עבודה זרה נז ע"א

דף נז - א

אילימא, אם תאמר, משום דקסבר,  דאי משכחנא, אם אמצא בין כל באי הרגל, תנא, דאסר, יין בהנאה אף כשנגע בו הגוי שלא כדרך המנסכים כרבי נתן - אוסריניה, אאסור את היין, אפילו בהנאה -

כלומר: הגמרא סברה לומר, ששמואל השתהה לפסוק על היין משום שחיפש מקור לאסור את היין, והמתין שלשה רגלים, אולי יימצא מי שיורה לו איסור.

המקור שהגמרא מצאה, הוא: רבי נתן הסובר שאם הגוי רק נגע ביין, ולא נסכו לעבודת כוכבים - גם כן אסור בהנאה.

דתניא, שנינו בברייתא: חכמים אומרים: מדדו, הגוי ליין של ישראל, בין ביד בין ברגל, הכניס את ידו או רגלו למדוד את כמות היין - ימכר, היין לגוי, כלומר, בנגיעה זו לא אסר הגוי את היין בהנאה, הואיל ולא נתכוין לנסך אלא למדוד, וגם לא שכשך ביין.

[שכשוך הוא נענוע ביין, כך הוא דרכם של מנסכי יין לעבודת כוכבים].

רבי נתן אומר: אם מדדו ביד - אסור, בהנאה, מפני שנגע ביין, למרות שלא נתכוין לנסך ולא שכשך, ואם ברגל - מותר.

ותמהינן: אף אם יימצא תנא הסובר כרבי נתן, גם כן אין לו מקור לאסור, כי אימר דאמר, במה אמר רבי נתן, ואסר בנגיעה בלבד - ביד, כשנגע בידו, ואילו כשנגע ברגל - מי אמר, האם אסר בהנאה ^[117]?!

ובעובדה זו דנהרדעא הלא דרך הגוי ברגליו?

ומסקינן: אלא, לכן השתהה שמואל, סבר: דאי משכחנא, אם יימצא תנא דשרי, המתיר כרבי שמעון, המתיר אפילו בשתייה כשנגע הגוי בלי כוונת ניסוך - אישרייה, אתיר את היין אפילו בשתייה.

דברי רבי שמעון הם לקמן [ס ב] במשנה, ושם מביאה המשנה כמה אופנים של נגיעת גוי ביין בלי כוונת ניסוך ^[118], ורבי שמעון מתירם.

למדנו ששמואל הסתפק, כשנגע הגוי ביין בלא כוונת ניסוך, האם יפסוק כתנאים האוסרים בשתייתו, או כרבי שמעון המתיר.

הגמרא מביאה עובדא דומה, ופסקו של רב.

ולפי דעת רש"י ^[119], היה במעשה ההוא שתי סיבות להקל, האחת, שהיתה הנגיעה שלא בכוונת ניסוך, ואף שלא בכוונת נגיעה כלל, ועוד, שהגוי נגע ביין באמצעות דבר אחר, ולא בגופו.

ומספרת הגמרא: ההוא עובדא, מעשה ההוא, דהוה בעיר בירם. דההוא עובד כוכבים, דהוה קא סליק בדיקלא, שעלה על עץ דקל, ואייתי לוליבא, והוריד משם לולב. בהדי דקא נחית, בירידתו נגע בראשה [גירסת הב"ח: ברישא] דלוליבא בחמרא, נגע ביין בראש הלולב, שלא בכוונה.

שאלה זו הובאה לפני רב - שרייה רב לזבוניה לעובדי כוכבים, התיר רב למוכרו לגוי, כלומר: התירו בהנאה, ואסרו בשתייה.

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: והא, מר הוא דאמר, והלא רבינו עצמו הוא האומר: תינוק בן יומו, שאין לו כוונה, (הוא) עושה יין נסך, כשנגע ביין. ואיך התיר רבינו את היין בהנאה?

אמר להו רב: אימור דאמרי אנא, במה אמרתי שהתינוק עושה יין נסך - לאסרו בשתייה, ואילו לאסרו בהנאה - מי אמרי, וכי אסרתי בהנאה?!

גופא, למדנו, אמר רב: תינוק בן יומו עושה יין נסך.

איתביה רב שימי בר חייא לרב: שנינו ברייתא שלא כדברי רב:

הברייתא דנה במי שקנה עבדים, והעבדים נימולו כבר, אלא שעדיין לא טבלו, וקיימא לן, שכל זמן שלא מלו וטבלו - אין דינם כגרים.

וכן דנה הברייתא, בשפחות של ישראל, שהולידו בבית ישראל, ואותם הבנים נימולו ולא נטבלו - ואין דינם כגרים, למרות שגדלו בבית ישראל. [הואיל והשפחות עדיין לא טבלו, לכן צריכים בניהם לטבול, ואילו אם השפחות טבלו - אין בניהם צריכים טבילה, ודינם כגרים].

הדיון בברייתא נוגע לשתי הלכות:

א. דיני טומאה - חכמים גזרו על הגוים שדינן כ"זבים" לכל דיני טומאות הזב והזבה. כגון: הרוק היוצא מפיהם, וכן שאר מעיינות הגוי [- הפרשות הגוף], וכן "מדרס" הגוי - טמא, כשם שרוק ומדרס הזב טמא, על אף שלא ראו זיבה.

כשגזרו חכמים על הגוים שהם טמאים כזבים, גזרו כן בתורת ודאי, ולא בתורת ספק, לכן מטמאים אף ב"שוק", כלומר: ברשות הרבים -

ואילו היה טומאתם בתורת ספק, לא היו מטמאים ברשות הרבים. כידוע, שכל ספק טומאה ברשות הרבים - הריהו טהור.

ובאה הברייתא לחדש, שעבדים ובני שפחות אלו, חלה עליהם גזירה זו, כל זמן שלא מלו וטבלו.

והחידוש בהלכה זו הוא: למרות שמציאות זו של גר שמל ולא טבל - אינו שכיח, וכלל הוא בידינו: מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן - מכל מקום, מטמאים ברוקן ומדרסן.

ב. דיני יין נסך - עבדים ובני שפחות אלו, אין דינם כגרים, היות ועדיין לא טבלו, הילכך: מגעם ביין ישראל ^[120] אוסר את היין.

וכך שנינו: הלוקח, מי שקנה עבדים מן העובדי כוכבים ^[121], שהם מלו ולא טבלו, וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו -

רוקן, הרוק שלהם, ומדרסן אפילו בשוק, והוא רשות הרבים - טמא.

ואמרי לה, ויש מי שסיים: טהור, מפני שהוא מילתא דלא שכיחא, ולא גזרו חכמים בדבר שאינו שכיח.

יינן, אם נגעו ביין, אם הם גדולים - עושים יין נסך, ואם הם קטנים - אין עושים יין נסך.

ואלו הן גדולים ואלו הן קטנים?

גדולים: כאשר יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה. קטנים: כאשר אינם יודעים בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה.

עד כאן הברייתא. ומקשה רב שימי בר חייא לרב:

קתני מיהת, שנינו בברייתא זו: גדולים - אין, עושים יין נסך, קטנים - לא עושים יין נסך -

וקשה על רב הסובר שתינוק בן יומו עושה יין נסך ^[122]?

ומתרצינן: תרגמה: נפרש את מה שהברייתא לא אסרה בקטנים, אבני השפחות, על בני השפחות בלבד, ובהם התירה הברייתא כשהם קטנים, כיון שנולדו וגדלו בבית ישראל - לא גזרו עליהם חכמים כל זמן שהם קטנים.

אבל גוים גמורים, או עבדים הנקנים מגוים - גזרו עליהם חכמים, אף בהיותם בני יומם.

על תירגום זה בפירוש הברייתא, מקשינן, איך חילקנו בין עבדים לבין בני השפחות, הא "וכן" קאמר? הברייתא משווה את דיניהם באמרה: "וכן" בני השפחות! ^[123] ולפי דבריך, היה צריך להיות אסור בבני השפחות, כשם שעבדים קטנים עושים יין נסך?

ומתרצינן: ארוקן ומדרסן, מה שהברייתא משווה אותם, אינו לכל דיני הברייתא, אלא על מה ששנתה שהם מטמאים ברוקן ומדרסן -

ובדינים אלו, אכן, שווים בני השפחות לעבדים הנקחין מן הגוים.

מה שאין כן, בדיני יין נסך - אינם שווים, כמבואר.

ומקשינן: הניחא, תירוץ זה בברייתא, ניחא, למאן דאמר: רוקן ומדרסן בשוק - טמא.

ולדבריו, אפשר לפרש את הברייתא: כשם שעבדים מטמאים - "כן" בני השפחות. ויש בכך חידוש, שלמרות שגדלו בבית ישראל, בכל זאת - מטמאים כגוים -

אלא, למאן דאמר: רוקן ומדרסן - טהור, קשה: מאי איכא למימר, איך מתורצת הברייתא?

על איזה דין שנתה: "וכן"? אם נאמר, כשם שרוק ומדרס העבדים טהור, כן של בני השפחות -

פשיטא! הלא בני השפחות יותר רחוקים מלהיות גוים, כיון שגדלו בבית ישראל? [הרי מטעם זה חילק רב ביניהם לגבי דין יין נסך ^[124]].

אלא, מוכרח לומר, שההשוואה שהשוותה הברייתא בין בני השפחות לעבדים, היא, לגבי דין יין נסך! ובשניהם סוברת הברייתא שגדולים עושים יין נסך, ואילו קטנים אין עושים.

וקשה על דברי רב? ומתרצינן: ההשוואה אינה של בני השפחות לעבדים, אלא, אדרבה! עבדים הושוו לבני השפחות לגבי דין יין נסך -

הא קמשמע לן, הברייתא באה להשמיענו: עבדים דומיא, דומה דינם דבני שפחות. מה בני שפחות כאשר מלו ולא טבלו - הוא דעושין יין נסך, ואילו כאשר מלו וטבלו - לא עושים יין נסך, והם כישראלים לגמרי -

אף עבדים כן, ותיכף שמלו וטבלו, הם כישראלים, ואינם עושים יין נסך ^[125]!

ומה החידוש בדבר? הרי עשו את כל המוטל עליהם?

לאפוקי, באה להוציא, מדברי רב נחמן אמר שמואל -

דאמר רב נחמן אמר שמואל: הלוקח עבדים מן העובדי כוכבים, אף על פי שמלו וטבלו - עושין יין נסך, עד שתשקע שם עבודת כוכבים מפיהם -

קמשמע לן, משמיעה לנו הברייתא, דלא כדברי שמואל, אלא, כשם שבני השפחות, תיכף אחרי שמלו וטבלו - אינם עושים יין נסך, כן עבדים שנקחו מן הגוים.

ובאמרה "וכן", התכוונה הברייתא להשוואה זו.

גופא, למדנו: אמר רב נחמן אמר שמואל: הלוקח עבדים מן העובדי כוכבים, אף על פי שמלו וטבלו - עושין יין נסך עד שתשקע שם עבודת כוכבים מפיהם.

ודנה הגמרא: וכמה, זמן הוא "עד שתשקע שם עבודת כוכבים מפיהם"?

אמר רבי יהושע בן לוי: עד שנים עשר חדש.

איתביה רבה [גירסא אחרת: רבא] לרב נחמן: משיב מדברי ברייתא זו:

הלוקח עבדים מן העובדי כוכבים, שמלו ולא טבלו - וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו -

רוקן ומדרסן בשוק -  טמא.

---

ה"ג ברוב הספרים בהדי דקא נחית ואזיל נגע ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכוונה. וא"ל עלה מהא דאמרינן לקמן כגון דאזיל מיניה דהיינו נגיעה ממש שנגע ביין ע"י החבי' בחמתו דהוי שלא בכוונ' שרי אפי' בשתיה אלמא נגיעה בדבר אחר שלא בכוונת מגע מותר בשתיה.
לפיכך [פי' חכמי הצרפתים] ז"ל התם דלאו נגיעה ממש היא אלא זריקה היא ושלא בחמתו אסור דכיון דמיקרב לגבי חמרא חיישינן דילמא נגע ביה בידיה.
וזה אינו נכון דאי קיימי אחריני וחזו ליה דלא נגע אמאי אסור ולא דמיא הא לכובא מליא דהתם שכיח ליה למנגע ולאו אדעתיה ואי ודאי חזו ליה דלא נגע התם נמי בדיעבד שרי ותו דהאי דאמרינן דקא אזיל מיניה נגיעה ממש קאמר ודכוותה במס' קמא וקאמרינן בניי' דלאו צרורות נינהו אלא (נפחת) גופו ממש היא ה"נ נגיעה ממש היא וכ"כ שם ר"ח ז"ל [דהא] דקאמרינן דאזיל מיניה הכא והתם שוין הם ופי' אחד להם.
(ושמה) [ושמא] נתרץ לפי שיטה זו דחבית כיון שאינה ניטלת לו מפני כובד שלא עשו אותו [אלא] כדין כחו במוריק אורוקי בכוונה אסור ושלא בכוונה מותר.
אבל נראין הדברים שנגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע כלל מותר ואפי' בשתיה והכא ל"ג ברישא דלוליבא אלא ה"ג נגע בחמרא שלא בכוונה וכך הגירסא בה"ג ובהלכות רבינו ז"ל ואפ"ה שרי ליה בהנאה כדתנן נפל לבור ועלה ימכר והיינו דפריך עלה קטן בן יומו דהיא נגיעה ממש.
ואי קשיא למאי דאמרן, הא דתנן מדדו בקנה שהוא מגע עכו"ם ע"י ד"א שלא בכוונה וקתני ימכר שאני התם דאיכא כוונת מגע יין אבל הכא דליכא כוונה דמגע כלל שרי ואפי' בשתיה וכ"כ ר"ת ז"ל בתשובה שכך הוא שמועת הקדמונים ועל דא הוא סמיך.
ואי ק"ל הא דאקשינן לקמן והא קא נגע ביה בנטלא והו"ל מגע עכו"ם שלא בכוונה ואסור אלמא נגיעה ע"י דבר אחר דהיינו נטלא אפי' שלא בכוונת יין אסור בשתיה ההיא נמי שלא בכוונת יין וניסוך הואי אבל כוונת מגע איכא הא היכא דליכא כוונת מגע כלל לא גזור ביה רבנן.
וטעמא דמילתא דכיון דאיכא כוונת מגע וכוונת יין איכא למגזר ביה דילמא מנסך לה ושלא בכוונת יין נמי משום דאיכא דחזי ליה וסבר דבכוונה היא ונפיק מינה חורבא אבל שלא בכוונת מגע מעשיו ניכרין וליכא למגזר כלל.
ויש לפרש והא קא נגע ביה בנטלא שמגע ביין בידו כשהכוס מלא ואוסרו בשתיה במגע בידו אבל לא לאיסור ע"י ד"א דשלא בכוונת יין כשלא בכוונת מגע הוא דכאן וכאן אין לחוש לניסוך.
והא דאקשו ליה רב הונא ורב אסי לרב והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך וסברי דאפי' בהנאה קאמר תימא הוא דא"כ קשיא ליה מתני' דקאמר נפל לבור ועלה ימכר ואמאי לא אקשו ליה מינה והא ל"ק דסברי תנא הוא ופליג א"נ מספקא להו ובעו לה השתא גבי האי עובדא למיקם אעיקר דעתיה דרביהו.
והוי יודע דקושיא דתינוק בן יומו בדרך ק"ו היא דאי תינוק בן יומו עושה יין נסך להנאה כ"ש מגע עכו"ם שלא בכוונה ומיהו אפשר ודאי דמגע גדול שלא בכוונה עושה יין נסך ותינוק בן יומו אינו עושה כלום שהדבר ניכר ואינו מצוי ולא גזרו בו ועוד דכיון דאינו ראוי לנסך דומה ליין מבושל שלא גזרו בו לפיכך פסק ר"ח ז"ל כשמואל ואע"ג דקי"ל בהאי מעשה כרבא צריך לזבוני לעכו"ם.
ומ"מ נראין הדברים דהלכה כרב בתינוק בן יומו וכשמואל בלוקח עבדים דלא שמעי' להו דפליגי אהדדי בתירוצא דברייתא [אלא] למאן דתני טהור ודילמא טמא (מתכות) [מתנייא] והכי קתני עבדים שמלו ולא טבלו רוקן ומדרסן טמא [וכן בני השפחות] ולענין יין נסך בני השפחות שמלו ולא טבלו גדולים עושין יין נסך ולא קטנים אבל עבדים בין קטנים בין גדולים בין שמלו ולא טבלו בין שמלו וטבלו לעולם עושין עד שישתקע ע"ז מפיהם.
ור"ת כתב הלכה כמ"ד טהור דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולדידיה רב ושמואל פליגי והיא שיטתו של רבינו בהלכות ולא דייקא לי וכי מכח פסק זה נטיל מחלוקת בין האמוראים ועוד אדרבא סוגיין בעלמא כמאן דתני טמא דמתרצן שמעתא כולהו.

הא דאקשי קתני מיהת גדולים עושין יין נסך קטנים אין עושין יין נסך. בדין הוא דלימא אין עושין יין נסך ליאסר בהנא' אלא משמע ליה גדולים עושין יין נסך לגמרי וקטנים אין עושין כלל ותרווייהו מילתא פסיקא קתני. וי"ל דס"ל דגדולים עושין לשתיה ולא להנאה דכיון שמלו והן של ישראל אין מנסכין. ויסתייעו מכאן מקצת גאונים שאמרו שאין הישמעאלים אוסרין [בהנאה] במגען.
[וליתא האי תירוצא]כיון דהו"ל [לפ"ז] לרב לומר דכי היכי דהקילו בגדולים מקילי בקטנים דומיא דבני השפחות משום שאין מנסכין אבל עכו"ם אפי' בן יומו עושה יין נסך בשתיה [ולא להנאה] אבל הגאונים מגר תושב למדו שאינו אסור בהנאה כדאיתמר לקמן בפ' השוכר.

הא דאמרינן אימר דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר. קשיא לי האי לישנא, דהא ר' נתן בהדיא קאמר ברגל מותר, והכי הוה ליה למימר, והא ר' נתן ברגל מותר קאמר.
מהכא משמע שדריכת גוי אינה עושה יין נסך ליאסר בהנאה, דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו מתכוין אלא לדרוך ולא לנסך, כדין מדידת קנה ורגל, ואפילו נגע בידו ונתן לתוך התפוח, דכל זה צורך הדריכה הוא ובמלאכתו הוא עוסק, כמו מדדו ביד דלרבנן דר' נתן ימכר לגוים. וקשיא לי דאם כן מפני מה אין דורכין עם הנכרי בגת ואפילו לא ציירנא ליה לידיה, דאם היין אינו נאסר בהנאה למה יאסר שכרו בהנאה, יציבא בארעא וגיורי בשמי שמיא, ואיפשר דברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל, ומתניתין נמי דקתני (ס, ב) מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקרנה כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר, כמשנה ראשונה אתיאן, אבל למשנה אחרונה דריכת נכרי ומדידת יד וקנה כולהו אוסרין בהנאה, דמשנה אחרונה מנקטא חומרי ותני דהמשכת הגת עושהו יין ליאסר אף על פי שלא ירד ממנו כלום לבור, ואית לה נמי דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא אמרינן אפילו להתירו בהנאה, כדקתני (נה, ב) אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא, וההיא ודאי בגת של גוי ומשום אסור שכר יין נסך נגעו בה. אלא הא קשיא לי דמדאיצטריכו למימר (ס, ב) דלית הלכתא [כר'] שמעון דהתיר אפילו בשתייה משמע דבהנאה מיהת מותר, והלכה כתנא קמא דמתניתין וכמעשה שבא לפני חכמים ואמרו ימכר. ועוד דמעשה רב, אלמא אפילו למשנה אחרונה נמי אתיא דלא תיקשי הלכתא אהלכתא. ועוד, דאם איתא דלמשנה אחרונה אסור אפילו בהנאה, (ועוד) שמואל אמאי שהייה, והא משנה אחרונה הלכתא היא. ואולי נאמר דדריכת הגוי בשל ישראל אינו עושה יין נסך גמור ליאסר בהנאה, כי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו מתכוין לאוסרו על בעל היין, שהוא אינו נהנה באיסורו ואינו מתכוין בדריכתו אלא להנאת הבעלים, והיינו מתניתין דמדדו בקנה, והיינו ברייתא דמדדו ביד או ברגל, והיינו דשהייה נמי שמואל דילמא משכח תנא דסבירא ליה כר"ש דמתירו על ידי כך אפילו בשתייה, אבל דריכת גוי בגת שלו עושה יין נסך גמור ואפילו ליאסר בהנאה, דכיון דשלו הוא חיישינן דילמא מתוך אדיקותו עם יציאת יין מן הענבים והמשכתו בגת מעט הוא משכשכו ברגלו ומנסכו, ואי נמי נגע בידיה [ו]מנסך ליה בכוונה, וכדאמרי ליה לינוקא והא קא נגע בידיה, ואהדר להו דציירנא ליה לידיה, וההיא בגת של גוי היא וכדכתיבנא לה לעיל, ומשום הכי אין דורכין עמו בגתו, והיינו משנה אחרונה דקתני אין דורכין עם הנכרי בגת, כלומר בגת של נכרי, ומיהו בשל ישראל נמי לא ידרוך כדי שלא יאסור עליו בשתייה. כך נראה לי, ועוד צריכא לי עיון.

ההוא עובדא דהוה (בפרס) [בבירם] סליק גוי דיקלא בהדי דקא נחית ואתי נגע בחמרא ברישא דלוליבא. הכי גירסת רש"י ז"ל, ולפום גרסא זו מגעו של גוי אפילו על ידי דבר אחר אפילו שלא בכוונה הרי הוא כמגעו ממש, ושניהם עושין יין נסך ליאסר בשתייה מיהא, והיינו דקא פריך ליה מקטן בן יומו עושה יין נסך, דאף על גב דהתם נגיעה ממש היא, קא סבר דנגיעה על ידי דבר אחר הרי היא כנגיעה ממש ביד דשלא בכוונה.ואיכא למידק מהא דאמרינן לקמן גבי זרקה לבור בחמתו (סא, א) התם קא אזיל מניה, דהיינו נגיעה ממש על ידי החבית, וכיון דנגע ביה בחמתו דהיינו שלא בכוונה שרי ואפילו בשתייה, אלמא נגיעה על ידי דבר אחר שרי אפילו בשתייה, ומיהו רש"י ז"ל פירש שם דלא נגיעה ממש היא אלא זריקה, וקא אזיל מניה דקאמר פירושו שמתגלגל תדיר על ידו, ואי לאו דזרקה בחמתו הוינן חוששין דילמא נגע בידו כיון דמקרב כל כך ליין אבל בחמתו לא חיישינן. ולא מחוור דאזיל מניה מניה נגיעה ממש משמע, וכן פירש ר"ח ז"ל בבא קמא (יח, א), דאזיל מניה מניה לאו צרורות נינהו אלא נגיעה גופו ממש היא, ודהכא ודהתם שוין הם. ורבותינו בעלי התוספות כתבו דאפשר לתרץ דחבית הוי (מעשה) [משא] גדול ואינו קל להזיז בו היין שבבור ומקרי כחו, ולכך שרי בשתייה כיון שזורקו בחמתו שזהו [כחו] שלא בכוונה, אבל לוליבא שהוא דבר רך, כשמזיז בו היין מקרי מגעו. ומיהו אכתי קשה, דאם כן היאך עלה בדעת רב כהנא ורב (אשי) [אסי] לאסור בכי הא בהנאה, דהא תנן (ס, ב) מדדו בקנה ימכר, ואף על פי שמתכוין ליגע ביין כיון שמעשיו מוכיחין שאינו מתכוין לנסוך אלא למדידה, כל שכן הכא שאינו מתכוין כלל לנגיעה ביין ואינו יודע שראשו של לולב נוגע ביין כלל. ועוד רב אמאי אסר בשתייה דהא רב גופיה קאמר לקמן (עבודה זרה ס, ב) דהלכה כר' שמעון דשרי בשתייה גבי מדדו בקנה. משום הכי נראה ודאי דנגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע שרי אפילו בשתייה, והכא לא גרסינן ברישא דלוליבא, אלא הכי גרסינן בהדי דקא נחית נגע בחמרא, ונגיעת גופו ממש שלא בכוונה היתה ומשום הכי אסריה רב בשתייה מיהא, והכי גריס בה"ג (הל' יין נסך) ור"ח ובהלכות הרי"ף זצ"ל, ורב כהנא ורב אסי שהיו סבורים לאוסרו אפילו בהנאה, סבירא להו כר' נתן דאמר מדדו ביד אסור בהנאה, ורב דאסריה בשתייה אף על גב דקא פסיק איהו בגוי דנפל לבור (שם) כר' שמעון דמתיר אפילו בשתייה, היינו טעמא משום דהתם ליכא למיגזר האי נגיעה אטו נגיעה בכוונה, משום כיון שהוא טרוד בטביעתו ובנגיעה דשלא על ידי רצונו באה לו ליכא למיגזר מידי, אבל בנגיעה אחרת אם בגופו היא, אפילו שלא בכוונת מגע בשתייה מיהא אסור, דגזרינן אטו נגיעת כוונה. ומיהו אפילו להאי גירסא קשיא אמאי אסרו רב, דהא קתני במתניתין (שם) (מגופא) [או שהיה מטפיח] על פי החבית המרותחת, והתם נגיעה בגופו היא ואפילו הכי קא שרי ר"ש אפילו בשתייה, ואפשר דהעברת [ידו על פי החבית] המרותחת נמי לא חשבינן ליה כנוגע עצמו שהוא אינו נוגע אלא בחרצנין ובזגין שצפין על פי החבית. ואכתי קשיא לי דהא קתני בברייתא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר, אלמא אפילו ביד אינו אסור [בהנאה] אפילו לרבנן, וכל שמותר [לרבנן] בהנאה מותר לרבי שמעון אפילו בשתייה, וכדאמרינן נמי הכא גבי עובדא דשמואל: אלא (אם) [דאי] משכחנא תנא דשרי אפילו בשתייה כרבי שמעון (שרי) [אישרייה] ליה, ורב הא קא פסק לקמן (שם) כר' שמעון, אם כן אפילו נגע בידו כיון שלא נגע בכוונה, לישרייה אפילו בשתייה. ומתוך הדחק יש לי לומר דרב לא פסק כרבי שמעון אלא בהני דמתניתין דליכא נגיעת גופו, אבל בהני דברייתא מדדו ביד או ברגל דאיכא נגיעת גופו לא, ואי נמי סבירא ליה לרב דאפילו רבי שמעון עצמו לא התיר בשתייה במדדו ביד או ברגל ובהני כרבנן סבירא ליה, ותדע לך מדלא איירי רבי שמעון בברייתא כדאיירי במתניתין. והא דלא כשמואל, ודלא כרב אדא בר אהבה דאמר לקמן (שם) ינוחו ברכות על ראשו של רבי שמעון כשהתיר התיר בכל וכשאסר אסר בכל, (אלא) [דאלו] לרב לא התיר רבי שמעון במגע גופו אלא בהנאה אבל בשתייה לא, כן נראה לי. והא דמקשינן לקמן בעובדא דרבי יוחנן בר אחא ור' יוסי בר נהוראי (נח, א) למאן דשארי ליה בשתייה (שם ב), ותיפוק לי' דקא נגע בנטלא והוה ליה מגע גוי שלא בכוונה ואסור, אלמא מגעו על ידי דבר אחר אוסר שלא בכוונה בשתייה, יש לומר דהכי פירושא מסתמא נגע בחמרא [שבנטלא] כיון שתוחבו בדולא. כך פירש בתרומות (סי' קסט) וכן פירש הראב"ד ז"ל. עוד יש מתרצין דהתם אף על גב דלא נגע בחמרא אלא בנטלא אסור בשתייה מיהא, דאף על גב דליכא כוונת מגע יד כוונת מגע מיהא איכא, וכל היכא דאיכא כונת מגע יין, אף על פי שמעשיו מוכיחים דאינו מתכוין לנסוך כגון מדידה ביד או ברגל או בקנה אסור הוא בשתייה, והיינו מתניתין דתנן (שם) מדדו בקנה וברייתא דקתני מדדו ביד או ברגל וקתני בתרוייהו ימכר, ואי נמי היכא דאיכא כוונת מגע אף על פי שאינו מתכוין לנגיעת יין כגון ההיא דנטלא, אסור בשתייה, וטעמא דמילתא, בתרוייהו, דאיכא כוונת מגע וכוונת יין איכא למיגזר אטו נגיעה בכוונה, משום דמאן דחזי סבר דבכוונה נגע ביה ונפיק מיניה חורבא, אבל שלא בכוונת מגע כלל ליכא למיגזר מידי.

הא דאקשינן קתני מיהת גדולים עושים יין נסך קטנים אין עושין יין נסך. שפיר הוה מצי לתרוצי ליה דהכי קאמר: קטנים אין עושין יין נסך ליאסר בהנאה, ולעולם ליאסר בשתייה עושין יין נסך, אלא דמשמע ליה דכולה ברייתא מילתא פסיקתא קתני, מה גדולים עושים יין נסך גמור ואפילו ליאסר בהנאה, אף קטנים אינם עושים יין נסך כלל ואפילו ליאסר בשתייה. ועוד נראה לי דעל כרחך קטנים אין עושין יין נסך קאמר לאו ליאסר בהנאה קאמר, דהא קתני בברייתא לקמן בריש פרק השוכר (עבודה זרה סד, ב), איזהו גר תושב כל שקבל בפני שלשה שלא לעבוד ע"ז וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות בני נח וכו', ויינם כשמנם, כלומר, מה שמנו אסור באכילה ומותר בהנאה אף יינו מותר בהנאה, וגדולים שמלו ודאי הרי קבלו בפני ב"ד שלא לעבוד ע"ז, והילכך אף על פי שלא טבלו לא גרעי ממי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, ואי נמי ממי שקבל עליו שבע מצות בני נח, שהרי מודיעין אותו מקצת מצות קלות וחמורות ומקבל עליו לקיים כל המצות, והילכך אינם עושין יין נסך גמור ליאסר בהנאה אלא בשתייה, ומינה דקטנים אינם עושין יין נסך כלל, כן נראה לי.

הא דקתני הלוקח עבדים מן הגוים. כתב הראב"ד ז"ל דמן הגוים לאו דוקא, דאפילו לקחו מישראל כשהוא ערל הוי כי האי גוונא. ואית דאמרי דוקא נקט, דמישראל אפילו הוא ערל מספקינן ליה כבן שפחתו, ואף על פי שהיה דעת המקשה לומר דתרווייהו כי הדדי נינהו, המקשה הוא שלא היה מדקדק בלשון הברייתא והיה סבור דמן הגוים לאו דוקא, מיהו אנן אתירוצא סמכינן, עד כאן.

הא דאמרינן בעובדא דינוקא אימור דאמר רב נתן ביד ברגל מי אמר קשה האי לישנא טובא כדכתיבנא ותו קשה מאי קא מדמה דריכה דהכא לנגיעה דאיירי בה רבי נתן דהא ודאי חמירא דריכה דממשכה טובא מנגיעה דרך עראי ותדע דהא קיימא לן כרבנן דאמר מדדו בין ביד בין ברגל ימכר וקיימא לן דאין דורכין עם הנכרי בגת ואפילו דריכה ברגל דציירי ליה לידיה וכדי שלא ישתכר ביין נסך כדפר״שי אלמא דדכי גוי אסור בהנאה וכדכתיבנא.

ותו קשה לי דאסקינן בעובדא דשמואל דקאמר דאי משכחנא תנא דשרי בשתיה כרבי שמעון שרינ׳ הכא אפילו בשתיה הא ודאי שרינא הכא כדריכה דרגל בעי למימר דהא עובדא דשמואל בדריכה דרגל היא כעין עובדא דינוקא דמיירי בדציירוה לידיה ואם כן אמאי נאדי מרבי נתן לרבי שמעון דהא ר׳ נתן אמר ברגל מותר ומשמע מותר לגמרי ואפילו בשתיה וכדפרשי כולהו רבנן ז״ל ונ״ל דהני קושיי בתרא תירוצא סלקן וחדא מינה מיתרצא לכלהו דתלמודא ודאי מפליג בין נגיעה לדריכה וה״ק מעיקרא דאי משכחנא תנא דמחמיר במגע גוי שלא בכונה למיסר בהנאה כרבי נתן ביד מיהת מחמירנא הכא בשיטתיה למיסר בדריכה דחומרא דאיכא בדריכה טפי מנגיעה עדיפא בחומרא דאיכא לידא על רגלה ולהכי מהדרינן דהא לא אתיא בשטתא דרבי נתן דאימור דאחמיר רבי נתן טובא ביד שדרך נסוך בכך אבל ברגל שאין דרך נסוך בו מי החמיר מידי בנגייה ואפי׳ לאסור בשתיה כי היכי דלחמיר בדריכה למיסר בהנאה והדרינן לו דהכי קאמר שמואל דאי משכחנא תנא דמיקל ביין כר׳ שמעון דשרי אפילו ביד בנגיעה מיהת שרינא הכא בשיטתיה בדריכה דרגל מיהא דודאי לא חמירא דריכה דרגל מנגיעה דיד כיון דשתיהן כמתעסק במלאכתו והשת׳ לא מצי אמר לה להאי שריותא אליבא דרבי נתן כיון דאיהו לא מיקל מידי ביד ואדרבא אסר ביה ומנגיעה דרגל לא שמעינן שריותא לדריכה דרגל כנ״ל פי׳ שמועה זו ע״כ מצאתי בס״א).

ההוא עובדא דהוה בבירם כו׳. גיר׳ רוב הספרים בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא שלא בכונה וכן גרסת ר״שי ז״ל לפי מה שכתב בפירושים שלו דלקמן בשלהי פרקין ואין גירסא זו נכונה דאם כן היכי אסריה רב בשתיה והא איהו הוא דפסק לקמן הלכה כרבי שמעון דאמר מדדו בקנה מותר בשתיה ואף על גב דאיכא כוונת יין וכל שכן היכא דליכא אפילו כונת מגע ועוד מאי פרכינן ליה מה היא דתינוק דשאני התם שנוגע בו בידו לכך הנכון כספרים דגרסי בהדי דנחית נגע בחמרא שלא בכונה ובידו ממש נגע בו ובהא אפילו לרבי שמעון אסור בשתיה ומיהו לדידן דקימא לן כרבנן דאמרי מדדו בקנה ימכר אף בדנגע ברישא דלוליבא נמי אסרינן ליה בשתיה ודלא שני לן בהא בכל שלא בכונה בין דידע דנגע בחמרא ובין דלא ידע דנגע בחמרא וכדאמרינן לקמן גבי עובדא דרבי יוחנן בין ארזא דלמאן דשרי אפילו בשתיה משום דמימר אמר גוי שכרא הוא פרכינן עליה תיפוק לי דנגע בנטלה והוה ליה מגע גוי שלא בכונה דאלמא אפילו על ידי דבר אחר אסרינן בשתיה מיהת ודוחק הוא לומ׳ דהתם הכי קאמר דדילמא נגע ביין בידו אגב דמעייל נטלה כמו שאמרו קצת המפרשים דהא ודאי לישנא דנגע בנטלה לא דייק טפי אלא ודאי כדאמרן ואי ק״ל הא דתנן לקמן גבי נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו והתירוהו אפי׳ בשתים ואוקימנא אף על גב דאזיל מיניה מיניה והאי לישנא משמע ודאי שהיה נוגע בו בחבית בעוד שהוא בידו דהכי משמע האי לישנא גבי צרורות דאמרינן ליה בפ״ק דב״ק ויש לומר דשאני התם שהחבית דבר כבד שאין דרך ליגע בו וההיא ודאי כשנוגע בה שלא בכונה מותר בשתיה אבל על ידי דבר קל אוסר הוא וזו שיטת ר״י ז״ל וגם רבותי לזה הסכימו מ״ר.

הלוקח עבדים מן הגוים אורחא דמילת׳ נקט אבל הוא הדין מישראל ולא מחזקינן ליה בבן שפחתו וכן פירש הר״אבד ז״ל ועיקר.

יינם. פירש ר׳ ז״ל מגעם ביין שלנו דאלו יינן של גוים לעולם אסור בהנאה בגזרה מוחלטת ואפילו של גר תושב שאינו עובד עבודה זרה.

הרי שבארנו בפרק שני איזה יין יש בו משום יין נסך ודין הכשר רוב הכלים וביארנו עכשיו מאימתי נעשה יין נסך ועתה יתבאר איזה גוי עושה יין נסך הן לאיסור שתיה לבד הן אף לאיסור הנאה:

תינוק גוי אפילו בן יומו עושה יין נסך ומ"מ דוקא לאיסור שתיה אבל בהנאה אינו אוסר עד שידע בטיב ע"ז ושיעור זה הוא משיהא שם ע"ז שגור בפיו ועל לשונו ושיטה זו לדעת רב שאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך והתבאר בגמ' להדיא שלא אמרה אלא לאיסור שתיה ומ"מ שמואל חלק עליו אלא שאנו פוסקין כרב מטעם מה שאמרו הלכתא כרב באיסורי ומ"מ יש חולקין לומר שאף לשתיה אינו אוסר עד שידע בטיב ע"ז ומשמשיה מפני שהם פוסקים כשמואל ואע"פ שהלכה כרב באיסורין בזו הואיל ור' יהושע בן לוי פירש בגמרא את דבריו של שמואל הלכה כמותו וכן פסקוה גאוני ספרד ומקצת חכמי הצרפתים ומשום דגוי קטן לא היה בכלל הגזרה הואיל ואין לו שום כונה אף לנגיעה ובגדול הוא שלא גזרו אף בלא כונה אחר שהוא בר כונה ועיקר הדברים כדעת ראשון וכלל ידוע הלכה כרב ואם מפני שר' יהושע פירש את דבריו אפשר שפירשם ולא סבירא ליה או שפרשם מפני שדבר זה צריך לנו לדעתו לסבות אחרות ולדברי עצמו ר"ל של ר' יהושע שאף הוא אמר ביבמות הלוקח עבד מן הגוים מגלגל עמו כל שנים עשר חדש ר"ל שישתקע שם ע"ז מפיו לא מל חוזרו ומוכרו לגוים וכשם שנחלקו בקטן מאימתי עושה יין נסך כך נחלקו בגר שנתגייר ומל וטבל שלדעת רב אע"פ שלא נשתקע שם ע"ז מפיו אינו עושה יין נסך אלא מכיון שמל וטבל מגעו טהור מיד ולדעת שמואל עושה יין נסך עד שישתקע שם ע"ז מפיו והוא שנים עשר חדש ואנו פוסקים כרב והם פוסקים כשמואל ומ"מ אף לדבריהם דוקא במגיירם בהשתדלות הבעלים על הדרך שהתבאר ביבמות הא כל שנתגייר לרצונו אינו בדין זה וכן יש אומרים שאף לדבריהם לקחם מישראל מכיון שמלו וטבלו אינן עושין יין נסך שאין לשונו שגורה בבית ישראל להזכיר שם ע"ז שלא אמרוה אלא בלוקח עבדים מן הגוים ויש חולקים בזו ולא אמרו לדעתם לוקח עבדים מן הגוים אלא למעט בני השפחות ומ"מ מודים הם בראשונה ר"ל שכל שמל וטבל לכונת גירות אין מהרהרין אחריו:

גר שנתגייר ומל אלא שלא טבל עדין התבאר במסכת יבמות מ"ו א' שהוא כאלו לא מל ועושה יין נסך ומ"מ פירשו חכמי האחרונים דוקא לשתיה הא להנאה מותר הואיל וקבל עליו עול מצות שהרי גר תושב לא קבל עליו אלא שבע מצות ומפקיעות אותו מאיסור הנאה:

בני השפחות והן ששפחות של ישראל הולידו בנים בביתו של ישראל וגדלו בבית ישראל אם מלו וטבלו אין עושין יין נסך אף לשמואל שהרי אין שם ע"ז שגור בפיהם מלו ולא טבלו גדולים עושין יין נסך לשתיה קטנים אין עושים יין נסך אף לשתיה לא מלו ולא טבלו גדולים עושין יין נסך אף להנאה קטנים יש אומרים שעושין יין נסך לשתיה ויש אומרים קטנים אף לא מלו ולא טבלו קטנים אין עושין יין נסך לשתיה ואף לדעת רב וכן עיקר ובתוספתא התבאר כן בפירוש:

קצת גדולי הדורות כתבו שלא נחלקו רב ושמואל אלא בביאור הבריתא ואף זו לדעת האומר רוקן ומדרסן טהור הא לדעת האומר רוקן ומדרסן טמא לא נחלקו אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ורב סומך על שמואל באחר שנתגייר ושמואל סמך על רב בקטן מאימתי עושה יין נסך והלכה כשניהם כרב שבן יומו עושה יין נסך לשתיה וכשמואל שאף לכשנתגייר עושה יין נסך עד שישתקע שם ע"ז מפיו ועיקר הדברים לפסוק כרב בשתיהן מ"מ בכחו אין ספק שמותר אף בשתיה כדין כחו שלא בכונה:

ישמעאלים הללו יש מי שאומר עליהם שאינם עובדי ע"ז ודנים אותם כגר תושב ואין מגעם אוסר בהנאה ואע"פ שאמרו איזהו גר תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות ובקבלה לפני שלשה חברים ואלו אינם מקבלים עליהם כך כבר אמרו כי תניא ההיא להחיותו כלומר שלא נצטוינו להחיותו מתורת אח אלא בדרך זה אבל לאיסור יינו בהנאה כל שאינו עובד ע"ז לא היה בכלל המנין ונמצא שלא היה אלא בכלל הגזרה הראשונה שהיתה לאיסור שתיה משום בנותיהם שמתחלה נאסר יין נסך מן התורה ואח"כ אסרו סתם יינם בשתיה משום חתנות ובית דין של אחריהם הוסיפו איסור הנאה לסתם יינם משום ודאי יינם וזו לא נגזרה אלא לעובדי ע"ז הא ראשונה ומשום חתנות כל שאתה אסור בחתנות שלו אע"פ שאינו עובד ע"ז במשמע ויש מן הגאונים שהקלו בהם להורידם מדרגה אחת על שאר עממין מה שבשאר עממין אסור בהנאה באלו מותר בהנאה ואסור בשתיה ומה שבשאר עממין מותר בהנאה כגון מגע גוי שלא בכונה מותר בשתיה ומ"מ חכמי ספרד חולקין בה שהרי מצינו בפרק ראשון שהוא מונה בכלל עבודות זרות גישרא שבערביא:

רוב גאונים הסכימו בתשובותיהם ובחבוריהם שכל העממין בזמן הזה אינם יודעים בטיב ע"ז ואין מגען אוסר אלא בשתיה וחכמי התוספות הקשו על זה מתורת דבר שבמנין ולא נענו מפני שאף המנין הניח מקום לכך שאף הם לא השוו בו מדותיהם שהרי במגע שלא בכונה התירו וכן בבני השפחות וכן בגר תושב התירו סתם יינו בהנאה ומ"מ קצת חכמי צרפת התירו בכל העממין אף סתם יינם בהנאה להצלת חובו ואין צריך לומר במגעם ורוב מפרשים מסכימים בה למגעם אבל לא לסתם יינם ולדעתי כל אותם הקצוות שעבודת האלילים נשארה לשם הרי הם בחומר הראשונים:

הלוקח עבדים מן הגוים ומלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו הרי הם כגוים גמורים ליחשב כזבים גמורים לטמא טהרות אף ברשות הרבים כודאי טומאה ודוקא מבני תשע ולמעלה כמו שהתבאר ובמסכת נדה יתבאר שאין שורפין עליהם תרומה הואיל וטומאתם מדברי סופרים:

אי משכחנא תנא דאסר כר' נתן כו' פי' במגע גוי שלא בכוונה כגון מאי דאמרי' לקמן בההוא דהוה סליק לדיקלא ובהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה אי נמי חרס גוי שהושיט ידו לחבית של יין וכסבור של שמן היא דכ"ע ל"פ שמותר בהנאה ואפילו ר' נתן מודה ובמגע גוי בכוונה ולא היה עסוק בדבר אחר דכ"ע ל"פ דאסור בהנאה כי פליגי כשנתכוון ליגע אבל עיסקו היה משום דבר אחר כגון כשנפל לבור ועלה שבעלייתו בכוונה ובדעת היא נוגע ביין. אלא שהוא עסוק בעלייתו ומשכשך ידיו ורגליו במים כדי לעלות וכן כשמדדו בקנה או בידו או ברגלו מתכוין הוא ליגע אלא שכוונתו ועיסקו אינו אלא למדוד וכן כשהתיז את הצירעה בקנה וכשטיפח על פי חביות מרותחת מתכוין הוא ליגע אלא שכל עסקו וכוונתו להתיז את הצרעה ולהסיר רתיחת החביות ת"ק סבר אע,פ שבכוונה נגע כיון שכל עסקו אינו אלא לדבר אחר כמגע גוי שלא בכוונה דמי ואסור בשתיי' ומותר בהנאה בין אם נגע בו ביד בין ברגל ור' נתן סבר כיון שבכוונה נגע אע"פ שהי' עסקו בדבר אחר מגע גוי בכוונה הוי והילכך ביד דדרך ניסוך בכך אסור בהנאה אבל ברגל דאן דרך ניסוך בכך מותר בהנא' ור' שמעון ס"ל כת"ק דמגע גוי שלא בכוונה הוי ופליג עלי' בהא דאילו ת"ק סבר מגע גוי שלא בכוונה בהנאה הוא דשרי אבל בשתיי' אסור ור"ש סבר אפי' בשתיי' נמי שרי וההוא חמרא דדש ביה גוי נמי הכי דמי דאע"ג דבכוונה נוגע בו ברגלו מ"מ כל עסקו אינו כי אם לדרוך הענבי והמור' פירש אי משכחנא תנא דאסר כר' נתן יין בהנאה במגע של גוי אע"פ שלא ניסכו לע"ז דניסוך לא הוי אלא ע"י שיכשוך ואינו נראה לי:

תינוק בן יומו עושה יי"נ שאלו לפני ר' צמח גאון זצוק"ל על מגע ישמעאל מהו לשתיי' מפני שהישמעאלים אין דרכן לנסך יין לנסך יין לע"ז והשיב אלו הי' דרכן לנסך הי' מגען אסור אפילו בהנאה. אבל עכשיו שאין דרכן לנסך מותר בהנאה אבל בשתיי' אסור דלא גרע מתינוק גוי שמגעו אסור בשתיי' ואינו נראה לי דתינוק גוי גזרו על מגעו מפני שכשהוא גדול מנסך אבל ישמעאל שאינו מסנך כלל למה נאסר מגעו כלל אבל מיהו יינן אסור משות חתנות אבל מגען מותר ונ"ל שגם הנוצרים בזמן הזה אין מנסכין לע"ז כלל ולא מקריבין זבחים לע"ז כבראשונה. אלא שעושין מן היין דמו שלחשוך ואילו אם תימצי לומר שזה יקרא ניסוך אין עושין זה אלא הכומרי ובפני ע"ז אבל שאר גוים וחוץ לע"ז אין מנסכין כלל הילכך מגען מותר שהגוים הראשונים היו משכשכין ביין בכל מקום לשם ע"ז וזה הי' ניסוכם ועבודתם היתה בכך אבל עכשיו בכל מקום לשם ע"ז וזה הי' ניסוכם ועבודתם היתה בכך אבל עכשיו שאן דרכם בכך נ"ל שאן להחמיר במגעם וזה דומה דר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא שהיו אומרי' שאין מנסכין אלא בפני ע"ז. ורבנן דפליגי עלייהו משום דסברי דשלא בפני ע"ז נמי מנסכין אבל בזה"ז דקים לן שאן מנסכין בפני ע"ז אפילו רבנן מודו ומיהו איני סומך להורות לעשות מעשה:

אי משכחנא תנא דאסר כר' נתן סברת המורה מוכחת הנה ובכמה מקומות דמגע גוי אפילו בכוונה לא מיתסר אלא ע"י שכשוך שאין דרך ניסוך אלא בשכשוך ואינו נראה לי ממעשה דאגרדימים דלית שם שיכשוך כלל כ"א מגע בעלמא ונאסר בהנ' ובכל מקום שהוזכר שכשוך פירושו הוא שנגע ביין עצמו:

בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה ה"ה גוי שנגע בבגדו ביין אם בכוונה נגע בי' נאסר בהנאה ואם שלא בכוונה ימכר דמה לי בגד מה לי לוליבא:

בד"ה דאי משכחנא כו' משום ר"ש דשרי בשתיה ולא שרי אלא בקנה עכ"ל מיהו למאי דמסיק דשרי ר"ש נמי ברגל ע"כ הא דקתני בקנה משום ת"ק הוא דביד אסור בהנאה וקושטא הוא דאשכחנא תנא דאסר כר' נתן ודו"ק:

בד"ה ה"ג ברוב ספרים כו' וכן לקמן דפריך והא קנגע בנטלא פירוש ששאב כו' ואע"פ שע"י זריקה הוא כו' דאין לחלק לר' נתן בין שלא כוון לנגוע ובין בלא כוונת ניסוך כו' כצ"ל:

בא"ד וכל ההלכות מוכיחות לקמן דשרי כו' והוי ליה כחו שלא בכוונה ולא גזור כו' עכ"ל מייתי ראיה מכחו שלא בכוונה אמגע ע"י ד"א שלא בכוונה דר"ת מדמה להו להדדי כמ"ש הר"ן דקוראו כחו ע"ש:

בא"ד וחשבי נמי מדידה דקנה או נגיעה דקנה כמו מדידה או נגיעה דידו כו' עכ"ל וקשה וכי עדיף מדידה בקנה ממדידה דרגל דשרי ר' נתן בהדיא וכ"ה ברא"ש ועיין בזה בר"ן:

ד"ה ה"ג ברוב ספרים בהדי דקא נחית וכו' ולפי דה"ל הכא שלא בכוונה שרי בהנאה כצ"ל ובהכי ניחא דמדמי ליה רב כהנא וכו'. ר"ל דלגירסא זו קשיא מה שמדמה ליה לתינוק והא תינוק היה נוגע בגופו והכא הוי מגע ע"י ד"א אמנם בהכי ר"ל במ"ש דלפי גירסא זו חשבינן מגע עובד כוכבים ע"י ד"א כמו מגע עובד כוכבים בגופו אתי נמי שפיר מה שמדמה ליה לתינוק כיון דס"ל דמגע ע"י ד"א חשבינן ליה כמגע בגופו:

בא"ד וכן פי' ששאב היין מן הגיגית בנטלא. נ"ל שהספר חסר וצ"ל וכן הא דפריך לקמן והא קא נגע בנטלא פירוש ששאב היין מן הגיגית וכו':

בא"ד מדמתרץ לקמן גבי ההיא פירכא דנטלא וכו' לא צריכא דמוריק אורוקי פי' וה"ל כחו שלא בכוונה ולא גזור אף בשתיה. ר"ל וכשהוא מערה הרי כאילו נוגע ביין ע"י הכלי ואפ"ה לא גזור אפילו בשתיה כשהוא שלא בכוונה ש"מ דמגע ע"י ד"א שלא בכוונה מותר אפילו בשתיה ועיין לקמן בדף ס' בד"ה ואי מצדד צדודי וכו' בתוס' דמבואר שם כשהוא מצדד הכלי הוי כאילו נוגע ביין ע"י הכלי אלא דשם איירי בכוונה ולכך אוסר שם:

בא"ד ועוד קשיא מההיא דלקמן דקאמר דקאזיל מיניה ומיניה וכו'. ויש תמיה דהשתא מביאין התוס' ראיה מזה דמגע ע"י ד"א שלא בכוונה מותר בשתיה ולעיל מזה לפי גירסת הספרים הביאו מזה ראיה דמגע ע"י ד"א אסור מדדייקא להא שלא בחמתו לא וצ"ל דלעיל אייתי ראיה לפי מה שפירש רש"י לקמן בהא דקאזיל מיניה ומיניה שהוא מגלגלו עד סמוך לבור ולא יותר ואפ"ה שלא בחמתו אסור אע"ג דאין כאן נגיעה ודאית אפי' ע"י ד"א אלא דחיישינן דלמא נגע כמו שפרש"י לקמן בדף ס"א וזה חשיב ליה לתוס' לעיל כמגע ע"י ד"א שלא בכוונה ואפ"ה שלא בחמתו אסור ולכך הביאו מזה ראיה לעיל דמגע ע"י ד"א שלא בכוונה אסור בשתיה אבל השתא לא ס"ל להתוס' בהאי דקאזיל מיניה ומיניה כפירוש רש"י דלקמן אלא שמפרשים דקאזיל מיניה וכו' היינו שנוגע ודוחף החבית עד שנופל לבור ונוגע ביין מש"ה הוי שפיר דאסור שלא בחמתו דהוי נגיעה ע"י ד"א בכוונה ואפ"ה הכשירוהו בחמתו משום דבחמתו מקרי נוגע ע"י ד"א שלא בכוונה:

גמרא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר כו'. נראה דטעמא דת"ק דלענין איסור הנאה ל"ג גזירה לגזירה דהיינו מגע ביד לכוונת ד"א אטו כוונת מגע ממש ומגע אטו שכשוך (עי' פרש"י ותוס'). אבל לאסור בשתיה משום חומרא די"נ גזרו אפי' ג' גזירות דהיינו אף נגיעה לכוונת ד"א ברגל (דאין ניסוך ברגל כדלעיל) ותנא דמתניתין דנפל לבור כו' ימכר כוותיה אזיל מדתני שם נמי או שהיה מטפיח עפ"י חבית דהיינו בידו כפרש"י וחשיב כנוגע בידו ביין ממש וכדעת הר"ן לקמן (דף שנז ב ד"ו) ד"ה הלכך להוכ"ת כו' שבדבריו ע"ש ועי' בהגהת רמ"א סי' קכד סי"א. ולקמן (ע ב) בעובדא דרביתא ברש"י ותוס' ויתורץ תמיהת התד"ה דאי. ור"ן השוה מדותיו דגוזר ב' גזירות אף לאסור בהנאה להכי ביד אסור. וג' גזירות ל"ג אף לענין שתיה להכי ברגל אמר דמותר דמשמע אפי' בשתיה כמו לישנא דר"ש מתיר דהכוונה אף בשתיה. ור"ש ג"כ השוה מדותיו דל"ג אפי' ב' גזירות אף לענין שתיה וזה מוכרח ג"כ מהיה מטפיח ומתורץ קושית הרר"א בתד"ה אי. ודריכה ברגל חשוב כשכשוך כמ"ש התד"ה אימר ולא הוי אלא ב' גזירות ולהכי ס"ד דלר"נ יאסר אף בהנאה. ודחי אימר כו' משום דלא שייך כ"כ למיגזר בשכשוך דרגל כמ"ש התוס'. להכי מסיק אלא כו' כר"ש כו' דכיון דל"ג ב' גזירות אפי' במגע ביד אף לענין שתיה כש"כ דל"ג בדריכה דרגל כנ"ל:

שם איתיביה רשב"ח לרב כו' קתני מיהת כו' קטנים לא. ועי' בתוס'. אמנם עדיין ק"ל אי ס"ד דעובד כוכבים גמור ג"כ אינו עושה יי"נ בקטנותו א"כ ל"ל לתנא לאשמעינן ד"ז כאן בעבדים שמלו ול"ט אטו יגרעו מעובד כוכבים גמור:

שם אלא למ"ד טהור מא"ל. נ"ל דהאי ואמרי לה טהור איננו מהברייתא אלא דהגמרא קאמרה די"ג בה טהור וכ"מ מהתוס' ומהפוסקים לקמן. ומזה תדין על ש"מ:

רש"י ד"ה אי משכחנא. דניסוך לא הוי אלא ע"י שכשוך. כ"נ דצ"ל:

תד"ה דאי. תימה כו' וי"ל כו'. לכאורה י"ל דנקט בקנה לומר דאפי' נגיעה ע"י ד"א ל"א אלא ימכר אבל בשתיה אסור:

תד"ה אי (בסופו). וכיון דלא אשכחן דאסר דריכה ברגל כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה תינוק. אבל נפל לבור מוכחא מילתא כו'. ועובדא דהכא צ"ל דלא מוכחא כולי האי ולהכי אסר רב בשתיה ומקשו ליה ר"כ ור"א שפיר מתינוק ועי' לקמן נ"ח ב' תד"ה והא:

תד"ה גדולים. ועי"ל דלישנא דאין עושין משמע בשתיה כו'. קשה מלקמן (נח) והא כו' שכשוך אין עושה יי"נ והתם בהנאה קאמר ואף לגי' התוס' דשם יקשה קצת וי"ל:

הוה עובדא בבירם עיין ר"ן שכ' ר"ת קורא לו שם חדש אשר פי יעקב לא יקוב כי כחו הוא ולא מגע ומצוה להסביר מה רצה ר"ת בקריאת שם חדש המן הקוראי"ן או מן היקו"ב אבל הר"ן הקשה דלא הועיל תוס' כלום דאכתי ק' מה עלה על דעתם דתינוק בן יומו יאסר בהנאה הלא נכרי שנפל לבור אינו אוסר בהנאה והנה כבר תירצו תוס' דתינוק בגדול מיחלף אבל אונס דנפילה לבור ניכר וצ"ל דס"ל לרב כהנא ור"א כי היכי דגזר תינוק אטו גדול ה"ה יש לגזור נגיעה דיד שלא בכוונה אטו נגיעה בכוונה דנגיעה בנגיעה מיחלף וכר' נתן ולק"מ ק' ר"ן אלה דלפ"ז גם לרש"י נאמר כן לפי ההנחה דהוה ס"ל לאו דוקא מדדו ביד אלא אפי' בקנה אוסר ר"נ בהנאה ושוב גזרי' מגע לוליבא שלא בכונה אטו לוליבא בכונה כמו בתינוק בן יומו אטו גדול ומשו"ה אמר ר"ת דהאי לאו נגיעה אטו נגיעה הוא אלא כחו אטו נגיעה וכחו בנגיעה לא מיחלף:

ודע דצלע"ג מ"ש תוס' טפי איכא למיגזר תינוק אטו גדול ממאי דגזרי' אונס אטו רצון ולמסקנא קיי"ל איפכא תינוק בן יומו אינו עושה יי"נ ונפל לבור אסור בשתי' והנלע"ד בהא פליגי רב ס"ל גם מגע ביין שלנו איכא משום גזירת בנותיהן ומשו"ה שפיר מיחלף קטן בגדול ושמואל ס"ל משום בנותיהן ליכא כולי האי אלא משום דביין שלנו מוסר נפשו טפי לנסך כמ"ש הרמב"ן לעיל פ' אין מעמידין ע"ש ולענין לתא דע"ז קטן שאינו יודע ניכר טפי מהיכר אונס נפל לבור ועש"ך סס"י קכ"ג בענין שיווי' מגע ביין שלנו וסתם יינם ע"ש:

הלוקח עבדים מן הנכרים שמלו ולא טבלו דקדק למינקט הלוקח ולא אמר סתם עבדים שמלו ולא טבלו להורות נתן דאי מלו וטבלו דאין עושים יי"נ מיד שלוקחים מן הנכרי אבל אי הוה תני עבדים שמלו וטבלו ה"א אחר שכבר שהו בבית ישראל איירי אבל אי מלו מיד שלקחום מהנכרי לא עיי' תה"א ותבין:

רוקן ומדרסן בשוק טמא לעיל ל"ז ע"א מבואר דהיינו בן ט' שנים ויום א' ועלה קאי קטנים שאינם יודעי' בטיב ע"ז אין עושים יין נסך והש"ס פריך לרב מכח כ"ש דהשתא בן ט' שנים אין עושה יי"נ מכ"ש בן יום א' אבל למסקנא צריך קצת יישוב דהא עכ"פ בן ט' שנים אית לי' כוונת מגע ואיך ס"ד דלא יאסר בשתי' מיהת ולר"נ אמר שמואל אתי' לאפוקי מדרב ואמאי לא יאסר בשתי' עכ"פ:

קתני מיהת גדולי' אין קטנים לא נ"ל עיקור קושי' דהא רב גזר קטן אטו לכשיתגדל ומשו"ה בקטנותו אוסר בשתי' מיהת וה"נ ליגזר כיון שגדול אע"ג דמל ולא טבל עושה יי"נ לאסור בהנאה א"כ קטן ליתסר בשתי' משום גזירה לכשיתגדל ומ"מ שפיר הקשו תוס' דלמא מלו שאני אע"ג בגדול לא שאני לן משום דמל כיון דלא טבל מ"מ למיגזר קטן אטו גדול איכא למימר במל לא גזרי רבנן בקטן במידי דלא שכיח וכמ"ש רש"י ד"ה ואמרי לה טהור ועל זה יפה תי' תוס' דלענין טומאה הקילו ולא לענין ניסוך וא"ש אך הא קשיא מאי משני תרגמא אשפחו' כיון דעכ"פ גדולי' אוסרי' בהנאה א"כ לגזור קטנים אטו גדולים אע"כ מוכח מזה כדעת הרב"י דבני שפחות גדולים הואיל ונולדו בבית ישראל אינם עושים יי"נ לאסור בהנאה רק בשתי' וממילא בקטנים נחתינן דרגא דמותר אפי' בשתי' ומיירי בבני שפחות גדולים שאחרים כיוצא בהם יודעי' בטיב ע"ז ומשמשי' אבל אינהו לא ידעו שהרי נולדו בבית ישראל ואי ידעו ולמדו מאמותם א"כ פשיטא דגריעי טובא מעבדים דהם ידעו בטיב ע"ז דמעשי אבותיהם עדיין בידיהם ואחת לאחת תשתקע שם ע"ז מפיהם ואלו שנולדו בבית ישראל ולכשנתגדלו אחזו מעשי אבותיהם פשיטי דגריעי ומהנהו לא מיירי הרב"י אלא ע"כ נהי דבפשטיו' הברייתא דכולל עבדים ושפחות וא"כ כשם שגדולים עבדים אוסר בהנאה ה"נ בני שפחות ומיירי כשהם בעצמם יודעים בטיב ע"ז וגריעי מעבדים מ"מ למסקנא דתרגמא אבני שפחות מיירי בבני שפחות שהם עצמם אינם יודעים אלא שהם גדולים כל כך שאחרים כיוצא בהם יודעים בטיב ע"ז ואינם אוסרים אלא בשתי' וקטניהם אינם עושים יי"נ כלל וכשיטת הב"י ולחנם השיג עליו הש"ך:

ולשיטת הב"י מיושב נמי מה שמקשי' אהסוברים דשמואל נמי דבעי שיקוע היינו להיתר גם בשתי' אבל הנאה לא מיתסר אף ע"ג דלא שהו יב"ח עיין הרא"ה בבד"ה וקשה א"כ מה מקשה לשמואל מלו וטבלו לא דלמא מלו וטבלו אינו אוסר בהנאה אבל בשתי' מיהת מיתסר וכן הקשה בלחם סתרים ולפע"ד על הש"ס לק"מ אה"נ הו"מ למימר הכי אלא ניחא לי' למינקט כשיטה ראשונה כמ"ש תוס' ד"ה תרגמה וכו' ועיקר הק' אמאי אמר רב לאפוקי משמואל האיכא למימר כנ"ל וכן לא הוה אמר שמואל לאפוקי מרב הא אפשר לקיים שניהם כנ"ל והא"ש כיון דאי אמרי' כרב דקטנים אינם עושים יי"נ ע"כ בבא דיינם קאי אבני שפחות שאין גדוליהם אוסרים אלא בשתי' ועל זה מדייק מלו וטבלו אין עושים אפי' בשתי' וה"ה מלו ולא טבלו דגבי עבדי' נמי הכי דייקי' דלגמרי שרי' והוה שפיר לאפוקי משמואל וק"ל:

הא קטנים אין עושים וכו' דעת רמב"ם בקטנים בני שפחות לחלק נמי בין מלו לערלים והרשב"א פליג דכן איתא בהך ברייתא בתוספתא בהדיא דבנולדו בבית ישראל אין חילוק בין מולים לערלים וכ"מ כ' דעת הרמב"ם דוחק לומר דדיוקא מלו אין לא קאי אלא ארישא גדולים ולא אסיפא אקטנים והנה דבריו צ"ע דהא ע"כ בתוספתא נסבול זה הדוחק ולח"מ הקשה נמי דהא לר"נ אמר שמואל דתינוק ב"י אינו עושה יי"נ כלל ולפע"ד להכריע דוודאי ללישנא דטהורים קאי וכן אבבא דיינם כלל וכל עצמו של מלו ולא טבלו הכל משום בבא דיינם הוא א"כ דוחק הוא לומר דקאי דיוקא ארישא אגדולי' ולא אסיפא קטנים וכהרמב"ם אך התוספתא גרס רוקן טמא א"כ וכן אשפחה הכל משום רוקן ומדרסן ולא קאי רישא מלו ולא טבלו אבבא דיינם א"כ מסברת חוץ אין כאן דוחק אם נאמר בני שפחות אפי' ערלים אין עושים יי"נ וכן י"ל ק' לח"מ דהרי ר"נ אמר שמואל לא צריך למימר תרגמא אשפחות אלא הו"מ למימר תרגמא ארוקן כמ"ש תוס' ד"ה תרגמה א"כ לא קאי מלו כלל אבבא דיינם וכנ"ל הקצרתי וק"ל:

אעפ"י שמלו וטבלו וכו' עד שתשקע וכו' עיי' בהחולץ מ"ח ע"א לשיטת תוס' למסקנא המילה לשם עבדו' תלי' בפלוגתא ולשמואל דס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך שחרור לית לי' דרשב"א דאדם מל עבד בע"כ והיינו דכ' תוס' בשמעתין ד"ה עד שתשקע שאין אדם מל עבדו אלא מרצונו וכו' דהרי לשמואל קיימינן אמנם מבואר התם בתוס' דלריב"ל אדם מל עבד בע"כ ע"ש א"כ לפ"ז יש לקיים הכא דברי ריב"ל דקאמר עד שתשקע היינו במל אותו בע"כ ממש דכ"ע מודו דבעי' שיקוע ולא פליגי אלא במל אותו מרצונו דשמואל ס"ל אפ"ה בעי' שיקוע דגרע מגר דעלמא ומטעם שכ' תוס' ורב וריב"ל לא חיישו לזה במל ברצונו משא"כ אם בע"כ ובאונס ממש נימול גם המה מודים דבעי' שיקוע והא דקאמר לאפוקי מדשמואל הא לרב נמי תקשי דבע"כ ממש מודה דבעי שיקוע י"ל כמ"ש רשב"א במשמרת הבית דעבדי' גדולים דומי' דקטנים ודומי' דבני שפחות קתני ואין אונס לקטנים וע"כ מיירי בדלא אניסי ונהי נמי דאין רצון לקטנים ופתוי קטן אונס הוא מ"מ מיירי באמצעי שא"א להכיר אונסו ולא רצונו דרב וריב"ל לא חשו שמא אין לבבו שלם ושמואל חייש ובעי שיקוע אבל מרצונו ממש מבואר בראב"ן דלכולי עלמא לא בעי שיקוע וצ"ל כנ"ל דברייתא מיירי דומי' דקטני' דאין להם לא אונס ולא רצון והשתא לפי מאי דלא קיי"ל כשמואל א"כ דינא הכי בע"כ ממש בעי' שיקוע וברצון לא מיבעי' ברצון ממש אלא אפי' בי מיצעי נמי לא בעי שיקוע והן הנה דברי פסקי תוס' שנתקשה בהם הש"ך והם מבוארים לכל מעיין בהם אלא שאח"כ הוסיפו שאנו מניחים אותם ליגע ביין שלנו דהוה סד"א דאך רק מס"ס מתירי' היין שמא הי' גרונו שלימות ואת"ל שלא הי' בשלימות שמא בנגיעה זו לא נתכוון לנסך וא"כ לכתחלה אין מניחי' אותו ליגע דאין עושי' ס"ס לכתחלה כמ"ש מג"א רס"י תס"ז קמ"ל דמניחי' אפי' לכתחלה ליגע ובסברא זו הבנתי דעת הרא"ה בבד"ה דס"ל כשמואל אך אינו אוסר אלא בשתי' קודם שיקוע. ונ"ל היינו טעמא דס"ל דספיקא הוה כנ"ל ולענין שתי' הוה חד ספיקא ולענין הנאה דבעי כוונה ע"ז הוה ס"ס ומותר בהנאה ואסור בשתי' וס' כזו כ' לח"מ לענין מפקיד יינו בחותם א' ע"ש ואמנם כל זה במל בסתמא אבל מל בע"כ ממש מודה לאסור בהנאה, וברצונו ממש מודה בהתיר שתי' ובזה מסולקי' תלונו' משמרת הבית מעליו:

נחזור להנ"ל דלשיטת הרי"ף ונ"י שם יבמות מ"ח לא פליגי כלל בעבד דמלין אותו בע"כ לכ"ע ולא פליגי אלא בשחרור בע"כ אבל לשם עבדו' לכ"ע מלין בע"כ והיינו דכ"ע הר"ן בשמעתין בפשיטות דמלין עבדי' בע"כ דלא כהתוס' והוא מבואר בעזה"י:

אי משכחנא תנא דאסר כר' נתן. יין בהנאה במגעו של עובד כוכבים אע''פ שלא נסכו לעבודת כוכבים דניסוך לא הוי אסור בהנאה אלא על ידי שכשוך: מדדו. עובד כוכבים ליין של ישראל בין ביד שהכניס ידו וזרועו לתוכו לשער כמה יין יש בו כמו שעושין בקנה שקורין פייל''א: ימכר. דכיון דלא נתכוין לנסך: כר''ש. דשרי מגע של עובד כוכבים שלא נתכוין לנסך: אף בשתיה. כדקתני מתניתין נפל לבור ועלה כו' ר' שמעון מתיר אף בשתיה: תינוק בן יומו. אלמא לא בעינן כוונה: שמלו ולא טבלו. דקיימא לן ביבמות (דף מו.) לעולם אינו גר עד שימול ויטבול: וכן בני השפחות. אע''פ שנולדו בבית ישראל ולא גדלו בין העובדי כוכבים בעו מילה וטבילה וכשלא טבלה אמו מתחלה קמיירי דאי טבלה אמו אינהו למה להו טבילה:

דאי משכחנא תנא דאסר כר' נתן כו'. תימה הא איכא תנא דמתניתין (דף ס:) דקתני מדדו בקנה ימכר משמע הא ביד אסור בהנאה וי''ל דמתני' ה''ה דביד שרי בהנאה והא דקתני בקנה היינו משום ר''ש דשרי בשתיה ולא שרי אלא בקנה: אימור דא''ר נתן ביד ברגל מי אמר. יש שהיו רוצים למחוק אמר דמדקאמר לשון אמר משמע שלא פירשו בדבריו דאית חילוק בין יד לרגל וליתא דהא ודאי שפירשו בדבריו ור''י מיישב הגירסא דמתחלה היה סובר דלהכי אוסר ר' נתן מדידה דיד משום דגזר אטו שכשוך דיד אבל מדידה דרגל מותר דליכא למיגזר אטו שכשוך דיד מיהו בשכשוך דרגל אסר דגזר אטו שכשוך דיד ודריכה דרגל אסורה דחשבינן לה כשכשוך דרגל ודחי אימור דא''ר נתן ביד פירוש שם גזר מדידה אטו שכשוך ברגל מי אמר דשם לא יגזור כלל ואפי' שכשוך דרגל נמי שרי . דמדמי ליה למדידה דרגל: אי אשכחנא תנא דשרי כר''ש כו'. פירש הקונטרס דשרי מגעו שלא נתכוין לנסך אף בשתיה כדקתני מתני' (לקמן ס:) נפל לבור ועלה כו' ימכר ר''ש מתיר פירוש בשתיה דשרי מגעו של עובד כוכבים שלא נתכוין לנסך בשתיה והקשה הר''ר אלחנן דלמא הא דשרי ר''ש בשתיה היינו דוקא נגיעה על ידי דבר אחר כמו מדידה דקנה אבל נגיעה דגופו כי הכא דדורכו ברגל מנלן דשרי רבי שמעון וי''ל דסבירא ליה לשמואל אליבא דר' שמעון דלא חשבינן שכשוך דרגל אלא כמו מדידת קנה היכא שתופסו בידו דשרי ר' שמעון. אף בשתיה ועוד יש לומר דסבר שמואל דכל מה שמתיר ר''ש בהנאה שרי נמי בשתיה וכיון דלא אשכחן דאסר מדידה ברגל בהנאה הוא הדין בשתיה: ה''ג ברוב הספרים בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכוונה. ולפי גירסא זו חשבינן מגע עובד כוכבים על ידי דבר אחר כמו מגע עובד כוכבים בגופו ולפי דה''ל הכא שלא בכוונה שריא (אף) בהנאה ובהכי ניחא דמדמו ליה רב כהנא ורב אסי לתינוק בן יומו וכן לקמן (דף נח:) דפריך והא קנגע בנטלא פירוש ששאב היין מן הגיגית בנטלא ונגע ע''י הנטלא והוה לו מגע עובד כוכבים ע''י דבר אחר שלא בכוונה דאסור בשתיה כמו נגע ברישא דלוליבא וכן לקמן נמי (דף ס:) גבי כל שבזב טמא פירוש כגון אם נגע עובד כוכבים ביין בין בידו בין בקנה עושה יין נסך דדומיא דהכי בזב מטמא אלמא חשיב מגע עובד כוכבים ע''י דבר אחר כמו מגע עובד כוכבים בגופו כל שבזב טהור בעובד כוכבים אינו עושה יין נסך פירוש כמו זריקה ופריך עלה מההיא דנטל חבית וזרקה בחמתו לבור דהכשירוהו בחמתו אין שלא בחמתו לא אף על פי שעל ידי זריקה היא ומסיק דקאזיל מיניה ומיניה ופירש רש''י שהיה מתגלגל עד סמוך לבור ולא הוי זריקה ממש הלכך שלא בחמתו לא דהוי מגע על ידי ד''א וקשיא לפי זה חדא דדבר תימה הוא לומר דחשבינן מגעו ע''י ד''א דלא הוי אלא שלא בכוונה כמו מגעו בגופו שלא בכוונה ליאסר בשתיה וכל ההלכות מוכיחות לקמן דשרי אף בשתיה מדמתרץ לקמן גבי פירכא דנטלא בעובדא דר' יוחנן ור' יוסי לא צריכא דמוריק ארוקי פירוש והוה ליה כחו שלא בכוונה ולא גזור אף לשתיה ועוד קשיא דהיכי הוה ס''ד דרב כהנא ורב אסי לאסרו אף בהנאה הא מתני' היא מדדו בקנה דאפילו לרבנן ימכר ואע''ג דהוי התם מגע ע''י דבר אחר בכוונה מיהו הא לא קשיא דשמא היו סבירי דרב אית ליה כר' נתן דאמר מדדו ביד אסור בהנאה וחשבי נמי מדידה דקנה או נגיעה דקנה כמו מדידה או נגיעה דידו ואע''ג דבמדידה איכא כוונת מגע ובנגיעה ברישא דלוליבא ליכא כוונת מגע מ''מ היו סבורים דאין לחלק לר' נתן בין שלא כוון לנגוע ובין בלא כוונת ניסוך דדא ודא אסר ר' נתן בהנאה ורב השיב להם אימר דאמרי אלא בשתיה בהנאה מי אמרי פירוש ואפי' ר' נתן נמי יהא מודה בזה כיון דליכא כוונת מגע מיהו קשיא דרב אדרב דהיכי אסר הכא ברישא דלוליבא בחמרא בשתיה הא איהו פסיק לקמן הלכה כר''ש ור''ש שרי אפי' כי איכא כוונת מגע כיון דהוי על ידי דבר אחר וכל שכן הכא דליכא כוונת מגע דנשתרי ועוד קשיא מההיא דלקמן דקאמר דקאזיל מיניה ומיניה פירוש שהיה נוגע בחבית עד שנפל לבור ולפיכך הכשירוה בחמתו משום דהוי מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע''י דבר אחר אע''ג דנגע ביה עד נפילתו לבור ואין לדחות דלקמן אינו אוחזו בידו אלא עד סמוך לבור ומכאן ואילך זרקה דאין זה לשון מיניה ומיניה ועוד דאם אינו אוחזה בירידתו לבור היכי דייק שלא בחמתו לא פי' אלא יאסר בשתיה והא בכי . האי גוונא בזב אינו טמא לכך נראה לר''ת גירסת רבינו חננאל והלכות גדולות וכן נמצא בתשובת הגאונים דלא גרס ברישא דלוליבא אלא נגע בחמרא ולהכי אסר ליה רב בשתיה דהוה ליה מגע עובד כוכבים בגופו שלא בכוונה ולקמן לא גרס והא קא נגע בנטלא אלא והא קא נגע ביה אי נמי נוכל לפרש והא קא נגע ביין שבנטלא שהוא מלא על כל גדותיו אבל אם היה נוגע ביין על ידי נטלא מזה אינו חושש דשרי אפילו בשתיה והא דתנן מדדו בקנה ימכר שאני התם שמתכוין ליגע ורב כהנא ורב אסי שהיו סבורים דרב אסר מגע עובד כוכבים שלא בכוונה בהנאה סבירי דרב סבר כר' נתן דאסר מדידה ביד וס''ד דהוא הדין אפילו אינו מתכוין ליגע וכן פסק רבינו תם הלכה למעשה דמגע עובד כוכבים על ידי ד''א שלא בכוונת מגע מותר בשתיה: תינוק בן יומו עושה יין נסך. פירוש ואסור בשתיה וא''ת כיון דרב פוסק לקמן כר''ש מאי שנא תינוק בן יומו מנפל לבור ועלה דשרי ר''ש וי''ל דסבר דבמגע תינוק ושכשכו איכא למיגזר אטו גדול אבל נפל לבור מוכחא מלתא דאניס לא שייך למגזר מידי: גדולים אין קטנים לא. וא''ת דלישני דאין עושין יין נסך ליאסר בהנאה כמו גדולים אבל בשתיה מיהא אסרי וי''ל דמדלא מפרש ליה בהדיא ש''מ דאפי' בשתיה לא אסרי ועי''ל דלישנא דאין עושין משמע בשתיה כי מילתיה דרב דקאמר עושה יין נסך והקשה הר''ר אלחנן דלישני ליה מלו שאני דהא לגבי טומאה קאמר טהור משום דמילה מועלת ואומר ר''י דשאני טומאה דחשו חכמים להפסד טהרות אבל לענין כל שאר דבריהם קי''ל דאינו גר עד שימול ויטבול: