עבודה זרה ח ע"ב

כל תלתין יומין [שלושים יום] לאחר אותו משתה נישואין שעשה הגוי לבנו, בין אמר ליה [לו] הנכרי לישראל שמחמת הלולא (שמחת הנישואין) הוא עושה סעודה זו, ובין לא אמר ליה [לו] שמחמת הלולא — בכל מקרה אסור, שמן הסתם באותם שלושים ימים משום ההילולא הוא עושה את החגיגה. מכאן ואילך, אי [אם] אמר ליה [לו] שמחמת הלולא הוא עושה — אסור הוא, ואי [ואם] לא אמר ליה [לו], שמחמת הלולא הוא עושה — שרי [מותר].

ושואלים: וכי [וכאשר] אמר ליה [לו] שהוא עושה את הסעודה מחמת הלולא, עד אימת [אימתי] נחשב הדבר כנספח וקשור לעבודה זרה? אמר רב פפא: עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חודשי שנה]. ושואלים עוד: ומעיקרא מאימת [ומתחילה, מלפני יום השמחה שלו, מאימתי] אסור? אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: מכי רמו שערי באסינתי [מכאשר מטילים את השעורים במכתשת] כדי לעשות מהם שיכר, שעושים זאת זמן מסויים לפני השמחה.

ושואלים: ולבתר תריסר ירחי שתא שרי [ולאחר שנים עשר חודשי שנה מנישואי בנו מותר] בכל אופן? והא [והרי] רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא איקלע לבי ההוא גוי לבתר תריסר ירחי שתא [הזדמן לבית גוי אחד לאחר שנים עשר חודשי שנה] מנישואי בנו, ושמעיה דאודי [ושמע אותו שהוא מודה] לעבודה זרה בגלל השמחה שהיתה לו, ופירש (ופרש) מהסעודה הזו ולא אכל ממנה! ומשיבים: מכאן אין ראיה, כי להלכה מותר הדבר, אלא שאני [שונה] רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא, שאדם חשוב הוא, ושמח בו הגוי.

א שנינו במשנה: וקרטסים וכו'. ושואלים: מאי [מה] עניינו של קרטסים? אמר רב יהודה אמר שמואל: זהו יום שתפסה בו רומי מלכות, ומשום כך עושים הם אותו יום שמחה לדורות. ומקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: קרטסים ויום שתפסה בו רומי מלכות, משמע שהם שני חגים נבדלים! אמר רב יוסף: שתי תפיסות תפסה רומי את המלכות, אחת בימי קלפטרא מלכתא [קליאופטרה המלכה] שכבשו בה את מצרים, ואחת שתפסה בימי יונים שנים רבות קודם לכן.

ומפרטים: דכי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: תלתין ותרין קרבי עבדו רומאי בהדי יונאי [שלושים ושנים קרבות עשו הרומאים עם היוונים] ולא יכלו להו [להם] לנצחם, עד דשתפינהו לישראל בהדייהו [ששיתפו הרומאים את ישראל עימם] ואז ניצחו אותם, והכי אתנו בהדייהו [וכך התנו הרומאים איתם, עם הישראלים]: אי מינן מלכי, מנייכו הפרכי [אם מאתנו יהיו המלכים, מאיתכם יהיו המושלים], אי מנייכו מלכי, מינן הפרכי [אם מאיתכם יהיו המלכים, מאיתנו יהיו המושלים].

ושלחו להו רומאי ליונאי [להם הרומאים ליוונים]: עד האידנא עבידנא בקרבא [עכשיו עשינו הכרעה בשלטון ובעולם על ידי קרבות], השתא נעביד בדינא [עכשיו נעשה בדין], ומה הדין? אם יש מרגלית ואבן טובה, איזו מהן יעשה בסיס לחבירו? שלחו להו [להם] בתשובה: מרגלית תיעשה בסיס לאבן טובה, שהיא יקרה ממנה.

חזרו ושאלו: אם היתה אבן טובה רגילה ואינך (שהוא אבן יקרה ביותר), איזו מהן יעשה בסיס לחבירו? אמרו להם היוונים: אבן טובה לאינך. ושוב שאלו הרומאים: אם היו אינך וספר תורה, איזו מהן יעשה בסיס לחבירו? והשיבו: אינך לספר תורה.

שלחו להו [להם] הרומאים: [אם כן,] הרי אנן [אנו] ספר תורה גבן [אצלנו] וישראל בהדן [איתנו], ולכן ראויים אתם להיכנע תחתינו, משום שאנו גם יותר חשובים מכם (אבן טובה), ועמנו ישראל ("אינך") שעמם ספר התורה. כפו להו [אותם] הרומאים ולקחו מהם את השלטון בעולם. עשרין ושית שנין קמו להו בהימנותייהו בהדי [עשרים ושש שנים עמדו להם הרומאים בנאמנותם עם] ישראל וקיימו את ההסכם ביניהם, מכאן ואילך אישתעבדו בהו [השתעבדו בהם] הרומאים בישראל.

ומסבירים: מעיקרא מאי דרוש [מתחילה מה דרשו] בכתובים, ולבסוף מאי דרוש [מה דרשו]? מעיקרא דרוש [מתחילה דרשו] את הפסוק שאמר עשו ליעקב בעת שנפגשו: "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" (בראשית לג, יב), שעשו משווה עצמו ליעקב, ולבסוף דרוש [ודרשו] את הנאמר בדברי יעקב לעשו: "יעבר נא אדני לפני עבדו" (בראשית לג, יד)

שמשמע שיעקב, ישראל, משועבד לעשו ההולך לפניו. ושואלים: עשרין ושית שנין דקמו בהימנותייהו בהדי ישראל מנא לן [עשרים ושש שנה שעמדו בנאמנותם עם ישראל מנין לנו]? ומביאים ראיה לדבר, שאמר רב כהנא: כשחלה ר' ישמעאל בר יוסי, שלחו ליה [לו] חכמים: רבי, אמור לנו שנים ושלשה דברים שאמרת לנו במסורת משום אביך, ר' יוסי בן חלפתא, ואין אנו זוכרים אותם בדיוק.

אמר להו [להם]: מאה ושמנים שנה קודם שנחרב הבית השני — פשטה מלכות הרשעה (מלכות רומי) על ישראל ומשלה בהם, שמונים שנה עד שלא חרב הבית — גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, ארבעים שנה עד שלא חרב הבית — גלתה סנהדרין ממקומה בלשכת הגזית, וישבה לה בחנות (מקום שהיה סמוך להר הבית).

ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] מה משנה הדבר היכן ישבה הסנהדרין? אמר ר' יצחק בר אבדימי: לומר, שלא דנו דיני קנסות. ותוהים: דיני קנסות סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר שלא דנו מאותו זמן? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: ברם (אולם) זכור אותו האיש לטוב ור' יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל. ותוהים על הלשון: "נשתכחו" — לגרסינהו [שילמדו אותם] ולא ישתכחו!

אלא הכוונה היא שבטלו דיני קנסות מישראל, שלא היו דיינים סמוכים שיוכלו לדון בהם, כיצד? שגזרה מלכות הרשעה, רומי, שמד על ישראל: כל חכם הסומך חכמים לדון יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה חכם תחרב, ואם לא היה זה בתוך העיר, תחום (תחום העיר) שסומכין בו כולו יעקר.

מה עשה ר' יהודה בן בבא? הלך וישב בין שני הרים גדולים והרים אלה היו בין שתי עיירות גדולות, בין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, כדי שמה שעושה לא יגרום נזק למקום שהוא נמצא בו, כיון שאינו נמצא בשום תחום מסויים, וסמך שם חמשה זקנים, והם: ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע, ורב אויא מוסיף: אף את ר' נחמיה סמך.

כיון שהכירו בהם אויבים והתקרבו למקום, אמר להם ר' יהודה בן בבא: בני, רוצו וברחו מכאן והצילו את עצמכם, שהרי כל הנסמך נהרג בגזירתם. אמרו לו: רבי, ואתה מה תהא עליך? אמר להם: אני איני יכול לרוץ והריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין (שאי אפשר להזיז אותה ממקומה). אמרו חכמים: לא זזו הרומאים משם עד שנעצו לגופו שלש מאות לולניאות (חניתות) של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה כנפה זו שמלאה חורים. על כל פנים מכאן עולה שהיו דיינים סמוכים, והללו דנו בדיני קנסות שנים רבות אחרי חורבן הבית!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: לא תימא [תאמר] שלא דנו עוד דיני קנסות משגלתה סנהדרין מלשכת הגזית, אלא שלא דנו דיני נפשות עוד, כי כשאין סנהדרין במקומה אין בכוח בית דין לדון דיני נפשות.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] שעשו כך, שיצאו חברי הסנהדרין ממקומם וגרמו בכך לביטול דיני נפשות? כיון דחזו דנפישי להו [שראו שמתרבים להם] רוצחין ולא יכלי למידן [ואין הם יכולים לדון אותם למיתה], אמרו: מוטב נגלי [שנגלה] ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו [כדי שלא יתחייבו מיתה] ואנו לא נוכל לקיים בהם את המוטל עלינו. ומנין שהגלות מועילה לעניין זה?

דכתיב [שנאמר]: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא" (דברים יז, י), מלמד שהמקום גורם, ואם אין הסנהדרין במקום הראוי, שהוא לשכת הגזית שבהר הבית, שוב אינם יכולים לדון דיני נפשות.

כל דיון זה הובא בדרך אגב, ומעתה חוזרים לעיקר הדיון, שר' ישמעאל מסר בשם אביו ר' יוסי, שמאה ושמנים שנה לפני החורבן פשטה מלכות רומי על ישראל. ושואלים: מאה ושמונים ותו לא [ולא יותר]? והתני [והרי שנה] ר' יוסי ברבי (הגדול) כלומר, ר' יוסי בן חלפתא עצמו:

during all the thirty days that follow the wedding celebration, if the gentile invites a Jew to a feast, whether he said to the Jew that the feast is due to the wedding celebration or whether he did not say to him that the feast is due to the wedding celebration, it is prohibited to attend, as it is assumed the festivity is part of the wedding celebration. From this point forward, if he said to him that the feast is due to the wedding celebration, it is prohibited to participate, but if he did not say to him that the feast is due to the wedding celebration, it is permitted to do so.

The Gemara asks: And in a case where he said to him that the feast is due to the wedding celebration, until when is the feast assumed to be connected to idol worship? Rav Pappa said: Until twelve months of the year have passed since the wedding. The Gemara asks: And initially, before the wedding, from when is it prohibited? Rav Pappa said in the name of Rava: From the time when they cast barley into the mortars [ba’asintei] to prepare beer for the wedding.

The Gemara asks: And after the twelve months of the year have passed since the wedding, is it always permitted to participate in a feast? But Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, happened to come to the house of a certain gentile after twelve months of the year had passed since his son’s wedding, and he heard the gentile giving thanks to his idol for the marriage of his son, and he withdrew from the feast and did not eat there. The Gemara answers: Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, is different, as he is an important person and therefore his presence caused the gentile to rejoice.

§ The mishna teaches: And Kratesis, and the day of the festival of their kings. The Gemara asks: What is the festival of Kratesis? Rav Yehuda said that Shmuel said: It commemorates the day when Rome seized control of an empire. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: Two festivals are Kratesis and the day when Rome seized control of an empire? This indi-cates that Kratesis and the day when Rome seized control of an empire are two separate festivals. Rav Yosef said: On two separate occasions Rome seized control of an empire. One occurred in the days of Queen Cleopatra, when they conquered Egypt, and one happened much earlier, when Rome seized control in the days of the Greeks.

The Gemara elaborates: As when Rav Dimi came from Eretz Yisrael he said: The Romans waged thirty-two battles with the Greeks but were unable to defeat them, until they formed a partnership with the Jewish people and finally vanquished the Greeks. And this is the condition that they stipulated with the Jewish people: If the kings come from among us, the governors [hiparkhei] will come from among you; and if the kings come from among you, the governors will come from among us.

And the Romans sent the following message to the Greeks: Until now, we attempted to resolve our conflict through fighting battles; now, let us settle the matter by means of judgment. In the case of a pearl and a precious stone, which one of them should serve as a base for the other? The Greeks sent them in response: The pearl should serve as the base for the precious stone, which has a greater value.

The Romans further inquired: If there was a precious stone and an onyx [innakh], a particularly valuable precious stone, which one of them should serve as a base for the other? The Greeks answered: The precious stone should serve as the base for the onyx. Once again, the Romans asked: In the case of an onyx and a Torah scroll, which one of them should be serve as a base for the other? The Greeks responded: The onyx should serve as the base for the Torah scroll.

The Romans sent this response to them: If that is so, then you should submit to us, as we have the Torah scroll with us, and the Jewish people are with us. The Romans are akin to the precious stone, and they are allied with the Jewish people who are akin to the onyx, and they possess the Torah scroll. The Romans therefore forced the Greeks to surrender and took over their world dominance. For twenty-six years the Romans stood faithfully with the Jewish people; from that point forward, they subjugated them.

The Gemara asks: Initially, when the Romans acted faithfully, what verse did they interpret, and ultimately, when they subjugated the Jews, what verse did they interpret? Initially, they interpreted the verse where Esau said to Jacob upon their meeting: “Let us take our journey, and let us go, and I will go before you” (Genesis 33:12). In this verse, Esau equates himself to Jacob, prefiguring the initial Roman treatment of the Jews. And ultimately, they interpreted the verse that recites Jacob’s response to Esau: “Let my lord, I pray you, pass over before his servant” (Genesis 33:14), demonstrating Jacob’s subjugation to Esau, and by extension that of the Jews to Rome.

The Gemara asks: With regard to the twenty-six years during which the Romans stood faithfully with the Jewish people, from where do we know that this was the case? The Gemara cites a proof. As Rav Kahana says: When Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, fell ill, the Sages sent the following message to him: Our teacher, tell us two or three statements that you once told us in the name of your father, Rabbi Yosei ben Ḥalafta, as we do not remember the statements precisely.

Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said to them the following statements that were passed down to him by his father: One hundred and eighty years before the Second Temple was destroyed, the evil Roman Empire stretched forth over Israel and ruled over them. Eighty years before the Temple was destroyed, the Sages decreed impurity on the land of the nations and on glass vessels. Forty years before the Temple was destroyed, the Sanhedrin was exiled from the Chamber of Hewn Stone and sat in the store near the Temple Mount.

The Gemara asks: With regard to what halakha is it necessary to know where the Sanhedrin would convene? Rabbi Yitzḥak bar Avdimi said: It is necessary in order to say that they no longer judged cases of fines. The Gemara asks: Does it enter your mind that at this point the Sanhedrin no longer judged cases of fines? But doesn’t Rav Yehuda say that Rav says: Indeed [beram], that man will be remembered favorably, and Rabbi Yehuda ben Bava is his name, as had it not been for him the laws of fines would have been forgotten from among the Jewish people. The Gemara challenges that assertion: Would the laws of fines actually have been forgotten? Let the scholars study them, so they will not be forgotten.

Rather, his intention was to say that the laws of fines would have ceased to be implemented from among the Jewish people, as they would not have been able to adjudicate cases involving these halakhot due to a lack of ordained judges. This is because at one time the wicked kingdom of Rome issued decrees of religious persecution against the Jewish people with the aim of abolishing the chain of ordination and the authority of the Sages. They said that anyone who ordains judges will be killed, and anyone who is ordained will be killed, and the city in which they ordain the judges will be destroyed, and the areas around the boundary of the city in which they ordain judges will be uprooted. These measures were intended to discourage the Sages from performing or receiving ordination due to fear for the welfare of the local population.

What did Rabbi Yehuda ben Bava do? He went and sat between two large mountains, and between two large cities, and between two Shabbat boundaries: Between Usha and Shefaram, i.e., in a desolate place that was not associated with any particular city so that he would not endanger anyone not directly involved, and there he ordained five Elders, namely: Rabbi Meir, and Rabbi Yehuda, and Rabbi Shimon, and Rabbi Yosei, and Rabbi Elazar ben Shammua. And Rav Avya adds that Rabbi Neḥemya was also among those ordained.

When their enemies discovered them, Rabbi Yehuda ben Bava said to the newly ordained rabbis: My sons, run for your lives. They said to him: Our teacher, and what will be with you? Rabbi Yehuda ben Bava was elderly and unable to run. He said to them: In any case, I am cast before them like a stone that cannot be overturned; even if you attempt to assist me I will not be able to escape due to my frailty, but if you do not escape without me you will also be killed. People said about this incident: The Roman soldiers did not move from there until they had inserted three hundred iron spears [lulniot] into his body, making his body appear like a sieve pierced with many holes. It can be inferred from this episode that there were ordained judges who could hear cases of fines for many years after the destruction of the Temple, in contrast to Rabbi Yitzḥak bar Avdimi’s statement.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says in explanation: Do not say that after the Sanhedrin was exiled from the Chamber of Hewn Stone they no longer judged cases of fines; rather, emend the statement to say that they no longer judged cases of capital law, as a court does not have the authority to hear capital cases when the Sanhedrin is not sitting in the Chamber of Hewn Stone.

The Gemara explains: What is the reason that the members of the Sanhedrin ceased to meet in their proper place and thereby ended the adjudication of capital cases? Once they saw that the murderers were so numerous and they were not able to judge them and punish them with death, they said: It is better that we should be exiled from the Chamber of Hewn Stone and move from place to place, so that offenders will not be deemed liable to receive the death penalty in a time period when the court does not carry out their sentences.

The Gemara explains why a court may not adjudicate capital cases once the Sanhedrin has left the Chamber of Hewn Stone. As it is written: “And you shall do according to the tenor of the sentence, which they shall declare to you from that place” (Deuteronomy 17:10). This verse teaches that it is the place where the Sanhedrin resides that causes the judgment to take place. In other words, if the Sanhedrin has abandoned its proper place, the Chamber of Hewn Stone, all courts must cease judging capital cases.

The Gemara returns to the earlier comment of Rabbi Yishmael in the name of his father Rabbi Yosei ben Ḥalafta, that the Roman Empire ruled over Israel one hundred and eighty years before the second Temple was destroyed. The Gemara asks: Did Rome rule over Israel for one hundred and eighty years before the destruction of the Temple and no more? But didn’t Rabbi Yosei the Great, i.e., Rabbi Yosei ben Ḥalafta himself, teach: