עבודה זרה נה ע"א

דף נה - א

וכן הוא אומר [צפניה א]  "אסוף אסף כל מעל פני האדמה נאם ה"', הקב"ה אומר לנביא צפניה, וכי אכלה את הכל?! ונאמר שם עוד "אסף אדם ובהמה, אסף עוף השמים ודגי הים, והמכשלות את הרשעים [- כל דבר שהרשעים נכשלים בו] ",

ודרשינן, וכי מפני שהרשעים נכשלים בהן - יאבדם מן העולם?!וכי אכלה את האדם והבהמה, עוף השמים ודגי הים, וכל דבר שהרשעים נכשלים בהם?!

והלא אף לאדם הן עובדין, [לשון המשך הכתוב:] "והכרתי את האדם מעל פני האדמה? נאם ה"'.

ושם, בהמשך הכתוב נאמר, שהקב"ה, אכן, יטה ידו ויכרית את עובדי האלילים, וכומריו וכהניו.

ובענין זה מביאה הגמרא ויכוח נוסף.

שאל אגריפס שר צבא [גוי רומאי בימי אגריפס המלך] את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם [דברים ד] "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא! אל קנא!".

ושאל אותו: כלום אדם מתקנא - אלא חכם בחכם וגבור בגבור ועשיר בעשיר! אם כן, מהי קנאתו באלילים?! וכי ידמו לו?! וכי ישוו לו?!

אמר לו רבן גמליאל: אמשול לך משל: למה הדבר דומה? לאדם שנשא אשה שניה, בנוסף על אשתו. כאשר השנייה חשובה ממנה - אין הראשונה מתקנאה בה, ואין מקפדת על בעלה, ואילו כאשר השנייה פחותה ממנה - מתקנאה בה, ומקפדת עליו לשנאותו.

והנמשל: אין הקב"ה מקנא על האלילים חדלי הערך עצבי מעשי ידי אדם, אלא, על עובדיהם העוזבים א-להים ומלך עולם, לעבוד אלילים ^[90].

הגמרא מביאה משלו של רבי עקיבא בענין האלילים.

אמר לו אדם מישראל ^[91] ושמו זונין לרבי עקיבא: לבי ולבך ידע [גירסת עין יעקב: ידעין] דעבודת כוכבים לית בה מששא, אין בה ממש! שאלתי היא: והא קחזינן, אנו רואים, גברי דאזלי כי מתברי, אנשים חגרים שאבריהם מפורקים מחמת מחלה, ההולכים לעבודת כוכבים, ואתו, והם חוזרים כי מצמדי, באיברים מצומדים, כלומר: שמתרפאים שם. -

מאי טעמא? למה הוא כן, הלא אין בה שום כח?

אמר לו רבי עקיבא: אמשול לך משל: למה הדבר דומה? לאדם נאמן שהיה בעיר, וכל בני עירו היו מפקידים אצלו פקדונות, שלא בעדים. ובא אדם אחד, ולא סמך על נאמנותו והפקיד לו בעדים.

פעם אחת, שכח, והפקיד אצלו שלא בעדים. אמרה לו אשתו של הנאמן: בוא ונכפרנו! ולא נאבד את נאמנותינו, מפני שתמיד מפקיד אצלינו בעדים, יאמינו לנו שעתה הפעם לא הפקיד אצלינו! אמר לה: וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן - אנו נאבד את אמונתינו?!ואף אם לא נחשד בעיני אחרים - לא נמעול באמונתינו.

והנמשל: אף, באלילים - כך הוא: יסורין אלו, כגון מי שנתפרקו איבריו מחמת מחלה, בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן, מן השמים, ואומרים להן: שלא תלכו אלא ביום פלוני! ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי רופא פלוני, ועל ידי סם פלוני! כיון שהגיע זמנן לצאת - הלך זה לבית עבודת כוכבים ^[92]!

אמרו יסורין: דין הוא - שלא נצא! שלא ייראה כאילו יצאנו באמצעות האלילים.

וחוזרין ואומרים: וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן - אנו נאבד שבועתינו, שהשביעו אותנו לצאת?!

ומבארת הגמרא: מה שאמר רבי עקיבא שמשביעין את היסורין והם מקיימים את שבועתן - והיינו דאמר רבי יוחנן:

מאי פירוש דכתיב [דברים כח] "וחלים רעים ונאמנים", מהי רעותם? ומהי נאמנותם? -

רעים בשליחותן, שמייסרים את הגוף, ונאמנים בשבועתן, מקיימים את שבועתן.

ובענין זה מביאה הגמרא עוד מאמר אמוראים.

אמר ליה רבא בר רב יצחק לרב יהודה: האיכא, הרי ישנו, בית עבודת כוכבים באתרין, במקומנו, דכי מצטריך עלמא למטרא, כשהעולם צריך לגשם, מתחזי להו בחלמא מתראה לפני עובדיה בחלום, ואמר להו: שחטו לי גברא ואייתי מטרא, שחטו לי איש ואביא לכם גשם! ואכן עשו כן, שחטו לה גברא, ואתי מטרא, ובא גשם!

אמר ליה רב יהודה: טוב ששאלת אותי שאלה זו בעודי בין החיים, השתא עתה, אי הוי שכיבנא, אם כבר הייתי מת, לא אמרי לכו הא מילתא, לא הייתי אומר לכם דבר זה:

דאמר רב: מאי פירוש דכתיב [דברים ד] "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם... ופן תשא עיניך השמימה, וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, ונדחת והשתחוית להם ועבדתם, אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים".

מה הפירוש: חלק אותם ה' לכל העמים?

מלמד: שהחליקן בדברים, הקב"ה מניח אותם לטעות באלילים ^[93], כדי לטורדן מן העולם, ולהענישם על עובדם את האלילים.

ודרשה זו היינו דאמר ריש לקיש:

מאי דכתיב [משלי ג] "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" - "אם ללצים", דהיינו, מי שבא לטמא, את עצמו ולהיות רשע - "הוא יליץ" פותחין לו את פתח הטומאה ליכנס בו ונותנין לו את האפשרות, ואין מונעין אותו מן השמים ואין מעכבין עליו, וגם לא יסייעו לו.

"ולענוים" מי שבא לטהר את עצמו - "יתן חן" מסייעין אותו, ומכינים לו פתח, והקב"ה נותן לו חן וסיוע ^[94].

וכן הגוים הבאים ליטמא ולעבוד לכל צבא השמים, מחליקן הקב"ה בדברים, ופותח להם פתח -

ולפיכך הצליח האליל להביא גשם כששחטו איש לפניו.

מתניתין:

לוקחין, מותר לקנות, גת בעוטה, עם הענבים והיין, מן העובד כוכבים. ולא נאסר היין במגע הגוי.

אף על פי, שהוא, הגוי נוטל בידו, את הענבים אחרי דריכתם והיין כבר התחיל לירד מהם, ונותן, את הענבים לתפוח, ונמצא שהגוי נגע ביין בתחילת ירידתו - בכל זאת ואינו [גירסת הב"ח: אינו ^[98]] עושה יין נסך עד שירד לבור, ולא בתהליכים הקודמים, לפני ירידתו לבור.

כאשר ירד לבור, אם נגע בהם הגוי ^[99], מה שבבור - אסור, והשאר מותר, אפילו לשתותו.

בעקבות סברתו של התנא של משנתינו שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור, מתחדשת עוד הלכה:

דורכין, מותר לישראל להשכיר עצמו בדריכת ענבים עם העובד כוכבים בגת, כיון שעדיין אינו יין נסך האסור בהנאה, ועדיין מותר אפילו בשתיה.

ואילו אם היינו סוברים שהיין אסור במגע הגוי עוד בעודו בגת טרם ירידתו לבור, היה אסור לדרוך עם הגוי, מפני שנמצא שהישראל לוקח שכר על איסורי הנאה, ונהנה מן יין האסור בהנאה.

וכן אין לאסור לדרוך עם הגוי, מטעם שהישראל "מסייע ידי עוברי עבירה", שיש איסור לטמאות פירות ארץ ישראל, כמו שיבואר.

מפני שאין הגוי עובר עבירה כשיטמאם, כי הגוים לא נצטוו לשמור על פירות ארץ ישראל בטהרתם, והגוי המטמאם אינו עובר עבירה.

ולכאורה, היה לנו עוד טעם לאסור:

מפני שהגת של הגוי טמאה היא, ונמצא שהענבים נטמאים מהגת, אחרי תחילת דריכתם [והיא המכשרתם לקבלת טומאה, שהיין היוצא בתחילת הדריכה "מכשיר" את הענבים לקבל טומאה. כידוע, שאין שום מאכל מקבל טומאה עד שיבלל תחילה באחד משבעה משקים, ואחד מהם הוא יין, המכשיר את המאכלים לקבל טומאה] -

ונמצא שהישראל המסייעו - הוא עצמו גורם לטמאות פירות ארץ ישראל.

בכל זאת, מתיר התנא של משנתינו, הואיל והפירות כבר נטמאו בתחילת דריכת הגוי, נמצא שהישראל אינו מוסיף כלום בטומאתם.

א"ל משל לאדם נאמן שהיה בעיר והיו הכל מפקידין אצלו שלא בעדים בא אחד ולא היה מפקיד אצלו אלא בעדים פעם אחד שכח והפקיד אצלו שלא בעדים אמרה לו אשתו נכפרנו אמר לה אישה בשביל שוטה זה שעושה שלא כהוגן נאבד את אמונתנו כן החלאים שעל בני אדם בשעה שמשתלחין עליו משביעין אותן שיבאו עליו ביום פלוני ויצאו ביום פלוני ועל ידי סם פלוני וכיון שהגיע זמנם לצאת הלך זה לעבודת כוכבים דין הוא שלא יצאו החלאים אלא מפני שוטה זה שעשה שלא כהוגן נעבור על שבועתנו והיינו דכתיב וחלאים רעים ונאמנים רעים בשליחותם ונאמנים בשבועתם א"ל רבא בר יצחק לרב יהודה עבודת כוכבים אית באתרין וכי מצטריך עלמא למטרא מיתחזי בחלמא קטולו לי גברא שחטו לה גברא ואתי מטרא א"ל השתא איכו שכיבנא לא אמינא לכו הא מילתא הכי אמר רב מאי דכתיב אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים.

מלמד שהחליקם בדברים שמראין כי יש ממש בעבודת כוכבים כדי לטורדן מן העולם אם יטעו אחריהם והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו שנאמר ולענוים יתן חן:

מתני': לוקחין גת בעוטה מן הגויים אף על פי (שנוטל) [שהוא נוטל] בידו. אמר בתוספתא (פ"ח ה"ב): אף על פי שהיין צף על גבי ידו הוא מותר, שאין דרכי מנסכין כן. ונראה לי שהוצרך לשנות אף על פי שנוטל בידו להשמיענו שאין התר גת הבעוטה משום שלא נגע בו אלא ברגלו ואין ניסוך ברגל, וכדסבירא ליה (לר' מאיר) [נתן] (נז, א), אלא טעמא משום דאין נעשה יין ראוי לגזור עליו עד שירד לבור, והילכך אף על פי שנוטל בידו והיין צף על גב ידו קודם שירד לבור אין בכך כלום.

מתני׳ לוקחין גת בעוטה מן הגוים אף על פי שהגוי נוטל בידו ונותן לתוך התפוח. פירוש דלא תימא דטעמא משום דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך וכגון דציירו ליה לידיה אלא אף על פי שנטל בידו ונתן לתוך התפוח ואוקימנא בגמרא כמשנה ראשונ׳ דסבר שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור ולית הלכתא כוותיה וק״ל אם כן גת של גוי למה צריכה הכשר לדעת משנה ראשונה נימא דכל מה ששנינו בפרק השוכר בהכשר גת של גוים שיהא הכל דלא כמשנה ראשונה הא ודאי לא מדלא אדכרוה בגמ׳ התם תירץ ר׳ הראה ז״ל שלכך הצריכוה הכשר לפי שהיה דרכן להחזיר שם היין אחר שירד לבור.

דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרין עמו. פריש בגמ׳ דסבר האי תנא אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל הילכך אסור לבצור עם הגוי דאפילו תימא דבבצירה זו לא מטמאו משום דליכא משקין מכל מקום הרי סופן ליטמא בדריכה והבצירה גורם טומאה היא אבל דורכין עמו לפי שכבר נטמאו שם וגוי אינו מוזהר שלא לטמאם דלהוי אידך מסיייע ידי עוברי עבירה. ופי׳ ר״י ז״ל דהא דקתני דורכין עמו היינו אחר שהלך הגוי בגת שתי וערב ויצא מהם משקה ודאי ונטמאו אבל לא בתחלתו דדילמא השתא הוא דמטמאו ובישראל אין דורכין כלל אפי׳ בסוף דריכה משום מסייע ידי עוברי עבירה שהרי הוא מוזהר שלא לטמאם ובכל אותו מעשה שנעבדה בו עבירה אסור לסייעו כלל וגם בסופו.

המשנה השמינית והכונה לבאר בה עניני יין נסך וכבר ביארנו בפרק שני איזה יין יש בו משום יין נסך ואיזה יין או איזה משקה אין בו משום יין נסך וכבר ביארנו שם דין הכשר כלים שעמד בהם יין נסך חוץ מכלי הגתות ובאיזה דבר מותר להפקיד יין אצל נכרי וממשנה זו ואילך נבאר מאימתי נעשה היין יין נסך ומי עושה יין נסך הן באיסור שתיה הן באיסור הנאה ועל איזה צד ר"ל הן מגעו הן כחו הן ייחדו אצלו ואצל מי מיחדין ואח"כ נבאר דין איסורו הן בעינו הן על ידי תערובת הן איסור שכרו ואח"כ נבאר הכשר כלי הגת ובאה משנה זו להתחיל בביאור מאמתי נעשה יין נסך ואמר על זה לוקחין גת בעוטה מן הגוים אע"פ שנטל בידו ונתן בידו לתוך התפוח ואין נעשה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרין עמו ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת נחתום העושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו אבל מוליכין עמו פת לפלטר אמר הר"ם כשיהיה מרזב הגת סתום עד שלא יהיה נגר ממנו כלום אלא שנדרכים הענבים קצתם עם קצתם אינו מתנסך לדעת משנה ראשונה וטפוח שם פסולת הענבים שעושין צבור באמצע הגת ואמרו בכאן השאר מותר היא משנה ראשונה שהיא מתרת ואינה הלכה דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרין עמו היא משנה ראשונה וזה שהטעם לאסור שיבצור הגוי עמו לפי שעקר בידינו הבוצר לגת הוכשר וכשנוגע בו הגוי הנה טמאו ויהיה הוא עוזר לטמאו כשהוא בוצר עמו והלכות משנה זו כלם בנויות על עקר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל וכבר זכרנו זה פעמים הרבה אבל מה שהתיר לבעוט עמו לפי שסבת הטומאה כבר עברה לפי שכבר נטמא במגע גוי והוא מוכשר כמו שהוא עקרנו וטעם אינו עושה יין נסך עד שירד לבור וכל זה אינו הלכה אבל פסק ההלכה מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ויין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך ולפיכך בוצרין עמו ואין דורכין עמו ודע שאסור לישראל שישתמש לו גוי בבציר לכתחלה בשום פנים ואפי' להביא לו הענבים לגת כ"ש זולתו וכן באר התלמוד משום לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב אמנם ישראל שהוא עושה בטומאה הוא עובר עבירה לפי שמטמא מה שיש בו זכות שם כלומר התרומות והמעשרות וכן הפת תטמא את התרומה ומעקרנו אין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכשנדרכו הענבים ונאפה הפת נשלמה העברה ולפיכך מותר לשאת עמו אחר כן:

אמר המאירי לוקחין גת בעוטה מן הנכרי ואע"פ שהוא נוטל ונותן לתוך התפוח אינו עושה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ופירוש המשנה כך הוא הגת עשוי מלוחות גדולות של עץ עבות הרבה והוא עשוי במדרון מעט בכדי שיזוב היין דרך עליו וממנו לבור ודורכין שם הענבים ובמקום גבהות הגג יש שטח נמוך כעין בית קבול רחב ואינו עמוק כלל שלא ישאר היין לתוכו ואותו שטח נמוך נקרא תפוח על שם שכשנדרכו הענבים דריכה מועטת אוספין אותם שם כעין עגול ועומדים שם בצורה כדורית מכל צד ומפני זה נקרא תפוח ובלשון לעוזות קוראין אותו פיל"א וכשנאספו הענבים לשם היין מתחיל להמשך שהרי נדרכו ומ"מ טוענין עליהם קורה להפליג בדריכתם והיין כלו נמשך במדרון הגת וזב והולך לו לבור שהוא בקרקע כנגד ראשו של הגת התחתון ואותו בור סדין אותו בסיד כדי שלא יבלע את היין והוא אמרם במסכת אבות בור סיד שאינו מאבד טפה ויש בראשו של גת זה מרזב אחד ומשימין תחתיו סל גדול על פי הבור ופי המרזב על הסל ויוצא היין מן המרזב לסל ומן הסל לבור כדי שהחרצנים והזגים והאשכולות הנמשכים עם היין ישארו באותו הסל ואותו הסל נקרא בלשון תלמוד גרגותני ועם כל זה אי אפשר שלא יתגלגלו חרצנים וזגים לבור ועומד שם היין עד שיקפה ר"ל שאותם חרצנים וזגים המתגלגלים שם יהו צפות למעלה וזהו נקרא קיפוי דבור ואח"כ משימין אותו בחביות ואף שם מתגלגלים חרצנים דקים ומצד רתיחת היין גם הם צפות למעלה וכשהגיע לכך והוא הנקרא קפוי של חביות הוא יין גמור שאינו חסר כלום נמצאו הרבה שיעורין ביין שבכלם אתה רשאי לקראו יין וצריך אתה לידע איזה שבכלם אתה תופש לענין זה אם משהתחיל לימשך על שטח הגת ונפרד מענביו או שמא דוקא עד שירד לבור קודם שיקפה או שמא עד שיקפה קפוי שבבור או שמא עד שיקפה בחביות ואמר במשנה זו שאינו נעשה יין לאסרו במגע גוי עד שירד לבור והוא שאמר לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע"פ שהגוי דרכם ונגע שם בידיו בשעת הדריכה ואע"פ שיצא רוב היין בדריכתו והוא צף על ידיו שלא סוף דבר שמגעו ברגל אינו עושה יין נסך אלא אף מה שהוא צף על ידיו וכן לא סוף דבר בזה שמ"מ היין מעורב עם האשכולות והחרצנים אלא אע"פ שנטל את הענבים הדרוכים בידו ונתנם לתוך התפוח שהתחיל היין לימשך בשטח הגת והוא נוגע ביין הנמשך בשעה שנמשך בשטח הגת מותר בשתיה שאין זה יין כלל ולא עוד אלא אף הקלוח היוצא מן הגת לסל או אף היוצא מן הסל ויורד לתוך הבור מותר שאין עליו שום תורת יין כלל ומיחל בעלמא הוא עד שירד לבור ומ"מ משירד לבור תורת יין עליו ובשל גוי אסור אע"פ שלא נגע בו משירד לבור ופירשו הטעם מצד מה שנגע בזה שבבור בשעת דריכתו ומגעו שלמפרע עושהו יין עכשו וקצת רבנים פי' הטעם מפני שהיין נמשך מכחו של גוי לבור וכחו בכונה אסור ומתוך מה שירד לבור אסור אם דרכו גוי אף שלא בנגיעת הגוי ואם דרכו ישראל כשנגע בו גוי אחר שירד לבור שמשירד לבור אע"פ שלא נגע שם נעשה יין נסך אם הוא של גוי ואם של ישראל דוקא בנוגע גוי באותו שבבור ומ"מ השאר מותר אף הקלוח היורד מן הגרגותני לבור וכל שכן מה שנמשך עדין בגת וכל שכן היין המעורב עדין בין החרצנים והזגים שבתפוח ומותר בשתיה שהרי אף אם נגע בהם מותר ואע"פ שקלוח זה מחבר את שתיהן מותר שאין חבורו אוסרו במקום שמגעו אוסרו שאם אתה מפרש איסור נצוק מדין מגעו הרי אף אם נגע בגופו של זה הנמשך בגת לא אסרו כמו שבארנו שאינו יין כלל אלא מיחל בעלמא ואף לכשתפרש איסור נצוק מתורת תערובת שהוא כאלו נתערב יין שבבור באותו הקלוח וביין שבגת הרי אותו הקלוח כקלוח של מים ואע"פ שאף במים נאסר שהרי יש ביין שבבור בכדי נתינת טעם לא החמירו בנצוק לדונו בתערובת גמור במקום שאין המגע אוסר הא בתערובת גמור ודאי אוסר ולא משום טעם לבד אלא אף במשהו שמ"מ אף שבגת יין מיקרי לדונו מין במינו ואע"פ שראיתי בזו חולקים לומר דדוקא בכדי נתינת טעם כדין יין במים כך הוא מוכרע כדברינו בתלמוד המערב שאמרו לוקחין גת בעוטה וכו' והוא שלא העלים ישראל את עיניו ממנה הא העלים עיניו וכו' אסור ופירוש הדבר שמא נטל הגוי מאותו יין עצמו שבגת בכוסו והחזירו ומשנתן בכוס הוה ליה כיין שבבור ואסר את שבגת בחזרתו דמ"מ מין במינו הוא ומ"מ כל שאינו תערובת גמור אין דנין אותו בתערובת מדין נצוק שכך הקלו בנצוק במקום שאין המגע אוסר ונמצא מה שבבור אסור בהנאה והשאר מותר בשתיה וקצת מפרשים כתבו בפירוש והשאר מותר שאינו נאסר מדין נצוק הא במגע מיהא נאסר ואינו כלום שמאחר שאתה אומר שאינו יין למה אתה אוסרו במגע ועוד שאם כן כשהקשה בגמרא לרב הונא במה שאמר משהתחיל לימשך וכו' והקשו לו ממה ששנו במשנתנו והשאר מותר מה זו קושיא ושמא רב הונא במגע אמרה אלא שאף במגע נאמר ולמדת על מה שאמרו בפרק אחרון בגת שצריך נגוב ושאם זפתה גוי ודרך בה צריך קליפה ונגוב לא על דעת משנה זו נאמרה אלא על דעת משנה אחרונה שלדעת משנה זו אף הדחה אינו צריך:

ואח"כ נתגלגל ממשנה זו לדברים אחרים שהם נמשכים לסברא זו והוא שמאחר שאינו נעשה יין נסך דורכין עם הנכרי בגת שלו ונוטלין שכר שאין כאן משתכר באיסורי הנאה שהרי אף בשתיה מותר אבל אין בוצרין עמו להביא הענבים לגתו שהרי גתו טמא וענבים שנבצרו לגת הוכשרו במשקה היוצא מהם כמו שיתבאר במקומו ונמצא זה גורם טומאה לחולין אלו ומ"מ הדריכה מותרת שכבר נטמאו:

פיסקא ירד לבור כו' שמעת מינה נצוק חיבור כדתני ר' חייא שפחסתו צלוחיתו ה"נ כגון שפיחסתו בורו קשיא לי דאמאי מידחקינן לאקומי למילתי' דרב הונא הכי והא רב הונא גופא אמר בפרקא דלקמן דנצוק לטומאה וטהרה הוא דלא הוי חיבור אבל לענין יי"נ הוי חיבור ונ"ל דה"ג תניא נמי הכי לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור ועלה הוא דאמרי' שמעת מינה ניצוק חיבור:

תוספות בד"ה ירד לבור כו' ור"י פירש דודאי מיירי מתניתין בניצוק נמי כו' מטעם נצוק בר נצוק כו' עכ"ל מפירושו נראה דה"ה דמיירי בנגע בו עובד כוכבים ואע"ג דלא חשיב יין ליאסר במגע עובד כוכבים מיהו ע"י נצוק הוי מיתסר דהוה כאילו נתערב יין שבבור ליין שבגת וכן כתב הרא"ש לקמן גבי החזרת גרגותני לפי מה שכתב שם בשם רש"י והך סברא צ"ל נמי בתוספות לקמן ע"ש:

בד"ה והשאר מותר כו' גת של אבן שזיפתה עובד כוכבים ינגב ושל עץ רבי אומר כו' מתניתין בלא דרך בה ברייתא בדרך בה ולאוקמי כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד כאן למשנה ראשונה כו'. פירוש ומצי איירי מתני' נמי בדרך בה דלמשנה ראשונה כל מה שבגת שרי והא דבעי ניגוב היינו משום הזפת דאורחא למרמי ביה פורתא חמרא כדלקמן ודו"ק:

בד"ה דורכין עם כו' נראה כפרש"י דבסוף דריכה קאמר כו' עכ"ל ולפירושו ליכא לאקשויי נמי אמאי בישראל לא דורכין עמו כיון שכבר נטמא הכל בתחלת דריכה די"ל כיון דדריכתן בעבירה אסור לסייע לו בדריכה כדי שלא ירגיל בכך ויפרוש כפרש"י ושוב מצאתי כן בר"ן ע"ש:

כלום מתקנא אלא חכם בחכם וכו' משל למה"ד וכו'. הקושיא מה השיב לו בזה המשל דתקשי נמי למשלו שהביא פחותה ממנה למה מתקנא בה כלום מתקנא אלא חכם בחכם וכו' מבואר שהקנאה היא על שני פנים הא' היא המדה הרעה באדם הנזכרת בכל מקום שמקנא וחומד למעלה וכבוד או טובה של חברו ועיין מה שכתבנו בזה בחידושינו בפרק הספינה. והקנאה השנית היא הנאמרת בכל מקום לגבי הש"י ב"ה יקניאוהו בזרים קנאוני בלא אל והנה הפילוסוף דלעיל ששאל ר"ג מפני מה מתקנא בעובדיה ואין מתקנא בה ידע שהקנאה אצלו יתברך ב"ה בפנים השנית אבל אגריפס שר הצבא הבין שהקנאה הנאמרת בו היא בעצמה הקנאה הנאמרת באדם שהוא מתקנא על כבוד גדול שיש לחבירו כן הש"י ב"ה מתקנא כביכו"ל בעבודת כוכבים על כבודה וע"כ אמר כלום מתקנא וכו' והשיב לו ר"ג משל למה"ד וכו' דבפחותה יש לה קנאה ושנאה על בעלה ולא שיהיה לה קנאה על האשה הפחותה ממנה דכלום מתקנא וכו' כך קנאת הש"י ב"ה אינו על העבודת כוכבים הפחותה רק יש לו קנאה ונקמה על עובדיה כדאמרינן לעיל דאין מתקנא אלא בעובדיה לפי המשל דלעיל ועל ענין זה נאמר בפנחס בקנאו את קנאתי וגו' לפי המשל והנמשל שנצמדו שם לבעל פעור הבזויה גם לבנות מואב הפחותים מבנות ישראל ופנחס קנא מין הקנאה שהיא להש"י על העובד עבודת כוכבים ומכבדה וזנו עם בנות מואב הפחותים אף שאין כאן קנאה על הנתכבד שהיא מין קנאת אדם וזה שדקדק לומר בו קנאין פוגעין בו דהיינו הבועל ארמית בת עובד כוכבים שהוא המכבד שהיא מין קנאת הש"י וק"ל:

אמר ליה זונן לר"ע וכו' פרש"י זונן ישראל היה עכ"ל. אם קבלה נקבל ואי משום דקאמר לבי ולבך יודע דעבודת כוכבים לית בה מששא כו' אין זה מוכרח דאדרבה מדקאמר האי לישנא לבי ולבך וכו' משמע דעובד כוכבים היה בפרהסיא אלא דלבו בסתר ובמופת בלב ידע דעבודת כוכבים לית וכו' וק"ל:

כי מתברי כו' כך יסורין בשעה שמשגרין אותם על האדם משביעין אותם שלא תלכו וכו' ולא תצאו וכו'. הקושיות בדברי המאמר נראה לקצר בהם ומתוך הביאור יבין אותם המעיין והביאור שמשביעין שר הממונה על היסורים ליסר האדם ושלא ילכו להתחיל ליסרו כי אם ביום פלוני ולא קודם לו והשניה שלא יצאו היסורין עד יום פלוני ושעה וכו' כפי חטאו לפי אותו זמן ונקט יום ושעה בסוף היסורין לפי שאדם מרגיש אף באיזהו שעה בסוף היסורין משא"כ בתחלתן דאין אדם מרגיש באיזהו שעה ממש באו בתחלתן רק ביום. וכן על ידי פלוני הרופא וסם פלוני לא שייך למנקט בתחלת היסורין כשבאו על האדם רק בסופן שיפסקו על ידו. ואמר כיון שזמנן הגיע לצאת וכו'. ר"ל דודאי תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה שתתבטל אף בתוך זמן לבטל אף השבועה שנשבע שר היסורין אבל זה האיש שלא עשה כן ובאו היסורין עליו עד זמן שבועתן כיון שהגיע זמנן לצאת ולא חזר בתשובה הולך זה לבית עבודת כוכבים וכו' סמך בזה אהא דקאמר לקמן בא לטמא פותחין לו וכו' דהא דמייתי לקמן והיינו דקאמר ר"ל מ"ד אם ללצים וכו' קאי אהני תרתי עובדא דמייתי לקמן ואהך דהכא ר"ל כיון שלא חזר בתשובה בתוך זמן זה כפי חטאו שישובו ממנו היסורין פותחין לו ליטמא ומזדמנין לו להלוך אז לבית עבודת כוכבים ושיטעה בהם שבהליכתו שם נתרפא ע"י עבודת כוכבים ומפני שלפי ענין ולשון השבועה שלא תלכו אלא ביום פלוני לא בא רק למעט שלא ילכו ליסרו מקודם זמן ויום פלוני אבל שלא יתחילו ולא ילכו ליסרו לאחר זמן זה לא נתמעט דשמא יחזור בתשובה בזמן האיחור וכן שלא תצאו אלא ביום פלוני וכו' לא משמע להתמעט אלא שלא יפסקו ממנו עד יום פלוני כפי חטאו אז אבל שלא יבואו עליו היסורים עוד יותר מיום פלוני לא נתמעט באם לא ישוב וע"כ אמר שאמרו היסורין כיון שזה לא שב והלך לבית עבודת כוכבים דין הוא שלא נצא שלא בא לנו שבועה על זאת אבל חוזרין ואומרין וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן נאבד שבועתנו שאנו נייסרו עוד ונאבד שבועתנו שלא יאמרו שלא משום קיום שבועתנו יסרנו אותו עד יום פלוני שהרי גם לאחר שבועה נייסרו וע"ז קאמר רעים בשליחותם שלפי לשון השבועה בתחלת היסורין לא נתמעט אלא שלא יתחילו מקודם כפי החטא אבל שלא יתאחרו אינו בלשון השבועה דשמא יחזור בתשובה בזמן האיחור אבל הם רעים בשליחותם ומתחילין מאותו יום פלוני ולא מתאחרין וגם נאמנין בשבועתן דלפי השבועה לא נתמעט אם לא ישוב שייסרו אותו אף לאחר זמן כמ"ש לעיל והם נאמנין בשבועתן שיאמרו מצד קיום שבועתן נייסרו עד אותו זמן ולא יותר כמ"ש לעיל ודו"ק:

מלמד שהחליקן בדברים וכו'. דלפי פשוטו מלשון חלוקה לא יתכן לומר שהש"י ב"ה חלק אותם להם לאלוהות דא"כ ניתן רשות לבני נח לעבוד עבודת כוכבים גם כפרש"י בחומש אשר חלק אותם נמי להאיר להם עכ"ל ימאן הדרש דהכא דא"כ מאי לכל העמים דמשמע ולא לישראל ולהאי ישראל ודאי חלק להם וע"כ דרשו מיניה מלשון החלקה דכיון שבא לטמא ולעבוד עבודת כוכבים נתן להם פתח ולא מנען מלטעות אחריהם אלא החליקם בדברים לטרדם וכו' וכה"א כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא וכ"ה לשון רש"י בחומש לפי הדרש דהכא וק"ל:

מתני' ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור ירר לבור מה שבבור אסור וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לוקחין גת בעוטה וכו' והוי סיפא פי' דרישא וכו'. ר"ל לשתי הגירסות בין אי גרסי אינו או גרסי' שאינו לשניהם הוי הסיפא פירוש דרישא:

בא"ד א"נ תנא סיפא לגלויי רישא וכו'. נ"ל דהאי א"נ אלעיל קא מהדר ור"ל דאפילו אי גרסינן ואינו בוי"ו להשמיענו דין אחר לומר שאפילו אי נגע בקילוח וכו' אלא בא לגלויי ארישא דלא תימא דהא דקתני רישא ונותן לתפוח היינו בעוד שאין הכל נאסף אל התפוח אבל אחר שהכל נאסף אל התפוח נעשה יין נסך משום דהוי כאילו ירד לבור להכי תנא סיפא ואינו נעשה יין נסך עד שירד לבור דוקא ודו"ק:

ד"ה ירד לבור וכו' אבל אין לפרש דר"ל והשאר מותר כו' דשפיר הוי קרוי יין כיון שנתן הכל אל התפוח וכו'. פירוש ולא גרסינן ואינו נעשה יין נסך וכו' דאילו לגירסא דגריס ואינו בוי"ו לא יתכן פירוש זה כלל כדלעיל בדבור שלפני זה וק"ל:

רש"י (במשנה) ד"ה מה שבבור אסור. אם נגע כו'. והרשב"ם בתוס' פי' מטעם כחו כו'. ולכאורה קשה דתיפוק ליה מטעם סתם יינם כדלעיל (כט ב) בריש המשנה ובתד"ה יין מנלן. ודוחק לומר דמפרשי דקאי על הרישא דלקח ישראל בעוד שהיה בגת דכשיקרא עליו שם יין כבר היה של ישראל. ועוד דהמטהר יינו של עובד כוכבים יצטרך לקנותו בעודן ענבים וזה לא שמענו ועי' לקמן (נו ב) בתד"ה מהו וברש"א ועי' לשון הר"ן שהבאתי לעיל שם דכל שאין בו חשש ניסוך לא מיתסר משום בנותיהן ולשטתו א"ש. ולשון הרמב"ם בפי"א מהל' מ"א ה"ג יין העובד כוכבים שאין אנו יודעים אם נתנסך כו' והוא הנקרא סתם יינם אסור בהנאה. משמע ג"כ דבידוע שלא נתנסך אינו בכלל סתם יינן. אבל שם הוכחתי דשטת רש"י אינו כן דעכ"פ אסור בשתיה. ואולי י"ל כיון דיינן נאסר משום בנותיהן כמו פתן דינו כמוהו דאינו אסור עד שיהא גמרו ע"י עובד כוכבים לעיל (לח ב) ואפי' לדעת הר"ן שהביא הב"י ר"ס קי"ב דבפת של עובד כוכבים לא מהני באפהו ישראל מ"מ היינו דוקא כשהלישה והעריכה היה ע"י עובד כוכבים ע"ש בב"י באורך:

גמ' שלא תלכו אלא ביום פלוני. נ"ב בתחלה לחול על האדם אף על פי שכבר נגזרו עליו א"ל רשות להקדים משעת הגזירה שהוא בר"ה:

שם וע"י פלוני וע"י סם פלוני. נ"ב נ"ל דה"פ וגם עי"פ וע"י סם פלוני תצאו ליום הקצוב בסוף אף על פי שהדין היה נותן מאחר שלא בטח בה' ושם מבטחו באדם ובסם לא יצאו ודו"ק:

שם מלמד שהחליקן בדברים. נ"ב של חלומות שוא אבל המטר לא ירד אלא מפני שכבר נגזר כך שעד עכשיו עצר ואח"כ ירד כיסורין דלעיל ואף על גב דאמרינן בר"ה [יז ב] שאם פקדו להם גשמים בר"ה וחטאו מורידין שלא בזמנם כו'. היינו בישראל שכל ענינם בהשגחה לפי מעשיהם:

רש"י ד"ה זונן ישראל היה. נ"ב נראה דדייק בשמא מסתמא הוא אותו שנזכר במשנה לקמן בפ' השוכר [סה: וש"מ] בייתוס בן זונין וכן נל"פ:

כְּלוּם מִתְקַנֵּא, אֶלָּא חָכָם בְּחָכָם. גִּבּוֹר בְּגִבּוֹר עָשִׁיר בֶּעָשִׁיר וכו' (דברים ד, כד). נקיט שלשה חכם גבור עשיר על פי מה שאמר הכתוב אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ וְעָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ (ירמיה ט, כב) ואגריפס היה מבין 'קַנָּא' לשון קנאה שמתקנא ח"ו והשיב לו שהוא לשון הקפדה כמו קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלַ‍ִם קִנְאָה גְדוֹלָה (זכריה א, יד).

וְלֹא תֵּצְאוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְעַל יְדֵי פְּלוֹנִי, וְעַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי. פירוש או או קאמר יש יסורין משביעים אותם שיצאו ביום פלוני מאליהם שלא על ידי רופא ולא על ידי סם ויש שמשביעים אותם שיצאו על ידי רופא או על ידי סם ובאותם היסורין שהשביעום שיצאו מאליהם מטעה השטן לאותו בעל יסורין שילך ביום ההוא לבית עבודה זרה כדי שיחשוב העבודה זרה הצילו.

שָׁחֲטוּ לָהּ גַּבְרָא וְאָתָא מִטְרָא. קשא והלא כתיב הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים (ירמיה יד, כב) שאין גשמים יורדים על ידי כשוף ועל ידי שדים אלא רק במאמרו יתברך?
ונראה לי הכונה כיון שהקדוש ברוך הוא גוזר ביום ראש השנה שיבואו גשמים בעיר פלונית ביום פלוני אז החיצונים שומעים זה הדיבור ומטעין בו את בני אדם שביום שנגזר שיבא בו המטר אומרים להם בחלום שַׁחֲטוּ לִי גַּבְרָא וְאַיְתִּי מִטְרָא וכו' אבל אם לא היה השם יתברך אומר גזרת המטר בדבור אלא תשאר במחשבה לא היו מרגישים בזה מכח המחשבה וזהו שאמר 'מְלַמֵּד שֶׁהֶחֱלִיקָן בִּדְבָרִים כְּדֵי לְטָרְדָן' אמר בִּדְבָרִים דייקא שמוציא הגזרה בדיבור כדי שיטעו בזה.

בָּא לְטַמֵּא, פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לְטַהֵר, מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ. נראה לי בס"ד 'הַבָּא לְטַמֵּא' מכנהו הכתוב בשם 'לֵץ' והיינו אותיות 'לֵץ' במלואם למ"ד צד"י תמצא במלוי אותיות 'דדים' רמז שהלץ דומה לדדים שיש שם נקבים פתוחים שאין להם מנעול וכאשר התינוק יגש למצוץ מהם יוצא החלב ונכנס לפיו, כן הלץ פותחין לו דוקא והוא הנכנס ויוצא ומוציא ומביא ואין מסייעין אותו בכך.
וזהו 'אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ' (משלי ג, לד) רצונו לומר האדם הוא שיליץ אבל לענוים שרואין עצמם אַיִן כמו הצל שהוא עובר ואין הנה הצל מלוי שלו 'חֵן' [58] שהוא גם כן כמנין דדים [58] אשר בתוך אותיות 'לֵץ' ורק כאן נהפך המספר של 'דדים' למספר 'חן' שהוא מספר כְּבוֹד הֳ' [58] שזה מורה שמסייעין אותו בהארות אלו שמאירין בו.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו 'בָּא לְטַמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לְטַהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ' על פי מעשה שהיה בשני יהודים שירדו בספינה בים ותעו בדרך הים ונתעכבו כמה ימים בדרך ובאלף צרות הגיעה הספינה לחוף של יבשה שהיה שם עיר גדולה כולה נוצרים והיה אותו זמן עת שמד שהרגו הנוצרים את היהודים ויש מהם שהמירו דתם מכח אונס אך שומרים יהדות בצנעה בביתם ואלו שני היהודים היו רעבים מאד כשיצאו מן הספינה שיש להם ד' ימים שלא אכלו כלום ונכנסו לאותה העיר וכל אחד נכנס בבית אחד לאכול מאכלים האסורים בשביל פקוח נפש עד שתשוב נפשם ויהיה בהם כח לילך רגלי מעיר לעיר עד שישובו לעירם וכאשר שבה רוחם והסכימו לנסוע בא היהודי לברך את בעל הבית על חסד שעשה עמו באכילה שהחיה את נפשו, וילחוש לו בעל הבית באזנו ודאי צר עליך הדבר הזה שאכלת מאכל אסור על כן אודיעך שלא בא בפיך בשר פגול כי אני יהודי מן האנוסים ונזהר בביתי לאכול מאכל היתר ובשר שחוטה והראהו מקום ששוחט וישמח היהודי על זאת.
ואחר שנסע עם חבירו סיפר לחבירו דבר זה אך חבירו ברור לו שאכל מאכלי נוצרים בשר נבילה וטריפה ובשר בחלב כי אותו בית שנכנס בו היה בית נוצרי ויצטער בלבו על זאת אף על פי שהיה מותר לו מן הדין לאכול בשביל פקוח נפש אך למה השם יתברך הזמין לחבירו ליכנס בבית יהודי אנוס ולו בבית נוצרי כי ודאי היו שם עוד יהודים אנוסים, וכשהגיע לעירו הלך אצל הרב של העיר ויתרעם על הדבר הזה שקרה לו ולמה נשתנה מחבירו?
וישאלהו הרב אם מימיך אכלת איסור ברצון? ויודה כי פעם אחת היה מטייל ביער והיו נוצרים שותין יין ואוכלין גבינה ויזמינו אותו עמהם ושתה מיינם ואכל מן הגבינה וכאשר קם אמר יסלח ה'. אז אמר לו הרב עתה תראה השגחתו יתברך חבירך שלא אכל מימיו בשר פיגול ברצון לכן שמרו השם יתברך בעת עתה שהיה בסכנת רעב לא הצריכו לאכול איסור אף על פי שהיה מותר לו כפי הדין משום פקוח נפש ולכן אף על פי שהיו בתי הנוצרים כולם פתוחים לפניו לא נטה לבו ליכנס בתוכם אלא משך השם יתברך את לבו ליכנס באותו בית של היהודי שהיה נחשב לעיני הכל שהוא בית נוצרי ולא אכל שם בשר פיגול ולא שום מאכל איסור וטרפות אלא רק מאכל היתר וכל זה היה לפי תומו שלא הרגיש בדבר, אבל אתה אשר אכלת מקדמת דנא מאכל איסור בשאט הנפש בלי שום אונס אלא ברצון הנה אחר כך כשהיה לך סכנת רעב ונכנסת לעיר הנוצרים לאכול איסור בשביל פקוח נפש היו בתי הנוצרים פתוחים לפניך ונכנסת ברצון עצמך ואכלת מאכל איסור הנמצא שם ולא נעשה לך סיוע מן השמים כאשר עשו לחבירך אשר בתי הנוצרים היו פתוחים לפניו ועם כל זה מן השמים משכו לבבו לבלתי יכנס אלא בבית היהודי האנוס כדי שיאכל שם מאכל היתר.
וזהו שאמר 'בָּא לְטַמֵּא' במזיד וברצון הנה אחר כך כשהוא אנוס 'פּוֹתְחִים לוֹ' לפניו פתחים של מקום טומאה שיכנס בם ויטמא במאכל טמא אך 'בָּא לְטַהֵר' בתחלתו הנה אחר כך כשהוא אנוס 'מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ' שלא יכנס בפתחים של מקום טומאה כדי שלא יטמא שם וכמו ענין אותו מעשה ממש.

רש"י ד"ה מה שבבור כו' דורכין עם וכו' ומשום מסייע ידי עוברי עבירה. עיין מג"א סימן שמז ס"ק ד:

לוקחין גת בעוטה מן הנכרי עיי' תוס' סוף ד"ה והשאר וכו' בסוף הדבור הקשו מלקמן ע"ד ע"ב דלרבא בעי ניגוב ותירצו היינו למשנה אחרונה גם הריטב"א הקשה מברייתא דהתם הגת והמחץ וכו' דאפי' ניגוב לא מהני וכ' דדוחק לומר דלמשנה אחרונה קאי דה"ל לש"ס התם לפרש כן ע"כ כ' בפשיטות דהרי הגוי הזה דרך בה בשנים שעברו וכמה פעמים החזיר גרגותני לגת ונאסרה ולפע"ד דברי תוס' וריטב"א דא ודא א' היא דהריטב"א הקשה מברייתא דלשם ובודאי אי הברייתא אתי' למשנה אחרונה ה"ל לש"ס לפרש ע"כ תירוץ כפשוטו כיון שהגת ישנה של גוי שדרך בה לעצמו כמה שנים וכמה פעמים החזיר גרגותני לגת בלי שהי' ששים אפי' מצירוף חרצנים כאדם העושה בשלו ע"כ נאסרה ואמנם תוס' הקשה מרבא התם דקאי אמתני' דגת של אבן שזיפתה וכ' שם תוס' דהך מתני' מיירי גת של ישראל שזיפתה נכרי ועלה קאמר רבא אם דרך בה הנכרי צריכה ניגוב ולא שייך תי' ריטב"א הנ"ל דהרי בגת של ישראל מיירי וע"כ תי' תוס' דאע"ג דמתני' לא קאי אמשנה אחרונה מ"מ רבא מסתמא אמר מלתי' למשנה אחרונה ואהא לא קשה דה"ל לש"ס להזכיר כן דדוקא אברייתא אמר ריטב"א כן אבל ארבא פשיטא דמיירי למשנה אחרונה:

ולפ"ז משנתינו לוקחי' גת בעוטה וכ' תוס' אפי' בשתי' מותר היינו גת חדשה דאל"ה הרי נאסרה דאשתקד החזיר גרגותני לגת ודאמר ר"ה לא שנו אלא שלא החזיר וכו' הומ"ל לא שנו אלא חדשה אבל ישנה לא אלא כיון דישנה גופה לא נאסרה אלא משום החזרת גרגותני ע"כ אמר בקיצור משהחזיר פ"א גרגותני לגת נאסר היין והגת ובזה ניחא מאי דמשני דפחסתו בורו שהוא דחוק לומר ר"ה מיירי בשראינו שפחסתו בורו והרי לא הזכיר מזה כלום אבל י"ל דאגת ישנה קאי דכמה פעמים החזיר גרגותני לגת וכמה פעמים פחסתו אז בורו כי הגוי העושה בשלו אינו משגיח כמה פעמים פחסתו בור וכמה פעמים מחזיר גרגותני ומילתא דלא רמי' ע"כ אסורה הגת והיין:

אמנם אי נימא יין ביין בס' או לכל הפחות ע"י סלק א"כ אפי' תימא מתני' בגת ישנה ומ"מ לוקחי' דאין לך כלי שאין מה שבתוך הכלי ס' נגד קליפת הכלי וכמ"ש זה מהרש"א לקמן גבי ינוקא ע"ש ואפי' למ"ש תוס' בד"ה אבל אם החזיר וכו' ועי"ל דמיירי הכא כגון שיש הרבה יין ביחד וכו' ע"ש זה לא שייך הכא לענין ביטול קליפת הכלי ולעולם החרצני' מבטלי' הקליפה ויש ליישב בזה ק' תוס' הנ"ל שהקשו להא סלק וכו' די"ל דכיון דבעי' ס' גם נגד הקליפה ועוד מחזיר עתה גרגותני לגת וצריך נמי ס' נגד היין בעין של גרגותני דהשתא וכולי האי לא הוה לבטל בס' הקליפה ויין הגרגותני:

וארוח לן מ"ש רש"י בור הי' עושי' לפני הגת והכלי נתון בתוכו ויש שטוחין הבור בסיד וכו' נראה שפת יתר וגם הי לו לפרש מיד אעד שירד לבור ולמה המתין מלפרש כן עד בבא מה שבבור אסור וי"ל דלא תימא מה שבבור איננו יין להתנסך עד שיקפא והכא אסור משום בליעת הבור משל אשתקד דבור ישן של גוי איירי ובבור ליכא חרצנים דנימא סלק ולהשמר מזה כ' רש"י דסתם בור הוא או בור סיד שאינו בולע טפה ואין קליפתו נאסר או הושם כלי בתוכו ואע"ג דהגת והבור ישנים משל אשתקד אבל הכלי מתחדש בכל יום תמיד וע"כ מה שבבור אסור משום יי"נ שנתנסך עכשיו ומשו"ה פריך ש"ס ממתני' דמעשר עד שיקפא:

והנה לקמן בתוס' ד"ה מהו לדרוך עם הנכרי בגת כ' תוס' למה לא יאסר בהנאה ע"י יין שבבור וכ' מהרש"א דא"א לומר יין שבבור אסור ע"י כחו דהא ציירי' לידי' הוה כחו שלא בכונה אלא סתם בור של נכרי אית בי' לחלוחי' יין נסך ע"ש ולא נלע"ד דסתם בור נקי אך הא כ' תוס' בשמעתין ד"ה דורכי' עם הנכרי דלשון דורכי' עם הנכרי משמע סוף דריכה פי' שכבר התחיל הנכרי לדרוך קודם שבא הישראל וא"כ ה"נ מיירי עובדא דינוקא מהו לדרוך עם הנכרי שכבר התחיל הנכרי טרם בוא הישראל ואז לא צייר לידי' ואזיל מכחו לבור בכונה ונאסר היין שבבור מכחו אבל היין העליון שבגת לא נאסר אע"ג דלא צייר לידי' משום דהי' ישראל משמרו שלא יגע בידו דבדיעבד מותר בהנאה כמ"ש הרמב"ם ובש"ע סס"י קכ"ג אבל מה שבבור נאסר מטעם כחו בכונה כיון דלא צייר לידי' ועל זה הוקשה להתוס' ותירצו מ"מ לא הוה משתכר באיסורי הנאה ע"ש וא"כ כל זה בבבא דורכי' עם הנכרי שכבר יצא יין מכחו אל הבור אבל משנתינו לוקחין גת בעוטה ולמשנה ראשונה לא שייך כל זה ואי הוה ס"ד דלא נעשה יי"נ עד שיקפא לה הי' שום יין איסור בבור אלא הבלוע ובור סיד אינו בולע וק"ל:

(נה א) והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי ואתו כי מצמדי וכו'.—ע"פ השקפה ראשונה נראה פלא. וכבר השתדל רה"ג ליישב הדבר בתשובתו אשר בקובץ "טעם זקנים" וכתב: "ואנו אומרים כי גם יש סממנים ומיני רפואות, שמנהג החולים להתרפא בהם מאותו חולי, ואין הקב"ה משנה מנהג שהנהיג את עולמו בעבור אלו, וכענין ששנינו שאלו את הזקנים ברומי וכו' יאבד עולמו מפני השוטים". אלו דברי גאון ז"ל. אבל לנו יש עוד דברים נכבדים בזה, אשר הם כרחוקים בעיני ההמון, אבל הם קרובים בעיני החכמים דורשי חכמת הטבע והרפואה, כי כבר נודע שבין רוב המחלות ישנה מחלה "היסטֶריה" שמה, אבל אין הגוף לקוי בה רק הנפש, כי היא מחלת העצבים בלבד, וגופו של החולה בריא ושלם כאחד האדם, אבל רוחו חולה, כי אינו יכול לשלוט באיבריו כרצונו. וזה יקרה בכמה אופנים: פעם אין החולה יכול להניע את ידו, והיא מונחת לצדו דוממת; פעם יתאונן החולה כי ידו התכווצה, ואינו יכול להשתמש בה, ומוכרח לשכב על מטתו; ופעם כי לא יוכל לפקוח את עינו, והוא ידמה כי עינו לא תוכל לראות. ובאמת כל האיברים האלה שלימים הם ובריאים, רק מאשר כי רוחו של אדם זה מוכה במחלה כזאת, אשר נסתלק ממנו הרצון להרים את ידו ולפשוט את רגלו ולפקוח את עינו. וזה נודע בבירור ע"י הנסיון, כי הרופאים הרדימו כמה פעמים חולה במחלה זו בסם שֵנה כלורופורם, ואז יכלו להרים את ידו ולפשוט את רגלו ולפקוח את עינו; אך אחרי אשר התעורר האיש החולה מתרדמתו שבה ידו או רגלו או עינו כקדם. ועד היום אין לרופאים שום רפואה ברורה לחולים כאלה, ושוא תשועת אדם. אך אם יקרה פעם כי יפול על חולה כזה פחד גדול פתאום אז ידלג כאיל פסח, והחולה בידו ירימה למעלה, ואז תפקחנה עינים עורות. וכן אם חולים כאלה יאמינו באיש קדוש שהוא מפליא לעשות, או במקום קדוש אשר ישנה את הטבע - כל זה יעוררם ללכת ברגלם ולהניע את ידם ולפקוח את עינם, כי הרצון ישוב להם ויכולים להשתמש בו ככל האדם. וכבר נודע לרופאים מקרים רבים אשר חולים כאלה התרפאו כליל מעצמם בעת יצאה אש ותבעיר בתים רבים, כי אז קמו גם הם ממטתם להציל את רכושם ואת בני ביתם, או כי התרפאו ממחלתם בברכת צדיק, או כי לנו במקום קדוש, ושם עזבו את מחלתם ונושעו. וכמה נסים ונפלאות כאלה יספרו בין המאמינים בצדיקים, אשר הם אמתיים ונכונים^*ועי' במ"ע הצפירה שנת תרע"א גליון מ"א: "שנמצא בארץ מאראקע קבר אחד של קדוש וצדיק אשר היה שמו ר' עמרם ושם מאמינים אשר כל המבקר את קברו יתרפא מכל מחלה. וגם הרופאים במקום ההוא העידו, כי כמה אנשים, שהיו חולים במחלת העצבים ולא מצאו להם מזור, נרפאו כליל בבקרם את הקבר הקדוש הזה".. וברור הוא אצלנו, כי גם בבית ע"ז זו שבימי ר"ע נרפאו רק אותם החולים במחלת העצבים, אשר האמינו בטומאתה.

(נה א רש"י) ד"ה אגריפס וכו' ובימי אגריפס המלך היה.—לכאורה נראים דבריו כדברי נביאות. אבל דבריו נובעים ממקור טהור מפירושי גאון שבסוף ספר תשובות גאונים קדמונים, ושם ביאר דמשום שהיו שניהם בזמן אחד כדי שלא להחליפם זה בזה קראו לאגריפס דכאן "שר צבא" (וע"ע שם).

אסוף אסף. כלומר האכלה את הכל בתמיה: אסף אדם ובהמה והמכשלות את הרשעים. כל דברים שהרשעים נכשלין בהן: והכרתי את האדם. בתמיה שהרי אף לאדם הן עובדין: אגריפס שר צבא. עובד כוכבים היה ממונה על ראשי גייסות ובימי אגריפס המלך היה: אין מתקנאה בה. אשתו הראשונה אינה מקפדת [כל כך] לשנוא את בעלה [אבל אם פחותה ממנה מתקנאה ומקפדת עליו לשנאתו]: זונין. ישראל היה: דאזלי כי מתברי. פסחים ההולכין לעבודת כוכבים שנתפרקו איבריהן מחמת חוליין וחוזרין באיברין מצומדים: רעים בשליחותן. שמיסרים את הגוף: שהחליקן בדברים. מניחן לטעות: מתני' גת בעוטה. שבעטה ודרכה עובד כוכבים: שהוא נוטל. ענבים מתוך יין בעדשים של גת שקורין מיי''ש: ונותן לתפוח. אסיפת גל הענבים שתחת הקורה קרי תפוח ובלע''ז ש''ק וקסבר תנא דידן לא הוי יין נסך עד שירד לבור: מה שבבור אסור. אם נגע בו העובד כוכבים אחרי כן בור היו עושין לפני הגת והכלי נתון שם לקבל היין ויש שטחין הבור בסיד והיין משתמר בתוכו ואינו מאבד טפה והוא בור סיד: דורכין עם העובד כוכבים בגת. ולא אמרינן משתכר באיסורי הנאה הוא דאפילו בשתיה סבר האי תנא דשרי כל זמן שלא ירד לבור ומשום גורם טומאה ליכא שמשעה שדרך בהן העובד כוכבים מעט נטמאו ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעובד כוכבים לא נצטווה על כך:

לוקחין גת בעוטה. אע''פ שנוטל בידו ונותן לתפוח אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור כך הגירסא ויש ספרים שגורסין שאינו והוי סיפא פירוש דרישא אבל אותן ספרים שגורסין ואינו בוי''ו וא''כ נשמע דין אחר שאפי' נגע עובד כוכבים בקילוח המושך מן הגת וירד לבור אינו נאסר וקשיא אמאי אצטריך למיתני אע''פ שנוטל בידו ונותן לתפוח הא מסיפא שמעינן יותר שאינו נעשה יין נסך כלל עד שירד לבור וי''ל דלא זו אף זו קתני א''נ תנא סיפא לגלויי רישא דלא תימא דנתינה לתפוח כשהכל נאסף אל התפוח הוי כאילו ירד לבור קמ''ל סיפא דירד לבור דוקא: ירד לבור מה שבבור אסור. פ''ה אם נגע בו עובד כוכבים אחרי כן משמע מתוך פירושו דר''ל והשאר מותר ואפי' יגע בו עובד כוכבים וכן נראה דנימא דקתני סיפא דומיא דרישא דנתינה לתפוח מיירי בנגיעה אף מותר דסיפא מיירי בנגיעה אבל אין לפרש דר''ל והשאר מותר שאינו נאסר כשנגע העובד כוכבים במה שבבור ע''י נצוק אבל ודאי אם נגע העובד כוכבים הוי אסור במגע עובד כוכבים דשפיר הוי קרוי יין כיון שנתן הכל אל התפוח דא''כ כי מקשה מינה בגמ' לרב הונא דאמר כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך לישני ליה דרב הונא איירי במגע עובד כוכבים דמתני' נמי הכא אסרה דלא שריא השאר אלא ע''י נצוק וכ''ת דמקשי מ''מ שפיר דסמיך אהא דשמעי' ליה לרב הונא דאית ליה בפ''ב (לקמן עב.) דנצוק חבור ובמתניתין משמע דנצוק אינו חבור מדקא שרי השאר שבגת דא''כ הוה ליה לתלמודא לאתויי מלתיה דרב הונא דלקמן כיון דמכח דההיא פריך לכן נראה כפי' רש''י דמיירי מתניתין דהשאר מותר אף בנגיעת עובד כוכבים והשתא ניחא דליכא לשנויי בגמ' דמתניתין לא מיירי במגע עובד כוכבים ורב הונא איירי במגע עובד כוכבים דע''כ מתני' נמי מיירי במגע עובד כוכבים כדפרישית ור''י פי' דודאי מיירי במתני' בנצוק נמי ואשמעינן שהשאר אינו נאסר מטעם נצוק מדקאמר עלה בגמרא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת פי' ואז מותר שאינו נאסר מטעם נצוק בר נצוק ופריך גרגותני גופה במאי מתסרא ומשני בנצוק אלמא מתני' נמי מיירי בנצוק כדפרישית ורשב''ם פי' מה שבבור אסור אף בלא נגיעת עובד כוכבים מטעם כחו של עובד כוכבים דגזרי ביה רבנן כדאמרינן לקמן בפ''ב (דף עב:) וה''נ מכח דריכתו בגת נמשך היין ויורד לבור והשאר מותר שאינו נאסר מכחו כיון שאינו עדיין יין וגם אינו נאסר לא במגע ולא בנצוק כדפרישית: והשאר מותר. פי' אף בשתיה כפ''ה אבל הר''ר שמעיה פי' מותר בהנאה דאינו נעשה יין נסך ליאסר בהנאה עד שירד לבור אבל בשתיה מיהא אסור וכן ברישא לוקחים גת בעוטה כו' אע''פ שנוטל כו' ואינו חשוב כאיסורי הנאה והקשה הר''ר אלחנן חדא דלשון לוקחין משמע דמותר אף בשתיה ועוד דבגמ' כי פריך לרב הונא לישני ליה דמותר דמתני' היינו בהנאה וכי קאמר רב הונא בשתיה קאמר ואי פריך משום דהזכיר רב הונא יין נסך דמשמע אף בהנאה הא לקמן נמי קאמר רב תינוק בן יומו עושה יין נסך והיינו בשתיה דוקא כדלקמן (דף נז.) בגמ' לכך נראה לפרש כפי' רש''י והא דאמרינן בפ''ב (לקמן דף עד:) גבי גת של אבן שזפתה עובד כוכבים ינגב ושל עץ רבי אומר ינגב וחכ''א יקלוף הזפת ואיכא דאמר דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב ואמאי הא קתני הכא דלוקחים גת בעוטה ויש לומר דהתם איירי למשנה אחרונה דקי''ל כוותיה וכי פריך התם מתניתין אברייתא הוה מצי לשנויי כאן למשנה ראשונה כאן למשנה אחרונה אלא ניחא ליה למימר מתניתין בלא דרך בה ברייתא בדרך בה ולאוקומי תרוייהו למשנה אחרונה: דורכין עם העובד כוכבים בגת. פ''ה ומשום גרם טומאה ליכא דמשעה שדרך בהן עובד כוכבים מעט נטמאו משמע מתוך פירושו שדורכין בסוף דריכה קאמר וכן נראה לר''י דאין לפרש דורכין בתחלת דריכה ומטעם שנטמא הכל בגת טמאה דא''כ ישראל העושה פירותיו בטומאה אמאי לא דורכין עמו כיון שנטמא הכל בגת טמא לכך נראה כפרש''י דבסוף דריכה קאמר וכן משמע בירושלמי דקתני דורכין עם העובד כוכבים בגת הדא דאת אמרת והוא שהלכו עליו דריכת שתי וערב אבל לא הלכו עליהן שתי וערב לא: