עבודה זרה יא ע"א

דף יא - א

כי שכיב כשמת אדרכן, אמר רב:  "נתפרדה חבילה".

והגמרא מספרת על מה שאירע עם אונקלוס, שגם הוא היה אחד מחשובי רומי, והתגייר.

אונקלוס בר קלונימוס איגייר, התגייר.

שדר קיסר, שלח קיסר רומי גונדא דרומאי, גדוד חיילי רומי אבתריה, אחריו, לתופסו ולהביאו אליו.

משכינהו בקראי, משך אותם במקראות, שהוכיח להם בראיות מהכתובים על דת ישראל שהיא האמיתית והנצחית, איגיור. נמשכו אחריו חיילי רומי, והתגיירו גם הם.

הדר שדר, חזר הקיסר ושלח גונדא דרומאי [אחרינא], אחרת אבתריה, אחריו, וציווה עליהם הקיסר, ואמר להו: לא תימרי ליה, ולא מידי. אל תכנסו איתו בוויכוחים!

כי הוו שקלו ואזלו, כשלקחוהו והתחילו ללכת, אמר להו, אמר להם אונקלוס: לא אתווכח עמכם, אלא אימא לכו מילתא בעלמא, אומר לכם דבר סתם! ובחשבם, שעל כך לא נצטוו מהקיסר - שמעוהו.

אמר להם: ניופיורא, שר קטן נקט נורא, מחזיק אבוקה קמי פיפיורא, בפני שר הגדול ממנו, להאיר לפניו לכבודו. וכן עושה פיפיורא לדוכסא, שר גדול ממנו, וכך עושה דוכסא להגמוניא, והגמוניא עושה כך לקומא, המלך -

קומא - מי נקט נורא מקמי אינשי, האם המלך מחזיק אבוקה בפני אנשים? ! אמרי ליה החיילים לאונקלוס: לא!

אמר להו אונקלוס לחיילים: הקדוש ברוך הוא נקט נורא, מחזיק אבוקה להאיר קמי ישראל, דכתיב [שמות יג] "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך. ולילה בעמוד אש להאיר להם".

ובכך הוכיח להם גודל חביבות וחשיבות עם ישראל בעיני הקב"ה.

איגיור [כולהו], גם הם נוכחו בצדקת דרכו, ונתגיירו.

הדר שדר, חזר ושלח גונדא אחרינא אבתריה, גדוד אחר אחריו. אמר להו, וציוה עליהם: לא תשתעו מידי בהדיה! אל תדברו אתו כלום!

כי נקטי ליה ואזלי, כשלקחוהו, והתחילו ללכת, חזא מזוזתא, ראה את המזוזה [דמנחא אפיתחא המונחת בפתח], אותיב ידיה עלה, אונקלוס שם ידו על המזוזה, ^[1] ואמר להו: מאי האי? מה זה? [גירסא אחרת: אחיך, צחק, ואמר להו: אמאי קא מחייך, מדוע הנני צוחק?].

וכך משך אותם לדבר אתו.

אמרו ליה, אמרו הם לאונקלוס: אימא לן את, אמור לנו אתה!

אמר להו אונקלוס: מנהגו של עולם מלך, שהוא בשר ודם, יושב מבפנים בהיכלו, ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים, והוא משמרן מבחוץ. שהמזוזה שומרת עליהם מן המזיקין, ^[2] כמו שנאמר [תהלים קכא] ^[3] "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

איגיור. גם הם נתגיירו.

תו לא שדר בתריה, שוב לא שלח אליו גדודים לתופסו.

ועתה הגמרא חוזרת לאנטונינוס ורבי.

הנביא בישר לרבקה [בראשית כה] "ויאמר ה' לה: שני גוים בבטנך", ודרשינן: אמר רב יהודה אמר רב, אל תיקרי "גוים", אלא "גיים", מלשון גאים, כלומר, שני אנשים חשובים נשואי פנים, זה אנטונינוס, הבא מעשו, ורבי, הבא מיעקב. והיו שניהם עשירים מאוד, שלא פסקו מעל שולחנם, ^[4] לא חזרת [חסא] ולא קישות ולא צנון - לא בימות החמה, ולא בימות הגשמים ^[5].

ומעלתם של ירקות אלו שהם מועילים לעיכול המזון.

דאמר מר: צנון, מחתך אוכל, טוחן את המאכלים במעיים. חזרת, מהפך את המאכל. קישות, מרחיב את המעיים ^[6].

ומקשה הגמרא: איך אמרו שקישות מועילים לגוף? והא תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן "קישות"? מפני ש"קשין" לגופו של אדם כחרבות.

הרי שאינם מועילים לגוף!?

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. הא, מה שאמרו בברייתא שהן קשין לגוף, מדובר ברברבי, קישות גדולים. והא, מה שלא פסק משולחנם של רבי ואנטונינוס, מדובר בזוטרי. קישות קטנים.

שנינו במשנתנו: יום הלידה ויום המיתה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שריפה, יש בה עבודת כוכבים, ושאין בה שריפה, אין בה עבודת כוכבים.

ודנה עתה הגמרא בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים, שהרי זה ודאי שהם לא נחלקו במציאות, האם שרפו על כל המלכים או לא, ובודאי שרבי מאיר מודה שהיו מלכים שעליהם שרפו, והיו מלכים שלא שרפו עליהם, אלא מניחה הגמרא תחילה ^[7] שסברת מחלוקתם היא בכך, שרבי מאיר סובר שיום האיד לעבודה זרה נקבע על עצם המיתה של המלך, ולא השריפה עושה אותו ליום איד. כי סובר רבי מאיר שהשריפה על המלך אינה מחוקות הגוים לשם עבודה זרה, ולא שייכת לעבודת כוכבים. ואילו חכמים סוברים שהשריפה היא חוק מחוקות הגוים לשם עבודה זרה, ורק היא המביאה לעשותו ליום איד לעבודה זרה, ולא עצם מיתת המלך.

ומדייקת הגמרא: מכלל דברי חכמים אלו, אתה למד, דרבי מאיר סבר: לא שנא מיתה שיש בה שריפה, ולא שנא מיתה שאין בה שריפה - פלחו בה, עובדים בעקבות במיתה שכזו לעבודת כוכבים, ועושים אותו יום איד קבוע כל ימי בנו המולך תחתיו.

אלמא, מוכח מכאן, שסובר רבי מאיר, כי שריפה, לאו חוקה היא. עצם ה"שריפה" אינה מחוקות הגוים לשם עבודה זרה.

ומכלל זה אתה למד, דרבנן סברי: שריפה חוקה היא, מחוקות הגויים לשם עבודה זרה, והיא העושה אותו ליום איד -

וקשה, אם השריפה היא מחוקות הגוים לשם עבודה זרה, איך הותר לעשות כן למלכי ישראל?

והא תניא, שורפין על המלכים, מלכי ישראל, ולא צריכים לחשוש לאסור משום "דרכי האמורי", שאסרה התורה לעשות כמעשי האמורי, כמו שנאמר [שמות כג] "והביאך אל האמורי והחתי והפריזי והכנעני החוי והיבוסי, והכחדתיו. לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם. ולא תעשה כמעשיהם". דהיינו, מלבד מה שאסור לעבוד אלילים, אסור גם לעשות כמעשיהם. ואיסור זה נקרא "דרכי האמורי".

וקשה, ואי חוקה היא לאלילים, אנן, אנו בני ישראל, היכי שרפינן, איך אנו נוהגין לשרוף על מלכינו? והא כתיב [ויקרא יח] "ובחוקותיהם של הגוים לא תלכו"!? ^[8] ומתרצת הגמרא: שריפה על המלכים, אינה חוק לשם עבודת אלילים, אלא מטעם "חשיבות", ביטוי לגודל חשיבותו ועומק הצער על מותו.

אלא, דכולי עלמא רבי מאיר וחכמים סוברים: שריפה לאו חוקה היא לשם עבודה זרה, אלא, חשיבותא היא -

ובמה נחלקו רבי מאיר וחכמים? -

הכא, בהא קמיפלגי, בטעם זה הם חולקים: רבי מאיר סבר: לא שנא בין מיתה שיש בה שריפה, ולא שנא ובין מיתה שאין בה שריפה - פלחי בה לעבודת כוכבים. עושין אותו ליום איד. ואף שהמלך ההוא לא היה חשוב דיו לשרוף עליו, מכל מקום, עושין עליו יום איד לעבודת אלילים.

ואילו רבנן סברי: מיתה שיש בה שריפה חשיבא להו, המלך חשוב הוא להם, ופלחי בה, עושין אותו יום איד. ושאין בה שריפה לא חשיבא ולא פלחי בה, ואינם עושים אותו ליום איד.

ועתה הגמרא מביאה את הברייתא ששנינו בה "שורפין על המלכים" בשלימותה, ומבארת אותה.

גופא, שורפין על המלכים מלכי ישראל, ואין בו במעשה זה משום האיסור לעשות דרכי האמורי.

כמו שנאמר, הברייתא מוכיחה כן ממה שאמר הנביא [ירמיה לד] בדבר ה' אל צדקיהו המלך, "בשלום תמות, ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך, כן ישרפו לך".

וממשיכה הברייתא: וכשם ששורפים על המלכים - כך שורפין על הנשיאים, נשיאי ישראל שהיו בזמן בית שני ולאחריה.

ומה הם שורפין על המלכים? מיטתן וכלי תשמישן.

ומעשה שהיה, שמת רבן גמליאל הזקן, נשיא ישראל, ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה צורי [שם משקל של כסף].

ולכאורה משמע שאונקלוס שרף עליו כסף ממש. ולכן מקשינן, והא אמרת: מה הן שורפין עליו, מיטתן וכלי תשמישו, ולא דברים אחרים, ואיך הביאה הברייתא מעשה לסתור!? ומתרצת הגמרא: לא שרף עליו כסף, אלא אימא פירוש דברי הברייתא הוא, ששרף עליו מיטתו וכלי תשמישו בשווי של שבעים מנה צורי.

אמרה הברייתא ששורפין עליו מיטתו וכלי תשמישו -

ומקשה הגמרא: ומידי אחרינא לא?!האם אין משחיתים עליו דברים אחרים?!

והא תניא: עוקרין, עוקרים וחותכים לבהמה את גידיה שעל פרסותיה, על המלכים. ואין בו במעשה זה איסור משום דרכי האמורי. ^[9]

הרי שמלבד כלי תשמישיו השחיתו עוד דברים?

ומתרצת הגמרא: אמר רב פפא: אכן הכוונה בכלי תשמישיו, ומדובר בסוס שרכב עליו המלך.

ומקשה הגמרא על תירוץ זה, וכי בהמה טהורה, שאין רוכבים עליה, ואינה מכלי תשמישיו של המלך, האם לא עוקרים?!

והא תניא, עיקור שיש בה טריפה, שהבהמה נטרפת בו, אסור לעשות, מפני שאסור לגרום טריפות לבהמה טהורה, אף שאינה עומדת לו לאכילה ולהנאה. ^[10] ואילו עיקור שאין בה טריפה, שהבהמה לא נטרפת בכך, וכמו שיבואר, מותר.

ואיזהו עיקור שאין בה טריפה?

אונקלוס בר קלוניקוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי בתריה משכינהו בקראי גיירינהו הדר שדר אחריני ואמר להו לא תימרו ולא מידי אמר להו אימא לכו מילתא בעלמא ניפרא נקיט נורא לאפיפירא שהוא פחות ממנו האבוקה לפניו וכן אפיפירא לדוכסא דוכסא להגמונא הגמונא לקומא קומא הוא המלך מי נקיט אבוקה קמי חד אמרו ליה לא אמר להו והא בישראל כתיב וה' הולך לפניהם יומם וגו' יש אומה בעולם כמותם איגיור הדר שדר וכו'.

ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך שני גאים בדור אחד זה אנטונינוס ורבי שלא פסק משולחנם לא חזרת ולא קישות קישואים קטנים ולא צנון:

מתני' יום הלידה ויום המיתה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מיתה שאין בה שרפה וכו' ש"מ דשרפה חוקת עבודת כוכבים היא אי הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אנן היכי שרפי' ובחקותיהם לא תלכו ודחי' לא דכולי עלמא שרפה לאו חוקת עבודת כוכבים היא חשיבותא היא ובהא פליגי ר' מאיר סבר לא שנא מיתה שיש בה שרפה ולא שנא מיתה שאין בה שרפה חשיבא להו ופלחי בה לעבודת כוכבי' ורבנן סברי מיתה שיש בה שרפה כלומר מיתת אדם חשוב שיש בה שרפה פלחי לה לעבודת כוכבים מיתת שאר בני אדם שאין בה שרפה לא חשיבא להו ולא פלחי בה לעבודת כוכבים:

גופא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך וגו'. וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים ומה שורפין עליהם מיטתן וכל כלי תשמישן ומעשה ומת רבן גמליאל ושרף עליו אונקלוס בשבעים מנה צורי.

ותניא עוקרין על המלכים ואוקימ' בסוס שהיה רוכב עליו ומקשי' ובהמה טהורה אין עוקרין עליו והתניא עיקור שיש בה טריפה אסור עיקור שאין בה טרפה מותר.

הא דתנן יום תגלחת זקנו ובלוריתו יום שעלה בו מן הים ויום שיצא כו מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום. יפה פירשה רש"י ז"ל דיום תגלחת זקנו ובלוריתו של כל עכו"ם קתני וכולן אין אסור אלא אותו היום.
ואחרים יש שפירשו דיום תגלחת זקנו ובלוריתו של מלך אסור ג' ימים לכל בני מלכותו דיום אידם הוא וארישא קאי אבל יום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש לאפוקי משועבדין וזה הפירוש אינו לפי שמצינו בירושלמי ויום המיתה ויום הלידה ע"כ לצבור מכאן ואילך ליחיד כלומר יום תגלחת זקנו אינו אסור אלא ליחיד אלמא אסיפא קאי וה"נ מייתי לה בגמרין לעיל מתני' דיקא נמי דקתני ויום תגלחת זקנו ובלוריתו ש"מ אסיפא קאי ואינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש וכן נוסחאות מדוקדקות בהלכות יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו ויום שיצא בו.
ויש שפירשו דמלך לבדו קאמר אבל שאר עכו"ם אינם עושים יום איד כלל ביום תגלחת זקנם ובלוריתם וכן ביום שעלו בו מן הים ומוכחי לה מדאמרינן בפ' ר' ישמעאל נפל לבור ועלה וכו' ואמרי' עלה לאשנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור בהדי דקא סליק מנסך ליה דדמי עליה כיום אידם אלמא לאו יום אידם ממש הוא ואינה ראיה דהתם אין רשות אחרים עליו ולא עמד שם הרבה ושכיחא מילתא דסליק מינה חי ולא שכיח דמצית ביה אבל יום שעלה בו מן הים יום אידו הוא דהא השתא נמי חזינא להו דאזלי לבי ע"ז ומודו ואדרבא לא דמי עליה ליום אידו התם אלא מפני שדומה לו לעולה מן הים שהוא אידו ממש ומקריב בו לע"ז ולפיכך מנסך לה.
ונראה דבתגלח' הזקן שלא נאמרו דברים אלא במקצת עכו"ם שדרכן לגדלם ומשנה לשנה משחיתין אותה לפני ע"ז שלהם ביום ידוע וכיוצא בענין זה הא לעכו"ם [סתם] אין בו בית מיחוש [והוא] בין במלך בין בשאר עכו"ם וה"נ מסתברא כדפרישית מדקתני אותו האיש ואי מלך לחודיה קאמר לא הוה תני סתמא איש.
וקשה לי כיון דפשטינן בכולהו משועבדין מותר ל"ל למתנא בסיפא אותו האיש למעוטי משועבדין פשיטא אפילו ביום איד קבוע משועבדין לא והיכי אמרינן לעיל מתני' נמי דייקא. [ואיכא למימר] אדרבא רבותא היא דסד"א ביום איד קבוע כיון שכל העיר קבועין בו ויודעין בו הן עצמן מזמנין צרכי תקרובת וצרכי עצמן זה לזה אבל יום איד של יחיד כיון שאין בני העיר זקוקין לו המשעבדין שלן צריכין להזמין לו ומשתדלין בשבילו ואיכא הודאה לע"ז קמ"ל אותו האיש.
והא דקתני אותו היום בעי עלה בירושלמי אותו היום בלבד או אותו היום בכל שנה ושנה ולא פשטוה ובגמ' דידן לא איבעיא כלל הילכך מספקא לן מילתא.

גירסת רש״י ז״ל אלמא שריפה לר״מ לאו חזקה היא ולרבנן חזקה היא ופי׳ הוא ז״ל מדלא תלי ר״מ טעמא דידיה בשריפה מכלל דלאו הוא חוק לגוים לשם ע״ז ורבנן דתלו טעמייהו בה סברי חוק הוא להם ע״כ. פי׳ לפירושו דכיון דלר״מ זימנין דעבדי שריפה וזימנין דלא עבדי שריפ׳ מכלל דס״ל דהוי חוקה והאי דלא עבדי ליה שריפה היינו לפי שאינן ראוי׳ למלוכה דהא ודאי מסתמא לא עבדי איד אלא למיתת מלך ראוי או מקובל וכיון דכן על כרחין ס״ל דשריפה לאו חוקה היא למלכים ואיד בלחוד הוי חוק ורבנן סברי דשריפה נמי חוקה וכל דלא עבדי ליה שריפ׳ איד נמי לא עבדי לה דלאו מלך מקובל הוא עליהם והיא חוקה היא תקשי אליבא דרבנן הא דתניא שורפין על המלכים ומסתמא ההיא בריתא הלכה היא ורבנן היא ופרקינן דכ״ע שריפה לאו חוקה היא ואפילו לרבנן אלא בחשיבותא היא כלומר ואיד ושריפה דעבדי רבנן לאו משום חוק הוא אלא לפי מה שהמלך ההוא היה חשוב ומרוצה להם דפעמים יהא המלך מקובל עליהם ומזרע המלוכה ולא עבדי ליה לא איד ולא שריפה משום דלא חשיב להו. וקשה לגירסא זו קצת דכיון דכול׳ קושיין ופרוקנן על רבנן הוא למה לן למידק מעיקרא מידי כדר״מ ובכל הספרים שלנו גורסין אלמא שריפה חוקה היא ויש לפרש כי מלשונם של חכמים נראה שאף לרבי מאיר היו נוהגין גוים לעשו׳ שריפה למלכי׳ כשהם מקובלין אלא דבהא פליגי דר״מ סבר אע״ג דלא עבדי ליה שריפה משום דלא הוי מלך מקובל איד מיהת עבדי כיון שמלך עליהם מכל מקום ורבנן סברי דאף איד לא עבדי אלא למלך מקובל ואם כן קשיא בין לר״מ בין לרבנן אנן היכי שרפינן. ומהדרינן דלעולם דכ״ע לאו חוקה היא כלל וזמנין דהוי מלך מקובל ולא עבדי שריפה דלא מצד שהוא מקובל עבד לה אלא למי שהיה חשוב ואהוב להם ורוצין לעשות לו כבוד ובאיד הוא דפליגי דרבי מאיר סבר דעבדי ליה לכל מלך ורבנן סברי דלא עבדי ליה אלא למלך חשוב להם וזו שיטת ר״ת ז״ל ומיהו אכתי איכא למידק השמעתין דהכא משמע דכל היכא דאמרת חוקה היא כיון דכתיב׳ באורית׳ לא אסירא לן דלאו מינייהו גמרינן ובתוס׳ תירצו דסוגיי׳ פליגן אהדדי וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתא ויש עוד לומר דהתם המסקנא דהכא קיימי וכי אמרינן התם דכל היכא דכתיבא לא אסירא כשהוא חק האומה ואינו חק דרך לע״ז דומיא דהריגה אסיף אבל הכא קס״ד דלרבנן חק הוא לע״ז וכל כי האי גוונא הא ודאי אסור אע״ג דכתיבה באוריתא ואסיקנא דכ״ע לאו חוקה דע״ז היא אלא חוקה דמלכים היא ומשום חשיבותא דמלכותא בלחוד וכיון דכן שרי דלאו מינייהו גמרינן ונראה שלזה כתב רש״י ז״ל בפירושיו חק הוא לגוים לשם ע״ז ולא משום דסובר מרן ז״ל דלא אסר רחמנא אלא חוקה דע״ז בשום מקום שהרי אי אפשר לומרכן אלא ודאי כדאמרן כנ״ל.

עקור שיש בה טריפה אסור. פרש״י ז״ל דאע״ג דאין סופן ליהנות ממנה אסור לגרום טריפות לבהמה בידים ע״כ ואפשר דטעמא משום דהוי צער בעלי חיים טפי כשעוקרה במקום שעושה אותה טריפה והכי אמרינן לקמן גבי ההולכין ליריד של גוים דקתני בהמה תעקר ודוק ותשכח:

וי״ל עוד דטעמא דעקור שיש בו טריפה שהוא אסור היינו משום בל תשחית דאע״ג דבשריפת כלי תשמישו ליכא משום בל תשחית כיון דמשום כבודו הוא שאני הכא שאין זה תשמיש חשוב כל כך אלא בתשמיש דתשמיש ולפיכך דיינו למנעה מאותו תשמיש ומכל מלאכה ולא לאוסרה בהנאה ובאכילה מה שאין כן בכלי תשמישו וסוס שרוכב עליו דמנעינן להו מכל הנאה.

שריפה זו שהוזכרה במשנה שהיו שורפין עליו בגדיו וכלי תשמישו אין זה חק קבוע להם מדרך חוקי ע"ז שיאסר משום דרכי האמורי אין חק זה אלא דרך חשיבות ואחר שכן הואיל ושריפה כתובה בתורה כדכתוב ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים וגו' אין בה משום דרכי האמורי דכתיב בהו ובחוקותיהם לא תלכו וכמו שאמרו עליה בתלמוד סנהדרין אנן לאו מניהו גמרינן ומעתה שורפין אף למלכי ישראל או אף לנשיאיהם ואלו היה חק מדרך ע"ז לא היינו מתירין אע"פ שכתובה שריפה בתורה הואיל ועשאוה חוק לע"ז שהרי מצבה נכתבה וחזרה ונאסרה הקמתה ומה הם שורפין עליהם מטתם ובגדיהם וכל כלי תשמישם כמה שהם ואין בזה לא משום דרכי האמורי ואף לא משום בל תשחת שכבוד מלכים דוחתו וכשמת רבן גמליאל שרפו עליו בשוה שבעים מנה צורי מכלי תשמישו וכן מעקרין על המלך בהמות שהיה רוכב עליהן ואם היתה בהמה טהורה בכלל כלי תשמישו כגון עגלה המושכת בקרון רשאי לעקרה אלא שמ"מ בזו צריך להזהר שלא יעקרנה מן הארכובה ולמעלה כדי שלא יעשנה טרפה שאסור לעשות טרפה בידים ועל זו אמרו עקור שיש בה טרפה אסור אין בה טרפה מותר ואע"פ שיש בה צער בעלי חיים וצער בעלי חיים דאוריתא אף זה כבוד מלכים דוחתו:

בהמות טמאות שעקרן על המלך מותרות בהנאה וטהורות שעקרן שלא במקום טרפות מותרות באכילה שאין אלו כשאר נויי המת שאסורין בהנאה כמו שיתבאר במקומו וגדולי המפרשים פי' כן זו שאמרו עקור שיש בה טרפה אסור כלומר אסור באכילה ומותר בהנאה הא שאין בה טרפה מותר באכילה ובא ללמד שאינו כשאר נויי המת כמו שבארנו:

פיסקא ויום הלידה ויום המיתה כו' מכלל דר"מ סבר ל"ש מיתה שיש בה שריפה ול"ש מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לע"ז ושריפה חוקה היא. כך מצאתי בספרים וכך נראה לי לפרש מדקאסר ר"מ כל מיתה אלמא שריפ' דעבדי גוים לא משום חשיבותא אלא משם חזקה דבשלמא לרבנן משום חשיבותא הוא ומש"ה קאסרי שיש בה שריפה ושרי שאין בה שריפ' אלא לר"מ דאסר כל מיתה א"כ שריפה דקא עבדי חוק הוא שהחזיקו בו מאבותיהם וליחסר לן:

אלמ' תניא שורפים על המלכים כו' ולית למימר דר"מ פלוג עלה דהא קרא הוא וכמשרפות אבותיך הראשונם ישרפו לך ומשני גם לר"מ ומשום חשיבותא עבדי לה ומיהו קסבר ר"מ בין מיתה החשובה להן מאוד בין מיתה שאינה חשובה להן כל כך פלחי בה לע"ז:

