עבודה זרה נח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - א

מסופר לקמן בגמרא, שאביי הוכיח לרבא מכמה עובדות של אמוראים הקדמונים ומברייתא, הסותרות את פסקו של רבא. ורבא חזר בו, ואסר.

ובכל זאת, אף אחרי חזרתו, יכול לסבור שאין החבית כולה אסורה בהנאה מחמת היין המעורב בו, ואכן דמי היין המעורב בה - בלבד אסור, והחבית תימכר חוץ מדמי יין נסך שבה, כדברי רבן שמעון בן גמליאל, הסובר כן [עד ב].

ומספרת הגמרא: איקלע רב הונא בריה דרב נחמן למחוזא. אחרי שרבא חזר בו, מחמת קושיות אביי. אמר ליה רבא לרב אליקים שמעיה, שמשו: טרוק טרוק גלי, סגור הדלת, דלא ליתי אינשי וליטרדן, שלא יכנסו אנשים להטרידני! וכוונתו היתה לרב הונא, שלא יקפחנו בהלכה זו. ובכל זאת, על לגביה, נכנס רב הונא אליו.

אמר ליה רב הונא לרבא: כי האי גוונא, באופן זה, כאשר שיכשך הגוי ביינו של ישראל בלי כוונת ניסוך לעבודת כוכבים, מאי, מהי ההלכה?

אמר ליה רבא לרב הונא: אסור אפילו בהנאה, כי רבא הרי חזר בו, כמבואר.

שאל אותו רב הונא: והא מר הוא דאמר, הלא רבינו אמר: שיכשך, בלי כוונת ניסוך - אין עושה יין נסך [גירסא אחרת: וכי שיכשוך עושה יין נסך?!], והתרת את כל היין בהנאה?

ענה לו רבא: אימר דאמרי אנא, במה אמרתי להתיר, לבר מדמיה דההוא חמרא, התרתי למכור את החבית חוץ מדמי היין שבדלי. אבל, דמי דההוא חמרא, למכור עם דמי היין שבדלי - מי אמרי, וכי אמרתי להתיר?!

ורבא אמר כן מחמת בושה, אבל האמת היא, שרבא, לפני שהחזירוהו אביי, התיר למכור אף את היין שבדלי.

ועתה מספרת הגמרא, את הסיפור שאביי החזירו ^[128].

אמר רבא: כי אתאי לעיר פומבדיתא - אקפן נחמני שמעתתא ומתניתא דאסיר, הקיפני, כלומר, הקשה עלי אביי [כינויו "נחמני"] משמועות של אמוראים וברייתא, להוכיח לי שכל היין שבחבית אסור.

ומספר רבא: שמעתתא מה הן השמועות?

דההוא עובדא, מאורע כזה דהוה בנהרדעא - ואסר שמואל.

ומאורע כזה היה גם בטבריא - ואסר רבי יוחנן.

ואמרי ליה, השבתי לו לאביי: אין משמועות אלו קושיא עלי, כי הטעם שאסרו שמואל ורבי יוחנן, הוא: משום שהחמירו על בני מקומם, לפי שאינן בני תורה, ולא משום שהוא אסור מעיקר הדין.

ואמר לי אביי: וכי טבריא ונהרדעא אינן בני תורה, ואילו דמחוזא בני תורה?!

וממשיך רבא לספר: מתניתא, מה היא הברייתא שממנה הקשה עלי אביי?

היא הברייתא דאגרדמים. וכך שנינו: אגרדמים, אדם הממונה מטעם המלכות על המדות והמשקולות, שלא ישקרו הסוחרים בהם. והוא גם טועם את היין ^[129], והוא עובד כוכבים, שקדח במינקת, מין שפופרת שבה מנקבים חביות סתומות, ובה שואבים בפה את היין כדי לטעום את היין, והעלה יין לפיו, או שהאגרדמים טעם מן הכוס, והחזירו, ושפך את השיריים לחבית - זה היה מעשה, ואסרוהו חכמים ליין שבחבית.

ומקשה אביי: מאי לאו, שאסרו אף בהנאה, למרות שגוי זה לא התכוון לנסך כלל, אלא לטעום לצורך עסקיו. וקשה על רבא, הסובר שבאופן זה לא נאסר היין שבדלי בהנאה ^[130].

ותירץ לו רבא: לא, אין זה פירוש הברייתא, אלא אסרוהו בשתייה, ואילו למכרו לגוי מותר, ולא אסרוהו בהנאה, כיון שהגוי לא התכוון לנסך.

ומקשה לו אביי: אי הכי, למה כתבה הברייתא "ואסרוהו"? ליתני, היתה צריכה לשנות "ימכר", שמשמע איסור שתייה בלבד.

ואם תרצה לתרץ, שהתנא של ברייתא זו, לא היה רגיל להשתמש בלשון "ימכר", זה אינו נכון, כדקתני סיפא, בסיפא אכן שונה לשון "ימכר", שכך שנינו בסיפא: חרם, משוגע ובעל מריבות, העושה דברים בחפזון בלא כוונה, עובד כוכבים, שהושיט ידו לחבית, וכסבור חבית של שמן היא, ונמצאת של יין - זה היה מעשה, ואמרו חכמים: ימכר, הואיל וסבר שהוא של שמן, לכן אינו אסור בהנאה, ואין לגזור שמא התכוון לנסך.

אבל, ברישא, באגרדמים שקדח במינקת או טעם מן הכוס, בידיעה שהוא יין, יש לחשוש שמא ניסך לעבודת כוכבים.

על כל פנים, מוכח, שהתנא דייק בלשונו, ורק בסיפא אמר "ימכר", משמע שבאמרו ברישא "ואסרוהו", דייק התנא בלשונו ואסרו אף בהנאה.

תיובתא דרבא, וזו הקושיא שבגללה חזר בו רבא.

ומסקינן: תיובתא ^[131].

הגמרא מספרת עובדא אחרת.

רבי יוחנן בן ארזא ורבי יוסי בן נהוראי, הוו יתבו וקא שתו חמרא, ישבו ושתו יין. אתא ההוא גברא, אמרו ליה רבי יוחנן ורבי יוסי לאיש: תא אשקינן, בא והשקה אותנו, מלא את כוסנו!

לבתר דרמא לכסא, אחרי שמילא את כוסם - איגלאי מילתא, התגלה הדבר, דעובד כוכבים הוא!

חד, אחר מאמוראים אלו אסר את היין, אפילו בהנאה. ואילו חד, האמורא השני, שרי, התירו אפילו בשתייה.

ומבארת הגמרא את דעתם: אמר רבי יהושע בן לוי: מאן דאסר, שפיר אסר, ומאן דשרי, שפיר שרי.

