עבודה זרה יא ע"ב

המנשר (החותך) פרסותיה של בהמה מן הארכובה (הברך) ולמטה שאינו עושה אותה בכך לטריפה. וכיון שדנים פה בענין טריפה, משמע שמדברים בבהמה טהורה שאסורה או מותרת באכילה! תרגמא [הסביר אותה] את הברייתא רב פפא: מדובר כאן בעגלה המושכת בקרון שהמלך יושב בו, והיא הרי בהמה טהורה.

א שנינו במשנה: יום תגלחת זקנו ובלוריתו. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היכי קתני [כיצד הוא שונה]? מה כוונת הדברים? האם הכוונה היא ליום תגלחת זקנו והנחת (השארת) בלוריתו, שמגלח את שער ראשו ומשאיר בלורית שיער מאחוריו לשם עבודה זרה, או דלמא [שמא] הכוונה היא ליום תגלחת זקנו והעברת (גזיזת) בלוריתו, שזה מאוחר יותר ליום הנחתה? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, דתניא תרוייהו [ששנינו בברייתא את שניהם], בברייתא אחת: יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו, ובברייתא אחרת שנינו: יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו.

ב אגב ענין זה של חגי הרומאים מביאים, אמר רב יהודה אמר שמואל: עוד חגיגה אחרת יש [להם] ברומי, אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם (בלי מום) ומרכיבין אותו על אדם חיגר כרמז שעשיו (השלם) רוכב על יעקב (שצלע לאחר שנאבק עם המלאך), ומלבישין אותו את הרוכב בגדי אדם הראשון, ומניחין לו בראשו את קרקיפלו (עור ראשו) של ר' ישמעאל, שפשטו מעליו הרומיים כשהרגוהו,

ותלו ליה [בצואריה] מתקל [ר'] זוזא דפיזא [ותולים לו בצווארו משקל (מאתיים) זוזים של פז], ומחפין (ומצפים) את השווקים באינך (אבן יקרה מאד), ומכריזין לפניו: סך קירי פלסתר [חשבון האדון כזב], שחשבון הגאולה של יעקב כוזב, אחוה דמרנא זייפנא [אחיו של אדוננו עשיו הוא זייפן], זה דחמי [שראה] חגיגה זו חמי [ראה], ומי שלא חמי [ראה] לא חמי [ראה] בחייו, כי הדבר הוא רק אחת לשבעים שנה, מאי אהני לרמאה ברמאותיה ולזייפנא בזייפנותיה [מה תועלת הועיל לרמאי ברמאותו ולזייפן בזייפנותו], ומסיימין בה באמירה זו הכי [כך]: ווי לדין כד יקום דין [אוי לזה כאשר יקום זה], שכאשר יקום יעקב — יפול עשיו.

אמר רב אשי: הכשילן פיהם לרשעים הללו, אי אמרו [אם היו אומרים] "זייפנא אחוה דמרנא" ["זייפן הוא אחיו של אדוננו"] — היה פירוש הדבר כדקאמרי [כפי שהם אומרים ומתכוונים], השתא דאמרי "אחוה דמרנא זייפנא" [עכשיו שהם אומרים "אחיו של אדוננו זייפן"], אפשר להבין מכאן שמרנא גופיה זייפנא [אדוננו עצמו זייפן] הוא.

ושואלים: ותנא דידן מאי טעמא לא קחשיב לה [והתנא שלנו במשנה מה טעם אינו מונה אותה] אף את החגיגה הזו? ומשיבים: להאי דאיתא בכל שתא ושתא קחשיב [לזו שישנה בכל שנה ושנה הוא מונה], ואילו לזו דליתא בכל שתא ושתא לא קחשיב [שאינה בכל שנה ושנה אלא אחת לשבעים שנה אינו מונה].

ושואלים: הני [חגים אלה] שמנינו במשנה הם דרומאי [של הרומאים], וחגי עבודה זרה דפרסאי מאי [של הפרסיים מהם]? ומשיבים: מוטרדי וטוריסקי, מוהרנקי ומוהרין. ועוד שואלים: הני דפרסאי ודרומאי [אלה הם חגיהם של הפרסיים והרומאיים], דבבלאי מאי [חגיהם של הבבליים מה הם]? ומשיבים: מוהרנקי ואקניתיה, בחנוני ועשר באדר.

ג אמר רב חנן בר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חנן בר רבא אמר רב: חמשה בתי עבודה זרה קבועין הן, אלו הן: בית בל בבבל, בית נבו בעיר כורסי, תרעתא שבעיר מפג, צריפא שבאשקלון, נשרא שבערביא. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: הוסיפו עליהן את יריד שבעין בכי, נדבכה שבעכו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שהיה שונה: נתברא שבעכו. רב דימי מנהרדעא מתני איפכא [היה שונה להיפך]: יריד שבעכו, נדבכה שבעין בכי.

אמר ליה [לו] רב חנן בר רב חסדא לרב חסדא: מאי [מה] פירוש "קבועין הן"? אמר ליה [לו]: הכי אמר אבוה דאימך [כך אמר אבי אמך] רב חנן בר רבא: קבועין הן לעולם, כלומר, תדירא כולה שתא פלחי להו [תדיר, בכל השנה עובדים אותם], ואין להם יום איד אחד בלבד.

ד אמר שמואל: הלכה היא שבגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, ולא הימים שלפניהם ואחריהם, משום שאנו חיים בין הגוים ואין אנו יכולים להימנע מלשאת ולתת איתם זמן מרובה כל כך. ושואלים: ויום אידם עצמו נמי מי אסיר [גם כן האם אסור]? והא [והרי] רב יהודה שרא ליה [התיר לו] לרב ברונא לזבוני חמרא [למכור לגוים יין], ולרב גידל לזבוני חיטין בחגתא דטייעי [למכור חיטים בחג של הערבים הסוחרים]! ומשיבים: שאני חגתא דטייעי, דלא קביעא [שונה חגם של הערבים, שאינו קבוע], ולכן לא גזרו בו.

ה משנה עיר שיש בה עבודה זרה — חוצה לה מחוץ לעיר הזו מותר לשאת ולתת עימהם. אם היה חוצה לה עבודה זרה — תוכה לה בתוך העיר עצמה מותר. מהו לילך לשם לאותו מקום שיש בו עבודה זרה? בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום בלבד — אסור ללכת, מפני שנראה כהולך לחגיגתם, ואם היה יכול להלך בה בדרך זו למקום אחר — מותר ללכת בדרך.

ו גמרא ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] חוצה לה, כמה הוא המרחק מן העיר שנחשב הדבר מחוצה לה? אמר ר' שמעון בן לקיש משום (בשם) ר' חנינא: כגון עטלוזא (השוק) של עזה שהוא מחוץ לחומות העיר. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], בעא מיניה [שאל אותו] ר' שמעון בן לקיש מר' חנינא: עטלוזא של עזה, מהו? האם מותר לעשות בו מסחר ביום אידם של בני עזה? אמר ליה [לו] וכי לא הלכת לצור מימיך, וראית שם ישראל וגוי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - ב

המנשר, המשיר וחותך פרסות רגליה, רשאי לעשות זאת רק אם הוא חותכן מן הארכובה [עצם ברגלי הבהמה] ולמטה, לפי שבחיתוך עד לשם היא אינה נטרפת, ואילו בחיתוך שלמעלה מן הארכובה היא נטרפת.

וממה שהברייתא מחלקת בין נעשית טריפה ללא נעשית טריפה, מוכח, שמדובר בבהמה טהורה, הכשירה לאכילה. וקשה, הרי בהמה טהורה אין דרכה לרכיבה, ואינה כלי תשמישו של מלך?

ומתרצת הגמרא: תרגמא רב פפא, פירשה לברייתא, שמדובר בעגלה של בקר, המושכת בקרון שיושב בו המלך. וכך הוא דרכה של עגלה, שהיא בהמה טהורה, ואכן היא נחשבת ככלי תשמישו של המלך.

שנינו במשנתנו: אבל יום תגלחת זקנו וב לוריתו.

הגמרא דנה בפירוש דברי המשנה "ובלוריתו". מה עשו הגויים לבלורית, שמחמתו עושין ביום זה יום איד.

איבעיא להו הסתפקו בני הישיבה. היכי קתני איך נשנית המשנה? האם: יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו שמניח שערותיו מאחורי ערפו לשם עבודת אלילים.

או דלמא, יתכן שפירוש דברי המשנה הוא: יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו, שמנהגם היה לגלח את הבלורית בלבד לסוף השנה?

תא שמע: הגמרא פושטת ששניהם אמת, שעושין יום איד גם ביום הנחת הבלורית וגם ביום העברתה.

דתניא תרווייהו, ששנינו את שני האופנים בשתי ברייתות חלוקות, ^[11] באחת מהן נאמר: יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו. ובשניה נאמר: יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו.

והגמרא מביאה עוד חגא שנהגו בו הרומאים שאינו מוזכר במשנתנו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: עוד חגא אחרת, שהיא יום איד, יש [להם] ברומי, שאינה שנויה במשנה.

פעם אחת לשבעים שנה ^[12] מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר. אדם שלם מרמז על עשו, ואדם חיגר מרמז על יעקב שנאמר בו "והוא צולע על יריכו". והם מתכוונין לרמז שעדיין עשו רוכב ושליט על יעקב.

ומלבישין אותו את האדם השלם בגדי אדם הראשון, והם בגדי החמודות שהיו לעשו, ומניחין לו בראשו את קרקיפלו עור פניו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול מעשרת הרוגי מלכות [שבעת הריגתו חמדה אותו בת הקיסר בגלל יפיו, והפשיטו עור פניו וחנטו אותו באפרסמון כדי שיתקיים ולא ישתנה, ועדיין הוא מונח בגנזי רומא]. ^[13] ותלו ליה בצוואריה, ותולין לו בצווארו אבן יקרה מאד, שהיא מתקל, משקל ארבעה ^[14] זוזא דפיזא, דהיינו, "פז" השוקל כמשקל ארבעה זוזים, והיא אבן יקרה מאד שאינה מצויה בעולם.

ומחפין מכסין את השווקים [שוקים] ב"אינך", אבן יקרה הנקראת כך.

ומכריזין לפניו:

א. סך חשבון קירי הקצין - פלסתר כזב הוא!

כלומר, הם מכריזים שנבואת יעקב, ^[15] שקרא לבניו וניבא להם שסופן להגאל באחרית הימים, היא כזב.

ב. אחוה דמרנא, אחיו של אדונינו עשו - זייפנא, זייפן הוא!"

שמכריים על כך שרימה יעקב את עשיו אדונם, ולקח ברכתו, וחשב לקחת הברכה להיות גביר לאחיו.

ג. דחמי - חמי. מי שרואה עתה את השמחה הזו הנערכת פעם לשבעים שנה, רואה אותה. ודלא חמי, ומי שאינו רואה עכשיו, לא חמי, לא יראה אותה עוד, כי עד עבור עוד שבעים שנה לא תיעשה שמחה זו.

ד. מאי אהני, איזה רווח הגיע לרמאי ליעקב ברמאותיה, במה שרימה את עשו, ולזייפנא בזייפנותיה.

ומסיימין בה הכי, וכך מסיימין את ההכרזה:

ה. ווי לדין, אוי לעשו, כד יקום דין, כשיקום יעקב.

אמר רב אשי: הכשילן פיהם לרשעים, רשעים אלו נכשלו בלשונם!

כי אי אמרו, אם היו אומרים בלשון הזו, "זייפנא אחוה דמרנא", זייפן הוא אחי אדונינו, כדקאמרי, היה במשמעות לשון זה שיעקב הוא הזייפן.

אבל השתא עתה דאמרי שהם אומרים: דמרנא זייפנא, יש במשמעות לשון זה, שמרנא גופיה, אדונינו בעצמו, זייפנא הוא! הוא הזייפן. ^[16]

ומקשה הגמרא: ותנא דידן התנא של משנתנו, מאי טעמא לא קחשיב לה להאי, למה אינו מונה חגא זו, שהיא יום איד, במשנה.

ומתרצת הגמרא: חגאות דאיתא שחוגגים אותם בכל שתא ושתא שנה ושנה, קחשיב, מונה אותם התנא. אבל חגא זה, דליתא בכל שתא ושתא, שאינו נוהג בכל שנה ושנה, אלא רק אחת לשבעים שנה לא קחשיב, אינו מונה אותו.

ודנה הגמרא: הני, חגאות אלו שנשנו במשנתנו, הרי הם רק חגאות דרומאי, של הרומאים בזמן שנשנתה המשנה.

ודפרסאי - מאי? מה הם ימי איד של הגוים הפרסיים?

מוטרדי וטוריסקי, מוהרנקי ומוהרין. אלו הם השמות של ימי איד פרסיים, הקבועים מדי שנה ושנה.

וממשיכה הגמרא לדון: הני אלו הם חגאותיהם דפרסאי ודרומאי, של הפרסיים והרומאים, דבבלאי - מאי? מה הם ימי איד של הגוים הבבליים?

מוהרנקי ואקניתיה, בחנוני, ועשר ביום העשירי שבחדש אדר.

אמר רב חנן בר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה, ויש מי שמסר שמועה זו כך, אמר רב חנן בר רבא אמר רב: חמשה בתי עבודת כוכבים קבועין הן בעולם, שבהם עובדים אלילים בכל ימות השנה, ומקריבים זבחים, ואסורים במשא ומתן לעולם. ^[17]

אלו הן חמשת בתי אלילים: בית בל בארץ בבל, בית נבו בכורסי, תרעתא שבמפג, צריפא שבאשקלון, נשרא שבערביא.

כי אתא כשהגיע רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: הוסיפו חכמים עליהן עוד שנים. והם: יריד שב"עין בכי", נדבכה שב"עכ ו".

איכא דאמרי ויש אומרים: נתברא שב"עכ ו".

רב דימי מנהרדעא מתני איפכא, שנה אותם הפוך: יריד שב"עכו", נדבכה שב"עין בכי".

והגמרא מבארת מה פירוש "קבועין הן".

אמר ליה רב חנן בר רב חסדא לרב חסדא: מאי פירוש "קבועין הן"?

אמר ליה רב חסדא לבנו רב חנן: הכי, כך אמר אבוה דאימך, אבי אמך: קבועין הן לעולם. נמצאים שם עובדי אלילים תמיד, תדירא כולא שתא, תמיד כל השנה פלחי ליה, עובדים לאליל זה.

אמר שמואל: בגולה, בגלותנו, שאנו בין הגוים, אינו אסור שלשה ימים לפניהם, אלא יום אידם בלבד, כי אין אנו יכולים להימנע מלישא וליתן עמהם, היות ואנו יושבין ביניהם ומתפרנסים מהן. וכן מפני שאנו מפחדים מהם.

ומקשה הגמרא: ויום אידם עצמו נמי, מי, וכי בגלותנו הוא אסור?!

והא והרי, רב יהודה שרא ליה התיר לו לרב ברונא לזבוני חמרא, למכור להם יין, וכן התיר לרב גידל לזבוני חיטין למכור להם חיטים בחגתא דטייעי, ביום איד של הסוחרים המתקבצין יום בשנה לאכול ולשתות ולחוג לשם עבודת אלילים.

הרי שבגלותנו מותר אפילו ביום האיד בעצמו?

ומתרצת הגמרא: לכן התיר אפילו ביום האיד, כי שאני חגתא דטייעי, שונה החג ההוא של הסוחרים, דלא קביעא שאינו חג קבוע, לפי שהם עצמם אינם מקפידים לעשותו בכל שנה. ^[18]

מתניתין:

המשנה ממשיכה בדין האיסור לשאת ולתת בימי אידיהם.

עיר שיש בה לבני העיר עבודת כוכבים, ובני אותה העיר עושים בה יום איד, הרי רק עם בני העיר עצמה אסור לשאת ולתת עמהם, אל עם האנשים הגרים חוצה לה, מותר לשאת ולתת עמהם, כי הם אינם שייכים לעבודת האליל של בני העיר. שכך הוא מנהג הגוים, שכל אחד עובד את אלילו, זה עובד את שלו, וזה את שלו, וימי איד של אלו אינם ימי איד של אלו. ^[19]

וכן אם היה לבני חוצה לה עבודת כוכבים, ובני חוץ לעיר עובדים אותה ביום אידם, הרי אנשי העיר שבתוכה, מותר לשאת ולתת עמהם.

ומבארת המשנה: מהו לילך לשם? האם מותר מעיר אחת לילך לעיר שיש בה היום יום איד, כאשר הליכתו אינה לצרכי משא ומתן עם בני העיר ההיא, אלא כדי לשוחח עם אחד מבני העיר.

בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום, והיינו, שברור הדבר שההולך מעירו לעיר ההיא, מתכוון ללכת רק אליה, ולא לעיר אחרת, לפי שאין מהעיר ההיא דרך אחרת הממשיכה לעיר אחרת, אלא הדרך שבין שתי הערים היא מיוחדת כדרך בין שתי הערים בלבד - אסור לילך לשם, מפני החשד, שנראה כמי שהולך לעבוד שם אלילים ביום האיד המתקיים שם. ^[20]

ואם היה יכול להלך בה, בדרך כבושה זו למקום אחר שאין בה יום איד, מותר. מפני שלא ייחשד שהולך לעבוד אלילים, אלא שהוא הולך לדרכו לעיר אחרת דרך עיר זו.

גמרא:

ודנה הגמרא: היכי דמי "חוצה לה"? מה המרחק של השוק שמחוץ לעיר להעיר, שיהא מותר לשאת ולתת שם עמהם?

אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי חנינא: כגון המרחק של עטלוזא איטליז [שוק של בהמות] של עזה, לעיר עזה.

מרחק זה היה ידוע בימי חכמי הגמרא, והיה קרוב מאוד, ובכל זאת נאמרה ההלכה שאינה שייכת לעיר, וכשהאיד בתוך העיר, היא אינה נאסרת עמה, וכן אם האיד הוא חוצה לה, אין נאסרת העיר.

איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו בנוסח אחר:

בעא מיניה, שאל רבי שמעון בן לקיש מרבי חנינא: עטלוזא של עזה הקרובה מאוד אל העיר עזה - מהו? האם התירה המשנה לשאת ולתת עמהם ביום איד שבתוך העיר, או לא?

הערות

^[11] רש"י סובר שהעברת הבלורית היתה מאורע בפני עצמו ולא בעת תגלחת הזקן. ולכן הוכרח לבאר שהן שתי ברייתות, באחת נאמר: תגלחת זקנו והעברת בלוריתו, ופירושה או ביום תגלחת זקנו או ביום העברת בלוריתו, ובשניה פירושה: או תגלחת זקנו או הנחת בלוריתו. שאם היא ברייתא אחת למה נאמר בה פעם נוספת "תגלחת זקנו". לכן הוכרח לומר שהן שתי ברייתות. אבל התוס' מפרשים שביום תגלחת זקנו עשה את הבלורית, או שהניחה או שהעבירה, ולכן שנתה הברייתא - והיא ברייתא אחת - או "יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו" או "יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו". מהרש"א ומהר" ם.

^[12] כתב התורת חיים: לפי שגלות בבל ארכה רק שבעים שנה, לכן בגלות אדום [רומי] חשבו הרומאים שבני ישראל ייגאלו אחרי שבעים שנה. ובעבור שבעים שנה ולא נגאלו עשו כן לאות שמחה. ונשאר כן המנהג שעושים כן אחת לשבעים שנה. וכן כתב העיון יעקב. ועיין שם עוד ביאורים על "אחת לשבעים שנה".

^[13] רש"י.

^[14] בגירסתנו: [ר] והוא טעות וצריך לומר ד' וכן הוא נוסחת רבינו חננאל "ארבעה".

^[15] והתוס' כתבו שהקצין הוא יצחק, כלומר: ברכותיו ליעקב לא נתקיימו.

^[16] ומפרש המהרש"א: מפני שציד בפיו ורימה את אביו יצחק. ולפי זה מפרש, שפיהם הכשילם בכל ההכרזה "דחמי" מי שרואה כבודן של ישראל בעולם הזה "חמי" רואה, "ודלא חמי" ומי שאינו רואה בעולם הזה "לא חמי" לא יזכה לראות בעולם הבא, "מאי אהני ליה לרמאה ברמאותיה ולזייפנא בזייפנותיה" מה תועלת יש לעשו במה שרימה את יצחק, הלא לא קיבל את הברכות והבכורה, ואין לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא. ובספר עץ יוסף מביא עדות איש אחד שהיה שם ברומי ושמע שמכריזין את ההכרזה הנ"ל בשפת רומי. אבל את הסיום אמרו בלשון הקודש, כדי שלא יבינו המון העם.

^[17] כן פירש רש"י. אבל הרשב"א והריטב"א סוברים, שגם עליהם אמר שמואל שאינם אסורים אלא ביום אידם בלבד, מאותו הטעם, שאין אפשרות להימנע מלהתפרנס מהם, וגם משום שאנו יראים מהם. וראייתם היא ממה שהסמיכה הגמרא מאמר שמואל אחרי בירור מאמר זה של רב "חמשה בתי אלילים קבועים", ואילו לדברי רש"י היה מתאים יותר להביא דברי שמואל לפני מאמר רב.

^[18] כן פירש רש"י. והמאירי מפרש: כיון שאינו יום איד כללי, אלא לבני אומנות אחת. [וצריך להוסיף גם לדעת רש"י וגם לדעת המאירי, שלכן אינם אדוקים בה כל כך, ולא שייך "אזיל ומודה", או "תקרובת עבודה זרה". והבן.]

^[19] המשנה מדברת באינה משועבדת להעיר. ואם משועבדת להעיר מסתפקת הגמרא לעיל [ח א]. ועיין במאירי ובתוס' רי"ד ובתוס' חכמי אנגליה.

^[20] ובגמרא יבואר דעת הראשונים במה ייחשד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One who cuts the hooves of the animal, severing the legs from the knee and below, does not render the animal a tereifa. It is evident from the baraita, which discusses the cases in which an animal is rendered a tereifa and is therefore unfit to eat, that it is discussing kosher animals. The Gemara answers: Rav Pappa interpreted the baraita as referring to the calf that pulls the king’s coach, a kosher animal of which the king made use.

§ The mishna teaches: The day of shaving his, i.e., the gentile’s, beard and his locks. A dilemma was raised before the Sages: What is the mishna teaching here? Is it referring to the day of shaving his beard and head, when he cuts the hair of his head and as a result his long locks at the back of his head are left as a form of idol worship? Or perhaps the mishna is speaking of the day of shaving his beard and removing his locks, which are removed some time after they were left on the head? The Gemara responds: Come and hear an answer, as both opinions are taught in baraitot: One baraita mentions the day of shaving his beard and head when his long locks at the back of his head are left, whereas a different baraita specifies the day of shaving his beard and removing his locks.

The Gemara continues to discuss Roman festivals. Rav Yehuda says that Shmuel says: They have another festival in Rome: Once every seventy years they bring a man who is whole and free from any defect and have him ride on a lame man, to symbolize the healthy Esau ruling over Jacob, who walked with a limp after his fight with the angel. And they dress him in the garments of Adam the first man and place on his head the scalp [karkifelo] of Rabbi Yishmael, which the Romans flayed when they executed him.

And they hang gold on his neck weighing two hundred dinars, and cover the markets with onyx, and announce before him: The calculation [sakh] of the master [kiri] Jacob with regard to the time of the redemption is fraudulent [plaster]; the brother of our master, i.e., Esau, a forger. They further announce: One who witnesses this festival witnesses it, and whoever does not witness it will not witness it ever, as it was celebrated only once every seventy years. What purpose does deceit serve for the deceiver, and forgery for the forger? And they conclude in this fashion: Woe unto this one, Esau, when that one, Jacob, will arise, as this will cause Esau’s downfall.

Rav Ashi says: The mouths of these wicked people have caused their downfall. Had they said: A forger is the brother of our master, their claim would be interpreted as they say and wish to be understood. Now that they say: The brother of our master, a forger; they can be understood as saying: It is our master himself who is the forger.

The Gemara asks: And what is the reason that the tanna of our mishna does not count this festival in his list of gentile festivals? The Gemara answers: The tanna of the mishna counts those festivals that occur each and every year, and he does not count those festivals that do not occur each and every year.

The Gemara comments: Those festivals enumerated in the mishna are the festivals of the Romans. The Gemara asks: And what are the idolatrous festivals of the Persians? The Gemara answers: Mutredei and Turyaskei, Moharnekei and Moharin. The Gemara asks: Those are the festivals of the Persians and the Romans, and what are the festivals of the Babylonians? The Gemara answers: Moharnekei and Akenitei, Beḥanunei and the tenth of Adar.

§ Rav Ḥanan bar Rav Ḥisda says that Rav says, and some say that it was Rav Ḥanan bar Rava who says that Rav says: There are five established temples of idol worship, and they are: The temple of Bel in Babylonia; the temple of Nebo in the city of Khursei; the temple of Tirata, which is located in the city of Mapag; Tzerifa, which is located in Ashkelon; and Nashra, which is located in Arabia. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: The Sages added to these places the marketplace that is located in Ein Bekhi and Nadbekha, which is located in Akko. There are those who say that Rav Dimi was referring to Natbera that is located in Akko. Rav Dimi from Neharde’a teaches the opposite, that it is the marketplace that is located in Akko, and Nadbekha that is located in Ein Bekhi.

Rav Ḥanan bar Rav Ḥisda said to Rav Ḥisda: What does it mean that these temples of idol worship are established? Rav Ḥisda said to him: This is what your mother’s father, Rav Ḥanan bar Rava, said: In contrast to festivals, which last for one or several days, they are always fixed as the site of idol worship, as constantly, all year round, worship takes place there.

§ Shmuel says: The halakha is that in the Diaspora, engaging in business with gentiles is prohibited only on the day of their festival itself, not during the days preceding and following the festival. Since Jews live among the gentiles, they are unable to refrain from engaging in business with them for such an extended period. The Gemara asks: And is it prohibited even on their festival day itself? But didn’t Rav Yehuda permit Rav Beruna to sell wine to gentiles, and permitted Rav Giddel to sell wheat, on the festival of the Arab merchants? The Gemara answers: The festival of the Arab merchants is different, as it does not have a fixed time, and therefore the Sages did not include it in the prohibition.

MISHNA: In the case of a city in which there is active idol worship, it is permitted to engage in business transactions with gentiles who live outside of the city. If the idol worship is outside the city, it is permitted to engage in business within the city. What is the halakha with regard to traveling there, a place where a pagan festival is being celebrated? When the road is designated only for that place, it is prohibited to use the road, as onlookers will assume that the traveler intends to join the festival. But if one were able to travel on it to arrive at another place, it is permitted to use the road to reach the place that is observing the festival.

GEMARA: The Gemara asks: What are the circumstances that determine whether a place is sufficiently far from a city to be considered outside of it? Rabbi Shimon ben Lakish says in the name of Rabbi Ḥanina: A place that is far enough away is, for example, the bazaar [atluza] of Gaza, which is located outside the city walls. And some say that Rabbi Shimon ben Lakish asked Rabbi Ḥanina about this issue: What is the halakha with regard to the bazaar of Gaza? May one conduct business there on the day of a festival celebrated in Gaza? Rabbi Ḥanina said to him: Did you never in your lifetime travel to Tyre and see a Jew and a gentile

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואיזהו עיקור שאין בה טרפה המנשר פרסותיה מן הארכובה (ולמעלה) [ולמטה] תרגמה רב פפא בעגלה המושכת בקרון והוא יושב עליו שהיא כמו הסוס שהוא רוכב עליו:

יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו כולהו אסור אמר רב יהודה אמר שמואל עוד אחרת יש להם והיא יום אחד לע' שנה כלו' תשלום ימי חיי האדם כדכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה והן ע' שנה גלות הראשונה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר פי' מפני שהיה יעקב צולע על יריכו עושין אותו כמו חיגר כלומר עשו שהוא שלם כבש יעקב שהוא חיגר ורוכב על צוארו ומלבישין האדם השלם בגדי של אדם הראשון ומניחין בראשו קרקפלו של ר' ישמעאל שפשטו אותו עם עור פניו הנעימים מעל ראשו ותלו ליה מתקל ארבע זוזי פיזי ומחפין השווקים באינך פי' אבנים טובות ומכריזין ואומרים סך קירי פלסתר פלסתר בלשון יון זיוף ופי' קירי אדון ופי' סך אחי הנה אחוה דמרא זייפי כלו' זה החיגר הוא יעקב אחי אדונינו עשו הזייף שאמר אנכי עשו בכורך ולא היה הוא עשו וכו':

פיהם הכשילם באומרם דמריה זייפנא שמשמע הדברים דמרי הוא הזייפנא כו' ודברים פשוטין הן ואומרים מה הועיל יעקב שלקח הברכות במרמה הנה הברכות נתקיימו בנו ומסיימין ווי לדין כד יקום דין פי' אוי לעשו כשיקום יעקב וכו' פשוטה היא:

הני מילי כלומר אלו ששנינו במשנתינו כגון קלנדס וסטרנלא וכיוצא בהן הני ימי אידיהן של רומאי. ימי אידיהן של פרסיים איזו הן ופשיט מוסרדי ומהרקני תיריסקי (מהרוז) [מוהרין] אלו ימי אידיהן של פרסיים ימי אידיהן דארמאי:

באלא איזו הן. פי' עובדי כוכבים שבשדות ופשיט מהרקי ואקניתא כנוני ועיסרי באדר אמר [רב חנן בר רב חסדא] משום דרב ה' בתי עבודת כוכבים הן קבועין הן לעולם תמיד כל השנה פלחי להן ואלו הן בית בל בבבל בית נבו בבורסיף תרעתא שבמפוג צריפא שבאשקלון נשרא שבערביא.

כי אתא רב דימי הוסיפו עליהן נדבכה שבעכו נתברא שבעין בכי ואיכא דתני להו איפכא:

אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד וקיימא לן כוותיה ומקשי' וכי יום אידם אסור והא רב יהודה שרא לרב ברונא לזבוני חמרא ולרב גידל שרא ליה לזבוני חיטי בחגתא דטייעי הנה ביום אידם עצמו התיר להם לישא וליתן עמהן למכור ולקנות ופרקי' שאני חגתא דטייעי דלא קביעא:

מתני' עיר שיש בה עבודת כוכבים חוצה לה מותר היתה עבודת כוכבים חוצה לה תוכה מותר:

[גמ'] ופשיט ריש לקיש היכי דמי חוצה לה כגון עטלוזה [של עזה] (ע"ז) והיא חוצה מן העיר הנקראת עזה והיא מערי פלשתים.

אמר ליה רב חנן בר רב חסדא מאי קבועים הם, אמר ליה הכי אמר אבוה דאמך שקבועין הם לעולם, כלה שתא פלחי לה. פירש רש"י ז"ל: כל ימות השנה עושין עובדיהן יום איד ומקריבין זבחים ואסורין במשא ומתן לעולם. ותמיהא לן דאם כן מילתיה דשמואל דאמר ובגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, לא קאי אהני חמשה דקביעי, דאפילו שמואל הא קא מודה דבים אידם מיהא אסור, ואם כן למה באו דברי שמואל אחר דברי רב חנן בר רב חסדא, והלא לא היו צריכין לבוא דברי שמואל אלא קודם דברי רב חנן אחר שנתפרשו הני דמתניתין ולהתיר שלשה לפני אידיהם, אלא נראה (שהוא) לפרש דהאי דקאמא כולה שתא פלחי, בעבודת הקרבת זבחין וניסוכין, כדרך שעושין היום לפני ראש הטעות שמזבלין כומריה לפניו בכל יום, ומקצת העם הולכים ומודים לפניה בכל עת, וכך היו נוהגין באותן חמשה בלבד, מה שלא היו כן לכל השאר אלא יום אחד ואפילו כומריה, ולהני ה' (הני) היתה להן גם כן יום אחד בשנה או שנים לעבוד אותה הימוניא כל העם יחד, והיו עושין אותו יום איד. והשתא אתי שפיר, דכיון דכולה שתא פלחי לה, ובכל יום הם הולכים ומודים לה, מן הדין היה לאסור להתעסק עמהם כלה שתא, ואתא שמואל למימר דפילו הני דקביעי, אע"ג דכולה שתא אזלי ופלחי לה, בגולה שאנו מתייראין מהם ושאנו צריכין להם יותר, אינו אסור אלא יום האיד בלבד, שבאותו יום הם אדוקין בה יותר, ובודאי אזלי ומודו ואזלין ומקריבין אם מזבינינן להו מידי, אבל כלה שתא דאינן אדוקין כל כך וצריכינן להו מותר, כן נראה לי.

יש בנימוסין הקדומים של אדומיים יום איד אחד מלבד אותם שהזכרנו במשנה והוא שאחת לשבעים שנה היו מביאין אדם שלם לדמיון עשו שהיו מתיחסין לו ומרכיבין אותו על אדם חגר לדמיון יעקב שנאמר עליו צולע על ירכו ולהוראה שהם שולטין עליו ומלבישין את הרוכב בגדו של אדם הראשון שהיה גנוז אצלם והם בגדי עשו החמודות ומניחין קרקפלו של ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול בראשו שהיה מהרוגי מלכות ומתוך יפיו הפשיטה בת קיסר את עור פניו וחנטתו וגנזתו ותולין לזה הרוכב מרגליות בצוארו דרך שררה ומחפין את השווקים באינך ומכריזין ואומרים סך קירי פלסתר ר"ל חשבון האדון שקר כלומר טעה האדון ר"ל יעקב בחשבונו שחישב ליטול את הברכות מעשו ולא הועיל שהרי מדור לדור הם בידינו שהרי נעשה דבר זה משבעים שנה לשבעים שנה וי"מ אותו על יצחק שבירך את יעקב ואמר הוה גביר לאחיך היו אומרים אחוא דמרנא דיפלא הוא אחיו של אדננו עשו כזבן היה ולא הועיל בשקרותו ומעתה כל הרוצה לראות יבא ויראה שמי שלא יראה דבר זה עכשו לא יראנו לעולם שהרי לא יעשה פעם אחרת עד שיכלו שבעים ומ"מ אף הם מסיימים בה אוי לזה כשיקום האחר:

ימי איד שהוזכרו כולם של אדומיים בנימוסיהם הקדומים ובזמן שהיו עובדים לאלילים וכן היו ימי איד אחרים לפרסיים וכן לבבליים ודיניהם כדין אלו שהזכרנו וחמשה בתי ע"ז היו קבועים לעולם שהיו עובדים לה בכל יום ונמצא שאסור לשאת ולתת עמהם לעולם של בל בבבל של נבו בבורסי של תרעא במכוג של צריפא באשקלון של נשרא בערביא ודברים אלו כבר נשקעו וכבר בטלה אמונת האלילים ברוב העולם אלא בקצוות הרחוקות ומ"מ בכל יום איד שאינו כללי לכל בני העיר אלא לבני אומנות אחת אינו נקרא יום איד ואין אסור משא ומתן אלא לבני אותה אומנות:

בתלמוד המערב אמרו בסוגיא זו עיר שיש בה גוים וישראל הגבאים גובים משל גוים ומשל ישראל ומפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל ומבקרין חולי גויים עם חולי ישראל וקוברים מתי גוים ומתי ישראל ומנחמים אבלי גויים עם אבלי ישראל מפני דרכי שלום אבל משתה של גוים אסור שכל שיש בו חשש ע"ז אין בו התר משום דרכי שלום והוא שאמרו בתלמוד המערב שאלו לר' אמי יום משתה של גוים מהו סבר משרי לון מן הדא מפני דרכי שלום אמר ליה ר' בא והא תניא ר' חייא יום משתה של גוים אסור אמר ר' אמי אלולא ר' בא היה מתיר לנו ע"ז שלהם וברוך שהרחיקנו מהם:

המשנה השלישית והיא חוזרת לענין ראשון עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר היה חוצה לה ע"ז תוכה מותר מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ואם יכול להלך בה במקום אחר מותר אמר הר"ם פי' אמרו מהו לילך שישים אותה דרך לילך משם לזולתה לפי שאסור ליכנס לעיר שיש בה ע"ז כל שכן לדור בה וכל שכן לסחור בה:

אמר המאירי עיר שיש בה ע"ז והגיע יום איד שלה והיו חוצה לה כפרים שכל תשמישם עמה ומתבטלים ממלאכתם לצרכה ולכבודה ונכנסים בתוכה לספק להם כל צרכיהם כל שחוצה לה מותר לשאת ולתת עמהם בכפר שלהם ואפילו סמוך הרבה הואיל ואינו מכלל העיר וכן אם היה חוצה לה ע"ז אע"פ שהיא נערכת אצלם הרבה עד שמתקבצים בה ממקומות הרחוקים ובני אותה העיר הקרובה מתבטלים לכבודה תוכה מותר וזה ששאלו היכי דמי חוצה לה הוא מפני שהיה קשה לו היאך אפשר שבני העיר טפלים לחוצה להם והעמידוה בעטלוזה של עזה שהיא ע"ז נערכת אצלם הרבה על הדרך שפרשנו או שמא הכונה לסמיכותה שאע"פ שהיא סמוכה לעזה הרבה ונבלעה בתחומה עד שנקראת על שמה מותר והוא שאמר שתוכה מותר לשאת ולתת עמהם ואפילו ביום האיד וי"מ משנתנו בירוד ממה שאמרו בתוספתא ירוד שבתוך הכרך תוך הכרך אסור חוצה לה מותר ושחוץ לכרך תוך הכרך מותר והכל אחד שהירוד יום איד היה ומפני זה אמרו שם ירוד שנתנה מלכות או מדינה מותר אין אסור אלא של ע"ז או שמא מצד המכס וכן נראה מתלמוד המערב כמו שנבאר במעשה שאחר זו מהו לישראל לילך לשם ר"ל ליכנס בתוכה ביום האיד על דעת שלא לישא וליתן בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום ר"ל שאין ממנה דרך לעיר אחרת שיהא ההולך בעיר אחרת צריך לעבור בתוך עיר זו לילך לאותה האחרת אסור שבודאי לאיזה צורך שיש לו בעיר הזאת הוא נכנס וחושדין אותו שמא לשאת ולתת הוא נכנס אבל אם אינה מיוחדת לאותו מקום אלא שיש מקומות אחדים שההולך לשם צריך לעבור דרך עיר זו מותר שאף הרואה אומר שלא לצרכו שבאותה העיר נכנס אלא לילך ממנה למקום אחר וי"מ בדרך אחרת אלא שלפי בריתא שהוזכרה בגמרא צריך לפרשה כן וכתבו קצת גאונים שאם היו ישראל דרים באותה העיר או שהיו לו בית דירה לשם או שאר עסקים ידועים מותר שאין כאן חשד והוא שאמרו בתלמוד המערב אכסנאי אסור בן עיר מותר וודאי אכסנאי שאמרו פירושו בשאין ישראל אחר גם כן לשם ובתוספתא אמרו עובר אדם בשיירה ממקום למקום ונכנס לכרך שהירוד לתוכו ונראה טעם הדברים שהשיירה מוכחת שברחוק מהם הוא רוצה לילך וכל שיש לתלות תולין:

זהו ביאור המשנה והלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

עיר שיש בה ע"ז כו' אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבילה כו' עד ה"נ לא חשו חכמים משו' דמי ע"ז ביד גוי פי' המורה ה"נ לא מחזקינן דמי ע"ז ביד גוים שבחוצה לה דנימא דמים הללו שהיא לוקח מהן בהמה זו שלפני תוכה הן ונקרבין היו לע"ז ואסורין מדאורייתא דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וקשיא לי טובא היכי דמי הני דמי ע"ז שיהו אסורין אי שהקצם לצורך ע"ז לקנות לה בהמה לזבוח לה והאמרי' לקמן בפ' כל הצלמים אור בית זה לע,ז כיס זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז. ואי דמי ע"ז שמכרו או דמי תקרובת ע"ז שמכרו תקרובת ע"ז באילו המי' הא אמרי' לקמן בפ' השוכר דמי ע"ז ביד גוי מותרין לא שנא דמי ע"ז ול"ש דמי תקרובת ע"ז דאין ע"ז תוספת דמי' אלא כשמכרה לישראל אבל כשמכר' גוי דמי' מותרין ואי שהקריבו אותן הדמים ממש לע"ז על איזה דעת הקריבום כ"א לקנות מהם זבחים לע"ז והא אמרן אין הקדש לע"ז ואפי' אם עבדו ע"ז בתקרובת זו הא אמרן לקמן בפ' ר' ישמעאל ע"ז שעובדין אומה במקל זרק מקל לפני' חייב ואינ נאסרת דאין תקרובת ע"ז אלא כעין זריקה המשתברת ולא מצינא לאוקמי אלא במעות שהושמו לפני ע"ז לנוי שהן אסורין בהנאה כדתנן בפ' ר' ישמעאל מצא בראשו מעו' כסות או כלים הרי אלו מותרין ואמרי' עלה בגמרא מעות דבר של נוי הוא אמרי דבי ר' ינאי בכיס קשור ותלוי לו בצווארו אלמא אם הושמו לפניו מפוזרות לנוי אסורות בהנאה עיין במהדורא בתרא:

ת"ש יום תגלחת זקנו והנחת זקנו והנחת בלוריתו יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו ותרתי מתנייתא נינהי אשתכח דפליגין אהדדי דמאן דתני הנחת בלוריתו ולא תני העברת משמע סבאנחה פלחי לע"ז אבל בהעברה לא פלחי ומאן דתני העברה ולא תני הנחה משמע דבהעברה פלחי לע"ז אבל בהנחה לא פלחי דודאי מתני' דתני סתם איכא למימר דאתרווייהו קאי בין אהנחה ובין אהעברה אבל מתנייתא דחדא מיפרשא הנחה וחדא מיפרשא העברה משמע דפליגן אהדדי והיכי מצינן למיפשט מנייהו דפלחי בתרווייהו הילכך נ"ל דחדא מתניתא היא. ופשטינן מינה דבתרווייהו פלחי והאי דתני תגלחת זקנו תרי זימני משום דהכי הוה נהוגין מגלחין זקנן והשיער שבראשן חוץ ממה שאחורי העורף שמניחין לשם ע"ז ולתקופת השנה מגלחין זקנן ומעבירין גם אותה בלורית לשם ע"ז ובתרווייהו פלחי ובתרווייהו איכא תגלחת זקנו:

אחת לשבעים שנה. פי' כנגד גלות בבל כלומר אומרים שקץ גאולתן שבעים שנה הוא כמו שנגאלו מבבל וכשמגיעין שבעים שנה ואין נגאלין. עושין אותו יום איד ועוד מצפים עד שבעים אחרים:

פיסקא יום תגלחת זקנו ויום אידם מי אסור בו מיכן מוכיח דמאי דאמרן לעיל דדבר שאין מתקיים מוכרין להן דווקא לפני אידיהן אבל ביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור דילמא מקרב לי' לע"ז דהא חיטי וחמרא דבר שאין מתקיים הן:

בפרש"י בד"ה דתניא תרוייהו כו' ותרתי מתניתא נינהו ולאו גבי הדדי כו' עכ"ל לפי שיטתו שפירש דליכא תגלחת זקנו ביום העברת בלוריתו אלא ביום הנחת בלוריתו ע"כ דלא הוי חדא מתניתא דאם כן תרתי זימני תגלחת זקנו ל"ל כיון דגבי העברת בלוריתו לא היה תגלחת זקן כלל אבל לפי' התוס' שכתבו שבשתיהן היו רגילין לגלח שפיר מצינן למימר דחדא מתניתא היא וק"ל:

מרנא גופיה זייפנא. ונראה דכולה מלתא הכי מתפרש לפי מכשול פיהם דמרנא גופיה שהוא עשו זייפנא הוא דחמי כבודן בעוה"ז חמי דלא חמי בעוה"ז לא יחמי לעוה"ב דמאי אהני ליה לעשו רמאה וזייפנא שהיה צד ורמה את אביו בפיו שלא עלה לו רמאותיו וזייפנותיה שיקבל עיקר הברכות והבכורה פי שנים שהוא שכר עוה"ז ועוה"ב ומסיימין ווי לדין כו' דהיינו לעתיד שיקום יעקב וכפרש"י והוא מתפרש כן לפי מכשול פיהם אבל לפי כונת הרומיים האומרים נראה שהוא מתפרש להם בהפך שאין לו הכרע כמ"ש כשזה קם זה נופל ורב יעבוד צעיר וק"ל:

רש"י ד"ה דתניא תרוייהו וכו' ותרתי מתניתין נינהו וכו'. נ"ל דכתב כן משום דקשיא הא דקתני יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו יום תגלחת זקנו תרתי זימני בחד ברייתא למה לי לכך פי' תרתי מתניתין נינהו:

תוס' ד"ה תגלחת זקנו וכו' נראה דלהכי קתני תגלחת זקנו וכו'. ר"ל ולעולם חדא ברייתא היא ודלא כפירוש רש"י:

ד"ה סך קירי פלסתר וכו' ואע"ג שגם הוא אמר והיה כאשר תריד וגו' מ"מ אינו נוטל עכשיו הברכות. פשוטו מבואר שר"ל מ"מ עכשיו שבני יעקב מקיימין התורה ואפ"ה אינם נוטלין הברכות אם כן הברכות שנתן לו יצחק פלסתר הן ויש לפרש ג"כ שר"ל שאע"ג שאמר יצחק והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך היינו שלא יצטרך עשו להיות עבד ליעקב אבל מ"מ יעקב ג"כ יהיו לו ברכות ועכשיו בני יעקב אינן נוטלין הברכות כלל וכלל:

ד"ה עטלוזא של עזא וכו' לכך פי' ר"י דמיירי הכא וכו'. נראה שזה הוא פירושו שכתבו התוס' בדף שאחר זה ד"ה דכוותה הכא וכו':

תד"ה מתקל. וא"ת כו' תרין אסתרי כו' פלגא דזוזא כו'. אזלי לשיטתייהו בסוכה (כב ב) ד"ה כזוזא ע"ש. אבל להרא"ש שם אין כאן קושיא כלל ע"ש ועי' מה שכתבתי בבבא קמא (צ' ב) בס"ד:

גמ' עוד אחרת יש ברומי א' כו'. נ"ב באותה זמן עשו כך:

שם בגדי אדה"ר. נ"ב עשוין דוגמת בגדי אדה"ר:

שם באינך. נ"ב נופך כמו א"ט ואינך דלעיל [ח' ב']:

שם בית בל בבבל. נ"ב אף על גב דכתיב ופקדתי על בל בבבל וגו' ולא ינהרו אליו עוד גוים. ונזכר ביוסיפון ובספרים חיצונים שדניאל בטלו. שמא בימי האמוראים חזרו לעבדו. אף על פי שלא נמשכו אחריו עוד עמים רבים:

אַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה. נראה לי בס"ד כל דברים אלו שעושין הם סימנים לרעתם כי הם מתגאים באות עיין של חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ, יד) דכוחם בזה האות כידוע והתורה שנדרשת בשבעים פנים מספר עין היא תבריתהון. ו'מְבִיאִין אָדָם שָׁלֵם' כנגד עשו ומרכיבין אותו על חגר כנגד יעקב אבינו ע"ה זה הסימן הוא לרעתם דהתחתון יוכל להשליך העליון הרוכב עליו בכל מקום שירצה להאבידו אבל העליון אינו יכול להרע לתחתון. גם 'מַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ לְבוּשׁ אָדָם הָרִאשׁוֹן' זה הוא סימן שממשלתם תכלה בגמר תיקון חטא אדם הראשון 'וּמַנִּיחִין לוֹ בְּרֹאשׁוֹ קַרְקִיפְלוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל' שהוא היה גלגול יוסף הצדיק ע"ה רמז שהם נופלים ביד משיח בן יוסף שיבא בראשנה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה עה, ה) אֵין עֵשָׂו נוֹפֵל אֶלָּא בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל, 'וְתָלוּ בְּצַוָּארֵיהּ מִשְׁקָל אַרְבַּע זוּזֵי פִיזָּא' רמז על התורה שיש בה ארבע חלקים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] שהיא מכלה אותם מן העולם כמו שאמרו רבותינו ז"ל כש'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' אין 'הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' (בראשית כז, כב) והתורה נמשלה לפז כידוע.
'וּמְחַפִּין אֶת הַשְּׁוָוקִים בְּאִינָּךְ' רמז לפרענות שלהם שתהיה על ידי יתברך דכתיב הִנֵּה אֲדֹנָ‏־י נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ (עמוס ז, ז). וקורין 'סָךְ קִירִי פְּלַסְתֵּר' קִירִי הוא עֵשָׂו [376] אדון שלהם שמתגאה במספר שמו שעולה שָׁלוֹם [376] דעל ידי כך יהיה לו שליטה בעולם ובאמת זה החשבון פְּלַסְתֵּר יען כי לעתיד יסתלק אות וא"ו מ'עֵשָׂו' וישאר 'עָשׁ' ויתקיים בו עָשׁ יֹאכְלֵם (ישעיה נ, ט) ואם כן גם עתה כאלו אין לו וא"ו דכל דעתיד ליגזז כגזוז דמי ואין בו מספר שָׁלוֹם.
או יובן הכונה מה שחשב אדונם עשו לרמות את אביו להראות עצמו לפניו אדם כשר ששואל על מעשר התבן והמלח כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו (בראשית כה, כח) הנה זה מחשבתו פְּלַסְתֵּר דכל כונתו בזה היתה כדי שיברכהו ולבסוף פרח זימון מיניה שלא ברכו והברכות אשר חשב ליטול אותם בערמתו לקחם יעקב בחכמתו כמו שפירש התרגום 'בא אחיך בחכמתו ונטל ברכתך' כי זַיְיפָנָא קאי על יעקב שהוא אח לאדונם המזוייף ואם כן מַאי אַהֲנֵי לְרַמָּאָה עשו בְּרַמָּאוּתֵיהּ שהיה מרמא את אביו.

וּמְסַיְּימֵי בָּה הָכִי וַי לְדֵין כַּד יָקוּם דֵּין. יש להקשות למה לא עירב תלמודא דבור זה עם שאר דברים שאומר המכריז? ונראה לי דהמכריז לא היה אומר 'וַי לְדֵין' אלא אחר שאומר 'מַאי אַהֲנֵי לְרַמָּאָה בְּרַמָּאוּתֵיהּ' אז כל האנשים ההולכים עמו מסיימי 'וַי לְדֵין כַּד יָקוּם דֵּין' כי מסתמא המכריז אומר דבריו בכל רחוב שנכנסים בו וההולכים עונים אחריו 'וַי לְדֵין' כדרך בעלי השיר שעושין שיר שאומרו אדם אחד לבדו ושאר בני אדם שעמו יש להם דבר אחד שעונים אחריו כן אלו דרכם שבראש הרחוב שנכנסים בו יכריז המכריז דברים הנזכר לעיל וההולכים עונים אחריו וַי לְדֵין וכו' ככה יעשו בכל רחוב ורחוב בפני עצמו.
והנה פסוק וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו (בראשית כה, כו) בו נרמז מפלת עשו ותגבורת יעקב אבינו ע"ה עליו ופסוק זה יש בו י"ו אותיות ועל זה הפסוק אומרים וַי.
ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה סג, ט) ששאל אותו הגמון לרבן גמליאל מי תופס המלכות אחרינו? הביא נייר וקלמוס וכתב לו 'וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו' והקושיא ידועה אמאי כתב, יאמר לו הפסוק בעל פה? ובזה ניחא שרצה לרמוז לו תיבת וַי אשר אומרים אחת לשבעים שנה היא על פסוק זה של 'וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו' ולכך כתבו כדי שיכתוב אוֹחֶזֶת מלא בוא"ו שיעלו אז ט"ז אותיות וגם כדי לנקד נקודות על ט"ז אותיות אלו לרמוז עליהם.
או יובן בס"ד אומרם 'וַי לְדֵין' כי היד יש בה טו"ב [17] פרקים עם פרק המחובר בכתף אבל עד הזרוע לא יש אלא וי [16] פרקים ואנחנו על ידי מצות תפלין שלובשים על אותו הפרק האחרון אנחנו מחברים זה הפרק עם הזרוע ונשלם בהם מספר טוב [17] מה שאין כן עשו לא אית ליה כהאי סימנא אלא ישאר פרק זה מחובר עם הכתב ונחשב עמו נמצא בידו יש אותיות וי [16] בלבד לכן אומרים 'וַי לְדֵין' זה עשו 'כַּד יָקוּם דֵּין' יעקב במצות תפלין כי אצלו נשלם מספר טוב [17].

(יא רע"ב) עוד אחרת יש להם ברומי א' לע' שנה וכו'.—עי' ערך מלין ע' איד, שרומז על השחוק "סקולוס", שנעשה פעם אחת בכל דור, שבו היו מרקדים על החבל ולובשים עורות בעלי חיים ולובשים על פניהם מסוה מעור אדם, ובטרם יתחיל חשחוק הזה היה הכרוז יוצא בכל הערים: הקבצו לראות שחוק, אשר כמוהו לא ראיתם, וגם לא תוסיפו לראותו עוד עד עולם. ובימי שמואל היה שחוק כזה ברומי בימי הקיסר פיליפוס בשנת ד"א ז' (או ח') ליצירה ונמשך עשרה ימים, ואז נשלם אלף שנה לבנין רומי, ובו בזמן הוכתר ממהנה אנשי הצבא לקיסר שר הצבא דקיוס אשר מרד בפיליפוס והרגו לאחר זמן קצר, ועל זה סובב מה שהכריזו "סך קירי פלסתר וכו'", ושם האריך הרבה לבאר זה.

(יא ב) הני דפרסאי ודרומאי דבבלאי מאי.—כפי הנודע היו הפרסיים רוב תושבי בבל בזמן חז"ל, לכן העיקר כגירסת רה"ג בשו"ת הגאונים "זכרון לראשונים" סי' מו: "דבאלי מאי" פי' גוים שבשדות ומדברות כאשר תאמר תורבאלא (חולין פ ע"א), וכעין זה איתא בפי' ר"ח כאן.

(שם) ואקניתיה.—בתה"ג סי' מו כתב בשם רה"ג יום שאדם קונה שדהו אותו היום עשאוהו יו"ט ובאין ושותין אצלו ומזמרין לו עד שמעמידין כלומר עד שמאשרין ומחזקין השדה ביד הקונה.

מנשר. משיר וחותך פרסות שני רגליה: מן הארכובה ולמטה. אבל מן הארכובה ולמעלה טריפה אלמא מדאסור לטרפה בבהמה טהורה עסקינן וטהורה מאי כלי תשמיש איכא: בעגלה המושכת בקרון. שיושב בו המלך דהיינו כלי תשמישו: יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו. יום שמגלח זקנו וכן בו ביום הנחת בלוריתו יום שמגלח זקנו שער ומניח בלורית אפודליץ מאחורי העורף לשם עבודת כוכבים: והעברת בלוריתו. לסוף שנה שמגלח אותה בלורית לבדה: דתניא תרוייהו יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו. ותרתי מתני' נינהו ולאו גבי הדדי תניא להו: עוד אחרת. עוד איד אחרת יש להם לרומיים שאינה שנויה במשנה: אדם שלם. כנגד עשו: אדם חיגר. כנגד יעקב צולע על יריכו כלומר עדיין עשו שולט על יעקב: של אדם הראשון. והן בגדי חמודות שהיו לעשו: קרקיפלו של ר' ישמעאל. כהן גדול ומהרוגי מלכות היה ומתוך יפיו נכנס בלב בת קיסר והפשיט עור פניו וחנטה באפרסמון שתהא מקויימת ולא ישתנה ועדיין מונח בגינזי רומי: דפיזא. פז והוא אבן יקרה עד מאד ואינו מצוי בעולם: סך קירי פלסתר. חשבון הקצין כזב [הוא] נבואת יעקב שקרא לבניו לאחרית [הימים] שסופן ליגאל כזב הוא: סך. חשבון: קירי. קצין: אחוה דמרנא זייפנא. אחיו של אדונינו עשו זייפן הוא יעקב שרימה לעשו וחשב ליטול ברכה להיות גביר לאחיו: דחמי חמי. הרואה בשמחה זו עכשיו רואהו ומי שאינו רואה עכשיו לא יראה עוד דעד ע' שנה אינה נעשית: מאי אהני לרמאה. ליעקב שרימה את עשו ולקח את ברכתו: ווי לדין. לעשו: כד יקום דין. כשיקום יעקב: ה''ג ותנא דידן מ''ט לא קחשיב הא הני דאיתנהו בכל שתא קחשיב הא דליתא כל שתא לא קחשיב: הני דרומאי. הני ימי אידיהן דמתני' אין אסורין אלא לבני רומי: מוטרדי וטורייסקי מוהרנקי ומוהרין. שמות ימי אידיהן קבועות שיש להן בכל שנה: ועשר באדר. בעשרה באדר: קבועין. ולקמן מפרש קבועין כל השנה שכל ימות השנה עושין עובדיהם יום איד ומקריבין זבחים ואסורים במשא ובמתן לעולם: תורעתא. שם עבודת כוכבים: ומפג. שם העיר: יריד שבעין בכי נדבכה שבעכו. ואית דאמרי נתברה שבעכו: ה''ג ואית דאמרי איפכא הני תרי לישני: ה''ג ותדיר כולה שתא: בגולה. אין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם שביניהם אנו יושבין ופרנסתנו מהן ועוד משום יראה: בחגתא דטייעי. יום לשנה מתקבצין כל סוחרי העיר לאכול ולשתות ולחוג לשם עבודת כוכבים פלונית וכאן קורין קופנדרי''א: דלא קביעא. אין חוששין לה כל כך אם אין עושין לה בכל שנה: מתני' עיר שיש בה עבודת כוכבים. שיום איד יש לבני העיר היום לעבודת כוכבים שבעיר: חוצה לה מותר. לשאת ולתת עם היושבין חוץ לעיר שאין נמשכין אחר אותה עבודת כוכבים שכן מנהג זה עובד את שלו וזה עובד את שלו ויום איד של אלו אינו ביום איד של אלו: היה חוצה לה עבודת כוכבים. כלו' עבודת כוכבים שהיום עובדין ליראה שלהם: תוכה מותר. שאין בני העיר עובדין לאותה יראה: מהו לילך לשם. לאותה העיר ביום עבודת כוכבים שלהם לספר עם אחד מבני העיר: בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום. שאין דרך יוצאה מאותה העיר לילך לעיר אחרת ודרך הכבושה מכאן לאותה העיר מיוחדת לאותה העיר לבדה אסור לילך שם מפני חשד שנראה כמהלך לעובדה: ואם. דרך מסלול זה הולך גם לעיר אחרת: מותר. דהרואה אומר למקום אחר הולך: גמ' והיכי דמי חוצה לה. כמה יהא רחוק אותו שוק שחוצה לה מן העיר ויהא מותר לשאת ולתת עם יושביו: עטלוזא של עזה. עטלוזא שוק של בהמה כמו איטליז דתנן (בכורות דף לא.) שוחטין באיטליז ונמכרין באיטליז: עזה. עיר של פלשתים והיה בה עבודת כוכבים והיה חוצה לה ישוב סמוך לעיר מאד: עטלוזא של עזה. דסמוכה לעיר מאד מהו מי שרי מתני' כה''ג או לא: צור. עיר שישראל ועובדי כוכבים דרין בה:

תגלחת זקנו והעברת בלוריתו. נראה דלהכי קתני תגלחת זקנו גבי העברת בלוריתו והנחתו לפי שבשתיהן היו רגילין לגלח: מתקל זוזא פיזא. וא''ת והא אמרינן בפ' הנזקין (גיטין דף נח.) תרין איסתרי פיזא נחית לעלמא חד ברומי וחד בכל העולם כולו ואסתירא אמרו בפרק בית כור (ב''ב דף קה. ע''ש) מאי אסתירא פלגא דזוזא וא''כ איך יש מתקל זוזא ברומי ונראה לי דתרין אסתרי לאו דוקא אלא ר''ל מועטת כדאמרינן בהאיש מקדש (קדושין דף מט:) עשרה קבין: סך קירי פלסתר. פ''ה שקורין יעקב קירי ולא נהירא שיקראו ליעקב אדון לכך פירש ר''ת זה יצחק שקורין קירי ולפי שהיה (זקינו) היו נוהגין בו כבוד כלומר הברכות שנתן ליעקב פלסתר הם ואף על גב שגם הוא אמר והיה כאשר תריד (בראשית כז) מכל מקום אינו נוטל עכשיו הברכות: עטלוזא של עזה. פ''ה שוק של עזה והוא חוץ לעיר ומוכרין בו בשר לשון נשחטין באיטליז ומיבעי ליה מי שרי לשאת ולתת עם בני עטלוזא ביום איד של בני עובדי כוכבים שבעיר או לא מי שריא מתני' בקרוב כ''כ או לא ורשב''ם פירש עטלוזא הוא שם עבודת כוכבים שמחוץ לעזה ועובדין אותה בני המגרש שמחוץ לעזה יום א' בשנה ומיבעיא אם מותר לשאת ולתת עם בני עזה ביום איד שחוצה לה וקשיא להר''ר אלחנן על הפירושים דאם העובד כוכבים אינו חשוב כמו הכומר לא ניחוש לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים בין שיהיה העובד כוכבים משוק העבודת כוכבים ובין שאינו משוק העבודת כוכבים לכך פר''י דמיירי הכא בשוק שעושין לשם עבודת כוכבים ולא יום איד הוא לזה יש לחוש לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים בתוכה ולפי זה א''צ לחלק מה שחלק רש''י בין העובד כוכבים שחוצה לה בין מבני העיר כי אפילו הוא מבני העיר לא חיישינן לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים חוצה לה