עבודה זרה מב ע"א

עבודה זרה מב ע"א - טקסט הדף

של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ לידע אם זכר אם נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצוין שם והא הכא דודאי הטילה נפל ספק גררוהו ספק לא גררוהו וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי לא תימא הטילה נפל לבור אלא אימא הטילה כמין נפל לבור והא לידע אם זכר אם נקבה הוא קתני ה''ק לידע אם רוח הפילה אם נפל הטילה ואת''ל נפל הטילה לידע אם זכר אם נקבה ואיבעית אימא כיון שחולדה וברדלס מצוין שם ודאי גררוהו איתיביה מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד אמאי הא שברים נינהו הא תרגמה שמואל בעומדין על בסיסן איתיביה עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חברו וישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים אמאי תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אמר אביי שפחסה וכי פחסה מאי הוי והא תנן פחסה אע''פ שלא חסרה בטלה הני מילי דפחסה עובד כוכבים אבל פחסה ישראל לא בטלה ורבא אמר לעולם כי פחסה ישראל נמי בטלה אלא גזרה דלמא מגבה לה והדר מבטיל לה והוי עבודת כוכבים ביד ישראל וכל עבודת כוכבים ביד ישראל אינה בטלה לעולם איתיביה עכו''ם שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות מותרות וישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות אסורות אמאי תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה הכא נמי כדרבא איתיביה עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים לצרכו היא ושיפוייה מותרין לצרכה היא אסורה ושיפוייה מותרין וישראל ששיפה עבודת כוכבים בין לצרכו בין לצרכה היא ושיפוייה אסורין אמאי תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה הכא נמי כדרבא איתיביה רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף היא נעשה זבל וכתיב {דברים יג-יח} לא ידבק בידך מאומה מן החרם אמאי תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה הכא נמי כדרבא איתיביה רבי יוסי בן יסיאן אומר מצא צורת דרקון וראשו חתוך ספק עובד כוכבים חתכו ספק ישראל חתכו מותר ודאי ישראל חתכו אסור אמאי תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה הכא נמי כדרבא איתיביה רבי יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנבייה נושרת עליהן אמאי תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה שאני התם דעיקר עבודת כוכבים קיימת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - א

אמר רבי יהודה: מעשה בשפחתו של מציק אחד גבר אלים ישראלי וגר במקום ששמו רימון שהפילה והטילה את הנפל לבור, ובא כהן, חכם ומורה הוראה, ^[19] והציץ בו בבור, לידע אם זכר אם נקבה לקבוע לה כמה ימי טומאה וטוהר לנהוג [כי גם שפחה יושבת ימי טומאה וטוהר], ולא ראה את הנפל. ולכאורה, כהן זה האהיל על המת, ^[20] ולא נזהר על טומאתו, ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מטומאת מאהיל על המת, מפני שחולדה וברדלס מצויין שם וגררהו למקום שאינו מטמא טומאת אהל -

ומעתה, הא הכא הרי במעשה זה דודאי הטילה נפל בבור, וספק שהחולדה גררוהו, ספק לא גררוהו -

וקאתי ובא הספק ומוציא מידי ודאי, ולכן טיהרוהו חכמים.

הרי שספק מוציא מידי ודאי, וקשה על רבי יוחנן?

ומתרצינן: לא תימא אל תאמר: הטילה "נפל" ודאי לבור, אלא אימא אמור: הטילה "כמין נפל" לבור כמין שפיר, והוא כיס הנמצא ברחם מלא רוח, ועדיין לא התרקם בו ולד, ואינו מטמא -

והוי "ספק" אם בכלל יש טומאה בבור, ובא "ספק" גרירת החולדה ומוציא מידי ספק. ואין מכאן ראיה שספק מוציא מידי "ודאי".

ומקשינן: איך אפשר לתרץ כן, והא "לידע אם זכר אם נקבה הוא" - קתני שנינו, ובשפיר מלא רוח אין היכר בין זכר לנקבה?

ומתרצינן: כל זה בא הכהן לבדוק, והכי קאמר כן התכוון רבי יהודה: הכהן הציץ, לידע אם רוח הפילה ואינה צריכה לישב עליו כלל לא ימי טומאה ולא ימי טהרה אם נפל הטילה וצריכה לישב ימי טומאה וטהרה, ועוד בדק אם תמצי לומר נפל הטילה, אז יבדוק אם זכר אם נקבה.

ויש כאן ספק מוציא מידי ספק.

ואיבעית אימא, אף אם ודאי נפל הטילה, טיהרוהו חכמים, כיון שחולדה וברדלס מצויין שם, "ודאי" גררוהו, היות והן מוחזקין בכך.

ובא ודאי ומוציא מידי ודאי.

רבי יוחנן ממשיך להוכיח שיטתו שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה.

איתיביה ממה שנינו, מצא תבנית יד או תבנית רגל - הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד -

וקשה אמאי למה אסורין - הא שברים נינהו, הרי נשברו? מוכח ששברים הם חשובים, והגוים עובדין אותן.

ומתרצינן: הא תרגמה פירשה שמואל שהמשנה מדברת בתבנית יד ורגל העומדין על בסיסן ומשום שתבניות אלו חשובות והן בעצמן אלילים - קבעו אותן על בסיסן. ואין להביא מכאן ראיה לשברי אלילים.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בפרק הבא: עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים פסלו שלו וגם של חברו, אף שאינו אלילו. ושנינו שם: כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה ראש חטמה ראש אצבעה.

ואילו ישראל, אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים גוי.

ומקשינן מהסיפא: אמאי, למה אינה בטילה, אף שלא הגוי שיברה אלא הישראל שיברה? - תיהוי תהיה דינה כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה, מאותה הסברא של ריש לקיש, שאם אינה יכולה להציל עצמה מידי ישראל, אינה יכולה להציל אחרים ^[21]. וקשה על ריש לקיש, למה אינה מבוטלת מעצם היותה שבורה?

ומתרצינן: אמר אביי: לדעת ריש לקיש, אכן אם הישראל שיברה תהיה מבוטלת ומותרת, והמשנה מדברת כשהישראל לא שיברה, אלא שפחסה, מיעכה בפטיש עד שהתקלקלה צורתה, ולא חיסרה כלום, ואין כאן עבודת כוכבים שבורה.

ומקשינן: כי פחסה, מאי הוי, מדוע אינה בטילה, הלא פחיסה היא אחת מאופני ביטול אלילים, והא תנן, שנינו שם במשנה: פחסה הגוי אף על פי שלא חסרה - בטלה. וחוזרת הקושיא, הרי עתה היא פחוסה ומקולקלת, וכשם שאם הישראל שיברה, לדעת אביי, הרי היא בטלה, למה לא תיבטל אם הישראל פיחסה? ומתרצינן: אכן יש חילוק בין שיברה לפיחסה, בשיברה ישראל הרי היא בטלה, אבל בפיחסה, הני מילי הדברים אמורים שהיא בטלה דפחסה עובד כוכבים ומגלה דעתו שכועס עליה ומבזה אותה, ועצם מעשה הפחיסה הוא המבטלתה [בצירוף שהיא מקולקלת, ושאר מעשי בזיון וכעס אינם נקראים ביטול כמו שמבואר שם]. אבל כשפחסה ישראל, לא בטלה, והגוי אומר: האליל אינו מקפיד על פחיסה.

אבל אם הישראל שיברה "ממש", בטלה מאליה, לדעת אביי לדעת ריש לקיש, מסברא הנ"ל, שהגוי אומר: אם לא הצילה על עצמה מידי ישראל, אינה יכולה להציל אחרים.

ורבא אמר: לעולם האמת היא כי פחסה ישראל נמי בטלה. כלומר, אין חילוק בין שבירה לפחיסה, ומעשה הפחיסה של הישראל, כמעשה שבירה, הוא ביטול מעולה, אלא אם כן, למה אינה בטילה לדעת ריש לקיש, הרי סוף סוף שבורה היא, והגוי מתיאש ממנה?

הטעם הוא, חכמים אסרוה בכל אופן שביטלה ישראל, משום גזרה דלמא יתכן שמקודם מגבה לה יגביהנה מן ההפקר ^[22], ובהגבהה זו קונה אותה והרי היא שלו, והדר מבטיל לה -

והוי עבודת כוכבים ביד ישראל -

וכל עבודת כוכבים הבאה ביד ישראל והיא קנינו - אינה בטלה לעולם וטעונה ביעור, כמו ששנינו בפרק הבא.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: שנינו ברייתא: עובד כוכבים שהביא אבנים מן האליל ושמו מרקוליס והוא גל של אבנים וכל הבא לעובדו זורק לו אבן, והגוי חיפה בהן בהאבנים דרכים וטרטיאות [גירסת הרש"ש: וסרטיאות והם דרכים מעיר לעיר] - מותרות האבנים בהנאה, מפני שהגוי ביטלה, בכך שסתר את הגל.

ואילו ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות - אסורות בהנאה.

וקשה, אמאי אסורות, תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה שהרי סוף סוף סתורה היא, כנ"ל, וקשה על ריש לקיש?

ומתרצינן: הכא נמי כמו דאמר רבא: גזירה שמא יגביה הישראל את כל הגל קודם שיסתרנו, ואזי לא תועיל לו ביטול, מפני שהיא עבודת כוכבים ביד ישראל ^[23].

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים, גירד חתיכות מעבודת כוכבים של עץ, אם עשה כן לצורכו של הגוי להשתמש בשפאין להסקה, הרי היא, העבודת כוכבים ושיפוייה, מותרין, שבמעשה השפיה ביטלה. ואם עשה כן לצרכה, ליפותה, הרי היא אסורה, כי לא ביטלה, ושיפוייה מותרין, כי זורק אותן ואינו עובד להן.

ואילו ישראל ששיפה עבודת כוכבים של גוי, בין לצורכו בין לצרכה - היא ושיפוייה אסורין.

וקשה: אמאי אסורות כששיפה ישראל לצורכו? תיהווי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה. שאמנם אם שיפה לצורכה, אסורה, כי גם אם שיפה הגוי הרי היא אסורה. אבל אם שיפה הישראל לצורכו, הרי בטלה היא?

ומתרצינן: הכא נמי כמו דאמר רבא: גזירה שמא יגביהנה קודם שמבטלה, וזכה בה, ואין ביטול מועיל לה, שאין ביטול לעבודת כוכבים של ישראל.

איתחביה רבי יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: ישראל המוצא עבודת כוכבים של מתכת, מה יעשה בה כדי לאבדה מן העולם שלא יהנה ישראל ממנה? רבי יוסי אומר: שוחק אותה וזורה את שחקיה לרוח או מטיל לים. אמרו לו חכמים לרבי יוסי: אין זו דרך הגונה לאבדה, כי אף הוא השחקים נעשה זבל לזבל את האדמה כשנזרים לרוח, ונמצא הישראל נהנה מהם כששדהו משתבחת, וכתיב [דברים יג]: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם", אלא יוליכנה לים המלח ושאר מקומות דומים שנאבדין לגמרי.

וקשה: אמאי השחקים אסורים בהנאה, תיהווי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה?

ומתרצינן: הכא נמי כמו דאמר רבא, שהיא אסורה אך ורק מטעם גזרה שמא יגביהנה ואחר כך יבטלה.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: שנינו ברייתא: רבי יוסי בן יסיאן אומר: מצא הישראל צורת דרקון [כמו נחש] והוא מהצורות שהגוים עובדין להן, וראשו חתוך - ספק לו אם עובד כוכבים חתכו ובטלה, ספק ישראל חתכו ואסורה, מותר הצורה בהנאה, מטעם "ספק ספיקא" שמא לא נעבד מעולם, ואף אם נעבד שמא ביטלו הגוי ^[24].

ואילו אם הוא ודאי שהישראל חתכו - אסור.

וקשה: אמאי אסור, תיהווי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה שהרי עתה שבור הוא?

ומתרצינן: הכא נמי כמו דאמר רבא שיש לחשוש שמא יגביהנו ואחר כך יבטלנו.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אילן של אשירה, אין זורעין תחתיה ירקות בימות החמה, כי נהנה מן צל האילן, ואשרה אסורה בהנאה, אבל זורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים, הואיל והצל מפסיד את הירקות בימות הגשמים, אינו נהנה מן האשרה, אלו הם דברי חכמים.

רבי יוסי אומר: אף לא זורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים, מפני שהנבייה עלין הנושרין ממנה בימות הגשמים נושרת עליהן ובעל הירקות נהנה ממנה כזבל לקרקע.

וקשה: אמאי, הרי העלין נופלות מאליהן מן הרוח - תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה ובטלות ומותרות בהנאה לדעת ריש לקיש - ולמה אסור להנות מן הנבייה?

[ועל קושיא זו אין לתרץ תירוץ הנ"ל כדרבא, כמובן, כי לא הישראל מבטלן אלא מאליהן נושרות מן האילן].

ומתרצינן: שאני התם שם באשרה שונה דינו, כיון דעיקר עבודת כוכבים האשרה קיימת, הלכך אף הנבייה הנושרת ממנה אסורה [כמו שיבואר].

הערות

^[19] והתוס' כתבו כי אותו כהן, שוטה היה, לפי שאסור לו להיטמאות ל"נפלים" אפילו אם היה הנפל משבעת קרוביו. ומבאר המהר"ם שהתוס' כתבו כן, משום שיש מבארים [שם] שהנפל היה של הגבירה ולא של השפחה, אלא שהשפחה הטילתו לבור, והכהן היה קרוב, לכן כתבו התוס', שעם כל זה, היה שוטה.

^[20] עיין בתוס' ובתוס' הרא"ש המבארים את מקום הבור, אם היה ברשות הרבים או ברשות היחיד, ולאיזה מקום גררוהו החולדה ובמהרש"א ובמהר"ם.

^[21] הרמב"ן לדעתו [המובא לעיל עמוד הקודם הערה 7] מבאר הקושיא: בשלמא לרבי יוחנן, לא התייאש הגוי, כיון שלא ראה ולא ידע, אבל לריש לקיש, קשה, מה בכך שלא ראה, מכל מקום בטילה היא. וכן מבאר הריטב"א.

^[22] האם מדובר שהיתה דוקא של הפקר, וכיון שזוכה בה לכן אינו יכול לבטלה, או אפילו אם יש לה בעלים גם כן אינו יכול לבטלה, כמו שיבואר. המגן אברהם בהלכות ראש השנה [אורח חיים סימן תקפ"ו סק"ה] סובר, שאף אם יש לעבודת כוכבים בעלים גוי, מכל מקום אין הישראל יכול לבטלה - והטעם, למרות שאינה שלו, מכל מקום כיון שמצאה הישראל, ו"חייב באחריותו" להחזירה להגוי - נקרא "שלו" להלכה זו שאינו יכול לבטלה. וחולק על הבית חדש [שם] הסובר דאם יש לה בעלים גוי לא קנאה הישראל, והוי עבודת כוכבים של גוים. ולכאורה מדברי רש"י כאן משמע כשיטת הב"ח, שהרי רש"י כתב: "דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה". ומבאר המחצית השקל, שהמגן אברהם סובר שרש"י לא התכוון לומר שעסקינן דוקא בהפקר, אלא, רצה לבאר למה אם הגביהה הרי הוא שלו "להתחייב באונסין", כלומר: במה קנה, איזה מעשה קנין עשה? לכן מבאר, שכיון שאם היתה של הפקר היה מעשה ההגבהה מעשה קנין, לכן אף אם יש לה בעלים - פעל מעשה ההגבהה, על כל פנים, שתהיה שלו לענין להתחייב באונסין. ועל פי דברי המגן אברהם אלו, מתרץ האבני מילואים קושיא אחרת. והיא: לדעת הרשב"א [שו"ת ח"א סימן תר"ב] שדבר האסור בהנאה אין לו בעלים, קשה, למה אמר רבא שקנה בהגבהה, הרי לא שייך קנין ולא נעשה שלו, כי הרי אין לה בעלים? ולדברי המגן אברהם מבואר, שאף שאין לה בעלים מדיני "קניני בעלות", אבל היות וחייב להחזירה וחייב באחריותה, הוי "בעלות לענין איסור" שלא יוכל לבטלה. והאמת, שקושית האבני מילואים הקשו הרשב"א הריטב"א והר"ן. הריטב"א מתרץ: "דאף על גב דכי מגבה לה איסורי הנאה היתה? ישראל זוכה באיסורי הנאה לחשבם שלו להוסיף בהם איסור. מכאן [- אפשר ללמוד] לישראל הזוכה בחמץ בפסח - שהוא אסור לאחר הפסח, כדין חמץ גמור שהיה לו קודם הפסח שעבר עליו הפסח". ודברים דומים כתבו הרא"ה [מג א] והרשב"א [שו"ת ח"א סימן קע"ח] והר"ן [מג א]. וכן פסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה [פרק א הלכה ג'] ונפסק בשולחן ערוך [אורח חיים סימן תמ"ח]. ועיין בקצות החושן [סימן ת"ו סק"ב].

^[23] הקשו התוס': המקשן שהקשה כל הקושיות האלו, למה הקשה אותן, האם לא ידע שאפשר לתרץ: הכא נמי כדרבא?

^[24] כן פירש רש"י. והתוס' מבארים פירושו של רש"י, שצורה זו היא מ"הצלמים" שלדעת חכמים בתחילת הפרק הם ספק אם כבר נעבדו, לכן אפשר להתירו מספק, כמו שמבאר רבי יוחנן "אתי ספק ומוציא מידי ספק". ואין לומר שצורה זו היא "ודאי אליל", כי אם כן קשה ברייתא זו אף לרבי יוחנן, מה טעם ההיתר, הלא אין ספק מוציא מידי ודאי, כמו שאמר רבי יוחנן בתחילת הסוגיא? והקשו תוס' [מבואר על פי תוס' הרא"ש, וזכה הרש"ש לכוון דבריו, ועיין במהר"ם המתקשה בדברי התוס']: אם אכן מדובר בצלמים, למה בסיפא כשחתכם הישראל אסור, הלא יש ספק ספיקא, ספק לא עבדו עדיין, ואף אם תמצי לומר עבדו, ודאי יבטלנו הגוי כשיראנו חתוך, ולא יעבדנו עוד. - כשם שהתירו חכמים המוצא "שברי צלמים", ואחת הסיבות שהתרנום היא: כי הגוי לא יעבדנו עוד מפני שהוא שבור? ומתרצים: יש לחלק בין סתם שברי צלמים לבין הדין של דרקון. בסתם צלמים יש כמה צדדים להתירם, האחד, כי מסתבר שהגוי שברם, כי אילו הישראל שיברם היה עושה כדינו לבערם לגמרי מן העולם, ועוד, אף אם נשתברו מאליהם, יתייאש מהם הגוי באומרו: אם לא הציל את עצמו לא יציל אחרים. אבל בצורת דרקון אם ראינו שהישראל חתכו, נשאר רק צד אחד להתיר, שמא יתיאש ממנו הגוי, ובאופן זה סברה הברייתא -לדעת רבי יוחנן - שאינו מספיק להתיר.

של מציק (איש אלים) אחד ברימון שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ בבור, שרצה לידע אם נפל זה זכר הוא אם נקבה הוא, שכן יש הבדל בין לידת זכר או נקבה לענין דיני טומאה וטהרה של יולדת. ולא ראה הכהן את הנפל, אלא שיש חשש שמא הנפל נמצא בתוך הבור, ואולי נטמא בטומאת מת מפני שהאהיל עליו, ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו, מפני שחולדה וברדלס מצוין שם ואכלוהו או גררוהו משם.

והא הכא [והרי כאן] שודאי הטילה נפל, ספק גררוהו החיות ספק לא גררוהו, וקאתי [ובא] ספק זה ומוציא מידי ודאי!

ודוחים: לא תימא [אל תאמר] הטילה נפל ודאי לבור, שהוא ודאי מטמא, אלא אימא [אמור]: הטילה כמין נפל לבור, ויש איפוא ספק מתחילה אם הוא מטמא.

ומקשים: כיצד אפשר לפרש כך? והא [והרי] רק "לידע אם זכר אם נקבה הוא" קתני [שנה]!

ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר] זאת כוונת הדברים: לידע אם רוח הפילה כלומר, דבר שאינו בגדר וולד, או אם נפל הטילה, ואם תמצי [תמצא] לומר נפל הטילה, לידע אם זכר אם נקבה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: כיון שחולדה וברדלס מצוין שם — ודאי גררוהו, ואין זה ספק.

א ושבים לעיקר מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, בעבודה זרה שנשתברה מאליה שלדעת ריש לקיש היא מותרת. איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן ממשנתנו: מצא תבנית יד או תבנית רגל של צלמים — הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד; אמאי [ומדוע] אסורים? הא [הרי] שברים נינהו [הם], ולשיטתך שברי עבודה זרה מותרים!

ודוחים: הא תרגמה [הרי כבר פירש אותה] שמואל: בעומדין על בסיסן, שיש לחשוש שהם נעבדים כמות שהם, ואינם בכלל שברים.

עוד איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן ממה ששנינו: גוי מבטל עבודה זרה שלו שהוא עצמו עובד אותה, או של חברו שחבירו עובד אותה אף שהוא אינו עובדה. ואולם ישראל אינו מבטל עבודה זרה של גוי. ויש לשאול: אמאי [מדוע] הדין כך? תיהוי [תהיה זאת] אותה עבודה זרה שביטלה הישראל, כעבודה זרה שנשתברה מאליה, ותהיה מותרת!

אמר אביי: אין מדובר ששבר חלק מן העבודה זרה, אלא שפחסה (שמעך אותה). ושואלים: וכי [וכאשר] רק פחסה מאי הוי [מה בכך]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: פחסה את העבודה זרה אף על פי שלא חסרה — בטלה!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה אמורים] שפחסה גוי, אבל פחסה ישראל לא בטלה.

ורבא אמר: לעולם כי [כאשר] פחסה ישראל נמי [גם כן] היא בטלה מן הדין. אלא דבר זה שלא יוכל ישראל לבטל עבודה זרה של גוי, הוא גזרה של חכמים דלמא מגבה לה [שמא מגביה אותה] תחילה וקונה אותה לעצמו והדר [ואחר כך] מבטיל לה [אותה], והוי [ואז הריהי] עבודה זרה שביד ישראל, וכל עבודה זרה שביד ישראל אינה בטלה לעולם. אבל עבודה זרה שנשתברה מאליה — בטלה.

עוד איתיביה [הקשה לו] לשיטת ריש לקיש ממה ששנינו: גוי שהביא אבנים מן המרקוליס ערימת אבנים שעשויה לעבודה זרה, וחיפה בהן באבנים הללו דרכים וטרטיאות (תיאטרונות) — הרי האבנים מותרות כיון שהגוי ביטלן, וישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות — האבנים אסורות. ויש לשאול: לדעת ריש לקיש אמאי [מדוע] אסורות? תיהוי [שתהא זו] לפחות כעבודה זרה שנשתברה מאליה שמותרת לשיטתו!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] יש לפרש כדברי רבא, שגזרו שלא יוכל ישראל לבטל עבודה זרה, למרות שאם נשברה בעצמה — הריהי מותרת.

ועוד איתיביה [הקשה לו]: גוי ששיפה (שייף, הקציע) מעבודה זרה לצרכו כלומר, שהיה צריך למה ששיפה — בין היא עבודה זרה עצמה, ובין שיפוייה — מותרין, שהרי בעצם השיפוי הוא מבטלה, שאינו נוהג בה כבוד. אבל אם עשה את השיפוי הזה לצרכה, כגון לייפותה — היא אסורה עדיין, אבל שיפוייה שאינו רוצה בהם מותרין, שהרי ביטל אותם ואינו רוצה בהם. וישראל ששיפה עבודה זרה, בין לצרכו בין לצרכה — היא ושיפוייה אסורין. ויש לשאול: אמאי [מדוע] כששיפה ישראל שיפוייה אסורים? תיהוי [שתהא זו] כעבודה זרה שנשתברה מאליה!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] יש להסביר כדברי רבא, שמשום גזירה היא, שמא יקנה אותה תחילה ישראל.

ועוד איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו, ר' יוסי אומר: עבודה זרה שוחק וזורה לרוח או מטיל אותה לים. אמרו לו: אין תקנה בשחיקה, כי אף היא נעשה (נעשית) זבל, וכתיב [ונאמר]: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח). ויש לשאול: אמאי [מדוע] ייאסר הדבר? תיהוי [שתהא זו] כעבודה זרה שנשתברה מאליה!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] יש להבין כדברי רבא, שהוא משום גזירה.

ועוד איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו, ר' יוסי בן יסיאן אומר: מצא צורת דרקון שיש לומר שהוא עבודה זרה, וראשו חתוך, ספק גוי חתכו ספק ישראל חתכו — מותר, ודאי ישראל חתכו — אסור. ויש לשאול: אמאי [מדוע] אסור כשחתכו ישראל? תיהוי [שתהא זו] כעבודה זרה שנשתברה מאליה!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] יש להשיב כדברי רבא.

ועוד איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו, ר' יוסי אומר: אף לא יקח ירקות הגדלים תחת אשירה (עץ של עבודה זרה) בימות הגשמים, מפני שהנבייה (השלכת) נושרת עליהן ומשמשת לירקות כזבל, ונמצא נהנה מעבודה זרה. ויש לשאול: לשיטת ריש לקיש אמאי [מדוע] יהא אסור? תיהוי [שיהיו] אותם העלים שנפלו מן האשירה כעבודה זרה שנשתברה מאליה!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], שעיקר עבודה זרה קיימת, שהרי האשירה עדיין עומדת במקומה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

of one violent person [metzik] in the city of Rimon, who cast a non-viable newborn into a pit, and a priest came and looked into the pit to ascertain whether the baby was male or whether it was female, as the length of time of a woman’s ritual impurity after childbirth, even if she gave birth to a non-viable newborn, depends on whether the child was male or female (see Leviticus, chapter 12). And the incident came before the Sages to rule whether or not the priest had contracted ritual impurity while standing over the corpse, and they deemed him ritually pure. The basis for this ruling was due to the fact that as martens and polecats [bardelas] are common there, it is likely that the body was dragged away before the priest arrived at the pit.

The Gemara concludes its objection: And here, in this case, where it is certain that the woman cast the non-viable newborn into the pit, and it is uncertain whether an animal dragged it away and it is uncertain whether no animal dragged it away, the Sages nevertheless ruled that an uncertainty comes and overrides a certainty.

The Gemara rejects this interpretation of the baraita: Do not say that the woman certainly cast a non-viable newborn into a pit; rather, say that she cast an object similar to a non-viable newborn into a pit. Perhaps it was not the body of an infant; it might have merely been congealed blood, which does not impart impurity. Therefore, it is a conflict between uncertainty and uncertainty; it is unclear whether the item that was cast into the pit could have rendered the priest ritually impure, and even if it could have, it might have already been dragged away.

The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita: To ascertain whether it was male or whether it was female, indicating that the only uncertainty was with regard to its sex, as it was certainly a non-viable newborn?

The Gemara answers that this is what the baraita is saying: The priest attempted to examine two aspects of the miscarried entity. He sought to ascertain whether the woman miscarried, bearing an amorphous mass, or whether she cast a non-viable newborn into the pit; and if you say that she cast a non-viable newborn, he sought to ascertain whether it was male or whether it was female.

And if you wish, say that there is a different answer: This case is not a conflict between certainty and uncertainty; rather it is a conflict between certainty and certainty. Since martens and polecats are common there, they certainly dragged the body away. Consequently, the ruling in this case does not contradict the principle that an uncertainty does not override a certainty.

§ The Gemara returns to the dispute with regard to an idol that broke. Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: If one found an object in the figure of a hand or in the figure of a foot, these are forbidden, as objects similar to those are worshipped. Rabbi Yoḥanan asks: Why are they forbidden? Aren’t they fragments, which according to Reish Lakish should be permitted?

The Gemara answers: Didn’t Shmuel interpret the mishna as referring to a case where these objects are standing on their pedestals, which shows that they were designed this way initially?

Rabbi Yoḥanan raised another objection to the opinion of Reish Lakish from a mishna (52b): A gentile can revoke the idolatrous status of his own object of idol worship or that of another gentile, but a Jew cannot revoke the status of a gentile’s object of idol worship. Rabbi Yoḥanan asks: Why can’t a Jew revoke the status of a gentile’s idol according to Reish Lakish? Let it be treated like an object of idol worship that broke on its own, which Reish Lakish deems permitted.

Abaye said: That mishna is referring to a case where the Jew bent the idol out of shape without actually breaking it. The Gemara asks: And if he merely bent the idol out of shape, what of it? But didn’t we learn in a mishna (53a) that if one bent an idol, changing its shape, even if he did not remove any part of it, he thereby revoked its status as an object of idol worship?

The Gemara answers: This statement applies only in a case where a gentile bent the idol, changing its shape; but in a case where a Jew bent it, changing its shape, its status as an object of idol worship is not revoked.

And Rava said a different answer: Actually, the basic halakha is that in a case where a Jew bent it, changing its shape, its status as an object of idol worship is also revoked. But the Sages issued a decree that such an idol retains its idolatrous status, lest a Jew first lift it up and then attempt to revoke its status. In this case the idol’s status is not revoked, as when a Jew lifts an idol he acquires it, and it becomes an object of idol worship in a Jew’s possession, and any object of idol worship in a Jew’s possession can never have its idolatrous status revoked. Therefore, only when an idol breaks on its own does Reish Lakish maintain that its status is revoked.

Rabbi Yoḥanan raised another objection to the opinion of Reish Lakish from a baraita: In the case of a gentile who brought stones from stone heaps that were used in the worship of the deity Mercury [HaMarkulis], and who then paved roads and built theaters [vetarteiot] with them, it is permitted to derive benefit from them, as the gentile revoked their idolatrous status. But in the case of a Jew who brought stones that were used in the worship of Mercury and who then paved roads and built theaters with them, it is prohibited to derive benefit from them. Rabbi Yoḥanan asked: According to Reish Lakish, why does a stone such as this retain its idolatrous status? Let it be treated like an object of idol worship that broke on its own, which Reish Lakish deems permitted.

The Gemara answers: Here too, Rabbi Yoḥanan’s question may be answered in accordance with the opinion of Rava that the Sages issued a decree that an object of idol worship retains its idolatrous status when a Jew attempts to revoke it, lest the Jew lift and acquire the idol, which would make it impossible to subsequently revoke its status.

Rabbi Yoḥanan raised another objection to the opinion of Reish Lakish from a baraita: In the case of a gentile who shaved down an object of idol worship for his own sake, as he needed the shavings, the idol itself and its shavings are then permitted. If he did it for the sake of the idol, to improve its appearance, the idol is forbidden, but its shavings are permitted. But in the case of a Jew who shaved down an object of idol worship, whether he did it for his own sake or for the sake of the idol, the idol itself and its shavings are forbidden. Rabbi Yoḥanan asked: According to Reish Lakish, in a case where a Jew shaved the idol for his own sake, why are the shavings forbidden? Let it be treated like an object of idol worship that broke on its own.

Rabbi Yoḥanan raised another objection to the opinion of Reish Lakish from a mishna (43a): Rabbi Yosei says: When one encounters an idol, he should grind the idol and throw the dust to the wind or cast it into the sea. The Rabbis said to him: What is the good of that? That also gives a Jew benefit from the idol, as it becomes fertilizer for his crops, and deriving any kind of benefit is prohibited, as it is written: “And nothing of the proscribed items shall cleave to your hand” (Deuteronomy 13:18). Rabbi Yoḥanan asked: According to Reish Lakish, why is this prohibited? Let it be treated like an object of idol worship that broke on its own.

The Gemara answers: Here too, Rabbi Yoḥanan’s question may be answered in accordance with the opinion of Rava cited above, that the Sages issued a decree with regard to this matter.

Rabbi Yoḥanan raised another objection to the opinion of Reish Lakish from a baraita: Rabbi Yosei ben Yasian says: If one found an object in the figure of a dragon [derakon] with its head severed, but it is uncertain whether a gentile severed it and it is uncertain whether a Jew severed it, the object is permitted. But if it is certain that a Jew severed it, it is forbidden. Rabbi Yoḥanan asked: According to Reish Lakish, why is it forbidden? Let it be treated like an object of idol worship that broke on its own.

The Gemara answers: Here too, Rabbi Yoḥanan’s question may be answered in accordance with the opinion of Rava that the Sages issued a decree with regard to this matter.

Rabbi Yoḥanan raised another objection to the opinion of Reish Lakish from a baraita: Rabbi Yosei says that one may not even plant vegetables in the rainy season under a tree worshipped as an idol, as foliage may fall on them, serving as fertilizer. Rabbi Yoḥanan asked: According to Reish Lakish, why should a leaf from such a tree retain its idolatrous status? Let it be treated like an object of idol worship that broke on its own.

The Gemara answers: There it is different, as the main object of idol worship, the tree, still exists fully intact.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

(סוגיא) ישראל שפחסה לעבודת כוכבים של עובד כוכבים כלומר רצף צורתה ואינה ניכרת כלל אלא כאילו טס בעלמא היא לא ביטלה מ"ט גזרינן דלמא מגבה ליה ישראל וכיון דמגבה ליה קנאה וכי הדר מבטיל לה הוי לה עבודת כוכבים של ישראל ועבודת כוכבים ביד ישראל אין לה בטילה עולמית. תוב אקשי מן אבני מרקוליס שהביא ישראל וחיפה בהן טרטראות כו' ומן ישראל ששיפה עבודת כוכבים ושנינן בכולהו גזרינן דלמא מגבה להו וקני להו בהגבהה והם עדיין בחזקתן וכיון דקנאם אע"ג דבתר הכי נשברו לא בטלי כדרבא דאמר עבודת כוכבים של ישראל לא בטלה לעולם. ומותבינן תוב אף לא ירקות פי' אין זורעין תחת האשירה ירקות בימות הגשמים מפני שהנביה פי' עלי האשרה נובלות על הירקות והוה להן לזבל ונמצאו הירקות גדילות מן העבודת כוכבים. ואמאי תיהוי זה הזבל שנפל מן האילן כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה.

ופרקינן שאני התם דאשרה היא עיקרו של אילן קיימת.

הא דרמי הכא בכולהו ואמאי תהוי כע"ז שנשתברה מאליה. ק"ל, ולר' יוחנן נמי מי ניחא והא אפי' ביאוש בעלמא בטלה כגון שהניחוה עובדיה ואינן עתידין לחזור כדאי' בפ' רי"ש וכדאמרינן התם גבי בימוס של מלכים ובימוס שנפגם ולקמן נמי אמרינן נהי דמינה מיאש מאיסורא מי מיאש מימר אמר וכו' אלמא אי מיאש מינה בטלה והכא כיון ששוחק ישראל וזורה לרוח ודאי מיאש.
ואיכא לפרושי דודאי כל יאוש לדעת בטלה להכי פליגי בנשתברה מאליה. ר"ל סבר בטלה כמי ששברה בידים דעל כרחיה מבטלה ואפי' שלא לדעת בטלה ור' יוחנן סבר לאו כמי שנשתברה בידים דמי וכל זמן שלא בטלה ודאי בפנינו אינה בטלה שמא יחזור ויתיכנה ויעשנה אחרת או יעבוד לשבירה אפי' נשברה בפנינו הלכך גבי ע"ז ששברה ישראל לר"ל מותרת אע"פ שלא ידע בה עכו"ם ולר"י כיון שאין השבירה מבטלה כמי שביטלה עכו"ם אסורה ואפי' זורה לרוח אין כאן יאוש להתיר דיאוש שלא מדעת לאו יאוש הוא גבי ע"ז ואפילו באבודה ממנו ומכל אדם דאיסורא לא בטיל שלא מדעת אבל מכרה לצורף או הניחה לדעת הוא מיאש ממנה וכן אם (התיר) [הכיר] בה ששחק ישראל וזרה לרוח ע"כ נתיאש לדעת ואפי' בלא מעשה בטלה.
ובירוש' (ג,ב) ע"ז שנשברה ר' יוחנן אמר אסורה ורשב"ל אמר מותרת מה אנן קיימין אם בעתיד להחזיר לכליין דברי הכל [אסור , אם בשאינו עתיד להחזירם לכליין דברי הכל] מותר ולא אתיא בגמרין.
והראב"ד ז"ל מפ' דלר"ל בעינן שידע עכו"ם בשבירתה או הוא או אחר אבל מכיון שראה אותה עכו"ם בטלה דיאוש לדעת הוא ועכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ור' יוחנן סבר לא בטלה ולפי פי' לא ניחא ליה הא דאקשינן ישראל אינו מבטל ע"ז דהא ביטול ישראל לאו כלום הוא עד שיראה עכו"ם ויתיאש וכל הנך דמקשי לר"ל לא סלקן דאי בשראה עכו"ם אפי' לר' יוחנן מתייאש מאחר ששחק וזרה לרוח או שחפה דרכים באבני מרקוליס ואי בשלא ראה אפי' לר"ל לא בטלה עד שיכיר ויתיאש אלא מסתברא דכיון שנשברה מאליה לר"ל בטלה כמי ששיברה בידים.

גזירה דילמא מגבה לה ישראל מעיקרא והדר מבטל לה והויא לה עבודה זרה של ישראל שאין לה בטלה עולמית. פירוש דאף על גב דכי מגבה לה איסורי הנאה היתה ישראל זוכה באיסו׳ הנאה לחשבם שלא להוסיף בהם איסור ומכאן לישראל הזוכה בחמץ בפסח שהוא אסור לאחר הפסח כדין חמץ גמור שהיה לו קודם הפסח שעבר עליו הפסח מ״ר.

אתיביה רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח כו׳. אלמא אסורה אחר שחיקה ותהוי כעבודה זרה שנשתברה מאיליה איכא למידק ולרבי יוחנן נמי היכי ניחא דהא לדברי הכל כל ששחקו אותה ואין בה תועלת של כלום ואבודה מכל אדם לא סגיא דלא מייאש גוי מאיסורא נמי וכל דמייאש גוי אפילו מאיסורא דכלי עלמא בטלה וכדאמרן לקמן נהי דאייאש מממונא מאיסורא מי מייאש אלמא אי מייאש אף מאיסורא דכולי עלמא בטלה ויש לומר דשאני הכא דהוי שלא בפניו של גוי והוה ליה יאוש שלא מדעת ולכך אסורה אפילו לרבי יוחנן ומיהו לריש לקיש דקילה ליה עבודה זרה שנשתברה מאיליה ואפילו היכא דשבריה קיימין ויכול לתקנה קאמר שהיא מבוטלת ואף על פי שהוא שלא בפני הגוי וכל שכן בזו שהיא אבודה ממנו ומכל אדם.

אף לא ירקות כו׳. ואמאי ותהוי כעבודה זרה שנשברה מאיליה פירוש ואף על פי שזה כדרך גדלתה קס״ד דלריש לקיש נמי הוה לן למימר דמבטל ליה גוי כיון דלא מצלה נפשה שלא תבול עליה כשאר אילנות ולבסוף פרקי׳ דאין ע״ז בטלה דרך גדילתה דניחא ליה בנשירת עליה כדי שתתחדש בענפים חדשים.

כבר ידעת שהיולדת טמאה כנדה אחד היולדת ולד חי ואחד היולדת ולד מת ואפילו נפל ואם זכר יושבת שבעה לטומאה ושלשים ושלש לטהרה ולנקבה כפלים לטומאה וכפלים לטהרה והוא שתפיל מארבעים יום ואילך ואם לא הוכר בין זכר לנקבה יושבת ימי טומאה של נקבה ומשלמת לימי טהרה עד סוף ימי טהרה של זכר כמו שיתבאר במקומו הוחזקה מעוברת וילדה ואין ידוע מה ילדה כגון שעברה בנהר והפילה שם או שהפילה בתוך הבור וגררתו חיה חזקה ולד הפילה ויושבת לזכר ולנקבה ואם לא הוחזקה מעוברת הרי זו ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה על הדרך שיתבאר במקומו ובתורת כהנים אמרו שאף שפחה כנענית בדרך זה וכמו שאמרו כאן מעשה בשפחתו וכו' ופירשו בה שהשפחה בעצמה הפילה:

כבר בארנו בכמה מקומות שהנפל אע"פ שלא נתקשרו אבריו בגידין מטמא באהל כמת עצמו ומתוך כך בור שהוא ידוע שמטילין בו נפלים המאהיל עליו טמא ואפילו היו חולדה ובורדליס מצויין שם שאין ספק מוציא מידי ודאי:

אשה שהפילה ולא ידעה מה הפילה והשליכה מה שהפילה לבור אחד שאין משליכים בו נפלים הואיל ולא נודע בדבר זה שהפילה אם הוא נאד מלא רוח שאינו מטמא או שמא הוא נפל שמטמא אם חולדה ובורדליס מצויין שם ספקו טהור שהרי יש כאן הרבה ספקות שמא אינו דבר המטמא ואם תמצא לומר שכן שמא חולדה ובורדליס גררוהו ויש פוסקין כן אף בשהפילה נפל בודאי מפני שחזקת חולדה ובורדליס חזקה גדולה היא והוה ליה כודאי:

ע"ז של גוי יש לה בטלה וכל שבטלה גוי קודם שתבא ליד ישראל מותרת בהנאה אבל אם באה ליד ישראל קודם שתתבטל הרי הוא ע"ז של ישראל ואין לה בטלה לעולם וגוי מבטל ע"ז שלו ושל חברו ואפילו לא היה זה המבטל עובד אותה של חברו כגון שזה לפעור וזה למרקילוס וישראל אינו מבטל ע"ז לעולם אף של נכרי ואף ברשות הנכרי ולא מן הדין אלא שמא יגביהנה קודם בטול והרי היא ע"ז ביד ישראל שאין לה בטילא ובטול זה לא סוף דבר קטוע אזן וחוטם וכיוצא בו אלא פיחסה אע"פ שלא חסרה בטלה:

גוי שהביא אבנים מן המרקילוס וחיפה בהם דרכים וטרסיאות הואיל ואין הדבר מזומן להחזירם למקומם בטול הוא ומותרות אבל ישראל שעשה כן אסורות וכן גוי ששיפה את הצלם של ע"ז שלא לצורך הצלם כגון ליפותו ולנאותו אלא לצורך עצמו הרי זו בטלה והיא ושפאיה מותרין שיפה אותה לצרכה היא אסורה ושפאיה מותרין וישראל שעשה כן אף לצרכו לא הועיל וכן גוי בשל ישראל לא הועיל:

ע"ז שלא נתבטלה ובאה ליד ישראל אסור ליהנות ממנה ומצות עשה לאבדה וכיצד מאבדה שוחק וזורה לרוח ודיו או מטילה לתוך הים בעין שאין חוששין בים הגדול לימצא אח"כ הא בנהרות שמציאתם קרובה אח"כ צריך לפרר ואע"פ שבשוחק וזורה לרוח הקרקע מזדבל בכך אין זה כלום שהרי באשרה עצמה מותר ליטע תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים שמ"מ הקרקע שאינה נאסרת עוזרת בהצמחה וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו מותר בכל מקום וכן שדה שנזדבלה בזבל ע"ז מותר לזרעה ויש חולקין בזו ולמטה יתבאר:

אחר שביארנו ששברי ע"ז מותרין מי שמצא צורת דירקון אע"פ שסתם צורה זו נעשית לע"ז והיה ראשו חתוך מותר שתולין את הדבר שביד גוי נעשה כמו שבארנו:

בד"ה לידע אם זכר כו' בור שמטילין בו נפלים טהור כו' עכ"ל ומהך רישא לא בעי לאקשויי אמאי טהור הא ודאי מטילין בו נפלים וספק גררוהו די"ל דהכא ידע ודאי לתרץ כיון דעכשיו לא היו מטילין אלא שהיו רגילין כבר להטיל אית לן למימר דודאי גררוהו בזמן הזה וק"ל:

בד"ה מפני שחולדה כו' דמיירי בבור קצר כו' ולמאי דמוקי לה דהטילה כמין נפל צ"ל גררוהו מפני נפלים שהיו מטילין בו כבר דאע"ג דאיירי בנבדק הבור כמ"ש התוס' לקמן היינו משום דתלינן בגרירות חולדה ודו"ק:

בא"ד ואין לתמוה כו' דסתם חור שרצים אין בהן פותח כו' עכ"ל ויש לתמוה לדבריהם דאדרבה מהאי טעמא דסתם חור שרצים אין בהן פותח טפח טומאה בוקעת ועולה והיה נ"ל להגיה דסתם חור שרצים יש בהן פותח טפח ואין הטומאה בוקעת ועולה אבל בתוספות דפרק קמא דפסחים ובפרק כל היד הוכיחו דהאי חור ע"כ אין בה פותח טפח דא"כ היה מביא הטומאה לבור ע"ש וע"כ נ"ל דכל זה מלשון הקושיא והתירוץ חסר בתוספות וכצ"ל דיש לומר דגררוהו ואכלוהו קאמר א"נ י"ל דמיירי כו' כצ"ל והאי תירוצא איתא גם שם בתוס' ע"ש:

בד"ה עובד כוכבים ששיפה כו' וצריך לומר מדלא משני כו' עכ"ל צ"ע למאי דמוקי לקמן הא שיפוין דעיקר עבודת כוכבים קיימת וקתני לצורכה כו' ולא מדייק הכי מרישא דקתני לצורכו היא ושיפויה מותרין ע"כ דאית לן למימר כיון דהיא ושיפויה מותרין לא מקרי עיקר עבודת כוכבים קיימת והכי נמי הכא איכא למימר דמלצורכו פרכינן לר"ל תהוי כעבודת כוכבים שנשברה מאליה ויהיה היא ושיפויה מותרין כמו בעובד כוכבים וכן דקדק רש"י לפרש דמלצורכו פרכינן הכא והשתא אין מקום לקושיית התוס' דלא מצי לשנויי שאני התם דעיקר עבודת כוכבים קיימת דהא מלצורכו פרכינן ודו"ק:

ד"ה בא כהן והציץ וכו' דאפי' לקרובים אינו מיטמא לנפלים דבעינן דומיא דאביו ואמו ר"ל שהם בני קיימא וכתבו כן משום דיש מפרשים שם דהנפל לא היה של השפחה אלא של גבירתה היה וכהן זה קרוב היה ולכך רצה ליטמא ולכך כתבו התוס' דע"כ כהן זה שוטה היה דאפילו לקרובים וכו':

ד"ה לידע וכו' רישא דברייתא וכו' משום דלא שייך למתני אמר רבי יהודה מעשה וכו' אם לא מיתני ברישא דין כיוצא בו שעלה קאי אמר רבי יהודה וכו':

ד"ה מפגי שחולדה ובררלס וכו' הוקשה להם לתוס' ממ"נ אי בור זה היה רשות הרבים בלא טעם זה שחולדה וברדלס גררוהו היה טהור משום דלא דבר ברור ודאי הוא שהאהיל עליו דשמא היה הנפל מונח בצד האחר מן הבור ולא האהיל עליו והוי ספק טומאה בר"ה דטהור ואי איירי שהיה הבור רשות היחיד מאי אהני טעמא דחולדה וברדלס וכו' הא עכ"פ איכא למיחש דשמא גררוהו תחת רגלי הכהן וטומאה בוקעת ועולה וספק טומאה ברה"י טמא לכך כתבו אי בעית אימא הבור רשות הרבים וכו' ואי בעית אימא הבור רשות היחיד וכו' ואפ"ה ליכא למיחש שמא גררוהו תחת רגלי הכהן משום דסתם חור שרצים יש בו פותח טפח ואינה בוקעת ועולה ועיין בפסחים דף ט' דכתבו התוס' שם איפכא דסתם חור אין בו פותח טפח ע"ש והשתא דברי התוס' מבוארים אבל יש להקשות כיון דיש לפרש דבור זה היה רשות הרבים א"כ מאי פריך בגמרא ואין ספק מוציא מידי ודאי מהאי עובדא דכהן דנימא דשאני התם דהוה ברשות הרבים וספק טומאה ברשות הרבים טהור ולכך אע"ג דספק הוא אם גררוהו ולא האהיל עליו וספק שמא לא גררוהו והאהיל על הטומאה הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור אבל בעלמא לעולם אימא לך דאין ספק מוציא מידי ודאי ויש לתרץ בדוחק דס"ל לגמרא דאם איתא דאין ספק מוציא מידי ודאי לא הוי מקרי ספק טומאה ברה"ר אלא הוי מקרי ודאי טומאה ברה"ר אלא ודאי משום דקי"ל להכמים דספק מוציא מידי ודאי טהרוהו וק"ל:

ד"ה ספק עובד כוכבים חתכו וכו' וא"ת בספק נעבד נמי תקשה סיפא וכו' ומאי שנא משברי צלמים וכו' וי"ל דיש להתיר יותר וכו' לא ידעתי מי דחקו להתוס' לתרץ קושיא זו דמאן מכריח לן לומר דלרבי יוחנן בנשתברה מאליה או נחתכה ודאי [ע"י] ישראל דהוי שום ספק ביטול למה לא נאמר דלר"י לא הוי שום ביטול כלל וא"כ לא דמי כלל למצא שברי צלמים דשם הוי ספק ביטול דשמא נשברו ע"י עובד כוכבים שבטלם וא"כ הוי ספק ספיקא ולכך מודה ר"י דמותרים וק"ל:

גמרא וחיפה בהן דרכים וטרטיאות. אולי צ"ל וסרטיאות מלשון סרטיא (שבת ו) ע"ש בפרש"י ולקמן (מג) או דצ"ל סטרטאות כדלקמן (נ) ועי' ערוך ערך אסטרט:

שם איתיבי' עובד כוכבים ששיפה כו' וישראל כו' אמאי כו' שנשתברה מאליה ה"נ כדרבא. ומשמע דמיירי באשירה עי' לקמן בס"פ ומזה תמיהני על התוס' בפסחים (כז ב) ד"ה חוץ שתמהו על הא דאיתא שם דאפר אשרה אסור דליהוי כמו שנשתברה מאליה. די"ל דהתם מיירי ששרפה ישראל ע"ש בגמרא ובסוף תמורה [שוב מצאתי שקדמני בזה הש"ך ביו"ד סי' קמ"ב ס"ק ב'] :

תד"ה ספק. וא"ת כו' ומ"ש משברי צורות (כצ"ל וכן בסמוך) כו' מטעם ס"ס. ר"ל דה"נ איכא ס"ס שמא לא עבדום ושמא יבטלנה כשימצאנה חתוכה כדמסקי לקמן (ופי' הב"ח בהגהותיו תמוה) ומש"כ מהר"ם ל"י כו' פשוט דאם אין צד היתר אלא אם שברה עובד כוכבים איך נקרא ספק היתר הרגיל שהכריחו לעיל בד"ה וא"ס מוציא מידי ודאי:

תוס' סד"ה הכא כו'. נ"ב כן דרך התלמוד בכמה מקומות משום יגדיל תורה. גם י"ל כל הני איתביה לא אמורא אותבינהו. ולא בחד זימנא אלא בכמה זימני דאתמרא פלוגתא דר"י ור"ל איתבו עלה כמה אמוראי ולא ידע כל חד מהני בדחבריה ותלמודא הוא דסדרינהו בהדדי:

גמ' אמר אביי שפחסה. עיין לקמן דף מד ע"א תוס' ד"ה כאן:

רש"י ד"ה אלא וכו' דכל דבר הפקר. עי' מג"א סי' תקפ"ו סק"ה:

מציק. גברא אלמא וישראל הוה: והציץ בו. על שפת הבור לידע אם זכר: כהן. חכם ומורה הוראה הוה ונתכוין להורות לה ישיבת ימי הטומאה וימי טהרה: ברדלס. בלשון ארמי אפא: מצוין שם. וכבר אכלוהו או גררוהו לחור שלהן ולא איהל כהן זה על המת: כמין נפל. וספק ספיקא היא דשמא לא נפל היה אלא שפיר מלא רוח: לידע אם רוח הפילה. ולא תשב עליו ימי טומאה וטהרה אם נפל הפילה: ואם תמצי לומר וכו'. ואם יראה שהוא נפל עדיין יציץ אם זכר אם נקבה: ודאי גררוהו. שחזקתן בכך והא ודאי הוא: שלו ושל חבירו. בין ששניהן עובדין ליראה אחת בין שזה עובד לפעור וזה למרקוליס והא דעבודת כוכבים מותרת ע''י ביטול נפקא לקמן (נב.) מנין לעובד כוכבים שפוסל עבודת כוכבים וכו': שפחסה. הכה עליה ישראל בפטיש עד שנתמעכה צורתה אבל לא חיסרה כלום הלכך לא בטיל: והתנן. גבי עובד כוכבים פחסה אע''ג וכו': הני מילי פחסה עובד כוכבים. דגלי דעתיה ומבזי ומבטל לה: אבל פחסה ישראל לא. דלא דמי לעבודת כוכבים שנשתברה מאליה דהתם אמר איהי נפשה לא מצלה וכו' אבל הכא קסבר עובד כוכבים לא קפדא עבודת כוכבים אפחיסה: ורבא אמר לעולם כי פחסה ישראל נמי. הוי ביטול מעליא: אלא. רבנן גזור דכל ביטול ישראל לאו ביטול גזירה דלמא מגבה לה וקני לה בהגבהה דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה: אין לה בטלה עולמית. וטעונה גניזה כדילפינן בפרק [ר''י] (לקמן נב.) מושם בסתר: מרקוליס. יש עכו''ם שעובדין לגל של אבנים וקורין לה מרקוליס וכל הבא זורק לה אבן והיא עבודתה: מותרת. שהרי ביטלו העובד כוכבים שסתר לגל: כדרבא. דלמא מגבה לה לכולה מרקוליס ברישא והדר מבטל ליה וסותרו: לצרכו. שצריך לשפאין להסיק בשפאיה: היא ושפאיה מותרין. דהא בטלה עובד כוכבים ששיפה [לצרכו]: לצרכה. ליפותה: ושפאיה מותרין. דמיזרק זריק להו ולא פלח להו: ישראל ששיפה עבודת כוכבים. של עובד כוכבים דאי של ישראל אפי' שיפה נמי עובד כוכבים היא ושפאיה אסורין דעבודת כוכבים דישראל לאו בת בטולי היא: תיהוי. הך דשיפה ישראל לצרכו כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה: שוחק וזורה לרוח. המוצא עבודת כוכבים של מתכת: אמרו לו אף היא נעשית זבל. כלומר הוא מתכוין לאבדה שלא יהנה ישראל ממנה וגם עתה יהנה ישראל ממנה שהרי השחקים נעשים זבל ונאמר לא ידבק בידך מאומה: צורת דרקון. סתמא לעבודת כוכבים כדתנן במתניתין (דף מב:): ספק עובד כוכבים חתכו. והוי ביטול: ספק ישראל חתכו. ולא הוי ביטול: מותר. דתלינן בעובד כוכבים דהא ספק ספיקא הוא ושמא לא נעבד מעולם: אף לא ירקות. מתני' קתני זורעין תחתיה של אשירה ירקות בימות הגשמים שהצל קשה להן וכן צל אילן קשה להן ואין נהנה ממנה אבל לא בימות החמה שהצל יפה להן ונמצא נהנה מאשירה. כל אשירה אילן הוא: רבי יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים. לפי שהנבייה נושרת על הירקות והוה לזבל ונמצא בעל הירק נהנה מן האשירה. נבייה הן העלין הנושרין מן האילן בימות הגשמים: דעיקר עבודת כוכבים קיימת. האילן לא בטל הלכך נבייה הנושרת ממנה אסורה:

של מציק אחד. פ''ה אנס ובתוספתא גרס מוסק פירוש מוסק זיתים: ובא כהן והציץ בו. אותו כהן שוטה היה דאפילו לקרובים אינו מטמא לנפלים דבעינן דומיא דאביו ואמו (כדאיתא בת''כ ועיין תוס' פסחים ובנדה): לידע אם זכר וכו'. ושפחה מטמאה בלידה וכן משמע בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה:) לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית נמול לשמונה וכללא דמלתא כל שאין אמו טמאה לידה אינו נמול לשמונה רישא דברייתא בור שמטילין בו נפלים טהור פירוש שרגילין להטיל בו נפלים ועלה מייתי מעשה בשפחתו של מציק: מפני שחולדה וברדלס מצוין שם וגררוהו לחורן. איבעית אימא הבור רה''ר וכגון שאינו עמוק עשרה ואפ''ה אין זה ספק טומאה ברה''ר אם לא גררוהו דמיירי בבור קצר שהיה ראשו ממלא פי הבור ואיבעית אימא דודאי בבור רה''י שהוא עמוק י' ואין לתמוה אפי' ודאי גררוהו ניחוש שמא גררוהו תחת רגליו וטומאה רצוצה בוקעת ועולה דסתם חור שרצים יש בהן פותח טפח אי נמי י''ל דמיירי דבור קיימא ברשות היחיד ורגלי כהן ברה''ר: שהטילה כמין נפל. וצ''ל שנבדק הבור קודם שהטילתו לתוכו כיון שרגילין להטיל בו נפלים: עובד כוכבים ששיפה וכו'. פי' וקשיא לרשב''ל וצריך לומר מדלא משני שאני התם דעיקר עבודת כוכבים קיים ש''מ דרשב''ל שרי אפילו בעיקר עבודת כוכבים קיים בשלא כדרך גדילתה וכן משמע בסמוך דאיהו גופיה מותיב לרבי יוחנן (לקמן ע''ב) מההיא דיתיז בקנה ואע''פ שעיקר עבודת כוכבים קיים: הכא נמי כדרבא. צ''ע בכל הני ודקארי לה מאי קארי לה פשיטא דלישני בהו כדרבא [ועי' היטב תוספות שבת מג. ד''ה כופה עליה ועוד שם קכג: ד''ה איתיביה אביי]: ספק עובד כוכבים חתכו ספק ישראל חתכו מותר. פי' הקונטרס דתלינן בעובד כוכבים דהא ספק ספיקא הוא ושמא לא נעבדו מעולם ויפה כוון דאי ס''ד דחשבינן להו ודאי נעבדין אם כן תקשי לרבי יוחנן גופיה אמאי מותר נהי נמי דליכא למיחש לנחתכה מאליה דלא שכיחא חתוכה מאליה כמו שבורה מאליה ואם כן אין רוב חתיכות לאיסור כי היכי דאיכא בעבודת כוכבים רוב שבירות לאיסור אלא הכא פלגא ופלגא חשיב חתיכות עובד כוכבים להיתר וחתיכות ישראל לאיסור אפ''ה אין להתיר בכך דהא רבי יוחנן אית ליה דאפילו ספק היתר הרגיל אינו מוציא מידי ודאי איסור כ''ש הכא שאין רגילות כל כך בחתיכות דעובד כוכבים ואין כאן ספק היתר הרגיל ויש כאן ודאי איסור וא''ת בספק נעבד נמי תקשי סיפא ישראל ודאי חתכו אסור ומאי שנא משברי צלמים דמודי רבי יוחנן דמותרין מטעם ספק ספיקא ויש לומר דיש להתיר יותר בשברי צלמים לפי שיש לתלות שבירתם בעובד כוכבים יותר מבישראל שאם היה ישראל שוברה היה מבערה מן העולם וגם אם נשתברה מאליה שכיח טפי דעובד כוכבים מבטל לה כשמוצאה דמימר אמר איהי לא מצלה נפשה והשתא איכא תרי טעמא להיתירא אבל כשחתכו ישראל ליכא אלא חד טעמא להיתירא שיש לומר שמא כשימצאנה . העובד כוכבים חתוכה יבטלנה ובהך טעמא לחודה אין להתיר לרבי יוחנן אף בספק נעבד:

עבודה זרה מב ע"א