עבודה זרה יב ע"א

עבודה זרה יב ע"א - Steinsaltz

place two pots on one stove, and yet the Sages were not concerned and did not issue a prohibition with regard to the meat that was in the pot belonging to the Jew, despite the fact that forbidden food was in close proximity to the permitted food? Similarly, in this case as well, the Sages were not concerned about the bazaar’s proximity to Gaza and did not prohibit engaging in business there. The Gemara asks: What did he mean in stating: The Sages were not concerned, with regard to the meat, and how does that case relate the issue here?

Abaye said: The Sages were not concerned with regard to the possibility of eating the meat of an unslaughtered animal carcass. We do not say: Cooking in this manner is prohibited since perhaps the Jew will turn his face and at that moment the gentile will throw meat of an animal carcass into his pot. Here too, in the corresponding situation, although the permitted and prohibited places are in close proximity, the Sages were not concerned about engaging in business transactions in the bazaar of Gaza, even due to the possibility that money associated with idol worship would end up in the hands of the Jews. If the money were for the purchase of an animal used as an offering for idolatry, those coins would be prohibited by Torah law. Nevertheless, the Sages were not concerned about this possibility, just as they were not concerned that the gentile might add his meat to the Jew’s pot.

Rava said that there is a different explanation. The Sages were not lenient in the face of a potential violation of Torah law, but were lenient in a case where it was rabbinic law that might be violated. As for Rabbi Ḥanina’s comparison to pots in Tyre, there is no concern that a gentile might throw his meat into the pot of a Jew, as he would derive no benefit from doing so and would be afraid that the Jew might see him. By contrast, here the gentile is engaged in business. Rather, what is it that the Sages were not concerned about in the case of the pots? Although the gentile is cooking food next to the Jew, there is no concern with regard to the possibility that the gentile might cook the Jew’s food, causing the latter to violate the rabbinic prohibition against eating food cooked by gentiles.

Rava concludes: Here too, in the corresponding situation, it is referring to a case where the coins were the gentile’s own money. The Sages were not concerned about engaging in business transactions in the bazaar of Gaza, even due to the possibility that the Jew might be engaging in business with residents of Gaza on their festival day, which would be a violation of rabbinic law.

Rabba bar Ulla says: Even if the concern in the case of the pots applied only to the gentile cooking the Jew’s food, not the consumption of non-kosher meat, with regard to the bazaar the halakha would not be comparably lenient. The reason is the Jew need only stir the coals once to do to ensure that the food in his pot is not considered cooked by a gentile, an option that does not apply here. Rather, in the case mentioned by Rabbi Ḥanina, the Sages were not concerned with regard to the possibility that food might splatter [tzinnora] from the gentile’s pot into the Jew’s pot. This is an especially lenient case, both because this is an unlikely possibility and because that small amount of food would be nullified by a majority of the Jew’s food.

Rabba bar Ulla concludes: Here too, in the corresponding situation, the Sages were not concerned about engaging in business transactions in the bazaar of Gaza with regard to the days before the festival of Gaza. This is an analogous case to that of the splattered food, as it is outside the festival in both time and place.

§ The mishna teaches: What is the halakha with regard to traveling there, a place that is celebrating a pagan festival? If the road leads only to that place, it is prohibited, but if the road leads to another place as well, it is permitted. In this connection, the Gemara cites a related baraita. The Sages taught: In the case of a city in which there is active idol worship, i.e., its residents are worshipping their idol on that day, it is prohibited to enter the city, and one may not leave it for another city; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: As long as the road is designated only for that place, it is prohibited to enter the city. But if the road is not designated for only that place, it is permitted.

The baraita continues: If a thorn became imbedded in one’s foot while he was standing before an object of idol worship, he may not bend down and remove the thorn, because he appears to be bowing down to the object of idol worship; but if he is not seen, it is permitted. If one’s coins were scattered while he is before an object of idol worship, he may not bend down and pick them up, because he appears to be bowing down to the object of idol worship; but if he is not seen, it is permitted.

Likewise, if there is a spring that runs before an object of idol worship, one may not bend down and drink from it, because he appears to be bowing down to the object of idol worship; but if he is not seen, it is permitted. With regard to figures of human faces [partzufot] that spray water in the cities, i.e., fountains, one may not place his mouth on the mouths of the figures and drink, because he appears to be kissing the object of idol worship. Similarly, one may not place his mouth on a pipe [sillon] and drink,here due to the danger that this practice poses.

The Gemara asks: What does the baraita mean when it states: If he is not seen? If we say it means that he is not seen by others, doesn’t Rav Yehuda say that Rav says: Wherever the Sages prohibited an action due to the appearance of prohibition, it is prohibited even in the innermost chambers where no one will see it, as the Sages did not distinguish between different circumstances in such cases. Accordingly, the fact that he is not seen by anyone should make no difference with regard to whether or not the action is prohibited. Rather, say: If he is not seen as one who bows down to an object of idol worship, i.e., he turns his side or back to the idol, then it is permitted.

The Gemara comments: And it is necessary for the baraita to list all of these cases, notwithstanding their similarity. As, if it had taught only the case of the thorn, one might have thought that bending down to remove a thorn is prohibited because it is possible to walk past the figure, and only then take out the thorn. But in the case of the coins, where it is not possible to collect them elsewhere, you might say that it is not prohibited to pick them up.

And furthermore, if the baraita had taught only the case of the coins, one might have thought that the reason for the stringent ruling is that the loss is purely financial. But in the case of the thorn, which causes him pain, you might say that it is not prohibited to remove it. And finally, if the baraita had taught only these two cases, one might have thought that they are prohibited because there is no danger if the action is not performed on the spot. But in the case of the spring, where there is an element of danger, that if he does not drink he might die, one could say that it is not prohibited. Therefore, it is necessary to state each example.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

אמר ליה רבי חנינא: האם לא הלכת לעיר צור [עיר מעורבת - ישראלים וגוים דרו בה] מימיך, והאם לא ראית ישראל ועובד כוכבים ששפתו שתי קדירות על גבי כירה אחת, סמוכין זו לזו, בשר נבילה עם בשר שחוטה, ולא חשו, לא חששו להם חכמים, כמו שיבואר. כך הוא בעטלוזא של עזה, אף שקרובה היא מאוד לבני העיר שיש להם יום איד, לא חששו חכמים, ומותר לשאת ולתת עמהם. ורבי חנינא לא אמר "מותר", אלא רק המשיל "משל" מהעיר צידון ללמוד מכך לעטלוזא של עזה.

ומבארת הגמרא: מאי "לא חשו להם חכמים"?

מה הוא המשל, ומה הוא הנמשל, ולאיזה חשש היו צריכים חכמים לחשוש בשתי קדירות ולא חששו, ומה זה בא ללמדנו.

ונחלקו בכך אמוראים -

אמר אביי: משום בשר נבילה. דהיינו, לא אמרינן, לא חששו חכמים דילמא מהדר ישראל אפיה לאחוריה, שמא הישראל יפנה מבטו לאחורה, ולא ישים לבו לקדירתו, ובינתיים שדי, יזרוק העובד כוכבים בשר נבילה בקדירה של הישראל השפותה על האש ליד קדרתו של הגוי. דכוותה הכי נמי, ובדומה לזה גם בעטלוזא של עזה, לא חשו להם חכמים משום דמי עבודת כוכבים.

דהיינו, אביי סובר שרבי חנינא בא להקל, ולומר, שאפילו במקום שיש אפשרות שיעבור על איסור דאורייתא של "דמי [מעות] עבודת כוכבים" [עיין בהערה], ^[1] שהוא דבר האסור מן התורה, בכל זאת לא חששו לכך.

האיסור של דמי עבודת כוכבים הוא משום [דברים יג] "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", ועל אף שיתכן כי בשוק של הבהמות נמצאים "דמי עבודה זרה" של בני עזה, לפי שהיום הוא יום אידם, וכשהישראל מוכר בהמה בשוק לנכרי יתכן והוא מקבל תמורתם דמים אסורים, בכל זאת לא חששו להם חכמים.

והטעם לכך הוא, מפני שאין בשוק דמים הידועים בודאי כדמי עבודת כוכבים, אלא רק ספק יש בדבר, ולכן לא מחזיקין בסתם דמים לומר שמא הם דמים של איסור, אלא מקילים לומר שמן הסתם הם אינם דמים אסורים. וזה דומה לכך שלא חששו חכמים בצידון בשתי קדירות, שגם בהן, לכאורה יש לחשוש שמא יכניס הגוי בשר נבילה לתוך קדירתו של הישראל, ^[2] ויאסר בשר הישראל באיסור דאורייתא. אך לא חששו חכמים להחזיק איסור מן הספק, עד שיוודע לך שיש כאן איסור.

וזו היא ההשוואה בין צידון ועטלוזא של עזה.

ולדברי אביי, כיון שאין חוששין אפילו לחשש איסור דאורייתא, כל שכן שאין חוששין לחשש איסור דרבנן, שמא הגוי הקונה בהמות חוץ לעיר עזה, שייך לבני תוך העיר, והיום הוא יום אידו, ונמצא שהישראל המוכר לו בהמה, עובר על איסור דרבנן, שאסרו לשאת ולתת עמהם.

רבא אמר: מאי פירוש דברי רבי חנינא "לא חשו להם חכמים" - לא חשו משום בישולי עובדי כוכבים.

דכוותה בדומה לזה, הכי נמי בעטלוזא של עזה, לא חשו להם חכמים משום שמא הגוי הקונה שייך לבני העיר, והיום הוא יום אידם.

ומשמע מדברי רבא, שרבי חנינא התיר למכור בהמה מחוץ לעיר אף ביום אידם ממש.

והיינו, רבא חולק על אביי, וסובר שלא הקילו חכמים כל כך, אלא זה שלא חששו שמא יכניס נבילה לקדירת ישראל, אינו מחמת שלא חששו חכמים להחזיק איסור בספק איסור דאורייתא, כי אם מפני שאין הגוי חשוד לעשות כן, לפי שהוא מפחד מהישראל, שאם יוודע לו יתבענו לדין.

וסובר רבא, שאם אכן יהיה ספק איסור דאורייתא, חוששים לו. ולכן, לדבריו, סתם מעות הנמצאים בשוק, אסורים. ומותר לקחת מאנשי השוק, מבני חוצה לעיר, אך ורק כשנתנו דמים מתוך תיבה שלהם, שאין עליהם חשש שהם "דמי עבודת כוכבים".

אלא, שרבי חנינא בא להתיר למכור בהמה לסוחרי בהמות מחוץ לעיר אף שיש לחשוש שמא הגוי ההוא שייך לבני העיר, ועתה הוא "יום אידו", וכשהישראל מוכר לו בהמה הוא עובר על איסור דרבנן, שאסרו לשאת ולתת עמהם.

וטעם ההיתר הוא, מפני שהוא ספק איסור דרבנן, ולא חששו חכמים לכך, כשם שלא חששו שמא יסמוך הישראל על הגוי, והגוי יחתה בגחלים שתחת הקדירות, ויעבור הישראל על איסור "בישולי נכרים", שהוא איסור דרבנן.

רבה בר עולא חולק על כך, וסובר שאסור. ואכן יש לחשוש לכך שמא הגוי שייך לבני תוך העיר.

וממה שאין חוששין בצידון מאיסור בישולי עבודת כוכבים - אין להביא ראיה שבכל איסור דרבנן אין חוששים. והטעם, כי אף אם הגוי יחתה בגחלים, עדיין יתכן שלא תיאסר התבשיל משום בישול עבודת כוכבים, אם גם הישראל יחתה בגחלים [כמבואר במקומו], והישראל אכן יעשה כן ^[3] -

אבל בעטלוזא של עזה לא התיר רבי חנינא, ואכן חושש לאיסור משא ומתן עם בני חוצה לה שמא שייכים לבני העיר, הואיל והיא סמוכה לה [ומה שהתירה המשנה, מדובר כשאינה סמוכה כל כך כמרחק עטלוזא של עזה להעיר עזה] -

אלא שרבי חנינא התיר רק בימים של "לפני אידיהן", שאיסורו הוא איסור קל ביחס ליום אידם ממש, כשם שאין צריך לחשוש שמא עבר תבשיל הגוי על פי הקדירה ונטף ממנו לתוך קדירת הישראל. והטעם שלא חששו חכמים, מפני שאינו מצוי, ועוד, שאף אם יקרה כן, יתבטלו הטיפות בששים בקדירת ישראל.

ורבי חנינא אכן אסר בעטלוזא של עזה, והתיר רק אם היה מרוחק יותר ממנה, ומתרחק החשש - ואז התיר.

רבה בר עולא אמר: כשם שלא חשו להם חכמים לבני צידון משום צינורא שמא נטף מקדירת הגוי לקדירת ישראל -

דכוותיה בהשוואה זו, הכי נמי, לא חשו להם חכמים משום "לפני אידיהם". אבל ביום אידיהם - אסור למכור בהמה לגוי בעטלוזא של עזה.

ולפי ביאור רבה בר עולא, חולק "איכא דאמרי" זה על "איכא דאמרי" הקודם, ואוסר בעטלוזא של עזה ביום אידיהם.

שנינו במשנתנו: מהו לילך לשם? בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום - אסור, ואם היה יכול להלך בה למקום אחר - מותר. ^[4]

משנתנו נשנית "סתם" בלי מחלוקת, ואילו בברייתא נחלקו חכמים בדבר. וכך שנינו:

תנו רבנן: עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיום הוא יום אידם, אסור ליכנס לתוכה, ולא יעבור מתוכה לעיר אחרת. דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: כל זמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום - אסור. אין הדרך מיוחדת לאותו מקום, אלא יש בה מעבר למקום אחר - מותר.

והברייתא ממשיכה בדברים שאסורים משום חשד עבודה זרה.

אם ישב לו קוץ ברגלו, בעוברו בפני עבודת כוכבים - לא ישחה יתכופף ויטלנה, את הקוץ, מפני שנראה כמשתחווה לעבודת כוכבים. ואם אינו נראה - מותר, יבואר לקמן.

וכן אם נתפזרו מעותיו בפני עבודת כוכבים - לא ישחה ויטלם, מפני שנראה כמשתחווה לעבודת כוכבים. ואם אינו נראה - מותר.

וכן מעיין המושך מים לפני עבודת כוכבים - לא ישחה וישתה, מפני שנראה כמשתחווה לעבודת כוכבים. ואם אינו נראה - מותר.

פרצופות, פסלים של פרצוף אדם, ובתוכם יש חלל, וזורמים דרכו המים מפיהם של הפסלים [דהיינו, מזרקות מים העשויות בצורת פני אדם] המקלחין מים לכרכין [גירסת רש"י: בכרכים, בעיירות גדולות עשו כן להתנהג בחשיבות] - לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים.

כיוצא בו, לא יניח פיו על סילון, צינור מים המחובר לקרקע, וישתה מזרם המים ישירות, לפני שיכנסו המים לכלי ויוכל לראות אם הם נקיים, מפני הסכנה, שמא יבלע עלוקה.

ועתה הגמרא מבארת את הברייתא:

מאי פירוש ואם "אינו נראה" מותר?

אילימא, אם נאמר דלא מתחזי, שעושה כן בשעה שאין אדם רואהו, קשה, איך התירו?!

והא אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים דבר המותר, ואסרוהו משום מראית העין, שלא ייחשד בעיני רואהו שעובר על איסור - אפילו בחדרי חדרים, שאין אדם רואהו, אסור לעשותו. ואי אפשר לפרש כך את הברייתא.

אלא אימא: אם אינו נראה כמשתחוה לעבודת כוכבים, שמפנה עצמו מלפני האלילים, לאחוריו או לצידיו, מותר.

והגמרא מוסיפה לבאר את הברייתא: וצריכא, הוצרכה הברייתא לומר כמה אופני חשד. דאי תנא קוץ, אם היה התנא משמיענו רק את הדין של קוץ, היינו אומרים שרק באופן זה אסור, משום שאינו צריך להוציאו דוקא בפני עבודת כוכבים, דאפשר לו למיזל קמיה, להמשיך בדרכו הלאה, עד שיתרחק מכנגד האלילים, ומשקליה, ולהוציא שם את הקוץ. ולכן אסור להוציאו כאן, מפני שנראה כמתעכב לצורך השתחויה.

אבל מעות שנתפזרו לו כנגד האלילים, דלא אפשר להתרחק, אלא צריך לאוספם כאן, ונראה אוסף מעותיו, ולא כמשתחווה, אימא לא נאסור לו לשחות ולאספם, לכן צריך התנא להשמיענו שאסור.

ואי תנא מעות, אם היה התנא משמיענו רק את הדין של מעות, היינו אומרים שרק בכך אסור, משום דממונא, שיש לו רק הפסד ממון כשאינו אוספם. אבל קוץ, דצערא, שיש לו צער הגוף, אימא לא נאסור לו, לכן משמיענו התנא בברייתא שבכל זאת אסור.

ואי תנא הני תרתי, רק קוץ ומעות, היינו אומרים שרק בהם אסור, משום דליכא סכנה, אם לא יטול את הקוץ ולא יאסוף את המעות, אינו מסתכן.

אבל מעיין, דאיכא סכנה, שהוא מסתכן, דאי לא שתי, אם הוא לא ישתה, מיית, הוא עלול למות בצמא ^[5] - אימא לא נאסור לו לשתות. ומשמיענו התנא בברייתא, שאף על פי כן אסור לו לשתות מן המעין.

צריכא! לכן הוצרכה הברייתא להשמיענו את כל המקרים האלה ^[6].

הערות

^[1] פירוש "דמי עבודת כוכבים" בדברי הראשונים מצינו כמה פירושים, וגם בדעת רש"י, פירשו הראשונים פירושים שונים, ויתכן שהיו לפניהם כמה גירסאות ברש"י. ונבארם בקיצור. א. דמים שהגוי שילם תמורת הבהמה שקנה לצורך עבודת אלילים, והם עתה ביד ישראל. ועל פירוש זה הקשו, משום שבסוגיא בדף סד א אמר רב נחמן שדמים אלו מותרים בהנאה, ואין עליהם האיסור של "והיית חרם כמוהו" [או כדברי רש"י, מצד "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם"]. והטעם, כתבו שם התוס', כי לאו זה, רק על ישראל נאמר, שלא ימכור אלילים לישראל, ולא לבני נח. ואם כן קשה, על דברי אביי הסובר, שרק מטעם ספק אין חוששין, ואילו היה ודאי היה אסור. ועוד יותר קשה על רבא שחושש אפילו לספק. ומתרצים הראשונים, שרש"י סובר [וכן הוא דעת הרי"ף] שאביי ורבא חולקים על רב נחמן, וסוברים שדמים אלו אסורים. ב. דמים שהקריבם הגוי - את הדמים עצמם - לאלילים. וכתב הר"ן שזו כוונת רש"י. ועיין בתוס' מה שהקשו על פירוש זה. ג. דמים שקבלם הגוי במכירת אלילים, והקצה אותם לקניית אלילים אחרים או לתקרובת עבודה זרה. ובאופן זה חמור יותר. וזו שיטת רבינו תם. שיטת רבינו תם צריכה ביאור. הטורי זהב [יורה דעה סוף סימן קלב] הקשה, ומה בכך שהגוי הזמין את הדמים לעבודה זרה, הרי פסקינן, ד"הזמנה לאו מילתא היא" - אף בעבודה זרה? ואם משום שיש כאן שני חסרונות, שהדמים באים ממכירת עבודה זרה, ועוד, שהם מיועדים לעבודה זרה, מנין מצא רבינו תם מקור לכך לומר שבהצטרפותם יחד הם יאסרו, והרי אין בחסרון אחד מהן טעם לאסור. וכתב בספר עבודת עבודה וכן משמע בתוס' רבינו אלחנן, שרבינו תם סובר, שהטעם שדמי עבודה זרה מותרים, הוא משום שהיות והגוי מכר לאלילו, ובדמיו הוא רוצה להשתמש לצרכיו, אם כן "מבטל" הוא את הדמים מהיותם עבודה זרה, כדין שגוי יכול לבטל עבודה זרה - ודין "ביטול" מתפשט גם על דמי עבודה זרה, שהוא חלק מהאלילים ומתהוה ממנו - כל זה הוא דוקא אם מכר את האלילים ורוצה להשתמש בדמיהם לצרכיו, אבל אם הוא מייעד את הדמים לאלילים או לתקרובת אלילים, אינו מבטלן, ולכן סובר רבינו תם שהם אסורים. וכן כתב בקהלות יעקב [סימן ו'].

^[2] כתבו הראשונים - עיין ברשב"א ריטב"א ור"ן - אין הגוי חשוד לעשות כן במזיד להכשיל את הישראל באיסור. ומביאים ראיות לכך - אלא, שמא יעשה כן בטעות בחושבו שהיא קדירתו. ורבא חולק, משום שסובר שלא מסתבר שהגוי יטעה בין קדירתו לבין קדירת ישראל, אבל בעטלוזא של עזה שייך לומר שמתעסקים בני חוצה עם בני תוכה.

^[3] וכתבו הריטב"א והר"ן בשם רש"י [וכנראה שהיה להם נוסחא אחרת ברש"י] שרבא יענה על כך, שהיה מקום לחשוש שמא יסלק הגוי קדירת ישראל מן הכירה להניחה בקרקע קודם גמר הבישול כדי לתקנה, או כדי שלא ישרף התבשיל, ואחר כך יחזירנה למקומה, שבאופן זה אסור התבשיל משום בישולי עכו"ם [כמו שמבואר לקמן לה ב לז ב].

^[4] רש"י מפרש מפני החשד שיחשדוהו שנכנס לשם עבודת אלילים. והריטב"א מוכיח כדעת רש"י מהגמרא לקמן שאסור ליכנס אפילו במקום פיקוח נפש, והוא בכלל אבזרייהו דעבודה זרה. ועיין בהערה 5. אבל הרא"ה בפירושו והראב"ד בהשגותיו [פרק ט' מהלכות עבודה זרה הלכה ט'] סוברים שהחשד הוא שנכנס לתוכה לשם משא ומתן. וכן כתבו עוד ראשונים. פירוש נוסף מביא הריטב"א, שאף שאין חשד - אסור, לפי שהוא מוסיף לכבוד האלילים שמתאספים שם ברוב עם.

^[5] נחלקו רבותינו הראשונים. הרשב"א בחידושיו סובר שהגמרא כפשוטה, שהנהו בסכנת מות. ולמד מכך, שהדין של ייהרג ואל יעבוד בעבודה זרה נאמר אף באיסור זה של "נראה כעובד עבודה זרה". [ועיין בביאור הגר"א [יורה דעה סימן ק"נ] המביא ראיה לשיטת הרשב"א]. אבל בחידושי הר"ן כתב, שאין כוונת הגמרא שודאי הולך למות, כי על איסור מראית עין לא נאמר דין ייהרג ואל יעבור, אלא ש"אפשר" לו לבוא לידי סכנה, שאם לא ישתה עכשיו, שמא ימות מצמאון קודם שימצא מים. ועיין בטור ושולחן ערוך יורה דעה סימן קמ"ט.

^[6] והקשה הריטב"א, אם כן יכלה הברייתא להשמיענו רק דין מעין, והיינו אומרים, שאם במעין אסור אף שמסתכן, כל שכן בקוץ ומעות? ומתרץ, דאם היתה הברייתא אומרת רק מעין, היינו מפרשים שמדובר במקום שאינו מסתכן, ובמקום סכנה היינו מתירים - לכן משמיעה לנו הברייתא בקוץ ובמעות, כדי להקדים ולהשמיענו שאסור שלא במקום סכנה, ורק אחרי ששמענו שאסור שלא במקום סכנה, מלמדנו הברייתא: מעין, ללמדנו שאסור אף במקום סכנה. המהר"ם הקשה קושית הריטב"א, ותירץ, שאם היתה משמיענו רק דין מעין, היינו אומרים איפכא, שרק במקום סכנה מותר אם "אינו" נראה כמשתחוה, אבל קוץ ומעות אסורים אף באינו נראה כמשתחוה, לכן משמיענו קוץ ומעות. ועיין שם עוד, ובמהרש"א.

ששפתו שתי קדירות על גבי כירה אחת, ולא חשו להם חכמים לאסור את הבשר שבקדירה של ישראל, למרות שהאיסור סמוך להיתר? ואף כאן לא חששו חכמים לאסור משא ומתן בעטלוזא הסמוכה לעזה. ושואלים: מאי [מה] עניינו של "לא חשו להם חכמים" וכיצד למדים לענייננו?

אמר אביי: לא חששו חכמים לאסור משום בשר נבילה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים]: דלמא מהדר אפיה ישראל לאחוריה [שמא מחזיר היהודי את פניו לאחוריו] ובאותה שעה שדי [זורק] הגוי בשר נבילה בתוך הקדירה שלו. דכוותה הכא נמי [שכיוצא בה כאן גם כן] בענין של עטלוזא של עזה לא חשו להם חכמים לשאת ולתת בעטלוזא משום דמי עבודה זרה המצויים בידיהם של אנשי עזה הסמוכה.

ואילו רבא אמר: מאי [מה] פירוש "לא חשו להם חכמים" בעיר צור? משום בישולי גוים, שלמרות שהנכרי מבשל בצידו אין חוששים לכך שהיהודי יעבור עבירה ויאכל משלו.

דכוותה, הכא נמי [שכיוצא בה כאן גם כן] לא חשו להם חכמים לאסור על היהודים לשאת ולתת בעטלוזא משום חשש שמא ישאו ויתנו עם אנשי עזה ביום אידם.

רבה בר עולא אמר: לא חשו להם חכמים משום צינורא [נתז], שמא ניתז מתבשילו של הגוי לתוך קדרתו של היהודי,

דכוותה הכא נמי [כיוצא בה כאן גם כן] לא חשו להם חכמים לשאת ולתת בעטלוזא משום לפני אידיהן של עזה.

א שנינו במשנה: מהו לילך לשם לעיר שיש בה עבודה זרה? בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום — אסור, ואם היה יכול להלך בה למקום אחר — מותר. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: עיר שיש בה עבודה זרה — אסור ליכנס לתוכה ולא לצאת מתוכה לעיר אחרת, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כל זמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום — אסור להיכנס לתוכה. אין הדרך מיוחדת לאותו מקום — מותר.

ישב לו קוץ כלומר, ננעץ ברגלו קוץ, והיה אותו אדם מצוי אז בפני עבודה זרה — לא ישחה (יתכופף) ויטלנה את הקוץ מתוך בשרו, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה, ואם אינו נראה — מותר. וכן אם נתפזרו לו מעותיו בפני עבודה זרה — לא ישחה ויטלם, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה, ואם אינו נראה — מותר.

וכן מעיין המושך ועובר לפני פסל עבודה זרה — לא ישחה וישתה ממנו, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה, ואם אינו נראה — מותר. פרצופות (דמות פרצופים של בני אדם) המקלחין מים לכרכין שיוצאים מים מפיהם — לא יניח פיו על פיהם וישתה מהם, מפני שנראה כמנשק לעבודה זרה. כיוצא בו לא יניח פיו על גבי סילון (צינור) וישתה, והטעם שם הוא מפני הסכנה.

ושואלים: מאי [מה] פירוש "אינו נראה" שאמרנו באותה ברייתא? אילימא דלא מתחזי [אם תאמר שאינו נראה לאחרים], והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים דבר מפני מראית העין, אפילו עושה זאת בחדרי חדרים — אסור, ואף כאן אף על פי שאין רואים אותו, מכל מקום אסור, שנראה כעושה זאת! אלא אימא [אמור] כך: אם אינו נראה כמשתחוה לעבודה זרה אלא מפנה צידו או גבו אליה — מותר.

ומעירים: וצריכא [וצריך] לשנות את ההלכות הללו כולן למרות שהן נראות דומות זו לזו. דאי תנא [שאם היה שונה] רק קוץ, הייתי אומר שנאסר הדבר, משום דאפשר למיזל קמיה ומשקליה [שיכול ללכת מעט לפניו מעבר לעבודה זרה וליטלו] את הקוץ ממנו, אבל מעות שלא אפשר ללכת למקום אחר, אלא צריך ללקטם דווקא משם, אימא [אמור] שלא נאסר הדבר.

ואי תנא [ואם היה שונה] רק מעות — הייתי אומר שאסור הדבר כיון שהוא הפסד דממונא [של ממון] בלבד, אבל קוץ שהוא עניין דצערא [של צער] אימא [אמור] שלא נאסר הדבר, ומותר לו להתכופף. ואי תנא הני תרתי [ואם היה שונה את שני אלה] בלבד, הייתי אומר שנאסרו משום דליכא [שאין] בכך סכנה אם לא יעשה זאת שם, אבל מעיין דאיכא [שיש] סכנה, דאי לא שתי מיית [שאם אינו שותה ימות], אימא [אמור] שלא נאסר ואין מקפידים בכך, על כן צריכא [צריך] להיאמר גם דבר זה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איכא דאמרי בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן עטלוזה של עזה מה היא כלו' עזה מותרת או אסורה אמר ליה לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ועובד כוכבים ששפתו שתי קדירות ע"ג כירה אחת ואמרו חכמים כי קדירת ישראל מותרת ולא חשו לה כלום.

מאי לא חשו לה משום בשר נבילה ולא אמרי' דלמא אהדר אפיה ישראל ושדא ליה עובד כוכבים בשר נבילה בקדירה דכוותה הכא נמי לא חשו לה חכמים בדמים הנמצאים ביד בני עזה משום דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים ולא אמרי' דלמא בן עטלוזה יהבינהו ליה ולמה דימה לו הדבר לצור שכך היו דירתם ישראל ועובד כוכבים והיו מבשלין יחדו.

רבא אמר לא חשו להן חכמים משום בישולי עובדי כוכבים דכוותה הכא לא חשו להן משום יום אידם כלומר כשם שכל אחד ואחד מבשל קדירתו כך כל אחד מקום שיש בו עבודת כוכבים הוא יום אידו:

רבה בר עולא אמר לא חשו להם חכמים משום צינורא פי' שמא ניתזה צינורא מפי העובד כוכבים ונפלה בקדירה של ישראל דכוותה הכא נמי לא חשו להן חכמים משום לפני אידיהן הואיל ואין העבודת כוכבים עצמה בתוך עזה אבל ביום אידם עצמו אסורה אפילו עזה:

פיס' מהו לילך לשם פי' שלא לשם משא ומתן אלא (לע"ז) [לעבור] מתוכו למקום אחר בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור. אבל אם מן הדרך ההוא הוא הולך גם למקום אחר מותר כו'.

ת"ר ישב לו קוץ בפני עבודת כוכבים לא ישחה ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואם אינו נראה כמשתחוה מותר וכן אם נתפזרו לו מעות בפני עבודת כוכבים לא ישוח ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואם אינו נראה כמשתחוה מותר.

מעיין המושך מים בפני עבודת כוכבים לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים וכן פרצופות המקלחין מים בכרכין לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים.

וצריכין דאי תנא קוץ וכו' ופשוטה היא.

אמר אביי לא חשו חכמים משום בשר נבלה. וכדפירש רש"י ז"ל ששתי קדרות אלו אחת של התר ואחת של נבלה, ולא חשו חכמים משום בשר נבלה דאמר אביי, (לימר) [לומר] שלא חשו שיקח גוי נבלה מקדרתו ויתן לקדרתו כי מהדר ישראל אפיה, ואע"ג דאיכא למיחש לאיסורא דאורייתא לא מחזקינן איסורא, ודכוותא לא ניחוש הכא לדמי ע"ז ואע"ג דאסורי מדאורייתא. ורבא אמר, האי לא חשו, לא לבשר נבלה קאמא, דניליף מינה דכוותה דלא ניחוש לדמי ע"ז, דהא לא דמו, דגבי בשר נבלה ליכא למיחש, משום דלית ליה הנאה לגוי דנישדי נבלה בקדרה, ואי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא, אבל הכא מתכוין גוי לעשות רצון חבירו, אבל הכי קאמא, לא חשו להם משום בשולי גויים, דדילמא (סמוך) [סמיך] (ל)ישראל על גוי לבישולה וקא אכיל בישול גויים דרבנן. ובמילתיה דרבה בר עולא אפילו ביום אידם של בני עזה לא שרי ר' יוחנן לשאת ולתת עמהם עם בני עטלוזה, ולא דמו לשתי קדרות, דהתם ליכא למיחש לבישולי גויים מכי חתא ישראל חדא זימנא בגחלים. והקשו לפירושו, חדא, דהיכי הוה סלקא דעתיה דאביי למיחש, דהא לא חיישינן בשום דוכתא דילמא עביד גוי מידי להעביר ישראל במקום דלית להו הנאה, דכל חששין (דידהו) [דעבדו] להנאתן הוא, כדאמרינן לקמן (עבודה זרה לד, ב), קיסטא דמוריסא בלומא דחמרא בד' לומי. ועוד, דיוצא ונכנס בכל מקום מותר בין ביין נסך בין באסורי נבלה כדאיתא פירקא קמא דחולין (ג, א), ואפילו לאביי דאמר התם נכנס ויוצא לכתחלה לא, בעומד על גביו מיהא מודה ואפילו לכתחלה, ואפילו בדבר שהגוי תופס בידו, כגון שוחט וישראל עומד על גביו, כל שכן הכא דשניהם שם וכל אחד משמר את שלו, ועוד דהכא בדיעבד איירינן דישראל וגוי ששפתו קאמא, ועוד, דמה שפירש בדרבא לא חשו משום בשולי גויים דילמא סמיך ישראל על גוי לבשולה, אינו נכון, דמכיון ששפת הישראל את קדרתו בכירה על גבי האור, שוב אין מקום לחוש לבשולי גויים, ואפילו הגוי מגיסה ומבשלה וכדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לח, א), שופתת אשה על גבי כירה ובאת גויה ומגיסה בה עד שתבא מן המרחץ או מן השוק ואינה חוששת. ויפה פירשה רבינו הרב ר' יונה נ"כ שפירש, ולא חיישינן דילמא מהדר ישראל אפיה, ושדי גוי נבלה במשגה בקדרתו של ישראל ושלא במתכוין, דפעמים דאדם טועה בקדרות השפותות סמוכות זו לזו כשרוצה ליתן באחת ונותן באחרת, ופעמים שאין הישראל זכור במנין החתיכות ואתי למיכל בשר נבלה, ואפילו הכי לא חיישינן להכי דלא מחזקינן אסורא, הכא נמי לא חשו חכמים משום דמי ע"ז ביד גוי, דלא חיישינן שביאו בני עטליזא של עזה דמי ע"ז מעזה ששם הע"ז ויום האיד ומוכרין שם הע"ז, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן בעטלוזה שלא הוחזק שם איסור, אע"פ שסמוכה לעזה הרבה. והא דקאמא דילמא מהדר הישראל אפיה לאו למימרא דאי מהדר הישראל אפיה חיישינן, אלא הכי קאמר לא אמרינן אי מהדר הישראל אפיה שדי גוי נבלה, אלא אע"ג דמהדר ישראל אפיה לא מחזקינן איסורא. ורבא אמר לא חשו להם משום בשולי גויים, שמא יסלק הגוי את הקדרה מעל האש בעוד שישראל יוצא ונכנס ויתקן האש ויחזירנה, ולא חיישינן לכך אע"ג דלא מירתת לכך משום דאינו יודע שתאסר קדרתו של ישראל בכך, ועוד שפעמים שעושה כך דרך מקרה ושגגה מפני שהוא צריך לכך בשביל קדרתו, ואפילו הכי לא מחזיקנן איסורא בדרבנן, הכא נמי לא חשו חכמים משום יום אידיהם, דילמא האי גוי דעטלוזא שייך בתר בני עזה וישראל זה נושא ונותן עמו ביום אידו.
ומה שלא פירשה רבא כאביי, משום דסבירא ליה דדמי ע"ז ביד גוי מותרין, כדאסיקנא פרק השוכר את הפועל (עבודה זרה סד, א), אי נמי סבירא ליה לרבא שלא נסתפק ריש לקיש על דמי ע"ז ביד גוי, דודאי כולי האי לא מחזקינן איסורא לחוש למיעוט מעות שהם מדמי ע"ז, כמו שאין אנו חוששין בשאר הירודין, כדתניא (לג, א) גוי ההולך לירוד בין בהליכה בין בחזרה מותר, ומשום ירוד אין לחוש לכך ואפילו בשל עזה. ולפיכך לא למד רבא דלא חיישינן לדמי ע"ז ממה שאין אנו חוששין דילמא שדי גוי נבלה בקדרה בשגגה, וכל שכן דלא חיישינן ליום אידם שהוא מדרבנן, דלא דמי, דהכא ודאי לא מחזקי איסורא, אבל בירוד ע"ז ודאי ראוי להסתפק באסור יום אידם אם לא מפני שאסור יום אידם דרבנן כאסור בשולי גויים, אע"פ שהדבר ראוי לחוש שיוריד הקדרה מעל האש לתקנו, בדרבנן לא החמירו לחוש.

רבה בר עולא [אמר] לא חשו חכמים משום צנורא וכו'. סבירא ליה לרבה בר עולא דודאי לאסור יום איד יש לחוש בסתם.

[בזמן] שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור. פירש רש"י ז"ל: שמא יחשדוהו שנראה כמהלך שם לעבדה. ונראה לי דדוקא בישראל שאינו דר שם, ובשאין יהודים דרים שם, אבל אם יהודים דרים שם מותר, דהוה ליה כשאין הדרך מיוחדת לאותו מקום [ד]מותר, דתלינן דלמקום אחר הוא הולך משם, והכי נמי תלינן דלביתו או לבית ישראל חבירו הוא הולך. וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן התם, תנינן ג' ירודין הן, ירוד עזה, ירוד עכו, ירוד של בטנה, והמחוור שבכלם ירוד של בטנה, מהו לילך שם, אם היה אכסנאי אסור, בן עיר מותר, שיירה מותר, שכן דרך שיירה לילך בכל [מקום]. ומכל מקום יש ללמוד מכאן, דאפילו ישראל הדר בעיר שיש בה ע"ז, ביום איד אסור לילך לרחוב שהע"ז שם אם אין אותו רחוב פתוח לשווקים אחרים, מפני [שנראה] שמהלך לעבודה, כפירושו של רש"י ז"ל, וכל שכן שהוא אסור ליכנס לעולם בחצר ע"ז ואפילו לדבר עם אחד מהם, מפני החשד. ואיפשר דאפילו על עסקי רבים ואפילו על פקוח נפשות אסור ליכנס שם. ויש להביא ראיה על זה, מדאמר לקמן מעיין המושך מים לפני הע"ז לא ישחה וישתה משום שנראה כמשתחוה, ואוקימנא לה אפילו היכא דמאית אי לא שתי, וכל זה אינו אלא משום חשד הרואים, הכי נמי כיון דאיכא חשד ע"ז אפילו במקום סכנת נפשות אסור. כל זה נראה לי לפי פירוש רש"י ז"ל שפירש דנראה כהולך לעבדה.
אבל רבינו הרב רבינו יונה נ"ר כתב דלא אסרו לילך אלא בירוד של ע"ז, לפי שהגויים מתקבצים מכמה מקומות והולכים שם, ולפיכך אסור שלא יהא נראה כאחד מהם הולך לסחורה ולכבד ע"ז. אבל בעיר שעושים שם יום איד ואין הולכים שם משאר מקומות, לא מצינו שאסרו לילך דרך שם לעיר אחרת דלא אתי למחשדיה. ותניא בתוספתא (פ"א ה"ג), ירוד שבאותו הדרך אין הולכין לאותו הדרך וכו', מדתני לה גבי ירוד וגבי אידיהן של גויים לא תאני לה, אלמא אין אסור להלוך דרך שם אלא בירוד של ע"ז. ומכל מקום מה שכתבתי נראה, שאם מטעם שנראה כהולך לכבד אסור, כל שכן בנראה כהולך לעבדה, כן נראה לי.

אבל מעין דאיכא סכנה דאי לא שתי מאית אימא לא צריכא. מיהא שמעינן דאסור לשחות לפני ע"ז לעולם, ואפילו במקום סכנת נפשות, ואפילו אין אדם רואהו, והרי זה בכלל בכל מתרפאין חוץ מע"ז (פסחים כה, א).

מאי לא חשו. פי׳ הא ודאי שפיר ידעינן דהתם לא חשו להם חכמים לשום דבר ולא לתערובת נבלה ולא לבשולי גוים ולא לצנורא וכדמוכח לישנא אלא ה״פ דלאו זה חשש מאלו הוא דמדמינן לה דשייך לומר הכא.

אמר אביי כו׳. פר״שי ז״ל דאפי׳ לנבלה דאיסורא דאוריתא לא חשו דילמא מהדר ישראל אפיה ושדי גוי נבלה בקרבתו של ישראל הכא נמי לא חשו לדמי ע״ז ביד גוי שהוא אסור תורה לחוש שמא יש בידן של חוצה לה מעות ע״ז שנתערבו בהם מבני תורה ושקיל ישראל מינייהו. ואתא רבא ואמר דכולי האי לא ילפינן מהתם דשאני התם דלית ליה לגוי הנאה דליתן נבלה בקדרתו של ישראל ועוד דמירתת מיניה מה שאין כן בזו כי כשנתנו בני תורה מעות ע״ז שלהם לבני חוצה לה לטובת חבירו נתכוון ואיכא למיחש ולא חשו חכמים דאמרינן הכא אינו אלא לומר שלא חשו להם משום בשולי גוים דאיסורא דרבנן ודכוותא הכא לא חשו לאסור לשאת ולתת עמהם ביום אידם היכא דידעינן ודאי שהמעות לא היו מבני תורה כן פ׳ ר״שי ז״ל לפי לשונו. וקשה היאך היה סובר אביי לדמויי דשפיר קאמר רבא דהתם ליכא למיחש לנבלה שלא נחשד גוי לעשות שום דבר להעביר וכדאית׳ לקמן במכלתין גבי מוריס של גוים ועו׳ כבר אמ׳ שאין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אפי׳ יוצא ונכנס ואפילו גבי שחיטת כותי אמרו כן בשמעתא קמייתא דחולין ואף על פי שהבהמה בידו והוא שוחט בה וכל שכן הכא שישראל שם דמירתת גוי לכך י״ל דאביי היה סובר שהיה לנו לחוש שם שמא מתוך שהקרנות קרובות יטעה גוי ויתן נבילה בקדרתו של ישראל דסבור שנותן בקדרה שלו ואפילו הכי לא חשו להם חכמים הכא נמי לא חשו לדמי ע״ז ביד גוי ורבא נאדי מהאי סברא משום דסבירא ליה דהתם לא שכיח דטעי גוי בין קדרה שלו לקדרה של ישראל מה שאין כן בזו דשכיח דשקלי וטרו בני תורה עם בני חוצה לה או אפשר דס״ל שלזו לא הוצרכנו ללמוד כלום דדמי ע״ז ביד גוי מותרין הם.

רבה בר עולא כו׳. פר״שי ז״ל דרבה בר עולא לית ליה אוקמתא דרבא משום דלא דמו דהתם ליכא למיחש לבשולי גוים דהא מכי יהיב ישראל קדרתו על גבי האור אע״ג דחתי גוי בתר הכי בגחלים עד דגמר בשוליה מותר מה שאין כן ביום אידם דאיכא איסורא דרבנן. ואיכא למידק היכי טעי רבא בהא דהא מילתא פסיקתא היא לקמן דאם הניח ישראל קדרתו על גבי האור שיבא הגוי ומגיס בו או חותה בגחלים לכך פר״י ז״ל דרבא היה אומר כי היה לנו לחוש שמא יסלק הגוי קדרתו של ישראל מעל גבי האור להניחה בקרקע קודם גמר בשוליה כדי לתקנה או שלא תתקלקל באור ואח״כ יחזירנה למקומה דהשתא איכא משום בשולי גוים ואפי הכי לא חשו הכא נמי לא חשו ליום אידם ורבה בר עולא סבר דלא דמו דהתם מילתא דלא שכיח היא שיסלקנה מעל האור ויחזרנה מה שאין כן בזו שקרוב הדבר לטעות שיהא סבור לשאת ולתת עם בני חוצה לה וישא ויתן עם בני תורה ומאי לא חשו חכמים משום לפני אידיהם דהוי ספק ספקא דמי יימר שהוא נושא ונותן עם בני תורה ואפי׳ הוא נושא ונותן עמהם דילמא לו אזיל ומודה ודמיא לחשש צנורא דהוי ספק ספקא דדילמא לא נפיל צנורא בקדרה של ישראל וכי נפיל נמי מתבטל שם במיעוטא וליכא איסורא זו היא הצעה של שמועה זו על נכון.

והא אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו׳. לאו משום דהלכתא כותיה פרכינן מינה אלא דבעינן למידע אי פליגא עליה דרב ודכוותא בתלמודא ובירושלמי אמרו כולהו תנויי פליגי עליה דרב ולית לון קיום אבל מעיין כו׳ וא״ת וליתני מעיין וכל שכן אידך ז״ל דמשום יתורא הוא דמשמע לן דמיירי במקום סכנה.

ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות זו אצל זו של גוי בנבלה ושל ישראל בשחוטה אם ישראל יוצא ונכנס תמיד עם הגוי כדי לשמור את שלו מותרת ואין חוששין שמא ניצוצות ניתזות משל גוי לשל ישראל וכן אין חוששין שיהא הגוי מחליף שחושש הוא שמא יכיר או שמא יבא עליו על הדרך שאמרו במסכת זו בפרק רביעי לענין יין שיוצא ונכנס כיושב ומשמר הוא ובראשון של חולין ד' א' בענין שחיטת כותי וכל שכן שאין לחוש שיהא הגוי נותן בה משלו שלא בחליפין שכל שאין לו הנאה וכל שיש לו הפסד אין חוששין והוא שאמרו במסכת זו ל"ד ב' קיסטא דמורייסא כלומר קיסטא דחמרא בארבעה לומי ומתוך כך אין חוששין שנתן בו יין וכן אין חוששין שמא בשוגג נתן הגוי נבלה בשל ישראל וסבור שהוא שלו שאין חוששין להחזיק איסור אף בדבר שאינו רחוק וכן אינו חושש לבשולי גוים וכגון שנאמר שמא הישראל שפתה על גבי גחלים אוממות שלא תבא לידי בשול לעולם אפילו למאכל בן דרוסאי והגוי מרבה באש ומביאן לידי בשול שכל כיוצא בזה יש בו משום בשולי גוים אע"פ ששפתה ישראל או שמא סלקה הגוי מעל האור קודם שנתבשלה כלל והחזירה שאף בזו יש בה משום בשולי גולם כמו שיתבאר ובכאן אין חוששין לכל אלו שחששות רחוקות הם וכל זה לא נאמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה ראוי להרחיק קדרתו משל גוי וליזהר בשאר הדברים ואף בסוגיא זו יש גורסין ישראל וגוי ששפתו שהוא לשון דיעבד ומ"מ אנו גורסין ישראל וגוי ששופתין שמן הדין אף לכתחלה מותר אלא שראוי ליזהר כל שלא במקום הדחק וכל שכן בזמן הזה שאין אימת ישראל עליהם בדברים אלו וכל שכן בביתו של גוי שרשותו מתגברת בשלו וכן יש מי שאינו מתיר ביוצא ונכנס ואינו דומה אצלו ליין נסך שבזו טענה אצלו שהוא אומר שמתכוין שלא יקדיח תבשילו ואינו מכיר בה וכן זו של חולין שמא דוקא בכותיים קודם שעשאום כגוים גמורים הא בגוי יש לפקפק באיסורו אלא בעמידה לשם הא בעמידה לשם מותר בלא שום פקפוק אע"פ שיש שם החזרת פנים ויש חוכך לאסור בהחזרת פנים ממה שאמרו בסוגיא זו ולא חיישינן דילמא מהדר אפיה כלומר הא אם נתברר שהוא כן אסור ומ"מ זו של חולין מוכחת לכאורה כדעת ראשון וכן עקר ואף האי דילמא מהדר אפיה דקאמר פירושו דילמא שדי ליה נבלה בעוד שהוא מחזיר פניו:

ולענין ביאור הסוגיא תדע שאביי ורבא ורבה בר עולא לא נחלקו זה עם זה כלל אלא שכל אחד ואחד מפרשה כרצונו וי"מ שכלם חולקים זה עם זה שלדעת רבה אע"פ שלא חשו לנבלה אע"פ שהיא מן התורה יש לחוש לדמי ע"ז אחר שהם מן התורה ומה שלא חששו לנבלה מפני שאין לגוי הנאה או שמתירא שמא יבא ויראה ולרבה בר עולא אע"פ שלא חששו לבשולי גוים שהם מדברי סופרים בזו מפני שאין סרך תורה בגוף הבשול אלא שנאסר מסרך חתנות אבל מ"מ חששו ליום האיד אע"פ שהוא גם כן מדברי סופרים שיש בו סרך תורה בגוף הדבר ומחשש מכשול ודמיון דבריו של כל אחד ואחד לאביי בקדרה ודמי ע"ז שניהם איסור תורה ולרבא בבשולי גוים ויום איד שניהם מדברי סופרים ולרבה בר עולא בניצוצות ולפני האיד שניהם חששות רחוקות ושאף לכשיארעו אין בהם איסור בדיעבד ואף לכשתאמר שהם חולקים זה עם זה הלכה כרבא לענין להתיר אף ביום האיד שהרי משנתנו סתם נאמרה תוכה מותר:

ובסמיכת שתי קדרות מיהא יש שואלין לדעת מי שאסר בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה ומשום דריחא מילתא היא והרי נתפשטה מריח האסור היאך לא חששו בה ואינה קושיא שכבר בארנו במסכת חולין ובמסכת פסח שני שלא נאמר כן בבשול כלי שהדפנות מונעות הריח מליכנס ועולה כל אחד כנגדו ופנה למעלה ולא נאמר כן אלא בצלי ואף זו בתנור צר כמו שבארנו שם:

ישראל שנושא ונותן עם הגוי ומקבל דמים הימנו יתבאר בפרק אחרון שאע"פ שברור לו לישראל שדמים אלו שביד הגוי הם דמי ע"ז שמכר מותר לו ליטלם ואפילו לא בטלה במכירה זו כגון שמכרה לגוי או לישראל שאינו צורף לדעת קצת שבכל אלו אינה בטלה במכירה כמו שיתבאר וכן אם מכרה ליקח תקרובת לשמה לדעת קצת מפרשים אינה בטלה ומ"מ מותר לישראל ליטלם ומה שאמרו ע"ז תופסת דמיה בשמכרה לישראל ולשטה זו מה שיראה מסוגיא זו שאסורין שלא כהלכה נאמרה וכן דעת גדולי הפוסקים ויש מי שאומר שיש צדדין שדמי ע"ז ביד גוי אסורים מהם שאמרו שלא הותרו אלא להצלת חוב ומה שאמרו שדמי תקרובת מיהא נאסרו אחר שאין לה בטול ומהם שנאמרו בדרכים אחרים שלא נראו לנו וכבר כתבנום בפירושנו ואף בחבור זה יתבארו הדברים בפרק שני בסוף סוגית המשנה הרביעית:

יש מי שכתב שעיר שיש בה ע"ז ויום איד לשם אסור אף לישראל שבתוכה לילך לרחוב שהע"ז לשם וכל שכן בחצרה ואפילו היה לו שם צורך של עסקי רבים אא"כ היה אותו רחוב פתוח למקומות אחרים שיהא פתחון פה לרואים לומר שלמקומות האחרים הוא רוצה לילך ומ"מ כל שבפקוח נפש מותר ואע"פ שאמרו מעין המושך לפני ע"ז וכו' לא ישחה ויטלנו ופרישו לה אע"ג דמיית בזה מפני שנראה כעובד ממש אבל ההליכה מותרת וכן כתבו קצת גאונים שלא נאסרה הליכה במשנתנו אלא ביום איד שיש בו ירוד לע"ז שנראה כהולך שם למכור ולישא וליתן אבל כל שאין בו ירוד לא נאסר ההליכה וזהו ששנינו בתוספתא ירוד שבאותה הכרך אין הולכין באותה הדרך מדתני לה גבי יארוד ולא תני לה גבי יום איד נראה שלדבר זו נתכונו:

מי שנתחב לו קוץ ברגליו לפני ע"ז לא ישחה מיד ויטלנו שהרי נראה כמשתחוה לע"ז ואם אפשר לו לעשות בדרך שלא יראה כמשתחוה כגון שהופך פניו לצד אחר מותר וכן אם נתפזרו לו מעות לפני ע"ז לא ישוח ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה כמשתחוה מותר וכן מעין המושך לפני ע"ז לא ישחה אע"פ שצמא הרבה עד שיש לחוש שמא יבא לידי סכנה וכן מים המקלחים דרך פרצופין העשויות לכך לא יניח פיו על פיהם מפני שנראה כמנשק לע"ז שהרי היה דרכם בעבודת הפרצופין והאלילים כמו שהזכרנו:

כל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין גדולי הפוסקים פסקו שאף בחדרי חדרים אסור ויש חולקים בה וכבר הארכנו בה בראשון של יום טוב:

עיר שיש בה ע"ז כו' ה"נ לא חשו חכמים משום דמי ע"זביד גוי פירוש יש לומר דמי ע"ז הן שרוצין לקנות מהן בהמה לע"ז ולא מפני שהן אסורין בהנאה אלא משום דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול. שהוא איסור תורה. אבל לשאת ולתת עמו ביום אידו אינו אסור אלא מדרבנן דקרא דלא ישמע על פיך לאו הכי הוא דאתי אלא כפשטי' אי נמי יש לפרש הני דמי ע"ז שמכר הגוי צלמים ואע"ג דפשטינן בהילכתא קמייתא דפרק השוכר דדמי ע"ז ביד גוי מותרין אכתי לא הוו קים להו והוו סברי דהן אסורין והכא מוכח לקמן נמי בפ' אין מעמידין דדמי ע"ז ביד גוי אסורין ובפ' השוכר אמרי' דאיבעיא להו ופשטו להיתרא יש לומר שלא הי' נודע לרבים זה ההיתר:

רבא אמר לא חשו להן חכמים משום בישולי גוים פי' כגון ששפתו אותן קודם שידליקו האש שאם היתה הכירה דולקת אין בו משום בישולי גוים כדאמרי' בפירקין דלקמן שופתת אשה ע"ג כירה כו':

פיסקא עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר רבא אמר לא חשו להם חכמים משום בישולי עכו"ם דכוותה הכא לא חשו להם חכמים משום יום אידם פי' האי דקאמר ר' חנינא לריש לקיש דלא חשו להם חכמים לאו למכור להם קאמר דלמכור להם וודאי איכא למיחד לשמי ע"ז הוי איסור תורה ולא אמר לא חשו אלא לקנות מהם דלא אסיר אלא משום דילמא אזיל ומודה דהוי מדרבנן דומיא דבישולי גוים דלא אמרי' דילמא האי דזבין מני' חד מבני העיר הוא שהן סמוכין לעטלוזא ויצא לכאן ונמצא שקונה מן הגוי ביום אידו ודברי המורה לא נראו לי:

גמרא ואי תנא מעות דממונא כו' נראה מזה דלא ניחא ליה לתלמודא למימר הכא דלא זו אף זו קתני וא"כ הוא קשה למאי דתני מעין לא איצטריכו הני תרתי משום איסורא דידהו אלא משום היתרא דאם אינו נראה דידהו ולהכי איצטריך תלמודא למימר סברא בכל חד מהני תרתי ואין להקשות דא"כ היתרא דאינו נראה במעין ל"ל דאפשר לומר דאיידי דקתני לעיל היתרא דאינו נראה תני לה נמי בסיפא וה"נ צ"ל איידי דקתני איסורא בסיפא תני לה נמי בהני דרישא (א) ובהני ניחא נמי משום היתרא דאינו נראה איצטריך למיתני מעין ולא סגי ליה בהא דקתני פרצופות ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ה"נ לא חשו לאיסור חוצה לה לפני אידיהן ואע"פ כו' עכ"ל כ"ה לשון רש"י בר"ן:

תוס' בד"ה דלמא כו' הכא מיירי בתבשיל אכסנאים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה דכוותה כו' הא לבני תוכה אסור כו' ויהיה מותר אף לידועים שהם בני תוכה כו' עכ"ל ר"ל אף בדמים הידועים שבאין מבני תוכה מטעם דחמרא זבין אבל אם אין הדמים ידועים שהם מבני תוכה קושטא דאין חילוק חוצה לה בין בני חוצה לה בין בני תוכה כמ"ש לעיל בתוס' בד"ה עטלוזא כו' לפר"י ודו"ק:

בד"ה כ"מ שאסרו כו' דהלכתא כרב מדפריך הכא והא אמר רב יהודה כו' דפליגא הך ברייתא כו' עכ"ל כצ"ל ועיין בשמעתין בר"ן וברא"ש בפרק חבית וק"ל:

ד"ה דכוותה הכא וכו' ורבא פליג ואמר אי הוה לן למיחש וכו'. ר"ל וכ"ת כיון דאיירי ביריד הקבוע לחגם ואפ"ה מתיר ר' חנינא חוצה לה היאך פליג רבא אאביי דאיירי כגון דאין כאן חשש איסור דאורייתא והיינו דמי עבודת כוכבים אלא חשש איסור דרבנן דהיינו חשש יום חגם הא ודאי כיון דאיירי ביריד הקבוע לחגם פשיטא שיש כאן חשש דמי עבודת כוכבים לכך כתב ורבא אמר וכו' דרבא סבר דהכא איירי דאין היריד עשוי לחגם ור"ל דהשתא אין צריכין לדחוק למאי שפי' רש"י וזה לשונו וה"נ היכי דפשיטא דדמים הללו מתוך תיבתו לקחם וכו' אלא שרבא סבר דלא איירי הכא ביריד הקבוע לעבודת כוכבים וק"ל:

גמ' וצריכא דאי תנא קוץ משום דאפשר וכו' אכל מעיין דאיכא סכנה וכו'. מקשין העולם א"כ ליתני מעיין דאיכא סכנה ואפי' הכי אסור ולא בעי הני תרתי דכ"ש דלא ישתה בהן וי"ל דאצטריך למתני לכולהו דאי תנא מעיין לחודיה הוה אמינא מעיין הוא דכי אינו נראה מותר אבל הני תרתי אפי' באם אינו נראה נמי אסורי לכך אצטריכו למתני וכ"ת ליתני מעיין וחדא מהנך דלעיל וממעיין נשמע דאפילו דהיכא דאיכא סכנה אסור לשתות היכא דנראה כמשתחוה ומההוא חדא דלעיל נשמע דאפי' היכא דליכא סכנה אם אינו נראה מותר זה אינו משום דהי מינייהו ליתני ליתני קוץ הוה אמינא דוקא קוץ הוא דמותר באם אינו נראה משום דהוי צערא דגופיה אבל מעות לא ואי תנא מעות הוה אמינא דוקא מעות מותר באם אינו נראה משום דלא אפשר למיזל קמיה ומשקליה אבל קוץ לא לכך אצטריך למתני לכולהו:

תוד"ה כל מקום שאסרו חכמים וכו' ועוד תנן בשבת וכו' וכתב רבינו יהודה מצאתי נראה לר"י דהלכה כרב כדפריך בשבת וכו'. עיין שם בשבת ותמצא שאין זה שם כלל רק המימרא דרב כפשוטה ופריך שם עליה דרב ממתניתין דהתם דתנן ולא בזוג אע"פ שפקוק והתני עלה פוקק לה זוג וכו' ומטייל עמה בחצר ומשני תנאי היא דתניא שוטחן בחמה וכו' ור"א אוסר וע"כ צריך לומר שטעות נפל בספרי התוס' שלפנינו וכן צריך להגיה נראה לר"י דהלכתא כרב כדפרישית בשבת פ' במה אשה והיא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר והאמר ר"י אמר רב וכו' ואע"ג דפליגי תנאי וכו' ובזה יתישב שפיר הכל ועיין שם בשבת דף ס"ה אמר רב וכו' ומה שכתוב בתוס' לעיל מזה ועוד דתנן בשבת שוטחן בחמה וכו' מתני' היא בשבת פרק חבית (שבת דף קמ"ו:)

גמרא ת"ר כו' ולא מתוכה לעיר אחרת. נראה דר"ל דאפי' ליכנס לתוכה כדי ללכת דרך עליה לעיר אחרת ולא יתמהמה בתוכה ג"כ אסור:

רש"י ד"ה הכא נמי (הא'). ונקרבים היום לע"ז כו'. נראה דצ"ל היו תחת היום עי' בתוספות ור"ן:

רש"י ד"ה רבא אמר. דמיסתפי כו'. הב"ח הגיה ומיסתפי. ור"ל דזה הוא טעם אחר:

תד"ה דכוותה. וקשה דלקמן פ"ב כו' ומייתי ראיה ממתניתא כו'. כצ"ל:

גמ' אילימא דלא מתחזי. עיין ירושלמי פ"ט דכלאים על משנה ב:

שפיתת קדירה. כשמניחין אותה אצל האור על גבי כירה קרי שפיתה לשון שפות הסיר (יחזקאל כד): ולא חשו חכמים. אע''פ שסמוך איסור אצל היתר מאד הכא נמי אע''פ שבני העיר האסורין סמוכין לבני חוצה לה שאין להם עבודת כוכבים היום לא חשו: מאי לא חשו. איכא למימר בשתי קדירות דלילף הכא דכוותה: משום בשר נבילה. ואע''ג דאיכא למיחש לאיסור דאוריית' לא חשו לאחזוקי איסור בקדירות מן הספיקא: הכא נמי. לא מחזקינן דמי עבודת כוכבים בידי עובדי כוכבים שבחוצה לה דנימא אסור למכור להם בהמה שדמים הללו שהוא מקבל מהן מחמת בהמה זו דמי עבודת כוכבים הן שהבהמה היום לצורך בני תוכה היא ונקרבים היום לעבודת כוכבים והוא איסור דאורייתא מלא ידבק בידך מאומה וגו' (דברים יג) וכ''ש היכא דידעינן דמשל חוצה לה הן דלספק איסורא דרבנן לא חיישינן דנימא דלמא האי גברא שייך בתר בני תוכה והוי היום יום אידו ועבר האי גברא אדרבנן דאסרי לישראל לשאת ולתת עמם ביום איד: רבא אמר. האי לא חשו לאו לבשר נבילה קאמר דנילף מינה דכוותה דלא ניחוש לדמי עבודת כוכבים דהא לא דמי דהתם לית הנאה לעובד כוכבים דנישדי נבילה לקדירה דמיסתפי דאי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא אבל הכא מתכוין עובד כוכבים לעשות רצון חבירו אלא ה''ק לא חשו להם חכמים משום בישולי עובדי כוכבים דלמא סמיך ישראל לעובד כוכבים לבשליה וקאכיל בשולי עובדי כוכבים דרבנן: וה''נ. היכא דפשיטא דדמים הללו מתוך תיבתו לקחם וליכא למיחש לאיסורא דאורייתא לא חשו חכמים לספק איסורא דרבנן: משום יום אידם. למיחש דלמא האי עובד כוכבים שייך בתר בני תוכה ושקיל וטרי האי ישראל בהדיה ביום אידו: רבה בר עולא אמר. ביום אידם של בני עזה לא שרא ר''ח לשאת ולתת עם בני עטלוזא ולא דמי לשתי קדירות דהתם ליכא למיחש משום בישולי עובדי כוכבים מכי אתי ישראל חדא זימנא בגחלים אבל הכא איכא למיחש דלמא האי עובד כוכבים שייך בתר בני תוכה הואיל וסמוכה לה ומתני' דקתני דחוצה לה מותר לאו בסמוכה כולי האי קאמר ור''ח לפני אידיהן הוא דשרי וה''ק לא חשו להם חכמים לשמא נתזה צינורא מתוך קדירת עובד כוכבים לתוך קדירת ישראל הואיל ואיסור קל הוא חדא דלא שכיח ועוד דאי נמי שכיח בטיל ברובא ה''נ לא חשו לאיסור חוצה לה של בני עזה ואע''פ שסמוכה לה ממש: כל היכא. דתני שיש בה עבודת כוכבים משמע שהיום עובדין ליראה שלהם: אסור ליכנס לתוכה. משום חשד דאמרי איהו נמי אזיל למפלח: ישב לו קוץ. נתחב לו קוץ ברגלו: ואם אינו נראה. מפרש לקמן: פרצופות המקלחין מים. פרצופות אדם חלולין ונכנס סילון מים לאחוריהם לתוכן ויוצאין דרך פיהם: בכרכים. דרך יושבי כרכים להתנהג בגדולה להכי נקט כרכים: ע''ג סילון. צינור מחובר בקרקע: מפני סכנה. שלא יבלע עלוקה שנשו''א בלע''ז: אילימא דלא מיתחזי. שאין אדם רואהו: כל מקום שאסרו חכמים. דבר המותר ואסרוהו מפני מראית העין שהרואהו חושדו בדבר עבירה: אפילו בחדרי חדרים אסור. במקום שאין אדם רואה אסרוהו: ואם אינו נראה כמשתחוה. שפונה אחריו או צידו לצד עבודת כוכבים: למיזל קמיה. עד שיעבור מכנגד עבודת כוכבים: אבל מעיין דאיכא סכנה. דאי לא שתי מיית בצמא:

דלמא מהדר ישראל אפיה. וא''ת מאי שנא משאר איסורים דעלמא דשריא ביוצא ונכנס וי''ל דהא דשרינן בעלמא יוצא ונכנס היינו היכא דנתפס. כגנב אם מצאו ישראל ותבע ליה לדינא אבל הכא יכול לתחוב הכף של נבלה בקדירה ויאמר להגיס את תבשילך נתכוונתי שלא יקדיח אי נמי הכא מיירי בתבשיל אכסנאי דלא מרתת מיניה ולרבא איכא למימר דשרי יוצא ונכנס אפי' באכסנאי ומשום הכי לא מייתי ראיה מבשר נבלה לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים דהתם עובד כוכבים מרתת דלמא חזי ליה ותבע ליה בדינא: ושדי עובד כוכבים נבילה בקדיר'. פירש ר''י שדי בשר כחושה שלו ושקיל בשר שמינה כדי להרויח אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן אפילו הולך למרחוק וראיה מדלקמן בפרק שני (דף לד:) גבי ההיא ארבא דמורייסא דלא חייש לתערובת חמרא כיון דקיסתא דמורייסא בלומא פי' בזוזא וקיסתא דחמרא בארבעה לומי פירוש בארבע זוזי ומהאי טעמא שבקינן בכל יום קדירות שלנו לשפחותינו עובדות כוכבים ולא חיישינן דלמא הטילה איסור בתוכו: דכוותה ה''נ לא חשו חכמים לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים. פירש הקונטרס דנימא דמים הללו שהוא לוקח מהן בשר זו של בני תוכה הן וכבר היו נקרבים לעבודת כוכבים ואסורין מדאורייתא דכתיב לא ידבק בידך מאומה משמע דלאביי נמי אם הוה ידעינן בודאי שהם של עבודת כוכבים אסורין ושאני הכא משום דלא חשו ולרבא אפי' למיחש חיישינן ואסור וקשיא דלקמן בפ''ב (דף סד. ושם ד''ה מסתברא) קאמר הדר יתבי וקמיבעיא להו דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים אסורין או מותרין ומסיק רב נחמן דמותרין ומייתי ראיה ממתניתין עובד כוכבים שהיה נושה בו ישראל מנה ומכר עבודת כוכבים והביא לו המעות מותרים ושמא משום הך קשיא פ''ה דמי עבודת כוכבים שנקרבים היו לעבודת כוכבים ולא דמי לההיא דפ''ב דר''ל חליפי עבודת כוכבים וחליפי עבודת כוכבים אינם אסורים אלא כשהחליפם ישראל אבל כשהחליפם עובד כוכבים מותרין מיהו קשיא דאפי' הוו נקרבין לעבודת כוכבים אינם אסורין דבעינן עבודה שנעשית כעין פנים כדאמרינן לקמן פרק רבי ישמעאל (דף נא.) זרק מקל לפניה חייב משום דדרכה בכך והמקל אינו נאסר דבעינן תקרובת כעין פנים וליכא ויש פירושים אחרים שהגי' רש''י דאביי לא ס''ל הך מתני' דלקמן פרק בתרא (דף סד.) ודוחק הוא לומר דאביי ורבא ורבה בר עולא לא שמיע להו ועוד קשיא מפ''ב אההיא דפרק אין מעמידין (לקמן דף לג.) גבי והולכין לתרפות ת''ר ישראל ההולך ליריד של עובדי כוכבים וכו' עובד כוכבים שהולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מעותיו מותרין דאמרינן אימור חמרא זבין גלימא זבין משמע הא עבודת כוכבים זבין אסור אלמא חליפי עבודת כוכבים אסורין פי' ר''ת דההיא דפ''ב (לקמן סד.) דשרי חליפי עבודת כוכבים היינו בעובד כוכבים שפורע חובו מדמי עבודת כוכבים שמכר דהאי דאמר דעבודת כוכבים תופסת דמיה היינו מוהיית חרם כמוהו והיינו דוקא כשהחליפה ישראל אבל כשהחליפה עובד כוכבים לא שייך אבל הכא ובפרק אין מעמידין (לקמן דף לג.) מיירי שהעובד כוכבים מקצה הדמים לצורך עבודת כוכבים אחרת ולכך אסורין הדמים וא''ת דאביי קאמר הכא דלא חשו לבני חוצה לה משום דמי עבודת כוכבים הא לבני תוכה אסור משום דמי עבודת כוכבים ומ''ש מדלקמן פרק אין מעמידין (שם) דפסקינן באימר חמרא זבין גלימא זבין וה''נ נאמר הכי ויהא מותר אף לידועים שהם בני תוכה ואומר ר''י דהכא מיירי ביריד שהוא קבוע לקנות תשמישי עבודת כוכבים וצרכיה הלכך לבני תוכה אסור דאיכא למיחש לדמי דעבודת כוכבים אבל התם מיירי ביריד שאינו קבוע לכך ולפיכך יש לתלות באימר גלימא זבין ורבא פליג ואמר אי הוה לן למיחש לדמי עבודת כוכבים שהיה היריד עשוי לכך חיישינן ואפילו בחוצה לה אבל רבא סבר דאין היריד עשוי לכך ומשום יום אידם איבעיא ליה: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו'. פי' רב נסים גאון דאין הלכה כרב מדתנן פרק שני דחולין (דף מא. וע''ש בתוס') ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה המינים ועוד תנן בשבת (דף קמו:) שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם אלמא לא אסרו בחצר אע''ג דבשוק אסור מפני מראית העין כך קבלתי בשבת מפי מורי החסיד ובתוספות רבינו יהודה מצאתי נראה לר''י דהלכתא כרב כדפרישית בשבת פ' במה אשה (דף סה. ושם ד''ה אמר): והאמר רב יהודה אמר רב וכו'. ואף על גב דפליגי ביה תנאי בפרק במה אשה (שבת דף סד:) מ''מ לא בעי לתרץ דפליגא הך ברייתא על רב יהודה:

עבודה זרה יב ע"א