הערות

^[128] כן מבאר רש"י. [מבואר על פי התוס' והרא שונים]. וטעמו, כי אם נפרש את הגמרא כפשוטה, שמתחילה לא התיר רבא את היין שבדלי, אלא את שאר היין שבחבית, וימכר כולה חוץ מדמי יין נסך שבה, ורב הונא התווכח עמו, מפני שרב הונא סבר שכל היין שבחבית אסור, קשה, מה הוכיח לו אביי בהמשך הגמרא, משמואל ורבי יוחנן שאסרו בנהרדעא ובטבריה, הלא גם שמואל וגם רבי יוחנן לא אסרו את כל החבית? והם סוברים [לקמן עד א] כרבן שמעון בן גמליאל, הסובר, שבאופן זה כאשר התערב סתם יינם ביין אחר תימכר כל החבית חוץ מדמי יין נסך שבה. ונאמר שם במפורש ששמואל ורבי יוחנן סוברים שההלכה היא כרבן שמעון בן גמליאל, אפילו כאשר התערב יין ביין - ומה מקשה אביי מדבריהם על דברי רבא, הלא רבא סובר כמותם? ומחמת קושיא זו, הוכרח רש"י לפרש, שרבא לפני חזרתו התיר הכל, אף היין שבדלי, מפני שהוא מגע עבודת כוכבים בלי כוונה, ולא משום שנתערב. לפיכך, כתב רש"י, שרבא חזר בו אחרי שהקיפו אביי משמועות וברייתא, ואחרי חזרתו אסר את היין שבדלי, והתיר את החבית לימכר חוץ מדמי יין נסך, וויכוחו עם רב הונא היה אחרי חזרתו, אלא, שהתבייש לומר לו שהחזירו אביי. התוס' והראשונים מקשים כמה קושיות על פירוש רש"י. א. כמה מן הדוחק יש בפירוש זה שהגמרא מביאה את העובדות שלא כסדרן? ב. דבר תמוה הוא שרבא יאמר למשמשו לסגור הדלת שלא יכנס רב הונא להתווכח אתו. ועל אף שחזר בו, למה לא ישמע את דעת מי שאינו סובר כמותו? ג. איך נכנס רב הונא, הרי סגרו את הדלת? ואם נאמר, שמצא לו דרך ליכנס - היתה הגמרא צריכה לפרש זאת, ולומר "אפילו הכי דחק ונכנס"? ד. מהלשון "דלא ליתי אינשי ולטירדן", משמע, על אנשים אחרים, והיה לו לומר "שלא יכנס רב הונא". [על קושיות אלו מתרץ הרש"ש: רבא לא רצה לומר לשמשו במפורש לטרוק הדלת לפני רב הונא, כי אינו דרך ארץ לסגור הדלת בפני אורח תלמיד חכם הבא לקבל פניו, לכן, השכיל לומר לו בלשון סתמי, שלא יכנסו אליו אנשים, מפני שיש לו איזה צורך בעיון דבר הלכה. וסבר, שרב הונא, במצאו דלת סגורה יחזור לאחוריו, או שהשמש לא יכניסו בקבלו הוראה סתמית. אך, השמש לא הבין, ובראותו אדם חשוב - הכניסו]. ה. מה הבושה בדבר להודות שחזר בו, ובכמה מקומות בתלמוד מצאנו שרבא הודה בפה מלא ואמר שטעה? המשך דברי התוס' בהערות הבאות.

^[129] מדברי רש"י על הרי"ף משמע, שטעימתו את היין, הוא, כדי לדעת חוזקו, ולפי החוזק כן ימכרוהו. ומה שרש"י מוסיף "ונעשה סרסור ביניהם", כוונתו כנראה, שדמי היין נקבעים על פי האגרדמים. וביתר ביאור כתוב בפירוש הר"י מלוניל: גוי הממונה על שער מכירת היין, לידע אם הוא חשוב, וימכר לפי חשיבותו, ואם הוא רע ימכר לפי גריעותו.

^[130] רש"י מפרש: האגרדמים החזיר את היין לחבית. וכיון שכך, סבר אביי, שהיין שבחבית אסור, מפני מגע הגוי, כלומר: עצם השאיפה בפה והשפיכה בכוס מנענע את היין. לפיכך אסרתה הברייתא לכל החבית, וזה נקרא מגע. ורבא, אכן, חזר בו, מחמת ברייתא זו. ומוסיף רש"י: לכאורה היה אפשר לבאר שהדיון הוא על היין שבחבית, כיון שמעורב בו יין שנגע בו הגוי שלא בכוונה. ואם נפרש כן, נפרש שבהלכה זו, והוא דין "תערובת", התווכחו אביי ורבא, ולא התווכחו על היין שנגע בו הגוי, אם נתירו, כיון שנגע "שלא בכוונה". ורש"י שולל פירוש זה מכל וכל. מפני שאם נפרש כן, מה התווכח אביי עם רבא, ולמה חזר בו רבא? היה יכול לתרץ בפשיטות: הברייתא נשנתה לשיטת חכמים האוסרים "תערובת" יין ביין, ואילו רבא פסק כרבן שמעון בן גמליאל? ומן ההכרח לפרש שוויכוחם היה בדין "מגע גוי שלא בכוונה". התוס' מוסיפים [עיין הערה 1] להקשות על שיטת רש"י: ו. וכי היה רבא יכול לתרץ שהוא סובר כדעת רבן שמעון בן גמליאל?! הלא אינו סובר כמוהו? דאילו רבן שמעון בן גמליאל לא התיר את הנאת היין שבדלי, ואמר דברים ברורים "ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו", ואילו רבא התיר הכל? ז. מה הקשה אביי כלל מהברייתא דאגרדמים, ולמה חזר בו רבא מחמת ברייתא זו - רבא היה יכול לתרץ בפשיטות, שהברייתא מדברת בהחזירו האגרדמים הגוי, ונמצא שהוא נענע את כל היין שבחבית, ואילו בעובדא דמחוזא שפך הישראל את הדלי לתוך החבית, והגוי לא נגע כלל בחבית? ח. בתוספתא מובאת ברייתא זו דאגרדמים, ונאמר שם "מפני שטיפת יין אסורה ואוסרת בכל שהוא", מוכח, שהאיסור הוא מפני "תערובת" יין ביין, בין אם החזירו ישראל בין אם החזירו הגוי? ר"י בעל התוס', מבאר פירוש אחר, בכל הסוגיא, וגם גורס גירסא אחרת. [מבואר על פי המהרש" א]. רבא שהתיר את היין, התיר רק את היין שבחבית. והטעם, מפני שיש במעשה זה שתי סיבות להקל. האחת. מפני ששכשוך גרוע הוא, כיון שהגוי לא התכוון לניסוך כלל, אלא לשאול אם יש שם יין. והשניה, מפני שנתערב. ואם משום הסיבה הראשונה בלבד, לא היה מתיר, כיון שבכל זאת שכשך את היין, ואילו אם מפני השניה בלבד, לא היה מתיר את כל החבית, כי אף רבן שמעון בן גמליאל לא התיר את כל החבית. אלא, רבא התיר הכל, בהצטרף שתי הסיבות. [ומתורצת קושיא הששית]. ולפי דרך זו, טעם ההיתר, אחת מסיבותיו, הוא: מפני ה"תערובת". ואכן, אין חילוק בין אם הגוי החזירו לבין אם הישראל החזירו [ומתורצת קושיא השביעית], אלא שהברייתא מתירה את החבית בהנאה מטעם "תערובת" [ומתורצת קושיא השמינית], חוץ מדמי יין הנסך, ואילו רבא נחית עוד דרגה ומתיר את כל החבית בהנאה, אפילו לדמי הדלי, מפני שהיה שכשוך גרוע. ועל סברא זו של רבא - חולקים רב הונא בר חיננא ורב הונא בר רב נחמן, וסוברים, שאין להתיר מפני שהוא שכשוך גרוע, ודין יין זה כדין יין נסך, וכאשר נתערב - תלוי דינו במחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים. [ועיין בריטב"א המבאר סברת מחלוקתם בדרך אחרת]. והתוס' גורסים "איקלע רב נחמן למחוזא", רב נחמן [שהיה מרבותיו של רבא] הגיע למחוזא, ורבא הלך להתייעץ עמו בהלכה זו. ומעשה זה היה לפני וויכוחו עם אביי [ומתורצת קושיא הראשונה והחמישית]. ורבא אמר למשמשו שיסגור הדלת בעת כניסתו לרב נחמן, כי דרכם היה ליחד בית לאדם גדול המתאכסן עמהם, כדי שלא יטרדו אותם אנשים [ומתורצת קושיא השניה, השלישית והרביעית], ורצה להתייעץ בנחת. ורבא שאל את רב נחמן והזכיר לו שבעת למדו אצלו קרה מאורע כזה והתיר רב נחמן את היין. ואמר לו רב נחמן: אמת, התרתי, אבל לא את כל החבית, אלא, חוץ מדמי יין הנסך. ורבא ממשיך לספר, שרב נחמן רבו לא החזירו מפסקו, אלא, אביי הוא שהקיפו בשמועות וברייתא, עד שחזר בו. והריטב"א מבאר, שאף שרב נחמן החזירו, רצה לשמוע מה בפי אביי. וגם אביי מודה שרב יוחנן ושמואל התירו בהנאה את שאר היין שבחבית, כמבואר, שהם סוברים כרבן שמעון בן גמליאל. עד שהביא לו הברייתא דאגרדמים, ונגיעה זו של האגרדמים הוא גם שכשוך גרוע. ומה שהברייתא אוסרת את כל החבית מפני היין המעורב בו, כמו ששנינו בתוספתא, הוא מפני שהברייתא סוברת כחכמים - ודייק ממנה אביי, שאף רבן שמעון בן גמליאל המתיר, יתיר רק את שאר היין, אבל מודה הוא שצריך לנכות את דמי יין הנסך המעורב בה. ומחמת קושיא זו חזר בו רבא.

^[131] מדבריהם של רש"י ור"י, מבואר שנחלקו גם בפירוש הברייתא של אגרדמים. לדעת רש"י, האגרדמים נגע ביין בפיו, וזה מעשה נגיעה האוסר את היין, ואת כל היין. וכן אם טעם מן הכוס והחזיר את הכוס, ה"שפיכה" מנענעת את כל היין. התוס' חולקים, ומבארים שאין זו דרך נגיעה. אלא, הגוי אסר רק את היין שנגע בפיו, או את היין שבכוס, וכשהוא מתערב עם כל היין שבחבית, אסרתו הברייתא, כדעת חכמים האוסרים תערובת יין ביין. ויוצא לנו נפקא מינא להלכה בין רש"י לתוס'. לדעת רש"י שאיבה בפה או נענוע באמצעות זריקת שיירי הכוס - הוי נגיעה האוסרת את כל החבית, לרבא אחרי חזרתו בין לדעת חכמים ובין לדעת רבן שמעון בן גמליאל. ואילו לדעת תוס' אין זו נגיעה בחבית, ואינה אוסרת אלא במה שנגע, וכיון שנתערב - לדידן שאנו פסקינן כרבן שמעון בן גמליאל מותר למכור את החבית חוץ מדמי התערובת.

ובענין זה מסופר, איקלע [נזדמן] רב הונא בריה [בנו] של רב נחמן לעיר מחוזא, אמר ליה [לו] רבא לרב אליקים שמעיה [שמשו]: טרוק טרוק גלי [סגור סגור השערים], כדי שלא ניתו אינשי דניטריד [יבואו אנשים שיטרידו אותנו] ונוכל לברר ענין במנוחה.

על לגביה [נכנס אליו] רב הונא בר נחמן, אמר ליה [לו] לרבא: כי האי גוונא מאי [כגון זה, ששיכשך גוי ביין שלא לשם ניסוך, מהו, מה דינו]? אמר ליה [לו]: אסור יין זה אפילו בהנאה. והקשה לו: והא מר [והרי אדוני] הוא שאימר [שאמר] שיכשך הגוי אין עושה יין נסך, כשהתרת למכור את היין שבחבית לגוים! ענה לו רבא: אימר דאמרי אנא לבר מדמיה דההוא חמרא [אמור שאמרתי אני שמותר למכור את היין שבחבית וליהנות מדמיו חוץ מדמיו של אותו יין אסור] שנשפך לחבית, ואולם דמי דההוא חמרא מי אמרי [דמי אותו יין האם אמרתי]? לא התרתי אלא למכור החבית בניכוי דמי אותו יין.

ועוד בענין זה, אמר רבא: כי אתאי [כאשר הגעתי] לפומבדיתא, אקפן נחמני שמעתתא ומתניתא דאסיר [הקיף אותו נחמני, הוא אביי, בשמועות מפי אמוראים, וברייתות שיין ששכשך בו הגוי אסור] אפילו בהנאה.

והוא מפרט: שמעתתא [שמועות], דההוא עובדא דהוה [מעשה כזה שהיה] בנהרדעא ואסר שמואל, וכן מעשה כזה שהיה בטבריא ואסר ר' יוחנן. ואמרי ליה [ואמרתי לו] לאביי, שהטעם שאסרו שם היה לפי שבני עריהם אינן בני תורה, והוצרכו שמואל ור' יוחנן לגודרם במיוחד. ואמר לי בתמיהה: אנשי טבריא ונהרדעא אינן בני תורה, אנשים של העיר מחוזא שפסקת שם להיתר בני תורה הם? ואפילו אם מטעם זה היה לך לאסור.

מתניתא [הברייתות] שהקשה לי אביי מהם, ששנינו: אגרדמים (ממונה על מידות ומחירים בשוק) גוי שקדח חור בחבית במינקת (כעין צינור) והעלה בה יין לטעימה, או שטעם מן הכוס שמזגו לו והחזירו לחבית, זה היה מעשה ואסרוהו; מאי לאו [האם אין] הכוונה שאסרוהו בהנאה? והשבתי לו: לא, הכוונה שאסרו רק בשתייה.

הקשה אביי: אי הכי [אם כך], ליתני [שישנה] ימכר, כדקתני סיפא [כמו ששנה בסוף] אותה ברייתא: חרם (אנס, הלוקח דברים בכוח) גוי שהושיט ידו לחבית, וכסבור של שמן היא ונמצאת שהיתה חבית של יין, זה היה מעשה ואמרו: ימכר, שכיון שחשב שזו חבית שמן לא הניח ידו בה לשם יין כלל! ומעירים: תיובתא [קושיה חמורה היא] על רבא, ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

א מסופר ר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי הוו יתבו וקא שתו חמרא [היו יושבים ושותים יין], אתא ההוא גברא [בא אדם אחד], אמרו ליה [לו]: תא אשקינן [בוא השקה אותנו], לבתר דרמא לכסא איגלאי מילתא [לאחר שמזג לכוס התגלה הדבר] שגוי הוא, חד [אחד מהם] אסר את היין אפילו בהנאה, וחד שרי [ואחד התיר] אפילו בשתייה. אמר ר' יהושע בן לוי: מאן [מי] שאסר שפיר [יפה] אסר, ומאן דשרי שפיר שרי [ומי שהתיר יפה התיר], שיש לכל אחד מהם טעם הגון לדבריו. והוא מסביר את דבריו שלכאורה יש בהם סתירה: מאן [מי] שאסר מה טעמו?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Huna, son of Rav Naḥman, happened to come to Meḥoza. Rava said to his attendant, Rav Elyakim: Close, close the gates, so that people who might disturb us should not come, and we may focus on clarifying the matter.

Rav Huna, son of Rav Naḥman, entered into Rava’s presence. Rav Huna, son of Rav Naḥman, said to Rava: What is the halakha in a case like this where a gentile stirred the wine without intending to offer it as an idolatrous libation? Rava said to Rav Huna, son of Rav Naḥman: It is prohibited even to derive benefit from it. Rav Huna, son of Rav Naḥman, asked him: But wasn’t it you, Master, who said: If a gentile stirs the wine, he does not thereby render it wine used for a libation, as Rava permitted the sale of the wine in the barrel to gentiles? Rava answered: Say that I said that it is permitted to sell the wine that was in the barrel and benefit from all the proceeds except for the monetary value of that prohibited wine that was poured into the barrel of wine. Did I say that it is permitted to derive benefit from the monetary value of that prohibited wine?

Rava said: When I arrived at Pumbedita, Naḥmani, i.e., Abaye, surrounded us with amoraic traditions and with tannaitic sources cited in a baraita that indicate that in the case of wine that was stirred by a gentile it is prohibited even to derive benefit from the wine.

Rava explains: Abaye cited amoraic traditions, as there was a certain incident in Neharde’a in which a gentile stirred the wine, and Shmuel deemed the wine prohibited, and there was a similar incident in Tiberias and Rabbi Yoḥanan deemed the wine prohibited. Rava recounts his reply: And I said to Abaye: Shmuel and Rabbi Yoḥanan deemed the wine prohibited only because the people in those towns were not people well-versed in Torah, and it was necessary to distance them from transgression. And Abaye said to me: Are you saying that the people of Tiberias and Neharde’a are not people well-versed in Torah whereas the people of Meḥoza are people well-versed in Torah? This is obviously not the case, and therefore you should not have permitted the sale of the wine in Meḥoza, even according to your reasoning.

Abaye cited a baraita that teaches as follows: In the case of a gentile market inspector [de’agardamim] who was in charge of measures and prices in the marketplace, who drilled a hole in a barrel with a tube and drew wine from the barrel through the tube in order to taste it, or who tasted the wine from the cup that was poured for him and then returned the residue to the barrel, what is the halakha? This was an incident that occurred, and the Sages prohibited the wine. Abaye said: What does this mean? Is the baraita not prohibiting one from deriving benefit from the wine? Rava replied: No, it is prohibiting one only from drinking it.

Abaye said: If so, let the baraita teach that the wine may be sold, as the latter clause of the baraita teaches: In the case of a gentile confiscator who extended his hand into a barrel of wine, thinking it was a barrel of oil, and it was found to be a barrel of wine, what is the halakha? This was an incident that occurred, and the Sages said: It may be sold, as the gentile had no intention of touching wine. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rava is indeed a conclusive refutation.

§ The Gemara relates: Rabbi Yoḥanan ben Arza and Rabbi Yosei ben Nehorai were sitting and drinking wine. A certain man came and they said to him: Come, serve us drinks. After he poured the wine into the cup, it was revealed that the person was a gentile. One of those Sages prohibited one from even deriving benefit from the wine, and one of them permitted the wine even for drinking. Rabbi Yehoshua ben Levi said: The one who prohibited the wine properly deemed it prohibited, and the one who permitted it properly deemed it permitted, as both opinions are viable. The one who prohibited the wine holds that

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דקתני בברייתא עכו"ם שקד' במינק' או שטע' מן הכוס והחזיר לחבית. פי' רש"י ז"ל דהחזירו עכו"ם קאמר ולא יתכן לומר והחזיר ישראל ותהוי תיובתי' הא דקאסר ליה לכולה חבית משום האי דאיעריב ביה דא"כ אמאי הויא תיובתיה לימא ליה אנא דאמרי כר"ש דאמר לקמן ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו דקי"ל הלכת' כוותי' ז"ל הרב ז"ל.
ואין דבריו ברורים דחזר' עכו"ם מאי מהני ליה למיסר את שבחבי' בהנא' והא לא נגע ביה כלל ודמי ליין שמזגו עכו"ם שאע"פ ששפך המים ביין אינו אסור אלא בשתי' ומשום לך לך אמרינן נזירא והאי טעמא ליתיה אלא לשתיה כמ"ש רש"י ז"ל ומדינא אפי' בשתיה שרי ואפי' למ"ד הניצוק חבור הכא שרי בהנאה דלאוגוף הנגיעה הוא וכי היכי דכי ליכא יין בחבית ואיהו מוריק בה יין מחבית אחרת אינו אסור בהנאה ה"נ כי אית בה יין לא מיתסר דהא תלמוד כי לית בה יין ושפך מקצת ומוסיף ושופך עליו אינו נאסר בהנאה ושמא הוא מעמידה כשהיתה ידו של עכו"ם נוגעת בקילוח היורד מן הכוס לחבית וניצוק חבור לחשבו כמגע ממש.
ואינו מחוור שאין דרך החזרה בכך לשנותה סתם ולא עוד אלא אפי' ניצוק ליכא כלל דמיקטף קטופי הוא שחזרתו לחבית כקיטוף היא ולא מיתסר אלא משום תערובת וכ"ש למ"ד ניצוק אינו חבור שע"כ לא נאסר בהנאה מתורת נגיעה אלא משום תערובת אלא ודאי משום טעימתו הוא שנעשה יין נסך וכשעירבו נאסר כולו בהנאה משום תערובת יין נסך לרבנן דפליגי עליה דר"ש ב"ג.
והא דהויא תיובתיה דרבא משום דמדרבנן נשמע לרשב"ג לאו מי אמרי רבנן טעימתו אוסרת בהנאה לרשב"ג דמי תערובת מותרין ודמי יין נסך אסורין הן וצריך לפרש חוץ מדמי יין נסך שבו מ"מ שמעינן מינה דמגעו של עכו"ם בכה"ג עושה יין נסך לאסור בהנאה אותו יין שהוא נוגע בו ותיובתא דרבא דשרי אפי' דמי דההוא חמרא דנגע ביה עכו"ם ובתוספתא תנ"ה קדח במינקת ונפלה ממנו טפה כל שהוא אסורה ואוסרת בכל שהוא אלמא משום תערובת נאסר והא מני רבנן היא אלא דמינייהו שמעינן לרשב"ג כדפרשי'.
ובירושלמי (ד,ח) מצאתי מהו שיעשה בפיו יין נסך ר' אדא בשם ר' זעירא אין העכו"ם עושה בפיו יין נסך ר' ירמיה בשם ר' אבהו העכו"ם עושה בפיו יין נסך ותני כן אגרדמיס שטעם מן הכוס או מן המינקת והחזיר לחבית אסור על דעתיה דר' אדא בשם ר' אלעזר והוא שהחזיר העכו"ם על דעתיה דר' ירמיה בשם ר' אבהו ואפי' החזיר ישראל ואין זה ראיה לדברי רש"י ז"ל דבני מערבא סברי שאין העכו"ם עושה יין נסך בפיו ואפי' לאוסרו בשתיה ובחזרת העכו"ם נאסר בשתיה אבל אנן דקי"ל עושה יין נסך בפיו אפי' כשהחזירו ישראל אסור הכל בהנאה וכדפרשינן.

הא דאמר רב נחמן וכי שכשוך עושה יין נסך. ומתרץ לה לבר מדמי דההוא חמרא ק"ל למה לי למעוטיה דין שכשוך אפי' סתם יינם נמי מותר לבר מדמי דההוא חמרא וי"ל דה"ק וכי עכו"ם המשכשך ביין שלנו כדמפור' לע"ז הוא דלאסרו עלינו קמכוין ולפי' משכשך בו שלא לצורך ורוצה להנות ע"ז שלו ביינינו אינו אלא חשש בסתם יינן ופחות מכאן.

והא דאמרי' מאן דאסר אסר אפי' בהנאה. ואוקימנא דמוריק אורוקי הוה לאו משום דכוחו אפי' בכונה אסר בהנאה אלא משום כיון דבלילה הוה ולא חזינן ליה ועוד דסברינן דישראל הוא ולא מעיינינן ביה איכ' למיחש דילמ' נגע כדי לנסכו ולאו אדעתין אבל למ"ד סבר דשכרא הוא ליכא למיחש דלמאי (וכו') נגע עכו"ם בשכרא וכן פירש"י ז"ל וכן נמי הא דאמרי' לקמן עכו"ם אדנא וישראל אבובא חמרא אסור בשתיה קאמר ולא בהנאה ובפירש"י ז"ל כתוב בהנאה ולפי דבריו נראה כט"ס.
ויש מי שאוסר בכח עכו"ם בכוונה אפי' בהנאה דעיקר ניסוך האי הוא דשופכין יין לפני ע"ז בקרקע כענין ניסוך שע"ג המזבח וכדאמרי' בפ' כל שעה בהדיא ובודאי דהכי הוא אלא דלא היכא דלא שמעיני' דנסיך לא חיישינן אלא דאחמירו בהו רבנן משום בנותיהן ועיקר איסורא במגען וכחן גזירה בעלמא הילכך לענין הנאה לא גזרו כמו שהקלו בו שלא בכוונה.

אימר דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא. כלומר לא אמרתי אלא [שאין] שכשוכו חמור כודאי יין נסך שיאסר את תערובתו וכדאמרינן (עד, א) יין נסך יין ביין אסור, שאינו עושה [אותו] אלא כסתם יינן ודמי דההוא חמרא אסור, אבל תערובתו לא, וימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותו יין, כך פירש הראב"ד ז"ל.

או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית. פירש רש"י ז"ל: והחזירו הגוי, ולא יתכן לומר והחזירו ישראל לחבית ותהוי תיובתיה האי דקא אסר ליה לכוליה חבית משום האי דאיעריב ביה, דאם כן אמאי הוי תיובתא נימא ליה אנא דאמרי כרשב"ג דאמר לקמן (עבודה זרה עד, א) ימכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו דקיימא לן כוותיה, עד כאן. ואיכא דקשיא ליה אכתי כי קא מהדר ליה גוי לחבית אמאי מיתסר בכך מה שבחבית בהנאה, והא אמרינן לקמן (עבודה זרה נח ע"ב) דיין שמזגו גוי דאינו נאסר אלא משום לך לך אמרינן נזירא סחור, ומדינא אפילו בשתיה הוה לן למישריה דאינו כמגעו, אלא משום דאמרינן לך לך אמרינן נזירא סחור ואסרינן ליה בשתיה, ומיהו בהנאה מותר דהאי טעמא ליתיה אלא בשתיה, וכן פירש רש"י ז"ל (שם ד"ה אסור) והאי נמי להאי דמיא,ואפילו למאן דאמר (עב, א) ניצוק חבור, הכא שרי בהנאה, דאורוקי מכוס לחבית לא הויא כנגיעה, וכי היכי דמוריק מחבית לחבית לא מיתסר בהנאה האי נמי לא מיתסר בהנאה, ומשום הכי איכא לפרושי דטעמא דברייתא אינו אלא משום איסור תערובת, דמה שבכוס נאסר הוא בטעימתו של גוי, ולומר דגוי עושה יין נסך בפיו, וכשהחזירו לחבית נאסר הכל משום תערובת, ומה שהוקשה לרש"י ז"ל אם כן אמאי הויא תיובתיה לימא ליה אנא דאמרי כרשב"ג דקיימא לן כוותיה, יש לומר דהכין אקשינן ליה, ודאי מתניתא דאגר דמים רבנן היא, אלא דמדרבנן נשמע ליה לרשב"ג, מי לא אמרי רבנן דגוי עושה יין נסך בטעימתו אף על פי שאפשר לתלות דלשתיה לבד מתכוין ולא לניסוך ואסרינן ליה לכוליה חבית בהנאה, הכי נמי לרשב"ג מה שבכוס מיהא אסור בהנאה דנגיעה כי האי אוסרת בהנאה, אלא דרשב"ג פליג עלייהו דרבנן בתערובתו שאינו אוסר אלא בשתיה אבל לא בהנאה, מכל מקום תיהוי תיובתא דרבא דנגיעה כי האי עושה יין נסך לאסור בהנאה לכולי עלמא, ואיהו שרי אפילו דמי דההוא חמרא, וכן פירש הרמב"ן (ז"ל) [נ"ר] והראב"ד (נ"ר) [ז"ל]. והכי תניא בתוספתא (פ"ח סה"ב), קדח במינקת ונפלה ממנו טפה כל שהוא אסורה מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת כל שהוא, אלמא איסורו משום תערובתו הוא ורבנן היא, אלא דמדרבנן נשמע לרשב"ג כדאמרן. והא דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ח), מהו שיעשה בפיו יין נסך, ר' אדא בשם ר' זעירא אין הגוי עושה בפיו יין נסך, ר' ירמיה בשם ר' אבהו הגוי עושה יין נסך בפיו, ותני כן אגר דמים שטעם מן הכוס או מן המינקת והחזיר לחבית אסור, על דעתיה דרב אדא בשם ר' זעירא, והוא שהחזיר הגוי, ועל דעתיה דר' ירמיה בשם ר' אבהו ואפילו החזיר ישראל, אומר הרמב"ן נ"ר דאין ראיה לדברי רש"י ז"ל מדברי רב אדא, דאיהו סבר דאין הגוי עושה יין נסך בפיו ואפילו בשתיה, ובחזרת הגוי נאסר בשתיה, אבל אנן דקיימא לן עושה יין נסך בפיו אפילו בשהחזירו ישראל, אסור הכל בהנאה כרבנן וכדפרשינן.

איקלע רב נחמן למחוזא אמר ליה רבא לרב אליקים שמעיה טרוק גלי דלא ליתיה איניש ליטרדן על רבא לגביה א״ל כי האי גוונא מאי כו'. ופירושו כי רב נחמן רבו של רבא בא אחר כך למקומו של רבא ושמח רבא ואמ׳ לשמעיה שיסגור הדלתו׳ כדי שידבר עם רבו בנחת ולא ליתיה איניש למיטרדיה ועל רבא לגבי רב נחמן רביה כי דרכם היה ליחד בית מיוחד בבתים לאדם גדול המתאכסן עמהם ושאל רבא לרב נחמן כי האי גוונא מאי כלומר מה יהא דינ׳ דחמרא דדולא ואמר ליה אסור בהנאה ואמר ליה רבא והא הוא דאמר על כיוצא בזה וכי שכשוך עושה יין נסך ואמר ליה רב נחמן אימור דאמרי אנא בר מדמי חמרא כו'. ואם תאמר ואם לא אמר רב נחמן הלשון ההוא אלא על בר מדמי ההוא חמרא מה ענין לאמירה בלשון ההוא יש לומר דמשום דקיימא לן דסתם יינם אפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו אבל יין נסך חבית בחבית ימכר חוץ מדמי חבית יין ביין אסור לכך אמר וכי שכשוך כזה עושה יין נסך גמור שנתנסך ודאי לעבוד׳ זרה עד שנאסור כל תערובתו אבל רבא לא הבין דבריו כשאמרם בבית המדרש אז ששכח והיה סבור שאפילו על מה שבדולא היה אומר כן והשתא ודאי סליק רבא בתיובת׳ כהוגן דלעולם ההוא דולא אסור וימכר כולו לגוים חוץ מדמי דולא ומה שאומר הספר אמר רבא כי אתאי לפום בדיתא אקפן נחמני שמעתתא כו׳ אולי קודם שבא לרב נחמן למחוזא היה אי נמי אחרי כן ואף על פי שכבר חזר רבא והודה לרבו וידע שטעה בהוראתו אף על פי כן היה שומע תשובותיו של אביי לשקל וטרי׳ ודוח׳ לו דמדשמואל ורבי יוחנן ליכא עליה פירכא דדילמא טבריה אינם בני תורה והיה רוצם רבא לומר דמכל מקום לא טעה בדבר משנה ובזה עלתה השמועה כהוגן בלא קושיא ובלא ספק והיא שיטת מורי הר״א הלוי ז״ל והרבה מן המפרשים ז״ל ובתוס׳ פירשו כן וליכא למנדא מינה אגרדמיס גוי שקדח במינוקת והעלה יין בפיו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית עקר הפי׳ שהחזירו בין גוי בין ישראל ומדין תערובת יין אסור אסריה לחבית כולה ולא מדין נגיעה שתהא חזרתו וזריקתו לחבית שזרק הגוי כנגיעה כדעת קצת חכמים ז״ל שזה אי אפשר לפום גמרא דילן דהא קיימ׳ לן דזריקה אינה עושה יין נסך ולא חשויבה נגיעה ואף על פי שהקלוח יורד ממה שביד הגוי לחבית בלא הפסק׳ אין בכך כלום דנגיעה בדבר לא הויא נגיעה והראיה מיין שמזגו גוי שלא אסרוהו אלא לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב אלא ודאי לא היה אסור החבית אלא מפני שטעימת הגוי נאסרה שהגוי עושה יין נסך בפיו וכשהחזירו לחבית נאסרה החבית מדין תערוב׳ והם אסרוה כולה בהנאה דלית להו דרבן שמעון ן׳ גמליאל כדפרישנא לעיל וכן אמרו עליה בתוספתא בפי׳ לפי שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת כל שהוא:

ואיברא דבירושלמי נחלקו בענין זה דגרסינן התם גוי מהו שיעשה יין נסך בפיו רב אדא בשם ר׳ זעירא אין הגוי עושה יין נסך בפיו רבי ירמיה בשם רבי אבהו הגוי עושה יין נסך בפיו ותני כן אגרדמיס שנגעם מן הכוס או מן המניקת והחזיר לחבית אסור על דעתיה דרב אדא והוא שהחזיר גוי על דעתיה דרבי ירמיה בשם רבי אבהו ואפילו החזיר ישראל עד כאן הרי שזה מחלוקת אמוראים הוא בירושלמי ומיהו גמרא דילן כרבי ירמיה בשם רבי אבהו מכרעא כדאמרן ולא עוד אלא שטעמו של רב אדא בשם רבי זעירא שאומר החזירו גוי דוק׳ לפי שסובר שאין הגוי עושה יין נסך בפיו ואנן קיימא לן שאפילו ברגליו הוא עושה יין נסך וכל שכן שיעשה בפיו יין נסך לאסור בהנאה וזו שיטת רבינו הר״מבן ז״ל והוא הנכונה.

ואגב אורחין אנו למדין מן התוספתא שאפילו יין שנגע בו גוי בכונה אוסר במשהו וכל שכן סתם יינם כדקתני שטיפה של יין אסורה ואוסרת כל שהו ואף על גב דלית הלכתא כמתניתא דאגרדמיס לענין מה שאומרים שלא תמכר בהא הלכתא כותיה וזה שלא כדעת ר״ת ז״ל שכתבנו לעיל וכן הקשה עליו מזו ר׳ הר״מבן ז״ל.

רבי יוחנן בן ארזא כו׳. אלא ודאי חמרא הוא ונסכיה פר״שי ז״ל ואף על גב דאוקימנא בדאוריק אורוקי אפילו הכי חיישינן דילמא נגע ונסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל מחזקינן ליה ע״כ נראה מדבריו דכחו של גוי בכונת יין אינו אוס׳ אלא בשתיה אלא דהוא ז״ל כתב שם דאסור בהנאה משום לך לך אמרין נזירא כו׳ ולדבריו הא דאמרינן לקמן גוי אדנא וישראל אבובא חמרא אסיר בשתיה קאמר ולא בהנאה וכתב מורי הר״שבא נר״ו ואף על פי דעיקר נסוך בכי האי גוונא הוא ששופכין יין לפני העבודה זרה וכדאמרינן בפרק כל שעה מכל מקום אינו אוסר בכך בהנאה בסתם שפיכתו עד דשמעינן ליה דנסך עד כאן אבל הר״אבד ז״ל סובר דכחו של גוי בכונה אוסר בהנאה במגעו וכן כתב הרב בעל התרומות בשם ר״י ז״ל והכא משום כחו אסרוהו בהנאה כיון דידע דחמרא הוא וההיא דדנא דלקמן אסור בהנאה קאמר ואף על גב דכחו שלא בכונת יין מותר בשתיה לדברי הכל כדאמרינן הכא למאן דשרי משום דסבר גוי שכרא הוא אפילו הכי כחו בכונה סליק תרי דרגי ואוסר בהנאה כיון שדרכן לנסך בכך וכיון שאין לנו הכרעה גמורה בדבר זה נקטינן לחומרא והא קא חזי ליה ופרקינן בליליא וק״ל למאן דס״ד דביממ׳ הוה עובדא היאך לא הכירו בו שהיה גוי ויש לומר דשמא מקום אפל היה או שהיה קרוב ללילה ונתחלף להם בצורתו לישראל הדומה לו ואולי הטעם שאמר להם ישראל אני והאמינוהו כפי׳ שפירש ר״ת בפרק החוילץ ובפ׳ קמא דפסחים ואחר כך הכירו שהיה גוי אלא שאין זה הפירוש נכון מדלא אדכרוה בגמרא.

איקלע ר' נחמן למחוזא כך מצאתי כתוב בספר ישן והיא גירסא יפה מאוד דרבא שאל מרב נחמן דהוה רבי' ומקצת ספרים מצאתי כתוב איקלע רב הונא ברי' דרב יהושע למחוזא וכך גריס המורה ומפרש לה בדוחק גדול שאינו מתקבל ומתיישב בלב ובההיא גירסא דגריס רב נחמן אין שום גימגום ומצאתי כתוב שגם רבינו תם זצוק"ל מצא גירסא הישנה דגריס רב נחמן וקילסה אלא דקשי' לי' היאך הי' אומר רב נחמן כי הוא אסור בהנאה והא אמרי' בשלהי פ"ב דחולין רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר ש"ש ואין הגוי יכול לאסור יינו של ישראל ומוקי לה כתנאי דאמרי' לקמן גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז כו' ומחמת קושיא זו חזר לגרוס כגירסת המורה ואינו נ"ל דלק"מ דהא מסקי' התם רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרו אפילו למ"ד אדם אוסר דבר ש"ש הנ"מ גוי אבל ישראל לצעורי' קמכוין דאלמא ל"פ סתם אלא בישראל הרוצה לאסור בהמ' חבירו אל בגוי מודים שיכול לאסור יינו של ישראל בע"כ:

והא מר הוא דאמר וכי שיכשוך עושה יין פי' אמר לו רבא לר"נ והרי אני מקובל ממך שאמרת וכי שיכשוכו של גוי דהיינו מגעו יי"נ גמור הוא עושה אם החמירו חכמים בסתם יינו של גוי ובמגעו לאוסרו לא שנעשה אותו כיי"נ ממש ולמה אמרת דבר זה הי' לך להתירו בהנאה דדוקא יי"נ גמור הוא אסור בהנאה אבל מגעו של גוי אינו אסור אלא בשתיי' בלבד אבל בהנאה מותר א"ל אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא אבל בדמי דההוא חמרא מי אמרי' פי' א"ל ר"נ אמת כי שמעת מפי שאמרתי כי אין שיכשוכו של גוי חשוב כיי"נ ממש אבל לא אמרתי אותו כדי שיהא מגעו של גוי מותר בהנאה אלא שלא יאסור תערובתו בהנאה שלא יהא לו תקנה כמו שאוסר יי"נ גמור אלא אם נתערב מגעו של גוי ביין אחר אני סובר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי היין שנגע ו הגוי כי ודאי מגעו של גוי אסור בהנאה אבל תערובתו אנו מתירין בענין זה אבל יי"נ גמור שנתערב ביין אחר כולו אסור בהנאה ולא שרינן לי' למכור כולו חוץ מדמי יי"נ שבו וזה הדבר אמר רב נחמן לקמן בפ' השוכר דתנן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו ואמרי' התם אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ושמואל אמר אפילו יין ביין כו' עד אמר רב נחמן הלכ' למעשה יי"נ יין ביין אסור חביות בחביות מותר סתם יינן אפילו יין ביין מותר:

בד"ה איקלע רב הונא כו' לישני ליה שאני התם דהחזירו עובד כוכבים ואילו רבא שרא בהחזירו ישראל כו' עכ"ל לפי סברת התוס' ודאי דלא ה"מ לשנויי הכי דהא כמו דאסרינן באגרדמים כולו משום מגע עובד כוכבים לכל הפחות הכא תיאסר ההוא יין המשוכשך ואילו רבא כוליה שרא ליה אלא לפי סברת רש"י שכתב דהמ"ל אנא דאמרי כרשב"ג קשיא להו דהשתא נמי לישני ליה כו' ודו"ק:

בא"ד לכך פר"י כו' וכיון שנתערב נתבטל כו' עכ"ל מפירושו נראה דאילו היה יין המשוכשך בעין לא היה שרא ליה אפילו בשכשוך זה הגרוע אלא דעל ידי תערובת שרא ליה ע"י שהאיסור קל לבטלו וכן מפרש ברא"ש ואפשר שהכריח אותו לפרש כן דכיון דאינהו ר"י ושמואל נמי לא היו אסרי אלא היין המשוכשך דהא כרשב"ג ס"ל כמ"ש התוס' א"כ למה הוזכר סוף המעשה כלל דשקליה ישראל בריתחא ושדייה לדנא אלא דרבא נמי לא הוה שרא ליה ליין המשוכשך אלא על ידי תערובת וק"ל:

בא"ד דמדמו ליה כו' דרשב"ג ורבנן דאגרדמים כו' עכ"ל הך דאגרדמים נמי הוה שכשוך גרוע כמ"ש הרא"ש ונהי דליכא פלוגתא דרשב"ג ורבנן מפורשת בהך דאגרדמים מ"מ הא רבנן אסרי כולו אפילו בהך דאגרדמים ורשב"ג כיון דשרי השאר חוץ מדמי יי"נ שבו בסתם יינם מכ"ש הכא וק"ל:

ד"ה איקלע רב הונא וכו' לכך פירש ר"י וכו' ואיפלוג עליה וכו' ואסרי דמידמו ליה וכו' לפלוגתא דרשב"ג ורבנן ולמתני' דאגרדומי וכו' וה"ג בספרים ישנים איקלע רב נחמן למחוזא וכו' כצ"ל:

גמרא א"ל רבא כו' טרוק כו' דלא ניתו אינשי דניטריד כו'. נראה דרבא לא רצה למימר ליה להדיא שיטרוק בפני ר"ה בריה דר"נ כי כיסופא הוא לסגור דלת בפני ת"ח אורח הבא לקבל פניו לכן השכיל לומר סתמא דלא ניתו אינשי ור"ל יען שיש לי עיון בדבר הלכה וסבר דר"ה כשימצא הדלת סגור יחזור לאחוריו או דשמעיה לא יפתח לו לאשר צוהו סתמא אך שמעיה בלא הבין כוונתו פתח אליו ועל ומתורץ ב' קושיות דתוס':

רש"י ד"ה אקפן נחמני. ולאסור כל יין החבית. לכאורה סותר למה שפי' לקמן בד"ה מאי לאו בהנאה. ולפירוש הרש"א בועוד מאי הוה מותיב כו' לשני ליה כו' שבתוס' זהו קושייתם אבל פירושו דחוק. ול"נ דכוונתם דאף על יין המשוכשך ג"כ ל"ק דכיון שנתערב י"ל דבטיל כפיר"י שהביאו לקמן:

תד"ה איקלע. לכך פיר"י כו' של"נ לשכשך לניסוך אלא לישאל כו'. לכאורה נראה להגיה אלא לידע וכ"ה ברא"ש ובס"א ראיתי הגי' אלא לישראל. ויש להשיא כוונתם לדעת הר"ן דמחלק בכה"ג ע"ש:

בא"ד וה"ג בס"י וה"ג. ר"ל והלכות גדולות וכן ראיתי בה"ג עצמו וכ"ה גירסת הרי"ף. ודלא כהב"ח שמחקו:

גמ' חרם. נ"ב יש לו חבר במשנה נודרים לחרמים פ"ג דנדרים:

רש"י ד"ה אגרדמים מנה לך אגרדמים. נ"ב ובס"פ הספינה מעמידים אגרדמים:

(נח א תוספות) ד"ה איקלע וכו' שהחזירו גוי וכו' ואפי' החזירו ישראל נמי אסור.—בירושלמי דפרקין סוף ה"ח מצינו מחלוקת בזה, שר' אלעזר סבר והוא שהחזירו גוי ור' אבהו סבר אפי' החזירו ישראל.

איקלע רב הונא בריה דר''נ למחוזא. לאחר זמן אחר שחזר בו שהחזירו אביי ע''י תשובות שהשיב לו כדאמרינן לקמן אקפן נחמני שמעתתא ומתני' ומחוזא הוא מקומו של רבא: טרוק גלי. סגור הדלת שמתיירא מרב הונא שלא יקפחנו בהלכות על דברי מחלוקתם: על. רב הונא לגביה ובעי מיניה כי האי גוונא שיכשך עובד כוכבים ביינו של ישראל שלא בכוונת ניסוך לעבודת כוכבים מאי: א''ל אסור אף בהנאה. שחזר בו: והא מר הוא דאמר כו'. דקא שרית לזבוני לעובדי כוכבים: דמי דההוא חמרא. דהוה בדוולא מי אמרינן מודינא ביה דצריך להוליך דמיו לים המלח ודמי שאר היין שבחבית מותר ומשום כיסופא קאמר הכי אבל איהו כוליה שרי: כי אתאי לפומבדיתא. האי מעשה הוה מקמי הך דאיקלע רב הונא למחוזא: אקפן נחמני. הקיפני אביי בשמועות של אמוראים ובמשניות לחלוק עלי ולאסור כל יין החביות: והוה עובדא בטבריא ואסר ר' יוחנן. ה''ג אמרי ליה לפי שאינן בני תורה הא דאסר שמואל ורבי יוחנן לבני טבריא ונהרדעי לאו משום דאסור אלא אחמורי אחמירו עלייהו לפי שאינן בני תורה: ואמר לי. אביי טבריא ונהרדעא כו' בתמי': אגרדמים. אדם הממונה לשמור המדות במצות המלך שלא ישקרו בהם וטועם היין ונעשה סרסור ביניהם אגרדמים גרסינן במ''ם בתורת כהנים אמרינן איפת צדק והין צדק יהיה לכם מנה לך אגרדמים על ככה: שקדח במינקת. שנקב את מגופת החבית במינקת והעלה את היין דרך המינקת והוא קנה חלול המוציא ומעלה היין עד פיו וטועמו: או שטעם מן הכוס והחזירו. עובד כוכבים בחבית: מאי לאו בהנאה. ואע''ג דשלא בכוונת ניסוך הוי האי מגע ולא יתכן לומר והחזירו ישראל בחבית ותיהוי תיובתיה האי דקאסר ליה לכולה חבית משום האי דאיערב ביה דא''כ אמאי הויא תיובתא לימא ליה אנא דאמרי כרשב''ג דאמר לקמן ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו דקיימא לן הלכתא כוותיה: וליתני ימכר. כי היכי דקתני סיפא: חרם. משוגע ובעל מריבות וממהר לעשות שלא בכוונה: ימכר. דהואיל דסבר של שמן היה ליכא למיגזר שמא נתכוין לנסך אבל קדח במינקת דיודע דיין הוא חיישינן שמא ניסך לעבודת כוכבים:

איקלע רב הונא בריה דר''נ למחוזא. פירוש האי עובדא הוה אי בתר דהחזירו אביי ע''י תשובות שהשיב לו ולהכי קאמר כי אמרי לבר מדמי דההוא חמרא והיינו לבתר דאהדריה אביי אבל הוא התיר הכל ומחמת כיסופא הוא דקאמר הכי וכן ודאי צריך לפרש לפי גירסא זו דאי סלקא דעתך דאיהו נמי אסר דמי היין המשוכשך והתיר השאר א''כ מאי הוה פריך ליה אביי משמואל ור' יוחנן דאסרו והא אינהו לא אסרו אלא דמי היין המשוכשך דסבירא להו בפ' בתרא (לקמן עד.) כרשב''ג דאמר ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו אלא ודאי בתר דאהדריה אביי קאמר הכי וגם פירש רש''י לקמן בההיא דאגרדמים דמיירי בהחזירו עובד כוכבים לחבית דאי ס''ד דהחזירו ישראל לחבית והאי דקא אסר ליה לכוליה היינו משום ההוא פורתא דאיערוב א''כ מאי פריך מינה לרבא לימא ליה אנא דאמרי כרשב''ג דאמר לקמן ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו וקיימא לן הלכתא כוותיה ועוד פי' רש''י דאמר להו רבא טרוק גלי שהיה מתיירא מרב הונא שלא יקפחנו בהלכות על דבר מחלוקתו על רב הונא לגביה ובעי מיניה כי האי גוונא כו' ותשובות יש על גירסא זו ופירושה חדא שהיה לו להקדים ההוא עובדא דאביי דבסמוך כיון שעל ידו חזר בו ועוד דבר תימה הוא שיאמר רבא טרוק גלי שלא יבא רב הונא החולק עליו להתווכח עמו כי אע''פ שחזר בו מ''מ היה לו לשמוע מה יאמר ועוד דה''ל למימר אפ''ה על לגביה כלומר דחק ונכנס ועוד קשיא לשון דלא ליתו אינשי ולטרדן דה''ל למימר דלא ליתי האי גברא ולטרדן ועוד מי כסיפא ליה מילתא לומר טעיתי בהדיא וחוזר אני בו הרי בכמה מקומות מצינו שהיה אומר דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ועוד מה שפירש אגרדמים דמיירי כשהחזירו עובד כוכבים דאי כשהחזירו ישראל לימא ליה אנא דאמרי כרשב''ג ומאי הוה משני ליה הא רשב''ג לא שרי דמי יין נסך שבו ואיהו שרא הכל ועוד מאי הוה מותיב ליה מההיא דאגרדמים לישני ליה שאני התם דהחזירו עובד כוכבים ואילו רבא שרא בהחזירו ישראל ועוד דמשמע מתוך פירושו שהחזירו עובד כוכבים ונאסר מטעם החזרה דחשיבא ליה כמגע ובתוספתא תניא מפני שטיפת יין אסורה ואוסרת בכל שהוא אלמא משמע שהאיסור בא מחמת הטיפה המשוכשכת ואפילו החזירו ישראל נמי אסור לכך פירש ר''י שריה רבא לזבוני לעובדי כוכבים אפי' ליין המשוכשך משום דשכשוך גרוע הוא שלא נתכוון לשכשך לניסוך אלא לשאול אם יש שם יין וכיון שנתערב נתבטל שם לגמרי והא דאסר רשב''ג בפרק בתרא (לקמן עד.) לכל הפחות דמי היין היינו דוקא בסתם יינם דחמיר טפי ואינו נתבטל בתערובתו אבל כאן זה המשוכשך אין בו כוונת ניסוך ואיפלוג עליה רב הונא בר חיננא ורב הונא בר ר''נ ואסרי דמדמו ליה להאי יין נסך המשוכשך לפלוגתא. דרשב''ג ורבנן דאגרדמים דאיתותב רבא מינה וה''ג בספרים ישנים וה''ג ואיקלע ר''נ למחוזא והוא רבו של רבא והלך רבא אצלו לשאול ממנו וא''ל רבא לרב אליקים שמעיה טרוק גלי אחר שאכנס לפני ר''נ דלא ליתו אינשי וליטרדן פירוש כשאשאל ממנו הלכה זו על לגביה פירוש נכנס רבא לפני ר''נ א''ל כי האי גוונא פירוש שאירע מעשה לידי מאי א''ל אסור בהנאה פירוש על יין המשוכשך השיב לו ואליבא דדברי הכל א''ל והא מר הוא דאמר וכי שכשוך עושה יין נסך פי' כשאירע מעשה כזה לידך היית אומר שאין שכשוך עושה יין נסך ליאסר בהנאה ועל מעשים שאמרת כך הוריתי א''ל כי אמרי אנא לבר מדמי היין המשוכשך דמי דההוא חמרא מי אמרי כי אתאי לפומבדיתא כו' ואסר שמואל בטבריא ואסר ר' יוחנן פירוש מעשה כזה בא לפניהם ואסרו היין המשוכשך אבל ודאי השאר לא אסרו דאפילו בסתם יינם פסקינן לקמן כרשב''ג דאמר ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו ואיתותב רבא מההיא דאגרדמים מאי לאו בהנאה כו' דנאסר כל היין מטעם תערובת דקתני בתוספתא (פרק ח) אגרדמים עובד כוכבים שטעם מן הכוס והחזירו לחבית קדח במינקת ונפלה ממנה טיפה כל שהוא אסור שטיפת יין אסור ואוסרת בכל שהוא והיינו כרבנן דאסרי כל התערובות ומדרבנן נשמע לרשב''ג דאסר מיהא דמי דההוא חמרא וקשיא לרבא שהתיר אף דמי חמרא כדפרישי': שקדח במינקת. פי' רש''י שנקב מגופת החבית והעלה היין דרך המינקת והוא קנה חלול שמוצץ ומעלה בו היין עד פיו וקשיא דלמה לי העלה אפי' בלא העלה נמי ליתסר בהנאה כיון שנגע דלא דמי האי כלל למדדו בקנה דהתם לא נתכוין לשכשוך כלל אבל הכא שנתכוין לשתיה ליתסר בהנאה ועוד היכי סלקא דעתיה דרבא לאוקומה בשתיה א''כ ל''ל העלה אפי' בלא העלה נמי יאסר בשתיה אם לכל הפחות תדמהו למדדו בקנה דמתני' ודוחק הוא להעמיד הברייתא כר''ש שאין הלכה כמותו ונראה פי' רשב''ם בשם רש''י שמינקת הוא קנה חלול שמניחין בעת הבציר בפה החבית וראשה חוץ לחבית וכשהיין תוסס ועולה דרך הנקב אינו נופל לקרקע ולאחר שגמר תסיסתו אין נוטלין אותו אלא משוין אותו לחבית וסותמין פי החבית ופי המינקת וכשרוצה לפתוח קודחין במינקת ומוצץ ומעלה היין מיהו אם נפשך נוטה להעמיד פירוש רש''י נאמר שכן דרך כשקדח שלא נגע הקנה ביין אלא כשרוצה להעלות היין מצדד החבית עד שיגיע היין במינקת ולכך צריך העלה:

דף נח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד