התם כיון דמסרח. מעייא אי מצנע ליה עד אורתא: מאתמול דעתיה עליה. לשונרא ובין השמשות נמי מוכן לבהמה הוה: אוד. פורגו''ן דסתם עצים להסקה ניתנו ולא לטלטול כלי: ואוד שנשבר. ביו''ט: בשברי כלים. שנשברו היום דהוו להו נולד: ש''מ. דכרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה: מתני' מעבירין. בידים מעל השלחן: עצמות. קשין שאינן ראויין לכלב: וקליפין. של אגוזים דלית להו לב''ש מוקצה: וב''ה אומרים מסלק את הטבלא. שיש תורת כלי עליה אבל לא יטלטל הקליפין בידים כרבי יהודה: מעבירין מעל השלחן. סתמא היא: פירורין פחות מכזית. וכ''ש כזית כדמפרש טעמא שהם מאכל בהמה: ושער של אפונין. שרביטין של קטנית שהקטנית גדל בהם: אפונין. ייש''ש: עור בית אחיזה. [בית אחיזה] של עור שיאחזנו בו: מקנחין בו. טבלא: אין מקנחין בו. שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו: ניטל בשבת. כשהוא נגוב: ואינו מקבל טומאה. דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת: גמ' אנו אין לנו. אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת שיטתה וב''ש כרבי יהודה כו': אסור לאבדן ביד. מדקתני מעבירין בידים ולא זריק להו: דלית ליה מוקצה. דאי ר' יהודה מאתמול לאו לבהמה קיימי שהרי האוכל היה עמהן והיום לוקח מהם: שאין מתכוין. שאין מתכוין לסחוט: גרעינין. של תמרים והם לבהמה: ארמייתא. תמרים רעים הם ומאכילין התמרים עצמן לבהמה הלכך אגב אימייהו לבהמה נמי קיימי: פרסייתא. תמרים טובים הם ואין מאכילין אותן לבהמה: כל צרכו. משתמש בו ואין כאן משום בזיון וממחהו בתבשיל: לקנא דמיא. ספל של מים: גרף של ריעי. צוברן לפניו כשאוכל התמרים עד שנמאסות בעיניו ונוטלן אותן מפניו כגרף של ריעי ונותנן לבהמה: זריק להו בלישני'. אל עבר השלחן: אחורי המטה. שהוא מיסב עליה:

התם כיון דמסרח. ומתקלקל ואין ראוי למאכל אדם מאתמול דעתיה עילויה ליתנו לבהמה אע''ג דבשער של אפונין ושל עדשים אסרינן לרבי יהודה אע''ג דחזו למאכל בהמה וכן גרעינין דלעיל בפרק במה מדליקין (דף כט.) דאמרינן לרבי יהודה אכלן אין מסיקין בגרעינן מ''מ הכא שרי כדפי' התם: ליטול מהן אוד. נראה לר''ת כפירוש ה''ג דאסירי משום תיקוני מנא דלפירו' זה דאע''ג דלא מתקצא ליה גזרינן שלא יבא לידי תיקון כלי: עצמות וקליפין. לא כפירוש הקונטרס דפירש אפילו קשין ואין ראויין לאכילת כלבים דהאי תנא אמרינן בגמרא דכרבי שמעון סבירא ליה ור''ש בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה דקתני מעבירין מעל השלחן פירורין כו' מפני שהוא מאכל בהמה ומוקמינן בגמרא כוותיה: אנו אין לנו אלא ב''ש כר''י כו'. במסכת עדיות לא מיתניא בהדי קולי ב''ש וחומרי ב''ה והיינו כרב נחמן והא דלא מייתי סייעתא מהתם משום דמאי אולמא דהא מהא: פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד. פי' בקונט' מדקתני מעבירין ולא קתני זורקין וקשה לרבי דברישא נמי קתני מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין אע''פ שמותר לאבדן ביד ועוד דאמרינן בברכות בריש אלו דברים (דף נב:) וב''ה אומרים אם שמש ת''ח הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית ומסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד ואי אפשר ליגרס התם אסור ונראה לר' דהכא גרסי' מותר ודייק מדאצטריך למיתני מפני שהוא מאכל בהמה דהיינו משמע דלא חזי לאדם והוו כשאר מאכל בהמה ומותר לאבדן. מ''ר: ואם לאו אין מקנחין בו. אית ספרים דגרסי וחכ''א בין כך ובין כך מקנחין בו ולא יתכן דאמר בגמרא דבאין לו עור בית אחיזה אפילו ר''ש מודה דאסור משום דפסיק רישיה הוא וה''ר יצחק מדנפירא גרס בין כך ובין כך אין מקנחין בו כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואין נראה לר''י דהא בגמרא משמע דברישא מודה ר' יהודה דאמר אימא סיפא ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו אתאן לרבי יהודה אם כן בין כך ובין כך אין מקנחין בו לא רבי יהודה ולא ר' שמעון אלא ודאי לא גרסינן ליה כלל. מ''ר: שמואל מטלטל להו אגב ריפתא. אף על גב דכר''ש סבירא ליה דשרי לקמן בפרק בתרא (דף קנו:) נבלה שנתנבלה בשבת מיהו . מחמיר היה משום דהוה אדם חשוב כאביי ורבא דלעיל. ר''ת: רבא מטלטל להו אגב לקנא דמיא. ואם תאמר והא רבא סבר לעיל כר''י דאית ליה מוקצה ואנוחי לקנא דמיא היכי שרי לכתחילה ויש לומר דשני לן בין היכא דאפשר למיעבד האי טלטול מאתמול להיכא דלא אפשר דכיפין ובר יונה היו מאתמול בידו והיה יכול לטלטלם אבל הני גרעיני תמרה לא אפשר ושרי אפילו לרבי יהודה ואף לאדם חשוב דאמר בביצה פרק יו''ט (דף כא:) דאמר ליה אביי לרב יוסף הני סופלי לחיותא היכי שדינן ביומא טבא לרבי יוסי דאמר לכם ולא לכלבים חזיין להסקה כו' בשבת מאי איכא למימר מטלטלין להו אגב ריפתא כדשמואל אלמא דאפילו רב יוסף דלא בעי למישרי לעיל אגב כפא וסכינא אפילו דבר הראוי לאדם שרי התם גרעיני תמרה אגב ריפתא:

רבא כר' נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו. עיקר דבריו של ר' נתן בפרק המצניע (שבת דף צד) ר' נתן אומר על השחוטין חייב על החיים פטור מפני שהחי נושא את עצמו. רבא כר' שמעון סבירא ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ועיקר דבריו של ר' שמעון גם בפרק המצניע (שבת דף צג) דתנן וכן כזית מן המת וכעדשה מן השרץ חייב ור' שמעון פוטר וגרסי' בגמ' אמר רבה אמר ר' יוחנן ורב יוסף אמר ריש לקיש פוטר היה ר' שמעון אף במוציא את המת לקוברו וכבר פירשנו זה בפרק יציאות השבת:
הכי נמי מסתברא דרבא כר' יהודה סבירא ליה דדרש רבא אשה לא תכנס לבין העצים ליטול מהן אוד אוד שנשבר ביום טוב אסור להסיקו לפי שמסיקים בכלים ואין מסיקין בשברי כלים וזה שוה לדברי ר' יהודה שאמר במשנה בפ' במה מדליקין (שבת ד' כט) ואין מסיקין בשברי כלים דברי ר' יהודה הואיל וסברא ליה כוותיה בנולד במוקצה נמי דתנן בסוף מסכתא (לקמן שבת דף קנו) ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן כר' יהודה סבירא ליה ולכך אמר סכינא אבר יונה למה לי הא חזי לאומצא דדייקת מינה הא לא חזי לאומצא לא וכמו שאמר בתחילת מסכת יום טוב (דף ב) דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד כי הכלל עיקר אחד חוזר והיא ההכנה:

אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כרבי שמעון וכן אמרו עוד מני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה ועיקר דברי רבי יהודה ור' שמעון בפרק כירה (שבת דף מד) וכבר פירשנוה למעלה.

אתאן לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור עיקר דבריו של ר' יהודה במשנה במסכת בכורות (דף לג) ובמס' יום טוב (דף כג) וכבר פירשנו דבריו גם במס' זו בפ' כירה:

סליק פרק נוטל.

פיסקא האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת.

אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. פי' נעשת החבית כַּן לאבן ואסור להטות החבית כלל. והלכתא כוותיה דרבא דר' אמי אמר ר' יוחנן קאי כוותיה. בפרק כל הכלים:
היתה בין החביות מגביהה מטה על צדה כו'. תניא (א') ר' יוסי אומר היתה החבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה מגביהה למקום אחד ומטה על צדה ונוטל מה שצריך לו ומחזירה למקומה. מעות שעל הכר נמי אוקמוה משמ' דרב בשוכח אבל במניח נעשת הכר בסיס למעות ואסור אפילו לנערן ואמר רבה משמיה דר' יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו כגון שצריך (סבר) לישב עליו אבל אם הוא צריך למקומו מטלטלין ועודן עליו. וכן תני חייא בר רב מדפתי והא דא"ר הושעיא שכח ארנקי בחצר ור' יצחק דאמר שכח לבינה בחצר ויהודה בר שילא דאמר שכחו דסקיא מלאה מעות בסטין ואמרו שמניח עליה ככר או תינוק ומטלטלו ואמר מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתתא בשכח ולית הלכתא כוותייהו אלא הלכתא כרב אשי דהוא בתראה דאמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. אביי מנח כפא פי' תרווד אכיפי הן כגון כיפה של צמר ורבא מנח סכינא אבר יונה והוא מליח אבל היה מבושל והיה מטלטל בן יונה אגב סכינא אמר שאלו מותרין לטלטלן בשבת דתניא בראשונה היו אומרים ג' כלים מותרין בשבת מקצוע של דבילה וזומלוסטרין וסכין קטנה שע"ג השולחן וכפה היא זומליסטרון כדתנן ניטלה כיפה טמאה משום מזלג. ואקשינן על רבה טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא דהא מוקצה הוא כלומר כר' יהודה סבירא ליה ולא כר' שמעון דאי ר' שמעון לית ליה מוקצה אלא אפילו בשר תפוח שרי לטלטוליה וכל בשר אחר בין חי בין מליח. ותוב אקשינן עליה ומי סבר לה רבא כר' יהודה והא א"ל רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ביו"ט ושדי מיעיא לשונרא כר' שמעון דאי כר' יהודה הא אמר כל דבר שאינו מוכן לאכילה אסור לטלטלו ואפילו בהמה לא היה מתיר לבודקה אלא באשפה שאם תמצא טריפה יניחנה באשפה. ומסקנא דשמעתא דרבה כר' יהודה ס"ל ופשוטה היא:
מתני' בה"א מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין וכו'. אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר' שמעון מעבירין מעל גבי השלחן פירורין פחות מכזית מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד.

ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו אפילו לר' שמעון דהא אי אפשר שלא לסחוט באחוז בספוג אלא אם יש לו עור בית אחיזה.

גרעינין דתמרי. ארמי ארמייתא שרי לטלטולי הואיל וחזיין על גב אימן. פי' רכים הן ונאכלין עם התמרים עצמן.

דפרסייתא שמואל מטלטלינהו ואגב ריפתא וכו' שמעתא:

הא דאמרן בגרעיני פרסיתא שמואל מטלטל להו אגב ריפתא. משום דמוקצין הן בשבת עסקינן דביו"ט שרי לטלטלינהו דחזו להסקה ואף על גב דשברי כלים נינהו שמואל כר"ש ס"ל בפ"ק (יט:) ובפרק בתרא דמכילתין (קנו:), אבל בשבת אינן ראוין לכלום לפי שאין מיוחדין אלא להסקה. והא דשדינהו רב לחיותא בפרק ב"מ בי"ט מתוך שראוין להסקה וה"נ משמע (בפ"ק) דביצה. והא דמטלטל להו אגב ריפתא י"מ דלא ס"ל כרב אשי דאמר לא אמרו ככר או תינוק למת בלבד ואינו נכון בעיני לפי שאינו דומה מטלטל גוף האיסור ע"י דבר היתר המונח עליו דומי' דמת בככר או תינוק למטלטלי גוף המותר אע"פ שיש עליו איסור ודשמואל נמי הכי הוה דמנח להו אגב ריפתא ומטלטל ריפתא ומטלטלי אגבי' דומיא דליקנא דמיא דודאי גרעיני הוא דיהיב בגווה ולא ליקנא עלייהו דגרעיני והיינו דאמרי' שמואל לטעמי' לפי שהפת נעשה תשמיש לגרעינין אבל במניח ככר על המת ועל הארנקי לא מסיימי בגמרא ס"ל כשמואל דאמר עושה אדם כל צרכיו בפת וכיון שעיקר הטלטול בפת דמיא למעות שעל הכר שמטלטלין ועודן עליו לפי שעיקר הטלטול בדבר המותר ודאי אינו נעשה בסיס שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן וכן זו ששנו לב"ש מסלק את הטבלא כולה ומנערה ה"נ הוא שמטלטל הטבלא עם הקליפין שעלי' עד מקום החנות ומנערה שם. ואי קשי' הא אמרי' בפ' כירה במטה שלא יחדה למעות אסור לטלטלה י"ל התם אסורה בטלטול קאמר לו שאינה מטלטל לצורך גופה להדי' בלא ניעור הא אלו רצה מנער והן נופלין, וכן אם הוצרך למקומה מטלטלה ועודן עליו עד המקום שהוא צריך להניחה שם דהיינו מתניתא מעות שעל הכר. והראב"ד ז"ל אמר התם אף על פי שלא ייחדה בטלה לגבי מעות הכא גרעינין בטלי לגבי הפת וקליפין לגבי טבלא ומפני זה כ' רבי' הגדול ז"ל לדשמואל ורבא אף על גב דקי"ל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. ובתוספ' בשם רבינו תם ז"ל מפרשים דגרעיני תמרים כולהו מותרין לר"ש דחזו למאכל בהמה ושמואל אף על גב דס"ל כוותי' משום דהוא אדם חשוב מצריך להו רפתא. ועוד אמרו דלרבא דסבר כר"י מותר הוא דהני כיון דלא אפשר להניח עליהן או לעשות בהן הכנה מבע"י לכתחלה מותרין אגב רפתא ומנא אבל פירא ובר יונה דאפשר מבע"י לא שרי' לכתחלה אלא בדבר המותר לאדם חשוב ודברים משובשין הן ויש לי להשיב עליהן הרבה, ומה שפירשתי נכון וברור:

[מתני'] הא דתנן: מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. פירש רש"י ז"ל: עצמות וקליפין שאינם ראוים למאכל בהמה, והקשו עליו בתוספות דהא תנן במתניתין שער של פולין של עדשים מפני שהוא מאכל של בהמה, ואוקימנא לה בגמרא כר"ש, אלמא הא לאו הכי לכולי עלמא אסור ואפילו לר"ש דלית ליה תורת כלי .

והא דתנן: מסלק את הטבלא כולה ומנערה. אוקימנא בגמרא כר' יהודה, ואע"ג דאית ליה לר' יהודה מוקצה ונולד הכא בצריך למקומה של טבלא. ואי נמי דהוי ליה כגרף של רעי. ואינו נאסר מתורת בסיס ואע"פ שהוא מניח מדעת על גבי הטבלא, דכיון דבאמצע שבת הוא ודעתו לסלקן לא הוי בסיס. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק קמא דביצה בסייעתא דשמיא.

הכי גריס רש"י ז"ל: מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד. ואינו מחוור, דמאי סיעתא, דאי משום דקתני מעבירין ולא קתני זורקין, הא נמי תנן (קמג, א) מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין. ור"ח ז"ל גריס מותר לאבדן ביד, וכן בתוס', והא דקא דייק כן הוא מדקתני מפני שהוא מאכל בהמה, דמשמע דלאדם לא חזי, והלכך מותר לאבדן ביד כשאר מאכל בהמה. והכי נמי משמע בברכות פרק אלו דברים, דאמרינן התם (נב, ב): ובית הלל בשמש תלמיד חכם שנוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית, מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד.

[גמרא] הא דאמרינן: הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרי לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אימן ודפרסייתא אסיר. פירשו בתוספות דלרבי יהודה קאמר, אבל לרבי שמעון דלית ליה נולד אפילו בפרסייאתא שריין דהא חזיין למאכל בהמה, ושמואל דמטלטל להו אגב ריפתא, אף על פי דאית ליה כר' שמעון כדאיתא בשלהי מכלתין (קנז, א), אחמורי הוא דמחמיר אנפשיה, וכההיא דאמר רבא לעיל (שבת קמב, ב) אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי, ורבא דמטלטל להו אגב לקנא דמיא משום דאיהו כר' יהודה סבירא ליה כדאמרן לעיל, ואף על גב דמשמע לעיל דרבא משום דאדם חשוב הוא לא מטלטל אלא אגב סכינא מידי דשרי לטלטולי בעיניה, הני מילי בר יונה וכל דדמי ליה דאפשר למעביד ליה הכנה מאתמול, אבל הכא דאי אפשר למעבד לה הכנה אחריתי מאתמול אפילו לאדם חשוב שרי. וכן דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל ודעת הר"ז הלוי ז"ל.
ויש לפרש עוד דהכא שמואל אפילו כר"ש הוא דעבד, דהא דמשמע בפרק במה מדליקין (שבת כט, א) דלא אסר כהאי גוונא אלא מאן דסבר ליה כר' יהודה דאמר מסיקין בתמרים אבל אין מסיקין בגרעיניהן, הני מילי ביום טוב ומשום דרבי שמעון לית ליה נולד שרי לטלטוליה משום דחזו להסקה, אבל בשבת דלא חזו להסקה מוקצין נינהו דהא לא מחזי אלא להסקה, ואע"ג דחזי קצת לאכילת בהמה כיון דהשתא מיהא סתמן להסקה מוקצין נינהו, דבשבת להסקה לא חזי [ולכן] אסור לטלטלן, וכדתנן בפרק מפנין (שבת קכו, ב) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן, והא דשדינהו רב לחיותא בפרק במה מדליקין (שבת כט, א) ביום טוב בארמיאתה, מתוך שראויין להסקה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.
והא דמטלטלי שמואל ורבא גרעינין אגב ריפתא ולקנא דמיא, לאו משום דפליגי אהא דאמר רב אשי לעיל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, דהא לא דמיא לההיא ובהא אפילו רב אשי מודה, דההיא דרב אשי במטלטל את ההיתר אגב האיסור, כגון מניח ככר על המת ומראה עצמו כרוצה לטלטל את ההיתר ועושה לו האיסור בסיס, והלכך אסור מפני שהוא מטלטל את האיסור ממש, אבל הא דשמואל ורבא שמניח האיסור על ההיתר ומטלטל גוף ההיתר וניטל גוף האיסור עמו, בזה כולי עלמא שרו.

ואם תאמר מכל מקום יעשה הפת או לקנא דמיא בסיס לדבר האיסור. ויש לומר דאינו נעשה בסיס, דכיון שכל עצמו לא נעשה כן אלא לזרקן, דומה למה ששנינו מסלק את הטבלא ומנערה, כלומר במקום שהוא רוצה לזרוק שם הקליפין והעצמות. ואם תאמר והא אמרינן בפרק כירה (שבת מד, ב) במטה שלא יחדה למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה. יש לומר דההיא בשיש עליה בין השמשות, ואי נמי במניח לדעת באמצע שבת על ידי עכו"ם או תינוק ולא היה דעתו לנער ממנה בשבת, ואפילו עשוין ליטול משם מעצמן, דבכהאי גוונא יש לנו להעמידה שם בפרק כירה והלכך לרבי יהודה אסור, אבל כל שהניחן באמצע שבת על דעת לנערן, אפילו רבי יהודה מודה וכל שכן ר' שמעון. ואי נמי יש לומר דהתם במטלטל לצורך גופה בלא ניעור ובשאינו צריך למקומו ועודן עליה עד המקום שהוא צריך להניחה שם. והראב"ד זכרונו לברכה אמר דהתם אף על פי שלא יחדה למעות בטלה היא לגבי מעות דחשיבי, אבל הכא גרעינין בטלי לגבי פת וקליפין לגבי טבלא.

אשה לא תכנס לבין העצים ליטול מהן אוד והוא מקל ארוך לתקנו לגרוף בו את התנור שזהו תקון כלי ואוד שנתקן מערב יום טוב ונשבר ביום טוב אסור להסיקו שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים אם נשברו ביום טוב וכבר ביארנוה ברביעי של יום טוב:

המשנה השלישית בה"א מעבירין מעל השלחן קלפין ועצמות בש"א מסלק את הטבלא כלה ונוערה מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית שער של אפונים ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו וחכ"א בין כך ובין כך מקנחין בו אמר הר"ם פי' מה שהרשו בית הלל טלטול הקלפות והעצמות לפי שהן ראויין למאכל הבהמות וטבלא לוח גדול ישימו עליו השלחן כדי שיפלו עליו הפירורי' ושער של אפונים הם קלפות האפונים וספוג ידוע והוא כמו צמר נעשה לחוף הים ושואב המים ומסתפגין בו ובית אחיזה שלו הספוג הנזכר כשיש לו בית אחיזה ואוחזין אותו בו ואינו מתעצר ואינו נסחט כלל כשמסתפגין בו ואפי' ר' שמעון אוסר להסתפג בשאין לו בית אחיזה לפי שהוא מתעצר ונסחט בהכרח וכל דבר שיהיה הכרחי מודה ר' שמעון אע"פ שאינו מתכוין כי ר' שמעון אינו אומר דבר שאינו מתכוין מותר אלא כשהתפעלות המלאכה אפשרי שיהיה ואפשרי שלא יהיה כאמרם גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ כי אפשר לגרר ולא יעשה חריץ אבל דבר הכרחי לא והוא אמרם מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ומאמר החכמים בין כך ובין כך ר"ל בין שיהיה לו בית אחיזה שמותר להסתפג בו או לא יהיה מותר לטלטלו בשבת:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמרו בש"א מגביהין מעל השולחן עצמות וקלפין ר"ל אע"פ שנתפרק בשבת הקלפין מן הפירות והעצמות מן הבשר שאין מוקצה בשבת ובה"א מסלק את הטבלא שיש תורת כלי עליה אבל הקלפין והעצמות לא יטלטל בידים כר' יהודה שאוסר במוקצה ונמצא בית הלל כר' יהודה ומ"מ בגמ' אמרו אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר' שמעון כלומר אין אנו סומכים על משנה זו על הדרך שהיא שנויה אלא מוחלפת השיטה ב"ש כר' יהודה וב"ה כר' שמעון שהרי לא שנאוה בבחירתא בקולי ב"ש וחומרי ב"ה וא"כ הלכה שמגביהין העצמות והקלפין וכבר ביארנו בראשון של יום טוב שאם יש בשר בעצמות ופרי בקלפין אף לר' יהודה מותר ואף ביום טוב ואם אין שם כלל והם גרעינים וקלפים קשים אף לר' שמעון אסור אף בשבת הואיל ואין ראויים לאכילה ולא נחלקו אלא בעצמות וקלפין שאין עליהם שום אוכל אלא שהם רכים וראויים לבהמה ובאלו נחלקו והלכה כר"ש בשבת אבל ביום טוב מיהא אסור ומסלק את הטבלא וכבר ביארנוה בראשון של יום טוב:

מעבירין מעל השולחן פירורין בפחות מכזית ולא נאמר שמאחר שמותר לאבדן ביד הרי הם כעצמות אלא מותר לטלטלן מפני שהם מאכל בהמה ואין צריך לומר ביש בהם כזית שהרי אוכלים גמורים הם ואסור לאבדם וכן מעבירין שער של פולין ושל עדשים ר"ל קליפתם העליונה מפני שהוא מאכל בהמה ופי' בגמ' לדעת ר' שמעון שהלכה כמותו בשבת ואף הוא לא אמרה אלא בראויים לבהמה כמו שביארנו:

ספוג והוא שהיה מנהגם לטבלו במים ולקנח בו את הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה ר"ל בית אחיזה של עור לאחזו בו מקנחין בו אבל אם אין לו בית אחיזה אסור אחר שהוא טבול במים שהרי כשאוחזו נסחט בין אצבעותיו ויש כאן איסור סחיטה ואף לר' שמעון שהרי פסיק רישיה הוא בין כך ובין כך ר"ל אע"פ שאין לו בית אחיזה אם הוא נגוב ניטל בשבת מפני שתורת כלי עליו ואין גוזרין נגוב אטו טבול ואינו מקבל טומאה שהרי אינו ממין הכלים המקבלים טומאה ר"ל בגד ועור ושק ומתכת ועץ וחרס:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פירורין שאין בהם כזית שהזכרנו במשנה שמותר לאבדם ביד יש חולקים בה וגורסים אסור לאבדם ביד ומפרשים בה ממה ששנו במשנתנו מעבירין ולא התירו לזורקם ש"מ אסור לאבדם ביד:

גרעינים של אותם תמרים הנקראים תמרי ארמייתא והוא שהאכל דבוק עם הגרעינים ומשתייר ממנו על הגרעין מותר לטלטלן בשבת שהרי יש כאן אכל אבל אותם הנקראים תמרי פרסייאתא והם שאין האוכל נדבק בהם כלל ואין שם שום אכל אסור לטלטלם וגדולי הפוסקים פירשו תמרי ארמייתא שהם רכים ונאכלים עם התמרים עצמן ופרסייתא שהם קשים ואין נאכלי' עם התמרים וי"מ תמרי ארמייתא שהם קשים ומתוך קשיין אדם נותנם לבהמה והבהמה אוכלתם בגרעיניהם אבל תמרי פרסייתא הם רכים ואין עומדים לבהמה וראיה להם שהרי בפרק שני אמרו אכל תמרי ושדי קשייאתא לחיואתא ואמרו שם מאי לאו בפרסיאתא אלמא שאף הם ראויים לבהמה ועל דרך זה כתבו גדולי הפוסקים שלא נאמר כן אלא במקום שמאכילים תמרים לבהמות כגון בבל ויריחו אבל במקום שאין מאכילין תמרים לבהמות אלו ואלו אסורין ואין הדברים נראין אלא כל שראויים למאכל בהמה מותר לטלטלם בכל מקום וא"כ מה שאמרו כאן שמואל מטלטל להו אגב ריפתא לא היה צריך לכך שהרי אף הוא סובר כר' שמעון שכל שראוי למאכל בהמה אע"פ שנולד בשבת מותר לטלטלו וכן בפרק שני אמרו בזה שלא נאסרו אלא לדעת ר' יהודה אלא דרך מדה יתירה היה עושה כן וכמו שאמרו למעלה אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי וי"מ שלא התיר ר' שמעון אלא ביום טוב אחר שהם ראויים להיסק לדעתו שאינו אוסר מוקצה ונולד אבל בשבת הואיל ואין עומדין לבהמה ואין ראויים להיסק הרי אין ראויים לכלום ואין תורת כלי עליהם ושמא תאמר אחר שכן היאך היה מטלטלם אגב ריפתא ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד הרי בזו אינו מטלטל ביד אלא ההיתר והאיסור מיטלטל מאליו אגב ההיתר כגון הגרעינין על הפת או בתוך הספל כמ"ש רבא מטלטל להו אגב ליקנא דמיא ושמא תאמר לאסור טלטול הפת מטעם בסיס לדבר האסור וא"ת שאין דין בסיס אלא במניח מערב שבת הרי אמרו מטה שלא ייחדה למעות אם יש עליה מעות אסור לטלטלה ר"ל אע"פ שלא היו שם מאתמל תירצו בה גדולי המפרשים שהמטה מתוך חשיבות המעות נעשית בסיס ובטלה אצלם אבל גרעינים בטלים הם לגבי פת וכן קלפין לגבי טבלא ויש מתרצים שלא אמרו בסיס אלא כשהיו שם בין השמשות ומטה שאני שמתוך חשיבות המעות היא בטלה אצלם אף כשלא היו שם עד השבת וגדולי הדורות פירשו שהמטה לא משום בסיס הוא ולא נאסרה אלא בעוד שהמעות עליה הואיל ולא היו שם בין השמשות הא אם היו שם מבערב נעשית בסיס וטלטולה אסור אף לאחר שהוסרו:

גרעינים האסורים בטלטול אם היה אוכל הפירות שעצמותיהם בתוכם אוכל וזורק את הגרעין בפיו לאחוריו ר"ל לאחורי השלחן שהוא אוכל בו או לאחורי המטה שמיסב עליה אבל אינו זורקם לפניו כדי שיתלכלך הבית בהם ויהא מותר לו לטלטלם מדין גרף של רעי שאין עושין גרף של רעי לכתחלה כמו שביארנו במקומו:

אע"פ שאין הלכה כדברי האומר עושה אדם כל צרכו בפת כמו שביארנו בז' של ברכות במקום שאין חשש מיאוס משתמשין בו כמו שכתבנו בשני של יום טוב ומעתה גרעינין אלו הניטלין על ידי פת אין כאן חשש מיאוס ומותר לדברי הכל:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

מעבירין מעל גבי השלחן קליפין ועצמות פי' המורה קליפי אגוזים ואינו נ"ל דהא אוקימנא לה כר"ש ובע"כ בקליפין הראויין לבהמה מיירי כדתני סיפא שיער של אפונין ושל עדשים ומוקמינן לה כר"ש וקשיא לי כיון דתנא ליה רישא מה צורך עוד לשנות שיער של אפונין אי למיסתמי' כבית הלל פשיטא דבב"ש במקום ב"ה אניה משנה ויש לומר דסיפא אתית לפרושי רישא דמה קליפין מעבירין הראויין לבהמה:

בד"ה התם כיון כו' אע"ג דבשער של אפונין כו' מ"מ הכא שרי כדפי' כו' עכ"ל אע"ג דגרעינין הוי כנולד מדמו להו הנך מיעיה נמי דהוי כנולד כיון דמבעו"י עדיין אין מסריחין אלא דמהנו בהו טפי הא דדעתייהו עלייהו מבעו"י כמ"ש התוס' התם ובהכי ניחא נמי דמייתי הכא אבני מיעיה מהא דאוד דנשבר כו' דה"ל נולד כפירש"י דה"נ הכא בבני מיעיה ה"ל כנולד ואסור אי לאו דדעתו עלייהו מאתמול וניחא נמי מה שהביאו התוס' לקמן אהך דגרעינין מהך דנבילה שנתנבלה בשבת דדמי נמי לנולד כיון שמתה בשבת ולא היה דעתיה עלה מאתמול ואין מקום שם לתמיהת מהרש"ל ודו"ק:

בד"ה רבא מטלטל כו' ואנוחי לקנא דמיא היכי שרי לכתחלה כו' עכ"ל ר"ל דהא לא איירי הכא בשכח דאנוחי לקנא דמיא בשבת הוי כלכתחלה ולא אמרו ביה לטלטל אגב באיסור מוקצה לרבא כי הכא בגרעינין דלא שרו אביי ורבא לעיל אלא בכיפין דחזי למזגא ובר יונה דחזי לאומצא וק"ל:

בא"ד ואפי' לר' יהודה שרי אף לאדם חשוב כו' כצ"ל:

סליק פרק נוטל

במתני' וחכמים אומרים בין כך ובין כך מקנחים בו וניטל בשבת וכו' כצ"ל:

גמ' קודם מאן תנא כו'. צ"ל פיסקא:

שם נמי לא ולא אמרו ככר כו' והאמר רבא לשמעיה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בטל במאה והוו להו ככולהו חולין כו' כצ"ל:

בד"ה דר' יהודה כו' ליתן עיניו כו' כצ"ל:

בד"ה דסתם כו' ומיהו כיבוס ממש לא כו' כצ"ל:

מה"ד בורר אוכל יאוכל:

בד"ה כיון דאי כו' מן החבית לא כו' הד"א:

בא"ד דאי בתחלתו מגבה ליה לאבן סוף סוף מיבעי ליה כו' כצ"ל ונמחק לא מגבה ליה לחביות. ונ"ב ס"א:

בא"ד בטירחא הס"ד ואח"כ מה"ד ה"ג:

תוס' בד"ה שאוכל מרובה כו' ולא אפסולת כו'. נ"ב פי' היכא דפסולת מרובה על האוכל ולומר דנפיש בטירחא וזוטר בשיעור א"כ מאחר דזוטר בשיעוריה יכול ליטול גם הפסולת שהרי בטל הוא לגבי אוכל ע"ש :

רש"י בד"ה עור בית אחיזה בית אחיזה של עור כו' כצ"ל:

בד"ה אין מקנחין בו שכשאוחזו כו' כצ"ל:

בד"ה כל צרכו משתמש בו ואין כאן כו' כצ"ל:

בד"ה גרף כו' אותן מפניו כגרף כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שמואל מטלטל כו' אע"ג דכר"ש ס"ל כו'. נ"ב ותימה גדולה מה מתמה הא גרעינין דפרסייתא אסירי משום נולד דאי לא הוה אלא מוקצה לא היינו אוסרים הגרעינים דהא קי"ל כר"ש במוקצה ומזה הוכיח ר"ת דיש לחלק בין נולד למוקצה כאשר כתב הסמ"ג ונבילה אין בה אלא איסור מוקצה כדמוכח שם ואפשר דסמך על הא דלעיל פ"ק דשבת גבי שמן של בדדין כו' דשרי שמואל אפי' בנולד כמ"ש התוס' לשם אבל מ"מ תימה מהא דלעיל ה"ל למיפרך דשרי שמואל נולד וכן הקשו התוס' בפ"ק ותירצו כמו הכא דמחמיר ע"י עצמו היה ודו"ק:

בד"ה רבא מטלטל להו כו' דאית ליה מוקצה כו'. נ"ב פי' דהא לעיל אי לא הוי חזי לאומצא דשרי אף לר' יהודה לא הוה מנח סכין עליה וק"ל:

בא"ר אפי' לר"י ואף לאדם חשוב כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה עצמות. עכה"ד. ולשיטתם נראה דקליפין אינם של אגוזים כפרש"י (ורש"י לשיטתו בפי' דעצמות) דהא אין ראויין למאכל בהמה אלא קליפי שארי פירות והא דלעיל (כט א) דקאמר אף בקליפי אגוזים לר"ש שרי התם מיירי ביו"ט דחזו להסקה כדאיתא שם:

מתני' ב"ש אומרים [ולמאי דאמר רב נחמן דמוחלפת השיטה זהו סברת בית הלל] מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין [בידים], וב"ה אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה.
יראה דהאי דנקט תרווייהו עצמות וקליפין, דעצמות הוי רבותא לב"ה, דאף דמכוסין מ"מ מותר לטלטלם וקליפין רבותא לב"ש, דאף דמגולין מ"מ אסור לטלטלם, וכדאמרינן לעיל פ' במה מדליקין (דף כט ע"א), ואי אשמועינן גרעינין [דאסור לר' יהודה להסיק בהן] הו"א דמעיקרא מכסיין והשתא מגליין [אבל קליפי אגוזים דמעיקרא מגליין והשתא מגלו אימא שפיר דמי].
ובהכי מרווחא לי שמעתתא, דהתם לעיל [דאמר רב מסיקין בתמרים, ואין מסיקין בגרעינין דר"י, מסיקין באגוזים, ואין מסיקין בקליפותיהן], דאתא הא דרב לאו בפירוש אתמר וכו', ומייתי משמעות דרב אסר בגרעינין.
וקשיא טובא נהי דמכללא אתמר דאוסר בגרעינין דמעיקרא מכוסה והשתא מגולה, אכתי מהיכא ידעינן דאסור בקליפי אגוזים דמעיקרא מגלו והשתא מגלו, ובתוס' שם דחקו בזה הרבה, [וכתבו דאע"ג דמטעם זה עושה צריכותא, מ"מ אין הסברא אמת], אבל לפי פירושינו במתני' דהכא ניחא, והיינו דלכאורה קשה היאך אמרינן שם וההיא דרב לא בפירוש אתמר וכו', הא בלא"ה מוכרח כן ממתני' דהכא דלר"י אפילו גרעינין הוי מוקצה ונולד מדס"ל לב"ש דאסור לטלטלם, וכיון דמהא דאין מסיקין בשברי כלים, ידעינן דרב ס"ל כר"י ממילא ידעינן דגם בגרעינין אסור, מה צריכין לראי' מכללא דס"ל לרב הכי.
אמנם נראה דלק"מ דס"ד לומר דדלמא באמת זהו גופא טעמא דב"ה דמעבירין בידים, דס"ל דלא הוי מוקצה דמעיקרא עצמות והשתא עצמות, ואדרבה היינו מרוויחים בזה דלא תקשה דהא ב"ה אית ליה מוקצה בביצה שנולדה ביו"ט, כדפרכינן בריש ביצה, דבאמת ס"ל דמוקצה אסור אלא דהכא לא הוי מוקצה.
ולפ"ז מיושב דכיון דס"ל לרב דבגרעינין אסור, דלא אמרינן דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין, ממילא ידעינן דאוסר אף בקליפי אגוזים, דהא ע"כ ר"י ס"ל דקליפי אגוזים אף דמגליין לא הוי מוקצה, מדחזינן דב"ש ס"ל דקליפות אסורים לטלטלם, דבזה ליכא למימר דלמא זהו באמת טעמא דב"ה, דהא ב"ה מתירין אפילו עצמות דמכסיין דהוי מוקצה, ומוכח דב"ה ס"ל כר"ש, ממילא נקטינן מדברי ב"ש דלר"י אפילו קליפין אסורין, וכיון דרב ס"ל כר"י ממילא גם קליפין אסורין:

ב"ש אומרים מעבירין מעל השולחן עצמות. פירש"י קשין יפה תי' במג"ש אעצמות דברכין וראוי לבהמה מ"ט דמאן דאוסר כיון דכבר נשחטה הבהמה מע"ש ועמדו העצמות בה"ש לבהמה אע"כ בקשין משום גרף של רעי נגעו בי' דלהחמיר במוקצה אסור לטלטל הרעי בעין בלי כלי ולאידך מותר אפי' בלי כלי ועיין חידושי למס' ביצה שם עשיתי סמוכין לדבריו מלשון רש"י דהתם. אך מקליפי אגוזין לא תי' כלום. וצ"ל דומי' דעצמות קשין ה"ה קליפין היינו קליפי אגוזים ומשום גרף של רעי. ומיהו בלאה"נ י"ל רש"י פי' כן להס"ד קשה לכאורה איך אפשר דמשנה סתר מיני' ובי' דב"ה אוסר לטלטל קליפין ומיד אח"כ סתים תנא מטלטלין שער אפונין אע"כ אפי' מאן דאוסר קליפי דרישא היינו קליפי אגוזין מתיר שער אפונין שהוא מאכל בהמה. כן הפי' להס"ד עד דאתי ר"נ ואמר אנו אין לנו והיינו ממתני' דמחתכין את הדלועין כמבואר ריש מס' ביצה. דשם מבואר דלר' יהודה אפי' מאכל בהמה אסור וא"כ שער אפונין כ"ש היא ומדקתני מפני שהוא מאכל בהמה ש"מ דאל"ה אפי' לר"ש אסור וא"כ ע"כ רישא בעצמות וקליפי פירות הרכין מיירי ואנו אין לנו וכו' ולהך מסקנא מודה רש"י להתוס' וא"ש:

אמר ר"נ אנו אין לנו וכו' פי' תוס' דממס' עדיות אין ראי' פי' דאין לנו לשבש ולהפך משנתינו אולי תנאי היא ותנא דתנא עדיות פליג אתנא דתני שבת. אבל ממחתכין דסוף מס' שבת עצמו מוכח דגם תנא דשבת ס"ל ב"ה כר' שמעון ע"כ משבש ומהפך משנתינו:

מסייע לי' לר' יוחנן. עיין תוס' ומג"ש לא עשה כלום. והנה התם בברכות סוף פרק אלו דברים כ' תוס' נהי מותר לאבדן אבל עכ"פ קשה לעניות וצ"ע א"כ מאי רבותא דהאי שמש ת"ח. אך דלק"מ דהתם מיירי שנוטלין עליהם ידים ונמסו ונמקו ובאופן זה מותר לאבדן ביד. אך אסור לאבדן לזורקן במקום דריסת רגלים דקשה לעניות וצדקו ב' מימרות דר' יוחנן דמותר ואסור לאבדן והתם מעניני' והכא מעניני'. ודברי ש"ס דשמעתין עולין כהוגן דברישא קתני מעבירין לאשמועינן דאינו צריך לזרוק העצמות והקליפין מידו אלא מעבירין למקום מוצנע שיעשה בהם צרכו וכמ"ש רשב"א בשם רמב"ן שמוליכין לתנור להסקה למחר ועצמות הקשין למלאכת כלים וכדומה וזה הוא לשון מעבירין. אכן בסיפא שער אפונין מעבירין לאבוס הבהמה אך פרורין להיכן מעבירין יזרקם מיד מידו ולא יטלטל שלא לצורך דאע"ג דחזו למאכל בהמה מ"מ דבר מועט הם ואין בהם צורך ולמאי יטלטלם והרי לכל הפוסקים אסור לטלטל אפי' מה שאינו מוקצה אם הוא שלא לצורך כלל אע"כ אסור לזורקם משום עניות וק"ל:

ספוג. עיין מרדכי לעיל פ' תולין והגה' מיימ' פכ"א אות י' דמכאן קשה על הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' שרי לכתחלה. וי"ל ע"פ גי' וחכ"א בין כך ובין כך מקנחין בו ותרי תנאי אליבא דר"ש ויבואר לקמן אי"ה בפ' חביות. ועיין תוס' ס"פ שמנה שרצים. וכתובות ו' ע"א דר"ת עצמו מייתי משנתינו ולא כ' כלום ולגי' הנ"ל ניחא:

ועיין דקדוק לשון רש"י במשנתינו שאין הספוג לא כלי עור וכו' רצונו לומר דודאי כלי הוא שמלאכתו לאיסור וניטול ככל כלי שמלאכתו לאיסור לכל מר כדאי' לי' אך לענין טומאה לאו כלי היא מפני שאינו מין עור וכו'. ועיין לעיל קכ"ג ע"א תוס' ד"ה מדלענין וכו':

ברוך החונן לאדם דעת. אשר חנני בפ' נוטל אדם. יגמלנו חסדים אלפי מאות. בחידושי פרק חביות:

(קמג א) בש"א מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין ובה"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה וכו' א"ר נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש.—עי' רש"י: אין אנו סומכין על משנתנו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת שיטתה. ועי' ביצה ב א, שהוסיף רש"י שם: כך שמעתי מרבותינו דב"ש כר"י ומחמרי וב"ה כר"ש. והענין מופלא מאד, מאין ולאין בא חילוף השיטה הזאת? ומה סיבתה? ולא ראינו לאחד מן המפרשים שיתעורר על זה. ומה שנראה לנו בזה הוא: כי מי שסידר את המשנה יסד בה באמת "בה"א מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין ובש"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה", והמסדר הקדים במשנה זאת את ב"ה לפני ב"ש שלא כדרכו ברוב המקומות, שנחלקו ב"ש וב"ה, שהקדים את ב"ש לפני ב"ה^*עי' ערובין יג ב. וז"ל מהר"ם מרוטנברג בפירושו לאהלות פ"ה מ"ג: בבבא דבסמוך ובכל דוכתי מקדים ב"ש לב"ה והכא מקדים ב"ה לב"ש נראה דמשום וכו'., משום שפה לפי סדר הדברים יש להקדים את דברי ב"ה, שלהיפך לא היו דברי ב"ש מובנים. ובאמת שבסדר המשנה שבירושלמי מובא לנכון כתקון רב נחמן דברי ב"ה ואח"כ דברי ב"ש, אלא שהתנא ששנה המשניות בא"י בע"פ כמנהגן^*כי רבי רק סידר את המשנה אבל לא כתבה על הספר כדעת רש"י בעירובין סב ב וסוכה כח ב, וכן עיקר, ודלא כדעת רב נסים גאון בהקדמת ספרו המפתח והרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה. [ועי' מ"ש בשאלה זו מו"ר פרופ' י"נ אפשטיין זצ"ל בספרו "מבוא לנוסח המשנה", עמ' 692־706.] והביאן לבבל, שידע כי כמעט בכל מחלוקת ב"ש וב"ה מוקדמין דברי ב"ש לדברי ב"ה טעה והקדים גם כאן את דברי ב"ש לדברי ב"ה, ועל כן יצא משפט מעוקל עד שבא רב נחמן והעמיד את המשנה על מתכונתה^*[אבל עי' "מבוא לנוסח המשנה", עמ' 357־358.].