עבודה זרה ט ע"ב

דף ט - ב

הפסוק [במדבר לה]: "ארבעים ושמונה עיר".

ואי טעי ספרא, סופר גיטין ושטרות הטועה, ואינו יודע מנין השנה שעומד בה, נישייליה לתנא כמה קתני ישאל את התנא איזה שנה היא לפי חשבונו לשנות החורבן, וניבצר מינייהו ויפחית מן החשבון ארבעים ושמונה, ומשכח ליה לחומריה.

וסימניך, כדי שלא יפחית התנא ושלא יוסיף הסופר, סימן זה יהיה בידך, ספרא בצירא הסופר מצמצם תנא תוספאה התנא מוסיף, כמבואר.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: האי מאן, מי שיודע מנין שנותיו לפי מנין שנות החורבן, אך דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד, באיזה שנה משנות השמיטה הוא עומד, יחשב כך:

ניטפי חד שתא, יוסיף על חשבונו שנה אחת, והיא שנת החורבן, שאינה בחשבון שנותיו. והיא, שנת החורבן, שהיתה שנה ראשונה לחשבון שמיטה הבאה.

ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי. כלומר, בכל מאה שנים יש שני יובלות, וארבע עשרה שמיטות, ונשקל ממאה תרי, ומכל מאה שנים יוציא שתי שנים, כמבואר, ונשדי את כל השנים העודפות האלו [שתים למאה] יצרפם לחשבונו. דהיינו למנין שיש לו עודפות על ה"מאיות", ונחשובינהו לפרטי, ויחשיב השנים שיש לו העודפות, עם ה"שאריות" של ה"מאיות" -

וידע אז ידע כמה שני בשבועי, באיזה שנה של שבע שנות השמיטה הוא עומד.

וסימניך, סימן זה יהיה בידו, לשון הפסוק (בראשית מה): "כי זה שנתים הרעב". היינו, מכל מאה, יוציא עודף שנתיים.

אמר רבי חנינא: אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם: קח קנה שדה שהיא שוה אלף דינרים בדינר אחד! - לא תקח! לפי ששנה זו היא קץ הגאולה, ותקבץ להר הקודש נחלת אבותיך ולמה תפסיד הדינר! ^[4]

במתניתא בברייתא תנא בנוסח אחר קצת: אחר ארבעת אלפים ומאתים ושלושים ואחת שנה לבריאת העולם ^[5], אם יאמר לך אדם: "קח לך שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד"

- אל תיקח!

מאי בינייהו? מה בין הברייתא למאמר של רבי חנינא?

איכא בינייהו תלת שנין, שלש שנים יש ביניהם, דמתניתא טפיא הברייתא מוסיפה תלת שני שלש שנים.

אחרי שלמדנו שסופרי השטרות כותבין מניינם לחשבון מלכות יון, מספרת הגמרא עובדה, שממנה למדים, שאת הזמן בשטרות כותבים לפי שנת המלכות הכללית של מלכות יון, שהיתה מאוחרת בשש שנים אחרי תחילת מלכות יון וכיבושה את עילם של פרס.

ההוא שטרא, דהוה כתיב ביה שהזמן [ה"תאריך"] שהיה כתוב בו,

וכן אם טעה הסופר בפרטותיו ישאל לתנא כמה פרטותיו יאמר לו צ"ט יפחות מהן מ"ח נשארו נ"א ואלו הן פרטותיו וסימן תנא תוספאה ספרא חסירה:

וסוגיין דשמעתין הוא כי שניהם לא התנא ולא הסופר אינן טועין לא באלפים ולא במאות אלא בפרטים בלבד:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע מאן דלא ידע כמה שני בשבוע לישאליה להאי תנא דסדר עולם דתני בתוספתא בסוף מסכת שחיטת קדשים ובתלמוד ארץ ישראל במגילה סוף פ"א משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים אלפים ותמ"ח שנים. ומאהל מועד שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת ושבגלגל י"ד שנה בשילה ש"ע שנה חסר אחת בנוב וגבעון נ"ב שנה בבית העולמים ת"י שנה לבית ראשון ות"כ שנה לבית האחרון ויש אומרים דהאי תנא הוא דסדר עולם דתני במס' קדושין בסוף פ"א (דף מ ע"ב) בשנת ס"א ליציאת מצרים עשו שמיטה ובשנת ק"ג עשו יובל ותני בהדיא בתלמוד ערכין (דף יב ע"ב) י"ז יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ עד שיצאו הרי תת"נ וז' שכיבשו וז' שחלקו ומ' במדבר ואלפיים ותמ"ח נמצא משנברא העולם עד שחרב הבית בראשונה נגלו ישראל שלשת אלפים ושנ"ב שנה ויש מי שאומר כי שבע שכיבשו וז' שחלקו בכלל תת"נ שנה הן דקיי"ל ג' של"ח חרב הבית ולא משכחת לה אלא אם תחשוב ז' שכיבשו וז' שחלקו מכלל תת"נ שנה שהן י"ז יובלות יפילם משני הבריאה והשנים הנותרו' עד שנה שהוא עומד בה יטול שנתים מכל מאה והשנים שאינן עולות למאה יוסיף עליהן מה שבידו מן השנתים של כל מאה ויוציא בשבועות והנותרות שלא שלמו לשבוע הן שני השבוע של שמיטה וזה שאומר לישאליה לתנא דסדר עולם וליפוק כללי ביובלי ופרטי בשבועי וידע כמה בשבוע ויש עוד חשבון אחר קרובי לישייליה לספרא כמה שנין קא חשיב וליבציר מינייהו תרתי שנין או יוסיף חמש שנין עלייהו.

וליפקינן בשבועי וידע בכמה שני בשבוע קאי וסימן כי זה שנתים הרעב כבר יצאו סימן לפחיתה ועוד חמש שנים למוסיף:

אמר ר' חנינא אחר ת' שנה לחרבן הבית השני כו'. דע שחרב הבית השני בשנת ד' אלפים ליצירה (נ"ב חסר) קע"ב שתבוא שנת ת' שנה לחרבן הבית היא שנת ד' אלפים ורכ"ח לבריאת עולם וזו הברייתא דתני ד' אלפים ורל"א לבריאת עולם הנה שלש שנים בין רכ"ח לרל"א ופשוטה היא:

ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית שנין יתירא וכו' פי' יצא שטר לפני רב נחמן שעדיין לא הגיע לחשבון הסופר למלכות יון שהיה לו שנכתב ד' שנים או ה' ואמר רב נחמן כי זה הסופר שכתב שטר זה דייקנא הוא שמלכות יון משנת ג' אלפים ותמ"ג לבריאת עולם ומוסיף [שית] שנים שמלכו בעילם ואנו מניחין אלו ו' שנים ומחשבין משנת ג' תמ"ט והשטר כשר הוא:

הכי גריס רש"י הא דאמרינן האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע נחשוב כללי ביובל ופרטי בשבועי ונישקול מכל מאה תרתי ונישוויי' אפרטי ונטפי חדא שתא. ופי' דבמוצאי שביעיתחרב הבית והיא שנת ארבע מאות ועשרים ונמנית בכלל שני בנין לפי שיצא רובה בבנין ולפיכך מוסיף שנה. וא"ת הא לר' יהודה לא משכחת לה חרבן במוצאי שביעית כי חשבת ד' מאה שני ושקלת מכל מאה תרתי דהויא להו תמני לארבע מאה ועשרים יתירתא הא אשכחת דבשנת שמיטה חרב. הכי משנינן בערכין דשית שנין דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב. זה כתב הרב ז"ל.
ואם תשאל למה נעמידה כר' יהודה משום דשקיל מכל ק' תרתי דהא משעת חרבן ואילך לא מנו יובלות. לאו מילתא היא דלעולם מונין יובלות לקדש שמיטין בזמן הראוי להם ולא שינהגו היובלות ויתקדשו כלל דהא בזמן בית שני שאין שם יובלות דאורייתא מונין יובלות לקדש שמיטין שנוהגין דבר תורה כדאיתא בפ"ב דערכין אלמא בין בזמן יובל בין בזמן שאין יובל אין מונין שנת חמשים לרבנן כלל.
ומ"מ אין פי' מחוור, משום דמקמי דפריק רב אשי בערכין שית שנין דעזרא לא קחשיב קיימא שפיר כר' יהודה דהכי מפרש התם בפ' אין נערכין בשנייה במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ת"ך ארבע מאה תמניא יובלי ארבע עשרי תרי שבועי פשו להו שית הוה ליה בשיתא בשבוע הא מני רבי יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן אייתי תמניא מן תמניא יובלי. הו"ל ארביסר אשתכח דבמוצאי שביעית חרוב אלמא לר' יהודה לא צריכינן לפירוקיה דרב אשי דמפרק בתר הכי לרבנן הנך שית שני דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב להו וכו' ועוד אין גירסתו מחוורת לי דלא קאמר ר"ה בריה דר"י מהיכן ליתחיל ולימני כללי ופרטי ואמאי ניטפי חדא שתא.
ויש גורסין לישייליה לתנא דסדרעולם כמה חשיב וניחשוב וכו' ונאמר ליה הדרך שתופס מסדר עולם חשבון החרבן לפי פר"ת ז"ל דבית שני קם ת"ך שלמין. ובשנת עשרים ואחד בתשעה באב חרב והיא נמנית בכלל שני חרבן והיתה שנת מוצאי שביעית לרבי יהודה כי שקלת מכל ק' תרתי.
וגירסת השמועה כך היא בפר"ח ז"ל: האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע לישייליה צספרא כמה כתיב וניבצר מינייהו תרתי שני או ניטפי עלייהו חמש שני וליפקינון בשביעי. וידע כמה שני בשבוע וסימנך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים וה"פ לישיילוה לספרא כמה מני למלכות יונים והוא מונה מ' שנה פחות ממנין בית שני שהיה תחילה שמיטין והנה הסופר חמש שנים בתוך השמיטה שארבעים ושתים שנה יש ששה שמיטות לפיכך יגרע שתי שנים ויחשוב כי הוא שנת השמיטה או יוסיף חמש שנים וימנה והסימן נאות לפי הפירוש הזה ולקצר חשבונו אמרי לישאול לספרא ואם יודע כמה יש משנת הבנין עד שנה שהוא עומד בה אין צורך לשאול.
והספרים שכתו' בהם ליחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול מכל ק' תרתי ונשויי אפריטי וניבצר מינייהו תרתי שנין או ניטפי עלייהו חמש שנין וידע כמה שני בשבוע ומה שאמרו בפ' אין נערכין אשתכח דשתא בשבוע הוה ואשתכח דתלתא בשבוע הוה על שנת ת"ך שהוא סוף חשבונו ולא על שנת החרבן שהיא שנת תכ"א כדאמרינן בתר הכי לר' יהודה אשתכח דבמוצאי שביעית חרב.
ולזה הפי' ר"ה בריה דר"י לית ליה אליבא דר' יהודה הא דמתרץ רב אשי אליבא דרבנן הנהו שית דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב להו [דאי לא קא חשיב] ר' יהודה להנהו שית הו"ל חרבן בשניה בשבוע דההוא לתרוצה למתניתא כרבנן אמרה רב אשי ורב הונא בריה דר"י כר' יהודה ס"ל וכר' יהודה מוקים וי"ל חרבן במוצאי שביעית היה בראשונה ובשניה לדברי הכל אלא רבנן לא חשבי שית שני דעזרא ור' יהודה חשיב להו ור' יהודה לא חשיב תלת שני דסנחריב.
ומ"מ ס"ל השתא קדושה א' ושניה יש להן ולפיכך (הן) [אין] מונין לשמיטין ע' של גלות בכל אלא ביאתן בימי עזרא בחרו שכל הדברים הללו היתה שאם אתה מונה אותן מה איכפת להו בשית שנין דקדיש עזרא.
ויש לעיין, לענין שמיטת כספים שהיא חובת הגוף למה לא נמנה אותן ובפ"ק דקדושין משמע שאפילו קודם כניסתן לארץ נהגה שמיטת כספים ונתחיל לה מהר סיני ולפ"ז תהא שנת חרבן ראשון שנת ש"ש בשמיטת כספים וכן בשניה אלא שאני אומר אע"ג שנהגה מצות השמטת כספים קודם לכן כשהתחילו למנות יובלות ושמטות לאחר כיבוש וחילוק וחזרו ומנו עמהם לשמיטת כספים וכן כשבאו בימי עזרא, שלא היו להם שני שמיטין ושני חשבונות מעולם (קמ"ל) ולפי חשבון זה תהיה שנת ארבעת אלפים תתקפ"ג שנת שמיטה, וכן כתבו הגאונים ז"ל וכן עיקר.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה בשבועי, נטפי חדא שדתא, ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי וכו'. פירש רש"י ז"ל: דקיימא לן דשביעית בזמן הזה נהגא, ואפילו לרבי מודה דמדרבנן נהגא, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ובגרסת מימריה [דרב הונא בריה] דרב יהושע וירושו נחלקו בהן רש"י ור"ח ז"ל ורוב המפרשים אחריהם, וראיותיהן הן חקוקות בספריהם, ולא באתי לכתוב רק פסק דבריהם, כי לפי דברי רש"י ז"ל שנת השמטה היא שנת שבעה עשר לפרט, ולפי דברי ר"ח תהיה שנת י"ח לפרט.

האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע. פירוש למנות דין שמיטת כספים ונימא דשמיטת כספים נוהגת בומן הזה וכדמוכח בפרק השולח ומיהו נראין דברים דהלכתא כר׳ דסבר דשביעית בזמן הזה דרבנן ולפיכך היו מקילין בה האמוראין כדאיתא התם וכדכתיבנא התם בס״ד.

גרסינן ז״ל ולשייליה לתנא כמה חשיב ולחשבינהו לכללי ביובל ולפרטי בשביעית ולישקול מכל מאה תרתי ולישדי אפרטי ונטפי עלייהו חדא שתא וידע ליה לחומריה ופי׳ ישאל אל התנא שיודע מנין שנות החרבן ויעשה מחשבונו שחושב לחרבן הבית מנין יובלות ושבועו׳ כדמפרש ואזיל ורב הונא בר יהושע סבירא ליה כר׳ יאוד׳ דאמר שנת חמשין עולה לכאן ולכאן ומשום הכי קאמר דלישקול מכל מאה תרתי כי כשימנה כל מאה לשתי יובלו׳ עדפו בידו מכל מאה שתי שנים וכל השנים העודפין ההם מן המאות יתן אותם על הפרט ויעשה מהכל סך פרט אחד ויוסיף עוד על הפרט ההוא שנה אחת משום דקיימ׳ לן דכשחרב הבית בשניה מוצאי שביעית היתה דהיינו שנה לשמיטה ואילו אנן לא מנינן חרבן הבית מאותה שנה לפי שרובא היתה בבנין אלא מן השנה שלאחר שנת החורבן שהיתה שנה שניה לשמיטה ולפיכך אנו צריכין להוסיף על מנינו שנה אחת כדי שתהא תחילת מנינו משנה ראשונ׳ של שמיטה ומ״ל נחרב הבית במוצאי שביעי׳ משום דבית שני קים ת״כ דל מינייהו שית שנין דהוו מקמי דסליק עזרא שלא מנו שמטין ויובלות פשו להו תי״ד דל תמניא שנין מן הד׳ מאות אליבא דרבי יאודה ושדי על פרטה די״ד הוו להו כ״ב הכ״א הוו ג׳ שמטין והכ״ב עצמה היא מוצאי שביעית וסימניך למישקל תרי מכל מאה כרבי יאודה כי זה שנתים הרעב זו שיטת רשי ז״ל:

והקשו עליו חדא שנראה מדבריו כי שנת ת״כ עצמה חרב הבית ולא חרב אלא בשנת תכ״א ועוד דמאי דקאמר דלא מנו שש שנים ראשונים של בית שני כשמונין לא איתמר התם אלא לרבנן בלחוד ולא לרבי יאודה דהכי מוכח הני תרתי מסוגיא דערכין דאמרינן התם על הא דתניא דכשחרב הבית בשניה מוצאי שביעית היתה מכדי בית שניה כמה קם ת״כ דל ארבע מאות לתמניא יובלי פשו להו עשרין הוה ליה שיתא בשבוע כלומר הוה ליה סוף הבנין בשיתא בשבוע שהרי עמד ת״כ וחרב בתכ״א שריא שנת שמיטה ופרקינן דהא מני רבי יאודה היא דאמר שנת חמשין עולה לכאן ולכאן דל תמניא מתמניא יובלי ושדי העשרים הוו להו כ״ח פי׳ דהוו להו יומי הבנין כ״ח וחרב בכ״ט שהיא מוצאי שביעית והיינו דלא כפר״שי ז״ל שמפרש לעיל דבשנת ת״כ עצמה חרב דלדבריו בשביעית חרב ומאי קא משני אלא ודאי כדאמרינן והכי נמי דייק אידך דאמרי׳ איבעית אימא רבנן כו׳ רב אשי אמר שית שנין כו׳ איבעית אימא לעולם רבנן ושית שנין דמקמי דסליק עזרא לא חשיב להו פשו להו י״ד דקם הבית וחרב בט״ו דהוו מוצאי שביעית דאי בי״ד גופיה שביעית היא אלא ודאי כדאמרן.

מעתה האי סוגיא פליגא על ר״שי ז״ל בתרתי חדא הא דאמרן ועוד דעל כרחין רב אשי לרבנן תרצה וכדאמרן חדא דבתר אוקמתא דאוקימנא דרבנן אמר לה למילתיה ועוד דלרבי יאודה הוה ליה ת״כ גופיה שנת החרבן ופליג אכולה סוגיין דלעיל והוה ליה לפרושי אלא ודאי כדאמרן דלרבנן הוא דלא היינו שית שנין דמקמי עזרא ועוד הקשו עליו דאדיהיב סימנא להנהו תרתי שנין טפי הוה למיתן סימנא לטופיאנה דחדא שתא דצרכינן לטפויי לכך פירש דה״ג והכי איכא בנוסחי דוקני האי מאן דלא ידע כמה שני בשבועי לישייליה לספרא כמה חשיב ונבצר מינייהו תרתי שנין או נטפי עלייהו חמש וליחשבינהו לכללי ביובלי ולפרטי בשבועי ולשקול מכל מאה תרתי ולשדי בפרטיה ומשכח ליה לחומריה וסימניך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנין וה״פ דהאי דלא ידע כמה שני בשבוע לא ידע נמי מנין ימי החרבן על נכון ומשום הכי אמרינן דנשייליה לספרא המונה למלכות יון כמה חשיב וליחשבינהו לכללי ביובלי ולפרטי בשבועי ולישדי אפרטה תרתי מכל מאה כרבי יאודה וכדפרישנא לרשי ז״ל ומה שאמרו דליבציר ממנינא תרתי שנין או ליטפי עלייהו חמש שנין הוא לפי שאין צריכין שיהא תחלת מנינו מן השנה הראשונה של שמיטה ואילו הסופר הזה תחלת מנינו היה שנה ששית לשמיטה לפי שכבר עברו ממנין שני בית שני ארבעים שנה ל״ד דמלכו׳ פרס כדאיתא בברייתא דלעיל ושית שנין דמלכות יון בעילם דלא חשיב להו ספרא כדאיתא לקמן נמצא תחילת מנין מלכות יון שנת מ״א לבנין הבית שהיה שנת ששית לשמיטה לפיכך צריך לנו שנסלק ממנינינו שתי שנין ויהא הנשאר בתחילת שמיטה או שמוסיף עליו חמש שנין ויהא תחלת שמיטה ועל הגרעון הזה או על התוספת הזה מנח סימנא כי זה שנתים הרעב ועוד חמש שנין כי זה שנתי׳ הרעב סי׳ למעט ועוד חמש שנין סי׳ התוספת והשתא אתי שפיר דנקט האי קרא דסליק ליה לסימנא לתרתי וחמש דאילו לפרש״י ז״ל קראי טובא אחרינא איכא דמצי למעבד מינייהו סימנא לתרתי שנין.

ואגב אורחין שמעינן מהכא דהלכתא כר׳ יהודה מדנקיט האי אמורא חושבניה אליבא דידיה הא דתניא אם יאמרו לך קח שדה שוה אלף דינר בדינר אחד אל תקח. פר״שי ז״ל מפני שהוא קץ הגאולה ולפי פירושו יש לנו לומר ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו ולא נתקיימו דברי התנא ואינו נכון בעיני ולכך נראה לפרש שהם היו יודעין כי לאותו הזמן ראוין ליגאל אלא אם כן גרמו עונות מרובים ואם רבו אותם עונות לעכב המשיח שראוי׳ הדור ההוא ליענש שירבו הגזירות עליהן ויוציאו הקרקעות מתחת ידן כנ״ל.

כבר ביארנו במסכת מועד קטן שיש מי שאומר ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה אם מן התורה ואם מדברי סופרים אם דוקא בארץ לדעת קצת ואם אף בחוצה לארץ לדעת קצת מעתה מי שאיני יודע באיזו שנה שבשמטה הוא ורוצה לידע כדי לברר אם עבר שביעית על הלואתו אם לאו ומשנים של בריאת עולם אי אפשר לו למנות שהרי קודם מתן תורה לא מנו שמטין וכן לא משעה שהתחילו במנין שמטין שהרי בגלות בבל לא מנו שמטין וכן לא מתחלת בנין בית שני שלא נתברר לו אם התחילו למנות מתחלת הבנין או משנגמר ויש בין התחלת הבנין לגמר שבו שש שנים כמו שמפורש במקראות וכן שרגילות המנין לכל הדברים בזמן הזה הוא לחורבן הבית ומתוך כך הוא מלמדו שיקח בחשבונו כל השנים שמחורבן הבית עד שנה שהוא עומד בה ולדעת גדולי הרבנים הוא צריך להוסיף עליהם שנה אחת ובהדיא גורסין בה ולטפי חדא שתא והטעם הוא שקבלה בידינו שבמוצאי שביעית חרב הבית שהיא שנה ראשונה של שמטה ולדעת גדולי הרבנים אין הסופר מונה אותה שנה שחרב בה עם שנות החרבן אלא עם שנות קיום הבנין שהם ת"כ שנה הואיל דעמד רוב שנה בבנינו ולדעת זה שנה אחרונה שבת"כ שבה שהם שנות הקיום היתה תחלת שבע שני השמטה אחר שנת שביעית ומתוך כך הוא מזהיר להוסיף אותה שנה על מנין הסופר כדי שיתחיל למנות משנת שמטה ויזדמן לו החשבון בנקל ומוציא המאיות ליובלות ומשאיר מהם שתים מכל מאה וזה לדעת ר' יהודה שסובר ששנת חמשים עולה להיות יובל ושנה ראשונה של שמטה שאלו לרבנן שאין מונין ראש שמטה עד אחר שנת היובל הרי אתה מוציא כל המאיות בלא שום מותר ולא יזדמן שנת החורבן בשנה ראשונה של שמטה ולא אף בשביעית אלא בששית לדעת זה שאנו כוללים שנת החורבן עם שנות הקיום שהרי כשפרנסת המאיות ליובלות ופרנסת מן העשרים שבידך ארבסר לשמטות נשארו ששה לתשלום העשרים אלא לר' יהודה נאמרה ועדין כשצרפת שמנה שממותר המאיות עם הששה הנותרים היו להו ארבסר וא"כ עדין אתה מוצא שבשנה השביעית חרב אלא שפרשו שם שמתחלת הבנין עד שנגמר שהיו שש שנים לא מנו בו שמטין ונמצא שלא מנו שמטין אלא תי"ד שנה וכשתצרף שמנה שממותר המאיות עם י"ד שבפרט הוו להו כ"ב הוציא כ"א לשמטות ותמצא שבשנה שאחר שביעית חרב ואחר שאין הסופר מונה אותה עם שנות החורבן אתה צריך להוסיפה על חשבונו כדי שיתחיל חשבונו מראש שמטה ויזדמן חשבונו בנקל וכשהוא לוקח בחשבונו כל השנים שמחרבן הבית עד שנה שהוא עומד בו ושיוסיף שנה אחת על מנין הסופר ויוציא המאיות ביובלות אלא שישאיר מהם תרי מכל מאה ואח"כ יצרף מותר המאיות עם הפרט שבידו ויוציא את הפרט לשמטות שבע שבע הוא מוצא חשבונו שאם כלה חשבונו לשביעיות הרי הוא בשנה השביעית ואם נשארה לו שנה אחת על השביעיות הוא בשנה ראשונה של שמטה ואם נשארו לו שתים הוא בשנה שניה ועל הדרך זו בכלם כיצד הרי שאנו היום בשנת חמשים לאלף ששי וידוע שקע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ארבעת אלפים וכשאתה מצרף קע"ב שנה עם חמשים שבפרט ועם האלף החמשי הרי בידך אלף ורכ"ב ועם השבה הנוספת אלף ורכ"ג כשהשלכת י"ב המאיות והשארת כ"ד וצירפתם עם כ"ג שבפרט הוו להו מ"ז השלך מהם מ"ב לשמטות נשארו חמש ונמצאת בשנה החמשית ולשנת נ"ב יהא שביעית:

זהו פירוש גדולי הרבנים ואף אנו היינו רגילין לפרשה כן על פי קבלתם ובמחילה מהם כשעברנו במסכת ערכין מצינו שאי אפשר לומר כן אלא ששנת החורבן נמנית עם שנות החורבן ואחר שהיתה אותה שנה מוצאי שביעית וראש לשמטה ואף הסופר מונה אותה אינו צריך כאן לתוספת שנה וטרחנו ומצאנו לאחרוני הרבנים שאין גורסין וניטפי חד שתא והענין הוא שאמרו שבמוצאי שביעית חרב והקשה מכדי בית שני כמה קם ת"כ שנה דלי ארבע מאה לתמני יובלי כלומר לרבנן דליכא מותר שהרי שנת חמשים אינה עולה אלא ליובל ושמטה שאחריו נמנית מתחלת חמשים ואחת ופשו להו עשרין דל ארבסר לשמטין נשארו ששה הוה ליה בשית כלומר הוה ליה שנה אחרונה שבת"כ שנות הקיום ששית לשמטה ובשביעית שאחריה חרב והיא בכלל שנות החורבן ונמצא שבשביעית חרב ומסיק לה דר' יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן והרי בידו תמניא שני ממותר המאיות וכי שדית להו בהדי עשרים דפרט הוו להו כ"ח ונמצא שנה אחרונה שבת"כ שנות הקיום שמטה ושבה שאחריה שהיא ראש לשמטה חרב והיא נמנית עם שנות החורבן ואינו צריך תוספת ואין לפרש בקושיא דרבנן הוה ליה בשית שהחורבן בשית ושהוא בכלל שני הקיום שאם כן כשאמר ר' יהודה היא היה לו להקשות אכתי בשביעית הוה אלא ודאי כדפרישנא ולא הוצרכנו לר' יהודה לומר דשית שני קמייאתא לא מנו בו שמטין אבל רב אשי תירץ אח"כ בדרך זה ולרבנן כלומר שאף לרבנן מוצאי שביעית היה אלא שבשש שנים ראשונות לא מנו שמטין ונשארו הי"ד וכי דלית ארבע מאה ליובלי פשו להו י"ד לתשלום ת"כ שני ובשנה האחרת שהיתה ראש לשמטה חרב ותירוץ זה אחר שכלם נסכמים ששנת החורבן לא נמנה בכלל שנות הקיום אינו עולה לר' יהודה שאלו כן כשנטלת תמני מארבע מאה וצירפת אותם עם הי"ד שהיו כ"ב וסלקת כ"א לשמטה ואשתכח דבמוצאי שביעית חרב מ"מ הרי הוא בכלל שנות הקיום וא"כ כתירוצא קמא אתיא ליה בשביעית אלא ודאי מכלל שנות החורבן הוא בין לר' יהודה וכתירוצא קמא דאמר ר' יהודה היא ואתה מונה כל השנים בין לרבנן וכתירוצא דרב אשי ובהסרת שש שנים הראשונים ואינך צריך לתוספת שנה וא"כ שנת חמשים שהזכרנו שאנו בו היום כשעברנו על שמועה זו אינה אלא רביעית לשמטה שהרי הם אלף ורכ"ב וכשסלקת המאיות והשארת מהם כ"ד לי"ב מאיות וצירפתם עם כ"ב הוו להו מ"ו וסלק מ"ב לשמטין פשו להו ארבע ולמדת שהלכה כר' יהודה שאלו לרבנן לא הוצרכנו להשאיר מכל מאה תרתי ונמצא שאין המותר אלא כ"ב וכי סלקת כ"א לשמטין אינו אלא בשנה ראשונה אלא דודאי הלכה כר' יהודה וגדולי המחברים פסקו ששנת חמשים אינה עולה לכאן ולכאן אלא שדוקא בבנין הבית אבל משחרב לא היו מונין אלא שבע שבע ואף לדעת חכמים על חשבון זה סמכו כל הגאונים:

אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית אם יאמר לך אדם קך שדה שוה אלף דינה בדינר אל תקח פי' המורה שהוא קץ הגאולה ובתשובות הגאונים ראיתי מפני שהיה באותו הזמן שמד גדול על ישראל וזה נראה לי:

גמ' כמה שני בשבוע הוא עומד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה האי מאן כו' שחזר בו רש"י ממה שפירש כאן כו' עכ"ל ר"ל דהתם פירש"י כדברי התוס' דרב אשי לא מסיק התם הכי אלא לרבנן אבל לר' יהודה בלאו הכי ניחא ולכ"ע בשנת תכ"א היה החורבן והכא חזר מההוא פירושא ופי' דלרבי יהודה מסיק רב אשי התם הכי ובשנת ת"ך חרב הבית וכ"כ הרא"ש ע"ש:

בא"ד ועוד דכל סוגית ההלכה לעיל נטפי מ"ח כו' עכ"ל וכן הא דקאמר לעיל דתנא בעי למטפי עשרין שנין כו' אם שנת תכ"א נחשבת בכלל שנות הבית לא הל"ל נטפי אלא י"ט שנין וכ"ה ברא"ש וק"ל:

ד"ה האי מאן וכו' ועוד קשה כי לפי זה יהיה שקר מה שנהוג בפי העולם וכו' ועוד דכל הסוגיא ההלכה לעיל ניטפי ארבעים ותמני הכל לפי אותו דרך שבתחלת המנין לא נמנה כ"א ת"כ וכו'. יש לדקדק מאי מקשי התוס' הא אפי' אם נמנה בתחלת המנין תכ"א שנים שעמד הבית נמצא שאז היה שפ"א שנים למלכות יון ומנין התנא מתחיל קע"א שנים לאחר החורבן דכיון דעמד הבית תכ"א מכלל שקע"א שנים לאחד החורבן נשלמו ד' אלפים שאז שלמו שני אלפים תורה א"כ השתא נמי מנין הסופר קודם לתנא תקנ"ב שנים דמה לי ש"פ וקע"ב או שפ"א וקע"א וא"כ צריך נמי להוסיף על מנין הסופר ארבעים ותמני' כמו לפי פי' הראשונים שעמד הבית ת"כ וא"כ אין כאן קושיא כלל ונראה דטעות נפל בספרים וכך צריך להגיה ועוד דכל סוגיית ההלכה לעיל ונטפי עלייהו עשרין שנין הכל לפי אותו דרך וכו' ור"ל האי אי טעי תנא בתחלת הסוגיא וכן היא זאת הקושיא באשר"י וק"ל:

בא"ד הרי בשנת שנים עשרה לאלף הששי התחילה שמיטה הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל ד"א לאחר ד' אלפים ורל"א וכו' והא דקאמר וד' אלפים ומאתים הם פ"ד יובלות אינו מדוקדק לפי סברת ר"י דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן דהא לדידיה שקלינן מכל מאה תרי וק"ל:

רש"י ד"ה האי מאן דל"י בכמה שני בשבוע. כצ"ל:

רש"י ד"ה נטפי חדא שתא. כצ"ל בלא ו':

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אַחַר אַרְבַּע מֵאוֹת לְחוּרְבַּן הַבַּיִת, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: קַח שָׂדֶה שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים בְּדִינָר אֶחָד לֹא תִּקַּח. ויש להקשות הלא רבי חנינא ומתניתא שניהם אמרו דבר אחד שהוא אל יקח אדם שדה שוה אלף אפילו בדינר אחד, ולמה רבי חנינא דקדק למנקט על שנים דאחר חרבן ומתניתא נקיט האי מלתא מבריאת העולם שהוא ד' אלפים ורל"א? והגם דקאמר תלמודא איכא בין זה לזה הפרש שלש שנים במתניתא אין זה הפרש חשוב כל כך שיהיה רבי חנינא נייד מדברי הברייתא ונקיט חשבון אחר.
ונראה לי בס"ד דרבי חנינא נתכוון להזכיר בענין זה בדבריו מספר 'אַרְבַּע מֵאוֹת' לרמוז דביאת המשיח תלויה בהכנעת ארבע מאות רוחות דקליפת אדום בסוד 'וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ' ולכן 'אליהו הנביא זכור לטוב' [400] המבשר אותנו על גאולה מספרו ארבע מאות, אך הברייתא נקיט האי מלתא על חשבון בריאת העולם כדי שיהיה מוכרח לזכור מספר ר"ל בתוך החשבון מספר רל"א שהוא מנין 'גאוה' במלואה גימ"ל אל"ף וי"ו ה"י [231] לרמוז שהגאולה תהיה בהעדר הגאוה דכתיב כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל (תהלים יח, כח).
ומה שהיה 'שְׁנֵי אֲלָפִים תּוֹהוּ' כנגד שני אלפין של אֱמֶת ושל אָדָם שנפגמו ובשני אלפים תורה נרמז תיקון שלהם שיהיה על ידי לימוד תורה שבכתב ושבעל פה.

(ט ב) האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע וכו'.—עי' תוס' ד"ה האי שלרש"י שנת ג"א תתכ"ח בה נחרב הבית, והיא היתה שנה אחת לשמיטה. ולר"ח ורשב"ם ור"ת שנת ג"א תתכ"ט בה נחרב הבית השני והיא היתה שנה ראשונה לשמטה. וכל זה לפי מולד וי"ד הנ"ל, שהוא מנין הגאונים. אבל לפי מניננו יהיה לרש"י שנת תתכ"ט שנה ראשונה לשמיטה, ולר"ח ורשב"ם ור"ת שנת ג"א תת"ל שנה א' לשמיטה. וכ"ה דעת הרמב"ם בהל' שמטה פ"י ה"ד וה"ו. והוא גם סובר שאין מונים יובלות לאחר החרבן אלא שבע שבע כמו שמשמע כאן והוא סובר שבזמן המקדש השני היו מונים יובלות; אבל הראב"ד שם כתב שלגאונים שאמרו, שאין מונים משנת החורבן אלא שבע שבע אולי - גם קודם החורבן (ע"ש). ומצאתי סמך לדעת הראב"ד מס' חשמונאים א' (ו נח) וחשמונאים ב' (יב א), דעולה משם דשנת קמ"ח לשטרות שהיא מנין יון היתה שמיטה. ולפ"ז ההכרח לומר דמנין שמיטין התחיל קודם התחלת מנין שטרות ל"ד שנה וכר' יהודה בערכין (יב ב) ואליבא דרב אשי (שם יג א). ולפ"ז יעלה דשנת ג"א תתכ"ח לבריאת העולם לפי מולד וי"ד שהיא ש"פ לשטרות, או ג"א תתכ"ט לבה"ע למולד בהר"ד, היתה שנה ראשונה לשמיטה, וזה עולה כדעת רש"י כאן. אלא שמצאתי בס' קדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו הכהן (ספר י"ד פט"ז ב' וד'), דשנה שהורדוס לכד בה את ירושלים היתה שנת שמיטה, והיה זה בשנה^*כצ"ל, ולא "בחדש" (שבנוס' רט"ס), שכידוע היתה כל אולימפיא של ד' שנים. ג' לאולימפיא קפ"ה. והנה מנין שטרות התחיל בשנה א' לאולימפיא קי"ז^*שהתחיל מנינה ב"א תתקפ"ד ליצירה. ועי' בס' מאור עינים לר' עזריה פכ"ד., ושנה ג' לאולימפיא קפ"ה הוא רע"ה לשטרות. ולחשבון שלמעלה תהיה שנה ראשונה לשמיטה. ולכך צ"ל שמכנה כאן גם שנה ראשונה לשמיטה - "שמיטה" כל זמן שלא נאסף הקציר של השנה הראשונה, ועדיין נוהגין בה דין שמיטה בפירות שגדלו בשביעית.

(שם) אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית אם יאמר לך וכו'.—כתב בתוס' רי"ד כאן, שראה בתשובת הגאונים, ש"היה באותו זמן שמד גדול על ישראל". וענין שמד זה נמצא באגרת רש"ג שכתב שם: "וביומוי דהדין ר' סמא בשנת תשפ"א^*פי' לשטרות, ולמנין בריאת העולם כפי חשבון הגאונים ממולד וי"ד הוא ד"א רכ"ט, ולפי חשבון שלנו ד"א ר"ל, והיינו ג"כ ארבע מאות שנה אחר חורבן הבית. איתאסרו רבנא אמימר ומר ינקא והונא מר ומשרשיא בר פקוד ובי"ח בטבת איתקטיל הונא בר מר זוטרא נשיא ובאדר דשתא דנא איתקטיל אמימר". ומדברי הימים למלכי פרס נדע, כי בזמן ההוא מלך פירוז רשיעא (שעליו רמזו בחולין סב ב) הנודע ברשעתו, אשר איבד והרג הרבה אלפים יהודים, ולקח את בניהם הקטנים ומסרם לאמגושים להרגילם בדתיהם, וארכה גזירת מלך זה כי"ז שנה עד אשר מת המלך הרשע הזה. ושנת מותו מפורש בסדר תנאים ואמוראים שבמחזור ויטרי, וז"ל שם: "תשצ"ח לשטרות נדדה הארץ ונהרג פרוז".