עבודה זרה ו ע"ב

דף ו - ב

דתניא, אמר רבי נתן:  מנין אנו למדים, שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ^[10] האסור בשתיית יין, מחמת החשש שמא יבא הנזיר לשתותו, ומנין שלא יושיט אדם אבר מן החי לבני נח, ^[11] האסור להם באכילה, כמו שנאמר [בראשית ט] "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו"? תלמוד לומר "ולפני עור לא תתן מכשול".

והא והרי הכא, ביין לנזיר ובאבר מן החי לבני נח, דכי לא יהבינן ליה, גם אם לא יתנוהו לו, שקלי אינהו, יקחו בעצמם, ובכל זאת קא עבר המושיט להם משום "לפני עור לא תתן מכשול".

הרי שאף אם ביכולתו של הנכשל להכשל מעצמו, בכל זאת אסור להושיט לו, ואם יושיט עובר על הלאו.

וקשה על מה שאמרו, שאם יש לגוי בהמה אחרת אין איסור "לפני עור"? ומתרצינן: אין מברייתא זו ראיה. כי הכא במאי עסקינן, הברייתא מדברת באופן שאין אפשרות לנכשל ליקח בעצמו בלי שיושיט לו המכשיל, וכגון דקאי בתרי עברי נהרא, המכשיל והנכשל נמצאים בשני עברי הנהר, ולולי הושטת המכשיל לנכשל, אין הנכשל יכול להגיע ליין או לאבר מן החי בעצמו. אבל אם הנכשל יכול לקחת לעצמו, אין המכשיל עובר, שהרי אינו מכשילו ^[12].

דיקא נמי, מלשון הברייתא גם אפשר לדייק כן, שהם נמצאים ב"תרי עברי נהרא", דקתני "לא יושיט", ומשמע שמושיטו המכשיל לנכשל ממקום שאינו יכול הנכשל לקחת מעצמו, ולא קתני "לא יתן", שמשמעו נתינה בלבד.

ולא נפשטה האיבעיא ^[13] האם הטעם הוא משום הרווחה, או משום "לפני עור".

ועתה הגמרא דנה במי שעבר על דין משנתנו, ונשא ונתן עמם לפני יום אידיהן - האם הסחורה נאסרה באיסור הנאה, או לא. כלומר, האם נתנו חכמים לאיסור זה דין של איסור "לכתחילה", או אפילו של איסור "דיעבד".

איבעיא להו הסתפקו בני הישיבה:

נשא ונתן לפני יום אידיהן, מאי? - האם נאסר הסחורה באיסור הנאה או לא?

רבי יוחנן אמר: נשא ונתן - אסור בהנאה.

ריש לקיש אמר: נשא ונתן - מותר בהנאה.

והגמרא מביאה ברייתא לפשוט את האיבעיא.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש מברייתא ששנינו בה:

אידיהן של עובדי כוכבים, אם נשא ונתן - אסורין [ולא אמר התנא "אסור לשאת ולתת" על ה"גברא", אלא "אסורין", לומר שהחפצים אסורין].

מאי לאו, מה פירוש "אידיהן של עובדי כוכבים" ששנתה הברייתא, האם אין פירושו לפני אידיהן, ומשמע שאסורין בהנאה, ולא כריש לקיש? ודחינן: לא! הברייתא מדברת ב"יום אידיהן" דוקא, ואכן ריש לקיש מודה שהסחורה שנשא ונתן עם הגוים ביום אידיהם אסורה בהנאה.

איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו בנוסח אחר:

איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן, מברייתא ששנינו בה: אידיהן של עובדי כוכבים, אם נשא ונתן - אסור.

ונדייק מלשון הברייתא: מה שסחר עמם ביום אידיהן - אין, אכן אסור. אבל לפני אידיהן - לא אסור, ולא כרבי יוחנן?

ודחינן: כוונת הברייתא היא גם ל"לפני אידיהן". כי התנא של הברייתא, אידי ואידי

- אידיהן קרי להו, קורא "אידיהן" גם ל"לפני אידיהן", וכשאמר אידיהן התכוון גם לימי אידיהן שאסרו חכמים.

ומברייתא זו אין ראיה. אבל מנגד, יש ברייתא אחרת שנשנתה כדברי ריש לקיש.

תניא כוותיה כדבריו דריש לקיש: כשאמרו חכמים אסור לשאת ולתת עמהם, לא אסרו אלא בדבר המתקיים עד יום אידו, וכשייראה לפניו ביום אידו הולך ומודה לאלילים. אבל בדבר שאינו מתקיים, ירק וכדומה, לא אסרו.

ואפילו בדבר המתקיים, אם נשא ונתן, מותר בהנאה.

וזהו כדברי ריש לקיש.

תני רב זביד במשנתו דבי של רבי אושיעיא [כלומר בברייתא שסידרה]: דבר שאין מתקיים מוכרין להם, אבל לא לוקחין מהן. מפני שהגוי מתאווה למכור כיון שאינו מתקיים, ומרוויח בכך, והולך ומודה ^[14].

כשם שאסור לשאת ולתת עמהם, כך אסור לקבל מהם דורון, לפי שקבלת הדורון על ידי ישראל, מביאו לידי שמחה, ו"אזיל ומודה".

והגמרא מספרת עובדא בענין זה.

ההוא מינאה מין [נוצרי] אחד, דשדר ליה ששלח דינרא קיסרנאה [דינר מצורה חדשה, והיינו, שהקיסר פסל את הראשונה, והוציא דינר חדש] לרבי יהודה נשיאה [בן בנו של רבי יהודה הנשיא], ביום אידו של המין.

הוה יתיב, היה יושב ריש לקיש קמיה, לפני רבי יהודה נשיאה.

אמר רבי יהודה נשיאה: היכי אעביד, מה אעשה?

אם אשקליה אקחנו - אזיל המין, ומודה.

ואם לא אשקליה, אם לא אקחנו - הויא ליה איבה, תהיה לו נגדי איבה, בראותו בכך זילזול במתנתו.

אמר ליה ריש לקיש: טול, קחנו וזרוק אותו לבור בפניו!

אמר רבי יהודה נשיאה: כל שכן דהויא ליה איבה!

אמר לו ריש לקיש: כלאחר יד הוא דקאמינא. התכוונתי לומר שתזרקנו באופן שלא ייראה שהשלכתו מדעת, ויהיה סבור שנאבד ממך. וכיון שיראה שהדורון ששלח לך אבד ממך, לא ישמח. ובכך תינצל גם מלקיחת דורון, וגם מאיבה.

שנינו במשנתנו: להשאילן ולשאול מהן.

ומקשינן: בשלמא להשאילן אסרו חכמים, משום דקא מרווח להו, שהישראל עושה להם ריווח -

אבל, לשאול מהן - אמאי למה אסרו, אדרבה, מעוטי קא ממעט להו! הרי בכך מתמעט הגוי.

ומתרצינן: אמר אביי: אכן, אין טעם לאסור לשאול מהן, אלא, גזירה שלא לשאול מהן, אטו להשאילן, חכמים גזרו לשאול מהן, שאם יתירו, יבואו להתיר גם להשאילן. ^[15]

רבא אמר: כולה, כל הנאמרים במשנתנו, משום דאזיל ומודה הוא, נאסרו. כיון שישראל שואל ממנו - רואה הגוי זאת לעצמו לחשיבות, ו"אזיל ומודה".

שנינו במשנתנו: להלוותם וללוות מהן.

ומקשינן: בשלמא להלוותם אסרו חכמים, משום דקא מרווח להו, שהישראל עושה להם ריווח -

אלא, ללוות מהן, אמאי? למה אסרו חכמים, הרי ממעט אותן?

ומתרצינן: אמר אביי: גזירה ללוות מהן אטו להלוותם. חכמים גזרו שאם ילוו מהם, יבואו להתיר גם להלוותן.

רבא אמר: כולה, כל הנאמרים במשנה נאסרו, משום דאזיל ומודה הוא.

שנינו במשנתנו: לפורען ולפרוע מהן.

ומקשינן: בשלמא לפורען אסרו חכמים, משום דקא מרווח להו -

אלא, לפרוע מהן מדוע אסור, והרי אדרבה, מעוטי ממעט להו?

אמר אביי: גזירה לפרוע מהן אטו לפורען.

רבא אמר: כולה משום דאזיל ומודה.

וצריכי. לדעת רבא, ^[16] הסובר שכל ^[17] דיני המשנה הם משום "אזיל ומודה", יש להקשות מדוע הוצרכה המשנה להשמיענו חידוש זה גם ב"לשאול" וגם ב"ללוות" וגם ב"להיפ רע".

והגמרא מבארת שיש בכל אחד מהם חידוש נוסף על קודמו.

דאי תנא "לשאת ולתת עמהן" - יכלנו לומר שטעם האיסור הוא משום דקא מרווח להו, ואזיל ומודה, לכן אסרו חכמים -

אבל לשאול מהן, דמעוטי קא ממעט להו, יכלנו לומר כי שפיר דמי, ומותר. לכן השמיעה לנו המשנה שבכל זאת אסרו חכמים משום "אזיל ומודה", מפני שבעיני הגוי יש בכך חשיבות שהישראל שואל ממנו כליו, ויודע שהישראל יחזירם לו.

ואי תנא "לשאול מהן" - יכלנו לומר, הטעם שאסור משום דחשיבא ליה מילתא, חשיבות היא בעיניו, ולכן אזיל ומודה.

אבל ללוות מהן, יכלנו לומר שלא אסרו חכמים, משום שצערא בעלמא אית ליה, שההלואה מדאיגה אותו, כי אמר הגוי, חושב בלבו: תוב לא הדרי זוזי! שוב לא יחזרו אלי מעותי. לכן משמיעה לנו המשנה, שבכל זאת אסרו, משום שהגוי אינו דואג, כי יודע שיפרע ממנו בעל כרחו, והיות שרואה בכך חשיבות שישראל זקוק להלוואתו - "אזיל ומודה".

ואי תנא "ללוות מהן", יכלנו לומר, הטעם שאסור, משום דקאמר הגוי בלבו: בעל כרחיה מיפרענא, אפרע מן הישראל בטובתו ושלא בטובתו, והשתא מיהת, לפחות עתה "אזיל ומודה" -

אבל ליפרע מהן, דתו לא הדרי זוזי, שהמעות שוב לא יחזרו לגוי, אימא יכלנו לומר: צערא אית ליה, הגוי רק מצטער מכך, ולא אזיל ומודה, לכן משמיעה לנו המשנה, שאף על פי שעתה מצטער, בכל זאת שמח הוא לאחר זמן, ו"אזיל ומודה".

צריכא. לכן צריכה המשנה להשמיענו שבכל אלו האופנים ילך ויודה לאלילו, ובכולם אסרום חכמים ^[18].

שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר: נפרעין מהן מפני שמיצר הוא לו. אמרו לו: אף על פי שמיצר הוא עכשיו - שמח הוא לאחר זמן.

ומקשינן: ולית ליה לרבי יהודה, האם אין רבי יהודה סובר את הסברא שאף על פי שמיצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן?!

והתניא, הרי שנינו ברייתא במסכת מועד קטן, שמובא בה דעת רבי יהודה, שאכן הוא סובר סברא זו.

הברייתא ההיא עוסקת בהלכות חול המועד, שהם ימים האסורים במקצת מלאכות, והותרו מקצת מלאכות הנעשים לצורך המועד. ושם שנינו:

רבי יהודה אומר: אשה המתקשטת במועד - לא תסוד [לא תתן על פניה סיד, והוא מתכשיטי האשה, שבהורדת הסיד, פניה מאדימות ומצהילות] במועד, מפני שעכשיו במועד, ניוול הוא לה בעודו על פניה, ומצטערת, ואף ששמחה אחרי שתורידו.

במה דברים אמורים שאסור לסוד את הפנים, באם דעתה להוריד את הסיד לאחר המועד -

ומודה רבי יהודה בסיד יבש, והיא סדה בתחילת המועד, שיכולה לקפלו להורידו במועד, וכיון שתהנה ממנו בתוך המועד, מודה רבי יהודה, שטופלתו במועד. כי אף על פי שמצירה עכשיו, בכל זאת שמחה היא לאחר זמן.

הרי שרבי יהודה סובר לסברא זו! ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: הנח להלכות מועד, אל תקשה מהלכות מועד, דכולהו שכל הלכותיו, כגון, שחיטה בישול ואפיה - מיצר עכשיו בשעת טירחתו, ואף שהיא טירחה מרובה, שמחה [גירסת הב"ח: ושמח] לאחר זמן [נינהו], ולכן הותר לטרוח בהם.

ולכן, בהלכות מועד, מודה רבי יהודה שמותר לסוד סיד, למרות שמיצר עכשיו, כיון שיהיה שמח לאחר זמן, במועד. אך כאן, בהלכות משא ומתן מן הגוים, סובר שאם עכשיו מיצר - נפרעין מהן.

רבינא אמר תירוץ אחר: עובד כוכבים לענין פרעון חוב, לעולם מיצר, ואפילו לאחר זמן, מפני שדעתו לגזול ^[19].

במשנתנו לא נאמר הבדל בין מלוה בשטר למלוה על פה. והנכון, שיש טעם לחלק ביניהם, כמו שמחלק רבי יהושע בן קרחה -

ואומרת הגמרא: מתניתין - דלא כדברי רבי יהושע בן קרחה.

דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: אם הלוה הישראל להגוי מלוה, וכתבו אותה בשטר - אין נפרעין מהן לפני אידיהן, מפני שהגוי יודע שהישראל בעל השטר יתבענו ויוציא ממנו את הממון, ומפחד ממנו, לכן כשפורעו שמח לאחר מיכן, וביום אידו "אזיל ומודה" -

אבל מלוה הנעשית על פה, בלי שטר - נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידם את מעותיו. כלומר, ^[20] הגוי מצטער, ביודעו שאפשר לו לכפור, כאמור בגויים "אשר פיהם דיבר שוא, שקר ותרמית", וכשפורע, מצטער, ולא "אזיל ומודה".

וחכמים, חכמי משנתנו סוברים, שבכל אופן אסור.

ומספרת הגמרא:

יתיב ישב רב יוסף בבית המדרש אחוריה מאחורי דרבי אבא, ויתיב רב אבא קמיה לפני דרב הונא [תלמידים אלו ישבו לפני רבם, רב הונא]. ויתיב רב הונא, וקאמר: הלכתא, ההלכה נפסקה כמו רבי יהושע בן קרחה, והלכתא כמו רבי יהודה.

ורב הונא מבאר: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה - הא דאמרן הדין שאמרנו: מלוה על פה נפרעין מהן.

והלכתא כרבי יהודה, דתניא [דתנן] שנינו במשנה במסכת בבא קמא [ק ב]: הנותן צמר לצבע, אומן הצובע צמר, ואמר לו לצבוע לו אדום, וצבעו שחור. או שחור, וצבעו אדום -

או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול ואוקימנא כגון שהנהר מפסיק ביניהם ואינו יכול לכפותו וליטול ממנו בעל כרחו הוא דעובר. ודייקי' מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן ש"מ כי הנהר מפסיק ביניהן ש"מ:

איבעיא להו נשא ונתן מהו. ר' יוחנן אמר אסור ור"ל אמר מותר ותניא כר"ל.

ותניא כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים כגון בהמה וכיוצא בה. אבל דבר שאין מתקיים מותר. ואפי' דבר המתקיים אם נשא ונתן מותר:

תני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להן. אבל אין לוקחין מהן. וקיימא לן כריש לקיש דתניא כוותיה:

ההוא מינא דשדר דינרא קסרינאה לר' יהודה נשיאה ביום אידו אמר היכי איעביד אשקליה [אזיל ומודה לא אשקליה] הויא ליה איבה יאמר גרוע אני אצלו לפיכך החזיר מנחתי. אמר לו ריש לקיש נטלהו וזורקהו לפניו כלאחר יד בבור כדי שילך ויאמר (לו) לא נהנה כלום נפל לו בבור:

פיס' מלהשאילן ומלשאול מהם. ואוקמה אביי לשאול שרי אלא גזירה גזרו לשאול אטו להשאיל. אתי למימר לישראל כשם שהשאלתיך אני כך תשאילני אתה. רבא אמר משום דמודה ואומר העבודת כוכבים סייעני וזכיתי להיות לי רכוש להשאיל לישראל כדי שיהא צריך ליהנות ממני. וכן דרך כל היכא דתני משום דמודה זה פירושו. וכן אוקים רבא למתני' דקתני אסור להלוותן וללוות מהן משום דמודה לעבודת כוכבים שלו. וכן לפורען ולהיפרע מהן. אמר רבא משום דמודה. וסוגיין כרבא. ואמר וצריכי.

דאי תנא לשאת ולתת עמהן אסור הייתי אומר משום דקני ליה לגמרי אבל לשאול מהן דממעט להו הוה אמינא שפיר דמי.

ואי תנא לשאול כיון דחשיב ליה מילתא אזיל מודה לעבודת כוכבים דיליה אבל ללוות מהן דצערא הוא ליה דאמר תוב לא הדרי לי זוזי הוה אמינא שפיר דמי ואי תנא לשאול כיון דחשיב ליה מילתא אזיל ומודה ללוות מהן משום דאמר זוזאי שקילנא מיניה בעל כורחיה אזיל מודה דזכה להלוות לישראל אבל להיפרע מהן דתוב לא הדרי ליה זוזי הוה אמינא צערא ודאי אית ליה ושרי צריכא:

פיסקא ר' יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר. אמרו לו אף על פי שמיצר עכשיו שמח הוא לאחר [זמן]. וכי לית ליה לר' יהודה האי סברא דאמרו ליה רבנן. והתניא ר' יהודה אומר אשה לא תסוד מפני שניוול הוא לה כו' עד ומודה ר' יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד שאע"פ שמצירה היא עכשיו שמחה לאחר זמן. ופריק רב נחמן בר יצחק הנח להלכות מועד דכולהו מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן. רבינא אמר עובד כוכבים לענין פרעון לעולם מיצר.

מתני' דלא כר' יהושע בן קרחה. (ועוד אמר הל' כר' יהודה) דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן. מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם. אמר רב הונא הלכה כרבי יהושע בן קרחה ועוד אמר הל' כרבי יהודה דסבר כל המשנה ידו על התחתונה דתנן [הנותן צמר כו'] ר' יהודה אומר אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה כו' ואע"ג דתנן סתמא בבבא מציעא כל המשנה ידו על התחתונה.

איבעיא להו נשא ונתן מהו. פירוש בלפניהם, רבי יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר, אבל ביום אידם לכולי עלמא אסור. ובלפניהם פסק הרי"ף ז"ל הלכה כר"ל, דתניא כוותיה – אידיהן של גויים נשא ונתן אסור, אידיהן אין לפני אידיהן לא. אבל כתב בתרומות (ספר התרומה סי' קלד) דהלכתא כרבי יוחנן, מדלא חשיב לה בהחולץ (יבמות לו א) בהני תלת דהלכה כריש לקיש לגבי ר' יוחנן, וליכא למימר משום הכי לא אצטריך למיחשבה לה התם משום דתניא כוותיה דר"ל, [דהא קא חשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כוותיה דריש לקיש, ועוד] דאמר לקמן (עבודה זרה ז, ב) דרבנן בתראי סבירא להו נשא ונתן אסור, וקאי ר' יוחנן כוותייהו. ונראה דמה שהביא ראיה מדלא חשיב לה בהדי הני תלת ליתא, דהא לא אצטריך ליה למיחשבה התם משום דתניא כוותיה, והא דחשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כוותיה, ההיא לא חשיב לה התם לצריכותא למילף דהלכתא כוותיה בההיא, דאדרבא עלה דההיא קא מייתי הני תרתי אחריני, קנין פירות, וכתב לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף, והכי קאמא, כי היכי דבהאי הלכתא כוותיה מדתניא כוותיה, הכי נמי הלכתא כוותיה בהני תרתי, ובהנהו אצטריך לאורויי דהלכתא כותיה דלא תניא בהו כוותיה, אבל הא דהכא אמאי תיתי לה התם, אי לאורויי דהלכתא כוותיה, הא לא אצטריך, דהא תניא בהדיא כוותיה.

מנין שלא יושיט כו׳. דוקא נקט הכי משום דלא בדילי מינייהו ולאפוקי נבלה לישראל דבדיל מינה דכי שאיל לה יהבינן לה ניהליה ולא חיישינן דלאכילה בעי לה וכן פר״ת ז״ל.

ת״ל ולפני עור לא תתן מכשול והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקיל להו איהו דקאמרינן דעבר משום לפני עור הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברי נהרא. פי׳ דלא מצי שקיל לה דייקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן שמע מינה וכן הלכה מיהו ה״מ לענין לפני עור לא תתן מכשול דכל היכא דתבעי לה סתמא דומיא דמתני׳ והא דנזיר ואבר מן החי שאנו חוששין לתקלה כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו ליתא משום ולפני עוור ואעפ״י שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישיי׳ אבל מכל מקום אי תבע ליה בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפני עור ליכא אכתי איסורא במלתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסו׳ או להרבות באיסור וכדקיימא לן שאין מסייעין ידי ישראל בשביעית ואפילו לומר להם הוחזקו אסור ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו דכל ישראל ערבין זה לזה וכ״ש שאסור להם לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל וכדאמרינן בפרק שנים אוחזין דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה היכי מסרינן וכדפרישנא התם מורי ורבי נר״ו דאף על גב דבמכירה לגוי או להשאיל ולתת לו מידי דעביד בה עבירה או תקרובת לעבודה זרה איכא משום לפני עור דבר תורה מכל מקום אין כאן בשביל כך יהרג ואל יעבור. ואע״ג דקיימא לן דע״ז וכל אביזרא אפי׳ להנאת עצמן יהרג ואל יעבור שאני איסורא דלפני עור דלא מיחד לע״ז אלא לאו כולל הוא לכל האיסורין ולא אמרינן יהרג ואל יעבור אלא כשהוא איסור מיוחד לע״ז והיינו הנהו קוקי ודומאנקי דמושלינן להו משום דלהנאת עצמן שאני כדאיתא התם בסנהדרין.

איבעיא להו נשא ונתן מהו. פי׳ לפני אידהן דאלו ביום אידם עצמו לכולי עלמא אסור רבי יוחנן אמר אסור פי׳ דקנסו רבנן עליה ומסתברא דלדידיה הוא דאסור בהנאה ולא קנסו לבנו אחריו כההיא דמשקין וכל שכן שהוא מותר בהנאה לאחרים שלא אסרוהו אלא לעצמו בלבד שעבר על דברי חכמים ונפקא מינה למאי דקיימא לן לדברי הכל דנשא ונתן ביום אידם אסור.

ריש לקיש אמר נשא ונתן מותר תניא כותיה דריש לקיש כשאמרו. פי׳ במשנתינו לשאת ולתת עמהם לא אמרו אלא דבר המתקיים פי׳ לא אסרו במכר אלא דבר המתקיים ונקט לשאת ולתת משום מכר בלחוד כדכתיבנא לעיל דהשתא איכא למיחש להקרבה או דאזיל ומודה ביום אידו כשרואה אותו לפניו אבל בדבר שאין מתקיים מותר לעולם לפני אידם דכיון שאינו מתקיים עד יום אידו תו ליכא למיחש למידי ואפי׳ למאן דקס״ד דבמכר איכא משום דאזיל ומודה משום דכי פלחי ומודה ביום אידו הוא:

מסתמא והיינו דלא פשיטנא מיניה בעיין לעיל דלשאת ולתת משום הרוחה היא ולא משום הקרבה כנ״ל ואפילו דבר המתקיים שהוא אסור נשא ונתן מותר הוא או דמיו כריש לקיש.

תני רב זביד דרבי אושעיה דבר שאין מתקיים מוכרין להם. פירוש אף על גב דחזי להקרבה דאי לא חזי להקרבה אפי׳ דבר המתקיים מוכרין להם כדפרישנ׳ במתני׳ אבל לא לוקחין מהן פי׳ כל דבר אעפ״י שאינו מתקיים דאיסור מקח משום דאזיל ומודה הוא וכל דכן דאזיל השתא ומודה.

הא דגרסינן במקצת ספרים ודבר המתקיים לוקחין מהם אבל לא מוכרין להם לא דייק דבמקח כל דבר אסור ליקח מהם דאדרבא בדבר המתקיים אי לא דרוח לא הוה מזבין לה וליתא בנוסחי עתיקי. ולענין הלכתא נראין דבריו כדברי רבינו אלפסי ז״ל שפסק הלכה כר״ל משום דתניא כותיה ואף ע״ג דאמרינן התם ביבמות ריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן לבר מהנהו תלת ולא מני הא בהדיהו היינו טעמא משום דלא אצטריכא למימני דכיון דתניא כותיה פשיטא מילתא דהלכתא כותיה ואע״ג דמני התם ההיא דחליצת מעוברת אע״ג דתניא כותיה שניא היא דכיון דהתם קאי ואגררא דההיא מני אידך תרתי לא שניא דלא מני לה הא כל היכא דאיכא מילתא בעלמא דכתניא כותיה דריש לקיש ולא תניא כותיה דרבי יוחנן לא מני התם והתם הכי קאמ׳ כי היכי דבחליצת מעוברת דהכא הלכתא כר״ל דתניא כותיה הכי נמי איכא תרתי אחריני דהלכתא כותיה אף על גב דלא תניא כותיה ובאידך הלכתא כרבי יוחנן כל היכא דלא מכרעא מתני׳ כותיה דר״ל אבל הא דהכא דתניא כותיה לא אצטריכא למימני כלל ואחרת יש ג״כ במסכת מכות דקיימא לן כותיה דר״ל משום דתניא כותיה ולא מני לה התם ביבמות בההוא כללא והיינו מטעמא דאמרן.

ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסראנה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב ר״ל קמיה אמר היכי אעביד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הויא ליה איבה. פי׳ וכל היכא דאיכא איבה לא אסרו במשנתינו כלל ואפי׳ ביום אידם שאיסור זה אינו אלא מדרבנן ומשום חששה ולפיכך לא החליטו בו איסורן ולא השוו מדותיהם ואינה כשאר איסורין שלהם שהשוו בו מדותיהן והחליטו איסורן אבל הכא לא החליטו איסורן אלא לפי המקום ולפי הזמן וכדאמר שמואל לקמן בגולה אינו אסור אלא ביום אידן בלבד והיכי מצי שמואל למימ׳ הכי כיון דגזרת חכמים היא אלא ודאי כך היה דעת חכמים מתחילה שיהא הכל לפי המקום והזמן והכי נמי אמרינן בפרק השוכר גבי רבי ישמעאל דשלח ליה גוי דורון ביום אידו וקבלו ואמר קים לי בגויה דלא פלח ע״ז אלמא אינה גזירה מוחלטת וכל היכא דקים לן בגויה דגוי דלא פלח ע״ז ולא אזיל ומודה מותר והיינו טעמא דכל היכא דאיכא משום איבה שרי שכך היתה דעת החכמי׳ מתחילה ומכאן סמכו רז״ל דבזמן הזה מותר לשאת ולתת עם הגוים אפי׳ ביום אידן חדא דאיכא משום איבה ועוד דקים לן בגוייהו דלא אזיל ומודה דלא חשיבי באנפייהו כולי האי ותו שאנו צריכין לתת ולשאת עמהם משום חיי נפש ועוד מפני שאין אנו אלא כמחניפין להם וכיוצ׳ בזה התירו בירושלמי דגרסינן התם עבר ונשא ונתן אסור פי׳ ביום אידן כדאסיקנא לעיל.

הדא דאמר בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר דאינו אלא כמחניף לו תני נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם ע״כ מיהו מידי דחזי לתקרובת שדרכן בכך כגון לבונה בזמן הזה דמוכחא מילתא דלהקרבה בעי לה הא ודאי אסור לעולם ואפילו בשאר ימות השנה כדלקמן במתני׳ דאיסור׳ דלפני עור הוא ולא שרינן ליה משום איבה ומשו׳ חנופה אפי׳ איסורא דרבנן שהחליטו בו איסור כגון גבינה וחמאה וחלב של גוים וכמו יין נסך והא לא אצטריכה למימר דמילתא דפשיטא היא מפי רבינו נ״ר.

טול וזורקו לבור בפניו. פי׳ דאף ע״ג דשרי משום איבה כדאמרן גברא רבה כי האי מבעי ליה לתקוניה ביה כל מאי דאפשר.

בשלמא להשאילן דקאמר מרוח להו. פי׳ דהא פשיט׳ דליכא טעמא דאיסורא אלא משום הרוחה דאזיל ומודה דטעמא דלפני עור לא שייך הכא אלא לשאול מהם מאי טעמא אסור דלהא לא אזיל ומודה כמו שמתמעט על ידינו אמר אביי גזירה לשאול אתו להשאילן פי׳ דבהא ודאי שייך למגזר דשאלה סרך השאלה היא דמאן דשאיל לא סגיא דלא מושיל והא עדיפא מהא דשריא למכור כל דבר שאינו מתקיים או שאינו ראוי לתקרובת ולא גזרינן כלל מקח אטו מכר דהתם משום דזבין לא מחייב לזבוני ליה הילכך אע״ג דהתם לא גזרינן הכא גזרינן ומאי דאשרינן במודר הנאה שלא ימכור ולא יקח לאו משום גזירה הוא אלא משום דמקח גופיה חשיבה ליה למודר הנאה.

רבא אמר׳ כולה משום דמודה הוא. פירוש הלשאול דפרכינן קאי וה״ק כולה אפי׳ לשאול משו׳ דאזיל ומודה הוא ולא משום גזירה משום דחשיבא ליה מילתא לגוי כשאנו מתהנים ממנו ואזיל ומודה וכן כשהוא פורע חובו אע״פי שמתמעט ממונו שמח הוא ואזיל ומוד׳ דפקע שאר שעבודין מעילויה וכן כשאנו לווין ממנו חשיבא ליה מילתא.

מתני׳ דלא כרבי יהושע בן קרחא דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידן ואפסי׳ הלכתא כותיה ובזמן הזה כל מלוה נפרעין מהן ואפילו בשטר ומשכון שהכל הוא כמציל מידן ותו מטעמא דכתיבנא.

הא דתנן לצבוע לו שחור וצבעו אדום. פרשתיה בפרק הבית והעליה בס״ד.

אע"פ שביארנו ששלשה ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהם אם נשא ונתן מותר ליהנות באותה סחורה חוץ מיום האיד עצמו שהוא אסור משום קנס וכדעת ריש לקיש ולא כר' יוחנן שאסר אף בלפני אידיהן אף בדיעבד כך כתבוה גדולי הפוסקים ורבים מקשים עליהם א"כ למה לא מנאוה בפרק החולץ ל"ו א' עם אותם השלשה שנפסק בהם כריש לקיש במקום ר' יוחנן ואם מפני שלא נפסקה מצד מחלקתם אלא משום דתניא כותיה והרי חולץ למעוברת תניא כותיה ואעפ"כ הוצרכה לבא במנין ותרצו בה שאף חולץ למעוברת לא הוצרך למנותה אלא מאחר שסמוך לאותה בריתא מיד אמר רבא הלכתא כריש לקיש בהני תלת ואע"פ שלא בא ללמד אלא השנים שלא נאמר בהם תניא כותיה נצטרפה עמהם מצד סמיכתה ומ"מ בחבורי קצת רבני צרפת נפסקה כר' יוחנן ומטעם שלא נמנית עם השלשה ואם באנו להקשות לו מן הבריתא הרי הוא מסתייע במה שאמרו למטה נשא ונתן איכא ביניהו דלרבנן בתראי אסור וסבירא ליה כותיהו ומ"מ יש להקשות לגדולי הפוסקים מה הוצרכו לכתבה והלא הם פסקו בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד ויום האיד ודאי אסור ותרצו בה שהם מפרשים הטעם משום איבה ואם יזדמן מקום שאין שם חשש איבה שחזר לאיסור בא ללמד שבדיעבד מותר ולדעתי אף כשנפרשנה מצד שאין אדיקות מצויה בהם כל כך אם שמא יזדמן מקום שיהא אדיקותם גדול שיחזור הדבר לאיסורו בא ולמד שבדיעבד מותר:

כבר ביארנו במשנה שדבר המתקיים הוא שאין מוכרין להם אבל דבר שאין מתקיים עד יום האיד כגון ירקות וכיוצא בהם מותר ומ"מ אין לוקחין מהם בימים אלו אף המתקיים שמא יקנה מן הדמים לצורך ע"ז וכל שכן דבר שאינו מתקיים שנצטרף בו עוד שמודה ביום אידו על שמכרו:

כשם שהמשא ומתן אסור כך אסור לאדם חשוב לקבל דורון הימנו בימים אלו מתוך שהוא נהנה על שקבלה הולך ומודה ואם יש לחוש לאיבה מקבלה ומ"מ כל צד שאפשר לו לעשות שלא יודה יעשה ובלבד שיהא שומר עצמו מן האיבה ואף בשאר משא ומתן הרבה מסכימין להקל בכל שיש בו חשש איבה מכח שמועה זו ואיני רואה כן בכל שיש לחוש שישתמש בו לע"ז ולא הותר לדעתי משום איבה אלא כל שאין בו אלא חשש הודאה:

אף הלואה שאסרו במשנה יש מי שמיקל להלוותם ברבית שאין כאן הודאה ואיני רואה כן שהרי יש כאן חשש גוף עבודה בהם ולא הותרה לדעתי הלואה ברבית אלא בכל שאין בו אלא חשש הודאה כמו שביארנו במשנה:

למטה יתבאר שלא נאמרו דברים אלו אלא בארץ שהיו הגוים באותו הזמן אדוקים באלילים ובאובות וידעונים ושאר מיני העבודות הקדומות אבל בחוצה לארץ אינו אסור אלא יום האיד בלבד שלא היו אדוקים באלילים אלא ממנהג אבותיהם ודים באסור יום האיד ולמדת שאין לסמוך מה שנהגו עכשיו להקל בענינים אלא מצד שגוים שבחוצה לארץ מנהג אבות לבד בידיהם שאין מקילין מטעם זה ביום האיד עצמו אלא לימים שלפניו וא"כ על כל פנים אתה צריך לטרוח ולהביא היתרה מצד אחר שהרי בזמן הזה מנהג פשוט בכל הארצות לישא וליתן עם אותם שדרים ביניהם בכל דבר ובכל משא ומתן ואפילו ביום החג שלהם וודאי נראה הטעם שלא נאמרו דברים אלו אלא בזמנם שהיתה עבודת האלילים מתפשטת להקרבה ולהודאה וכמו שתראה בזכירת ימי האיד שלהם וכן שהיו עובדים לצבא השמים לחמה ולבנה ולמזלות ולעצים ולאבנים כמו שיתבאר בפרק שלישי ואע"פ שיש בסוגיא זו דברים נראים כמתנגדים לזו והוא מה שאמרו נצרי לעולם אסור כבר פרשנו דעתנו במשנה וגדולי המחברים כתבו בענינים אלו דרכים אחרים ולא נראו לנו ומ"מ אותם הקצוות ששיורי עבודת האלילים ננערו לשם ישראל שבתוכם אסורין בכל אלו על הדרך שהתבאר:

עושה אשה תכשיטיה בחולו של מועד וטופלת פניה בסיד וכיוצא בו ובלבד שתהא יכולה לקפלו במועד הואיל וקשוט זה מועיל לה במועד ואפילו שעה אחרונה שבו הותר צערה שבתחלה מפני הנאתה שבסוף וכבר ביארנוה במסכת מועד קטן פרק ראשון:

כבר ביארנו במשנה שמלוה על פה נפרעין מהם אבל לא מלוה בשטר ומ"מ יש מקילין אף במלוה בשטר כמו שביארנו במשנה:

הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ונמצא ששינה את דעתו של בעל הבית אם בעל הבית רוצה בשנויו פורעו משלם ונוטל את צמרו ואם לא נתרצה בעל הבית בכך נוטל את צמרו ואינו פורעו משלם אלא אם ההוצאה שהוציא בו הצבע מדמי עצים וסמנין יתרה על השבח שנשתבח צמר זה בצבעו נותן לו דמי השבח ומפסיד השאר ואם השבח יתר על ההוצאה נותן לו דמי ההוצאה ונותן לו שכר מלאכה כשכיר יום ולא שכר שלם כמו שהתנה שכל המשנה ידו על התחתונה וכן האומן ששכרו בעל הבית והתחיל במלאכה וחזר בו ידו על התחתונה ובעל הבית שוכר אומן אחר ואם נתיקר מעכב דמי היוקר משכר מה שעשה ואם הוזל אין האומן יכול לומר השלם לי שכרי ואני פורע את זה כמו שהתנית שכל החוזר בו ידו על התחתונה כמו שהתבאר במציעא פרק אומנין:

איבעיא להו נשא ונתן מה ר' יוחנן אומר אסור וריש לקיש אמר מותר ירושלמי תני עבר ונשא ונתן עמו מותר ר' יעקב בר אחר ור' יוסיבשם ר' יוחנן ואפילו ביום אידוותניא כן בד"א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שהוא מכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו תני נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם חד דוקינר שלח לר' יודן נשיאה חד דיסקי' מלא דינרים נסב חד מנהון ושלח לי' שארא שלח שאל לר' שמעון בן לקיש אמר יוליך הנאת לים המלח. הרי כמכירו והרי לשעבר ורשב"ל יוליך הנאה לים המלח כו' עד רבי יהודא נשיאה אדם גדול וביקש ר' שמעון בן לקיש לגדור את הדבר:

תניא כוותי' דריש לקיש כו' אמר ר' יצחק מפאס זצוק"ל והילכתא כריש לקיש דתניא כוותי' וראיתי אחרים שכתבו אע"ג דתניא כוותי' לית הילכתא כוותי' דא"כ הו"ל לרבא לאחשובה בהדי' הלכות שהלכה כמותן ביבמות בפ' החולץ דאמר רבא הילכתא כוותי' דריש לקיש בהני תלת כו' ונ"ל דכרבי' יצחק מסתבר והאי דלא מני לה רבא בהדי הנך משום דבהא תניא כוותי' דריש לקיש ואלו הוה שמיעא ליה לר' יוחנן ההוא מתניתא הוה הדר בי' ולא הוה פליג עלה כדמשכחינן בכמה דוכתא דאמרי אמוראי מילתא מסתברא ומשכחי ברייתא דלא כוותייהו והדרו בהו ואמרי אי תניא תניא ובכל כללי דאמרי' פלוני ופלוני הלכה כפלוני היכא דמשכחינן מתניתא כאידך עבדי' כוותי' ולא סמכי' אההיא כללא אמר אמתינתא ואי תניא ודאי כמר וכמר אהדרינן לכללא:

אמר אביי גזרה להפרע אטו לפורען קשיא לי והא מתני' מוכח כרבא דכולה משום דמודה הוא תני שמח הוא לאחר זמן עיין במהדורא בתרא:

תני רב זביד בי' ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להן. אבל אין לקוחין מהן ולקמן בפירקין אמרי' הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים. נמצא עכשיו דבר המתקיים אסור למכור להם ומותר לקנות מהם ודבר שאינו מתקיים מותר למכור להם ואסור לקנות מהם:

ההיא מינא דשדר לי' דינרא קיסרנאה לר' יהודא נשיאה ביום אדו הוה יתיב ריש לקיש גבי' כו' פי' אין זה ר' יהודא הנשיא שהוא רבינו הקדוש שלא מצינו שהי' ריש לקיש בימי רבי ולא עוד אלא שהי' (מודה) [מורה] לו אלא זה הוא בן בנו של רבי שאחרי מות רבי' הי' נשיא גמליאל בנו כדאמרי' בכתובות בפ' [הנושא] גמליאל בני נשיא וזה ר' יהודא יש לומר שהי' בנו של גמליאל והכי גרסי' בירושלמי בפ' מי שמתו מוטל לפניו כד דמך ר' יודא נשיאה בר ברי' דרב יהודא נשיאה דחף ר' חייא בר בא לר' זעירא בכנשתא דגופנא דצפרין וסאבית והכי אמרי' נמי לקמן בפ' אין מעמידין דר' יהודא נשיאה הוא בן ר"ג בנו של רבי:

אמר אביי גזרה ליפרע אטו לפורען אי קשיא והא מתני' מוכח בפירוש שמח הוא לאחר זמן אלמא משום דמודה הוא יש לומר דס"ל לאביי ליכא למיגזר דילמא אזיל ומודה אלא היכא דמטו מני' רווחא לגוי אבל הכא דלא מטא לי' רווחא אלא שמוח שמחה בעלמא לא אזיל ומודה ורב' סבר בכל מידי אזיל ומודה ואע"ג דלא מטי לי' רווחא:

תניא כוותי' דר"ל כשאמרו אסור לתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיי' מותר ואפי' בדב' המתקיים נשא ונתן מותר פי' האי ברייתא מיירי לפני אידיהן ותדע דהא ביום אידן אמרן דמודה ר"ל דאם נשא ונתן אסור מש"ה שרי' למיזבן להו דבר שאינו מתקיים דלא אזיל ומודה אבל בים אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור למכור להן דילמא אזיל ומקריב לי' לע"ז וקעבר משום ולפני עור והכי מוכח לקמן בפירקא מרב יהודא דשרי לרב ברונא ולרב גידל לזבוני חמרא וחיטי בחגתא דטייעי ואמרי' משום דלא קביעי הא אי הות קביעי הוה אסור לזבוני להו ואע"ג דהוי דבר שאינו מתקיים

אמר אביי גזירה להיפרע אטו לפורען פי' ורב יהודא אע"ג דבכולהו אית להו גזירה דהא לא פליג עלייהו בהא פליג ושרי מפני שהוא מצר וחכמים סברי אע"פ הוא מצר עכשיו שמח היא לאחר זמן.

בד"ה לא אסרו אלא כו' ואפ"ה קרי ליה בסיפא נשא ונתן כו' עכ"ל אבל מרישא כשאמרו לשאת ולתת עמהן לא אסרו כו' לא מוכח מידי דשגירת לישנא דמתני' נקט דעלה קאי ומיהו לא איירי הברייתא אלא בלתת דהיינו מכירה אבל מסיפא דקתני נשא ונתן דהוא לישנא דברייתא מוכח שפיר כפר"ת דנשא ונתן כולה במכר וק"ל:

בד"ה אלא ללוות מהן כו' מכאן ראיה לפר"ת דמיירי בלא רבית כו' עכ"ל ומרישא בלהלוותם דקאמר משום דקא מרווח להו איכא למימר דגם ברבית חשיב ליה רווחא כיון שצריך למעות וכ"ה ברא"ש ע"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה תניא כוותיה דרשב"ל וכו' ועוד דלקמן מסיק וכו' וקא מפרש דחכמים דמתני' אית להו וכו' כרבי יוחנן וכו'. אע"ג דלפי מה דמפרש שם משמע דת"ק דמתני' ס"ל נשא ונתן מותר וא"כ מאי קאמרי התוס' ומתני' עדיפא מברייתא הא איכא נמי ת"ק דמתני' דס"ל נשא ונתן מותר נ"ל לתרץ דאע"ג דקאמר גמרא לקמן נשא ונתן איכא בינייהו ר"ל בין ת"ק דמתני' ובין חכמים בתראי יש לפרש דאין ר"ל דחכמים בתראי פליגי את"ק אלא דאתו לאוסופי את"ק שלא גילה דעתו אי אמרינן נשא ונתן מותר או אסור ואתו חכמים בתראי לומר שאף אם נשא ונתן אסור אבל לעולם איכא למימר דאה"נ דת"ק דמתני' נמי ס"ל הכי דנשא ונתן אסור וק"ל:

ד"ה אמר אביי גזרה לפרוע מהן וכו' וי"ל דמשום ה"ט וכו' כיון שאינו שמח ביום חגו וכו'. ר"ל דלאחר זמן מפרשי התוס' דר"ל לאחר יום החג:

בא"ד ומיהו אי לאו דאיכא שום שמחה וכו'. ר"ל וכ"ת ל"ל טעמא דשמחה דמתני' כלל לכך קאמר ומיהו אי לאו טעמא דאיכא שום שמחה לא הוי שייך נמי למיגזר ור"ל דלא הוי שייך לומר גזירה לפרוע מהן אטו לפרען דמה ענין זה לזה בזה איכא שמחה ובזה אין שמחה כלל אבל השתא דאיכא גם בזה קצת שמחה שייך שפיר למגזר והשתא צ"ל דבהא פליגי רבנן ור' יהודה במתני' אליבא דאביי דרבנן ס"ל כיון דשמח הוא לאחר זמן שייך למגזר לפרוע מהן אטו לפרען ור"י סבר דמה שהוא שמח לאחר זמן לא נחשב שמחה כלל ולכך לא שייך למגזר:

בא"ד והשתא ניחא דאצטריכו כולהו לאביי וכו'. ר"ל דבשמעתין קשה דעביד צריכותא אליבא דרבא דאצטריכו במתניתין כולהו ואיך מתורץ לאביי אמאי איצטריכו לכולהו לתני בחדא דגזרינן הא אטו הא ולא בעי לאידך אבל השתא דגם לאביי דטעמא דמתני' משום גזירה לא גזרינן בכולהו אלא מטעם דאיכא בכל אחד שמחה קצת א"כ יתורץ ג"כ לאביי בהאי צריכותא דעביד גמרא אליבא דרבא משום דאי אשמועינן חדא ה"א בהא איכא שמחה קצת משום דמרויח להו אבל בהא לא וכו' וכן בכולהו:

גמרא אמר אביי גזירה לשאול מהן אטו להשאילן. מכאן ראיה להט"א שהבאתי בריש חגיגה ודלא כהנ"י שהבאתי שם. ובנדרים (מג) יש גירסאות חלוקות במפרשים שם:

תד"ה ת"כ דר"ל. ועוד דלקמן כו' דחכמים דמתניתין א"ל נו"נ אסור כו'. עי' מהר"ם שנדחק. ול"נ דכוונתם דיש לפסוק כחכמים נגד הת"ק וכמש"כ הרא"ש בפ"ז דב"מ סימן י"א וי"ב ועמ"א סי' קפ"ח סק"ה וכן הרע"ב בפ"ו דנדרים מ"ח פסק כחכמים נגד הת"ק [וכן בפ"י דנדה מ"ו ולא כן פסק שם פ"ב מ"ו] . אבל בב"מ (עב ב) פוסק הרמב"ם כת"ק נגד חכמים לענין פסיקה על הזבל וגם הרא"ש דפליג עליה שם לפסוק כחכמים הוא מטעמים אחרים שכ' שם. ועל מש"כ הרא"ש שם בפ"ז הטעם משום דלשון חכמים כולל רבים. ק"ל מחולין (פ"ה) ראה רבי דבריו של ר"מ באוא"ב ושנאו בלשון חכמים ודר"ש בכה"ד ושנאו בלשון חכמים ובביצה (כז) מדקתני במתניתין ר"ש כו' וקתני לה בברייתא בלשון חכמים. ולקמן (ז ב) מאן חכמים נחום המדי הוא וכיוצא בזה הרבה וציינם הגרי"פ בעירובין (פג):

גמ' מנין שלא יושיט. עי' תוס' פסחים כב ע"ב ד"ה ואבר:

מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר וכו'. עמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן ס"ב ובספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ט' ובמה שרמזתי שם בספרי האחרונים ע"ש:

(ו ב) דינרא קיסרנאה.—בראב"ן סי' רפח העתיק "דינראה קורדינאה", וגירסא נכונה היא (עי' חולין נד ב).

(ו סע"ב) ויתיב ר' אבא קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר וכו'.—כפי פשוטו משמע, שר' אבא הוא דיתיב וקאמר, דאל"כ מה טעם להזכיר כאן את ר' אבא (עי' תוס' לקמן סג ב ד"ה ויתיב), ועליו הוא שהקפיד רב יוסף (ועי' חולין עד א, דשם הקפיד רב יוסף על רב הונא). אבל למטה מבואר דיתיב וקאמר מוסב על רב הונא [ובכתב יד מינכן ובכ"י ספרד, שהוציא לאור ר"ש אברמסון ויתיב רב הונא וקאמר]. ועי' להלן סג ב תוס' ד"ה ויתיב ומ"ש שם ובמנחות פא ב.

לא יושיט אדם כוס יין לנזיר. שמא יבא לשתותו: ואבר מן החי לבני נח. לפי שנאסר להן דכתיב אך בשר וגו' (בראשית ט): דקיימא בתרי עברי נהרא. עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד זה דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל: נשא ונתן. לפני אידיהן עמהן מהו בהנאה: אסור. ליהנות מאותה סחורה: כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן. לפני אידיהן: לא אסרו אלא בדבר המתקיים. עד יום אידיהן דחזי ליה קמיה ביום אידו ואזיל ומודה: אבל דבר שאינו מתקיים. כגון ירק וכיוצא בו מותר: בדבי רבי אושעיא. במתניתא דבי רבי אושעיא דאיהו סידרה למתניתא וכן ר' חייא: אבל לא לוקחין מהן. דמרווח ליה שמתוך שאינו מתקיים מתאוה הוא למכרו: קסרינאה. דינר מצורה חדשה שפסל קיסר את הראשונה וגזר על זו: כלאחר יד. שלא יבין שמדעת השלכתו וכיון שרואה שאבד ממך לא ישמח: כולה משום דמודה הוא. שהעובד כוכבים ישמח כשישראל צריך לו: וצריכי. למתני במתני' לכולהו: משום דקא מרווח להו גרסינן: דחשיבא ליה מילתא. דצריך ישראל לשאול את כליו וידע דהדר ליה את כליו בעין: לא תסוד. לא תתן סיד על פניה במועד: מפני שניוול הוא לה. בעודו על פניה ואף על פי כשנוטלתו מאדימה ומצהיל פניה כיון דהנאה זו אינה אלא עד לאחר המועד וניוול בתוך המועד אסור: לקפלו. לנוטלו מעל פניה: בתוך המועד. כגון שבאה לסוד בתחלת המועד ולבסוף יום או יומים תטלנו ונהנית הימנו בתוך המועד: דכולהו מיצר עכשיו. כל מה שהתירו לעשות במועד מיצר הוא באותה שעה כגון שחיטה ותיקון סעודה והתירו לו משום שמחה דלאחר זמן שבתוך המועד: מלוה בשטר אין נפרעין מהן. לפני אידיהן מפני ששמח הוא לאחר זמן ביום אידו דכיון דנקט שטרא ישראל עילויה כל שעתא מסתפי מיניה:

מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר. נראה דה''ה בכל שאר איסורין אלא להכי נקט כוס יין לנזיר משום דמסתמא למישתי קא בעי ליה כיון דכ''ע חמרא שתו ושמא שכח נזירתו אבל ישראל שאמר הושיט לי נבלה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו אבל אם ידוע לו שרוצה לאכלו אסור להושיט לו ואפי' הוא שלו מדקאמר אי לא יהיב ליה שקיל ליה איהו ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור אע''פ שהוא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה וכדמסיק דקאי בתרי עברי נהרא: תניא כוותיה דרשב''ל. נראה לר''י דהלכה כרבי יוחנן אע''ג דתניא כוותיה דרשב''ל ומייתי ראיה מההיא דהחולץ (יבמות לו.) דקא חשיב הני דהלכה כרשב''ל לגבי ר' יוחנן ולא חשיב הא ואין לומר דהא דלא חשיב הא דהכא היינו משום דתניא כוותיה ולא איצטריך למחשבה דהא חשיב התם חליצת מעוברת אע''ג דתניא התם נמי כוותיה ועוד דלקמן (דף ז:) מסיק נשא ונתן איכא בינייהו וקא מפרש דחכמים דמתני' אית להו נשא ונתן אסור כר' יוחנן ומתניתין עדיפא מברייתא.: לא אסרו אלא בדבר המתקיים. פירוש מכר דוקא דאילו לקנות ודאי אסור בדבר שאינו מתקיים יותר מדבר המתקיים אלא ודאי לא איירי הך ברייתא אלא במכר ואפ''ה קרי ליה בסיפא נשא ונתן כפר''ת ולפי' הקונטרס קשה: אבל לא לוקחין מהם. לפר''ת דלא אסור שום קניה צ''ל לוקחין קבלת דורון וה''ה נמי בדבר המתקיים שאין מקבלין הימנו דורון ואין לדקדק הא דבר המתקיים לוקחין דהא דינר קיסריינא דבר המתקיים הוא: אמר אביי גזרה לפרוע מהן אטו לפורען. תימה למה ליה לאביי למימר משום גזרה לימא טעמא משום דשמח הוא כדאמר במתני' אע''פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן וי''ל דמשום האי טעמא דשמח לאחר זמן ליכא (למיגזר) כיון שאינו שמח ביום אידו ומיהו אי לאו דאיכא שום שמחה לא הוה שייך נמי למיגזר דהא דגזרינן בכולהו היינו משום דאיכא שום שמחה כדפריש. בסמוך בצריכותא והשתא ניחא דאצטריכו כולהו לאביי נמי כמו לרבא: אלא ללוות מהן מעוטי קא ממעט להו. מכאן ראיה לפר''ת דמיירי בלא רבית דמאי קאמר מעוטי קא ממעט להו אם מלוה ברבית כדי להרויח: