עבודה זרה יב ע"ב

דף יב - ב

ואחרי שביארה הגמרא למה הוצרכה הברייתא לכתוב קוץ, מעות ומעין, וכבר השמיענו התנא איסור בשחיה למעין מים אפילו במקום סכנת צמאון, מבארת הגמרא את מה שאמרה הברייתא, שאסור לשתות מפרצופות האלילים המקלחים מים:

"פרצופות", למה לי? והרי כבר השמיענו התנא שאפילו במקום סכנת צמא לא התירו. ^[7]

משום דקא בעי למיתני, שרצה התנא לשנות הלכה נוספת, כיוצא בו: לא יניח אדם פיו על גבי הסילון היוצא מן הקרקע, וישתה מפני הסכנה. ובמעין אי אפשר להוסיף את דין סכנת עלוקה, מפני שאינו מוכרח שיש בכך סכנה, כיון שיכול לשחות אל המעין, ולדלות ממנו מים בשתי ידיו, ולבדוק את המים. ולכן משמיענו התנא את המקרה של שתיה מפרצופות, שאינו בודק, אלא שמניח פיו על פיו, וכיוצא בו יבוא לידי סכנת עלוקה בשתיית מים מכל צינור המחובר בקרקע.

ומבארת הגמרא: מאי סכנה, איזה סיכון יש בשתיית מים בלי בדיקה? - סיכון של שתיית עלוקה, שהיא מין תולעת הנמצאת במים.

ומענין לענין מביאה הגמרא ברייתות ומאמרי אמוראים בענין סכנת עלוקה.

תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים - לא ישירות בפיו, ולא בידו אחת. כיון שידו האחת אינה מחזיקה הרבה מים, לכן ממהר האדם בשתייתו ממנה, ושופך את המים ישר אל פיו ואינו בודק אותם. אך אם הוא נוטל את המים בשתי ידיו, הוא יכול לשהות ולבדוק.

ואם שתה מתוך ידו האחת, או שתה בפיו ישירות מהאגמים או מהנהרות, דמו בראשו! סיכן בכך את עצמו, ואסור לעשות כן מפני הסכנה. מאי סכנה - סכנת עלוקה.

וברייתא זו, שנאמר בה ששתית מים ובהם עלוקה היא סכנת נפשות, מסייע ליה לרבי חנינא -

דאמר רבי חנינא: הבולע נימא, עלוקה, של מים, הנמצאת במים - מותר להחם לו מים חמין בשבת, ששתית מים חמים מסלקת את הסכנה, ואיסורי שבת נדחו מפני פיקוח נפש, וכמו שמוכח מלשון הברייתא "דמו בראשו", שהיא סכנת חיים ממשית.

וכן היה מעשה באיש אחד שבלע נימא של מים, והתיר רבי נחמיה [חנינא] להחם לו חמין בשבת.

מהי הצלתו אדהכי והכי, עד שיחמו לו מים חמים?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ליגמע חלא, ישקוהו חומץ, שלא ימהר למות עד שיחמו לו חמין.

אמר רב אידי בר אבין: האי מאן, האיש דבלע זיבורא, שבלע צירעה - מחייה לא חיי, לא יחיה ! מיהו, אף שהולך למות ומיתתו ודאית, כדאי לו לשקייה שישקוהו רביעתא דחלא שמגז, שיעור רביעית חומץ חזק, אפשר דחיי פורתא, ויוכל לחיות זמן מועט עד שמיפקד אביתיה, שיספיק לצוות צוואה לבני ביתו על נכסיו!

תנו רבנן: לא ישתה אדם מים בלילה אף מים מן הכלים. ואם שתה - דמו בראשו! מפני הסכנה.

מאי סכנה יש בשתיית מים בלילה?

סכנת "שברירי", שהוא השד הממונה על מכת "סנורים".

ואם צחי, אם הוא צמא לשתות, מאי תקנתיה, מה יעשה?

אי איכא אחרינא בהדיה, אם יש עמו איש אחר, ליתרייה, יקיצנו משינתו, ולימא ליה ויאמר לו "צחינא מיא" הנני צמא, והשד יסתלק מפני שני אנשים. ואי לא נמצא אתו עוד איש - נקרקש בנכתמא אחצבא, ידפוק בכיסוי החבית על החבית, שיישמע השד כאילו יש אתו עוד איש, ונימא איהו לנפשיה, ויאמר לעצמו לחש זה: פלניא בר פלניתא, פלוני בן פלונית, אמרה לך אימך: אזדהר הזהר משברירי ברירי רירי ירי רי בכסי חיורי, שהוא שמו של השד הממונה על כוסות של חרס. ובלחש זה שומע השד התמעטות האותות של שמו, והוא בורח משם.

מתניתין:

משנתנו עוסקת באופן שאין איסור של "לשאת ולתת ביום אידם" ^[8], אלא בעיר שיש בה עבודת כוכבים, ויש שם חנויות ויריד ביום אידם. והישראל בא לקנות מהם. והטעם למה יש אופנים שאסור לקנות מהם - יבואר בגמרא.

עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיו בה חנויות מעוטרות מקושטות ושאינן מעוטרות - זה היה מעשה בעיר בית שאן. ואמרו חכמים: החנויות המעוטרות - אסורות. כי העיטורים מהוים סימן שהן שייכות לעבודת כוכבים. ושאינן מעוטרות - מותרות. ^[9]

גמרא:

הגמרא מבארת הטעם למה אסרו חכמים, ומה פירוש מעוטרות.

אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו איסור, אלא בחנויות מעוטרות בוורד והדס של תקרובת עבודה זרה, ועיטור זה הוא סימן שחנות זו שייכת לעבודת כוכבים. וטעם האיסור הוא, משום כיון שהן נותנות ריח, דקא מיתהני הישראל נהנה מריחא, ואסור להנות מתקרובת עבודה זרה. ^[10]

אבל אם החנות מעוטרת בפירות - מותרות לקנות מהן, כי אין כאן ריח. ולמרות שיגיע ממנו הנאה לעבודה זרה, שהחניות שייכים לכמרים - מותר.

מאי טעמא, למה מותר? דאמר קרא אמרה התורה [דברים יג] "לא ידבק בידך מאומה מן החרם", ודרשינן: נהנה - הוא דאסור. התורה אסרה ליהנות "מן" עבודה זרה ותקרובתה,

כיוצא בו לא יניח פיו על גבי הסילון המושך מן הנהר או מן הבורות וישתה מפני סכנת ערקא פי' שלא יבלע עלוקה של מים שהיא סכנה דאמר ר' חנינא הבולע נימא של מים מותר לחמם לו חמין בשבת ומעשה באחד שבלע נימא של מים התיר לו ר' נחמיה לחמם לו חמין בשבת ואדהכי והכי כלומר עד שיחמם לו חמין יגמע חלא שמועיל לו.

