עבודה זרה ח ע"א

דף ח - א

רבי יהושע סבר: ילפינן, למדים מדרכיו של משה להסדיר תחלה שבחו של מקום, לכן סובר ששואל אדם צרכיו רק אחרי שהתפלל תפלת שמונה עשרה -

ואילו רבי אליעזר סבר: לא ילפינן ממשה, כי שאני שונה משה, דרב גובריה, גדולת מעשיו וחכמתו רבה, ולו נאה לשבח מקודם ולהעדיף בשבחו של מלך מלכי המלכים, ^[1] אבל איש אחר העושה כן, נראה כמתגאה ["מיחזי כיוהרא"].

לכן סובר רבי אליעזר, שקודם ישאל אדם צרכיו, ואחר כך יתפלל.

אלו הם דברי רבי אליעזר ורבי יהושע.

ואילו חכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, לא לפני התפלה ולא לאחר התפלה. אלא, שואל אדם צרכיו בתוך התפלה, בברכת שומע תפלה.

והם ה"אשלי רברבי", שאנו נוהגים כמותם.

[אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה נפסקה: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, כדעת חכמים].

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, היינו דוקא בשאר צרכיו. אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין בקשה הדומה לכל ברכה וברכה, אומר. כגון, אם היה שוכח לימודו, מותר לו לבקש שיזכור [בנוסח שרוצה] בברכת "אתה חונן", ואם בעל תשובה הוא, מאריך ב"השיבנו", וכן בכל ברכה וברכה.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם יש לו חולה בתוך ביתו, אומר תחינתו בברכת "רפאנו", שהיא ברכת חולים.

ואם צריך לפרנסה, אומר בברכת "מברך השנים". וכן בכל ברכה וברכה ^[2].

אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו שואל אדם שאר צרכיו בשומע תפלה, ולא בתוך התפלה, היינו דוקא בתוך התפלה.

אבל אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו תפלה ארוכה כסדר יום הכפורים, אומר.

מתניתין:

לאחר ששנינו האיסור לשאת ולתת לפני אידיהן, באה המשנה ללמדנו אלו הם ימי אידיהן של הגוים, שנהגו בהם הגוים בימי חכמי המשנה.

וכן מבארת המשנה, איזה מהם אסורים שלשה ימים לפניהם, ואיזה מהן אסורים רק באותו היום.

ואלו הן אידיהן של עובדי כוכבים האסורים שלשה ימים לפניהם:

קלנדא וסטרנורא וקרטיסים [מפורשים בגמרא ^[3]], ויום גנוסיא של מלכים, יום הכתרת המלך נוהגים בו הגויים חג בכל שנה, ויום הלידה של המלך, מידי שנה בשנה, ויום המיתה של המלך הקודם, נוהגים בו הגוים יום איד לעבודת אלילים כל שנה בימי בנו [גירסת הב"ח ברש"י: כל ימי בכייתו], דברי רבי מאיר.

אך חכמים חולקים על רבי מאיר שאמר סתם "יום המיתה", בלי חילוק:

וחכמים אומרים: כל מיתה של המלך שיש בה שריפה, ששרפו עליו כלי תשמישי המלך, כדרך המלכים - יש בה עבודת כוכבים, והם אסורים. ומיתה שאין בה שריפה - אין בה עבודת כוכבים.

עד כאן מדובר בחגים כללים לכל בני המדינה.

ועתה מבארת המשנה חגים פרטיים של כל איש ואיש, האסורים לשאת ולתת עם אותו האיש באותו היום ^[4].

אבל יום איד פרטי שהוא יום תגלחת זקנו, כל גוי ביומו, וכן יום תגלחת בלוריתו, כי כשמסתפר הגוי, פעמים הרבה מניח בלורית מאחוריו, ומגלחה משנה לשנה, וביום זה עושה בו יום איד, וכן יום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האסורין, שבימים אלו מקריב זבחים על הצלתו, ועובד כוכבים שעשה משתה נשואין לבנו.

בכל אלו ימי האיד הפרטיים הללו, אינו אסור לשאת ולתת עמהן, אלא אותו היום, ולא שלשה ימים לפניו, כי אינם חגים חשובים כל כך. וכן אינו אסור אלא עם אותו האיש בלבד.

גמרא:

הגמרא מבארת את שתי החגאות "קלנדא וסטרנורא", באיזה זמן הם. ולאיזה סיבה קבעום הגוים ליום איד.

אמר רב חנן בר רבא: "קלנדא" הוא שמונה ימים רצופין אחר תקופה - תקופת טבת, ו"סטרנורא" הוא שמונה ימים לפני התקופה.

ומקרא הבא סימנך הוא, כדי שלא לטעות לומר שקלנדא הוא לפני התקופה, היות והוא כתוב מוקדם במשנה -

נאמר בספר תהלים [קלט] "אחור וקדם צרתני", וגם בפסוק זה מוזכר קודם המאוחר.

תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון מתשרי שנברא בו עד טבת, את היום שמתמעט והולך, אמר "אוי לי! שמא בשביל שסרחתי, חטאתי בחטא אכילת עץ הדעת - עולם חשוך בעדי, והעולם חוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים". לכן עמד, גזר על עצמו, וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה] ^[5].

כיון שראה תקופת טבת, וראה את היום שמאריך והולך, אמר "מנהגו של עולם הוא"! הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת, עשאן לאלו ולאלו, לימים שלפני התקופה ושלאחר התקופה - ימים טובים ^[6].

הוא, אדם הראשון, קבעם לשם שמים להודות להקב"ה. והם, עובדי האלילים, קבעום לשם עבודת כוכבים.

ודנה הגמרא: בשלמא, דרשה זו מובנת, לדעת מאן דאמר בתשרי נברא העולם, לכן בתחילה יומי זוטי חזא, ראה את הימים הקצרים, המתקצרים והולכים, אבל יומי אריכי, אכתי לא חזא, עדיין לא ראה את הימים הארוכים, המתארכים והולכים.

אלא לדעת מאן דאמר בניסן נברא העולם, קשה, הא חזי ליה, הרי ראה יומי זוטי, ימים קצרים בתקופת ניסן, ויומי אריכי, ימים ארוכים בתקופת תמוז, והיה לו לדעת שכן הוא מנהגו של עולם, ולמה חשב שהעולם חשך בעדו?

ומתרצינן: אף שראה בתקופת ניסן ימים קצרים, אבל [דהוי] זוטי כולי האי, כל כך קצרים כמו בתקופת טבת, לא חזא, לא ראה. ולכן חשב שעולם חשך בעדו ^[7].

הגמרא מביאה ברייתא שגם ביום הראשון לברייתו חשב שהשמש שוקעת בשביל חטאו.

תנו רבנן: יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה, בעת שקיעת השמש, אמר "אוי לי! שבשביל שסרחתי - עולם חשוך בעדי, ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים". לכן היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה, וחוה אשתו בוכה כנגדו.

כיון שעלה עמוד השחר, אמר "מנהגו של עולם הוא!", שהקב"ה גולל אור מפני חושך, וחושך מפני אור -

עמד והקריב שור שנברא בששת ימי בראשית, שקרניו קודמין לפרסותיו. כלומר, כל שור נולד עם פרסותיו, ואחר כך גדלים קרניו. ואילו שור זה נברא בקומתו בצביונו. וכיון שראשו יצא תחלה מן הארץ, נמצא שקרניו נבראו לפני פרסותיו -

שנאמר [תהלים סט], אמר דוד המלך: "אהללה שם אלהים בשיר, ואגדלנו בתודה. ותיטב לה', משור פר, מקרין מפריס". כלומר, תיטב תודתי לה' יותר מהקרבת השור של האדם הראשון, שנברא השור ההוא גמור, כמו פר בן שלש שנים. וכמו שנאמר תחילה "מקרין", ואחר כך "מפריס".

והגמרא דורשת עוד דרשה על הפסוק "ותיטב לה' משור פר, מקרין מפריס".

מה הפירוש "מקרין"?

ואמר [גירסת הב"ח: אמר] רב יהודה אמר שמואל: שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה [לו] במצחו. שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס". ודרשינן, "מקרין" בלשון יחיד, להורות שהיתה לו רק קרן אחת.

ומקשינן, הרי "מקרין", תרתי משמע, הוא לשון רבים!?

ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק "מקרן" כתיב, אף שהקרי הוא עם חיריק רי"ש, מכל מקום הכתיב הוא בלי יו"ד, ואפשר לקרוא אותו "מקרן", בחיריק מ"ם, סגול קוף וסגול רי"ש, ומשמע מקרן אחת. ^[8]

ועתה הגמרא דנה בעיירות הסמוכות לרומי, המשועבדות לה ומביאין לה מס, אבל אינם עושים את חגאותיהם, אם נאסרו עם בני רומי.

והטעם לאוסרם, אף שאינם עושים את חגאותיהם, הוא מפני החשש, שמא את מה שקונים יביאו לרומי להקריבן בני רומי. ^[9] והטעם שלא לאוסרם, הוא הואיל והם עצמם אינם מקריבין.

אמר [גירסא אחרת: בעי] רב מתנה: רומי שעשתה קלנדא, וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה - אותן עיירות, אסורות או מותרות?

רבי יהושע בן לוי אמר: קלנדא - אסורה לכל היא, גם לעיירות הסמוכות.

רבי יוחנן אמר: אין אסורה אלא לעובדיה, בני רומי בלבד.

תניא כוותיה דרבי יוחנן, אף על פי שאמרו: רומי עשתה קלנדא, וכל עיירות הסמוכות לה משתעבדות לה - היא עצמה, כל עיקר עצמה של איסור, אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד.

וממשיכה הברייתא [ויבואר בהמשך הגמרא]: סטרנליא [סטרנורא] וקרטסים, ^[10] ויום גנוסיא של מלכיהם, ויום שהומלך בו מלך - לפניו אסור, אחריו מותר.

ועובד כוכבים שעשה משתה נישואין לבנו, וביום זה עובד את אלילו - אין אסור אלא אותו היום, ואותו האיש.

רב אשי מסייע לרבי יוחנן הסובר שעיירות המשועבדות מותרות.

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא, שנינו כרבי יוחנן במשנתנו.

ומוכיח רב אשי: דקתני במשנתנו: יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא בו מבית האסורים [גירסת הב"ח: ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו] - אין אסור אלא אותו היום בלבד ואותו האיש.

ומדייק רב אשי: בשלמא מה שאמרו "אותו היום", הכוונה היא לאפוקי לפניו ולאחריו, שאין נוהג בהם איסור. אלא, מה שאמרו אותו האיש, הרי פשיטא הוא?! וכי למה נאסר אדם אחר שלא גילח ושלא עשה משתה לבנו?! ואם כן, לאפוקי מאי, את מי בא "אותו האיש בלבד", למעט?

האם לאו, לאפוקי משעבדיו, האנשים המשועבדים לאותו האיש שעושה יום איד על תגלחתו וכדומה. כי היה מקום לומר, שיש לאסור גם את משועבדיו אל אותו איש, מפני החשש שהם יביאו לו, והוא יקריבם לאלילים. לכן באה המשנה לחדש שלא אסרו חכמים את משועבדיו.

שמע מינה סיוע לדברי רבי יוחנן, שהמשועבדים אינם נאסרים.

תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ - עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן. כלומר, עובדים את העבודה זרה בלא כוונה, ואינם שמים לבם על כך -

כיצד? - עובד כוכבים שעשה משתה לבנו, וזימן את כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן, ואינם מתגאלים בגיעולי נכרים ויין נסך, ושמש שלהן של היהודים עומד לפניהם ומשמשם, בכל זאת מעלה עליהם מחשיב אותם הכתוב כאילו אכלו מ"זבחי מתים", תקרובת עבודת אלילים. שנאמר [שמות לד] "פן תכרות ברית ליושב הארץ, וזנו אחרי אלהיהם, וזבחו לאלהיהם. וקרא לך, ואכלת מזבחו".

ומקשינן: ואימא לא נקרא אוכל "זבחי מתים" עד דאכיל ממש מתקרובת עבודה זרה. אך אם אוכל משלו, ממאכלי יהודים, אין התורה קוראתו "ואכלת מזבחו", על אף שאוכל במשתה הגוי?

ומתרצינן: אמר רבא, אם כן, כדבריך, שהקפידה התורה רק על אכילת זבחי הגוים, נימא קרא, די לנו אם היתה התורה אומרת "ואכלת מזבחו" -

מאי, למה אמרה התורה, "וקרא לך"? אלא בא הכתוב ללמדנו, כי משעת קריאה מעלה עליו הכתוב כאילו הגוי זובח לעבודת כוכבים, והישראל הנענה לקריאתו ומשתתף עמו במשתה, נחשב כאוכל מזבחיו, אף על פי שהוא אוכל מאכל יהודי.

ור' אליעזר סבר לא ילפינן ממשה. דמשה רב גובריה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.

ואסיקנא הלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. ואם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה שרי.

וכן אם יש לו חולה בתוך ביתו מזכירו בברכת החולים. ואם צריך לפרנסה מזכיר בברכת השנים. ואם בא לומר אחר תפלתו כסדר וידוי יום הכפורים אומר:

מתני' אלו אידיהן של עובדי כוכבים קלנדס: גמ' אמר רב [חנן] בר רבא קלנדס ח' ימים אחר תקופת טבת.

סטרנליא ח' ימים קודם תקופת טבת. וסימניך אחור וקדם צרתני. פי' צרתני מלשון מאור. כדכתיב (ישעיה צר ואור חשך בעריפיה:

ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך. שעדיין לא ראה יום קצר כולי האי. ואליבא דמאן דאמר בתשרי נברא העולם. אמר אוי לי בשביל שסרחתי עולם מחשיך והולך. וזו היא [מיתה] שנקנסה עלי [מן השמים] התחיל להתענות נתענה ח' ימים. בסוף ח' ימים נפלה תקופת טבת. התחיל היום להאריך עשה ח' ימים ימי שמחה אחר התקופה כנגד ח' ימים תענית שעשה לפני התקופה.

לשנה אחרת ראה שדרך העולם הוא להיות זמן ידוע ימים ארוכים וזמן ידוע ימים קצרים. ועשה ח' ימים [תענית] וח' ימים ימי שמחה הוא קבען לשמים והם קבעום לעבודת כוכבים עכשיו (נמחקו בכ"י כמו ב' תיבות) אומר בתקופת טבת (נמחק כמו תיבה אחת) וכיון שנולד חזר השמש ונתארך היום:

פי' קלנדס. בלשון יון טוב יום כלומר קלון דיאס.

ת"ר יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה החמה אמר [אוי לי] בשביל שסרחתי עולם מחשיך וחוזר לתוהו ובהו. וכיון שעלה עמוד השחר אמר מנהג העולם כך. עמד והקריב שור שקרניו קודמות לפרסותיו. כלומר דרך ארץ נולד קטן ומפריס וכשמתגדל צומחין קרניו. זה יצא מן הארץ גדול וצמח מראשו ויצאו קרנותיו קודם לרגליו. ורב אמר קרן אחד היה לו במצחו.

ר' יהושע בן לוי אמר קלנדס לכל אסורה. ר' יוחנן אומר אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד. תניא כותיה דרבי יוחנן אף על פי שאמרו רומי שעשתה קלנדס וכל עיירות המשתעבדות לה.

קלנדס אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד.

וסטרנליא. פי' בירושלמי שנאה טמונה.

אמר רב אשי מתניתא נמי דיקא כר' יוחנן דאמר משתעבדות לה לא דתנן יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורין אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש.

בשלמא אותו היום איצטריך למעוטי לפניו ולאחריו אלא אותו האיש למאי איצטריך. לאו למעוטי משעבדיו ש"מ. תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר [ישראל] שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן.

כיצד עובד כוכבים שעשה משתה בנישואין לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אע"פ שאוכלין ושותין משלהן. מעלה הכתוב עליהם כאילו אכלו זבחי מתים שנ' וקרא לך ואכלת מזבחו. ודאיק קרא משעת קריאה נתחייב:

מתני', יום תגלחת זקנו וכו'. פירש הראב"ד ז"ל: דבמלך לבדו מיירי, אבל שאר גויים אינם עושים יום איד כלל ביום תגלחת זקנם ובלוריתם, וכן ביום עלותם מן הים, מדקא נסיב סיפא וגוי שעשה משתה לבנו, מכלל דעד השתא על המלך הוא מדבר. ועוד מדגרסינן פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה ס, ב) נפל לבור ועלה, ואמרינן עלה לא שאנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור, בהדי דקא סליק מנסך ליה, דדמי ליה כיום אידו. מדקאמא דדמי ליה ולא קאמא משום דהוי הליה יום אידו, אלמא לאו יום אידו ממש הוא, ואם לא שהיין מזומן הוא לידו לא היה עובד בו ע"ז, ואין לך בית האיסורין גדול מזה. ואע"פ שיש מגדולי הדור שחולקין עליו, נראין דבריו. וכן כתב, דמתניתין דקתני "אינו אסור אלא אותו האיש ואותו היום בלבד", דאכולהו קאי, מדקא פסיק לכולהו בחדא פיסקא, ועוד דכתב בו יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ומהיכא תיתי דכל בני מלכות יעשו איד בשביל תגלחת זקנו של מלך. ועוד יש לי ללמד עליו ממקום אחר, מדאמר בגמרא גבי קלנדה אין אסורה אלא לעובדיה בלבד, מתניתין נמי דייקא, דקתני יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האיסורין, וגוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד, מדצרפינהו ואייתינהו לכולהו שמע מינה דאותו היום ואותו האיש אכולהו קאי, דאי לא, הוה ליה למימר מתניתין נמי [דייקא] דקתני וגוי [שעשה] משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום וכו'.

גמרא: רומי שעשתה קלנדא וכל העיירות הסמוכות לה הם משתעבדות לה, אין אסורה אלא לעובדיה בלבד. פירוש: אע"פ שאותן עיירות עושות עמה קלנדה, לא, מפני שאינם עובדות לה אלא מיראת המלך ולא אזלי ומודו. וכן מוכח בתוספות (תוספתא פ"א ה"ב) דגרסינן התם, עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה, משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה, העושים אסורין שאינם עושים מותרים, קלנדה אע"פ שהכל עושים אותה, אינה אסורה אלא לפולחין בלבד, פירוש: הפולחין לשמה.

אעפ״י שאמרנו שואל אדם שאלת צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר כו'. פי׳ ואין בזה משום מקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך מטעמי דכתיבנא בברכות והני מילי בברכות אמצעיות אבל בברכות ראשונות ואחרונות אין להוסיף כלום כדאמרינן התם לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ודוקא צרכי יחיד אבל צרכי רבים פעמים שמותר להוסיף במה שהוא מענין המאורע כגון יעלה ויבא ועל הניסים דבאחרונות ומכאן נהגו העולם להוסיף בראשונות בעשרת ימי תשובה זכרינו ומי כמוך וכן אאחרונות וכתוב לחיים ובספר חיים והטעם מפני שהם צרכי רבים וממסכת סופרין למדנוה וכן אמרו שם ואין אומרים זכרינו ומי כמוך אלא בראש השנה וביום הכפורי ואפי׳ בהם בקושי התירו ע״כ דעת התוס׳ שאם לא אמר זכרינו ומי כמוך שחוזר לראש כמי שטועה בשלש ראשונות אבל דעת רז״ל שאינו חוזר שהרי לא התירו אלא בקושי וראוי לכל אדם לכוון בתפילתו שלא יטעה בהם שלא יכניס עצמו לספק זה ולעולם בין יחיד בין שליח ציבור. אין לו לקצר כלום בברכות ראשונות ומקצת מקומות שנוהגין ששליח צבור אומר פיוט מגן באבות כשמגיע לאל עליון גומל חסדים טובים והוא אומר אל עליון קונה שמים וארץ ואומר פיוט ואחר הפיוט הוא חותם ומדלג נוסח ברכת אבות טעות הוא בידם שאין לו לשתות מנוסח הברכה כלום אלא יש לו לומר כל הברכה עד באהבה ואומר פיוט מגן אם ירצה ואחר כך חותם מלך עוזר ומושיע ומגן בא״י מגן אברהם ומי שאינו עושה כן טוע׳ ומשתקי׳ אותו ובמסכת ברכות כתבתי בשם הרב ר׳ יונה ז״ל מה שיש בין דרב יאודה בר שילת בשם רב לאידך דרב חייא בר אשי אמר רב דמר שרי אפי׳ באמצע ברכה ומר שרי בסוף כל ברכה ולא פליגי והכי מוכח לישנא דידהו וליכא למימר ששניהם אמרו דבר אחד ממש דאם כן הוה לן למימר וכן אמר רב חייא בר אשי אלא ודאי כדאמרן והא דאמר ר׳ יהושע בן לוי אם בא לומר אפי׳ כסדר יום הכפורים אומר פי׳ בין קודם יהיו לרצון בין אחר כן קודם שעקר רגליו וכדכתיבנא בברכות בס״ד:

מתני׳ אלו הן אידיהן של גוים קלנדא וסטורניא וקראטוסים. פי׳ לאו דוקא אלו דהוא הדין לכל אידיהן בין קרובים בין רחוקין כדפרש״י לעיל אלא דנקיט תנא הנהו דהוו רגילי בההוא זימנא ותו לא יום גנוסיא של מלכים בגמרא מפרש יום הלידה ויום המיתה פי׳ של מלך וחכמים אומרים כל מיתה כו׳ בגמ׳ מפרש יום תגלחת זקנו ובלוריתו אית דמפרשי דבכל גוי מיירי מדקתני לה סתמא וכדקתני סיפא אותו האיש בלבד דאלמא אפי׳ בגוי הדיוט עסקינן ואחרים פי׳ דהמלך לבדו קאי דאילו גוי בעלמא לא עביד איד ביום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעולה בו מן הים ויום שיצא מן האסורין וכדאמרינן לקמן במכילתין גבי נפל לבור יעלה לא שנו אלא עלה מת אבל עלה חי אסור בהם דקא סליק מנסך ליה דהוה ליה כיום אידו ואין לך עולה מן הים גדול מזה ואפי׳ הכי אמר דהוה ליה כיום אידו פירוש דהוי היין מזומן לפניו הא לאו הכי לא מנסך ולא מודה הילכך מתניתין במלך לחודיה מיירי והרישא דקתני יום הלידה ויום המיתה קאי והא ודאי פשטא דמתני׳ כלישנא בתרא משמע מדקתני סיפא וגוי שעשה משתה לבנו אבל ההיא דלקמן לאו ראיה היא דהא דאמרינן דהוה ליה ביום אידו היינו טעמא דאי לאו דחמרא קמיה מתוך שהיה בהול על עלייתו לא מנסך ההיא שעתא וכן הא דקתני אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד אכולהו ודאי קאי ואפי׳ המלך דמשום תגלחת זקנו ובלוריתו לא עבדי איד כל בני מלכותו ומסתייה דעבדי הכי ביום הלידה ויום המיתה בלחוד וכן כתב הר״אבד ז״ל ונכון הוא.

גמרא מקרן כתיב. גירסת ר״ת ז״ל ועיקר אוי לי בשביל שסרחתי כו׳ תמהני היאך טעה בסדר העולם אדם הראשון שהיה מלא חכמה כמלאך האלהים ושמא מתוך חטאו וענויו נטרפה דעתו ואין משיבין באגדה.

וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה. פירש ר״שי ז״ל משתעבדות לה להביא לה מזון אבל אינן עושות איד ומי חיישינן דמאי דזבנינן להני עיירות מייתי לבני רומי ואינו נכון דהא לפני דלפני הוא ולא מפקדינן עליה אלא הנכון דאותן עיירות עושות אותו איד אלא שאינן עושות אותו אלא לפי שיהא שלה אלא לכבוד בני רומי בלבד מי חיישינן דאינהו נמי פלחי לע״ז או לא והלכתא כרבי יוחנן דאמר מותרות וכן מוכיח פירושו בתוספתא דקתני כותיה דרבי יוחנן דתניא משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין קלנ״דה אף עפ״י שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין בלבד כלומר לפולחין אותה לישמה דהוי איד דידהו ואימא עד דאכיל ממש עיקר הפי׳ ואימא עד דאכיל מזבחו ממש ומ״ל לאסור כשאוכלין משלהן ומהדרינן דא״כ דאיסורא משום אכילת זבחו ממש הוא למה לי למימר וקרא לך אלא ודאי דה״ק רחמ׳ משע׳ הקריא׳ מעלה אני עליך כאילו אכלת מזבחו ממש וכן הלכה ואפי׳ בזמן הזה אסור ולא חיישינן לאיבה כיון דאיסורא דאוריתא היא וכאילו אוכל תקרובת ע״ז ומיהו הני מילי כשהולך לבית הגוי לאכול ולשתות שם אבל אם שולח לו הגוי דורון אין כאן איסורא דאוריתא אלא איסורא דרבנן כעין משנתינו משום דאזיל ומודה לע״ז ובזמן הזה מותר.

כבר ידעת ששמונה עשרה ברכות שבתפלה נתקנו בכלל כל מה שצריך לאדם ושאינו רשאי להפסיק בנתים לשאלת צרכיו בפרט אלא בדרכים ידועים והוא שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומר ובלבד בצריך לה כגון אם היה לו חולה בתוך ביתו מזכירו בברכת רפאנו וכן אם היה צריך לפרנסה מזכירה בברכת השנים אבל אינו מזכיר בה שלא מעין הברכה אף בצריך אבל ברכת שומע תפלה כולל בה כל מה שירצה ואף כשאינו צריך ופי' בתלמוד המערב לפי שאין לה פנים כלומר שהיא תפלה כללית לקבלת התפלות ואינה מיוחדת לשום דבר כשאר האמצעיות שכל אחת מיוחדת לאיזה ענין וכבר התבאר ענין זה במקומו ואם בא לומר אחר תפלה אפילו כסדר יום הכפורים אומר ואין כאן משום הכבדה כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לפניו לשעתו שבמלכות שמים אינו כן אדרבה ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו:

המשנה השניה והכונה בה להודיע ימי חגיהם הקדומים כמו שיעדנו בחלק השלישי ואמר על זה ואלו ימי אידיהן של גוים קלנדא וסטרוניא וקרטיסיס ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה ויום המיתה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מיתה שיש בה שריפה יש בה ע"ז ושאין בה שריפה אין בה ע"ז יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורין וגוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד אמר הר"ם אלה הזמנים הנזכרים היו מפורסמים באותו הזמן אצל הנצרים והנלוים אליהם וכן לכל מועד שיש לכל אומה בכל מקומות העולם כשהן ע"ז חייב לנהוג בהם כמו שזכר ודע שזאת האומה הנצריה ההולכים אחר אמונת ישו אע"פ שדתותיהם משונות כלם עובדי ע"ז ואידיהם כלם אסורים וראוי לנהוג עמהם בכל התורה מה שינהג עם עובדי ע"ז ויום ראשון מכלל אידיהן של גוים ולפיכך אסור לשאת ולתת עם מי שיאמין בדת ישו באחד בשבת כלל בשום דבר אבל ינהג עמהם באחד בשבת מה שינהג עם עובדי ע"ז ביום אידם וכן ביאר התלמוד מיתה שיש בה שריפה שיהיה בה קטרת או שריפת בגדי המת וכליו וגנוסיא של מלכים הוא יום שמתקבצין בו להקים מלך ואין הלכה כר' מאיר ובלורית הוא שער שמניחים באמצע ומגלחין מה שסביבותיו מכל הצדדין ותספורת בזה אסור לנו מן התורה כדי שלא נתדמה כהם אבל אין חייב עליו מלקות אלא אם שחת הפאות כמו שכתבנו במכות:

אמר המאירי אלו הן אידיהן של גוים ר"ל שנאסרו שלשה ימים לפניהם קלנדא וסטרניא ומפרש בגמ' ששתי אלו סמוכות זו לזו ואין ביניהם אלא יום תקופת טבת ושיעור כל אחת מהן שמנה ימים וסטרוניא היא קודם התקופה ויום אחרון שלה ערב יום התקופה וקלנדא היא אחר התקופה ויום ראשון שלה מחרת יום התקופה ונמשכת שמנה ימים וזה שמזכיר תחלה קלנדא אע"פ שהיא מאוחרת מפני שבראשונה הוקבעה קלנדאה ובשנה שאחריה הוקבעה סטרניא כמו שהתבאר בגמ' וטעם קביעותם היה תחלה לאדם הראשון על שם קצור הימים שקודם התקופה ואריכות של אחריה להורות על תנועת השמש שהיא מסובבת מזולתו ואח"כ קבעום הם לשם ע"ז ויחסו לו ר"ל לשמש ממשלה להראות מצד תנועותיו להראות ממנו פעולות גדולות בארץ וקרטסים והוא יום שתפסה בו רומי מלכות ושני ימי איד היו מחמת שתי תפיסות שתפסה את המלכות אחת בימי יונים שנלחמו עמהם ונצחום ואחת בימי קלפטרא מלכת אלכסנדריא של מצרים שנלחמו עמה ונצחוה וקבעו על זה יום איד להקריב בו בכל שנה זבחים לאליליהם ויום גנוסיא של מלכים והוא יום שמעמידין בו את המלך שקובעין בו יום איד לכל ימי חייו ושני ימי איד היו אחת ביום שמעמידין אותו ואחת ביום שמעמידין את בנו בחייו כדי שיהא מוחזק במלכות אביו אחריו על פי בקשת המלך שמן הדין אין להם להעמיד מלך בן מלך והיו קובעים בהם יום איד להקריב זבחים לאליליהם ויום הלידה של מלך ר"ל כשקבלוהו עליהם למלך על פי בקשתו היו מסתכלין בממשלת איזה כוכב נולד והיו קובעים יום איד לשם אותו כוכב ויום המיתה של מלך שכל בני מלכותו עושין שני ימים אלו ימי איד כל ימי חיי בנו ואע"פ שאין באותה מיתה שריפה דר"מ וחכ"א כל מיתה שיש בה שריפה ר"ל ששורפין עליו כל כלי תשמישו חשובה להם ויש בה יום איד לע"ז ושאין בה שריפה אין בה יום איד כלל והלכה כדבריהם אלו הם ימי האיד שאסורין שלשה ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו ר"ל שפעם ראשונה שמגלח המלך את זקנו מגלחה בבית ע"ז שלו וקובע לו יום איד וכן בבלוריתו ופי' בגמ' בין בהנחתה בין בהעברתה והוא שבשעה שנותנין לב ליכנס במסורת של אותה בלורית מגלחים את ראשם ומניחים בלורית והיא נקראת הנחה ולסוף שנה מעבירין אותה לבדה והיא נקראת העברה והכל לשם ע"ז ופעם ראשונה שהיה עושה כן היה קובע לו יום איד וכן יום שעלה מן הים פעם ראשונה כשהולך להחזיק במלכות באיי הים שמקריב זבחים לע"ז על שניצל וקובע לו יום איד וכן יום שיצא בו מבית האסורין וכל אלו דוקא במלך וגדולי המחברים מפרשים אותה בכל אדם ולא יראה כן שאין יחיד קובע יום איד על ניסו ועל תגלחת זקנו ועוד שהרי אח"כ שנה הלשון ואמר גוי שעשה משתה לבנו אלמא כל הראשונות במלך דוקא ומ"מ באלו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ר"ל המלך וכן גוי שעשה משתה לבנו ומקריב זבחים לע"ז אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ובתלמוד המערב שאלו בכלם אם אותו היום בלבד או אותו יום בכל שנה ולא הובררה ונראין הדברים שבאותן של מלך אותו יום בכל שנה אבל בגוי שעשה משתה לבנו אותו היום לבד:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

עיר גדולה שהיה לה יום איד קבוע אע"פ שעיירות הסמוכות לה משתעבדות לה ומתבטלות ממלאכתן לשם כל מה שצריך לבני העיר מותר לשאת ולתת עמהם במקומם לא נאסרה אלא לעובדיה ודבר זה לא הוצרך ללמדו בכאן שהרי משנה שלמה היא למטה עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר אלא שרצה להודיענו דין זה אף בקלנדא שהייתי סבור לומר שהוא כעין יום איד כללי לכל העיירות ובא ללמד שעיקר האיד לא היה באותו זמן אלא ברומי ויש שפירש בה שבקלנדא הכל עושין אותה ואפילו הכי קאמר הואיל ולא מצד עצמם הם עושין אלא מיראת הכרך אינו כלום והוא שאמרו בתוספתא עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין קלנדא אע"פ שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין ר"ל שמקריבין בה לע"ז:

מאחר שביארנו שגוי העושה משתה לבנו מקריב זבחים לע"ז ועושה לו יום איד אסור לו לישראל לילך לשם ולאכול עמהם אע"פ שאוכל משלו ושמש ישראל משמש לפניו שהרי על כיוצא בזה נאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מכיון שקרא לך בסעודה שהוא מקריב בה זבחים לאלילים שלו והודית לו נעשית לו כמי שאכלת מזבחו לא סוף דבר באותו היום בלבד אלא כל הימים שהשמחה נמשכת מעתה כל שלשים יום בין שאמר לו הגוי בשעה שקראו שמחמת החופה הוא עושה אותה סעודה בין שלא אמר לו אסור שמן הסתם מחמה הלולא היא נעשית וכל סעודה שהיא נעשית מחמת החופה הוא מקריב בה לע"ז או אף כשאינו מקריב מ"מ אזיל ומודה על זה לע"ז שלו מכאן ואילך אם לא אמר לו מחמת הלולא מותר ואם אמר לו מחמת הלולא אסור עד שנים עשר חדש ואם הוא אדם חשוב ביותר אף לאחר מיכן אסור כל זמן שיזכיר לו מחמת הלולא ויש חולקים בזו אא"כ שמע בפירוש שיודה על זה וכן עקר וכן מקודם אותו היום אסור מכיון שהתחילו לשמוח מחמת החופה וסימן היה בזה אצלם מכי רמו שערי באסינתא ומפרשים בה שזורעים שעורים בעריבה בכדי שיצמחו ביום החתונה ומביאין אותם לפני החתן והכלה לסימן טוב שימהרו צמיחתם בבנים כשעורים הללו שממהרין לצמוח ומרבין בצמיחה ומאותה שעה היו מרבים בשמחה מחמת החופה ולענין משא ומתן מיהא אינו אסור אלא אותו היום כמו שביארנו:

אלו הן אדיהן של גוים עע"ז כו' קלנדס שמנה ימים לאחר התקופה סטרנלייה שמונה ימים לפני התקופה פי' סטרכלי' שמונה ימים קודם תקופת טבת בסוף תקופת תשרי הם שישב אדם הראשון בתענית שראה שהימים הוקטנו מאוד וקלנדס שמנה ימים אחר תקופת טבת בתחלת תקופת ניסן הם שעשה אדם הראשון משתה כשראה כשגדלו הימים והושוו כבר ללילות ופי' תקופה היא קורא לשלשה חדשי התקופה ואין לפרש תקופות נפילת התקופה שא"כ יבואו קלנדרס ונטרנלייה שניהן י"ו ימים רצופים ולעיל אמרו דח' ימים הוו רצופין ותו אמאי איצטריך למיתני תרוויהו אין להן אלא חד אלא ש"מ אינן רצוין:

גוי שעשה משתה לבנו כו' ירושלמי גירדאי שאלין לר' אמי יום משתה גוים מהו וסבר משרי לון מן הדה מפני דרכי שלו' א"ל ר' בא והא תני ר' חייא יום משתה גוים אסור אמר ר' אבא אלולי ר' בא הי' לנו להתיר ע"ז שלהם ברוך שריחקנו מהם:

פיסקא ואלו הן אידיהן של גוים כו' ריב"ל אמר קלנדס לכל אסורה פי' ומאי דתנן לקמן עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר כגון שלא היו משועבדין אותן שבחוץ לאותן שבפנים ועד כאן לא קמבעיא לן אלא משועבדין אבל אם אינן משועבדין אפילו סמוכין מותרין:

וניטפי חדא שהא מה שפירש המורה דמאן דמני לשני חרבן לא מני לההוא שתא בהדי שני חרבן אלא בהדא שני דקם ביתא הואיל ונפיק לה רובא בט' באב קשיא לי טובא דבמסכת ערכין בשילהי פרק שני מוכח דההוא שתא דחרוב ביתא בכלל שני דחרבן מנינו לה ולא בכלל שני דקם ביתא דת"כ שני קם בית שני בלאו האי שתא דחרוב ביתא דאמרי' התם בשניי' במוצאי שביעית היכי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ארבע מאה ועשרים ארבע מאה תמניא יובלי ארביסר תרי שבועי פשה להו שית הו"ל בשיתא בשבועא הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן איתי תמני מן תמני יובלא והני שית הויין להו ארביסר אשתכח דבמוצאי [שביעי'] חרוב אלמ' מיכן מוכיח דכל ת"כ שני דקם ביתא לבר משתא דחורבן מנינן להו וכלין בשנת שביעית עצמה ואותה שנה שנחרב הבית הוא שנת מוצאי שביעית דאי אמרת דשנת החרבן בכלל ת"כ שני דקם ביתא אכתי לא משכחת דבמוצאי שביעית חרוב בית' אלא בשביעית עצמה וכתב המורה ובמסכת ערכין פרכי' לר' יהודא חורבן בית שני במוצאי שביעית היכי משכחת לה מיכדי בית שני כמה קם ארבע מאה ועשרים תמני שני לארבע מאה פיישי איובלי שדינהו אעשרים הרי כ"ח אשתכח דבשנת השמטה חרוב ומשנינן הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדש לא מנו שמיטין הילכך דל מנייהו שית שנין קמייתא אישתכח דבעשרי' ותרתין ליובל חרוב והוא מוצאי שביעית ואינו נראה לי דשום פירכא לא פרכי' התם בערכין לר' יהודא אלא שפיר אוקום תלמודא לההוא מתניתא דתני וכן בשניי' הא מני ר' יהודה הוא כו' כדכתבית לעיל וקם ההוא שינויא ולא אפריך אלא הכי פירש התם אי ר' יהודה בראשונה לא משכחת לה כו' פי' התינח בשני' דחרב הבית במוצאי שביעית משכחת לה לרב יהודא כדשנית אלא בראשונה במוצאי שביעית לא משכחת ליה לר' יהודא אלא לרבנן. ומשני התם דאתיא נמי אליבא דרבי יהודא וכולה מתניתא בין רישא בין סיפא הוא רבי יהודא. הדר אמר איבעית אימא לעולם רבנן וכי קתני וכן בשני אשארא פי' לעולם ההיא מתניתא כרבנן אתיא ומש"ה תני דבראשונה חרב הבית במוצאי שביעית ומאי דתני וכן בשניי' דקשיא לן דלא אתיא כרבנן אשארא קאי דהיינו אתשעה באב ואמוצאי שבת ולא אמוצאי שביעית דודאי לרבנן לא משכחת לה דחרב בית שני במוצאי שביעית הדר אתי רב אשי לפרוקי דלא צריכינן לאדיחוקי ולאיקומי דהאי דתני וכן בשניי' אשארא קאי ולא אמוצאי שביעי' אלא גם אמוצאי שביעית קאי ואתיא כרבנן ומאי דקשיא לן לעיל לרבנן לא קשיא דהנך שית שנן עד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב להו פי' דל שית שנין מעשרין אשתכח דכלין בארביסר ובמוצאי שביעית חרב ביתא ואותה שנה של חורבן אינה בכלל ת"ק שנה של בנין הבית כדפרשינן אליבא דר' יהודה אישתכח השתא דבין לרב יהודא בין לרבנן שנה החורבן אינה בכלל ת"ק שנים של בני הבית אלא היא שנה ראשונה שמונין לחורבן הבית ושנה ראשונה של שמטה וא"כ מה צורך לומר וניטפי חדא שתא וי"ל דרב אשי לאו אליבא דתנאי אמר למילתי' אלא אליבא דכ"ע דלא מנו שמיטין אלא בתר שית שנין דסליק עזרא והילכך איבעית לאוקמי מתניתא דתני וכן בשניי' כרבנן צריכינן למימר דשנת החורבן אינה ממנין ת"כ שנים ואיבעית לאיקומי כרב יהודא צריכינן למימר דשנת החורבן אינה ממנין החורבן אלא ממנין ת"כ שנים שעמד הבית ומשום דרב הונא ס"ל כר' יהודא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן מוקי להאי מתניתא כר' יהודא ומפרש דשנת החורבן היא בכלל ת"כ שני הבנין ומש"ה קאמר וניטפי חדא שתא כפי מה שהקשיתי ותירצתי מצאתי כתוב בתשובת רבינו גרשום זצוק"ל:

אם צריך לפרנסה אומרת בברכת השנים. ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בתעניות שלחו בני נינוה לר' כגון אנן דצריכינן למיטרא אפילו בתקופת תמוז כו' ושלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. ואמאי לימרו בברכת השנים ונ"ל לומר שאין זו קושיא של כלום דע"כ לא אמרי' אלא בשאר בקשות שאינן קבע לכל ישראל אבל שאל' מטר שהו' קבע לישראל ואין שואלין אות' אלא עד הפסח אם עיר אחת צריכ' מטר אסורין לשנות סדר התפל' לשאול המטר בברכ' השנ' כמו שעשו בימות החורף אלא שואלין אותה בשומע תפלה:

וסימנך אחור וקדם צרתני וכו'. מה שהקדים במתני' המאוחר משום דהמאוחר שהם ח' ימים שאחר התקופה נעשה לו י"ט בשנה ראשונה וח' ימים שקודם לא נעשו לו י"ט עד שנה שניה ונקט לסימן מהאי קרא אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך שנדרש על סרחונו של אדם הראשון בר"פ אין דורשין אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע כו' כיון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו שנאמר ותשת עלי כפך ובקרא נמי הקדים האחור לקדם לפי המדרשות שיצר לו ב' עולמות העולם הזה ועולם הבא ולפי שעוה"ב הוא התכלית והעיקר הקדימו וק"ל:

עולם חשך בעדי וחוזר כו'. גם זה נדרש מקרא דההוא מזמור שנדרש כולו על אדם הראשון שאמר בו אדם הראשון כשראיתי שהיום מתמעט והולך ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני דהיינו שיחשיך והולך היום עד שלא יהיה רק לילה עד שראיתי גם חושך וגו' ולילה כיום יאיר דהיינו מתחלת תקופה שהיום מאריך אז ראיתי כי כחשיכה כאורה שהעולם כמנהגו נוהג וכן י"ל לקמן כששקעה חמה אמר כו' וק"ל:

זוטי ואריכי וכו' פרש"י יומי אריכי בתקופת תמוז והיה לו לידע כו' עכ"ל. יש לדקדק דמהא ודאי משני שפיר גם שראה בתקופת תמוז שהיום מתמעט והולך לא הרגיש בו עד סוף תקופת תשרי דזוטי כולי האי אבל מ"מ היה לו לידע בתקופת ניסן שהיום מאריך והולך בו וכמו זה הלילה מאריך בתקופת תשרי והעולם כמנהגו ועוד אם מפני חטאו מתמעט היום למה לא היה מתמעט מיד אחר חטאו בניסן ואדרבה שהיה מאריך אז היום ויש ליישב שהוא חשב מתחלת ניסן שהיום מאריך והולך שכן היתה הבריאה שתהיה היום מאריך והולך לעולם וכשראה שהיום מתמעט והולך כולי האי בתקופת תשרי אמר שבשביל חטאו הוא מתמעט מתקופת תמוז עד סוף תקופת תשרי ויהיה כן מתמעט והולך לעולם הפך הבריאה וחשב דלא היה מאריך לו בתקופת ניסן אלא להראות לו שתחלת בריאה כך הוא להיות מאריך והולך לעולם ובשביל חטאו מתמעט והולך כולי האי לעולם ודו"ק:

מתני' אבל יום תגלחת זקנו וכו' עיין ברי"ף וברא"ש דלא גרסי אבל וכן מוכרח הוא מפירוש הראב"ד שכתב הרא"ש שלא היה בספרים אבל ע"ש:

גמרא רב מתנא רומי שעשתה קלנדא וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ה"ג ר"ת מקרן כתיב כי אין נראה לו דמקרן נראה קרן אחת יותר ממקרין. על דברי התוס' הקצרים הללו נאמרו דברים רבים ופירושים שונים והעיקר נראה לי שגירסת הספרים היתה בספרים הקדמונים קודם לר"ת הכי מקרין תרתי משמע מקרן קרי וע"כ היינו צריכין לפרש דהמקשה פריך מקרן בחיריק הרי"ש תרתי משמע ומשני מקרן קרינן הרי"ש בפתח כי לא היה אפשר לפרש שהתרצן השיב לו מקרן קרי המ"ם בחירק והקוף והרי"ש בסגול שהוא שם קרן אחת שלא יתיישב לשון המקרא שיאמר מקרן מפריס כאשר מובן מעצמו וע"כ היינו צריכין לפרש שהתרצן השיב מקרן קרי הרי"ש בפתח ולכך הוקשה לר"ת על גירסא זו דמאי משני מקרן קרי הרי"ש בפתח מה לי מקרין הרי"ש בחיריק ומה לי הרי"ש בפתח שאין במשמעות הרי"ש בפתח קרן אחת יותר כשקרינן הרי"ש בחיריק והיינו מה שכתב אח"כ כי אין נראה לו דמקרן ר"ל הרי"ש בפתח נראה קרן אחת יותר ממקרין ועל כן גריס ר"ת שהתרצן השיב מקרן כתיב ור"ל שהקרי הוא מקרין בחיריק כאילו כתיב יו"ד בין הרי"ש והנו"ן פשוטה והכתיב הוא חסר יו"ד להורות שהוא קרן אחת כאילו יכולין לקרותו מקרן בסגול וק"ל וזה הפירוש בכוונת התוס' בדבר קצר זה נ"ל ברור בלתי ספק כלל ודו"ק:

רש"י ד"ה אלא לאו למעוטי. דל"א מאי דזבני כו'. כצ"ל:

גמ' ת"ר יום כו'. נ"ב י"ל דל"פ אמ"ד בב"ר שאור של יום הראשון לא שקע עד מ"ש ושמש ל"ו שעות. דמ"מ כולא חד יומא אריכא הוה:

עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית. נראה לי בס"ד טעם לשמונה ימים כנגד ד' יסודות הגופניים וארבע יסודות הנפשיים. או יובן בס"ד לתקן שני דלתין של שם שד־י ושם אדנ־י שנפגמו בחטאו וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק 'הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי' (בראשית ג, יג) שנשאר ש"י ואנ"י בשני שמות אלו ועל זה נאמר לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם (משלי ח, לד). אי נמי לעורר זכות תורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין שהם כשר ופסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי.

שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קַּרְנָיו קוֹדְמוֹת לְפַרְסוֹתָיו. פירש רש"י בחולין (חולין ס.) דכל השוורין פרסותיהן נולדות עמהן וקרנותיהם גדלים לאחר זמן אבל של מעשה בראשית בקומתן נבראו ובקרניהם נבראו וכשיצא מן הארץ יצא ראשו תחלה נמצא שקדמו קרנותיו לפרסותיו עד כאן לשונו. וצריך טעם מאי קא משמע לן קרא בזה שהקריב שור שקרנותיו קדמו לפרסותיו, כי כיון דנחת קרא למימר 'מַקְרִן מַפְרִיס' (תהלים סט, לב) משמע שבא ללמדנו איזה דבר בענין זה?
ונראה לי בס"ד דידוע החכמה תתייחס לראש כי היא משכנה במוח שבראש וכתיב הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ (קהלת ב, יד) ולכן הקרניים שהם בראש רומזים לפועל היוצא מן החכמה והיינו קרניים לשון אור כמו שנאמר קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ (חבקוק ג, ד) והחכמה היא אור וכמו שהשוורים מנגחים בקרנים שלהם כן החכם שנקרא שור כמו שכתב רד"ק על פסוק בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים לג, יז) מנגח באור חכמתו שעל ידי חכמתו נלחם במלחמתה של תורה, ולזה אמר 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו' אבל הפרסות הם רומזים לממון כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קי.) על פסוק וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם (דברים יא, ו) זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, נמצא הממון הוא מעמיד את האדם שיהיה לו עמידה עליו כמו שעומדת הקומה על פרסות שברגל.
והנה האדם צריך להשתמש בעולם הזה בחכמה ובממון כי על ידי שניהם יושלם האדם בענייניו וצרכיו הן של עולם הבא הן של עולם הזה אך ודאי צריך להקדים החכמה על הממון אף על פי שהוא צריך גם כן לממון בכמה דברים, ולזה הזמין לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון שור שקדמו קרנותיו לפרסותיו להקריבו שזה התחלת עבודת הקודש שעבד אדם הראשון לרמוז לו כמו ששור זה שאתה מקריב קרנותיו קדמו לפרסותיו כן אתה צריך להקדים החכמה שרמוזה בקרנים לממון הרמוז בפרסות הרגלים כי אף על פי שעסק הממון יש גם כן בו צורך לעבודת הקודש צריך להקדים עסק החכמה על עסק הממון.

שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ (תהלים סט, לב). נראה לי בס"ד הטעם שנזדמן לו כך בהשגחה מן השמים לרמוז לו שאין לו חיים בעולם הזה אלא אלף שנים בלבד כמספר קֶרֶן [1000] כי נו"ן דקרן מספרו ת"ש [700] באותיות מנצפ"ך.
או יובן להורות לו שהעולם נברא בדין שהוא סדר תשר"ק ולכך צריך לו מיתוק על ידי עבודת הקודש והיינו נו"ן של קֶרֶן מספרה ת"ש [700] ועם ק"ר נעשה תשר"ק.
או יובן בס"ד נזדמן לו כך לרמוז לו שיהיה תופס בכל ענייני העבודה תמיד מדת המצוע כי זה כלל גדול הן בנפשיות הן בגופניות שיהיה האדם הולך במדת המצוע סימן לדבר 'אמצעי שלם' לכן נזדמן לו שור דקרן אחת היה לו במצחו שהוא מקום ממוצע ולא בצדדין.
או יובן רמזו לו שיתכוין למשוך שפע בעבודת הקודש מן קו האמצעי אשר בעשר ספירות שהוא דעת בשלש ראשונות ותפארת בשלש אמצעיות ויסוד בשלש תחתונות ולכן רמזו לו זה בתחלת עבודת הקודש אשר עשה בהקרבה זו.
ועוד נראה לי בס"ד טעם לזה כי ידוע שקרבן זה הקריבו ביום שבת כי הוא נברא בערב שבת ובליל שבת כשראה החושך היה בוכה שחשב שישאר כך לעולם וביום שבת בבוקר האיר היום ושמח והקריב זה השור נמצא עבודה זו עשה אותה ביום שבת קודש שהוא אמצעי בין ימים של דה"ו ובין ימים של אב"ג ומשפיע לימי החול וגם הוא יחידי שאין לו בן זוג בימים לכך הזמין לו הקדוש ברוך הוא בו ביום שור זה שאין לו אלא קרן יחידי וגם שהוא עומד באמצע במצח.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לזה בהקדים מה שאמר עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה במאמר רבותינו ז"ל 'העולם היה מים במים וגילה הקדוש ברוך הוא טפה האמצעית ועשה מהם שמים' ופירש על דרך מה שאמר רבינו זלה"ה (בעץ חיים שער הנסירה פרק ב') שזו"ן [זעיר ונוקבא] מעלים מ"ד [מיין דוכרין] ומ"ן [מיין נוקבין] משם ב"ן דהיינו מ"ד [מיין דוכרין] משם ב"ן שבז"א [זעיר אנפין] שהוא נפש שלו ומ"ן [מיין נוקבין] משם ב"ן שבמלכות שהוא עצמותה נפש שלה ואלו ואלו המ"ד [מיין דוכרין] ומ"ן [מיין נוקבין] נתקנים על ידי טיפת הה' חסדים וה׳ גבורות משם מ"ה החדש שיצא מן המצח ובזה מובן מאמר הנזכר מתחלה היה העולם שהוא שם ב"ן שנקרא עולם מים במים מ"ד [מיין דוכרין] ומ"ן [מיין נוקבין] ונטל טפה האמצעית רמז לשם מ"ה החדש שיצא ממצח דא"ק שהוא בחינת הדעת שהוא אמצעי וברא מהם שמים שהוא ז"א [זעיר אנפין] עד כאן דבריו זלה"ה ודפח"ח [ודברי פי חכם חן].
ונראה לכך נזדמן לאדם הראשון קרבן הראשון שהקריב לתקן בו שור כזה שהיה לו קרן אחת במצחו לרמוז לו על התיקון שנתקן על ידי שם מ"ה החדש שיצא ממצח דא"ק שהוא בחינת הדעת שהוא אמצעי ורמז לו בזה שגם הוא ילך בתיקון שעושה על דרך זה להמשיך הארה של ה' חסדים וה׳ גבורות משם לצורך התיקון שעושה כי הכל תלוי בזה כנודע.
ועוד נראה לי בס"ד על דרך הסוד כי מפורש בעץ חיים שער הנסירה פרק ה' ששורש היסוד ומקום אחיזתו היא באמצע שני פרקין עלאין דנצח והוד וזה נקרא 'מגדל הפורח באויר' כי היסוד נקרא מגדל כמו שנאמר מִגְדַּל עֹז שֵׁם הֳ' (משלי יח, י) והוא פורח שם באמצע בכח האור היורד אליו מן ב' פרקין עלאין וסובלין אותו וממשיכין אותו שם שלא יפול למטה באמצע ב' פרקין האמצעיים ואינינו סומך עליהם אלא פורח באויר באמצע דהיינו מכח הנמשך אליו עד שם ואותו הכח הנמשך מהם נקרא אור שאינו רק אויר והארה לבד ואינו ממשיי עד כאן תוכן דבריו עיין שם.
ולכן שור שהקריב אדם הראשון שזהו התחלת העבודה והתיקון שלו קרן אחת היתה לו במצחו שבזה הקרן העומד באמצע נרמז לו על היסוד שהוא מגדל הפורח באויר כדוגמת עמידת הקרן הזה דהוא עומד בסוד הקמת הברית בעת הזווג להורות בזה שכל תכלית העבודה הוא לתיקון היסוד יען שבשלימות תיקון שלו יתוקן הכל והוא דנטיל כולא ואחסין כולא כחדא וכל ברכאן ביה שריין והוא הנקרא רב פעלים מארי דכל עובדין וכל חילין עלאין בגין דכלהו נפקי מיניה ואיהו רשים ורב מכלא וכנזכר בזוהר הקדוש ושפיר נרמז רמז זה בשור כי יוסף דאיהו יסוד נקרא שור ורב תבואות בכח שור וההי"ב.

גמ' אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. עי' תענית יד ע"ב ברש"י ד"ה בשומע תפלה וצ"ע:

שם קלנדא אסורה. פירש"י שמביאים לרומי להקריבן בני רומי. ק"ל הא הוי לפני דלפני דשרי כדלקמן דף יד ע"א [ועי' בהגר"א יו"ד סי' קלט ס"ק לב]:

הלכה שואל אדם צרכיו וכו'. עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קצ"ג ע"א בס"ד:

ר' יהושע סבר ילפינן ממשה. להסדיר שבח תחלה הלכך יתפלל י''ח תחלה דאיכא שבח בתחלתן: דרב גובריה. גדולת מעשיו וחכמתו רבה ונאה לו לשבח ולהעדיף בשבחו של מלך מלכי המלכים אבל איניש בעלמא מיחזי כיוהרא: מעין כל ברכה וברכה. אם היה משכח תלמודו מאריך בחונן הדעת אם בעל תשובה הוא מאריך בהרוצה בתשובה וכן כולן: מתני' ואלו אידיהן. דאסורין ג' ימים לפניהן: קלנדא וסטרנורא. כולהו מפרש בגמרא: ויום הלידה. של מלך עושין כל בני מלכותו יום איד משנה לשנה ומקריבין זבחים: שריפה. ששרפו עליו כלי תשמישו כדרך המלכים: יש בה עבודת כוכבים. כלומר אותו היום עובדין עבודת כוכבים והוא להן יום איד וכן משנה לשנה כל ימי בנו ובכל הנך דחשבינן הכא חשיבי ליה ואסור ג' ימים לפניהן: אבל יום תגלחת זקנו כו'. שאין זמן קבוע לרבים אלא כל אחד ואחד כשמגלח עושה יום איד: בלוריתו. כשמספר פעמים הרבה מניח בלורית מאחריו ומגלחה משנה לשנה ויום שמגלחה עושה יום איד: ויום שעלה מן הים. מקריב זבחים לעבודת כוכבים על דבר שניצל ובכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו ולא לאחריו דלא חשיבי כולי האי: גמ' אחר התקופה. היא תקופת טבת והיו עושין ח' ימים רצופין איד כדלקמן: וסימנך. שלא תחליף לומר קלנדא קרי אותן דלפני התקופה: אחור וקדם צרתני. אחור כתיב ברישא מתני' נמי הנך דלאחר התקופה תנא ברישא: יום שמתמעט והולך. מתשרי ועד טבת: הא חזא ליה. יומי אריכי ביום תקופת תמוז והיה לו לידע שמנהגו של עולם הוא: שקרנותיו קודמות לפרסותיו. דאמר מר כל מעשה בראשית בקומתן נבראו שור עם קרניו מגודלין וכיון שיצא ראשו תחלה נמצאו קרנותיו קודמות לפרסותיו: [ותיטב לה' משור פר. אמר דוד ותיטב לה' תפלתי משור שביום שהיה שור דהיינו אותו יום שנולד כדכתיב שור או כשב וגו' הרי עשוי ונגמר כפר שהוא בן ג' שאפילו מקרניו לא חסר]: רומי שעשתה קלנדא. תקנו אותו יום להקריב זבחים וכל עיירות הסמוכות לה לרומי יודעין אנו שהן משתעבדות לה לרומי ליתן המס ולהביא להן כל צרכיהן אבל אותן עיירות אין עושין קלנדא מי הוי אסור לשאת ולתת עמהם דנימא הואיל ומשועבדות לרומי יש לומר מה שהן קונין עכשיו יביאו לרומי להקריבן בני רומי: או מותרות. הואיל ואין מקריבין הן ואין יום איד זה שלהן: לעובדיה. בני רומי: היא עצמה. כלומר כל עצמה של איסור אינה אלא לעובדיה: וסטרנליא וקרטסים. סיפא דבריית' וכולהו מפרש לקמן: עובד כוכבים. ביום משתה בנו פלח לעבודת כוכבים על שהגיע לכך: אף אנן נמי תנינא. כרבי יוחנן דעיירות המשועבדות מותרות: אלא אותו האיש למעוטי מאי. פשיטא דמי שלא גילח היום ושאר עובדי כוכבים שלא עלו בו ביום מן הים מותרין: אלא לאו למעוטי אנשים משועבדים. לאותו האיש דמותרין דלא אמרינן מאן דזבני ממטו ליה למפלח: בטהרה. כלומר בלא כוונה ואין שמים על לב: וקרא לך. משמע שאתה קרוי לו מעלה אני על אכילתך כאילו הוא מזבחו:

אם בא לומר אחר תפלתו אף כסדר יוה''כ אומר. משמע אבל באמצע תפלתו לא ומה שנהגו עתה בתעניות ב' וה' שנוהגין להאריך בפסוקי דרחמי ובסליחות בברכת סלח לנו איכא למימר דציבור שאני מידי דהוה אהא דאמרינן (ברכות ד' לד.) אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות והא קמן שנהגו קרובץ בג' ראשונות אלא לאו שמע מינה דצבור שאני: ה''ג ר''ת מקרן כתיב. כי אין נראה לו דמקרן נראה קרן אחת יותר ממקרין: