עבודה זרה ז ע"ב

עבודה זרה ז ע"ב - Steinsaltz

But if they performed their sins in public, society does not accept them. Rabbi Shimon and Rabbi Yehoshua ben Korḥa say: Both in this case, where they sinned in private, and in that case, where they sinned in public, society accepts them, as it is stated: “Return, you backsliding children, I will heal your backslidings” (Jeremiah 3:22). Rabbi Yitzḥak of the village of Akko says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of that pair, Rabbi Shimon and Rabbi Yehoshua ben Korḥa, i.e., penitents are accepted, regardless of whether they sinned in public or in private.

MISHNA: Rabbi Yishmael says: On the three days before the festivals of gentiles and on the three days after them, it is prohibited to engage in business with those gentiles. And the Rabbis say: It is prohibited to engage in business with them before their festivals, but it is permitted to engage in business with them after their festivals.

GEMARA: Rav Taḥlifa bar Avdimi says that Shmuel says: With regard to a Christian, according to the statement of Rabbi Yishmael it is always prohibited for a Jew to engage in business with him. Since his festival takes place every Sunday and the three days before and after Sunday constitute the entire week, one cannot engage in business with a Christian on any day of the week.

The mishna teaches: And the Rabbis say: It is prohibited to engage in business with them before their festivals, but it is permitted to engage in business with them after their festivals. The Gemara raises a difficulty: The statement of the Rabbis is identical to the statement of the first tanna in the mishna on 2a, who said that it is prohibited to engage in business with gentiles during the three days before their festival. The Gemara answers: The difference between them is with regard to the question of whether the three days includes only them, i.e., the three days, without their festival, or if the festival is counted as one of the three days. The first tanna holds that the three days is referring to them, the days preceding the festival, without their festivals, and the later Rabbis cited in this mishna hold that the three days include them and their festivals.

If you wish, say that the difference between the Rabbis and the first tanna is with regard to one who ignored this injunction and engaged in business with gentiles before their festival. The first tanna holds that if one engaged in business, it is permitted to derive benefit from the profits, and the later Rabbis hold that if one engaged in business, it is prohibited to derive benefit from the profits.

And if you wish, say that the difference between the Rabbis and the first tanna is with regard to the statement of Shmuel. As Shmuel says: In the Diaspora it is prohibited to engage in business with gentiles only on their festival day itself. The first tanna is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Shmuel, and the later Rabbis are not of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Shmuel.

If you wish, say that the difference between the Rabbis and the first tanna is with regard to a statement of Naḥum the Mede. As it is taught in a baraita that Naḥum the Mede says: It is prohibited to engage in business with gentiles only on the day before their festival. The first tanna is not of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Naḥum the Mede, and the later Rabbis are of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Naḥum the Mede, as they do not mention how many days before the festival are included in the prohibition.

Having mentioned Naḥum the Mede’s opinion, the Gemara discusses the matter itself. Naḥum the Mede says: It is prohibited only on the day before their festival. The other Sages said to him: It would be best if this matter were lost and not stated, as it is not the halakha. The Gemara asks: But aren’t there the later Rabbis, who hold in accordance with his opinion? The Gemara answers: Who are these Rabbis? This is referring to Naḥum the Mede himself, but the other Sages disagree.

§ The Gemara cites additional statements of Naḥum the Mede. It is taught in another baraita that Naḥum the Mede says: Although it is prohibited to sell large livestock to gentiles, one may sell a male and elderly horse to them during a war, as it cannot be used for battle. The Sages said to him: It would be best if this matter were lost and not stated, as it is not the halakha.

The Gemara asks: But isn’t there ben Beteira, who holds in accordance with his opinion? As we learned in a mishna (14b): Ben Beteira permits selling a horse to gentiles. The Gemara answers: Since ben Beteira does not differentiate between male and female horses, and Naḥum the Mede does differentiate between male and female horses, it is clear that Naḥum the Mede holds in accordance with the opinion of the Rabbis, that one is generally not permitted to sell a horse to a gentile, only he permits it in this specific circumstance. And according to the opinion of the Rabbis, it would be best if this matter were lost and not stated.

The Gemara cites a similar dispute. It is taught in a baraita that Naḥum the Mede says: The dill plant is subject to tithes, whether it is used as a seed, or a vegetable, or a pod. The Sages said to him: It would be best if this matter were lost and not stated, as it is not the halakha. The Gemara asks: But isn’t there Rabbi Eliezer, who holds in accordance with his opinion? As we learned in a mishna (Ma’asrot 4:5) that Rabbi Eliezer says: The dill plant is subject to tithes whether it is used as a seed, or a vegetable, or a pod. The Gemara answers: There, Rabbi Eliezer is referring to the garden variety of dill, which is of such a high quality that its seeds, vegetable, and pods are eaten. By contrast, in the case of wild dill, only its seeds and vegetable are eaten, not the pods.

Apropos the discussion between Naḥum the Mede and the other Sages, Rav Aḥa bar Minyumi said to Abaye: A great man came from our place, i.e., from Media, and in response to every matter that he said, the Sages said to him that it would be best if this matter were lost and not stated. Do they wish to erase all the halakhot taught by the Sages of Media? Abaye said: There is one instance in which we act in accordance with his opinion, as it is taught in a baraita that Naḥum the Mede says: During the Amida prayer a person may request his personal needs that are not included in the standard formulation of the Amida prayer, in the blessing that ends: Who listens to prayer.

Rav Aḥa bar Minyumi said to Abaye: Apart from this halakha, i.e., this does not serve as proof that a statement of Naḥum the Mede was ever accepted by the other Sages, as this halakha is dependent on the dispute between great trees, i.e., great authorities, who expressed their opinions with regard to the halakha before Naḥum the Mede.

Rav Aḥa bar Minyumi elaborates: As it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: A person should request his own needs first and afterward recite the Amida prayer, as it is stated: “A prayer of the afflicted, when he is faint and pours out siḥo before the Lord. O Lord, hear my prayer” (Psalms 102:1–2). These verses indicate that one first requests help concerning his afflictions and pains, and only afterward pours forth his siḥa. And siḥa means nothing other than prayer, as it is stated: “And Isaac went out to meditate [lasuaḥ] in the field” (Genesis 24:63).

Rabbi Yehoshua says: One should pray first and afterward request his own needs, as it is stated: “I pour out siḥi before Him, I declare before Him my trouble” (Psalms 142:3), which teaches that first one pours forth his siḥa, and only afterward speaks of his own troubles.

The Gemara asks: And according to Rabbi Eliezer as well, isn’t it written: “I pour out siḥi before Him, I declare before Him my trouble”? The Gemara answers: According to Rabbi Eliezer, this is what the verse is saying: I pour out my siḥa before Him when I have already declared before Him my trouble. The Gemara asks with regard to Rabbi Yehoshua’s opinion: And according to Rabbi Yehoshua as well, isn’t it written: “A prayer of the afflicted, when he is faint and pours out siḥo before the Lord”? The Gemara answers: According to Rabbi Yehoshua, this is what the verse is saying: When is there a prayer of the afflicted? When he has already poured out siḥo before the Lord, and now requests his own needs.

The Gemara notes: Now it is clear that the verses themselves do not fit precisely in accordance with the opinion of this Sage and do not fit precisely in accordance with the opinion of that Sage, as one verse indicates that prayer is recited before stating personal requests, while the other suggests that first one states personal requests and then prays. Evidently, the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua is not based on the verses, but depends on some other issue. Therefore, the Gemara asks: With regard to what principle do they disagree?

They disagree with regard to that which Rabbi Simlai taught. As Rabbi Simlai taught: A person should always set forth praise of God and only then pray for his own needs. From where do we derive this? We derive it from Moses our teacher, as it is written: “O Lord God, You have begun to show Your servant Your greatness, and Your strong hand; for what god is there in heaven or on earth, that can do according to Your works, and according to Your mighty acts?” (Deuteronomy 3:24). Here Moses praises God, and it is written afterward, in the following verse, that then Moses requested from God: “Let me go over, I pray You, and see the good land” (Deuteronomy 3:25).

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

אבל, אם עשו מעשיהן בפרהסיא - אין מקבלין אותן, הואיל ופקרו כל כך, אינם נותנים לבם לשוב בתשובה שלימה.

ואילו רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך, בין חזרו בהן ועשו מעשיהן בין במטמוניות ובין בפרהסיא - מקבלין אותן -

שנאמר [ירמיה ג]: אמר הקב"ה לישראל "שובו בנים שובבים", משמע אפילו מזידים ופרהסיא [מלשון מרד וגאוה] ^[9].

ועל הלכה זו אמר רבי יצחק איש כפר עכו אמר רבי יוחנן: הלכתא כאותו הזוג, רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה.

מתניתין:

המשנה הבאה היא המשך למשנה הראשונה, באיסור משא ומתן עם הגוים סמוך לימי חגאותיהם.

חכמים במשנה ראשונה סוברים ששלשה ימים לפני אידיהם אסורין. ואילו -

רבי ישמעאל אומר: שלשה ימים לפניהם, ושלשה ימים לאחריהם - אסורין. ^[10]

וחכמים אומרים: לפני אידיהן - אסור, לאחר אידיהן - מותר [והגמרא תבאר במה הם חולקים על חכמי המשנה הראשונה].

גמרא:

אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל: יום ראשון [נוסחא אחרת: יום הנוצרי] בכל שבוע, שהוא יום אידם של הנוצרים, לדברי רבי ישמעאל לעולם, כל ימות השבוע, אסור לשאת ולתת עמהם [כמבואר לעיל ו ב].

שנינו במשנתינו: וחכמים אומרים: לפני אידיהן - אסור, לאחר אידיהן - מותר.

ודנה הגמרא: דברי חכמים - היינו הם דברי תנא קמא, האוסר לפניהם ומתיר לאחריהם! כלומר, מה באו לחדש, ובמה הם חולקים?

איכא בינייהו, יש ביניהם את הדין הבא -

תנא קמא סבר: שלשה הימים, הן בלא אידיהן, בנוסף על ימי האיד עצמם, כמו שביררה הגמרא [לעיל ו א] מלשון התנא קמא.

ואילו רבנן בתראי, במשנה השניה, סברי: הן ואידיהן. בשלשת הימים כלול גם יום האיד עצמו, היות ולא דייקו לומר "שלשה ימים לפני אידיהן", אפשר לומר שבאו לחלוק בדין "הן ואידיהן" על תנא קמא ^[11].

ואיבעית אימא, עוד חילוק יש ביניהם:

נשא ונתן, מה דינו בדיעבד - איכא בינייהו.

תנא קמא סבר, נשא ונתן מותר. כי מלשונו "אסור לשאת ולתת" משמע [קצת] שהאיסור הוא המשא ומתן, ולא הוי איסור הנאה על החפץ.

ואילו רבנן בתראי, שאמרו סתם "אסור", סברי, נשא ונתן אסור.

ואיבעית אימא דשמואל, בדין שאמר שמואל - איכא בינייהו.

דאמר שמואל: הלכה זו, שאסור לשאת ולתת עמהם לפני יום אידם, נאמרה רק בארץ ישראל, אבל בגולה, בחוץ לארץ אין אסור אלא יום אידם בלבד. כי גויי חוץ לארץ אינם אדוקים כל כך לאליליהם, ואינם מקדימים שלשה ימים לפניהם. ועוד, משום שאנו יראים מהם ^[12].

תנא קמא אית ליה דשמואל, סובר כמותו, ואסר רק בארץ ישראל.

ואילו רבנן בתראי, לית להו דשמואל אינם סוברים כמותו, ואוסרים גם בחוץ לארץ שלשה ימים לפניהם ^[13].

ואיבעית אימא, דנחום המדי, בדין שאמר נחום המדי - איכא בינייהו.

דתניא, נחום המדי אומר: אינו אסור שלשה ימים, אלא יום אחד לפני אידיהן.

תנא קמא, שאמר במפורש "שלשה ימים"

- לית ליה, אינו סובר את הדין דנחום המדי. ואילו רבנן בתראי, שאמרו בלשון סתם "לפני אידיהן", אית להו דנחום המדי.

ואחרי שביארה הגמרא כמה אוקימתות במה נחלקו חכמים עם התנא קמא, מביאה הגמרא את דעת חכמים שחלקו על נחום המדי.

גופא, נחום המדי אומר: אינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן. אמרו לו חכמים לנחום המדי: נשתקע הדבר ולא נאמר דבר זה מפי אדם לעולם! כלומר, אין בדבריך כלום. ^[14]

ומקשינן: למה אמרו לו כן, והלא איכא רבנן בתראי, שלפי אחת מהאוקימתות ביארה הגמרא דקיימי כוותיה, שהם סוברים כדברי נחום המדי?

ומתרצינן: אין כאן דעת חכמים, כי מאן חכמים? מי הוא בעל דעה זו שהמשנה קוראתו בלשון סתמי "חכמים" - נחום המדי הוא, ודעתו היא דעת יחיד, ולכן סירבו חכמים לקבל דעתו, ואמרו לו שאין בדבריו כלום.

והגמרא מביאה עוד ברייתא שאמרו חכמים לנחום המדי "נשתקע הדבר ולא נאמר"!

כשם שאסור לסחור עם הגויים ביום אידם, כן אסרו חכמים למכור להם בהמה גסה, אף בכל ימות השנה, ולאו דוקא בימי אידיהם.

והטעם, מפני שגזרו חכמים שמא ימכרנה סמוך לכניסת השבת, ובעוד שהיא עדיין של הישראל והגוי ירצה לנסות את כוחה בנשיאת משאות, ינהיגנה ישראל המוכר בקולו, לפי שהבהמה מכירה קולו, ותכנס בינתיים השבת, ונמצא שעובר אז על איסור "מחמר" בשבת. וכשגזרו, הרחיבו את הגזירה אף לבהמות שאינן ראויות לשאת משאות, כגון עגלים וסייחין בין שלמין ואף שבורין.

ועל הלכה זו מביאה הגמרא ברייתא:

תניא אידך, בברייתא אחרת: נחום המדי אומר: מוכרין להם סוס זכר וזקן [גירסת הב"ח: זקן] בתוך המלחמה [כמו שיבואר].

אמרו לו חכמים לנחום המדי: נשתקע הדבר ולא נאמר!

ומקשינן: למה אמרו לו כן, והלא איכא בן בתירה דקאי כוותיה? הלא גם בן בתירה סובר כן? -

דתנן [לקמן בדף יד ב], בן בתירה מתיר בסוס, למוכרו לגוי, משום שסוס אין דרכו לשאת משאות, אלא לרכוב עליו, ואף אם הישראל ירכוב עליו בשבת להראות להגוי את כחו ברכיבה, לא יעבור הישראל על איסור דאורייתא של "מחמר", כי איסור רכיבה בשבת אינו איסור דאורייתא, ולכן לא גזרו חכמים על מכירה לגוי.

[אבל החכמים במשנה, החולקים על בן בתירה, סוברים שבכל זאת יש לאסור משתי סיבות. האחת: מפני שהסוס משמש ככלי מלחמה שהוא יכול להרוג במלחמה במכת יד, ואסרו חכמים למכור לגוי כלי מלחמה שמא יזיק את ישראל. והשניה: שסוס זקן מטחינו בריחיים, כלומר, עובד בריחיים, ועדיין יש לחשוש שמא יטחינו הישראל בכניסת השבת להראות כחו להגוי].

וקשה, אם כן דעת נחום המדי אינה דעת יחיד, ובן בתירה סובר כמותו, ולמה אמרו לו חכמים "נשתקע הדבר ולא נאמר"?

ומתרצינן: נחום המדי אינו סובר כבן בתירה, כי בן בתירה מתיר סוס לגמרי, ולא מפליג ואינו מבדיל בין זכרים לנקבות [לפי גירסת המהרש"א: ובין זקן לבחור], כי סובר שאין חשש לא לאיסור שבת, ומותר אף בזקן, ולא למכירת כלי מלחמה, ומותר אף בבחור.

אבל איהו הוא, נחום המדי, מדקא מפליג מכך שהוא מחלק בין זכרים לנקבות ^[15] [לפי גירסת מהרש"א: ובין זקן לבחור] משמע שכרבנן החולקים על בן בתירה סבירא ליה, ולכן אוסר נחום המדי בבחור, היות שהוא משמש ככלי מלחמה -

ולדעת רבנן, ישתקע הדבר שיהא מותר בזקן, ולא נאמר, כי ודאי שיש לגזור על זקן אטו בחור. ואמרו לו שאינם מקבלים את דעתו לחלק בין סוס לסוס.

והגמרא מביאה עוד ברייתא בהלכות מעשרות, שגם בה אמרו חכמים לנחום המדי "נשתקע הדבר ולא נאמר".

יש כלל בהלכות מעשרות, שכל דבר שהדרך לזרוע אותו כדי לאכול את הזרעונים שלו, פטור לעשר את הירק, דהיינו העלים, וחייב לעשר רק את הזרעונים, העומדים לאכילה. אבל אם הוא זורע דבר שדרכו לזרוע עבור הזרעונים לצורך הירק, מתעשר הזרע כדרכו, וגם הירק מתעשר היות שהוא זרעה לירק.

תניא, נחום המדי אומר: השבת, מין ירק המשמש לתבלין, מתעשר זרע וירק וזירין, בין שלקט אותו כשהוא ירק, בין שלקט אותו כשהוא "זירין" עלים דקים, ובין שהניחו עד שצמחו בתוכו גרעיני זרע והתקשו והוציאן, צריך לעשרן, לפי שהוא סובר, שדרכו של ה"שבת", לכל אדם, הוא לזורעו גם לזרע וגם לירק, לכן אף שזרעו לזרע, חייב לעשר גם את הירק.

אמרו לו חכמים לנחום המדי "נשתקע הדבר ולא נאמר"! כי הם סוברים שאין הדרך לזורעו אלא לזרע. ואם זרעו לצורך הזרע, פטור לעשר את הירק.

ומקשינן: למה אמרו לו כן? והלא איכא, ישנו רבי אליעזר דקאי כוותיה, הסובר כמותו?

דתנן [מעשרות ד ה], רבי אליעזר אומר: השבת - מתעשרת זרע, וירק, וזירין.

ומתרצינן: רבי אליעזר אינו סובר כמותו, כי התם שם המדובר הוא, בדגנוניתא, בשבת הגדל בגנה, ואותו זורעים לירק ולזרע, כי ראוי לאכול בין את זרעו ובין את הירק והזירין -

אבל הגדל בשדות, אינו נאכל ירק אלא זרע. ובו סובר רבי אליעזר שאינו מעשר אלא זרע, אם זרעו לצורך זרעו.

ובאותו הגדל בשדות אמר נחום המדי שמתעשר זרע וירק וזירין, ואין מי שסובר כמותו.

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי: גברא רבה אתא מאתרין, אדם גדול הגיע לארץ ישראל ממקומנו, ארץ מדי, כל מילתא דאמר על כל דבר שאמר - אמרי ליה אמרו לו חכמים "נשתקע הדבר ולא נאמר"?!

למה דחו כל דבריו?

אמר אביי: לא דחו כל דבריו, איכא חדא יש דין אחד שלא דחהו, אלא אפילו קבלוהו, דעבדינן כוותיה ואנו אף נוהגין כמותו!

ומה הוא אותו דבר?

דתניא שנינו: נחום המדי אומר: שואל מבקש אדם צרכיו מאריך בה ומתפלל על צרכיו בברכת שומע תפלה בתפלת שמונה עשרה, ואינו "הפסק" האסור בתפלה ^[16].

ואנו נוהגים כמותו, ולא דחו חכמים את כל דבריו.

אמר רב אחא בר מניומי לאביי: בר מינה דההיא! חוץ מהלכה זו, שאין אנו נוהגים "כמותו", אלא דתליא באשלי רברבי, הלכה זו תלויה בחבלים עבים וחזקים, או באילנות גדולות, כלומר חכמים גדולים סוברים כן.

והגמרא מביאה מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, ובסופה מבואר שחכמים, ה"אשלי רברבי", סוברים הלכה זו שאמרה נחום המדי "שואל אדם צרכיו בשומע תפלה".

דתניא, רבי אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו לפני שמונה עשרה, ואחר כך יתפלל שמונה עשרה. שנאמר [תהלים קב] "תפלה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו". מקודם מתפלל העני על עטיפת נפשו ודאגת לבו, ואחר כך ישפוך שיחו שהיא תפלת שמונה עשרה.

והרי אין פירוש "שיחה" אלא תפלה [קבועה - והיא שמונה עשרה], שנאמר [בראשית כד] "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואז תיקן תפלת מנחה [שהיא תפלה קבועה] ^[17].

רבי יהושע אומר: מקודם יתפלל שמונה עשרה, ואחר כך ישאל צרכיו,

שנאמר [תהלים קמב] "אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד". הרי שמקודם "שופך שיחה" שהיא תפילה, ואחר כך מגיד צרתו לפני הקדוש ברוך הוא.

ודנה הגמרא: ורבי אליעזר נמי, מה יענה לראיית רבי יהושע, הלא כתיב "אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד"?

ומתרץ: הכי קאמר, כך אמר דוד המלך, "אשפוך לפני שיחי" - בזמן ש"צרתי לפניו אגיד". כלומר, שכבר הגדתי לפניו צרתי.

ועוד דנה הגמרא: ורבי יהושע נמי, מה יענה לראיית רבי אליעזר, הלא כתיב "תפלה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו"?

ומתרץ: הכי קאמר, כך אמר דוד המלך, "אימתי תפלה לעני, מתי היא תפלת העני, בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו", שכבר התפלל תפלתו.

ומקשינן: מכדי, הרי קראי, דרשות הכתובים, לא כמר דייקי, אינם מכריחים דעת רבי אליעזר, ולא כמר רבי יהושע דייקי, שהרי תירצנו אותם למר ולמר, ואם כן, במאי קמיפלגי? באיזו סברא אכן נחלקו?

ומתרצינן: נחלקו כדדריש רבי שמלאי.

[דדריש רבי שמלאי], לעולם יסדר אדם שבחו של מקום, שלש ברכות הראשונות של שמונה עשרה, אבות, גבורות וקדושה - שאין בהם תפלה ובקשה, אלא דברי שבח להקב"ה, ואחר כך יתפלל שאר הברכות, שיש בהם תחינה ותפילה.

מנלן, מנין אנו למדים זאת?

ממשה רבינו, שסידר קודם שבחו של מקום ואחר כך התפלל תחינתו ליכנס לארץ ישראל.

דכתיב [דברים ג] "ה' אלהים, אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ, אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך". והם דברי שבח להקב"ה.

וכתיב בתריה, ואחר כך בקש בקשתו, "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" -

הערות

^[9] מדברי הריטב"א משמע, שלדעת התוס' [בהערה 7] דרשינן "שובבים" בלשון רבים שכבר שנו ושלשו כמה פעמים בחטא. וכשם שהקב"ה מקבלם בתשובה, והיא מדתו רחום וחנון וארך אפים, כן נקבלם אנו, כדי לדבוק במידותיו של הקב"ה.

^[10] טעמו של רבי ישמעאל מפרש רבינו חננאל בשם הירושלמי: משום "בריה דמועדא", כעין "אסרו חג". והראב"ד [במשנה] והמאירי [שם] כתבו שרבי ישמעאל גזר שלשה לאחריהם אטו שלשה לפניהם. עוד כתבו, שהגוי "אזיל ומודה" גם שלשה ימים לאחריהם.

^[11] רש"י מפרש שאין לנו משמעות מדברי חכמים ש"הן ואידיהן", אלא שאם חולקים "יש לומר" שבכך באו לחלוק. ועיין ריטב"א.

^[12] רש"י. ולקמן [יא] מוסיף רש"י עוד טעם, שהרי ביניהם אנו יושבים ופרנסתינו מהם, ואין אנו יכולים להימנע מלהתעסק עמהם.

^[13] הכלל הוא "תנא בתרא לטפויי אתא" והוא: כשאין לנו הכרעה במה נחלקו תנאים במשנה או ברייתא, אז משמעות דברי תנא השני להוסיף ולהחמיר על התנא הראשון. לכן אמרו כאן שרבנן בתראי אוסרים גם בחוץ לארץ. ומוסיף הריטב"א: אבל באוקימתא הראשונה אמרה הגמרא, שרבנן בתראי מקילים ואומרים "הן ואידיהן", כיון שיש שם הכרעה מלשון התנא קמא, וכמו שדייקה הגמרא לעיל [ו' א].

^[14] ורש"י מפרש עוד: דעה זו נשארה בבית המדרש ולא יצאה לחוץ.

^[15] פירוש: יש מקומות שנהגו [עיין שם במשנה] לא למכור להם אף בהמה דקה שאינה ראויה למלאכה, משום דחוששין שהגוי קונה אותה לצורך רביעה. ויש מקומות שנהגו למכור, כי סוברים שהגוי אינו רובע את בהמותיו כי הן תתעקרנה. אבל בזקנה אוסרים חכמים כי אכן יש לחשוש שקונה אותה לרביעה, כי אינו מפסיד במה שהיא תתעקר, ובן בתירה אינו חושש לכך. אבל נחום המדי שהתיר רק זכר משמע שבאופן עקרוני חושש בנקבה זקנה, אלא שאינו גוזר זכר אטו נקבה. ולכך אמרו לו "נשתקע הדבר ולא יאמר". מהרש"א.

^[16] זה לשון חידושי המאירי "כבר ידעת ששמונה עשרה ברכות שבתפילה נתקנו בכלל כל מה שצריך לאדם. ושאינו רשאי להפסיק בנתיים לשאלת צרכיו בפרט אלא בדרכים ידועים, והוא: שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה - אומר. ובלבד בצריך לה, כגון: אם היה לו חולה בתוך ביתו מזכירו בברכת "רפאנו", וכן אם היה צריך לפרנסה מזכירה בברכת "השנים". אבל אינו מזכיר בה שלא מעין הברכה אף בצריך. אבל ברכת "שומע תפלה" - כולל בה כל מה שירצה ואף כשאינו צריך. ופירשו בתלמוד המערב: לפי שאין לה פנים. כלומר: שהיא תפלה כללית לקבלת התפלות, ואינה מיוחדת לשום דבר כשאר האמצעיות שכל אחת מיוחדת לאיזה ענין".

^[17] כתב הריטב"א: תפלת יצחק היתה תפלת רבים [הכוונה תפילה קבועה] ולא שאילת צרכיו - "כי לא היה צריך לשום דבר. וגם תפלת החסידים לעולם על הרבים הוא ולא על עצמם".

בפרהסיא — אין מקבלין אותן. ר' שמעון ור' יהושע בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך בין בצנעה ובין בפרהסיא מקבלין אותם, שנאמר: "שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם" (ירמיהו ג, כב). אמר ר' יצחק איש כפר עכו אמר ר' יוחנן: הלכתא [הלכה] כאותו הזוג, ר' שמעון ור' יהושע בן קרחה, שמקבלים אותם בכל אופן, כשחוזרים בתשובה.

א משנה ר' ישמעאל אומר: שלשה ימים לפניהם לפני אידיהם של הגוים, ושלשה לאחריהם — אסור לשאת ולתת עם הגוים. וחכמים אומרים: לפני אידיהן — אסור, אבל לאחר אידיהן — מותר.

ב גמרא אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל: נוצרי, לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור לאדם מישראל לשאת ולתת עמו, שהרי יום ראשון הוא יום חגו, ושלושה ימים לפניו ושלושה לאחריו הריהם כל השבוע.

שנינו במשנה: "וחכמים אומרים: לפני אידיהן אסור, לאחר אידיהן מותר". ושואלים: שיטת חכמים היינו תנא קמא [זו היא שיטתו של התנא הראשון], במשנה הראשונה, שאמר שאסורים שלושה ימים לפני אידיהן! ומשיבים: לגבי השאלה האם הן בלא (מלבד) אידיהן אסורים איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: הן בלא אידיהן, ששלושה ימים אסורים מלבד יום אידם, ורבנן בתראי סברי [וחכמים אחרונים שבמשנתנו סבורים]: הן ואידיהן, שהאיד בכלל שלושת הימים.

איבעית אימא [אם תרצה אמור באופן אחר]: בדינו של מי שנשא ונתן איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: אם עבר ונשא ונתן — מותר, ורבנן בתראי סברי [וחכמים אחרונים סבורים]: שאם נשא ונתן — אסור.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לגבי מה שאמר שמואל איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם], שאמר שמואל: בגולה הקלו, ואין אסור אלא יום אידם בלבד, תנא קמא אית ליה [התנא הראשון יש לו, מקבל] את דברי שמואל, רבנן בתראי לית להו [חכמים אחרונים אין להם, אינם מקבלים] את דברי שמואל.

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: דבריו של נחום המדי איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם], דתניא [ששנויה ברייתא], נחום המדי אומר: אינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן, תנא קמא לית ליה [התנא הראשון אין לו, אינו מקבל] את דברי נחום המדי, ורבנן בתראי אית להו [וחכמים אחרונים יש להם, מקבלים] את דברי נחום המדי, שהרי לא הוזכר בדבריהם מספר הימים האסורים.

גופא [לגופו] של מאמר זה שהזכרנו, מביאים את הדברים במלואם. נחום המדי אומר: אינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן. אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר, כלומר דבר זה אינו הלכה כלל, ומוטב שלא ייאמר. ושואלים: והאיכא רבנן בתראי דקיימי כוותיה [והרי יש חכמים אחרונים במשנתנו שעומדים שסבורים כמותו]! ודוחים: מאן [מי הם] חכמים אלה? נחום המדי הוא, והוזכרו דבריו בלשון חכמים.

ג ומביאים דברים נוספים שאמר נחום המדי. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], נחום המדי אומר: למרות שאין מוכרים לגוים בהמה גסה, מוכרין להן סוס זכר וזקן במלחמה לפי שאינם מועילים כלל ללחימה. אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר.

ושואלים: והאיכא [והרי יש] בן בתירא דקאי כוותיה [שעומד שסבור כמותו], דתנן [ששנינו במשנה]: בן בתירא מתיר בסוס למוכרו לגוים! ומשיבים: בן בתירא לא מפליג [מחלק] בין זכרים לנקבות, איהו מדקא מפליג [הוא, נחום המדי, כיון שהוא מחלק] בין זכרים לנקבות אם כן, משמע כרבנן סבירא ליה [שכדעת חכמים הוא סבור], שבדרך כלל אסור למכור סוס לגוים, והוא מתיר רק במקרה מיוחד זה. ולרבנן [ולדעת חכמים] אמרו לו האוסרים כי נשתקע הדבר ולא נאמר.

ועוד מחלוקת שצורתה דומה, תניא [שנויה ברייתא], נחום המדי אומר: צמח השבת מתעשר, כלומר, חייב בהפרשת תרומות ומעשרות, בין כאשר משתמשים בו בצורת זרע, ובין בצורת ירק, ובין בצורת זירין (גבעולים). אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר. ושואלים: והאיכא [והרי יש] ר' אליעזר דקאי כוותיה [שעומד, סבור, כמותו], דתנן [ששנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: השבת מתעשרת זרע וירק וזירין! ומשיבים: התם בדגנוניתא [שם מדובר בשבת של גינה], שכיון שהוא מין תרבותי ומשובח, הריהו נאכל בכל שלושת האופנים, אבל שבת בר אינו מתעשר אלא זרע וירק, אבל לא זירים.

ד בעקבות דברים אלה שבין נחום המדי וחכמים, אמר ליה [לו] רב אחא בר מניומי לאביי: גברא רבה אתא מאתרין [אדם גדול בא ממקומנו, ממדי], נחום המדי, כל מילתא [דבר] שאמר, אמרי ליה [אומרים לו] חכמים: נשתקע הדבר ולא נאמר, וכי באים לבטל דווקא את דברי חכמי מדי? אומר לו אביי: איכא חדא דעבדינן כוותיה [יש דבר אחד שאנו עושים כמותו], דתניא [ששנויה ברייתא], נחום המדי אמר: שואל (מבקש) אדם בתפילת "שמונה עשרה" על צרכיו דברים הנצרכים לו שאינם נכללים בבקשות הקבועות שבסדר התפילה, בברכת "שומע תפלה".

אמר לו רב אחא בר מניומי: בר מינה דההיא [חוץ ממנה, מאותה הלכה], שמכאן אין ראיה שקיבלו את דברי נחום המדי, דתליא [שכן תלויה] הלכה זו במחלוקתם של אשלי רברבי [אילנות גדולים] (כינוי לאנשים גדולים) שעל פיהם אמרו את הדבר,

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל תפילת שמונה עשרה, שיש בה דברי שבח ותהילה, שנאמר: "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" וגו' (תהלים קב, א), הרי שקודם הוא מבקש בצערו ועוניו ("יעטוף"), ואחר כך הוא שופך שיחה, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד, סג).

ר' יהושע אומר: יתפלל תחילה, ואחר כך ישאל צרכיו, שנאמר: "אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד" (תהלים קמב, ג), קודם שיחה ואחר כך הזכרת הצרה.

ושואלים: ור' אליעזר נמי [גם כן], הכתיב [הרי נאמר] תחילה: "אשפך לפניו שיחי"! ומשיבים: הכי קאמר [כך אומר] הפסוק לשיטתו: אשפוך לפניו שיחי — בזמן שצרתי לפניו אגיד קודם לכן. ושואלים מצד אחר: ור' יהושע נמי [גם כן], הכתיב [הרי נאמר]: "תפלה לעני כי יעטף" ורק אחר כך ישפוך שיחו! ומשיבים: הכי קאמר [כך אומר] הכתוב לשיטתו: אימתי תפלה לעני כי יעטוף? בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו, שאחר כך מבקש צרכיו.

לגופו של דבר שואלים: מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי [הואיל והכתובים עצמם לא כחכם זה מדוייקים ולא כחכם זה מדוייקים], שמפסוק אחד בתהלים עולה סדר אחד ומהפסוק האחר עולה ההיפך, ואם כן, במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? שהרי נראה שלא על סמך פסוקים אלה הם מתווכחים, אלא מטעם אחר.

ומשיבים: כדדריש [כמו מה שדרש] ר' שמלאי, [דדריש [שדרש] ר' שמלאי]: לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל ויבקש, מנלן [מנין לנו] דבר זה? ממשה רבינו, דכתיב [שנאמר]: "ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך" (דברים ג, כד), והרי אלו דברי שבחו של מקום. וכתיב בתריה [ונאמר בפסוק שאחריו] דברים של תחינה ובקשה: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' שמעון ור' יהושע בן קרחה אומרים בין במטמוניות בין בפרהסיא מקבלין אותם שנאמר שובו בנים שובבים. א"ר יצחק איש כפר (עטוש) [עכו] א"ר יוחנן הלכה כאותו הזוג:

(פיסקא) [מתני'] ר' ישמעאל אומר ג' לפניהם וג' לאחריהם אסורין.

אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל יום א' לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור זה כבר פירשנוהו למעלה:

ירושל' אמרו חברייא טעמא דרבי ישמעאל משום בריה דמועדא. א"ר יודן קריא מסייע לחבריא דכתיב וביום עשרים וארבעה לחדש נאספו בני ישראל בצום ובכי ואדמה עליהם ולמה לא עשו בעשרים ושלשה משום בריה דמועדא כלומר יום אסרו חג מן המועד הוא חשוב. לפיכך לא קבעו בו צום. ואם תאמר יום כ"ג שבת היתה לית את יכיל דאת מחשב ומשכח צומא רבא בחד בשבתא וכו':

וחכ"א לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר. ומקשי' חכמים היינו תנא קמא דפתח לפני אידיהן של עובדי כוכבים אסור לשאת ולתת עמהן ופסקינן איכא ביניהו אידיהן. תנא קמא סבר הן בלא אידיהן. וחכמים סברי הן ואידיהן. מדתני לאחר אידיהן מותר מיד. איבעי תימא נשא ונתן איכא בינייהו כו' איבעי תימא חכמים כנחום המדי דתני לפני אידיהן אינו אסור אלא יום אחד בלבד דהא סתמא תני לפני אידיהן אסור. ואסיק' מאן חכמים נחום המדי.

תניא נחום המדי אומר מוכרין להן סוס זכר זקן במלחמה. אמרו לו נשתקע הדבר ולא נאמר. כלומר לא נאמר דבר זה מפי אחד מן החכמים כלל ואלא הא איכא בן בתירא וכו' ואסיקנא לרבנן נשתקע ולא נאמר.

תניא אידך נחום המדי אומר [השבת] מתעשר (החרדל) זרע וירק. אמרו לו נשתקע הדבר ולא נאמר הא אפי' ר' אליעזר דתני השבת מתעשר זרע וירק וזירין לא אמר אלא בדגינוניתא. וכל הני מתניתא דנחום המדי דחאום בר מהא דתליא באשלי רברבי.

דתניא נחום [המדי] אומר שואל אדם צרכיו בשומע תפלה ותניא ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל שנא' תפלה לעני כי יעטוף ולאחר כך ולפני ה' ישפוך שיחו.

ור' יהושע אומר יתפלל ואחר כך ישאל צרכיו שנא' אשפוך לפניו שיחי. ואח"כ צרתי לפניו אגיד. ותרויהו סבירא להו דאין שיחה אלא תפלה. ושקלינן וטרינן ואסקי' מכדי קראי לא דייקי לא כר"א ולא כר' יהושע במאי פליגי. ואמרי' בדר' שמלאי פליגי דדרש לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה דכתיב ה' אלקים אתה החלות להראות את עבדך.

וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה ר' יהושע סבר ילפינן ממשה.

שנאמר שובו בנים שובבים. פי׳ דמשמע מזידי׳ וכמו וילך שובב בדרך לבו וגם ששנו ושלשו בחטא אינו כלום וכתיב והלכת בדרכיו מה הוא רחום וארך אפים אף אתה כן רבנן בתראי סברי הן ואידהן ות״ק סבר הן ולא אידיהן פי׳ ואע״ג דסתם תנא בתרא לטפויי קא אתי שאני התם דהא הכרחנא לעיל דת״ק הן ולא אידיהן קאמר וכאידך אוקמתא דנשא ונתן נקטינן תנא בתרא לחומרא כאורחיה ועוד דלא פריש בהדיא אסור לשאת ולתת כת״ק אלא אסור סתם וכאידך דשמואל נקטינן דתנא בתרא לית ליה דשמואל לחומרא משו׳ דסתם תנא בתרא לטפויי קא אתי.

מתעשר זרע ירק וזירין. פי׳ בין שלקטו ירק בין שלקטו זירין בין שלקטו זרע שדרך בני אדם ללוקטו כן וכן וכל חד וחד נמי פרי הוא ואפילו ירק וכל שכן זירין שנתקשה הקלח וכל שכן זרע ופרכינן ממתני׳ דשבת משום דחרדל ושבת כי הדדי נינהו.

הא דאמרינן אין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. איכא למידק דבפ׳ תפילת השחר אמרינן איפכא יצחק תקן תפלת המנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפילה שנאמר אשפוך לפניו שיחי וי״ל דתרוייהו איתנהו דהתם גמרינן דלשוח דיצחק אינה שיחה בטלה ולא טיול ולא תיקון אילנות מלשון אחד השיחים אלא לשון תפלה כדכתיב אשפוך לפניו שיחי או ישפוך שיחו דכיון דאשכחן ליה לשון תפלה ליכא לאוקמה בטיול ודבר אחר והכא גמרינן בישפוך שיחו הוא תפלה קבועה דרבים ולאו צרכי יחיד דהא ודאי תפלת יצחק מסתמא תפלת מנחה קבועה היתה וצרכי רבים ולא שאלת צרכנו כי לא היה הוא צריך לשום דבר וגם תפילת החסידים לעולם על הרבים היא ולא על עצמם כנ״ל רבי אליעזר סבר לא ילפינן ממשה פי׳ לגבי יחיד אבל לגבי צבור גמרינן ולפי׳ תקנו בתפילות שכח בתחילה ואח״כ שאלת צרכים.

דין מכירת סוס לגוי אע"פ שנתגלגל בכאן יתבאר למטה בריוח עם שאר דין בהמות:

חרדל שזרעו לזרע ולא לאכילה הואיל ואין זרעו ראוי לאכילה בעין פטור מן התרומה ומן המעשרות בין שנאסף זרעו בין שאכלו בירק שאינו בר אכילה כל כך ואם זרעו על דעת שיאכלנו בירק מתעשר בין בירק בין בזרע ר"ל בין שלקטו כשהוא ירק בין שהמתין ואספו בזרע שכל שדעתו לאכלו בירק כל שכן שדעתו לאכלו בזרע זרעו סתם מתעשר זרע ולא ירק שאין דרך אכילתו על הרוב בירק אבל דרך אכילתו לרוב בני אדם בזרע בכתישה ועשיית כותח:

השבת והוא זרע שמתבלין בו את התבשיל הנקרא בלשון לע"ז אניא"ש אם זרעו לזרע מתעשר זרע וירק ולא זירין שהזרע מ"מ מאכל גמור הוא וכן הדין אם זרעו סתם זרעו לירק מתעשר זרע וירק ולא זירין זרעה לזירין מפריש תרומה ומעשרות מן הזרע ומן הירק ומן הזירין וזירין הוא כשעלה בקנה שיצא מתורת ירק ולא בא לכלל זרע וגדולי המחברים פי' בו גבעולין שבראשי קצת הצמחים שבהם נעשה הזרע ונראין לעין בשבת כעין שקדים ארכים ואין בזה הפרש בין של גנה לשל שדה ואין לך דבר שאם זרעו סתם יהא מתעשר זרע וירק אלא שחלים וגרגיר בלבד כמו שיתבאר במקומו ויש חולקין לומר בחרדל שאפילו זרעו על דעת ירק בטלה דעתו ואין מתעשר ירק ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

פיסקא ר' ישמעאל אמר שלשה ימים לפניהן ושלש' ימים לאחריהן אסור ירושלמי חבריא אמרין טעמא דר' ישמעאל משום ברי' דמועדא כו' עד אמר ר' יודן אבוי דר' מתניה קריא מסייע למה דאמרן חבריא וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל בצם ובשקים ואדמה עליהם ולא לא אמר בעשרים ושלשה משום בריה דמועדא אן תימא דהוה שובתה לית עד יכול דאת מחשב ומשכח צומא רבא בחד בשנא:

אמרו לו נשתקע הדבר ולא נאמר פי' שיהא החרדל מתעשר ירק מפני שעדיין לא נגמר פריו וסתם חרדל לזרע קאי ולא לירק ואסתייע משבת דסתמי' נמי לזרע קאי ואפ"ה אמר ר"א דמתעשר ירק דירק נמי גמר פרי הוא ואהדר לי' התם בדגינונית' שבוודאי אותם שבגנות זורעין אותן ע"ד ירק ועל דעת זרע אבל בשדות בין שבת בין חרדל התמייהו לזרע קאי ולא לירק:

בד"ה לא קא מפליג בין זכר לנקבה ובין זקן לבחור איהו כו' עכ"ל כצ"ל והד"א מפירושו נראה דגרסי' בגמ' ובין זקן לבחור ועיקר ההוכחה מדאוסר בבחור ע"כ כרבנן ס"ל דאסרי משום תורת כלי זיין וכן נראה מפירושו לקמן בפרקין אבל התוס' דחו פירושו שם וכתבו דלא אסרי רבנן אלא בסוס המיוחד לעופות אך יש לדקדק לפירושו דבנקבה אוסר אפילו בזקנה ומאיזו טעם נאסור בה יותר מזכר זקן ואפשר דאוסר משום רביעה כיון דזקנה היא לא חייש העובד כוכבים עליה שלא תעקר ודו"ק:

תוס' בד"ה סוס זכר כו' דזקן נקט לרבותא דאע"פ שעושה כו' וזכר במלחמה נמי נקט לרבותא עכ"ל וצ"ל לפירושם דתלמודא הכי מתפרש בן בתירא לא מפליג כו' דלא נחית לפלוגי דשייך כלל לאסור טפי בזקן משום מלאכה ובזכר משום תורת כלי זיין איהו מדקא מפליג כו' דנחית לפלוגי דשייך בזקן טפי לאסור משום מלאכה ובזכר משום תורת כלי זיין ע"כ כסברת רבנן ס"ל ולפי סברא זו נשתקע הדבר ולא נאמר ודו"ק:

דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם כו' דכתיב אתה החלות וגו'. הזכיר כאן בשבחו של מקום ג' דברים שנזכר בפרשת עקב הגדול הגבור והנורא וגו' לפי שהיה משה מתאוה ליכנס לא"י כדי להוסיף שם בשבחו של מקום מעין ברכותיו וז"ש החלות להראות את גדלך זה הגדולה ואת ידך החזקה זו הגבורה אשר מי אל וגו' יעשה כמעשיך וגו' זה הנורא כמפורש בפרשה זו שנתקיימה כבר במצרים וע"כ אעברה נא ואראה וגו' שאוכל להוסיף עוד בשבחיך בנסים שתעשה שם בל"א מלכים והשיב לו רב לך מלהוסיף בשבחי כמ"ש לך דומיה תהלה וכמ"ש בברכות סיימתינהו לכולה שבחא דמרא הני תלת אי לאו דאמרן משה וכו' ולמ"ד דאין להקדים בשבח ומשה שאני דרב גובריה ה"ק רב לך חכמתך רבה ונאה לך לשבח כו' כפרש"י ומ"מ גם אתה אל תוסף בשבחי כדלעיל ודו"ק:

גמרא אמר רב תחליפא בר אבדימי וכו' לדברי ר' ישמעאל יום חגם לעולם אסור כצ"ל:

רש"י ד"ה כרבנן ס"ל דאסרינן משום תורת כלי זיין וכו'. עי' לקמן (עבודה זרה דף ט"ז) וצ"ל דלרש"י הא דקאמר כרבנן ס"ל לאו דוקא אלא ר"ל רבי דלקמן בברייתא דף הנזכר אבל טעמא דרבנן דמתני' דהתם הוי משום דאיירי בסוס המיוחד לעופות דלא אמרינן ביה חי נושא את עצמו ואסור משום שאלה ושכירות כשאר בהמה גסה כדאיתא שם אבל בסוס המיוחד לרכיבה מודו רבנן לבן בתירא ורבי ס"ל דאפילו בסוס המיוחד לרכיבה אסור מטעם תורת כלי זיין וג' מחלוקות בדבר כמו שכתבו שס התוס' אם לא נאמר שרש"י לא ס"ל כדעת התוס' אלא ס"ל דרבנן דמתני' היינו רבי וטעמייהו נמי משום תורת כלי זיין ונחום המדי מדאסר סוס נקבה ובחור ש"מ דאיהו ס"ל נמי כרבי דאפי' סוס המיוחד לרכיבה אסור מטעם תורת כלי זיין ומתיר בזכר ובזקן במלחמה משום דאדרבה שאינו אלא לקלקל שהוא הורג את אדוניו כמו שכתבו התוס' הכא בעמוד זה:

תוס' ד"ה סוס זכר וכו' ומילי מילי קתני. ר"ל דשני דברים הן דמתיר סוס זכר במלחמה וכן סוס זקן במלחמה ובמלחמה דקתני קאי אתרוייהו אזכר וגם אזקן ומ"מ הירושלמי אינו בשיטת הגמרא דילן בשמעתין דבשמעתין משמע דבן בתירא מתיר בכל ענין אלא שנחום המדי מחלק בין סוס זכר לנקבה ובירושלמי מפרש דבן בתירא נמי אינו מתיר אלא בסוס זכר:

בא"ד ור' אליעזר מביה"ם היה מפרש דזקן נקט לרבותא וכו'. רבים משתוממים על פירושו זה של ר' אליעזר מביה"ם שהוא נגד סוגיא דשמעתא דקאמר איהו מדקא מפליג בין זכרים לנקבות ש"מ דכרבנן ס"ל דלפירושו לא יתיישב זה כלל דלפירושו מתיר נחום המדי אפילו בסוס זכר דאית ביה רבותא דאית ביה תורת כלי זיין וכ"ש בנקבה דהא איהו מפרש דלרבותא נקטי' ויש לפרש דלפירושו של ר"א נמי מפליג נחום המדי בין סוס זכר לנקבה ובנקבה אוסר נחום המדי אלא שאינו מחלק בין זקן לבחור דזקן לרביתיה נקטיה דאפי' בזקן דשייך ביה מלאכה קצת מתיר וכ"ש בבחור ואתי ליה שפיר הא דקאמר בגמ' איהו מפליג בין זכרים לנקבות וכו' ולא קאמר דמפליג נמי בין זקן לבחור אלא ודאי הא דנקט נחום המדי זקן לרבותא נקטיה וכ"ש דמתיר בבחור ודוקא בזכר אבל בנקבה אוסר נחום והא דקאמר ר"א וזכר במלחמה נמי נקט לרבותא תיבת לרבותא לא קאי אזכר דיהא משמע דכ"ש נקבה דמתיר אלא אמלחמה קאי ר"ל דבמלחמה נקט לרבותא דאע"ג דבמלחמה שייך לאסור מטעם כלי זיין אפ"ה מתיר וכ"ש בלא מלחמה ופי' זה דחוק בעיני מחמת כמה טעמים חדא דדוחק לומר דהא דנקט סוס זכר הוי דוקא ור"ל דדוקא בזכר מתיר אבל בנקבה אוסר והא דנקט זקן נקט לרבותא ועוד א"כ למה ליה לר"א כלל לפרש דהא דנקט זכר במלחמה נמי נקט לרבותא וירצה לומר דבמלחמה הוי לרבותא אבל זכר הוי דוקא יפרש ג"כ דבמלחמה נקט נמי דוקא ולומר דדוקא זקן במלחמה מותר אבל בחור במלחמה אסור ועוד דכיון דפירש דזכר במלחמה נקט נמי לרבותא ורבותיה הוא דאע"פ שיש לאסור מטעם תורת כלי זיין ואפ"ה מתיר וא"כ מ"ש דאוסר בנקבה וכ"ת משום דס"ל ג"כ סברא דלעיל דזכר הורג אדוניו במלחמה א"כ אין כאן שום רבותא וק"ל וע"כ נ"ל דלעולם לפירוש ר"א דפירש דנחום המדי נקט סוס זכר וזקן הכל לרבותא א"כ כ"ש דמתיר בבחור ונקבה דנקבה לא שייך בה טעמא דתורת כלי זיין כל כך דדוקא זכר קטיל בסיחופי' וגירסת הגמרא כך היתה והאיכא בן בתירא דקאי כוותיה וכו' ומשני בן בתירא לא מפליג איהו מפליג ותו לא ופירש ר"א דר"ל דיש חילוק בין סברת ב"ב לסברת נחום המדי דב"ב סתמא קאמר מתיר בסוס וי"ל דר"ל בסוס בחור דלא שייך ביה מלאכה או בנקבה דלא שייך בה תורת כלי זיין דלא קטלא בסיחופ' כ"כ אבל בזכר או בזקן דמטחינו בריחיים אפשר דאוסר אבל נחום המדי מפליג ונקט כל דבריו לרבותא כדלעיל א"כ הוא מתיר בכל הענינים ולכך אמרו ליה נשתקע הדבר וכו' ולפירוש' מפליג הוא לשון הפלגה ר"ל שמפליג בדבריו ומתיר בכל הדברים וכן ראיתי בקצת ספרים שנרשם בחצי עגולים כזה () סביב תיבות בין זכרים לנקבות לומר שאינו מלשון גוף הגמרא אלא שניתוסף ע"פ פירוש רש"י שפירש איהו לא מפליג ר"ל אינו מחלק בין זכרים לנקבות וכו' וכן הא דאיתא בספרים שלנו כרבנן ס"ל ניתוסף בגמ' על פי פירוש רש"י וק"ל דו"ק נ"ל:

גמרא יום א' לדרי"ש לעולם אסור. עמש"כ לעיל (ו):

שם כל מילתא דאמר א"ל נשתקע הדבר כו'. גם בפ"ה דנזיר מ"ד איתא וזו טעות טעה נחום המדי כו':

תד"ה סוס. שהורג כו'. נ"ב נראה דהיינו בסוס בלתי מסורס:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל (תהלים קב, א). צריך להבין מאי טעמא דרבי אליעזר ואמאי לא יליף מן משה רבינו ע"ה שסידר שבחו של מקום ואחר כך בקש?
ונראה לי בס"ד דאם יאמר השבח קודם נראה לפני בית דין של מעלה דהוא כמביא דורון באמירת שבח זה ולכן יתעוררו עליו מקטרגים ויקפוהו לראות מה נחשב דורון זה להביאו לפני הקדוש ברוך הוא וכולו מלא מחשבות זרות! ולכן לא יליף מן משה רבינו ע"ה דאלים זכותיה ומי יוכל למצוא נדנוד חסרון ח"ו בדורון שמביא.
ונראה לי הא דאמר רבי אליעזר 'שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל' לאו על תפלת שמונה־עשרה קאמר כי זו סדר שלה נתקן מאנשי כנסת הגדולה ואין בזה מחלוקת, אך קאי על שאר תפילות שהאדם מסדר לעצמו בכל יום לפי העת ולפי הזמן.
ואם תאמר לסברת רבי אליעזר תקשי לך אמאי תקנו אנשי כנסת הגדולה השבח תחלה ואחר כך שאלת צרכיו? ולפי האמור לעיל מובן שפיר דהיינו טעמא דרבי אליעזר הוא משום קטרוג כמו שכתבנו וכיון דסדר זה נתקן מאנשי כנסת הגדולה נעשה חובה על האדם לאמרו ואסור לו לשנות הסדר דמשנה מטבע שטבעו חכמים הוא ואסור ואם כן לא יאמרו זה נראה שמביא דורון תחלה נראה איך הוא הדורון הזה שמביא.
ועוד יש לומר כיון דכל הציבור מתפללים בסדר זה אין קטרוג. ועוד יש לומר דבאמת אנשי כנסת הגדולה תקנו האמצעיות שהם פשוטם שאלת צרכיו של אדם ברמז על ספירות הקודש ורזין עלאין כללו בהם כי סדרו הכל ברוח הקודש וכמו שאמרו המקובלים ז"ל כל ברכות של העמידה הכל הוא צורך גבוה והן הן הדברים העומדים ברומו של עולם אף על פי שלפי פשוטן נראין שהם שאלת צרכיו של אדם.

בפרהסיא. הואיל ופקרו כל כך שוב אין נותנין לבן לשוב בתשובה שלימה: שובבים. משמע מזידים ופרהסיא לשון מרד וגאוה כמו וילך שובב בדרך לבו (ישעיהו נז): לעולם אסור. שלשה לפניו ושלשה לאחריו והוא עצמו כלומר כל שבעת ימי השבת: ת''ק סבר הן בלא אידיהן. כדדייקינן לעיל דקתני לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים ש''מ שלשה לפניהם לבד האיד קאמר: ורבנן בתראי. דלא יהבו סימנא איכא למימר הואיל ולא אשכחן מידי ביניהן איכא למימר בהא אתו לאפלוגי דהן ואידיהן ג' קאמר: רבנן בתראי סברי נשא ונתן אסור. סתמא קאמרינן ולא קתני אסור לשאת ולתת כתנא קמא דמשמע לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי: בגולה. אין העובדי כוכבים אדוקין כל כך בעבודת כוכבים כדאמרינן (לקמן) עובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים נינהו כו' ועוד דמסתפינן מינייהו: רבנן בתראי לית להו דשמואל. דכיון דלא מסיים בהדיא במאי פליגי איכא למימר לטפויי אתו דשמעינן לתנא קמא דקאמר לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהם וסתמא דמילתא כשאין יד עובדי כוכבים תקיפה על ישראל קא אמר ואתו אינהו למימר לפני אידיהן לעולם אסורין ואיפכא ליכא לשנויי דתתריץ שפיר דסתם תנא בתרא לטפויי אתא: רבנן בתראי אית להו כנחום. דלא יהבי חושבנא אלא אסור סתמא קאמרי: נשתקע הדבר. לא יצא דבר זה מפי אדם לעולם ל''א לא יצא דבר זה לחוץ: מוכרין להן סוס זכר זקן. בתוך המלחמה שאינו אלא לקלקל ומלתא דלא שכיחא הוא ולא אתי למילף מינה למכור בהמה אחריתי דהא דאמרי רבנן אין מוכרין להן בהמה גסה לא אסרו אלא משום שאלה או שכירות כדאמר בפירקין דלקמן (ד' טו.) והכא במלתא דלא שכיחא לא גזור רבנן: בן בתירא מתיר בסוס. לפי שמלאכתו לרכוב אדם עליו ואין במלאכה זו חיוב חטאת שהחי נושא את עצמו דתנן במשילין פירות (ביצה לו:) אלו הן משום שבות לא רוכבין על גבי בהמה: לא קא מפליג בין זכר לנקבה. בין זקן לבחור איהו מדקמפליג ואוסר בבחור: כרבנן סבירא ליה. דאסרי משום תורת כלי זיין דקטיל בסיחופיה כדלקמן: ולרבנן נשתקע הדבר. שיהא מותר בזקן דכולן אסורין: השבת. ירק של תבלין שקורין אוי''ר ובלשון רומי אניט''ו: מתעשר זרע וירק וזירין. בין שלקטו כשהוא ירק בין שלקטו כשהוא זירין דולדיילש''א בלע''ז ובין שהניחו עד שצמחו גרעיני זרעו בתוכו והוקשו וחבטן צריך לעשר את הזרע מדרבנן דאורחיה למיכליה זרע וירק וזירין הלכך כולהו הוו להו גמר פירי. בדגנוניתא. הגדל בגנה דראוי לאכול זרע וירק וזירין אבל הגדל בשדות אינו נאכל ירק אלא זרע כעין חרדל: מאתרין. ממקומנו ממדי: בשומע תפלה. מאריך בה ושואל צרכיו: באשלי רברבי. חבלים עבים וחזקים ויש אומרים באילנות גדולות כמו ויטע אשל (בראשית כא) כלומר הא לאו כוותיה אתון עבדין פלוגתא דרבנן נמי היא כדקתני לקמן וחכ''א כו': ואח''כ יתפלל. י''ח: כי יעטוף. עטיפת נפשו ודאגת לבו יתפלל תחלה והדר לפני ה' ישפוך שיחו שמונה עשרה: עטיפה. לשון כאב ופריחת לב מתוך צרה כמו בהתעטפם כחלל (איכה ב): לשוח בשדה. תפלת המנחה תקן בפרק תפלת השחר (ברבות כו:): בזמן שצרתי לפניו אגיד. כבר קודם לכן: לא כמר דייקי כו'. דהא איכא לשנויי הכי והכי: יסדר אדם שבחו של הקב''ה. שלש ברכות ראשונות אבות גבורות וקדושת השם שאין בהן תפלה אלא שבח ואח''כ בשאר ברכות יש דברי תחנה ותפלה:

סוס זכר זקן במלחמה. פי' ר' אלחנן דלהכי נקט זכר במלחמה כדאמרינן בירושלמי גבי בן בתירא מתיר בסוס לא אמרו אלא בסוס זכר שהורג את אדונו במלחמה וזקן נמי נקט דשמא ימות במלחמה ויהרוג בעליו עמו ומילי מילי קתני ור''א מביה''ס היה מפרש דזקן נקט לרבותא דאע''פ שעושה בו מלאכה שיש בה חיוב חטאת כדאמר לקמן (דף טז.) מפני שכשמזקין מטחינו בריחים אפילו הכי מותר וזכר במלחמה נמי נקט לרבותא ואע''פ שיש לאסור כדאמר לקמן (דף טז.) מפני ב' דברים אחת משום תורת כלי זיין ואחת משום תורת בהמה גסה ואפי' הכי מותר: ואין שיחה אלא תפלה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה. תימה דבפרק תפלת השחר (ברכות דף כו:) אמרינן יצחק קבע תפלת מנחה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפלה דכתיב אשפוך לפניו שיחי וי''ל דתרוייהו איצטריך דתרוייהו מלמדים זה את זה דאי מקרא דיצחק הוה אמינא שיצא בשדה לדבר עם שום אדם ולא לתפלה תלמוד לומר אשפוך לפניו שיחי אלמא לשון תפלה הוא ואי מאשפוך לפניו שיחי הוה אמינא דלשון תפלה הוא אכן אינו תפלה קבוע ת''ל קרא דיצחק דכתיב ביה לפנות ערב ולפנות משמע שכן היה דרכו בכל ערב והיינו תפלת מנחה:

עבודה זרה ז ע"ב