אמר רב אידי בר אבין מאן דבלע זיבורא לא חיי מיהו נישקיוה רביעתא דחלא שמגז. פי' חזק אפשר דחיי עד דמפקיד על ביתו:

ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה שברירי:

מתני' עיר שיש בה עבודת כוכבים והיו בה חנויות מעוטרות כו' מעשה היה בבית שאן ואמרו חכמים המעוטרות אסורות ושאין מעוטרות מותרות:

הא דאמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבלה. פי' רש"י דילמא שקיל עכו"ם נבלה מקדרה שלו ושדי לקדירה של ישראל כי מהדר אפיה. ובלישנא דרבא פי' האי לא חשו לאו לבשר נבלה קאמר דנילף מינה דכוותה דלא [ליחוש] לדמי ע"ז דהא לא דמו דהתם לית ליה הנאה לעכו"ם דנשדי נבילה ומסתפי דאי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא אבל הכא מתכוין עכו"ם לעשות רצון חבירו.
וקשיא לן, אי הכי היכי ס"ד דאיכא למיחש דהא ודאי לא חיישינן בשום דוכתא דילמא עביד עכו"ם להעביר לישראל אלא חשש דידהו להנאתן היא כדאמרינן לקמן קוסטא דמוריסא בלומא דחמרא בארבע לומי ותנן התם מפני שחשודה ומחלפת את המתקלקל ואני תמה עוד על רש"י דילמא ה"ק שדי נבילה בקדרה דישראל ושקיל מינה אומצא מעלייא ושדי בקדרה העכו"ם ולא חשו בגמ' להזכיר שם עיקר האיסור דהיכי שדי ביה נבלה. ומ"מ אין הפי' הזה נכון דהא אשכחן בכמה דוכתא כדאיתא בפ"ק דחולין וכ"ש שניהם שם ואפילו לאביי דאמר התם נכנס ויוצא לכתחילה לא עומד ע"ג שרי לכתחילה ולא חיישינן דילמא מהדר אפיה ואפילו בדבר שהעכו"ם תופס בידו כגון שוחט וישראל עומד ע"ג ועוד דהכא לאו לכתחילה קאמר אלא בדיעבד איירי בששפתו ולכ"ע אפילו בנכנס ויוצא מותר.
ומה שפי' בדרבא לא חשו להם משום בישולי עכו"ם דניחוש דילמא סמיך ישראל על עכו"ם לבשלה אינו נכון לי כיון ששפת ישראל קדירתו בכירה ע"ג האור מה מקום לחוש אפילו עכו"ם מגיס בה ומבשלה מותרת וכ"ש דאי מגיס בה ישראל פורתא נפקא מאיסור זה ומה מקום לחוש לכך ועוד מראין הדברים דרבא מחמיר מדאביי למיחש בדאורייתא ורבה בר עולא מחמיר מדרבא למיחש אפילו בדרבנן באיסור בפ"ע אבל לאיסור תערובת משהו לא חייש ושוב ראיתי בתוספת דברים רחוקים ודחוקים בשיטה זו.
ול"נ דהכא בעכו"ם וישראל ששפתו שתי קדרות של היתר שוות ע"ג כירה סמוכות זו לזו ואין מקפידין עליהם כלל ואביי קאמר לא חשו משום דילמא אתי עכו"ם נבילה ושדי בקדירה שלו ואע"פ שאינו נתפס כגנב בכך ולא מיטמר מיניה כלל א"נ שדי באחת מהן לומר זה שלי שהרי אין להם קפידא בכך והילכך תיתסר עד דנטר ישראל קדירה שלו מעיקרה כלומר שיהא מקפיד עליה ושומרה ויהא לו בה טביעות עינא בסוף קמ"ל דכיון דלא הרגיש דאתי נבילה ושדא לא חיישינן וכן בדמי ע"ז אע"פ שרוב מעות של בני האטליס של ע"ז הם אין חוששין לבני ע"א שמא נטלו מהם מעות ונותנין אותם לישראל ורבא נד מטעמא דאביי דכה"ג חיישינן עד דמנטר ישראל שפיר להיות שומר קדירתו ומקפיד עליה דהתם אפילו בנכנס ויוצא שרי אלא דהיכא דליכא למיחש לאיסור נבלה כנון שאין עמהם נבילה בבית ולא נפיק עכו"ם לבראי אינו חושש שמא נתחלפה קדירה בקדירה משום בישולי עכו"ם ורבא בר עולא חייש אפילו לבישולי עכו"ם עצמם אבל לצנורא של בישולי עכו"ם דהיא אבק של דבריהם לא חייש וכן אין חוששין משום לפני אידיהן של בני ע"א וזה פי' נכון וק"ל.

הא דאמר ר"ל לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס דקמתהני מריחא. ק"ל, וכה"ג מי אסור והא לא מיכוין ואפילו בדאפשר שרי כדקי"ל בפסחים וי"ל דילמא איידי דמיעכב התם לישא וליתן מיכוין ולאו אדעתיה א"נ ר"ל לית ליה דבר שאין מתכוין מותר למתני' דמוקי לה כרבנן דפליגי עליה דר"ש בדבר שאין מתכוין.

מתני' עיר שיש בה ע"ז והיו בה חנויות מעוטרות ושאינם מעוטרות. פירוש שיש בה יום איד לע"ז, וכדקתני רישא (יא, ב), עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר, ואיתמר עלה בגמרא לא חשו חכמים להן משום אידיהן ומשום לפני אידיהן.

חנויות מעוטרות. סימן הוא לע"ז שנוטלין ממנו מכס, ואותו מכס שנוטלין משם הוא מיוחד לקנות ע"ז ותשמישיה, וחנויות שאינם מעוטרות אינם נוטלות מכס מהם. לפיכך אסור ליקח ולמכור כלום באותן החנויות מעוטרות מפני שנמצא מהנה לע"ז, אבל שאינם מעוטרות מותר דהא לא שקלי מיניה מכסא. ואפילו אם היו סמוכות הרבה למעוטרות שרי, ולא גזרינן מתוך שיהא טרוד במשא ומתן שמא ישכח וישא ויתן עם בני מעוטרות הסמוכות. וזה היה מעשה ולא גזרו, ואמרו מעוטרות אסורות שאינם מעוטרות מותרות, דלא גזרינן.
והאי דנקט הכא שיש בה ע"ז – כלומר יום איד, לאו דוקא, דאיסורא דהכא הא ליתא אלא משום שמהנה לע"ז, אלא אורחא דמילתא נקט, שדרכם היה לעשות יום השוק ביום האיד. עוד איפשר לי לומר דכל סתם ירוד שאסור דוקא כשהוא ביום איד, דיום אידו מוכיח עליו שהמכס לע"ז, אבל ירוד דאינו קבוע ביום האיד אינו אסור מן הסתם, דאלו היה לע"ז, ביום האיד היו קובעין אותו. וא"ת ביום אידם חנויות שאינם מעוטרות היאך מותרות, דהא איסורא דלשאת ולתת עמהם מיהא איתא, כבר פירש רש"י ז"ל: דלמזבן מנייהו דבר המתקיים שרי, דסתם מוכר עצב הוא, ולא התירו כאן אלא לקנות דבר המתקיים אבל למכור אסור. ולפי מה שכתבתי (ב, א סוד"ה נמצא) לדעת הראב"ד ז"ל שאפילו לקנות מהם אסור, משנתינו בירוד שאינו קבוע ביום איד.
וא"ת לפי מה שפירשנו משנתינו, אי בירוד שביום אידם, מאי שנא חנויות המעוטרות דנקט משום דשקיל מניה (מקצא) [מיכסא] לע"ז ונמצא מהנה לע"ז, לומר כל היכי דשקילי מיניה גוי מיכסא אסור, דהא ביום אידו כיון דקא רווח דשקיל מיכסא ואיהו לא מזבין מידי מדידיה דלצטער, אזיל ומודה. ויש לומר, דחנויות שאינם מעוטרות לא שקיל מנייהו מיכסא אפילו שום אדם, ואי נמי שקיל איכא למימר דהאי לפני דלפני הוא, דכיון דההיא הנאה לא מטי מיד ישראל ליד גוי דשקיל מכסא לית לן בה (כנ"ל) [כלל], אבל כי הוי מכסא לע"ז אסור הוא מטעמא אחרינא דמהני לע"ז אסור.
ונראה לי עוד, דהא דאמר דשאינם מעוטרות מותרות, דוקא כשיש שם מעוטרות ושאינם מעוטרות, דמעוטרות מוכיחות על שאינם מעוטרות דלא שקלי מנייהו מיכסא, אבל היכא דאין שם מעוטרות כלל כלן אסורות, דסתם ירודין של גויים לע"ז הן, עד דידעינן שניתנה אותה מלכות או מדינה לצורך הנאתן כדגרסינן בתוספתא (פ"א ה"ג), והראיה, מדתניא (בשמעתין) הנושא והנותן בירוד של גויים בהמה תעקר וכו', ותניא הולכין לירוד של גויים ולוקחין מהם בהמה שדות וכרמים, ואלמא סתם ירוד לע"ז הוא, דהא לא הזכירו הכא מעוטרות ושאינם מעוטרות, ואסור לישא וליתן עמהם משום דחיישינן דילמא שקילי מניה מכסא לע"ז.

גמרא: אמר רשב"ל לא שאנו אלא מעוטרות בוורד והדס. שהן נויי ע"ז ומתהני מריחא דע"ז. דאע"פ שאין מתכוין, וקיימא לן (פסחים כו, ב) דאיפשר ולא קא מתכוין שרי, חיישינן דילמא מתוך טרדתו במשא ומתן יתכוין להריח ולאו אדעתיה. ואע"ג דריחא לאו מילתא היא כדקאמ לקמן (עבודה זרה סו, ב) בבת תיהא, הני מילי גבי יין דלאו לריחא עביד, אבל ורד והדס לריחא עבידי ודרך הוא זה ואסור, וכדאמר רבא בפרק כל שעה (פסחים כה, ב) גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו.

נהנה אסור מהנה מותר. קשה לי, וכי לית ליה לריש לקיש מתניתין דקתני אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולהלוותן ולפורען, וכולהו הא ליתנהו אלא משום דקא מרווח להו ואזיל ומקריב ממאי דזבין להו, אי נמי דאזילי ומודו, וריש לקיש גופיה הא קא מודה לעיל (עבודה זרה ו, ב) דביום אידו אם נשא ונתן אסור, וכדתניא בברייתא, ואם מהניא בכלל העם אסור דילמא אזלי ומקרבי, מהנה לכומריה בדבר שודאין מקריבין לא כל שכן. ויש לומר דסבר ריש לקיש דהכא לפני דלפני הוא, דהנאת המכס לא מטיא (לישראל לע"ז דלכומרים) [מיד הישראל ליד הכומרים], דאיהו בהדי תגר הוא דקא זבין ומזבין, וע"ז מידיה דתגר הוא דשקלה, הילכך לפני דלפני הוא, ומשום דמהנה לע"ז נמי מותר, דקסבר נהנה אסור מהנה מותר. ור' יוחנן סבר אע"ג דלפני דלפני הוא, ולא מפקדי אלפני דלפני, וכדאמר לקמן (עבודה זרה יד, א) גבי חבילה של לבונה, התם הוא דלא ידעי בבירור דאזיל ומזבין לאחר, ולפני דלפני דאינו בריא אלא ספק שרי, אבל הכא משום ודאי מהנה לע"ז נגעו בה, וקל וחומר הדברים, ומה נהנה אסור מהנה לא כל שכן, כן נראה לי.

מתני׳ עיר ש״ש בה ע״ז. פי׳ שעובדין אותה באותו היום כדפרש״י ז״ל והיו בה חנויו׳ מעוטרות ושאינו מעוטרות נותנין מכס לע״ז הקונה מהן זה היה מעשה בגית שאן ואמרו המעוטרות אסורות דמהני לע״ז ושאינן מעוטרות מותרות פי׳ וסיפא פשיטא דמותרות אלא דאיידי דקתני מעוטרות אסורות תנא נמי דשאינן מעוטרות מותרות אי נמי אשמועינן דלא גזרינן הני אטו הני אי נמי שלא הותרו שאינן מעוטרות אלא כשיש שם מעוטרות ואי לא אף שאינן מעוטרות אסורות דכיון דיריד ע״ז הוא מסתמא יהבי מיכסא והכי משמע בברייתא בגמרא דאין הולכין ליריד של גוים וכי תימא נהי דלא יהיב מיכסא בשאינן מעוטרות אמאי מותרות כיון דיום אידם הוא ואית בה ע״ז מי גרע מיום אידם של גוים שאסור לשאת ולתת עמהם ואיכא למי כיון שאותן חנויות שאינן מעוטרות אתו הכא מעלמא ולא עבדי איד בהדיהו ובגמ׳ מפרש בזה טעם אחר.

גמרא אמר ריש לקיש לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס. פי׳ דהוי נוי ע״ז או משמשין שלה ואסורין בהנאה וקא מתהני מריחא פי׳ ואע״ג דריחא לאו מילתא היא אפי׳ באיסורי הנאה ואפי׳ ביין נסך כדאמרינן לקמן גבי בת תיהא הני מילי במידי דלא עביד לריחא אבל בהני דלריחא עבידי ניחא דידהו כאכילה דאידך ואסור וכדאמרינן התם בהנאה הנאה לו לאדם בעל כרחו דהיכא דקא מיכוין ואיתהני מינה אסור משום ריחא דקטורת תועבה משום דההיא לריחא עביד וכי תימא והא הכא לא מיכוין לריחא ולא מתהני מינה וקיימא לן התם דאפילו אפשר ולא קא מיכוין שרי איכא למימר דהתם היא דרך העברה ושרינן ליה אפי׳ לכתחילה אבל הכא דנסיב ויתיב התם חיישינן מתוך עברתו שם דמיכוין ומתהני ולכך לא שרינן ליה לכתחילה מכל מקום הדס של ערלה מותר להריח שאין ערלה נוהגת בו אבל אתרוג של ערל אסור דהא נמי לריחא עביד וקא מתהני מפירא.

אבל בפירות מותרות. פי׳ כיון דלא מתהני מינייהו אף על גב דמהני לע״ז דיהיב ליה מיכסא מותר מאי טעמא דאמר קרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם נהנה הוא דאסור מהנה מותר מסתברא לפרושי לאו למימרא דס״ל לר״ל דכל מהני לע״ז יהא מותר דהא ודאי אפילו רוצה בקיומו אסור ואלמא אמרינן בפרק השוכר והא שויק רוחא לע״ז דאלמא מילתא דפשיטא היא דמהני אסור אלא הכי קאמר דמהני כי האי גוונא דהוי מילתא דלא מינכר ומבזה בו לע״ז שמודה בו עצמו שלא יניח עבוד׳ שלו במתני׳ דבסמוך שרי דכי אמרינן דסרך עבודה זרה אסור היינו במתהנה ממנה כדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אפי׳ מידי דלא הוי הנאה ממש אבל במתני׳ לא חיישינן לאיסתרו בי וכל כי האי גוונא דהוי גריעותא לע״ז שרי ורבי יוחנן סבר דק״ו הוו דבנהנה אמרה תורה כל מאומה אע״ג דממעט לע״ז כל שכן במהנה שרוצה בקיומה שאסור בכל ענין ואפי׳ בכי האי גוונא ד״ת והלכתא כרבי יוחנן מתיבי רבי נתן אמר יום שע״ז מנחת את המכס מכריזין ואומרין כל מי שיטול עטרה ויניח בראשו ובראש כו׳ פי׳ לסי׳ ע״ז יניחו לו את המכס יהודי הנמצא שם כיצד יעשה יניח נמצא מהכא פרש״י נמצא נהנה מן הריח והקשו בתוס׳ הניחא במעוטרות בורד והדס אבל מעוטרות בפירות מאי איכא למימר לכך פירשו נמצא נהנה בשביל ע״ז כי מפני כך מניחין לו את המכס ומכאן שהעובד בבית המכס אסור שיאמר שהוא גוי מפני שיפטר מן המכס דהא מתהני מע״ז והא דאמרינן בנדרים שרי ליה לצורבא דרבנן למימר עבדא דנורא אנא שביקו לי מיכסא כבר פירש ר״י ז״ל שיהא לבו להקב״ה שנקרא אש אוכלה ומורי רבינו נר״ו בשם החכם הגדול אחיו רבי פנחס הלוי פי׳ דעבדא דנורא לאו שהוא עבד לע״ז ששמה נורא אלא אנשים ידועין הן פטורים מן המכס מפני שקרובין לע״ז כגון הטיפלי בזמן הזה ועבדיהן ואנשיהן גם כן מאיזה אומה שיהיו פטורין גם כן מן המכס וקאמר דצורבא מרבנן שרי ליה למימר דאף על פי שהוא יאוד אין לו לתת מכס מפני שהוא עבד של אותן אנשים דהשתא לא מיפטר בע״ז ואילו איניש בעלמא לא שרי ליה דילמא אתי למיסרך אבל לצורבא מרבנן שרי.

אף לענין סכנה אמרו שלא יניח פיו על הסלון וישתה מפני סכנת עלוקה וכן לא ישתה אדם מים מן הנהרות ולא מן האגמים אף ביום בפיו או בידו אחת בפיו שמא יבלע נימא וכן בידו אחת שמתוך שהוא ממהר לזרקן לפיו אינו בודק ויש שם סכנת עלוקה ומי שבלע עלוקה סכנת נפשות הוא ומותר להחם לו חמין בשבת ולא ישתה אדם מים בלילה אף של כלים אלא אם מוזגם בכוס ובודקם לאור הנר:

המשנה הרביעית והכונה בה לתשלום מה שהותחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר עיר שיש בה ע"ז והיו בה חנויות מעוטרות ושאין מעוטרות את שמעוטרות אסורות ואת שאינן מעוטרות מותרות אמר הר"ם וחנויות מעוטרות חנויות העיר שמיפין אותם באי זה מין ממיני הנוי שיעשו הכל הוא לע"ז ולפיכך כל מה שיש בה אסור בהנאה ולפיכך יודע לך שכל עיר של אומה נצרית שהיה להם בה בית תפלה שהוא בית ע"ז בלא ספק אותה העיר אסור לעבור בה בכונה וכל שכן לדור בה אבל אנחנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם אנוסים ונתקיים בנו זה שנאמר ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם עץ ואבן ואם העיר דינה כן קל וחומר בית ע"ז עצמו שהוא אסור לנו כמעט לראותו וכל שכן לקרב אליו קל וחומר ליכנס בו:

אמר המאירי משנה זו הרבה מפרשים ראיתי שנתבלבלו בפירושה מפני שדעתם לפרשה שיש בה יום איד וקשה להם אם יש כאן יום איד היאך הותר לשאת ולתת כלל והרי כל משא ומתן נאסר עד שהוצרכו גדולי הרבנים לפרש שלא נאסר משא ומתן אלא למכור הא ליקח דבר המתקיים מותר וכבר ביארנו סתירת דברים אלו במשנה הראשונה עד שיצא מדברינו שכל משא ומתן אסור הן מחשש הודאה הן מחשש מכשול אא"כ נסתלקו שניהם כגון מכירה להם בדבר שאינו מתקיים עד יום האיד ואף זה ביום האיד אסור ומתוך כך י"מ אותה בלא שום יום איד כדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו וכל שאין שם מכס מותר ואף זו אין נראה לי דהא עיר שיש בה ע"ז תנן אלמא דיום איד איכא ביניהו ואם תפרש שהירוד של ע"ז אין ירוד של ע"ז בלא יום איד וזהו שחלקו בתוספתא בירוד בין שנתנתו מלכות או מדינה לומר שמותר לבין של ע"ז שאסור ולא הזכיר בה טעם איסור מצד המכס אלא מפני ע"ז סתם והיינו יום איד ועוד שאם אין כאן יום איד כלל היאך אמרו למטה אף בבעל הבית דלא יהיב מיכסא דלוקח הוא דשרי משום מעוטינהו ואם אין כאן לא יום איד ולא מכס אף למכור אמאי אסור ומ"מ לדעתי זו אינה קושיא דאף המכירה ודאי מותרת ומטעמא דלארווחי לישראל וודאי מעוטינהו לעובדי האלילים וארווחי לבעלי הדת חדא טעמא הוא ומ"מ י"מ אותה מתוך כך בירוד של ע"ז שסתמו יש בו יום איד ואע"פ שיש כאן איסור משא ומתן כל שבימי הירוד הקלו להרוחת ישראל או לשמירת פסידתו שאם לא עכשיו אימתי וכל שבמקום פסידת ישראל אין חוששין למכשול וכל שכן להודאה אע"פ שבלקיחה מהם אין בה הודאה בירוד דהא זילי זביני וזהו שאמרו בראשון של מועד קטן י' ב' רבינא הוו ליה זוזי בי חוזאי אתא לקמיה דרב אשי אמר להו מהו למיזל עליהו האידנא אמר ליה הואיל והשתא משכחת להו וביומי אחריני לא משכחת להו שפיר דמי ותנן גבי ע"ז כי האי גונא הולכין לירוד של גוים ולוקחים מהם וכו' מפני שהוא כמציל מידם מדקאמר גבי ע"ז אלמא קאמר שהוא יום איד וכן פרשוה גדולי גאוני הראשונים ולא עוד אלא שהקלו אף במכירה בכל שיש פסידא בעכבתו וא"כ אין הדבר תלוי אלא במכס ומ"מ לדעתי אין להקל באלו במקום שיש בו חשש מכשול ומשנתנו עיקר הפירוש בה שהיא סמוכה לחברתה ר"ל עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר חוצה לה ע"ז תוכה מותר יאמר עכשיו שאם ירוד זה חוצה לה אלא שכומריה נוטלים מכס בחנויות שבעיר הסמוכה מחמת יום האיד אסור ליקח באותה העיר במקומות שהכמרים נוטלין מכס באותו יום איד שבירוד אע"פ שאין האיד בעיר ושמשאם ומתנם היה מותר שלא במקום מכס ואע"פ שהם אוסרים את המכר אף בבעל הבית שאין בו מכס והיה לבו להתיר אף המכר הואיל ואין הע"ז בתוכה מ"מ אחר שיש ערוב מכס בין המקומות והמכס מצרפם החמירו בה בקצת דברים וראיה לפירוש זה מה שאמרו בתוספתא יארוד תוך הכרך חוצה לו מותר ירוד חוץ לכרך תוכה מותר חנויות המוכללות לו כאן וכאן אסור וכן בתלמוד המערב אמרו חוצה לה ע"ז תוכה אסור בירוד שנינו מה בין תוכה לחוצה לה תוכה על ידי שהוא נהנה מן המכס אסור חוצה לה על ידי שאינו נהנה מן המכס מותר היה חוצה לה נהנה אף חוצה לה אסור שסוף הדברים למדנו שאין אסור אלא מצד המכס ולמדה שכל שהוא יום איד גמור כל משא ומתן אסור בין לקיחה בין מכירה בין מעוטרות בין שאינן מעוטרות אלא שמשנתנו מתפרשת אם ביום איד של ירוד לדעת גאוני הראשונים אם בירוד שחוץ לעיר כדעת אחרון ואין האסור אלא מצד המכס וזהו שאמרו על זה שסימן מובהק להיכר חנויות שלהם ושהם נוטלים בהם מכס הוא כשהם מעוטרים ועטור זה נחלקו בו בגמ' ריש לקיש דוקא במעוטרים בורד ובהדס שמעטרים אותם מן הורדים שמקריבים לפניה ועיקר האסור מפני שנהנה מריח אותם הורדים ואע"פ שכל שאין מתכוין מותר חוששין שמא מתוך טרדתו יכוין להריח בהם וכן אע"פ שבבת תיהא אמרו ריחא לאו מילתא היא אין עיקרה להריח אבל זו עיקרה להריח וכל שעיקרו להריח ריחו אסור ור' יוחנן פירשה אף במעוטרות בשאר פירות שלא מצד הריח לבד אנו באים באסור זה אלא אף מצד המכס שהוא פורע למה שקונה והוא של כומרים לתשמיש הע"ז ולצרכה ואסור והלכה כר' יוחנן ולגדולי הדור ראיתי שאין מתירין בשאין מעוטרות אלא בשיש שם מעוטרות ושאין מעוטרות דמדאיכא מעוטרות הן מוכיחות על שאין מעוטרות שאין מכס אבל כל שאין שם מעוטרות כלן אסורות כירוד של ע"ז אא"כ נודע לנו שנתנה מלכות או מדינה ואע"פ שחשש הודאה אין כאן שהכמרים אינם מודים על זה שהרי חק הוא להם ומן הדין הם סבורים ליטול וכן לא חשש מכשול שהכומרים אין עושים במעות הללו אלא מזונותיהם וצרכי ביתם ומ"מ כל לההנותם בידים אסור:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

פיסקא והיו בה חנויות מעוטרות כו' המור' דביום אידם מיירי ואמאי משום דנושא ונותן ביום אידם הכ"מ לזבוני להו הוא דאסור דילמ' מזבין להו בהמה ואזיל ומקריב לה לע"ז אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למיזבן מנייהו דבר המתקיים ולמעטינהו שרי דסתם מוכר עצב הוא ואני מצאתי כתוב דמתני' בשאר ימות השנה מיירי שלא ביום אידם וטעמא לאו משום דאזיל ומודה אלא משום שנותן מכס לע"ז וכך נ"ל עיקר שגם הירושלמי מוכיח דלאו ביום אידם מיירי כולה מתני' דגרסי' התם עיר שיש בה ע"ז תוכה אסור מפני שיש בה צלם א' יהא תוכ' אסור רשב"ל אומר בירי' שנו ואי ביום איד' מיירי מתני' אמאי מתמ' מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור והא יום אידם הוא אלא לאו ש"מ בלא יום אידם קא מיירי וכך משמע לישנא דמתני' דתני עיר שיש בה ע"ז ולא תני עיר שעובדין בה ע"ז ולא היא דהא רישא נמי עיר שיש בה ע"ז קתני ומיירי ביום אידם ופתרון המורה נ"ל עיקר. עיין במהדורא תליתאה:

פיסקא עיר שיש בה ע"ז כו' והא איכא צער בעלי חיים אמר אביי דרחמנא אמר ואת סוסיהם תעקר קשיא לי היכי אמרי' בפ"ק דחולין במעשה דר' פנחס בן יאיר עקרנא להו איכא צער בעלי חיים:

ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה סכנת שברירי אמר המורה דלא גרסי' הכא מן הנהרות ומן האגמים דה"ה נמי מן הכלים ואינו נ"ל שכמו שהיא כתובה הגירסא כאן כך היא כתובה בערביפסחים וברייתא אחרת מביא שם שהיא מדברת אפילו מן הכלים והיא מיירי בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולא בעבור סכנת שברירי והתם גרסי' אי איכא אינש אחרינא גבי' ניתערי' ונימא לי' פלגיא לחינא מיא ואי לא נקרקש נכתמא אפומה דחצבא ולא הכא כדגריס לי' המורה:

פיסקא עיר שיש בה ע"ז והיו בה חניות מעוטרות כו' נ""ל דלאו בימי אידן קאמר דא"כ אסור לישא וליתן עם כולן אלא יריד של ע"ז הי' והיו בה חניות מעוטרות שכל הנושא ונותן שם נותן מכס לע"ז ושאינן מעוטרות אינן נותנין מכס לע"ז ואין כאן איסור אחר אלא משום מכס דהוא נהנה או מהנה ודייקא נמי מדקרמינן עמאי דתניא יום שע"ז מנחת בו את המכס כו' ומהולכין ליריד של גוים כו' ואיסור יריד לחוד ואיסור יום איד לחוד דאיסור יום איד הוא אסור משום דילמא אזיל ומודה ואיסור יריד משום מכס והיכא דליכא למיחש למכס כגון בלוקח מבעה"ב שרי וביום איד מותר לקנות מהם דבר שיאנו מתקיים כדאמרן לעיל וביריד אסור משו מכס דמהנה לע"ז ומש"ה ר' יעקב דזבן סנדלא ור' ירמי' דזבן פיתא הוי איסורי אע"פ שהן דבר שאינו מתקיים משום מכס דמהנה לע"ז אי לאו דקנו מבעה"ב דלא שקלי מנייהו מיכסא:

בד"ה עיר שיש בה עבודת כוכבים כו' משמע שחזר בו רש"י ממה שהיה מפרש לעיל דלשאת ולתת היינו מקח וממכר כו' עכ"ל צ"ע ממה חזר בו רש"י דכפירושו לעיל דמתני' איירי בכל ענין בין בממכר בין במקח דהיינו בממכר אוסר בדבר המתקיים ובדבר שאין מתקיים מותר כדתניא לעיל בברייתא ובמקח אסור בדבר שאין מתקיים דמתאוה למוכרו כפרש"י לעיל אבל דבר המתקיים מותר לקנות ממנו כך פרש"י גם בשמעתין וכ"כ הרא"ש והר"ן דכפירושו לעיל כך פירושו כאן ואם נאמר שהתוס' הבינו מלשון רש"י הכא שכתב דסתם מוכר עצב הוא שלא היה כתוב בפרש"י כמו שהוא לפנינו דדבר המתקיים שרי אלא דדבר שאינו מתקיים נמי שרי מה"ט דסתם מוכר עצב הוא דהשתא ע"כ מתני' דאסיר לשאת ולתת בממכר לחוד מיירי וא"כ הך ברייתא דאין לוקחין מהן דבר שאין מתקיים מתפרש גם לפרש"י היינו קבלת דורון כמו שפירש ר"ת לעיל וא"כ מאי קשיא להו ומיהו קשיא אי ביום אידו כו' היאך לוקחין מהן כו' ונראה לומר שהם הבינו לעיל מפרש"י דמקח אסור בין בדבר שאין מתקיים ובין בדבר המתקיים ולא נקט בברייתא לעיל אין לוקחין דבר שאין מתקיים אלא משום התירא דמוכרין דבר שאין מתקיים והשתא שפיר איירי מתני' בין בממכר ובין במקח ובדבר המתקיים אבל בשמעתין שפירש רש"י דדבר המתקיים שרי במקח וא"כ כיון דמתני' דאסור לשאת ולתת איירי בממכר ובדבר המתקיים כדקתני לעיל בברייתא כשאמרו אסור לשאת ולתת לא אסרו אלא בדבר המתקיים כו' ע"כ דמתניתין לא איירי במקח דשרי בדבר המתקיים דלא ניחא להו למימר דמתני' לצדדין קתני בממכר בדבר המתקיים דוקא ובמקח דוקא בדבר שאין מתקיים ודו"ק היטב:

בא"ד חד פיתא ועלה כו' אמרינן בירושלמי כו' גלוסקין מימיך כו' עכ"ל משום דר"ח גרס פרתא וי"ג [ביתא] כמ"ש הרא"ש דהוי דבר המתקיים הוצרכו להביא מן הירושלמי דגרס' שלנו פיתא נכונה היא והוי דבר שאין מתקיים וק"ל:

תוס' ד"ה הבולע נימא וכו' בערוך גרי' ערק' וכו' וכשאדם בלעה וכו' ומתגדלת במעיו וכו' כצ"ל:

ד"ה עיר שיש בה עבודת כוכבים וכו' ואילו בגמרא דהכא וכו' זבין חד פיתא ועלה דההוא עובדא אמרינן בירושלמי וכו' ואת לא לקחת גלוסקי' וכו'. הוצרך להביא הירושלמי משום דיש גורסין זבין חד פרתא פי' פרה ויש גורסין ביתא לכך הביא הירושלמי דשם כתוב גלוסקי' וכו' ופת וגלוסקי' דכר שאינו מתקיים הוא ועיין לקמן בסמוך (עבודה זרה דף י"ג) בתוס' ד"ה רבי ירמיה זבין פיתא דפירשו שם התוס' בסגנון אחר:

ד"ה אלא בורד והדס וכו' ואפי' לא הוי עיקרייהו לריחא שמא יש לאסור. נ"ל דדברי התוס' הם כמו שני תירוצים האחד דשאני ורד והדס דעיקרייהו לריחא קיימא אבל בת תיוהא אע"ג דמתהני מריחא כיון דעיקרייהו לא לריחא קיימא שרי והתירוץ הב' הוא דורד והדס אפילו אי אמרינן דלא הוי עיקרייהו לריחא אסור כיון דמתהני מהן אפילו שלא כדרך הנאתן אבל בת תיוהא התם ליכא הנאה כלל וק"ל:

ד"ה אבל מעוטרות בפירות וכו' ואמאי הוי לן למתלי בההיא דחנויות שאינם מעוטרות לדבר איסור וכו'. רוצה לומר ונימא דלעולם הדמים הנמצאים בידו אימר גלימא זבין ולא דמי עבודת כוכבים מאי אמרת הכא הוי ליה לזבוני כיון דלא נמצא שם להתעסק בדבר היתר נימא דלעולם דהלך לשם כדי לקנות ולהתעסק גם כן בדבר היתר היינו בחנויות שאינם מעוטרות וק"ל:

בא"ד א"נ הך ברייתא דלקמן מיירי ביריד שלוקחין מכס וכו'. ר"ל ואין שם חנויות מעוטרות אלא כל החנויות שלוקחין מהם כל מי שאינו רוצה להניח עטרה בראשו לוקחין ממנו מכס:

תד"ה ד"ה פרצופות. מ"מ כיון דאיכא נמי כו'. נ"ל ראיה לזה מיבמות (פב) כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת. עו"ש (קי"ט) מה לי איסור כרת מ"ל איסור לאו:

תד"ה ד"ה הבולע. ואע"ג כו' מ"מ מחללין כו' כיון שיש בה סכנה כו'. עמש"כ בס"ד ביומא (פד ב):

גמ' להחם לו חמין. נ"ב לצורך הקאה או לשלשול:

תוס' ד"ה אלא וכו' ושמא בעבודת כוכבים אפילו ללקות. עיין לקמן דף מג ע"ב תוס' ד"ה אמרו לו ודף מח ע"ב תוס' ד"ה לא:

בא"ד לא כתיב בה אכילה באורייתא. לא זכיתי להבין דהתינח אם היה האיסור נכתב בתורה ולשון אכילה לא נזכר רק בדברי קבלה אבל האמת הא בדאורייתא לא כתיב האיסור כלל רק בקרא דדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים ובההוא קרא הא כתיב אכילה א"כ לא נזכר שום איסור רק בלשון אכילה וצ"ע. גם קשה אמאי לא אמר בפשיטות כיון דאיתקש לזבחי מתים לגמרי איתקש ובמת אף שלא כדרכו אסור דבמת לא כתיב אכילה ואי דלא איתקש רק למה דנזכר בפסוק הא לצד זה גם דרך הנאתו לא הוי דאורייתא דהא בקרא לא נזכר ההיקש רק לענין אכילה ועיין תוס' ב"ק דף עא ע"ב:

(יב ב) האי מאן דבלע זיבורא.—עי' פירש"י ומ"ש בשבת קט ב.

פרצופות ל''ל. הא תנא מעיין דאיכא סכנת צמא וקא אסר: משום דבעי למיתני כיוצא בו לא יניח פיו על גבי סילון. דגבי מעיין תנא שחייה ולא תנא הנחת פה הלכך לא שייך למיתני כיוצא בו גביה אבל בפרצופות תנא הנחת פה ושייך למיתני גבייהו כיוצא בו דאסור נמי הנחת פה דאילו לשחות ולשתות בידו ליכא סכנתא דבדיק להו בידיה: בידו אחת. ממהר וזורק בפיו ואינו בודק אבל בשתי ידיו יכול לעכבו בידו ויעיין: נימא. היא עלוקה: להחם לו. מים חמים לשתות בשבת דסכנת נפשות היא כדקתני בברייתא דמו בראשו: אדהכי והכי. בתוך זמן שמחממין לו המים ישקוהו חומץ שלא ימהר למות: זיבורא. צירעה: חלא שמגז. חומץ חזק איגר''א בלע''ז: שברירי. שד הממונה על מכת סנוירים לא גרס הכא לא מן הנהרות ומן האגמים דה''ה נמי מן הכלים: ליתרייה. יקיצנו משנתו ולימא ליה צחינא מיא: נקרקש בנכתמא. יקשקש בכיסוי החצבא על החצב דלידמי כגברא בהדיה: איזדהר משברירי שברירי ברירי רירי ירי רי בכסי חיורי. לחש הוא ומתמעט והולך משם השד כאשר הוא שומע מיעוט תיבות אות אחר אות עד רי וכן הוא הלחש להבריחו משם סנוירים תרגומו שברירי (בראשית יט): מתני' עיר שיש בה עבודת כוכבים. ודרך העובדי כוכבים להיות להם יום שוק ויריד ביום אידם: והיו בה חנויות מעוטרות. וסימן הוא להם שאותן חנויות של עבודת כוכבים הם ליטול מהם מכס: מעוטרות אסורות. מפרש בגמ': שאין מעוטרות מותרות. דבאותן שאין מעוטרות לא שקלי מינייהו מכסא לעבודת כוכבים ולא מטיא לעבודת כוכבים הנאה מינייהו ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה''מ לזבוני להו דלמא מזבן ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לעבודת כוכבים אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודי אבל למזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא: גמ' בוורד והדס. של תקרובת עבודת כוכבים והוא סימן להם שחנויות הללו של עבודת כוכבים הן: דקא מתהני מריחא. וורד והדס דרך לשטחן לפני עבודת כוכבים ואסורין משום תקרובת עבודה כוכבים: אבל בפירות. מותרין ליקח מהן ואף על גב דמטיא הנאה לעבודת כוכבים בהנך זביני לית לן בה כדמפרש במהנה מותר:

פרצופות ל''ל. דאע''ג דמנשק לעבודת כוכבים אינו חמור כמשתחוה מ''מ כיון דאיכא נמי איסורא דאורייתא במנשק שמעינן לה מהא דלעיל דאסור: הבולע נימא מותר להחם לו חמין. ואע''ג דבבכורות פ' אלו מומין (דף מד:) משמע שגם אחר ששתה העלוקה הוא יכול לחיות הרבה מ''מ מחללין עליו את השבת כיון שיש בה סכנה מידי דהוה אמכה שעל גב היד וגב הרגל (לקמן דף כח.) דחשבינן כמכה של חלל לחלל את השבת אף על גב שפעמים מתרפא מאליו. בערוך גרס ערקא פי' תולעת קטנה ומצויה במי' וכשנופלת על הבשר נתלית בו ומוצצת הדם וכל זמן שמוצצת היא נתמלאת מן הליחה שמוצצת ומתנפחת עד שיהא כמו חבית קטנה וכשאדם בולע בתוך המים מוצצת ליחה שבמעיו ומתגדלת במעיו ונמצא כריסו צבה וס''א עלקא כרום זלות (תהלים יב) מתרגמינן כעלקא דמוצצת דמהון דבני אינשי: לא ישתה אדם. פרש''י דל''ג מן הנהרות ולא מן האגמים דה''ה מן הכלים ופי' כן לספרים דגרסי אחרי כן נקרקיש אנכתמא ור''י פירש דבערבי פסחים (פסחים קיב.) גרסינן בהך דשברירי מן הנהרות ומן האגמים בלילה ול''ג נקרקיש אנכתמא ולא גרסינן נמי אי איכא איניש אחרינא בהדיה לימא ליה פלניא וכו' אבל יש שם ברייתא אחרת לעיל מהך דגריס בלילי רביעית ובלילי שבתות וגריס נקרקיש אנכתמא: עיר שיש בה עבודת כוכבים. פ''ה רגילות הוא להיות להן שוק ויריד ביום אידם ושאינם מעוטרות היינו טעמא דמותרות משום דלא מטיא מינייהו הנאה לעבודת כוכבים ואי משום נושא ונותן ביום אידם ה''מ לזבוני אי משום תקרובת אי משום דדרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודי אבל למזבן מינייהו שרי דסתם מוכר עצב הוא הכא משמע שחזר בו רש''י ממה שהיה מפרש לעיל (דף ב.) דלשאת ולתת היינו מקח וממכר ומיהו קשיא אי ביום אידו מיירי שיהיה השוק ביום איד היאך לוקחין מהם הא אמרינן לעיל (דף ו:) דאין לוקחין מהם דבר שאינו מתקיים ואילו בגמרא דהכא (דף יג:) אמרינן דרב ירמיה זבן חד פיתא ועלה דההוא עובדא אמרינן בירושלמי א''ל חד לחבריה ואת לא לקחת גלוסקין מימיך לכך פירש רבינו מאיר דהכא מיירי ביריד שעשוי להניח בו מכס ושלא ביום אידם מיירי ולכך בשאינם מעוטרות אין כאן איסור: אלא בוורד והדס דקמתהני מריחא. הקשה ר''ת מ''ש מבת תיהא דאמרינן לקמן פ''ב (דף סו:) דשרי משום דריחא לאו מילתא היא ותירץ דשאני וורד והדס דעיקרייהו לריחא קיימי והוי כמוקטורת דאף לאחר שנעשית מצותו נהי שאין מועלין בו איסורא מיהא איכא ואפילו לא הוי עיקרייהו לריחא שמא יש לאסור דהא דאמרינן (פסחים דף כד:) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן מכל מקום איסורא מיהא איכא ושמא בעבודת כוכבים אפילו ללקות נמי לקי מידי דהוה אכלאי הכרם דלוקין עליהם אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיבא בהו אכילה ובעבודת כוכבים נמי לא כתיב בה אכילה באורייתא אלא בדברי קבלה (תהלים קו) ויאכלו מזבחי מתים ואע''ג דכתיב (דברים לב) אשר חלב זבחימו יאכלו מכל מקום לא הוזכר אכילה אצל איסור רק בדברי קבלה דאיתקש זבח למת ויאכלו מזבחי מתים כדאיתא פרק אין מעמידין (לקמן דף כט:) ואפילו אם תמצא לומר דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא אבל בת תיהא אע''ג דביין נסך מיירי דכעין איסור עבודת כוכבים החמירו בו התם ליכא הנאה כי אדרבה חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו וטעם האוסר לאו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב ליה כשתייה שהריח נכנס בגופו והוא חזק ביותר ואפילו את''ל דשתיה גסה מותרת באיסור הנאה הכא כיון דאם היה שותה היין עצמו לא היתה לו שתייה גסה יש לאסור הריח הדומה לממש אע''פ שאינו נהנה [וע' תוס' לקמן סו: ד''ה אביי]: אבל מעוטרות בפירות מותרות. ולרבי יוחנן שאינן מעוטרות מיהא מותרות וא''ת לקמן פרק אין מעמידין (דף לג.) דתני ישראל ההולך ליריד דמעות הנמצאים בידו בחזרה אסורין דאימר עבודת כוכבים זבין ומסיק דאי גלימא זבין הכא הוה מזבין ליה כלומר ולא היה הולך שם באיסור משמע שאינו יכול לילך לשם כי אם באיסור ואמאי הוה לן (למיתני) בההיא דחנויות שאינן מעוטרות לדבר איסור ויש לומר דהתם מיירי בשכל חנויות העיר מעוטרות לדבר איסור לרשב''ל בוורד והדס ולרבי יוחנן מיהא בפירות אי נמי הך ברייתא דלקמן מיירי ביריד שלוקחין מכס מכל מקום שאינו רוצה להניח עטרה ואתיא כרבי נתן דבסמוך דאסר בין נהנה בין מהנה ואם תאמר לקמן בברייתא (דף יג.) אמאי לא תלי דזבן מבעה''ב שאינו קבוע דשרי לכולי עלמא למזבן מיניה כל דבר אף פיתא וסנדל כדמשמע לקמן בשמעתין ויש לומר דהתם בברייתא מיירי בישראל תגר דלעולם שקלי מיכסא או מן הלוקח או מן המוכר: