עבודה זרה י ע"א

שֵׁית שְׁנִין יַתִּירָתָא סְבוּר רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבָּה לְמֵימַר הַאי שְׁטָר מְאוּחָר הוּא נִיעַכְּבֵיהּ עַד דְּמָטֵי(א) זִמְנֵיהּ וְלָא טָרֵיף אָמַר רַב נַחְמָן הַאי סָפְרָא דַּוְקָנָא כַּתְבֵיהּ וְהָנָךְ שֵׁית שְׁנִין דִּמְלַכוּ בְּעֵילָם דַּאֲנַן לָא חָשְׁבִינַן לְהוּ הוּא קָחָשֵׁיב (לֵיהּ) [לְהוּ] וּבְזִמְנֵיהּ כַּתְבֵיהּ
דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שֵׁשׁ שָׁנִים מָלְכוּ בְּעֵילָם וְאַחַר כָּךְ פָּשְׁטָה מַלְכוּתָן בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ
מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מִמַּאי דִּלְמַלְכוּת יְוָנִים מָנֵינַן דִּלְמָא לִיצִיאַת מִצְרַיִם מָנֵינַן וְשַׁבְקֵיהּ לְאַלְפָּא קַמָּא וְנַקְטֵיהּ אַלְפָּא בָּתְרָא וְהַאי מְאוּחָר הוּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּגּוֹלָה אֵין מוֹנִין אֶלָּא לְמַלְכֵי יְוָנִים בִּלְבַד
הוּא סָבַר דַּחוֹיֵי קָא מְדַחֵי לֵיהּ נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח דְּתַנְיָא בַּגּוֹלָה אֵין מוֹנִין אֶלָּא לְמַלְכֵי יְוָנִים בִּלְבָד
אָמַר רָבִינָא מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא דִּתְנַן בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים וְאָמְרִינַן לַמְּלָכִים לְמַאי הִלְכְתָא אָמַר רַב חִסְדָּא לִשְׁטָרוֹת
וּתְנַן בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִיטִּין וְאָמְרִינַן לַשָּׁנִים לְמַאי הִלְכְתָא וְאָמַר רַב חִסְדָּא לִשְׁטָרוֹת קַשְׁיָא שְׁטָרוֹת אַהֲדָדֵי
וּמְשַׁנֵּינַן כָּאן לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כָּאן לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם מִתִּשְׁרִי מָנֵינַן לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל מִנִּיסָן מָנֵינַן
וַאֲנַן הַשְׁתָּא מִתִּשְׁרִי מָנֵינַן וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לִיצִיאַת מִצְרַיִם מָנֵינַן מִנִּיסָן בָּעֵינַן לְמִימְנֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ לְמַלְכֵי יְוָנִים מָנֵינַן שְׁמַע מִינַּהּ
וְיוֹם גִּינּוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם וְכוּ' מַאי וְיוֹם גִּינּוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם אָמַר רַב יְהוּדָה יוֹם שֶׁמַּעֲמִידִין בּוֹ גּוֹיִם אֶת מַלְכָּם וְהָתַנְיָא יוֹם גִּינּוּסְיָא וְיוֹם שֶׁמַּעֲמִידִין בּוֹ אֶת מַלְכָּם לָא קַשְׁיָא הָא דִידֵיהּ הָא דִּבְרֵיהּ
וּמִי מוֹקְמִי מַלְכָּא בַּר מַלְכָּא וְהָתָנֵי רַב יוֹסֵף הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם שֶׁאֵין מוֹשִׁיבִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ בָּזוּי אַתָּה מְאֹד שֶׁאֵין לָהֶן לֹא כְּתָב וְלֹא לָשׁוֹן אֶלָּא מַאי יוֹם גִּינּוּסְיָא יוֹם הַלֵּידָה
וְהָתַנְיָא יוֹם גִּינּוּסְיָא וְיוֹם הַלֵּידָה לָא קַשְׁיָא הָא דִידֵיהּ הָא דִּבְרֵיהּ
וְהָתַנְיָא יוֹם גִּינּוּסְיָא שֶׁלּוֹ יוֹם גִּינּוּסְיָא שֶׁל בְּנוֹ וְיוֹם הַלֵּידָה שֶׁלּוֹ וְיוֹם הַלֵּידָה שֶׁל בְּנוֹ אֶלָּא מַאי יוֹם גִּינּוּסְיָא יוֹם שֶׁמַּעֲמִידִין בּוֹ מַלְכָּם וְלָא קַשְׁיָא הָא דִידֵיהּ הָא דִּבְרֵיהּ
וְאִי קַשְׁיָא לָךְ דְּלָא מוֹקְמִי מַלְכָּא בַּר מַלְכָּא עַל יְדֵי שְׁאֵלָה מוֹקְמִי כְּגוֹן אַסְוִירוּס בַּר אַנְטוֹנִינוּס דִּמְלַךְ
אֲמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי בָּעֵינָא דְּיִמְלוֹךְ אַסְוִירוּס בְּרִי תְּחוֹתַי וְתִתְעֲבֵיד טְבֶרְיָא קָלָנְיָא וְאִי אֵימָא לְהוּ חֲדָא עָבְדִי תְּרֵי לָא עָבְדִי אַיְיתִי גַּבְרָא אַרְכְּבֵיהּ אַחַבְרֵיהּ וִיהַב לֵיהּ יוֹנָה לְעִילַּאי (בִּידֵיהּ) וַאֲמַר לֵיהּ לְתַתַּאי אֵימַר לְעִילַּא[י] (דִּלְמַפְרַח) [דְּנַפְרַח] יוֹנָה מִן יְדֵיהּ אֲמַר שְׁמַע מִינַּהּ הָכִי קָאָמַר לִי אַתְּ בְּעִי מִינַּיְיהוּ דְּאַסְוִירוּס בְּרִי יִמְלוֹךְ תְּחוֹתַי וְאֵימָא לֵיהּ לְאַסְוִירוּס דְּתִעֲבֵיד טְבֶרְיָא קָלָנְיָא
אֲמַר לֵיהּ מְצַעֲרִין לִי חֲשִׁיבִי רוֹמָאֵי [הֲוָה] מְעַיֵּיל לֵיהּ לְגִינְּ[תָ]א כֹּל יוֹמָא עֲקַר לֵיהּ פּוּגְלָא מִמֵּשָׁרָא קַמֵּיהּ אֲמַר שְׁמַע מִינַּהּ הָכִי קָאָמַר לִי אַתְּ קְטוֹל חַד חַד מִינַּיְיהוּ וְלָא תִּתְגָּרֵה בְּהוּ בְּכוּלְּהוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

שית שנין יתירתא שש שנים מיותרות, כגון שבא לפנינו היום, בשנת חמש מאות למלכות יון, והיה כתוב בו "שנת חמש מאות ושש" [ולא היה כתוב לאיזה מלכות, ויבואר בהמשך].

"שטר מאוחר", שזמנו כתוב מאוחר משעת ההלואה, כשר [אבל שטר "מוקדם", שכתבו בו תאריך המוקדם לשעת ההלואה, פסול. כיון שבשטר מוקדם יוכל המלוה לטרוף מהלקוחות שלא כדין, כי יכול המלוה לבוא ולקחת שדה או בית שקנו הלקוחות מהלוה אחרי הזמן הכתוב בשטר, וזאת, על סמך מוטעה, שההלואה היתה לפני המכירה, ויקופחו בכך הלקוחות. אבל, שטר "מאוחר" כשר, כיון שהלקוחות לא יקופחו, שהרי המלוה יכול לטרוף רק את השדות שקנו הלקוחות מהזמן הכתוב בשטר, והוא אחרי ההלואה, וכיון שהסכים המלוה לכתיבת זמן מאוחר בשטר, הוא מוחל בכך על השיעבוד שלו בנכסי הלווה למשך הזמן הזה, ועל אפשרות הגביה מהלקוחות, עד הזמן המאוחר הכתוב בשטר. ולכן -

סבור רבנן, סברו החכמים שישבו קמיה דרב נחמן ^[1] למימר, האי שטר, מאוחר הוא! שטר זה הוא שטר מאוחר בשש שנים, ולכן, ניעכביה נעכב את המלוה מלטרוף את הלקוחות שקנו מהלוה עד דמטא זימניה, ולא טריף. דהיינו, מכל הלקוחות שקנו קרקע מהלוה לאחר ההלואה, אך לפני שהגיע הזמן הכתוב בשטר, אין המלוה יכול לטרוף. ורק מהלקוחות שיקנו מהלוה אחר שש שנים יוכל המלוה לטרוף.

אמר רב נחמן: לא מסתבר שהמלוה מחל על שיעבודו במשך שש שנים. אלא, האי שטר זה, ספרא דוקנא כתביה, כתב אותו סופר המדקדק בחשבונותיו, והנך שית, שש שנים אלו, הן ששת השנים דמלכו היונים בעילם, דאנן לא חשבינן להו, שאנו, סופרינו אינם מחשיבים אותם [ואנו מונים למלכות יון משנת 3448 לבריאת העולם], ואילו הוא, סופר דייקן זה קחשיב ליה [גירסא אחרת: להו] הוא אכן מחשיבם [והוא מונה למלכות יון משנת 3442 לבריאת העולם]. ובזמניה כתביה, והשטר נכתב בזמנו, ואינו שטר "מאוחר".

ורב נחמן מביא ברייתא ללמוד הימנה שמלכות יון התבססה רק אחרי שש שנים להתיסדותה, דתניא, רבי יוסי [בן חלפתא] אומר: שש שנים מלכו היונים בעילם, ואחר כך פשטה מלכותן בכל העולם כולו.

התפשטות מלכות יון על כל העולם כולו היתה בדיוק אלף שנה אחרי יציאת מצרים.

יציאת מצרים 2248 בנין בית ראשון 2928 חורבנו לאחר 410 ש' 3338 בית שני אחר 70 ש' 3408 תחילת מלכות יון 3442 6 שנים להתבססותם 3448

לכן מציעים תלמידי רב נחמן חשבון חדש, והוא, שסופר זה, כמו כל הסופרים, אינם כותבים את הזמן לשנות מלכי יון [כי נראה להם דוחק למנות למלכות יון רק שש שנים אחרי תחילת מלכותם], אלא כותבים את הזמן ליציאת מצרים, ומדלגים "אלף" שנים.

ולכן, שטר זה הוא אכן שטר מאוחר, כי לפי האמת אם עומדים עתה, לדוגמא, בשנת החמש מאות, שהם אלף וחמש מאות ליציאת מצרים, הרי שטר זה שכתוב בו חמש מאות ושש, הוא שטר מאוחר.

מתקיף לה רב אחא בר יעקב לרב נחמן: ממאי, מנין לך לומר דלמלכות יונים מנינן, אנו מונים?

דילמא, שמא יתכן לומר, ליציאת מצרים מנינן, שאנו מונין וכותבים את הזמן בשטרות למנין יציאת מצרים, ושבקיה לאלפא קמא, ומדלגים אלף שנים, ונקטיה אלפא בתרא, וכותבים לזמן האלף הנוכחי, והאי, ושטר זה, מאוחר הוא!?

אמר רב נחמן: אין הדבר כן. אלא קיימא לן, בגולה, כאשר אנו בין הגויים, אין מונין אלא למלכי יונים בלבד!

וכיון שלא מסתבר שכתבו שטר מאוחר, לכן יותר מסתבר הסברא הנזכרת, שהסופר דקדק לכתוב לפי תחילת מלכות יון על עילם.

הוא, רב אחא בר יעקב, סבר, דחויי קא מדחי ליה. שרב נחמן דוחה אותו בדחייה בעלמא -

נפק, יצא, דק, חיפש, ואשכח, מצא ברייתא האומרת כדברי רב נחמן.

דתניא: בגולה - אין מונין אלא למלכי יונים בלבד.

אמר רבינא: מתניתין נמי דיקא. יש גם משנה שממנה מוכח רב נחמן.

דתנן, בתחילת מסכת ראש השנה: באחד בניסן - ראש השנה, תחילת שנה חדשה, למלכים, וכמו שיבואר, ולרגלים [מבואר שם].

ושם, במסכת ראש השנה אמרינן, ביארה הגמרא, כי זה שאמרה המשנה שאחד בניסן הוא "ראש השנה למלכים", למאי הלכתא? לאיזה הלכה נקבע אחד בניסן כראש השנה למלכים?

אמר רב חסדא: לשטרות.

והיינו, לגבי כתיבת זמן המלכים בשטרות. לפי שהיה נהוג בזמנם למנות את מנין השנים לפי שנות המלך, משום "שלום מלכות". ולכן, אם באמצע השנה קם מלך חדש [ואפילו היה זה ביום כ"ט אדר], היו מונים לו את השנה שהוקם בה לשנה שלימה, והיו כותבים בשטר את יום אחד בניסן שלאחריו, כיום הראשון לשנתו השניה של מלכות המלך. וקבעו חכמים זמן קבוע, באחד בניסן, למען הבהירות, שיהיה ברור התחלפות השנה, ולא יכתבו לכל מלך לפי שנותיו הוא, שהוא דבר שאינו ברור וקבוע.

ועוד תנן שנינו שם: באחד בתשרי הוא ראש השנה לשנים, כמו שיבואר, ולשמיטין [משנכנס תשרי נוהגים דיני שביעית, שאסור לחרוש ולזרוע מן התורה].

ושם אמרינן: מה שאמרה המשנה "ולשנים" - למאי הלכתא? לאיזה הלכה הוי אחד בתשרי ראש השנה?

וגם שם אמר רב חסדא: לשטרות. כדי לדעת לכתוב באיזה שנה נכתב השטר, ושלא יהא שטר "מוקדם" [כלומר: אם יהיה כתוב זמן בלי שנה, לא נדע באיזה שנה נכתב, לכן הוצרכו לקבוע יום מסויים שבו מתחלפת השנה לגבי כתיבת שטר] -

ושם הקשינו: קשיא שטרות אהדדי. הרי לפי ביאור רב חסדא שתי ההלכות במשנה הזאת סותרות, כי באחת נאמר שהשנה מתחלפת לגבי הזמן הנכתב בשטר, באחד בניסן, ובשניה נאמר באחד בתשרי!?

ושם משנינן: אין כאן סתירה, כי כאן למלכי ישראל, וכאן למלכי עובדי כוכבים.

למלכי עובדי כוכבים - מתשרי מנינן, אנו מונין מתשרי, ומתחלפת השנה באחד בתשרי. ^[2] ואילו למלכי ישראל, כשכותבין את הזמן בשטר לפי שנות מלכי ישראל, מניסן מנינן. אנו מונין מאחד בניסן, ואז מתחלפת השנה.

ומסיים רבינא ראייתו:

ואנן השתא, אנו בני הגולה, מנהגנו עתה - מתשרי מנינן!

ומוכח, שאנו מונין למלכי הגוים, ואין לנו מלכות אחרת שחשבונה תואם את חשבוננו אלא מלכות יון, המתחלת בשלוש מאות ושמונים שנה לפני חורבן הבית.

ואי סלקא דעתך, אם עלה על דעתך לומר כי ליציאת מצרים מנינן, שחשבוננו הוא ליציאת מצרים, הרי מניסן בעי למימני! היינו צריכים להתחיל את תחילת המנין של כל שנה, מראש חודש ניסן, שהרי ליציאת מצרים בודאי מונין מניסן, כמו שמבואר שם במסכת ראש השנה [ב ב].

אלא לאו, שמע מינה, שלמלכי יונים מנינן, כדברי הברייתא וכדברי רב נחמן.

שמע מינה, וכן היא המסקנא.

שנינו במשנתנו: ויום גנוסיא של מלכיהם.

ודנה הגמרא: מאי, מהו פירוש "ויום גנוסיא של מלכיהם"? אמר רב יהודה: יום שמעמידין בו עובדי כוכבים הרומאים את מלכם.

ומקשינן: והא תניא, יום גינוסיא. ועוד יום, יום שמעמידין בו את מלכם.

הרי שהם שני ענינים נפרדים?

ומתרצינן: לא קשיא. הא, יום גנוסיא דידיה, יום שמעמידין את המלך עצמו. והא, מה ששנינו בברייתא, מדובר ביום גנוסיא דבריה, של בן המלך, וזאת, כאשר מעמידין את בן המלך בחיי אביו להחזיקו במלוכה [להיות יורש עצר], שאז שמח אביו המלך, ועושה אותו יום איד.

ומקשינן: ומי, וכי כך נוהגין הרומאים, שמוקמי מלכא בר מלכא!? הרי אין הם נוהגין להעמיד בן למלך במקום אביו, כי אצלם המלכות אינה עוברת בירושה? ^[3] -

והא תני רב יוסף: אמר הנביא עובדיה על בני אדום [והוא רומי]: "הנה קטן נתתיך בגוים, בזוי אתה מאוד". ודרשינן "קטן" מלשון "שפל": "הנה קטן נתתיך בגוים" - שאין מושיבין מלך בן מלך. "בזוי אתה מאוד" - שאין להן לא כתב ולא לשון משלהם, אלא הכל בא להם מאומה אחרת. ^[4]

הרי שאין מעמידין מלך בן מלך!

ולכן מבארת הגמרא את יום גינוסיא באופן אחר: אלא, מאי פירוש "יום גינוסיא"? - יום הלידה של המלך, והוא להם יום איד.

ומקשינן: והתניא, הרי שנינו בברייתא: יום גינוסיא, ויום הלידה.

הרי שיום גינוסיא, אינו יום הלידה.

ומתרצינן: לא קשיא. הא, יום גינוסיא, הוא יום הלידה דידיה של המלך. והא מה ששנינו "יום הלידה", הוא יום הלידה דבריה, של בן המלך.

ומקשינן: והא תניא שנינו בברייתא: יום גינוסיא שלו של המלך ויום גינוסיא של בנו, יום הלידה שלו ויום הלידה של בנו. וחוזרת השאלה, "מאי יום גינוסיא"?

ומתרצינן: אלא, מאי יום גינוסיא, אכן יום שמעמידין בו מלכם. ויום גינוסיא של בנו, הוא יום שמעמידין מלך בן מלך, וכמו שתירצנו. ואי קשיא לך, ומה שהקשית ממה ששנינו דלא מוקמי מלכא בר מלכא, שהרומאים אינם נוהגים להעמיד מלך בן מלך -

אינה קושיא, כי על ידי שאלה, מוקמי. בהתייעצות וברשות השרים, אכן מעמידים בן במקום אביו [האב מבקש רשות ממועצת השרים].

והגמרא מביאה ראיה שכך נהגו -

כגון המלך אסוירוס בר אנטונינוס, דמלך במקום אביו ברשות השרים.

ועתה הגמרא מאריכה לספר עובדות של אנטונינוס, וקשריו המיוחדים עם רבי ^[5].

אמר ליה אנטונינוס לרבי, רבינו יהודה הקדוש נשיא ישראל: בעינא רצוני דימלוך אסוירוס בני תחותי תחתי, ורצוני עוד שתתעביד העיר טבריה קלניא, בת חורין שלא לתת מס לעולם, משום שיש בה חכמים [אנטונינוס עצמו היה משמש לפני רבי, ולכן אהב את החכמים]. ואי אימא להו, אם אבקש מהם שני הדברים, רק חדא עבדי, אחד מהם יתנו לי, אבל תרי, שני הדברים, לא עבדי. ^[6]

והתייעץ עם רבי, איזה בקשה יבקש.

ומבואר בגמרא לקמן, שרבי לא ענה לו דברים מפורשים, אלא ברמזים -

אייתי הביא רבי גברא אדם, ארכביה אחבריה, והרכיבו על חבירו, ויהיב ליה יונה ^[7] לעילאי [בידי], ונתן לעליון יונה בידיו, ואמר ליה רבי לתתאה לתחתון: "אימר לעילא, אמור לעליון דלמפרח מן ידיה יונה, שיפריח את היונה מידיו"!

ורמז לו שירכיב את בנו על המלוכה בטבריא, וכשתהיה העיר מסורה בידו, ישחרר אותה מתשלום מסים. היינו, שיבקש רק את מינוי בנו למלך, ויצווה את בנו שהוא ישחרר אותה.

אמר אנטונינוס: שמע מינה נשמע מרמיזותיו, שהכי קאמר לי,

כן הוא מייעצני:

את בעי מינייהו, אתה בקש מהן, דאסוירוס בני ימלוך תחותי תחתי, ואימא ליה, ותפקוד לאסוירוס, דתעביד טבריא קלניא, שביושבו על מלכותו ישחרר את העיר טבריא.

והגמרא מספרת עוד על אנטונינוס ורבי.

אמר ליה אנטונינוס לרבי: מצערין לי חשובי [רומאי], חשובי רומי מצערין אותי!

מעייל ליה לגינא, הכניסו רבי לגינה, כל יומא כל יום עקר ליה פוגלא ממשרא קמיה, עקר לו בפניו צנון מערוגה -

והבין אנטונינוס את הרמז. אמר: הכי קאמר לי, כך הוא מייעצני: את אתה קטול חד חד מינייהו, הרוג אחד אחד, ולא תתגרה בהו בכולהו, ואל תתגרה בכולם בבת אחת!

הערות

^[1] כן היא הגרסא ברא"ש ובעוד ראשונים.

^[2] גם כשמנו למלכי הגויים מנו לכל מלך ומלך לפי שנות מלכותו, אלא שלמלכות יון מנו לתחילת המלכות בכללותה, והטעם, מפני שכבשו כבוש גדול בפרסום ביותר, לכן כתבו לחשבון כלל המלוכה. חידושי המאירי. ובספר הקבלה לראב"ד כתב: כשבא אלכסנדר מוקדון לירושלים ורצה להחריב את בית המקדש [עיין גמרא יומא סט א], יצא לקראתו שמעון הצדיק והתנה עמו שמעון הצדיק שכל בן שיולד לכהנים באותה שנה יקרא אלכסנדר על שמו. ושבני ישראל ימנו שנותיהן מאותה שנה - והיא שנת אלף ליציאת מצרים, ונעשה להם נס הגדול על ידי שמעון הצדיק. ובהגהות הגר"א לסדר עולם מבואר יותר שרצה להעמיד פסל דיוקנו, ואמר לו שמעון הצדיק שבכך יש לו "יד" וזכר יותר מפסל.

^[3] כן משמע במהרש"א. ומבאר העיון יעקב: "לפי שלא נתנה לו המלוכה בירושה, רק והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך". כלומר, אין מלכותם נצחית אלא מתגברת מזמן לזמן בעת ירידת יעקב.

^[4] רש"י כתב שכתב ולשון שלהם באה להם מאומה אחרת [ועיין בשו"ת חתם סופר חושן משפט סימן קצ"ג] ובהגה בעין יעקב מובא גירסא אחרת ברש"י. עיי"ש. התוס' הבינו בדעת רש"י שהיות ואומתם היא אומה חדשה, ולא נתיסדה בדור הפלגה, לכן אין להם כתב ולשון. והקשו, שגם בני ישמעאל ובני קטורה ועמון ומואב לא היו בדור הפלגה, וכתבם ולשונם באה להם מאומה אחרת, ומה הבזיון הגדול בבני רומי. ומתרצים דברי רש"י על פי מדרש רבה [פרק לח י] שעלה הים בדור הפלגה והציף הרבה - [בתוס' רבינו אלחנן: שלושים] משפחות משבעים אומות שהיו בדור הפלגה, ובני ישמעאל ועמון ומואב ירשו לשונם. אבל רומי למדו לשונם מאומה אחרת. אבל התוס' מפרשים: אין להם לשון חשוב שהמלכים משתמשין בו.

^[5] התוס' מביאים מדרש: כשנולד רבי גזרו [הרומאים] שלא למול, ואביו [רבן שמעון בן גמליאל] ואמו מלו אותו. והלשין עליהם הגמון אחד. שלח הקיסר וצוה להביא לפניו את רבי עם אמו לבדוק אם מלו אותו. והחליפתו אמו עם אנטונינוס, ואמו של רבי הניקה את אנטונינוס, והביאו אותו אל הקיסר וראהו [את אנטונינוס] שהוא ערל ופטרו אותם לשלום. אמר ההגמון המלשין: "אני ראיתי שמלו את זה, אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת" ובטלו הגזירה. והמדרש לומד מכך, שהחלב שינק אנטונינוס טיהר אותו. עוד מביאים התוס' גמרת ירושלמי, שלבסוף למד אנטונינוס תורה, ומל עצמו ונתגייר. וכתב הראב"ד: "כי ראה ה' יתברך את עני ישראל מורה מאוד, לקיים להם מקרא שכתוב: "ובהכשלם יעזרו עזר מעט". ומת אנדריינוס, ומלך ברומי אנטונינוס בן אסוירוס, והיה אוהב את רבינו הקדוש כנפשו, ואומרים שגיירו בסתר. והיו ימי רבינו הקדוש כולם ימים טובים לישראל והאריך ימים, ובימיו מת אנטונינוס ומלך אנטיפוס ואחריו קומודוס, וכולם כבדו ונשאו את רבנו הקדוש כל ימיו".

^[6] העיון יעקב מבאר: אנטונינוס רצה לבקש כן לפני מותו, ונימוסי רומי היה שלא למלאות שתי בקשות. או: ששתי הבקשות סותרות זו את זו, שאם פוטרים את תלמידי חכמים ממסים, הרי שהם עוסקין בתורה, ודבר זה הרי מחליש כוחו של אדום, ולכן איך תתחזק מלכות בנו?

^[7] מבאר העיון יעקב: כי כנסת ישראל נמשלה ליונה, כמו שהמשילם דוד המלך [תהלים סח]: "כנפי יונה נחפה בכסף", ואמרה הגמרא [שבת קל א]: "מה יונה כנפיה מגינות עליה - אף ישראל תורה ומצות מגינות עליה". לכן ביקש לשחררם ממסים. [וכוונתו לגמרא בבא בתרא [ז ב ח א] שתלמידי חכמים הם מגיני העיר ולכן אינם משלמים מסים].

שית שנין יתירתא [שש שנים יתירות] על מנין השטרות (שהוא למלכות יוון). סבור רבנן קמיה דרבה למימר [חשבו חכמים שישבו לפני רבה לומר]: האי [זה] שטר מאוחר הוא, שנכתב לתאריך מאוחר יותר, ותוקפו יהא רק מן התאריך הכתוב בו, ולכן ניעכביה עד דמטיא זמניה [נעכב אותו עד שיבוא זמנו] ולא טריף [יטרוף] המלוה מנכסים שיקנה הלווה עד אז. אמר רב נחמן: לא כך, אלא האי ספרא דוקנא כתביה [שטר זה סופר דקדקן כתבו], והנך שית שנין [ואותן שש השנים] שמלכו היוונים בעילם בלבד, דאנן לא חשבינן להו [שאנו איננו מונים אותם], משום שעדיין לא נתפשטה מלכותם בעולם, הוא קחשיב ליה [מונה אותם], ובזמניה כתביה [ובאמת בזמנו כתבו], שתאריך השטר הוא בשנה שנכתב בה.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: שש שנים מלכו היוונים בעילם בלבד, ואחר כך פשטה מלכותן בכל העולם כולו, ומתאריך זה מונים את השטרות.

מתקיף לה [מקשה] רב אחא בר יעקב על דברי רב נחמן: ממאי [מנין] לנו שלמלכות יונים מנינן [מונים אנו], ושטר זה נכתב למנין השטרות למלכות יוון, אלא שסופר דקדקן כתבו? דלמא [שמא] ליציאת מצרים מנינן [מונים אנו] את השנים, שתחילת המנין ליציאת מצרים קודם למנין מלכות יוון אלף שנה, ושבקיה לאלפא קמא ונקטיה אלפא בתרא [והניח הסופר את האלף הראשון ליציאת מצרים ותפס את האלף השני], שכתב רק את מספר פרטי השנים ודילג על האלפים, והאי [ואם כן שטר זה] אכן מאוחר הוא! אמר רב נחמן: כלל הוא, בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד.

ומעירים: הוא רב אחא בר יעקב סבר [סבור היה] שרב נחמן רק דחויי קא מדחי ליה [דוחה אותו] בדחיה כלשהי, ואולם כאשר נפק דק ואשכח [יצא דקדק ומצא], דתניא [ששנויה ברייתא] האומרת כך במפורש: בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד.

אמר רבינא: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] שמונים למלכות יון, דתנן [ששנינו במשנה]: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, ואמרינן [ואמרנו]: למלכים — למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אמר רב חסדא: לענין שטרות;

ותנן [ועוד שנינו באותה משנה]: באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין, ואמרינן [ואמרנו] : לשנים — למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה]? ואמר רב חסדא: לשטרות. ואם כן, קשיא [קשה] בענין שטרות אהדדי [מזה על זה], האם מונים מתשרי או מניסן?

ומשנינן [ותירצנו] קושיה זו: כאן — הוא כאשר מונים למלכי ישראל, כאן — מונים למלכי אומות העולם, למלכי אומות העולם מתשרי מנינן [מונים אנו], למלכי ישראל מניסן מנינן [מונים אנו].

ומכאן נלמד לענייננו: ואנן השתא [ואנו עכשיו] הרי מתשרי מנינן [אנו מונים] בשטרות, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שליציאת מצרים מנינן [מונים אנו] ומשמיטים אלף ראשון, אם כן מניסן בעינן למימני [אנו צריכים למנות] את השנים! אלא לאו [האם לא] שמע מינה [תלמד מכאן] שלמלכי יונים מנינן [מונים אנו]? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שסתם מנין הוא למלכות יוונים, ויש איפוא מקום לומר כדברי רב נחמן, ששטר זה אינו מאוחר, אלא סופר דקדקן כתבו.

א שנינו במשנתנו בין אידיהן של הגויים יום גינוסיא של מלכיהם. ושואלים: מאי [מה] פירוש "ויום גינוסיא של מלכיהם"? אמר רב יהודה: יום שמעמידין (ממליכים) בו גוים את מלכם. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יום גינוסיא ויום שמעמידין בו את מלכם, משמע שאין זה אותו יום חג עצמו! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא דידיה [זה, יום גנוסיא, הוא יום ההמלכה שלו], של המלך, הא דבריה [זה, יום שמעמידים בו את מלכם, של בנו, שממליכים אותו בחיי אביו].

ומקשים על הסבר זה: ומי מוקמי מלכא בר מלכא [והאם מעמידים הרומאים מלך בן מלך]? והתני [והרי שנה] רב יוסף: כתוב האמור בנבואה על אדום (רומי): "הנה קטן נתתיך בגוים" (עובדיה א, ב) כוונתו שאין הרומאים מושיבין מלך בן מלך, "בזוי אתה מאד" (עובדיה א, ב) כוונתו שאין להן לא כתב ולא לשון משלהם, אלא נטלו כתב ולשון מעמים אחרים! אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולפרש: מאי [מה] פירוש יום גינוסיא? יום הלידה של המלך.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יום גינוסיא ויום הלידה! ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה]: הא דידיה, הא דבריה [זה שלו, זה של בנו].

מקשים על כך: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יום גינוסיא שלו, יום גינוסיא של בנו, ויום הלידה שלו ויום הלידה של בנו, משמע שיום גינוסיא ויום לידה אינם אותו דבר! אלא אנו צריכים לחזור למה שאמרנו, מאי [מהו] "יום גינוסיא"? יום שמעמידין בו מלכם, ולא קשיא [ואין זה קשה] מה ששנינו בברייתא גם יום גינוסיא וגם יום העמדת מלך, שכן הא דידיה, הא דבריה [זה שלו, זה של בנו],

ואי קשיא לך דלא מוקמי מלכא בר מלכא [ואם קשה לך מה שאמרנו שאין מעמידים מלך בן מלך], על כך יש להשיב כי על ידי שאלה בקשה של המלך מוקמי [מעמידים] גם את בנו, כגון אסוירוס בר [בן] אנטונינוס שמלך בבקשתו של אנטונינוס אביו, כפי שמסופר ש

אמר ליה [לו] אנטונינוס לרבי יהודה הנשיא: בעינא [רוצה אני] שימלוך אסוירוס ברי תחותי [בני תחתי] ולא איש אחר, ורצוני גם שתתעביד טבריא קלניא [שתיעשה העיר טבריה חופשית ממס], ואולם אי אימא להו חדא [אם אומר להם למועצה של חשובי הרומאים שבממלכתי רומי דבר אחד] — עבדי [יעשו], תרי [שני דברים] — לא עבדי [יעשו בשבילי]. השיב לו רבי ברמז, אייתי גברא, ארכביה אחבריה, ויהב ליה יונה לעילאי [בידיה] [הביא אדם, הרכיב אותו על גבי חבירו, ונתן לו יונה לעליון בידו], ואמר ליה לתתאה [לו לתחתון]: אימר לעילא דלמפרח מן ידיה [אמור לעליון שיפריח מידו] את היונה. אמר אנטונינוס: שמע מינה הכי קאמר לי [למד מכאן שכך אמר לי] כלומר, כך רצה לרמוז לי: את בעי מינייהו [אתה תבקש מהם] ש"אסוירוס ברי [בני] ימלוך תחותי [תחתי]", ואימא ליה לאסוירוס דתעביד טבריא קלניא [ואחר כך תאמר לו לאסוירוס עצמו

שתיעשה טבריה חופשית]. ועוד אמר ליה [לו] אנטונינוס: מצערין לי חשובי [רומאי] [מצערים אותי חשובי הרומאים] שבממלכתי, ומה אעשה כנגדם? מה עשה רבי? מעייל ליה לגינא [הכניס אותו לגינה], כל יומא עקר ליה פוגלא ממשרא קמיה [בכל יום עקר צנון מהערוגה שהיתה לפניו]. אמר אנטונינוס, שמע מינה הכי קאמר לי [למד מכאן שכך אמר לי]: את קטול חד חד מינייהו [אתה הרוג אחד אחד מהם], ולא תתגרה בהו בכולהו [בהם בכולם] יחד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a date that had six additional years relative to the correct scribal date, which takes for its starting point the beginning of Greek rule. The Sages who studied before Rabba thought to say: This is a postdated promissory note, which can be used only from the date it specifies. Therefore, let us hold it until its time arrives so that the creditor will not repossess property that the debtor sold prior to the date that appears in the note. Rav Naḥman disagreed and said: This promissory note was written by an exacting scribe, and those six years are referring to the years when the Greeks ruled only in Elam. We do not count them, as Greek rule had not yet spread throughout the world, but he does count them. And therefore he wrote in the promissory note the correct time, as the date does in fact match the year in which the promissory note was written.

Rav Naḥman cites a proof for his resolution: As it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: The Greeks ruled for six years in Elam alone, and afterward their dominion spread throughout the entire world. It is the later event that serves as the basis for the dating system used by most scribes.

Rav Aḥa bar Ya’akov objects to Rav Naḥman’s answer: From where is it known that we count years according to the Greek rule, and that this promissory note was dated according to a system that uses the Greek rule as a starting point and was written by an exacting scribe? Perhaps we count the years using the exodus from Egypt as the starting point, which occurred one thousand years before the start of the Greek rule, and in this case the scribe left out the first thousand years from the time of the exodus and held on only to the last thousand years, omitting the thousands digit and writing merely the hundreds, tens, and single digits. And if so, this promissory note is postdated. Rav Naḥman said in response: The practice is that in the exile we count years only according to the Greek kings.

Upon hearing this reply, Rav Aḥa bar Ya’akov thought: Rav Naḥman is merely deflecting my legitimate questions with this answer. Afterward, he went out, examined the matter, and discovered that it was as Rav Naḥman said. As it is taught in a baraita: In the exile we count years only according to the Greek kings.

Ravina said: The mishna is also precisely formulated, as it teaches that we calculate years according to the Greek kings. As we learned in a mishna (Rosh HaShana 2a): On the first of Nisan is the New Year for kings and for the Festivals. And we say about this: With regard to what halakha is it stated that the first of Nisan is the New Year for kings? Rav Ḥisda said: It is said with regard to dating documents and determining their validity.

And we learned in the same mishna: On the first of Tishrei is the New Year for counting years and for calculating Sabbatical cycles. And we say: With regard to what halakha is it stated that the first of Tishrei is the New Year for counting years? And Rav Ḥisda said: It is said with regard to dating documents. These two statements with regard to the dating of documents are difficult in light of each other, as according to one statement the dating system is based on Nisan as the first month, whereas according to the other the year begins in Tishrei.

And we resolved the contradiction by explaining that here the dating is according to kings of Israel, and there the dating is according to the kings of the gentile nations of the world. That is, when we date years according to the kings of the nations of the world, we count from the month of Tishrei, whereas when we date years according to the kings of Israel, we count from the month of Nisan.

Ravina explains his proof: And now that we count from the month of Tishrei when dating documents, one can claim as follows: If it enters your mind that we count and date years using the exodus from Egypt as the starting point, while leaving off the first thousand years, then we should count from the month of Nisan, when the exodus occurred. Rather, isn’t it correct to conclude from the mishna that we count years according to the Greek kings? The Gemara affirms: Conclude from it that the scribal years are in fact calculated according to the Greek kings. Therefore, one should explain as did Rav Naḥman: A promissory note that appears to be postdated by six years may not actually be a postdated promissory note; rather, it is assumed to have been written by an exacting scribe.

§ One of the gentile festivals listed in the mishna is the day of the festival [geinuseya] of their kings. The Gemara asks: What is meant by: The day of geinuseya of their kings? Rav Yehuda says: This is referring to the day on which the gentiles appoint and crown their king. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: Two gentile festivals are the day of geinuseya and the day on which the gentiles appoint their king? This indicates that these are two separate occasions. The Gemara answers that it is not difficult: This, the day of geinuseya, is referring to the coronation of the king himself, whereas that, the day on which the gentiles appoint and crown their king, is referring to the coronation of his son, when a son is crowned during his father’s lifetime.

The Gemara asks: And do the Romans actually appoint as king the son of the king? But didn’t Rav Yosef teach: The verse relating a prophesy about Edom, associated with the Roman Empire: “Behold, I made you small among the nations” (Obadiah 1:2), is a reference to the fact that the Romans do not place on the throne as king the son of the king. The continuation of the verse: “You are greatly despised,” is a reference to the fact that the Romans have neither their own script nor their own language, but use those of other nations. The Gemara therefore rejects the explanation of the baraita that distinguishes between coronation of a king and coronation of the king’s son: Rather, what is the day of geinuseya? It is the king’s birthday.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: Two gentile festivals are the day of geinuseya and the birthday. Once again, these two events cannot be the same. The Gemara answers: It is not difficult: This, the day of geinuseya, is referring to the birthday of the king himself, whereas that, the birthday mentioned in the baraita, is referring to the birthday of his son.

The Gemara further asks: But isn’t it taught in a baraita: The day of geinuseya of the king, the day of geinuseya of his son, and the king’s birthday and the birthday of his son? If so, the geinuseya cannot be either his or his son’s birthday. Rather, what is meant by the day of geinuseya? In fact it is referring to the day on which the gentiles appoint and crown their king. And the fact that a baraita mentions both the day of geinuseya and the day on which the gentiles appoint and crown their king is not difficult, as this, the day of geinuseya, is referring to his own coronation, whereas that, the day on which the gentiles appoint and crown their king, is referring to the coronation of his son.

And if it is difficult for you that which was stated earlier, that the Romans do not appoint as king the son of the king, in fact they do appoint a son of the king as king through the request of the king. For example, there was Asveirus, son of Antoninus, who ruled at the request of Antoninus.

The Gemara provides the background for this assertion. It is related that Antoninus said to Rabbi Yehuda HaNasi: I wish for Asveirus my son to rule instead of me, and that the city Tiberias be released [kelaneya] from paying taxes. And if I tell the Roman senate one of my wishes, they will do as I wish, but if I ask for two of them they will not do as I wish. Rabbi Yehuda HaNasi conveyed his answer in the following manner: He brought a man, placed him on the shoulders of another man, and put a dove in the hands of the one on top. And he said to the one on the bottom: Tell the one on top that he should cause the dove to fly from his hands. Antoninus said to himself: Learn from it that this is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying to me: You should ask the Senate: Let Asveirus my son rule instead of me, and say to Asveirus that he should release Tiberias from paying taxes.

Antoninus also said to Rabbi Yehuda HaNasi: Important Romans are upsetting me; what can I do about them? Rabbi Yehuda HaNasi brought him to his garden, and every day he uprooted a radish from the garden bed before him. Antoninus said to himself: Learn from it that this is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying to me: You should kill them one by one, and do not incite all of them at once.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב נחמן בגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד ותניא [כוותיה] דרב נחמן.

אמר רבינא מתני' נמי דייקא דקתני באחד בניסן ראש השנה למלכים ותנינן נמי באחד בתשרי ראש השנה למלכים ואסיק' אלא לאו ש"מ למלכות יון ש"מ:

פיס' [יום] גינוסיא של מלכיהם פי' גנוסיא בלשון יון יום הלידה ואוקימ' אלא מאי יום גנוסיא יום שמעמידין בו את מלכם ואף על פי דלא מוקמי מלך בן מלך מיהו על ידי שאלה מוקמי כגון אנטונינוס דשאלינהו למנויי אסוירוס בריה דמלכא וקיבלו מיניה.

אמר להו רב נחמן האי ספרא דוקנא כתביה וכו'. ולא אמרינן בכי הא יד בעל השטר על התחתונה, דכיון דכולהו סופרים למלכות יון הם מונים לעולם ואיפשר להעמיד חשבונו של זה על הנכון, לא אמרינן מאוחר הוא. אבל לרב אחא בר יעקב דסבר למימר כי לחשבון אחר אנו רגילין למנות, אמרין יד בעל השטר על התחתונה ומאוחר הוא, ואין תולין לומר שסופר זה אחז לו דרך אחרת לחשבונו.

האי ספרא דוקנא כתביה כו'. פירוש דאף על גב דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דיינין ליה ליפוי של מלוה ויטרוף מזמנו דכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה הני מילי לשון מסופק אבל הכא שכל הסופרין למלכות יון הם מונין ושטר מאוחר לא שכיח: ואפשר להעמיד במנינו על נכון לא אמרינן שטר מאוחר הזא ומיהו לרב אחא בר יעקב שהיה סובר כי גם ליציא׳ מצרים אנו רגילין למנות אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומאוחר הוא ואין מלין לומר שזה הסופר מנה שלא כדרך שאר הסופרין.

דילמא ליציאת מצרים מנינן ושבקי לאלפא קמא. פי׳ כי מיציאת מצרים ועד חרבן בית שני אלף ש״פ שנים כדאית׳ בסוגיין נמצא יציאת מצרים מוסיף על מנין הסופר אלף אחד וכדפר״שי ז״ל ואגב אורחין שמעינן מיהא שאם רצה הסופ׳ שלא לכתוב במנין השטרות אלא הפרט בלבד או לחסר מקצת הכללים שהשטר כשר וכן אנו רגילין לפעמים בגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד פר״שי ז״ל אין רגילין למנות יפה כיון והיינו דאין מנינן לבריאת עולם וכדטעמא במסכת ר״ה בס״ד.

ש״מ למלכי יונים מנינם. הא ודאי לא נפיק מיהא אלא דלאומות העולם מנינן אלא דכיון דלא אשכחן חושבנא אחרינא דאתי כי האי חושבנא דשטרא דא אלא מלכות יון דהוי כעין חושבנא דיציאת מצרים לית לן למיתלי אלא למלכות יון והוי כאילו שמעינן מהכא דלמלכות מנינן ויש כיוצא בזה בתלמוד בההיא דאמרינן בגטין גבי מעדיותו של רבי יוחנן בין גודגודא נלמוד ודוק כנ״ל וכן נראה מפי׳ רש״י ז״ל מכלל דרבי מאיר סובר ל״ש ולהכי אמרינן מכלל דאי מרבי מאיר גופי׳ ליכא למידק הכי דדילמא לישנא קלילה נקט ודילמא טעמא דיום המיתה אסור היינו לפי שעושין בו לעולם שריפה ואיד׳ מן הסתם הילכך מדרבנן הוא דשמעת ליה:

עקור שיש בה טריפה אסור. פרש״י ז״ל דאע״ג דאין סופן ליהנות ממנה אסור לגרום טריפות לבהמה בידים ע״כ ואפשר דטעמא משום דהוי צער בעלי חיים טפי כשעוקרה במקום שעושה אותה טריפה והכי אמרינן לקמן גבי ההולכין ליריד של גוים דקתני בהמה תעקר ודוק ותשכח:

וי״ל עוד דטעמא דעקור שיש בו טריפה שהוא אסור היינו משום בל תשחית דאע״ג דבשריפת כלי תשמישו ליכא משום בל תשחית כיון דמשום כבודו הוא שאני הכא שאין זה תשמיש חשוב כל כך אלא בתשמיש דתשמיש ולפיכך דיינו למנעה מאותו תשמיש ומכל מלאכה ולא לאוסרה בהנאה ובאכילה מה שאין כן בכלי תשמישו וסוס שרוכב עליו דמנעינן להו מכל הנאה.

שקבועין הן לעולם דכולה שתא פלחי לה. פר״שי ז״ל שכל ימות השנה עושין עובדיהן יום איד ומקריבין להו זבחים ואסורין במשא ומתן לעולם ע״כ. והקשו רבותי הא דאמר שמואל בתר הכי בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד משמע דאכלהו קאי ולא המתני׳ בלחוד מדנטר לה עד הכא וכיון שכל ימות השנה עושין עובדיהן יום איד מה הרויחו בני הגולה באלה וי״ל דהא דאמרינן שעושין איד כל ימות השנה לאו איד ממש הוא דהא לא אפשר ולא מסתבר דמלאכתן אימתי נעשית אלא לומר שרגילין היחידים מהם לעשות לה זבחים תמיד ואפי׳ הכי אשמועינן שמואל דאינו אסור אלא ביום אידם הקבוע לכל שהכל עושים איד ומודים לא או משום איבה או משום דלא אפשר לן שפרנסתינו מהם וכדפרש״י ז״ל.

מתני׳ עיר שיש בה ע״ז חוצה לה מותר כו׳. מהו לילך לשם כו׳ פי׳ לפקח בעסקיו בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום פר״שי ז״ל שאין הדרך הזה יוצא עד לשם לשום מקום אחר ולא מאותה העיר מאילך אסור פרש״י ז״ל משו׳ חשדה דחשדי ליה דאזיל למיפלח לע״ז וטעם נכון הוא דהא בגמ׳ אמרינן דחיישינן לחשדה ואפי׳ במקום סכנה כגון דצחי מיא דאי לא שתי מאית והיא בכלל אבזרי ע״ז שיהרג ואל יעבור ולפי זה אסור ליכנס לבית ע״ז במקום שאין רגילין הגוים ליכנס שם אלא לצורך ע״ז בלבד אבל אם יש שם חצר לדון או שדרכן ליכנס שם לעשות צרכיהם או לעבור שם דרך קפנדריא מותר ואפי׳ במקום הפסד ממון בלבד דהוה ליה כהא דתנן שאם אין הדרך מיוחדת לאותו מקו׳ מותר וכל כיוצא בזה מותר לעשותה קפנדריא דקלון הוא וכן אמרו בירושלמי מהו למעבד קומי צלמניא אבוריא א״ל עבוד קומי וסמי עינוי.

ויש שפירש במשנתינו שאפי׳ אין כאן מקום חושד אסור לפי שעושה שם אסופה ורוב עם שהוא כבוד לע״ז כשמתאספין עם רב ליריד שלה וכן אמרו בירושלמי אמר רבי אבהו אסור לעשות חבלה ותני כן לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב תו גרסינן בירושלמי אכסנאי אסור בן עיר מותר שיירא לעולם מותרת שכן דרך שיירא לילך בכל ע״כ.

גמרא עטלוזה של עזה מהו אמר ליה הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות בתיבה א׳ ולא חשו להם חכמים פי לא חשו כולם ואפילו לאסור להם לכתחילה שלא לעשות כן מכאן ולהבא והיינו דנקט לא חשו ולא קאמר ולא אסרו להם חכמים והיינו דאמרינן שכשם שלא חשו שם אעפ״י שקרובות הקרנות מאד ואפילו לכתחי׳ כך אין לנו לחוש בכאן אעפ״י שקרובו׳ מאד בני חוצה לה לבני תוכה לה.

כבר ידעת שבימיהם היו מונין לשטרות למלכות יונים ותחלת מלכותם מסוף ארבעים לתחלת בנינו ונמצאו ש"פ שנה כשחרב הבית ומ"מ לסוף ל"ד לבנינו התחילה מלכותם בעולם ומלכו שם שש שנים ואח"כ נתפשטה מלכותם ומאותה שעה שנתפשטה מונין להם בכל מקום ואין מונין להם אותם שש שנים הרי שמצינו שטר מאוחר בשש שנים כגון שיצאה שטר בשנת החרבן שהוא אומר שפ"ו שנים למלכות יונים ואנו יודעים שאין כאן אלא ש"פ שנה אין דנין אותו כמאוחר כדי למחול שעבודו עד שיכלו שש שנים הבאים אלא אומרים שסופר זה מנה להם מתחלת מלכותם הואיל ומצינו איחורו בשש שנים לא פחות ולא יותר ואין אומרים בכיוצא בזה יד בעל השטר על התחתונה שאין מחזיקין את הסופר בטועה הואיל והאחור אינו מצוי דהחשבון אפשר להעמידו על מכונו וכן אין תולין את החשבון לדבר אחר ואע"פ שלא הזכיר מלכות יונים בפרט אלא שאמר בשנת ש"פ שנה ולא הזכיר לאיזה מנין שהדבר ידוע שבגולה אין מונין אלא למלכי יונים:

מכאן אני אומר בזמן הזה בשטר שכתוב בשנת חמשת אלפים וכיוצא בו ולא הוזכר בו בריאת עולם שהוא כשר אין ספק שלבריאת עולם הוא מונה וכן יראה לי שאם ראינו בכתב בשנת חמשים או כיוצא בו שהיא כשרה שאנו דנין בו שעל הפרט הוא נאמר כן וכן יראה ממה שאמרו בגמרא ודילמא ליציאת מצרים מנינן ושבקיה לאלפא קמא וכו':

באחד בניסן ראש השנה למלכים במה דברים אמורים למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם אין מונים אלא מתשרי וכבר בארנוהו במסכת ר"ה:

מלכות יונים לא היו מונין בו לכל מלך ומלך כמו שהיו מונין לשאר מלכים אלא לתחלת המלכות היו מונין לעולם ויראה לי הטעם מפני שהיה כבוש גדול ודבר מפורסם ביותר ועשאוה כשנת העיקר לענין החשבון:

בגולה אין מונין אלא למלכי יון מהכא מוכח דלא קפדיני' אשלום מלכות ונ"ל שאף הגיטין היו מונין למלכי יון ואע"ג דתנן בפ' הזורק כתב לשם מלכות שאינה הוגנ' לשם מלכות מדי לשם מלכות יון כו' עד תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה ואפילו רבנן דפליגי עלי' דר"מ ואמרו הולד כשר מודו דתצא כדאמרי' בפרק המגרש אפ"ה נהגו לכתוב למלכות יון ולא חיישינן לשלום מלכות משום דחזי דלא הוו קפדי עלייהו ואין לומר דדווקא לשטרות קאמר ולא לגיטין דכל טעמא דמילתא אינו אלא משום שלום מלכות כדמפרש בפ' הזורק. ואם לא חשו בשטרות למה יחושו בגיטין א"ו בכל נהגו למנות למלכי יון. וכיון דבמנהגא תליא מילתא ולא חיישי' למתני' דגיטין גם מה שאנו נוהגים למנות לבריאת עולם בין לגיטין בין לשטרות כשר הוא ואין לחוש לשום מלכות וכדברי מצאתי כתוב בתוספ' אחת:

והתניא יום גנוסיא שלו ויום הלידה שלו יום גנוסיא של בנו. ויום לדת בנו. פי' ומתני' נמי דקתני ויום גנוסיא סתם אתרוויהו קאמר בין על גנוסיא שלו בין אגנוסיא של בנו וכן יום הלידה אתרוויהו קאמר בין על שלו בין על לידת בנו העתיד למלוך תחתיו אבל ביום המיתה לא תניא מיתה שלו ומיתה של בנו דדוקא ביום מיתתו עושה בנו שמחה כל שנה מפני שבמות אביו זכה הוא למלכות אבל ביום מות בנו שהמליך בחייו אינו עושה שמחה מפני שאבל היא לו:

ומי מוקמי מלכא כו' הנה קטן בגוים וגו' האי קרא לגבי אדום כתיב ומייתי ליה אמלכות רומי שמצינו בספרים שתחילת מלכותן היה צפו בן אליפז והיינו קטן בגוים דלא מוקמי להו מלכא מתוכן ואין בניהם יורשין מלכותן וק"ל:

גמ' שאין מושיבין מלך בן מלך. נ"ב כך הוא ודאי עד היום א"ל ע"פ שאלה ובקשה כדמסיק. ואית ליה קרא נמי בפרשת ואלה המלכים וגו':

שם לא כתב ולא לשון. נ"ב כי אותו שיש להם עתה גנוב הוא מן היונית ומזולתם המציאו כתב ולשון חדש מורכב משל אחרים:

שֶׁאֵין מַּעֲמִידִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ. ונראה לי בס"ד הטעם על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י) דמלכותא דארעא שורשה באות מ"ם ושם היא אחוזת המלך עיין שם ובזה מובן הטעם דהמלכות היא ירושה מאב לבנו דאות מ' כפשוטה מולדת אות מ"ם כמוה כי מלוי המ"ם הוא גם כן מ"ם כן בנו של מלך יהיה מלך כמו אביו מאין תפונה מאחר דהמלך אחיזתו שם.
ובזה יובן בס"ד 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ' (דברים יז, טו) שתי שימות לאב ולבן יען כי 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' חלק תיבת מִקֶּרֶב לשתים וקרי בה 'קרב מ"ם' כלומר אצל אחיך יש להם קרב של מ' שמלבד מ' הפשוט של שם מלך יש להם עוד מ"ם של מלוי שהיא קרב ובטן של מ' הפשוט שבזה מורה אות של מ"ם על שתי מלכיות אחת של אב ואחת של בן מה שאין כן שאר גוים שאינם אחיך אין להם אות של המלוי ורק מ' של הפשוט בלבד שיש אצל מלך שלהם.
ולכן אדום אין מעמידין מלך בן מלך דאין להם מ' כפולה בפשוט ובמלוי ולכך רומאי דהם עכו"ם יש להם חוק 'שֶׁאֵין מַּעֲמִידִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ' ולכן אמר עליהם קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם (עובדיה א, ב) חלק תיבת בַּגּוֹיִם לשתים וקרי בה 'בגוי מ"ם' גוי רצונו לומר תוך דהיינו בתוך המ"ם שהוא אות המלוי שלה 'קָטֹן נְתַתִּיךָ' שאין לך חלק באות המלוי של מ"ם.

"בָּזוּי אַתָּה מְאֹד" שֶׁאֵין לָהֶן לֹא כְּתָב וְלֹא לָשׁוֹן (עובדיה א, ב). נראה עיקר כפירוש רש"י ז"ל שפירש הכתב והלשון שלהם לקחו מאומה אחרת וכך הוה קים להו לרבנן באותו זמן וכאשר תמצא עתה כי מלכות של אמריכאן אין להם לשון משלהם אלא לקחו הלשון ממלכות של אנגליז דקדים להו והם מדברים עתה בלשון אנגליז מלכות ברטאניה וכך קים להו לרבנן דאותם רומאי שהיו בזמן הקודם לקחו הלשון והמכתב שלהם ממלכות אחרת ונראה הטעם דהיה להם חסרון בשתים אלו שהוא המכתב התלוי בידים והדבור התלוי בלשון כי נתברך עשיו בידים זה החרב מפני כי היה 'צַיִד בְּפִיו' (בראשית כה, כח) ודו"ק.
ובזה מובן טעם למה שאמר במדרש (בראשית רבה סג, ט ובילקוט שמעוני) שאל אותו הגמון דרומאי לרבן גמליאל מי תופס המלכות אחריו? הביא נייר וכתב בו 'וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו' (בראשית כה, כו). וקשא למאי אצטריך לכתוב, יאמר לו פסוק זה בפיו? ובזה ניחא שרמז לו על חסרונם שיש להם מצד הכתב ומצד הלשון מה שאין כן ישראל במלכותם שלמים בכתב זו הכתיבה שכתב לו אשורית המיוחד לישראל וגם שלמים בלשון הוא לשון הקודש שמדבר הכתוב הזה שהוא גם כן מיוחד לישראל מה שאין כן הם בעת מלכותם חסרים מן המכתב ומן הלשון.
ובזה יובן בס"ד הרמז שרמז יעקב אבינו ע"ה לעשו באומרו כִּי חַנַּנִי אֱלֹקִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל (בראשית לג, יא) היינו 'כֹל' ראשי תיבות כתב לשון.
ולפי זה נמצא יש להם שלשה חסרונות האחד בעיקר המלכות שאין מעמידין מלך בן מלך והשניה בלשון והשלישי בכתב ושלשתם נרמזו באותיות 'מֶלֶךְ' שהוא ראשי תיבות מלכות לשון כתב, גם סופי תיבות 'תבן' לרמוז מה שאמר רבותינו ז"ל במשל של חטים וקש ותבן.

כָּל יוֹמָא עֲקַר לֵיהּ פּוּגְלָא מִמִּשְׁרָא קַמֵּיהּ. יש להקשות כמה מיני ירקות וזרעים יש בגינה שלו ולמה עקר פוגלא?
ונראה לי בס"ד כי פוגלא הוא צנון כמו שפירש הערוך וזה דרכו להיות הראש טמון בארץ והעלים נגלים למעלה ורמז לו בזה על חשובי דרומאי שהיו מצערים את הקיסר בעצות רעות שמיעצים עליו בסתר וכל העצות הם יוצאים במרמות השכל שהוא במוח שבראש שלהם וזה הראש שלהם שהוא מעין נובע העצות הוא טמון ונסתר דלכך הוא חושש מהם ורוצה לעוקרם.

גמרא ומי מוקמי מלכא בר מלכא. עיין סמ"ג לאוין אות קטז:

תני רב יוסף מאי דכתיב הנה קטון וכו'. אפשר דקשיא ליה דתיבות נתתיך בגוים יתירות ותיסגי לומר הנה קטון בזוי אתה מאד ובודאי שהכל ממנו יתברך. ועוד דמשמע נתתיך ואינך מצד עצמך וממאי דכתיב בזוי אתה מאד נראה שמעצמו ואיכותו הוא בזוי. להכי דריש דמלבד דמצד עצמו ומהותו הוא בזוי. עוד אחרת היתה להמעיטו ולהקטינו ולז"א נתתיך בגוים היינו שאין מעמידין מלך בן מלך וזה פחיתות נוסף עצמותו והכל מאת ה' להקטינו וזהו שאמר נתתיך בגוים. ובפסוק אפשר לרמוז דהסט"א היא קנה ובגאולה ב"ב תשבר הקו"פ ויהיה הנ"ה כמש"ה הנה אל ישועתי וכיוצא וכמ"ש בזהר הקדוש וזה הוא הרמז הנה קטון נתתיך ר"ת קנה. ומסט"א קנה תשבר הקו"ף ויהיה הנה ואז קטון נתתיך ודוק וכמ"ש בזוי אתה מאד יומתק במ"ש רבינו הרקח ז"ל כי אחר אותיות אדום הם אותיות נבזה ע"ש וזהו בזוי אתה מאד בשמו ומעשיו ובמקומו:

דנפרח יונה מידיה רמז לטבריא. דישראל נמשלו ליונה כמו שאמרו רז"ל ואפשר דבשם יונה רמוז יחוד קבה"ו שהוא גימטריא אדני ועוד ו' רמז לקב"ה דישראל כביכול קראם בנים כמ"ש בנים אתם לה' אלהיכם והם תמיד מיחדים קבה"ו. והשכינה נקראת יונה כמספר שם אדני ועוד ו' להתחבר עם דודה ת"ת בחינת ו'. גם יונה גימטריא ע"ב עם הכולל להמשיך משם ע"ב חכמה בסוד אחותי בת אבי ועוד גימטריא חסד להמשיך לה חסדים:

ואימא לאסוירוס דתתעביד טבריא קלנא. וסימן לדבר טבריא גימטריא ברך כלומר בנך יעשה אותה בת חורין:

(יו"ד רע"א) שש שנים מלכו בעילם ואח"כ פשטה מלכותם בכל העולם כולו, לפירש"י (לעיל ט א) עניינו שבשש שנים הללו לא מלכו היונים אלא בעילם בלבד, ואח"כ נתפשטה מלכותם על כל העולם כולו. ואין הדברים נכונים כמו שהאריך בזה בס' מאור עינים פכ"ו, והביא שם מדברי הימים למלכי היונים, שמנין היונים - שהוא עצמו המנין לשטרות - היה תחילתו כי"ב שנה אחרי מות אלכסנדר מוקדון, והוא אחר אשר הכה סלויקוס (אחד מארבעת שרי הצבא הגדולים של אלכסנדר) את חביריו וינצחם. ואז יסד את מלכותו במצרים והיה לראש בית התלמיים אשר מלכו במצרים. ולפ"ז ביאור הענין כאן הוא להיפך מפירש"י: אלא ששש שנים מלכו כל השרים יחד בעילם, ואח"כ נתפשטה מלכותם ונחלקה לארבע מלכויות.

ועי' בהתקופה ספר ח' במאמרו של רח"י בורנשטיין שכתב, דשש שנים אחרי מות אלכסנדר באה מדינת עילם תחת יד סלויקוס, ושוב נלחם עמו שר אחד אנטיגנוס, וסלויקוס ברח מצרימה וכרת ברית עם תלמי לגוס, ושניהם הכו את אנטיגנוס י"ב שנה אחרי מות אלכסנדר אצל עזה, וסלויקוס שב לארץ ממשלתו לבבל ויכבוש גם את ארץ עילם ומדי, ומאז החל המנין לשטרות.

(יו"ד א) אלא מאי יום גנוסיא יום שמעמידין בו מלך.—ז"ל הירושלמי כאן: "יום גנוסיא של מלכים ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה", וכן בערוך ע' גנס כתב "שבלשון יונית [%] יום גנוסיא הוא יום הולדת המלכים ותרגום ירושלמי יום הולדת את פרעה יום גנוסיא דפרעה". וכ"ה בב"ר שם (מובא בפי' רש"י לפסוק זה). ולפ"ז ההכרח לומר, שדעת התלמוד כאן, שאף שעיקר שֵם "יום גנוסיא" מונח על יום הולדת המלך, מ"מ ברייתא זו דתני בה "יום גנוסיא" וגם "יום הלידה" היא יוצאת מן הכלל, והתכוונה ב"יום גנוסיא" ליום שמעמידים בו מלך.

שית שנין יתירתא. שבא לפני ב''ד בשנה שנכתב בו ומצא בו שש שנים יותר ממניינם כגון שהיו עומדים בשנת חמש מאות למלכות יון ובו היה כתוב בשנת חמש מאות ושש שנים לוה פלוני מפלוני וסתם היה כתוב ולא היה כתוב בו שום מלכות: מאוחר הוא. מלוה עשה עמו טובה ומחל לו שעבוד קרקעות של שש שנים וכל מי שיקנה קרקעו בתוך שש שנים אינו מפסיד שהרי זמן מכירה קודם לזמן טריפת השטר: ועד דמטי זמניה לא טריף. אינו יכול לטרוף לקוחות אלא אותן שיקחו ממנו משש ואילך: ספרא דוקנא כתביה. מדקדק בחשבונות הוא ואינו הולך אחרינו שאין אנו מתחילין למנות לתחלת מלכות יון אלא לאחר שש שנים שמלכו בעילם והוא מונה לתחלת מלכותן ושיעבודו מיום כתיבתו הוא ומהיום והלאה יטרוף ואין כאן מחילה לפי שחמש מאות שלנו הן חמש מאות ושש לתחלתן: ממאי. דהאי דמנינן לשטרי לש''פ שנים קודם חורבן דעתין למלכי יון דתימא דהנך שית שני יתירתא היינו האי דאתחיל למימני מתחלת מלכותן דניחא לך למימר הכי ולא ניחא לך למימר מאוחר הוא לפי שאין דרך למחול שעבודו שמא ימכור זה כל נכסיו בתוך זמן האיחור ויפסיד את חובו: דלמא. בין אנן בין הא ספרא האי דמנינן לש''פ שנים קודם חורבן לאו דעתין אמלכות יון אלא ליציאת מצרים מנינן: ושבקיה לאלפא קמא. דמיציאת מצרים ומתחלינן למימני מתחילת אלפא בתרא והיא שנה ראשונה ליון שפשטה מלכותן בכל העולם דמיציאת מצרים ועד חורבן אלף וש''פ שנים ת''פ שנים עד בנין בית ראשון ות''י דבניינו הרי תת''צ ושבעים דגלות בבל ות''כ דבית שני הרי אלף וש''פ שנים ומלכות יון נמי פשטה בכל העולם ג' מאות ושמונים שנים קודם חורבן שהוא תחלת אלף שנים וכיון דדעתין איציאת מצרים ליכא למתלי הנך שית שנין אלא במחילת השעבוד ושטר מאוחר הוא: אין מונין אלא למלכי יונים. וכיון דלמלכות יון מנינן ואיכא למיתלי להנך שית שנין בספרא דוקנא תלינן ביה ולא תלינן ליה במחילת השעבוד שאין כל אדם עושה כן: דיקא. דלמלכות יון מנינן: לשטרות. דכל אימת דקאי מלכא מכי מטי שילהי אדר סלקא ליה שתא ובניסן ריש שתא תנינא למיכתב בשטרי: ואנן השתא מתשרי מנינן. כל תשרי מחדשים שתא אלמא ודאי מניינא דידן למלכי האומות הואי ואין לך מלכות באומות מתחלת שלש מאות ושמונים שנה קודם אלא מלכות יון דאי סלקא דעתך דהאי דמנינן לשלש מאות ושמונים שנה קודם חורבן דדעתין איציאת מצרים מניסן בעו למימני ולחדושי שתא דקיי''ל בשמעתא קמייתא במסכת ראש השנה דליציאת מצרים מניסן מנינן: הא דידיה הא דבריה. כשמעמידין בן מלך בחיי אביו להחזיקו במלוכה שמח האב ועושה אותו יום איד: ומי מוקמי. רומיים מלכא בר מלכא כל הני יום אידיהן דמתני' דרומיים נינהו כדתניא לעיל יום שתפסה בו רומי מלכות ותניא רומי עשתה קלנדא: כתב ולשון של רומיים מאומה אחרת באה להן אחרים תקנו להן כל ספריהם: ע''י שאלה. נוטלין רשות מן השרים ומבקש האב מהן להעמיד בנו תחתיו: כגון אסוירוס בן אנטונינוס. דמלך על ידי שאלת אביו: קלניא. בת חורין שלא תתן מס לעולם משום דאית בה רבנן ואנטונינוס עצמו היה משמש בפני רבי כדלקמן ומשום הכי היה אוהב לרבנן: אייתי רבי גברא ארכביה וכו'. כלומר הרכב את בנך עליהן ועליך ותהא טבריא מסורה בידו: ואימא ליה. לברך דליפרחה ליונה מן ידיה כלומר דליעבד טבריא קלניא להוציאה מתחת עולו:

ספרא דוקנא כתביה. מכאן יש להכשיר שטר שדלג בו הסופר לבריאת עולם ואפילו דלג האלפים והמאות רק שכתב בכך ובכך לפרט שהרי בימיהם היו כותבין למלכות יונים והסופר דלגו דאי הוה כתיב בשטר בהדיא למלכות יונים מאי הוה קאמר דלמא ליציאת מצרים וכו' ואפ''ה לא אמרינן למניינא אחרינא כתביה ועד דמטי זמניה לא טריף כיון שבגולה אין מונין אלא למלכות יון אף כאן אם דלג לבריאת עולם כיון שאין אנו מונין עתה כי אם לבריאת עולם אין לחוש וגם אם דלג נמי האלפים אין לחוש מדקאמר בסמוך שבקיה לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא ויש ספרים שגורסין שבקיה לכללא ונקטיה לפרטא ור''ת עשה מעשה שכתב שטר בכך וכך לפרט ודלג האלפים וגם בריאת עולם: שאין להם לא כתב ולא לשון. פירש הקונטרס שנלקט לשונם מלשון אומות ותימה דהא בני ישמעאל ובני קטורה ועמון ומואב שעמדו אחר דור הפלגה מאין בא להם לשונם אם לא מאומה אחרת לכך פירש ר''י כתב לשון חשוב שהמלכים משתמשין בו כעין חכמת יונית והיינו דאמרינן במגילה (דף י: ושם) והכרתי לבבל שם ושאר שם זה לשון ומאי קאמר דהא בלשון ארמי הם מספרים ועודם משתמשין בו אלא בודאי לשון מלכות קאמר ועוי''ל כדאמר בבראשית רבה דבדור הפלגה עלה הים והציף הרבה משפחות מע' אומות וכולן עמדו מישמעאל ובני קטורה ואיכא למימר דכל הנך ירשו לשון אומה ואומה שאבדה אבל רומיים למדו לשונם מאומה אחרת: והתניא יום גנוסיא ויום הלידה. מהשתא בעי לאתויי ברייתא דמייתי בסמוך כולה אלא השתא מייתי מינה בקוצר ואותו שהיה מתרץ הא דידיה הא דבריה לא היה יודע הברייתא כמו שהיא בסמוך אלא מתרץ על מה שהביא המקשה עוד יש לומר דודאי ברייתא אחרת היא וממשנתינו לא היה יכול להקשות דמתניתין משתמע דמיירי בשני בני אדם שמארכת כ''כ בלשונה יום גנוסיא של מלכים ויום הלידה אבל ברייתא דקתני בה יום גנוסיא ויום הלידה משמע דלא מיירי אלא באדם אחד:

עבודה זרה י ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף י - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד