שבת קמ ע"ב

דף קמ - ב

אמר רב חסדא: האי כיתניתא,  משלפו לדידה מקניא - שרי. [כתונת זו, מותר לשלוף אותה מהקנה] שהיא תלויה עליו כששוטחים אותה כדי ליבשה ^[129], ואף שהקנה הוא מוקצה, אין איסור לטלטל דבר המותר כשעל ידי כך יזוז המוקצה ^[130].

אבל לשלוף את הקניא ממנה - אסור, לפי שקנה זה לא משמש לתלית בגדים באופן קבוע, אלא משתמשים בו פעם אחת ^[131], ואחר כך משתמשים בו להסקה, והרי הוא מוקצה.

אמר רבא: ואם כלי קיואי [כלי אורגים] הוא ומשתמשים בו לתלות עליו את הכתונת מותר לשולפו לפי שהוא כלי, ואף שהוא כלי שמלאכתו לאיסור - מותר לטלטלו לצורך מקומו ^[132].

אמר רב חסדא: האי כישתא דירקא [אגודת ירק]: אי חזיא [אם היא ראויה] למאכל בהמה - שרי לטלטולי, כי לכך היא עומדת ולא להסקה ^[133]. ואי לא - אסיר.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: האי תליא דבשרא [חבל שתלוי עליו בשר] חי מליח ליבשו - שר לטלטולי לפי שאין הבשר מוקצה כי הוא ראוי לאכילה כשהוא חי.

דכוורי [של דגים] אסיר, מפני שדגים חיים הם מוקצה כי אינם ראויים לאכילה ^[134].

אמר רב קטינא: העומד באמצע המטה שבעל ואשה דרכם לישן בה, הרי הוא בא לידי הרהור כאילו עומד בכריסה של אשה.

ודחינן: ולאו מילתא היא.

ואמר רב חסדא: בר בי רב דזבין ירקא [תלמיד שקונה ירק] ארוך הנמכר באגודות, עצה טובה לו דליזבן אריכא [יקנה ירק ארוך ביותר] במחיר אגודה לא ארוכה כל כך, שהרי כישא כי כישא [כל האגודות שוין ברוחבן] כי יש חבל במידה מסוימת שאוגד אותן, ואורכא של הירק - ממילא הוא מרויח שאין האגודה פחות רחבה ^[135].

ואמר רב חסדא: בר בר רב דזבין אגודה של קניא [קנים] ליזבין אריכא, טונא כי טונא [עובי המשא שוה בכל האגודות], ואורכא של האגודה ממילא.

ואמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא [שאין לו הרבה לחם] לא ליכול ירקא, משום דגריר הירק את תאבון אכילת הלחם, ואין לו לאכול הרבה.

ואמר רב חסדא: אנא, לא בזמן עניותי אכלי ירקא, ולא בזמן עתירותי [עשירותי] אכלי ירקא.

בעניותי לא אכלתי משום דגריר. בעתירותי לא אכלתי משום דאמינא: היכא דעייל ירקא [במקום שנכנס ירק] עדיף דליעול בשרא וכ וורי.

ואמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא - לא ליבצע בצועי [לא יאכל מעט מעט] אלא יאכל כל מה שיש לו בבת אחת וישבע.

ואמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא - לא ליבצע ויברך על הפת, ואחר הברכה יחלק למסובים.

מאי טעמא?

משום דלא עביד [שלא יעשה חלוקה] בעין יפה כיון שיש לו מחוסר באוכל.

ואמר רב חסדא: אנא, מעיקרא לפני שהתעשרתי, לא הואי בצענא עד דשדאי ידי בכולי מנא, [לא הייתי בוצע עד שהייתי בודק את כל הכלי שנמצא בו הלחם], ואשכחי ביה [ומצאתי בו] כל צרכי. ואמר רב חסדא: האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי, ואכל דחיטי, [מי שיכול לאכול לחם שעורים ואוכל לחם חיטים] - קעבר משום בל תשחית, כי הוא אוכל לחם יקר ללא צורך.

ואמר רב פפא: האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא [מי שיכול לשתות שכר ושותה יין] - עובר משום בר תשחית ממון.

ודחינן: ולאו מילתא היא, כי בל תשחית דגופא עדיף כי היין בריא מהשכר ^[136].

ואמר רב חסדא: בר בי רב דלית ליה משחא [שמן] לסוך ידיו אחר הסעודה כדי להעביר את הזוהמה - נימשי במיא דחריצי [ירחץ ידיו במי בורות קטנים], שמפני שהם עומדים במקום אחד הם מעלים ירוקת והם שומניים.

ואמר רב חסדא: בר בי רב דזבין אומצא [בשר] ליזבין אונקא [צואר] דאית ביה תלתא מיני בישרא [שיש בו שלשה מינים של טעם בשר], בשר שמן ובשר כחוש וגיד הצואר.

ואמר רב חסדא: בר בי רב דזבין כיתוניתא - ליזבן מדנהר אבא [שם מקום] ששם הפשתן טוב וניחוורה כל תלתין יומין [ויכבסנה כל שלשים יום], דמפטיא ליה תריסר ירחי שתא [ויתקיים לו שתים עשרה חדשי השנה], ואנא ערבא לכך.

ואמרינן: מאי [מהו לשון] כיתוניתא - כיתא נאה, ראויה היא להושיב את בעליה בכת נאה.

ואמר רב חסדא: בר בי רב לא ליתיב אציפתא חדתא [לא ישב על מחצלת חדשה של גמי], דמכליא מאניה [שהיא מבלה את הבגדים] על ידי הלחלוחית שלה.

ואמר רב חסדא: בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזיה לחווריה ליה [לא ישלח בגדיו לבעלת האכסניא שלו לכבס לו], דלאו אורח ארעא [שאין זה דרך ארץ], כי דלמא חזי ביה מידי, ואתי למגניא [שמא תראה בו דבר קרי ויבוא להתגנות].

אמר להו רב חסדא לבנתיה: תיהוי צניעתן אפי גברייכו [תהיו צנועות בפני בעליכן].

לא תיכלון נהמא באפי גברייכו [לא תאכלו לחם בפני בעליכן], כי לפעמים תאכלו הרבה ותתגנו בעיניו.

לא תיכלון ירקא בליליא [אל תאכלו ירק בלילה] מפני שהוא עושה ריח רע בפה.

לא תיכלון תמרי בליליא, ולא תשתון שיכרא בליליא, כי דברים אלו מביאים לידי הפחה.

ולא תיפנון היכא דמפני גברייכו שלא תתגנו.

וכי קא קארי אבבא איניש [וכאשר איש קורא בשער הבית] לא תימרון [לא תשאלו אותו] "מנו"? בלשון זכר, אלא תשאלו "מני"? בלשון נקבה, כדי שלא תתרגלו לדבר עם אנשים.

נקיט מרגניתא בחדא ידיה, וכורא בחדא ידיה [כשבעליכן לוקח מרגלית בידו האחת ובור בידו האחת], מרגניתא אחוי להו, וכורא לא אחוי להו, עד דמיצטערן, והדר אחוי להו. [את המרגלית תראו לו ואת הבור לא תראו, עד שיצטערו ואחר כך תראו להם] וזה משל.

שנינו במשנה: אין שולין את הכרשינין, אבל נותן לתוך הכברה.

ואמרינן: מתניתין דנותנים לתוך הכברה דלא כי האי תנא.

דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין משגיחין [משתמשים] בכברה כל עיקר. ^[137]

מתניתין:

גורפין [מנקים מעפר] את האבוס מלפני שור הפטם שמפטמים אותו, ורוצים שיהיה אבוסו נקי כדי שלא ימאס עליו האוכל.

ומסלקין את התבן מלפניו לצדדין כשהוא רב, מפני שהוא עלול להתלכלך על ידי הרעי של השור, ^[138] דברי רבי דוסא.

וחכמים אוסרין. ובגמרא יתבאר מה הם אוסרים.

נוטלין שעורים ותבן שהיו נתונים למאכל מלפני בהמה זו, ונותנין אותן לפני בהמה זו, בשבת, ואין זו טרחה לחינם האסורה בשבת, לפי שאין בהמה קצה במאכל שניטל מחברתה.

גמרא:

איבעיא להו: האם רבנן ארישא בלבד פליגי, ואוסרים לגרוף את האבוס מפני שלפעמים האבוס הוא בקרקע, על ידי שעושים גדר נמוכה ונותנים שם מאכל בהמה, ויש לחשוש שמא ישכח ויבוא להשוות גומות בכוונה ^[139] כדי שלא יפלו השעורים לתוך הגומות.

או רק אסיפא פליגי, ואוסרים לסלק לצדדים את התבן, מפני שאותו תבן שהשור רומס אותו ברגליו, הוא נמאס ואינו ראוי לאכילת בהמה ואם כן הוא מוקצה.

או שמא אתרוייהו פליגי, ואוסרים את שני הדברים מהסיבות שהתבארו?

ופשטינן: תא שמע שחכמים חולקים על שתי ההלכות של רבי דוסא, דתניא בברייתא לאחר דברי רבי דוסא, וחכמים אומרים: אחד זה [גריפת האבוס] ואחד זה [תבן שלפני הבהמה], לא יסלקנו לצדדין.

אמר רב חסדא: מחלוקת רבי דוסא וחכמים היא באיבוס של קרקע, אבל באיבוס של כלי

- דברי הכל מותר, כי אין בו חשש שמא ישווה גומות.

ומקשינן: ואיבוס של קרקע, מי איכא למאן דשרי? והא ודאי קא משוי גומות! ^[140]

והדרינן ואמרינן: אלא, אי איתמר הכי איתמר: אמר רב חסדא: מחלוקת באיבוס של כלי אם גזרו בו אטו איבוס של קרקע, אבל באיבוס של קרקע, דברי הכל אסור.

שנינו במשנה: ונוטלין מלפני בהמה זו, ונותנין לפני בהמה זו בשבת.

הגמרא מביאה שתי ברייתות שנראות כסותרות ומתרצת אותן.

תנא חדא: נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה, ונותנין לפני בהמה שפיה רע.

ותניא אידך: נוטלין מלפני בהמה שפיה רע, ונותנין לפני בהמה שפיה יפה.

אמר אביי: שתי הברייתות אמרו דבר אחד בלשונות שונים, אידי ואידי [זו וזו] אומרות כי ליטול אוכל מקמי חמרא [מלפני חמור] שאינו מוציא רירים, וליתנו לקמי תורא - שקלינן, לפי שאין מאכל החמור מאוס לשור.

אבל ליטול אוכל מקמי תורא המוציא ריר ונהיה האוכל מאוס, וליתנו לקמי חמרא - לא שקלינן, כי הטרחה הזו היא טרחה שלא לצורך.

והא דקתני, "נוטל מלפני בהמה שפיה יפה"

- בחמור, ונקרא כך משום דלית ליה רירי.

אמר רב חסדא הא כיתניתא משלפה לדילא מקניא:
פי' למשוך הבגד ששוטחו בקנה להנגב ונעשה נגוב וישאר הקנה במקומו. ולא מטלטלין מותר אבל למשוך הקנה מן הבגד ולטלטלו בשבת אסור שהקנה אינו כלי להטלטל בחצר. אמר רבא ואם כלי קיואי מותר. פי' אם הוא הבגד שטוח בכלי האורג וכלי האורג נקראין כלי קיואי כדאמרינן בפרק ואלו קשרים שחייבין עליהן.

אתמר אמר רב נחמן אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלו בשבת ואפי' כובד העליון וכובד התחתון אבל לא את העמודים ותוב בעא מיניה ר' יוחנן מרבי יהודה בר ליואי כלי קיואי כגון כובד העליון וכובד התחתון כו'.

האי תלא דבשרא פי' יתד של עץ עשוי לתלות בו בשר ופעמים שתולין בו זולתו [שרי לטלטולי] אבל העץ שתולין בו דגים. כיון שהדגים ריחם רע וקשה אין תולין בו דבר אחר ומסיחין דעתן ממנו ומוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור:

מדנהר אבא. שם מקום הוא:

ציפיתא חדתא. פי' מחצלת חדשה בזרא בחדא ידא. כגון אבן שאין לה דמים ולא צורך. ומפני שהסתירה מהן נתייקרה בעיניהם ופייסוהו להראותה להן:

מתני' אין שולין את הכרשינין ולא שפין כו' גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדים כו'. פי' גורפין המאכל של בהמה מלפני הפטם ומאכל שאר בהמות מסלקין לצדדין דברי ר' דוסיא חכמים אוסרין ואיבעיא לן רבנן ארישא פליגי והיא גורפין [או] אסיפא פליגי והוא שמסלקין לצדדין ואמרינן ת"ש וחכ"א אחד זה ואחד זה לא יסלקנו לצדדין. ש"מ רבנן אתרווייהו פליגי.

אמר רב חסדא מחלוקת באבוס של כלי ואפי' בזה חכמים אוסרין אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור לגרוף הקש שע"ג המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו:

תלאי דבשרא. פרש"י ז"ל בשר מליח התלוי ליבשו, ומלא החבל קרוי תלאי דבשרא ושרי דנאכל חי באומצא, דכוורי אסור דאין נאכלין חיין. והקשו עליו בתוספות דאם כן לימא בשר מליח ולמה ליה למימר תלאי דבשרא. ועוד דאם כן בפרק מפנין (שבת קכח, א) הוה ליה לאתויי, דמייתי התם בשר תפוח בשר מליח ודג מליח ותפל. על כן פירשו בתוספות דתלאי היינו העץ שתולין בו בשר, כלומר דתורת כלי עליו דרגילות הוא להצניעו, אבל דכוורי לא אלא כל שנשתמש בו זורקו לבין העצים.

אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור. דגזרינן דלמא אתי לאשויי גומות ביד.

חלוק זה ששטחה כדי לנגבה ותחב קנה מבית יד לבית יד כשהוא בא לנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה ולא ישלוף הקנה מתוכה מפני שהקנה אינו כלי ואסור לטלטלו ואם היא מכלי קיואי ר"ל קנה של אורגים תורת כלי עליה ומותר לטלטלה וכן בקנה המדה:

הוצא דירקא ר"ל אגודה של ירק שאינו ראוי למאכל אדם אם ראויה למאכל בהמה מותר לטלטלה ואם לאו אסור תליא דבשרא ר"ל חתיכת בשר מליח ועל שם שתולים אותה בחבל קורא לה כן מותר לטלטלה מפני שראויה היא באומצא ושל דגים גדולים אסור ופירשו גדולי הרבנים שאין ראויים ליאכל חיים וגדולי הפוסקים פירשוה משום מוקצה מחמת מיאוס מחמת ריחו וא"כ אחר שפסקנו כר' שמעון להתיר אף מוקצה מחמת מיאוס בשבת אף בדגים מותר ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא אמרו במוקצה מחמת מיאוס שמותר לטלטלו בשבת אלא בדבר הראוי לכסות בו כלי או לאיזה תשמיש כגון נר ישן אבל דבר שאינו ראוי לכלום הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וי"מ אותה בדג תפל ואע"פ שבבשר אתה מפרשה במליח יראה לי שכל אחד הוא קרוי תליא לענינו שהבשר אין דרך לתלותה אלא משנמלחה והדגים דרכן לתלותן בגמי כשהוא תפל וכבר התבאר שדג תפל אסור לטלטלו שכל שאינו ראוי ליום וכן שאינו עומד לכלבים אין מטלטלין אותו:

לעולם יתנהג אדם במדה בינונית ויצמצם בהוצאתו כפי ענינו ואם הוא עני ישתדל לעשות דברים שמהם יבא לידי הסדר בהוצאה ואם הוא עשיר אל יפחית עצמו בצמצום המאכלים אלא בכדי הראוי דרך צחות אמרו אמר רב חסדא בעניותאי ובעתירותאי לא אכלית ירקא בעניותאי משום דגריר לבא וגורם לאכל ביותר ובעתירותאי משום דאמינא היכא דעייל ירקא ליעול בישרא וכוירי וכן אמרו דרך הערה לעני לצמצם בתוך ביתו כמה שיוכל האי מאן דאיפשר למיכל נהמא דשערי ואכיל דחטי עובר משום בל תשחת דאפשר ליה בשכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחת וכן אמרו האי דזבין כתנתא ליזבון מנהר אבא וניחוורה כל תלתין יומין כלומר שיקנה פשתן של מקום פלני שהוא חשוב ולא ירבה בכבוס יותר מדי כדי שלא יצטרך לקנות אלא משנה לשנה וכן אמרו לא ליתיב אציפתא חדתי דלא ליבליין מאניה כלומר שלא ישב במחצלת חדשה שלא יבלו כליו:

מידת הצניעות משובחת ובנשים יותר דרך הערת צניעות אמרו בתלמידים ההולכים ממקום למקום בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזא כלומר שלא ישלח חלוק שלו לאושפיזתו לכבסה שמא טומאתה בשוליה והדבר גנאי לו ודרך הערה היה מגדוליהם אומר לבנותיו איצטניעו באפי גבריכו לא תיכלו נהמא באפייהו כלומר שמא מתוך אכילתכם בשעה שהוא שבע תהא אכילתכם אצלו כבלענות ולא תיכלו ירקא בליליא כלומר מפני שאכילתם נותנת ריח הפה לשעתו ולא תפנון היכא דמיפנו גברייכו כלומר שמא בשעת חבה יזכור ויבא לידי איסטניסות וכי קרי איניש אבבא לא תימרו מנו אלא מני כלומר לא תשאלו כדרך שאדם שואל לזכר עד שהשומע בכם יכיר בכם שאתם חושבות עליו שזכר הוא ויחשדו עליכם אלא כשואלות בדרך שהשומע יכיר בכם שאתם חושבות שנקבה היא נקטת מרגניתא בחדא ידא ובורא בחדא ידא אחוי מרגניתא ובורא ליעכב בידך עד דליצטער והדר אחזי ליה כלומר אם את אוחזת מרגלית ביד אחת וצרור ביד אחרת ובעליך שואל בשתיהן הראי לו המרגלית מיד והצרור לא תראי לו עד שיצערך להראותו ומתוך שבאה לו ראייתה דרך כוסף אף היא חשובה בעיניו והוא משל שאף הכעורה שבכעורות אם עומדת בצניעות ומיקרת עצמה אצל בעלה אף היא חשובה בעיניו ולא תתגנה לו וי"מ בדרך אחרת וזו עיקר:

המשנה הרביעית גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי דברי ר' דוסא וחכמים אומרים נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה אחרת בשבת אמר הר"ם פי' פטם השור שמשמנין אותו ותרגום בריאות פטימתא וראי כמו רעי ובלשון עברי צפיעי בקר וחכמים אוסרין לגרוף מלפני הפטם ואפי' היה המספא בקפה או דומה לה אבל אם היה אבוס של קרקע והמספא לשם אסור הוא לדברי הכל דילמא אתי לאשוויי גומות וכמו כן אוסרין סלוק לצדדין אבל לסלק מלפני בהמה מותר אצלם ובתנאי שיסלק מלפני החמור ויתן לפני השור ולא שיסלק מלפני השור ויתן לפני החמור כי מה שהניח החמור הוא ראוי לאכילת השור ומה שהניח השור אינו ראוי לאכילת החמור כי הוא הפסידו ברירו והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר גורפין מלפני הפטם כלומר שור של פטם ר"ל שמפטמין אותו גורפין אבוס שלפניו בשבת כדי ליתן בתוכו שעורים ולא יתערב בו עפרורית עד שיקוץ בהם ואין גוזרים משום אשוויי גומות ופי' בגמ' באבוס של כלי ואין גוזרין בו משום אבוס של קרקע ומ"מ באבוס של קרקע אסור משום אשוויי גומות ואפילו לדעת המתיר בכבוד הבית מפני שאין השואת גומות פסיק רישיה ודבר שאין מתכוין מותר פירשוה בגמ' בכאן מחשש שמא יבא להשוות גומות בידים ומסלקין לצדדין מפני הרעי כלומר שאר בהמות של רעי של מרעה שאין מדקדקי' בהם כל כך ולא הורגלו באסטניסות מסלקין את העפרורית לצדי האבוס אבל אין גורפין מכל וכל דברי ר' דוסא וחכמים אוסרים ופי' בגמ' אוסרין בשתיהן בגריפה לפני הפטם ובסלוק צדדין מפני הרעי בין באבוס של כלי בין באבוס של קרקע ובכלם שמא יבא להשוות גומות בידים:

נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה אחרת כלומר נוטלין התבן והשעורים הנשארים באבוס של בהמה זו ונותנין לאחרת ופי' בגמ' דוקא מחמור ופרה מפני שאין החמור מטיל רירין ואין הנשאר לפניו מאוס אצל הפרה עד שתאמר שטרח שלא לצרך הוא אלא אוכלת היא מהן אבל לא מפרה לחמור מפני שהפרה מטלת רירין ושיריה נמאסים אצל החמור ומ"מ מחמור לחמור ומפרה לפרה מותר וכן גמלים וסוסים ופרדים נוטלין מכל הבהמות להם ומהם לכל הבהמות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

בד"ה ארישא פליג כו' וקא מכוין לאשוויי גומות שלא יפלו כו' עכ"ל וכ"כ התוס' משום דלר"ש דבר שאין מתכוין מותר אבל מלשון התלמוד דאמר ואיבוס של קרקע מי איכא למ"ד דשרי הא קא משוי גומות נראה דודאי משוי גומות והוי פסיק רישיה דמודה ר"ש וכ"כ הר"ן ע"ש:

בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא לא ליבצעי כו'. עיין פירש"י ועוי"ל דלא נפיש ליה ריפתא לא ליבצע ברכת המוציא משום דאינו בוצע ליתן פרוסות המוציא בעין יפה וכבר אמרו דבע"ה בוצע משום טוב עין הוא יבורך וק"ל:

ואמר רב חסדא האי מאן כו'. בכולהו אמר בר בי רב דדרך עצה טובה קאמר להו משא"כ הכא משום בל תשחית נגעו בה ואחרים נמי מצויין עליה וק"ל:

ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למשתי שיכרא כו' ולאו מלתא היא כו'. ורב פפא לטובת עצמו אמרה שהוא היה עושה שכר כדאמרי' פ' ע"פ דאמר רב פפא אי לאו דעבדי שיכרא לא איעתרו וק"ל:

גמ' ואמר רב חסדא בר בי רב דלא נפיש ליה ריפתא לא ליכול ירקא כו' כצ"ל:

שם לא ליבצע בצועי ואמר רב חסדא כו' כצ"ל והשאר נמחק:

שם ואשכחי ביה כל צרכי ואמר ר"ח כו' כצ"ל:

שם לא תיכלון נהמא באפי גברייכו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דלית ליה כו' שמן קודם מים אחרונים כו' כצ"ל:

בד"ה לא תימרון מנו מי הוא לשון זכר לא תרגילו כו' כצ"ל:

בד"ה אידי ואידי כו' סבירא להו מקמי כו' לפני שור מקמי כו' הד"א:

גמרא א"ר קטינא העומד באמצע המטה כו'. ל"י מאי שייטא דהך מימרא הכא ונ"ל להגיה א"ר חסדא א"ר קטינא כי מצאנו רבות שאומר משמו (ב"מ עט א בכורות לה א ערכין לב א) ומייתא לה הש"ס הכא אגב אינך מאמרי דר"ח:

שם בב"ר דלא נ"ל ריפתא לא ליבצע ביצועי. עיין (סוכה מט ב) מימרא דרבא (חתנו ותלמידו) כה"ג צורבא מרבנן דלנ"ל חמרא ליגמע גמועי וכפירש"י שם ודלא כמהרש"א שם בח"א אך קצת תימה על פירש"י שם ואינו כאוכלין ששובע שלהם בא במילוי כרס:

[שם ואמר רב חסדא אנא כו' ולא בעתירותי כו'. עי' פסחים (קיג א) דאמר אי לא דרמאי שיכרא לא איעתרי ועי' מו"ק (כח)] :

שם ולאו מילתא היא. עח"א שפי' דר"פ לטובת עצמו אמר כן שהיה עושה שכר ואני אומר על פירושו ולאו מילתא היא דמאי יענה על ר"ח (מאי נוגע בדבר היה) דהאי ולאו מילתא היא שב ג"כ על דבריו ואולי דלזה כוון ר"פ לעיל (קיח ב') באמרו לדידי חשדן ולא הוה בי כי יש שהיה חושדין אותו כפי' מהרש"א:

גמ' קניא ממנה אסיר. נ"ב קאי ליה ר"ח בשטת רבה לעיל דקכ"ד א' דאפילו יחוד לא מהני לקנה ולא משוי ליה כלי (ועי' מג"א סי' ש"ח ס"ק ל״א):

שם לא תיכלון נהמא כו'. נ"ב צ"ל לחם לבדו שלא בסעודה. שהרי אוכלת עמו אפילו במשרה ע"י שליש למ"ד (ספ"ה דכתובות וע"ש):

רש"י ד״ה אציפתא חדתא. ולחלוחית הגמי מבלה הבגדים. נ"ב גם מסרטן:

בר בי רב דזבין ירקא וכו' כל הנהו צריכים ביאור רחב מה תועלת בזה ולמה דוקא בר בי רב גם המהרש"א בח"א לא פי' בכאן כלום. הנראה לנו בעז"ה. עיין מה שפירש"י בחומש עץ ארז ואזוב אם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב וכן אמרו ז"ל ומנחליאל במות ומבמות הגי נמצינו למדין כי כך היא המדה כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו ואם אח"כ מתגאה הקב"ה חוזר ומשפיל אבל אם משפיל עצמו יותר כדרכן של צדיקים כל עוד שמשפיע להם טובה משפילים עצמן יותר כמו שדרשו ז"ל אפסוק לא מרובכם מכל העמים וכו' השפעת טובה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר וכו' א"כ הקב"ה מאריך טובתו לנצח. והיינו טעמא דהלל שהי' עניו ביותר וקבל הנשיאות מבני בתירה שנראה קצת גאות חלילה אבל אדרבא שאז יכול יותר להראות ענוותנותו שאחר שהשפיע לו ה' טובה יתירה השפיל עצמו והיינו האי בר בי רב דזבין ירקא שקונה לו מדות עניוות דוגמת אגודת אזוב הנ"ל ליזבן אריכא לשון גדולה כמו ריכא ובר ריכא (וכמו שמואל שנקרא אריוך עיין לעיל דף י"ג רשי' ד"ה שמואל קרי אריוך וכו') מאי הוה כישא כי כישא שיהי' לאחר שעלה לגדולה כמקדם ואורכא ממילא פי' ממילא יאריך ימים על ממלכתו:

והאי מאן דבעי למיזבן קניא היינו מדת הסבלנות לעולם יהי' אדם רך כקנה וא"ל יהי' קשה כארז ליזבן אריכא כנ"ל שבלא"ה אינו ניכר כיון שאין לו מה לעשות ואי יהי' אח"כ טונא כי טונא פי' נושא עליו משא הציבור ולהיות להם עבד ולא מושל עליהם ואורכא ממילא יאריך ימים על ממלכתו כי בלא"ה אוי לרבנות שמקברת את בעליה:

מיהו מצינו בב' מקומות אין העניוות טוב כל כך הא אמרי' לקמן קמ"ה ע"ב ת"ח שבבבל שאינן כל כך בני תורה כמו ת"ח שבארץ ישראל וגם מתגוררים בארץ נכרי' ואינן בני מקומן לכן מצויין בבגדים שיתכבדו בעיני הבריות והיינו דקאמר האי בר בי רב דלא נפישא לי' ריפתא לחמה של תורה לא ליכול ירקא עניוות כנ"ל כיון דבלא"ה גריר מתגורר בארץ נכרי'. עוד אמרו ז"ל נהוג נשיאותך ברמה וזרוק מרה בתלמידים וא"א להצליח בלימוד התלמידים אם אינו נוהג ברמה וכן אמרו לעיל למ"ד ע"ב כל תלמיד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה ע"ש והיינו דקאמר בעניותא לא אכלי ירקא כשהייתי עני בתורה כנ"ל ובעתירותא כשעולה לגדולה להרביץ תורה משום באתרא דעייל ירקא ענוותן ליעול בשרא וכוורא בתמי' היינו סעודת התורה ומובן ודו"ק:

בר בי רב דלא שכיח לי' ריפתא לא ליבצע ביצועי עיין פירש"י אוכל השתא מעט פת ולאחר שעה מעט פת תוכחת מוסר לגאוני הזמן בלא לב ולב ידברו ויפתוהו בפיהם אלף שעורים בכל זמן לא יספיק להם מהטעם לפי שאינו מעמיקין עצה להגדיל תושי' ועוד כת אחרת רעה מהם מדלגים כעין פסחי' ועורי' מקפצי' על ההרים מבלים זמן זמנים טובא בלי לימוד מסכתא כלל כ"א מעט במסכתא זו ומעט בזו והואיל ולא שכיחא לכו ריפתא לא ליבצע ביצוע כ"א לקבוע כסדר מסכתא א' ולהעמיק בה כדי שביעה:

האי בר בי רב וכו' לא ליבצע דלא עביד בעין יפה וכו' רש"י לא פי' בכאן כלום עיין במס' ברכות מ"ו וברמב"ם פ"ז מהל' ברכות הלכה ב' ג' המתבאר שם דלעולם בעה"ב בוצע שיבצע בעין יפה אבל אם כולן בעלי בתים לעצמן או כולן אורחים ואוכל כל א' מפתו הגדול בוצע וע"ז הזהיר ר"ח כאן אם כל המסובין שווין ומכבדין לבר בי רב לבצוע כי הוא הגדול אפ"ה אם א"א לו לבצוע בעין יפה לא יבצע:

היוצא ממנו לדעת מוסר נראה כן בש"ס דנדרים אמרו משה שלמד תורה עם כל ישראל נהג בו טובת עין נמצינו למידין שכל הלומד ברבים מקרי טוב עין ומאן דלא חכים כולי האי לא יעשה כן שאינו יכול לפרק כל הקושי' כמו שאמרו לעיל קי"ד ע"א איזה ת"ח שממנין אותו פרנס על הציבור ששואלין דבר הלכה בכל מקום ואומרה אפי' במס' כלה ע"ש בתוס'. וכיון שהתורה נקראת לחם לכן בא במשל מי שלומד ברבים כמי שבוצע ונותן מפרוסתו לאחרים אבל מאן דלא שכיחא לי' ריפתא לא ליבצע משום דלא מצי למיעבד בעין יפה כנ"ל עין יפה ואמר מעיקרא לא הוה בצענא כנ"ל עד דשדאי ידי בכולי מנא ואשכחי בי' כל צרכי היינו בכל מקום אפי' במסכתא כלה כנ"ל:

האי מאן דאפשר לי' למיכל נהמא דשערי וכו' לא קאמר הכי בר בי רב דאפשר כמו בכולי שמעתא היינו טעמא משום דבר בי רב בודאי לא אפשר לי' בנהמי דשערי שפת חיטין יפה לזכרון וכן רב פפא בשיכרא מה"ט לא קאמר בר בי רב משום דחמרא וריחנא פיקחין וצריך בר בי רב לשתות מעט אם אפשר לו ולרן קאמר נמי בר בי רב דלא שכיח לי' משחא רמשי במי' דחריצי דוקא אי לא שכיח לי' משחא אבל בלא"ה לא משום דהאי מישחי היינו שמן ערוב ומבושם כמבואר בברכות והוה בכלל ריחני:

וע"ד הלצה ע"פ מה שנראה לי שנולד לן זה מנהג לחדש חידושים יותר מדאי וכל א' בונה במה לעצמו זה בכה וזה בכה אפשר לחפש לן זכות שגזרו כן גאוני קדמונינו ז"ל שראו שכחה שגוברת בעו"ה בעולם וא"א לאוקמא גירסא אכן ע"י החידושים בכל דף ועמוד עי"ז זוכר הכל ומילתא דתמיה מידכר דכירא והנסיון מעיד לנו ע"ז ויודע אני בעצמי. וא"כ אף אם החידוש אינו נכון כ"כ מ"מ מועיל לשכחה כנ"ל. ואפשר שזהו פי' הש"ס אנן כאצבע בבירא לשכחה ומוסיף אידך ואנן כאצבע בקירא לסברא. שלכאורה אין זה מענין הראשון אכן לפי הנ"ל א"ש שבתחלה הי' כאצבע בבירא לשכחה מ"מ הי' אפשר להועיל ע"י חידושי' אבל עכשיו אנן כאצבע בקירא לסברא ג"כ ומה לעשות עוד. וידוע ששמן זית מחזיר תלמודו של עי"ן שנים כמבואר סוף הוריות ע"ש הא קאמר האי בר בי רב דלית לי' מישחא היינו זכרון הנקרא ע"ש שמן זית נימשי במים דחריצי בתורת החריצים הידועים בזה"ז חרוץ ושנון ודו"ק:

בר בי רב דבעי למיזבן אומצא ליזבן אונקא דאית בי' תלתא מיני בשרא מבואר ע"פ מה שאמרו ז"ל לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד וכ' בתוס' שם הלומד ש"ס בבלי יוצא ידי כולם. שבלול במקרא במשנה ותלמוד. בבל קרי אונקי ע"ש בן אדם האנק בשברון מתנים האמור בגלות בבל גם נקרא בית השחיטה בעו"ה גם מרומז בצוואר חורבן בהמ"ק כפירש"י בחומש על פסוק ויוסף בכה על צואריו וע"ש צוארך כמגדל השן וע"ז אמר האי בר בי רב דבעי' למיזבן אומצא אומץ בתורה ליזבן אונקא ש"ס בבלי שבלול משלשתן דאית ביה תלתא מיני בישרא כנ"ל ודו"ק:

האי בר בי רב דבעי למיזבן כותניתא וכו' היינו שרוצה להתחבר עם חברים טובים היינו כותניתא כיתא נאה ליזבן מדנהר אבא ביישנים גומלים רחמנים דלא כמנהג עולם כל המתחצף יותר מתכבד יותר וכל דאלם גבר אבל לא תשגיח באלו כ"א מדנהר אבא מבני אברהם ביישנים וכו. וליחוורה כל תלתין יומין היינו לחוורין לשון לבן ילבין חטאתיו אחת לשלשים יום כמבואר בס' יוסף אומץ שהי' החברים מוכיחים זא"ז כל ער"ח ויקיים לו מדותיו כל תריסר ירחא שתא ויבוא ביום הדין שהוא ר"ה ויו"כ נקי לביתו של מעלה ואנא ערבא פי' כי כל ישראל ערבים זה בזה ודו"ק:

האי בר בי רב לא ליתב אציפתא חדתא דמכלי' למאני היינו אותם המתחברים בבתי המשתאות לדבר שטות הרבה ולחקור אחר החידושים המתחדשים לבקרים מכלים ימיהם בהבלי העולם ות"ח היושב מתגנה ואמרו ת"ח המרבה סעודה בכל מקום לסוף מחריב את ביתו וכו' וקרי' לבני' בר מיחם תנורא עיין בפסחים וצפצפה שיש לה כמה פיות כעין מגל כידוע בש"ס דסוכה פ' לולב הגזול ע"ש היינו לא ליתיב אצפתא חדתא במקום שמצפצפים חדתא חדושים כנ"ל דמכלי' מאני' היינו שמכלים כבודו דר"י קרי למאני' מכבדותיו וק"ל:

אר"ח אנא לא בעניותי אכלי ירקא וכו' עיין בשער המצות למהרח"ו זלה"ה פ' עקב מה שפירש רבינו האר"י זצ"ל ע"ש ויאורו עיניך:

אמר להו רב חסדא לבנתיה וכו' מסוף מאמר זה הקשה בהגהות מיימוניות עמ"ש הרמב"ם פט"ו דאישות והרב לחם משנה עמד בקושיא זו ותירץ ע"ש ולנו בעניותנו אין דברי הרב ז"ל מחוורים וקושיתם לא קשיא מידי וכבר רמזנו הדברים בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סי' כ"ה בס"ד:

משלפא לדידה מקניא. כששוטחין אותה לנגבה תוחבים קנה מבית יד לבית יד וכשנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה ולא הקנה ממנה דלא חזי לטלטולי דלהסקה קאי: ואם כלי קיואי היא. קנה של אורגים דתורת כלי עליו שרי: תליא דבשרא. בשר מליח התלוי לייבשו ומלא החבל קרי תליא: שרי. דנאכל חי באומצא: דכוורי. אין נאכלין חיין: באמצע מטה. שאיש ואשתו רגילין בה לישן: כאילו עומד כו'. דמהרהר: לזבין אריכא. אגודה ארוכה של כרוב ארוך ושל כרישין ארוכים: כישא כי כישא. שכל אגודות הגנין שוות בעובין שלכולן מדה אחת לחבל שהוא אגוד בו: ואורכא ממילא. כלומר ארכו של זה שהוא ארוך מחבירו הוא משתכר בו: קניא. חבילי קנים לעצים: לא ליכול ירקא. ירק חי כרישין צירפו''ל ושחליים: משום דגריר ליבא. ומאכילו לחם הרבה ואין לו: לא ליבצע בצועי. מורשיליונ''ט בלע''ז לא יאכל עכשיו מעט פת שימצא לו ולאחר שעה מעט מפני שאין לו דרך שביעה אלא יצרף ויאכל יחד: מעיקרא. קודם שנתעשרתי: עד דשדאי ידי בכולא מנא. כשהייתי ממשמש בסל ומוצא בו פת הרבה הייתי מברך המוציא: דלית ליה משחא. שהיו סכין ידיהן שמן קודם מים אחרונים להעביר את הזוהמא: במיא דחריצי. הנקוים יחד וגדל עליהם ירקרוקית עבה ונוחה כשמן: אונקא. צואר: תלתא מיני בשרא. יטעום בו ג' מיני מטעמים שמן וכחוש וגיד הצואר: מדנהר אבא. מאותו מקום שפשתנו יפה: דמפטיא ליה תריסר ירחי שתא ואנא ערבא. אני ערב בדבר שתתקיים לו שנה שלימה ותפטיהו שלא יצטרך לקנות חלוק: כיתא נאה. כת נאה ראויה להושיב בעליה בכת נאה: אציפתא חדתא. מחצלת חדשה של גמי לח ולחלוחית הגמי מבלה הבגדים: לאושפיזא. לפונדקית שלו לא ישלח חלוקו ללבן: דילמא חזיא בהו. קרי ומגניא עליה: לא תיכלון נהמא באפי גברייכו. פעמים תאכל הרבה ותתגנה עליו: לא תיכלון ירקא בלילה. מפני ריח הפה: שיכרא ותמרי. משלשלין ומביאין לידי הפחה: היכא דמפני גברייכו. בגילוי בפניהם בשדות ואפילו שלא בפניהם שמכיר מקומו ומקומכם ונמאסת' לו בזוכרו: לא תימרון מנו. מי הוא לשון זכר לא תרגילו לשונכם לדבר עם זכרים: אלא מני. מי היא: נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה. כשבעליך ממשמש ביך להתאוות ליך לתשמיש ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום: מרגניתא אחוין ליה. הדדין המציאי לו שתתרבה תאותו ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער הדר אחוי ליה: כורא. לשון כור צורפין (לעיל דף עח.) לשון אחר בור לשון בור שוחה: מתניתין. דקתני אבל נותנין לתוך הכברה: מתני' גורפין מלפני הפטם. שור שמפטמין אותו גורפין אבוס שלפניו בשבת לתת לתוכו התבן והשעורין ולא יתערב בהן עפרורית ויקוץ במאכלו: ומסלקין תבן שלפניו לצדדין כשהוא רב כדי שלא ידרסנו ברעי וחכמים אוסרים. מפ' בגמ' אהיא: ונוטלין מלפני בהמה זו. שעורין ותבן ונותנין לפני זו ולא אמרינן טלטול דלא חזי הוא אלא ודאי חזי הוא דאין בהמה קצה במאכל הניטל מלפני חבירתה: גמ' ארישא פליגי. אגורפין ואסרי לגרוף משום דפעמים שהאבוס של קרקע וקא מכוין לאשוויי גומות שלא יפלו השעורים לתוכו: או אסיפא פליגי. ומשום דלא חזי שיש בו שנמאס במדרס רגליו: תא שמע. דאתרוייהו פליגי: אחד זה ואחד זה. אחד גריפת האבוס ואחד תבן שלפניו לא יסלקנו לצדדין: של קרקע. כעין שעושין גדר קטן לפני בהמה ונותנין מאכל לפנים ממנו דאיכא למיחש לאשוויי גומות: מחלוקת באבוס של כלי. וגזרו רבנן גזרה אטו של קרקע: שפיה יפה. לקמיה מפרש: אידי ואידי. שתיהן המשניות סבירא להו: מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן. שאינו מטיל רירין ואין מה שלפניו נמאס וראוי לתתו לפני שור: מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן:

אבל באיבוס של קרקע דברי הכל אסור. אע''ג דמרבץ שרינן לרבי שמעון (לעיל דף צה.) הכא רגילות הוא להתכוין לאשוויי גומות וחיישינן טפי שמא יתכוין: