסר בשתיה ואע"פ שאין הדברים נראין דרך פירוש שאם כן לא הוצרכו לומר נקטוה לידיה וברצוה עד דשפייא אלא שיטלו האתרוג מידו ותסתלק ידו בלא שום תנועה מ"מ לענין פסק יראה מדבריהם בכלי שהוא צף על פני היין ואחז בו גוי ולא שכשך עדין ואחזו ידיו או שגערו בו וראו שהניחו בלא שכשוך שמותר בשתיה ואף לענין פירוש אפשר שאלו יאמר נקטוה לידיה ויטלו האתרוג מידו שמא ינדנד היא ידו עמהם בהוצאת האתרוג מידו וישכשך:

כל שאסרנו את היין בהנאה בין בכח בין במגע דוקא למכרו לאחרים אבל ליטול דמיו מאותו גוי עצמו מותר ואע"פ שהגוי נוטל את היין אין אומרים דמי יין נסך קא שקיל שאין זה כנהנה מיין נסך אלא כנוטל דמי נזקו שהרי הוא כמי ששרפו לו או הטילו לים והרי מן הדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואע"ג דעל ידי מעשה אוסר מדברי סופרים הוא ואף עיקר האיסור מדברי סופרים הוא שגזרו על מגעם ואחר שכן אין נטילת דמים ממנו נראין אלא כתשלומי נזקו יש מי שאומר דוקא בשנסכו בחזקת שהוא של ישראל הא אם נסכו בחזקת שהוא שלו ונמצא שהוא של ישראל אסור שהרי המנסך יינו של חברו בשוגג פטור כמו שיתבאר במסכת גיטין נ"ב ב' והרי אין זה חייב מן הדין וכן נראה דעת גדולי המחברים שלא כתבו אלא בשנסך לאנסו ורוב מפרשים מסכימים אף בזו להתר ויראה לי טעם להתיר שאע"פ שאינו חייב מן הדין מ"מ כל שהוא מחזיק עצמו במחוייב ופורע אין כאן אלא דמי נזק ואין זה דומה אלא למכר עד שלא פסק שדמיו אסורין שהרי הוא עצמו מסייע בכך וכן יש מי שמפרשה דוקא בשנסכו לע"ז בפירוש שהוא איסור תורה אבל מגע שאינו אלא של סופרים לא ואין זה כלום שמכיון שהוא אוסרו לו מי שאסרו מ"מ מזיק הוא ודמי נזקו הוא נוטל:

יין שנשפך מן החבית והיה זב בקרקע והיתה יד הגוי או רגלו מונח בקרקע והלך היין דרך שם ונגע ברגלו או בידו יראה לי שאין זה מגע כלל לאסר אף בשתיה לא הלך הגוי אצל היין אלא היין הולך אצלו וכן מצאתיה לקצת חכמים בחבית המקלחת והיה הגוי לשם ונגע הקלוח אפילו בידו שלא עשאוהו כטומאה שאין בה הפרש בין נגע הוא בטומאה בין נגעה בו טומאה אבל אם הלך הגוי וכוון עמידתו לשם וכל שכן אם נגע אע"פ שלא שכשך אסור:

מעתה חבית שנשמט העץ הסותם נקב שבה והיין נגר ונשפך ובא הגוי והניח שטח אצבעו או פס ידו על הנקב ועיכבו מלצאת אע"פ שאין כאן שכשוך גמור הרי זה בדין מגע ואם לא היה שם ישראל מזומן כמהו להצלה זו מותר הכל בהנאה שהרי מעשה הנכר הוא שלא נתכון אלא להצלה אבל אם היה ישראל מזומן כמהו אין זה מעשה הנכר לדעת קצת מפרשים כמו שכתבנו למעלה ולדעתנו כגון שלא היה הוא מזומן לשם שאינו מעשה הנכר ונאסר בהנאה ומ"מ הואיל ואין כאן נדנוד ולא נגיעה בחלל ולא בפיה ולא בשוליה אלא מצדיה אין הכל בדין מגע גמור מכל וכל לאסר בהנאה אלא כל שמתעכב בסבתו והוא כל שמברזא ולמעלה אסור בהנאה ומה שמשם ולמטה מותר בהנאה ואסור בשתיה מתורת מגע אע"פ שאינו מגע גמור דנוהו כמגע שלא בכונה אף במקום שישראל מזומן כמהו או יותר ממנו ויש שאין אוסרין מה שמברזא ולמטה מתורת מגע אלא מתורת נצוק כלומר שאין חבורו פחות מנצוק מעתה הואיל ומברזא ולמטה אי אתה אוסרו אלא מטעם נצוק וכבר בארנו שלא נאסר הנצוק משום מגע אלא משום ערוב הם אומרים שאם יש שם קיתון של מים נצל כל שמברזא ולמטה להתר שתיה ואף לדעת זה אין נראה כן הואיל וכל שמברזא ולמעלה בא עליו כאחד ואין לומר עליו ראשון ראשון בטל אא"כ היה שם מים בכדי שמה שמברזא ולמעלה אין בו כדי נתינת טעם ומ"מ גדולי המחברים מתירין מברזא ולמטה בשתיה הואיל ולא נגע בחלל שכל נגיעת צד אינם אוסרין אלא הנמשך אחריה ואין הדברים נראין כלל וקצת חכמי הראשונים שבלוניל חזקו טעם זה לומר שאף עד ברזא לא נאסר אלא כעין נצוק הואיל ולא נגע בחלל ואין הנצוק אוסר מה שלא נגרר אחר אותו הקלוח שאין הנצוק עושה נצוק אחר כמו שיתבאר לדעת גדולי המפרשים ואיני מודה בזו שהרי לענין טומאה נמנית נגיעת הצד באחת וחבור הנצוק באחרת וגדולי המפרשים הולכין בה לשטתנו ומ"מ המתירים שהזכרנו הסכימו שאם היתה למעלה מזו שנגע בה ברזא אחרת ויין יוצא ממנה שכל שעד אותה ברזא מותר לגמרי בשתיה וא"כ גיגיות שלנו שיש נקב בשוליהן ונקב בצדן ונגע גוי בקלוח היוצא דרך שוליה אם היה יוצא דרך נקב שבצדה מותר כל הנמשך עד אותו נקב הואיל ולא נגע בחלל דברים אלו אינם אלא בשהניח שטח ידו על הנקב שאין כאן מגע גמור אבל אם הכניס אצבעו או עץ הסתום בנקב ונגע בחלל אין שם חלוק בין ברזא ולמעלה לשל מטה אלא כל שיש שם סבה הנכרת כגון שהיה לשם ישראל מזומן כמהו או יותר לדעתנו הכל אסור בהנאה ואם לא נגע בחלל דינו כדין מה שכתבנו וי"מ שאף עובי הדף שבקנקן דינו כחלל וכן ראוי להורות:

חביות שלנו שתוחבין עץ נקוב בנקב שבגוף החבית וסותמין אותו עץ הנקוב בבגד או בנעורת ונפלה אותה סתימה של נעורת והניח גוי שטח אצבעו על נקב העץ התחוב אף זה דינו כן לפי סוגיית הגמרא והכל נקרא צדיה ומ"מ אפשר לדונו כקלוח היוצא ושלא תדון כגוף החבית ולא יאסר מה שבחבית אלא משום נצוק ויותר בקיתון של מים שאין היין הנמשך תוך אותו קנה אלא כקלוח היוצא ויותר מה שלמטה מן הברזא לדעת קצת מפרשים אף בלא מים בשתיה כמו שיתבאר ואם החזיר הנעורת אם הנעורת כל כך ארוך שנכנס ראשה לחלל הכלי אסור בהנאה כל שנוגע בחלל הכל אסור כנוגע בשולי החבית שנאסר מה שבפיה וכנוגע בפי החבית שנאסר מה שבשוליה ואף אם לא נגע בחלל כל שנגע בצדי נקב החבית דינו כדין מה שכתבנו ואסור עד ברזא בהנאה ומ"מ אם אין הנעורת מתפשט בכניסתו לצדי החבית אפשר לדונו כדין קלוח שנגע בו גוי שלא לאסור יין שבחבית אלא מצד ערוב עקר המגע ולהתיר בקיתון של מים הא אם היה הנעורת נכנס עד צדי הנקב שבחבית אע"פ שלא נכנס לחלל דינו כדין מה שכתבנו ויש אומרים הואיל וזו כלי בפני עצמו אף מה שנכנס לצדי החבית הואיל ואינו מתפשט לחלל דינו כדין קלוח וי"מ שמועת אשתקיל ברזא בקנה זה ולא בנקב החבית ולהתר שתיה:

גוי שהסיר הברזא שבגוף החבית ולא החזירה אם היה ראשו נוגע לחלל והרי שכשך בהוצאתו הכל אסור בהנאה ואם לא היה ראשה נוגע בחלל ולא שכשך כלל והוציאה במשיכה כל היוצא מצד הסרתו הרי הוא כחו בכונה כמי שהריק ואסור בהנאה והשאר מותר בהנאה וכן כתבו חכמי הצרפתים בפירוש ויש אומרים שאין בזה דין כחו אלא דין מגע על ידי דבר אחר ומ"מ אי אפשר בלא מגע ואסור בהנאה אלא שכדעת ראשון ראוי להורות ואף לדבריהם בשתיה ואם הוסרה בידו או בגופו מצד חכוכו שלא בכונה אע"פ שאין כאן דין כח אלא מצד מגע מותר בהנאה אלא שאע"פ שלא שכשך אסור בשתיה ואם היתה סתימה זו במגופה ואפילו היתה חציצה דקה בין המגופה ליין והסירה הגוי שנמצא שאין כאן מגע ביין כלל אסור מדין כחו לדעת ראשון שכל שהסיר המונע אע"פ שלא נגע הרי הוא כמי שהריק ואם הסירה שלא בכונה הרי זה כחו שלא בכונה ומותר בשתיה אף לדעת זה וחכמי קטלונייאה מתירין את זו בשתיה אף בלא חציצה ואף לדעת זה ואיני מבין שהרי מ"מ יש כאן מגע אלא שלדעתם אין זה מגע גמור הואיל ולא הוצרך בהוצאתו אפילו במשיכה ודבריהם נראין וכחו מכח הרקתו אין כאן שלא נאמר מוריק אורוקי אלא כשהוא מטה את הכלי ומריק את היין מכח הטאתו הסיר ברזא של נעורת בחביות שלנו אם לא היה נוגע הנעורת עד צד נקב החבית הרי הוא כנוגע בקלוח והחבית באיסור נצוק וכן לדעת קצת כל זמן שלא תכנס ראשה לחלל אפילו נכנסה לצד עובי נקב שבגופה אלא שאין הדברים נראין כמו שכתבנו ויש מתירין בהוצאת ברזא בכל צד ואין הדברים נראין כלל:

יין נסך בכלי ובא ישראל והוציא מיין החבית לאותו כלי שנאסר יין החבית משום נצוק גדולי המפרשים כתבו שעד ברזא מותר בהנאה כמו שכתבנו שהנצוק משום ערוב וסתם יין שנתערב ימכר כלו חוץ מדמי מה שנתערב ומברזא ולמטה מותר בשתיה שלא נאסר בנצוק אלא הנגרר אחריו ואע"פ שהכל מעורב הרי יש לנו כיוצא בו במלאכת קנישקניז כמו שיתבאר ורבים הורו כן למעשה ומ"מ רבותי הורו בהוראה מוחלטת שאף מברזא ולמטה אסור בשתיה כל שנתערב האסור עם המותר אין בו התר שתיה על דרך שטה שכתבנו ומ"מ בזו אם היה שם קיתון של מים לבטל האסור שבכלי מותר שהנצוק משום עירוב הוא ולא משום מגע כמו שביארנו:

חבית שהיתה מקלחת ונגע גוי בקלוח הואיל ויצא הקלוח חוץ לחבית ואין בכלל המגע לא שוליה ולא פיה ולא צדיה לא נאסר יין החבית אלא משום נצוק והכל מותר בהנאה ואם היה בחבית קיתון של מים בכדי לבטל עקר מגעו של גוי מותר והוא שלא יהא בכלל מגעו בכדי נתינת טעם במים שבו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

ואותן הקאנילא"ש שלנו שנגע גוי בקלוח היוצא מהם או שהוציאו מהם לכלי שבו יין האסור ולא היה מים בחבית אם לא היה ראשן נכנס לחלל החבית הסכימו הרבה מפרשים לדונם בדין נצוק בר נצוק ומותר כל מה שבחבית אף בלא קיתון של מים ויש חולקים להחמיר בכל אלו ואומרין שכל הנגרר אחר מגעו בדין המגע ואפילו על ידי גוף אחר ומביאים ראיה מגושתא ובת גושתא ואין דבריהם נראין ומ"מ הרבה חולקין במשיב את הנעורת הואיל ומשיב את הקלוח אחור הרי הוא כנוגע בגופה:

הרבה מפרשים יש להם שטה אחרת בקצת דברים אלו שכתבנו להתיר מברזא ולמטה בשתיה כל שהניח שם שטח אצבעו לבד ואף גדולי המחברים נוטים בה וכן יש מתירים בהוצאת הברזא בלא חזרה ואין הדברים נראין כלל וכן תמצא בהרבה דברים שטות אחרות מהם להתיר במה שאסרנו ומהם להחמיר במה שהתרנו וכבר רמזתי עליהם ברובם ומה שכתבנו בדברים אלו ביררנו מדברי המפרשים המוכרע בראיות שבהם ועיקר מה שבא בדבריהם:

ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא שדא ההוא גוי ידי' ושקלי' אמר להו רב פפא נקטוה לידיה דלא לישכשך בי' כו' פי' במגעו הראשון אע"פ שבכוונה ומדעת עשה ולא נאסר היין בההנאה מפני שכל עסקו לא הי' אלא כדי ליטול האתרוג אבל אם מכאן ואילך הי' משכשך בו ידו הי' נאסר בהנאה ומש"ה אמר להו רב פפא נקטי' לידי' ודמי מעשה דאתרוגא למתני' דפליגי בה רבנן ור' שמעון:

ר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא מתריין אותו מפני שני דברים כו' פי' המורה מתירין אותו בהנאה ואינו נראה לי דמטעמא דידהו דאמרי שאין מנסכין אלא בפני ע"ז ואין אדם יכול לאסור דבר חבירו לאונסו משמע דאפי' בשתיי' שרי לי' ואמר המורה ואע"ג דלא ס"ל כוותייהו להתירו למוכרו לגוי אחר מההוא גוי מיהא שרי לאפרועי נזקו מ"ט דלא כל הימך ואינו נ"ל דאמאי מוקמי' מילתי' דרב אשי כתנאי אטו אפי' ת"ק מי לא מצינן למימר דמודה בהא דשרי למישקל דמי חמרא מיני' דהא לאונסי' אסרי' ניהלי' ואמרי מוקמי' למילתי' דרב אשי כרב יהודה בלחוד ונ"ל דהאי דאמר תלמודה כתנאי לאו אמילתי' דרב אשי איתמר אלא אמגע גוי דאסרי' ואמר תלמודא דתנאי פליגי עלה דר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא מתירין ותנא דמתני' וברייתא דאגרדמים הוי ת"ק דר' יהודא וראיתי כתוב בהלכות גדולות ומשום דאמרי' רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקמו להו כר' יהודא בן בן בבא ור' יהודא בן בתירא ש"מ הילכתא כוותייהו ואינו נ"ל דהא כולהי אמוראי דהאי הילכתא סברי כת"ק דר' יהודא ואסרי למגעו של גוי אע"פ של גוי שלא ראינו שניסכו כל שכן אם ניסכו לפנינו ובשלהי פרק השוחט מסיק ר' נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו הנ"מ גוי אבל ישראל לצעורי' קא מיכוין אלמא בגוי מודים דאוסר דבר ישראל אע"פ שאינו שלו:

אמר להו רב אשי נקטוה לידי' דלא נישכשך בי' כתב המור' שאין מנסכין אלא ע"י שיכשוך ואינו נ"ל שהמגע הוא שקורא שיכשוך וכך היא מגען של גוים כשיכשוכו והכל הוא אחד שהמגע הוא אסור בהנאה בכל מקום אע"פ שלא שיכשך והאי דקאמר הכי דלא נישכשך בי' מפני שכל נגיעתו של גוי הכא הוי כמתכוין לדבר אחר שכל כוונתו לא היתה אלא ליטול האתרוג ודמי לכל הני דתנן במתני' נפל לבור ועלה ומדד' בקנה והתיז את הצרעה בקנה והי' מטפח ע"פ חבית מרותחת שנגע בכוונה ביין אלא שהי' מתכוין לדבר אחר ומפני זה התירוהו בהנאה אף כאן נמי בין בשקיעת ידו בין בהעלאתה כיון שאינו מתכוין אלא להעלות האתרוג מותר בהנאה אלא שהי' ירא שמא ינענע ידו ביין שלא לצורך העלאת האתרוג ויאסרנו גם בהנאה משום דהוי מגע גוי בכוונה מש"ה קאמר להו רב אשי נקטוה לידי' שלא ינענענה ביין כלל שלא יהא עסוק כ"א בהעלתו של אתרוג ויהי' היין מותר בהנאה. עיין מה שכתבתי על המורה על השיכשוך בפ' הניזקין במהדורא תנינא:

גמרא אע"ג דלזבוניה כו' מנא אמינא לה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה אידרי עובד כוכבים כו' שלא תשתקע עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה כי היכי דלא לשכשך וליאסר בהנאה שאין מנסכין כו' לתוך כלי אחר שימשוך היין מיד העובד כוכבים כו' וכ"ה בר"ן:

תוס' בד"ה מהו שיוליך ענבים כו' אע"ג דלקמן שרינן בזריקה כו' זאת דומה קצת למזיגה ולכך יש לאסור לכתחלה כו' עכ"ל משמע מדבריהם דזריקה שרי לקמן אפילו לכתחלה ולא ידענא היכא דההיא דכל שבזב טהור אינו עושה יי"נ בדיעבד קמיירי ונראה דשיעור דבריהם כך הוא אע"ג דלקמן שרינן זריקה כו' וא"כ היכי ס"ד לבעיין למימר או דלמא ל"ש לאסור הכא זריקה אפילו בדיעבד ותירצו דזאת דומה קצת למזיגה ושוב כתבו מלתא באנפי נפשיה למאי דאמר ליה אסור ולכך יש לאסור לכתחלה כו' אבל בדיעבד כו' ודו"ק:

בד"ה אמר ר' פפא כו' לפי שמה שנכנס אצבעו טמא כו' עכ"ל לאו ממש נכנס אצבעו בחבית דהא בכה"ג ר' יהודה לא פליג כמו שכתבו התוס' לקמן דר' יהודה לא איירי אלא בלא תחב אצבעו ורב פפא נמי מודה בהכי כמ"ש התוס' לעיל אלא דר"ל דכל מה שנכנס מן היין בחבית נגד אצבעו שמצדדים הוה טמא וכן מוכיחין דבריהם שכתבו וא"כ מה שלמעלה ולמטה בחבית ממה שכנגד אצבעו ה"ל מפיה כו' דמשמע מאותו יין שכנגד אצבעו ויותר נראה להגיה כן לפי מה שנכנס נגד אצבעו טמא כו' ודו"ק:

בא"ד דההוא דקאזיל מיניה ומיניה דלקמן פירוש שבשעה שהחבית נופל לבור עדיין הוא נוגע בו כצ"ל:

ד"ה ה"ג אתא עובד כוכבים אידרי וכו' וכן כתב רשב"ם בשם רש"י שאם תחב עובר כוכבים ברזא וכו'. ר"ל וכיון שרשב"ם אוסר אפילו בהכנסת ברזא כ"ש בתחיבת אצבע וק"ל:

בד"ה אר"פ כו' ומצידיה נמי טמאה צ"ל דאין זה מטעם ניצוק וכו' אלא הטעם לפי שמה שכנגד אצבעו טמא וא"כ וכו' ממה שכנגד אצבעו ה"ל כמפיה ומשוליה וכו' כצ"ל:

בא"ד וקשה להך לישנא דקאמר עד הברזא אסור היאך יהיה זה שהיין כולו מעורב וכו'. ונראה דלהך לישנא דאמר כל דלהדי ברזא ל"ק דאיכא למימר דלא אסר אלא היין שבעובי הנקב כמו שפירשו התוס' לקמן ד"ה מצידיה ומיד שהסיר העובד כוכבים ידו יצא דלא מתערב כל כך עם שאר היין שבחבית דעובי החבית גופיה מפסיק וק"ל:

גמרא ההוא אתרוגא דנפל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דשייפא. כמו השופה יין לחמרים. כ"ה גירסת הרי"ף שם:

תד"ה מהו. אע"ג דלקמן שרינן בזריקה כו'. ר"ל וא"כ היכי הוה ס"ד דרב יימר דר"כ אסר אף בדיעבד. והמהרש"א נראה שהבין בדבריהם דלשון או דלמא ל"ש כן היתה הגי' לפניהם בגמרא. וז"א דזהו לשון התוס' עצמם בביאור דברי הבעיין:

תד"ה אמר ר"א. בעובד כוכבים נמי חשבינן ליה דמי הזיקו. כצ"ל:

תד"ה אר"פ. פי' הקילוח כו'. ולקמן בד"ה מצידיה פי' חוץ מן היין שבעובי הנקב. ובסמוך כ' דלל"ק אתיא בהדיא כר"י רק לל"ב הוצרכו לטעם דחומרא דיי"נ. וצ"ל דהכא אסור הקילוח מטעם ניצוק:

בא"ד אבל הכא דלמא ברייתא לא שמיע ליה לר"פ. תמוה דהלא מתני' ערוכה היא בפ"ב דטבו"י מ"ז. ועמש"כ בחדושי שו"ע או"ח סי' ק"ס:

תוס' ד"ה הא דיחיד וכו' נבעי מארעי'. כדאיתא לעיל דף מז ע"א:

אעפ"י שהיין מזלף עליהם פי' ע"ג הענבים שבררדוריא אמנם ר"ן כ' בשם אחרי' והוא הרמב"ן שפי' מזלף בגת וכבר התחיל לימשך ומשום יבוא ליגע בהיין המזלף ההוא וזה רמב"ן לשיטתו לעיל במשנת גת בעוטה דלמשנה אחרונה אפי' התחיל לימשך או ראוי לימשך מ"מ אינו נאסר אלא אותו שהתחיל למשך אבל לא החרצנים וזגי' א"כ הוצרך לומר יין שבגת מזלף עליהם אבל לרוב הפוסקים דמשהתחיל למשוך קצת נעשה הכל יין לאסור במגע א"כ מה רבותא במזלף עליהן ע"כ א"א לפרש מזלף אלא על הענבים והטעם שכ' תוס' דדומה למזגו נכרי. וחסר בתוס' שלפנינו עוד פי' הראב"ד דמחזי כמו רסק יין אל יין וה"ל כחו וכן רמזו בפסקי תוס' ע"ש גם נ"ל ליישב פי' רשב"ם דהרי הרשב"ם פי' במשנת גת בעוטה ירד לבור מה שבבור אסור לא מיירי מנגיעה אלא דממילא נאסר מטעם כחו כמ"ש תוס' שם וא"כ והשאר מותר היינו שלא נאסר ממילא ע"י כחו אבל ע"י נגיעה בקילוח אפשר שנאסר אע"ג דתנן ברישא נוטל בידו ונותן לתפוח מ"מ בקלוח אוסר נגיעה וכן ס"ל למ"ד א' בירושלמי ולאותו מ"ד י"ל לפי משנה אחרונה דמשהתחיל למשוך בבור עצמו נעשה יי"נ י"ל מעלינן חד דרגא דע"י נגיעה ממש אסור אפי' קודם שהתחיל למשך אלא שתוס' במשנה הנ"ל הוכיחו דמוכח מסוגיא דשמעתין דוהשאר מותר אפי' בנגיעה וה"ה למשנה אחרונה קודם שהתחיל למשך מותר אפי' בנגיעה ע"ש והדין אמת מ"מ במשנה עצמה אינו מפורש כך להדי' כדאי' פלוגתא בירושלמי וא"כ ממילא א"ש פי' רשב"ם דהאיבעי' הי' אי לא נאסר מטעם יין המזלף ע"ג ענבים דאולי נאסרו בנגיעה אעפ"י שלא התחיל למשך ולא מצי למיפשט לי' ממשנתינו כנ"ל ולמסקנא הרי פשט לי' להיתר ורק לכתחלה משום לך לך אבל לא הו"מ למיפשט ממתני':

דנסכי' לחמרא דישראל בכונה אין רוצה לומר בכונה להכעיס ישראל וכדמשמע קצת מלשון רמב"ם ספי"ג דכה"ג חמרא שרי וכמ"ש תוס' שנדפס לעיל נ"ח ע"ב ד"ה כתב הריא"ז ע"ש וטעמא דלא משום בנותיהן איכא דליכא קרבת חיתון כיון שעושה מחמת שנאה ולא מחשבת ע"ז איכא דהא לצעורי קמכוון ואפי' משום לא פלוג אין לאסור כדי שלא יהא רגיל לעשות כן אבל בכוונה ר"ל בכוונת יין וכוונת מגע ומ"מ מ"ש רמב"ם לאונסו של ישראל א"ש לאפוקי לרצונו של ישראל כגון תא אשקיין או הני שפוכאי לקמן דף ע"ב דה"ל שבור כדי וקרע כסותי דאם לא בא לידו בתורת שמירה פטור כיון דברשות קעביד עיי' תוס' ס"פ החובל אבל מיירי הכא שעושה לאונסו ולא לרצונו אבל לא להכעיס ולשון רמב"ם שכיון שנתכוון זה הגוי להזיקו וכו' י"ל קצת. ולפע"ד אפי' הי' הגוי שוגג שלא ידע שנאסר בכך מ"מ מותר למשקיל דמי' דאע"ג דישראל כי האי גוני פטור מלשלם היזק שאינו ניכר כי כבר כתבתי בחי' למס' גטין שם דמסברא מה לי היזק ניכר או אינו ניכר כיון שהזיקו חייב לשלם אך מגזירת הכתוב מדאיצטריך קרא לחייב בנזקי גופו הכהו בשפוד על הציפורן ש"מ בניזקי ממונו בכה"ג פטור מן התורה ורק מדרבנן שלא יהא כל א' וא' הולך ומזיק חבירו בהיזק שאינו ניכר חייב במזיד ולא בשוגג אבל בבני נח דליכא גזירת הכתוב יש לחייב אפילו היזק שאינו ניכר אפי' בשוגג דאדם מועד לעולם ולמפטרי' כדי שיודיעו לא שייך בגוי ועוד בדיניהם דיינינן לי' ובערכאותיהם בודאי חייב לעולם וא"כ מותר ליקח הדמים ממי שאוסרו. ועיין בסמוך:

לאו כל כמינך וכו' פירשו הראשונים ז"ל דאי מגע גוי ביין שלנו לא נאסר בהנאה אלא מטעם חתנו' לא מיקרי גוי מזיק כיון שהוא לא אסרו אלא אנחנו גדרנו בעדנו שלא להתגאל ביין משתם אבל כיון דריב"ב וריב"ב ס"ל דמצי למימר וכו' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וזה לא שייך אלא בדבר דתלי' במחשבת האוסר כגון ע"ז וכלאי' דבעי' ניחא לי' וכל כיוצא בזה ואי ס"ד דהאיסור משום בנותיהם א"כ הוה ידו של גוי כמו חלב בקדרה ולא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אע"כ ברירא להו להני תנאי' דהאיסור משום מחשבת ע"ז ובדבר דתלי' במחשבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ונהי דרבנן פליגי וס"ל דגוי אוסר שאינו שלו מ"מ בהא לא פליגי דטעם איסור הנאה משום דחושב לע"ז וה"ל מזיק צריך לשלם ושרי למשקל דמו ולפ"ז יש לדון איך נחייבנו לגוי לשלם מדינא לימא הגוי ברי לי שלא נתכוונתי לע"ז מיהו לזה י"ל כמ"ש רמב"ן דמגעו ביין שלנו מוסר נפשו לנסך וחזקה שניסך אך לפ"ז בשוגג שלא ידע שהוא של ישראל נהי דאסרי' לי' בהנאה מ"מ הוא לא מחייב לשלם ואסור למשקל דמי ודלא כמ"ש לעיל:

כל דלהדי ברזא חמרא אסור עתוס' ור"ת דס"ל דבת גישתא מיירי שלא הגיע לשולי החביות הוא מוכרח לשיטתו בגטין רפ"ב שהקשה הא דקטפרס אינו חבור אהא דאר"י אם רגליו של ראשון נוגעת במים השני טהור וק' הא הוה קטפרס ותי' קטפרס שסופו ליפול הוה חבור ולפ"ז עדיף קטפרס מניצוק דאפי' סופו לירד לא הוה חבור והוה קשי' לי' מדאמר ר"פ גבי בת גישתא ש"מ ניצוק חבור מנ"ל הא גושתא קטפרס הוא ותי' כיון שאינו מגיע לשוליו אין סופו לירד ולא לעלות ולא עדיף מניצוק ע"ש שכן כוונתו ועיי' תשובתי (הוא ח"ס חלק יו"ד סי' ר"י) שם בארתי שגם דעת רמב"ם בקטפרס כר"ת ע"ש ומ"מ בבת גישתא לא משמע דס"ל כוותי' ועיי' בסמוך אי"ה:

דודורין. גיגיות קטנות ובלעז טולינ''ץ: אידרי עובד כוכבים. קפץ ואחזה בתוך היין שלא תשתקע: כי היכי דלא לשכשך. וליאסר בהנאה שאין מנסכין אלא ע''י שכשוך: וברצוה לחביתא עד דשייפא. כפו החבית לצד אחד עד שישפך יינך לתוך כלי אחר שימשך היין מן העובד כוכבים ואחר כך יוציאנה ותהא מותרת בהנאה החבית דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה א''א לשמור שלא ישכשך ואע''ג שאנו אוחזין את ידו. ברצוה לשון מטה על צידה כדאמרינן לקמן (דף עד:) וחתים להו אבירצייהו שוליהן: דשייפא. שהורק לכלי אחר כמו השופה יין לחמרים: ואע''ג דלזבניה. האי ישראל לעובד כוכבים אחר אסור: למישקל דמי מההוא עובד כוכבים שרי. דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יין נסך אלא אומר לו שפכת ייני ואבדתו ממני ודמי יין כשר קא שקיל: שלא בפני עבודת כוכבים. רבותא אשמועינן: אסור. אף בהנאה: מתירין. אותו בהנאה: לא כל הימנך כו'. ואע''ג דלא סבירא לן כוותייהו להתירו למכור לעובד כוכבים אחר מההוא עובד כוכבים מיהא שרי לאיפרועי נזקו משום טעם דלא כל הימנך: ברזא. רוזייל''י: אידרי עובד כוכבים. קפץ עובד כוכבים לשון נושא הוא כמו דרי טונא כלומ' הגביה ונשא עצמו לעמוד ממקומו וקפץ להציל: כל דלהדי ברזא חמרא אסיר. קילוח הסמוך לנקב אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין כאן שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך:

מתמעכין ונכבשין הענבים זה על זה והיין מזלף ומטילין אותן בגת מהו שיוליכם עובד כוכבים לגת מי חשיב ההוא שמזלף לעשות יין נסך במגע או לא והא דנקט מהו שיוליך לגת לא מיבעיא ליה אם יכול ליתן הענבים בתוך הגת דאם יש יין נמשך אסור ואם נתן הענבים בגת נאסר כל היין שבגת דקאתי מיניה ומיניה ולא דמיא לזריקה דקא שרינן לקמן בשמעתין והכי מוכח בפ' אחרון דעובד כוכבים נותן ענבים או שום כלי בגיגית של יין אוסר בכחו כל יין שבגיגית ואם אין יין בגת פשיטא ליה דנותן לתוך הגת את הענבים ואינו חושש והאי דנקט גת אורחא דמילתא נקט דההיא הולכה לגת היא ועיקר עכ''ל וקשיא חדא דלא היה לו לשאול בהולכה אלא מהו שיאסר עובד כוכבים יין הזולף במגע ועוד דפשיטא דיין המזלף מן הענבים אינו נחשב להיות יין נסך אלא כמים בעלמא הוא ואף לפי משנה אחרונה לוקחין גת בעוטה כל זמן שלא התחיל לימשך ועוד קשיא מה שרוצה רשב''ם לחלק בין זורק מכנגדו לזורק למרחוק דחילוק זה לא מצינו דההיא דקאזיל מיניה ומיניה דלקמן פי' שבשעה שהחבית נופל לבור עדיין הוא נוגע בו ודוחפו שם ולא כמו שפירש בקונטרס דאזיל מיניה ומיניה עד סמוך לבור וזריקה כזאת אוסרת דאין נראה כדפרי' לעיל לכך נראה לר''י לפרש דמיירי בהתחיל לימשך דאי לא התחיל פשיטא שמותר והולכה בלא זריקה נמי פשיטא שמותר אלא מיירי בזריקה לגת ומיבעיא אם אסור דהוי כמו מזגו עובד כוכבים דאמרינן לעיל שמא יגע או דלמא לא דמי למזגו עובד כוכבים דהתם מדקדק העובד כוכבים למזגו כראוי כדי שיהא ראוי לשתיה אבל הכא לא או דלמא לא שנא א''ל אסור אע''ג דלקמן שרינן בזריקה ואפילו בשתיה זאת דומה קצת למזיגה ולכך יש לאסור לכתחלה שיוליך עובד כוכבים ענבים לגת כיון שהתחיל לימשך אפילו בזריקה ודוקא בלכתחלה כמו שמפרש והולך אבל בדיעבד שרי ואין שום חילוק בזריקה כמו שמחלק רשב''ם וכן משמע מתוך הירושלמי דאין חילוק כלל דקאמר תני רבי שמואל בשם רבי אבהו אין זריקה אוסרת ביין נסך משמע דלא מפליג מידי: נקטוה לידיה כי היכי דלא לישכשך. צ''ל שבהכנסת ידו אע''פ שהיה יודע שהוא יין אינו חשוב שכשוך לאסרו בהנאה מפני שהיה טרוד ליקח אתרוגו שלא יטנף ודמי למדדו ביד אליבא דרבנן דאמרי לעיל (דף נז.) ימכר ומיהו בהוצאת האתרוג הוצרך למינקט בידיה שאינו טרוד כל כך כמו בהוצאת ידו דמדידה דלעיל דהתם כל שעה אף בסוף מדידה הוא נותן לב על מדידתו אם מדד יפה הלכך אף בהוצאת ידו חשבינן ליה טרוד ור''ת פי' דהכא בהכנסת היד סבור שהיא של שמן והויא כההיא דחרס דלעיל (דף נח.) דזה היה מעשה ואמרו ימכר ודוחק ורשב''ם פי' דבשביל שנגע ביין מתחלה ליטול האתרוג לא מיתסר דמגע עובד כוכבים שלא בכוונה היה נוגע ביין אלא ליטול האתרוג נתכוין ולא בשביל ליגע ביין וכמו שסבור של שמן היא ונמצאת של יין דשרינן לעיל בהנאה אבל לאחר שנטל האתרוג היה לחוש שמא יתן דעתו וישכשך: אמר רב אשי מנא אמינא לה. ומייתי ראיה מר' יהודה בן בתירא אע''ג דאיהו שרי למכור לכל העובדי כוכבים שבעולם מיהו מיניה נשמע לרבנן דפליגי עליה שלא יחמירו כ''כ לאסור אף לאותו עובד כוכבים שנסכו ואע''פ שאילו היה ישראל זה שופכו שהיה העובד כוכבים זה רוצה ליפטר וא''כ היה לנו להחשיבם דמי יין נסך ממש מ''מ כיון דבישראל אם נסכו חייב לשלם ואפי' שפכו זה כדתנן בהנזקין (גיטין נב:) המנסך במזיד חייב בעובד כוכבים נמי חשבינן ליה דמי הזיקו ורשב''ם פי' דרב אשי לא אייתי למילתייהו אלא לאסמכתא דלא כל הימנך ונהי דאין הלכה דהא ודאי יכול לאסרו בהנאה ואף לאונסו כדמשמע לקמן בפ' בתרא (דף עב:) מ''מ שמעי' מיהא דטענתא מעלייתא היא לישראל לומר לו לא היה לך לאסור ייני ודמי נזקו שקיל מיניה: ה''ג אתא עובד כוכבים אידרי אנח ידיה עילויה. פי' שם ידו נגד הברזא ומנע יציאת היין הלכך מדמי ליה לצדיה אבל אם תחב אצבעו בתוך נקב החבית הוה ליה יין שתחת אצבעו כמו מפיה ושל מעלה מאצבעו כמו משוליה דאמרינן בסמוך דלכ''ע כל החבית טמאה וכ''כ רשב''ם בשם רש''י שאם תחב עובד כוכבים את הברזא בחבית או אם נטלו לגמרי מן החבית שכל היין אסור דא''א שלא ישכשך בראש הברזא שבתוך החבית ואפי' בהפסד מרובה אסור כל היין בשתיה: אמר רב פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסור. פי' הקילוח הסמוך לנקב אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין כאן שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך ואידך שרי אף בשתיה דקסבר צדדין לאו חיבור הוא ליאסר כל שאר היין ואיכא דאמרי עד ברזא חמרא אסור פי' כל יין שלמעלה לנקב אסור דכיון דכולו נמשך אחר הנקב לצאת דרך שם הוה להו חיבור ואסור ואידך שרי אף בשתיה כתנאי מילתא דרב פפא אתאמרא כתנאי חבית של תרומה שניקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה ונגע בו טבול יום טמאה חביות שלהם היו יושבות על שוליהן כשהנקב בפיה כל היין שלמטה נעשה בסיס לעליון בשוליה כל היין נמשך אחר הנקב ומצדיה נמי טמאה צ''ל שאין זה מטעם נצוק דהא תנן (לקמן עב.) נצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה אלא . הטעם לפי שמה. שנכנס אצבעו טמא וא''כ מה שלמעלה ולמטה בחבית ממה שכנגד אצבעו הוה ליה מפיה ומשוליה ר' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמא מטעמא דפרישית מצדיה טהור דלא חשיב האי כפיה ומשוליה והשתא אתיא הך דרב פפא בהדיא כר' יהודה ללישנא דכל להדי ברזא חמרא אסיר ואידך שרי כיון שלא תחב ידו עד חלל החבית אלא הניח על הנקב ה''ל מצדיה וללישנא דעד ברזא חמרא אסור נמי צ''ל דאתיא כר' יהודה והלכך אידך שרי ומה שאוסר עד ברזא שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן כך הצעת השיטה לפ''ה וק' להך לישנא דאמר עד ברזא אסור היאך יהיה זה שהיין כולו מעורב ויהיה חציו אסור וחציו מותר בשתיה לכן נראה לפרש דעד ברזא אסור זהו בהנאה והטעם כי מיד שנפתח הנקב נתנענע כל היין שעד הברזא לצאת דרך שם וכששם ידו על הנקב נסתם הכל מלצאת וחשוב כאילו נגע בכולו ואידך שרי בהנאה אבל בשתיה אסור מפני היין האסור השוכב עליו פסק בקונט' לית הלכתא כרב פפא דהא קים ליה כר' יהודה דיחידאה הוא והלכה כרבים דלא מיפלגי בין פיה ושוליה לצדדיה ואין טעם לפסק זה דבכמה דוכתי פסקינן כיחיד לגבי רבים אכן אומר ר''ת דודאי הוא דלית הלכתא כרב פפא משום דרבא פליג עליה אע''ג דהוא בתראה יותר מרבא משום דרבא רבו וגם הוא בתראה והיה גדול ממנו בחכמה ובמנין ופליג עליה לקמן בפ''ב. גבי ההוא עובד כוכבים דאנח ידיה אבת גישתא פי' ב' קנים חלולים תחובים בשפוע ומדובקים ראשיהם מלמעלה (כזה) ומניחים הקנה הא' הארוך תוך החבית והוא נקרא גישתא והקנה הנדבק לו נקרא בת גישתא ומוצצין בבת גישתא ויוצא כל היין דרך שם במציצה אחת עד מקום שהגישתא מגעת ואם מניח אדם אצבעו על הבת גישתא לא יצא עוד אם לא יחזור וימצוץ ועובדא הוה דאנח עובד כוכבים ידיה אבת גישתא ואסריה רבא לכולי חמרא פי' כל היין שבחבית ואקשי ליה רב פפא במאי בנצוק א''ל שאני הכא דכולי חמרא אבת גישתא גריר ומפרש ר''ת שהגישתא לא היתה מגעת לשולי החבית ואפ''ה היה אוסר הכל מטעם גריר שכל יין החבית מתנענע ביציאתו לחוץ ורב פפא ששאל במאי בנצוק על יין שאין הגישתא מגעת שם היה שואל כי בדעתו אין לאסור רק עד מקום שהגישתא מגעת כי הכא ללישנא דעד ברזא אסור אבל השאר אינו נאסר דלית ליה אותו טעם דגריר וא''כ רבא שאוסר שם הכל גם כאן יאסור הכל שהרי כולו מתנענע לעלות ולצאת ואין נראה לפרש לפלוגתא דהתם ביין שהגישתא מגעת שם שרבא היה אוסר מטעם גריר ורב פפא שרי דא''כ תקשי לרב פפא גופיה להך לישנא דעד ברזא אסור וכי תימא דהך דהכא לבתר דשמעה מרבא קבלה ומ''מ לא אסר רבא שם רק מה שסופו לצאת ע''י הגישתא דאין לשון לכולי חמרא משמע הכי והיה לו לתלמודא