לא דכ"ע שריפה לאו חוקה הוא וחשיבותא היא כו' קשיא לי דהכא מוכח דאילו הוות שריפה חוק קבוע לאמוריים הוה אסר לן אלא משום דאינו חוק קבוע להם אלא כשחשובה עליהם מיתת מלכם שורפין וכשאינה חשובה להם אין שורפין מש"ה שרי לן לשרוף על המלכים. ובפ' ארבע מיתות ב"ד אמרי' תניא אמר להן ר' יהודא לחכמי' אף אני יודע שמיתה מנוולת הוא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא דכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההוא לפי חרב לאו מנייהו גמרי' דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלאכים ולא מדרכי האמורי היכי שרפינן והכתיב בחוקותיהם לא תלכו אלא כיון דכתיב שרפה באורייתא בשום תמות ובמשרפות אבותיך הראשוני' ישרפו לך לא מנייהו קא גמרי' ה"נ כיון דהתב סייף באורייתא לאו מנייהו קא גמרינן אלמא שריפה חוקה ומשו' דכתיבא באורייתא שניא. וראיתי שפירשו מפני קושיא זו כך דכ"ע שריפ' לאו חוקה היא לא הוי אסור לעשות משום חוקה דלא מיקרי חוקות הגוים אלא דבר שלא נהגנו מקדם לעשותו כו' כדכתבית בפ' ארבע מיתו' ואינו נראה לי שהלשון אינו מוכיח כן דהכי הו"ל למימר אע"ג דחוקה כיון דכתיבא באורייתא לאו מנייהו קא גמרי' אבל השתא דאמר לאו חוקה היא משמע אי הות חוקה הות אסורה לן ויש לומר דהאי דתריץ לי' הכי רבותא עביד למיעקר פירכי' לגמרי דלא תידוק מהכא דהיא חוקה דאיכא למימר חשיבותא בעלמא היא ולא חוקה אבל ודאי אפי' אם תימצי לומר דהיא חוקה שריא משום שכתיבה באורייתא כדמפרש התם:

פיסקא ויום הלידה ויום המיתה מכלל דר"מ סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה ל"ש מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לע"ז ושרפה חוקה היא. פי' חכמים שהם משימין חילוק משמע שהם סוברים שהשריפה אין עושין אותה אלא בעבור חשיבות והילכך מיתה שיש בה שריפה מוכחת שאותה המיתה חשובה בעיניהן ועושין אותה יו איד בכל שנה אם אין בה שרפה לא היתה חשובה בעיניהם שיעשו אותה יום איד בכל שנה וכיון שבעבור חשיבות עושים אותה לא נאסרה לישראל אבל ר"מ שאוסר כל מיתה ואע"פ שאין בה שריפה מוכיח מדבריו שהוא סובר שהשריפה לא בעבור חשיבות עושין אותה שא"כ לא היתה אסורה מיתה שאין בה שריפה אלא חוק היא להם לעשותה ואם אירע ולא עשו חוקם בעסור זה לא נגרעה מיתת מלכם בעיניהם וכיון שחוק האמוריים היא היאך רשאים ישראל לעשותה ומשני דגם לר"מ נמי חשיבותא היא השריפה ולאו חוקה כך נ"ל פתרון שיטה זו והוא העיקר אבל המורה מפרש איפכא לרבנן חוקה ולר"מ חשיבותא ודחוק נ"ל ביותר:

תד"ה צנון וחזרת כו' י"ל דאיירי הכא בעת כו' ועוד יש ספרים דגרסי התם כאן בעלין כו' עכ"ל תירוציהם מגומגמים וקשים להולמם לפי הגרסאות שהביאו אבל בפ' כיצד מעברין כתבו גם כן תירוצים אלו ומתיישבים נכון לפי הגרסאות שכתבו שם דהיינו לתירוצם ראשון גרסינן כאן בעלין כאן באמהות כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים כלומר עלין ואמהות חד מעלי בימות החמה וחד מעלי בימות הגשמים והיינו שכתבו כאן דמיירי הכא בעת שהוא סם חיים בכל אחד ולתירוצם שני גרסינן ואיבעית אימא הא והא בעלין כאן בימות החמה כו' אבל אמהות לעולם מעלי והכא מיירי באמהות וכן נראה להגיה הכא בתוס' הגירסות בדרך זה ודו"ק:

ניפורא נקט נורא כו'. יראה בזה לפי ענינו שהם מיני שררה לפי מעלותם לעבודת כוכבים הקומא הוא הגדול לפי חשיבותו ואמר דכל אחד מהם נקט נורא להחשוב וגדול ממנו עד שהקומא לפי גודלו וחשיבותו לא נקט נורא מקמי שום בר אינש אלא בפני עבודת כוכבים כי במחשך כל מעשיהם והם צריכין לאור אדם אבל הקב"ה אינו כן כי נהורא עמיה שרי ואדרבה הוא נקט נורא מקמי ישראל כי הוא אינו צריך לאורם אבל הם צריכין לאורו כדאמרינן פרק ב"מ ועיין בענין זה פרק החובל וק"ל:

[עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ. מפורש פ' הקומץ רבה]:

לא צנון כו'. כתבו התוספות אין זה רבותא כו' ועוד נראה לפרש דרבותא הוא דשכיח הוא בשלחנם אפילו בימות הגשמים דאין דרך אלו לגדל ולצמוח בגנות בימות הגשמים בשביל הקור ואולי שהיו מגדלים אותן במערות ובמקומות שאין הקור שולט בהם כ"כ וכן הוא דרך בחצרות המלכים ושרים עוד היום הזה ודרשו כן מדכתיב גיים ביו"ד תחת וי"ו כפרש"י והוא ודאי דבשאר מלכים הקודמים מיעקב ועשו גם המה לא היו חסרים משלחנם כל הדברים אבל נקט רבי ואנטונינוס שהיו בזמן אחד במקום אחד דהכי משמע קרא שני גוים בבטנך כמו יעקב ועשו שהיו בזמן אחד במקום אחד בבטן כמפורש מתוך הסוגיא ודו"ק:

ד"ה ואי חוקה היא וכו' וכיון דכתיב באורייתא לא גמרינן מינייהו. פי' דאפילו אם עושין אנו כמו שהן עושין כיון דאותו ענין כתוב בתורה לא מקרי שאנו לומדין מהם ועושין כמעשיהם אלא מדאורייתא הוא דגמרינן לעשות כן:

בא"ד ומיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דרבנן דמתני' היינו רבי יהודה דהתם וכו'. ר"ל דהמקשה ס"ל דכיון דר"י אסר התם הריגה בסייף אע"ג דכתיב באורייתא אלמא דלא חייש לכתיבה דאורייתא וא"כ תקשה לדידיה הקושיא שהקשו אותה החכמים והביאו ראיה משורפין על המלכים אלא ע"כ צ"ל דאיהו ס"ל דטעמא דשורפין על המלכים אינו אלא משום דס"ל דלאו חוק לעבודת כוכבים הוא ולכך פריך המקשה לדידיה למאי דס"ל דרבנן דהכא היינו ר"י ואי חוקה היא אנן היכי שרפינן וכו' ר"ל הא ע"כ לר"י הא דשורפין על המלכים הוי מטעם דס"ל דלאו חוקה היא כדכתבינן וכ"ת מנ"ל להמקשה להקשות דלמא רבנן דהכא אינן ר"י דהתם י"ל דס"ל דכיון דרבנן דהכא ר"מ פליג עלייהו מסתמא רבי יהודה דבר פלוגתא דר"מ הוא רבי יהודה אלא שמה שכתבו התוס' אח"כ אכן קשה דהכא מסקינן וכו' והתם משמע דחוקה היא לכו"ע וכו' לא מתיישב דהא למאי דכתיבנא ס"ל השתא דטעמא דר"י דהתם הוי מטעם דס"ל דשרפה לאו חוקה וי"ל הא דכתבינן הכי היינו לפי סברת המקשה דהוה סלקא אדעתיה דפליגי הכא בהא אי הוה חוקה לעבודת כוכבים או לא ולכך הוה מסתבר ליה נמי למימר דהתם בפ' ד' מיתות נמי פליגי בה וס"ל לר"י דהתם דלאו חוקה הוא ולכך הוה פריך מאי דפריך אבל לפי המסקנא דלא פליגי הכא בהא התם נמי לא מסתבר לן למימר דפליגי בהא אלא כ"ע ס"ל דהוי חוקה אי לאו טעמא דכתיבא באורייתא ולכך הקשו התוס' שפיר מה שהקשו:

בא"ד בסופו ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת וכו'. י"ל על דברי התוס' הללו דהא אמר התם בהדיא דטעמא דרבנן משום דכתיבא הריגה באורייתא אנן לא גמרינן מינייהו וי"ל דיש לפרש דברי התוס' דה"ק ורבנן סברי אע"ג דא"ל דקופיץ הוא בכלל חרב כיון דקופיץ הוי מיתה מנוולת מ"ה אמרינן ודאי הריגה דכתיבא באורייתא לא איירי בקופיץ שהתורה דרכיה דרכי נועם ומסתמא ר"ל סייף ואם כן כתיבא סייף באורייתא לכך אע"ג דהוי חוקה לא גמרינן מינייהו אלא מדאורייתא:

גמרא ומעשה שמת ר"ג הזקן כו'. ברי"ף ורא"ש ליתא מלת הזקן. וכ"נ כי אונקלוס היה תלמיד ר"א ור' יהושע (מגילה ג) שהיו בימי ר"ג דיבנה בן בנו של ר"ג הזקן. ודלא כב"ח שהגיה בהרא"ש הזקן. וכן בסה"ד העתיק הזקן ולא העיר:

רש"י ד"ה עוקרין. הגידין לבד כו'. מלת לבד נראה דשייך לסה"ד הקודם:

תד"ה שלא. ולהרחיב במ"ע. כצ"ל בו':

ומעשה שמת ר"ג הזקן כו'. נ"ב תמיהא כי הלא אונקלוס תלמיד ר"א ור"י היה והם היו אחר החורבן וחבריו של ר"ג ביבנה היו שהוא נכדו של ר"ג הזקן. וכן בהנזקין [נו ב'] איתא שהיה אונקלוס ב"א דטיטוס. לכן צ"ל דט"ס הוא הזקן. אלא ר"ג דיבנה היה. או שמא תרי אונקלוס הגר הוו:

תד"ה צנון כו' אפי' באצבע קטנה. נ"ב נ"ל דהיינו שלא נהנה מיגיעתו בתורה באצבע קטנה אף על פי שיגע בה בעשר אצבעות. שחבר המשניות וכתבן באצבעו (כך נ"ל אף על פי שהיו גורסין בע"פ ואמרו כותבי הלכות כשורפי תורה מ"מ משעשה המשניות חבור מסודר לא היה אפשר להשמר כתקנו אם לא נתן לכתוב. ומתוך הכתב משגירין המשנה בע"פ) לא נהנה מיגיע כפיו ואשר עשו אצבעותיו. ואפשר שאז עדיין אולי לא היה עשיר:

נִיפְיוֹרָא נָקַט נוּרָא קַמֵּי אַפִּיפְיוֹרָא (שמות יג, כא). נראה לי בס"ד זכר כאן ארבעה מינים שיש להם שררה והם פיפיורא דוכסא הגמונא קומא כי ניפיורא אין לו שום שררה דהא לא נקטי נורא קמיה וארבע אלו כנגד ארבע מלכיות שנשתעבדו ישראל אצלם שהם בבל מדי יון אדום.

אָמַר לֵיהּ אַמַּאי קָא מְחַיֶּכֶת. קשא כיון דמלכם צוה אותם 'אל תדברו עמו' איך עברו על גזרת מלכם ודברו עמו?
ונראה לי דהוא בעת ששחק הראה להם סימן בשחוק שהוא משחק עליהם על אשר שנו ועברו על מצות הקיסר ולא הרגישו בעצמם ומאחר שהם יודעים שלא שנו ולא עברו על מצות מלכם ולכך לא יכלו להתאפק ואמרו לו 'אַמַּאי קָא מְחַיֶּכֶת' רצונו לומר מה ראית בנו שעשינו איזה דבר נגד מצות המלך כדי שאתה מצחק עלינו.

לֹא צְנוֹן וְלֹא חֲזֶרֶת וְלֹא קִישּׁוּת. נראה לי בס"ד רמזו רבותינו ז"ל בלשון מליצה זה על פרי צדקתם שהיו נזונים ונהנים משלחנם בעלי תורה ואלו רמוזים בחזרת אשר חלק החשוב הנאכל הוא למעלה נגלה לעיני הכל והחלק שאינו נאכל טמון למטה בארץ, כן התלמיד חכם תורתו אשר נהניה ממנה הכל היא גלויה ומפורסמת לעיני הכל ומוכרח הוא לגלותה בריש גלי כמו שנאמר הִיא בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ (משלי א כ- כא) בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ וכו' (משלי ח, ב) יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה וכו' (משלי ה, טז) אך הצנון להפך דחלק הטוב הנאכל הוא מכוסה וטמון בארץ והעלין נגלין וזה דמיון לבעלי מעשים שצריך להיות מעשיהם הטובים מכוסים אבל הקישות הם רמז לתינוקות של בית רבן שמעלתם גדולה ביותר מאד מן האנשים הגדולים מפני שהם הבל שאין בו חטא ומעלים על ידי תורתם את המלכות למקום עליון שאין הקליפות מגיעים שם וכן דרך הקשות שהקטנים הם טובים ומשובחים יותר מן קשות הגדולים ואנטונינוס המלך אף על פי שלא היו ישראלים אוכלים על שלחנו ממש מכל מקום מאחר שהיה מספיק ומחזיק בצנעה ביד ישראל שפיר נחשבים אוכלי שלחנו.

ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך אמר רב יהודה אמר רב אל תקרי שני גוים אלא שני גיים אלו אנטונינוס ורבי וכו'. יש להבין מ"ט נקטי אנטונינוס ורבי והלא גם משה רבינו ע"ה וכל קדישי עליונין יצאו מרבקה. והפשוט דהיתה מצטערת על עשו חיה רעה ובשרוה דיש קצת תקון לעשו באנטונינוס שהוא הטוב של עשו ורבינו הקדוש ניצוץ יעקב אע"ה והגם שעתה שונאים זא"ז יעקב ועשו אנטונינוס ורבי שלום מלא ביניהם ואנטונינוס ישמש לרבי ועוד אמרתי אני עני בדרושים שהראשונים פירשו ויתרוצצו דבפתח ע"ז עשו מפרכס לצאת ותלך לדרוש למה זה אנכי הי"ל ליצחק ליקח שפחה כהגר להסיר הסיגים עכ"ד ואני עני אמרתי דמה שהיה עשו בבטן רבקה אהני דמעשו יהיו גרים משא"כ מישמעאל דאינם באים גרים כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ואפשר שהטעם הוא שהיה עשו בבטן רבקה. וז"ש ה' לה שני גוים בבטנך דעי כי ע"י שהם בבטנך יהיה תקון ויבואו גרים מעשו והראיה אטונינוס ורבי שאף מעשו עצמו יבא אנטונינוס וישמש לרבי שהוא ניצוץ יעקב אע"ה וזהו בעבור שהיו בבטנך וא"ש מ"ש אלו אנטונינוס ורבי ודוק הטב:

תוס' ד"ה עקור שיש בה טריפה וכו'. עמ"ש הרב מגילת ספר לאוין רכ"ט ולא זכר דברי הרב שלטי הגבורים בפרקין ובתשובה אני בעניי נשאתי ונתתי בדברי הרב שה"ג ודברי הרב מגלת ספר בס"ד עש"ב: