עבודה זרה ו ע"א

דף ו - א

אלא לדברי מאן דאמר טריפה יולדת - מאי איכא למימר? שלדעתו אי אפשר למעט טריפה מ"לחיות זרע", שהרי היא כן "מחיה זרע", ויולדת, ואם כן, טריפה ממועטת מהפסוק "ומכל החי", וחוזרת השאלה, מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח? ^[1]

ומתרצינן: אמר קרא: "להחיות אתך". ודרשינן, "אתך" - בדומין לך. כמו שנח לא היה טריפה [ויבואר בהמשך], כך הוא לא יכניס בהמה טריפה.

ומכאן דרשינן טריפה. ואילו "מכל החי" דרשינן למעוטי "מחוסר אבר".

ומקשינן: ודילמא, הרי יתכן לומר, שנח גופיה בעצמו טריפה הוה? ^[2]

ומתרצינן: "תמים" כתיב ביה. התורה העידה עליו שהיה "איש צדיק תמים", הרי שלא היה טריפה.

ומקשינן: מנין לנו לומר ש"תמים" הכוונה היא לתמים בגופו? ודילמא, הרי יתכן לומר שנח "תמים" בדרכיו היה, עניו ושפל רוח? ומתרצינן: גם "צדיק" כתיב ביה. וממנו נלמד שהיה צדיק בדרכיו, ומ"תמים" נלמד שהיה תמים בגופו - ולא טריפה.

ומקשינן: עדיין לא נלמד שהיה תמים בגופו, כי דלמא, יתכן לומר שנח "תמים" בדרכיו, ו"צדיק" במעשיו, הוה, ולא עשה מעשי חמס כבני דורו?

ומכח קושיה זאת חוזרת בה הגמרא, ואומרת שאכן לא נלמד כן ממה שנאמר "תמים", אלא נלמד ממה שנאמר "אתך". ומה שהיה קשה "דילמא נח גופיה טריפה הוה", יש לומר -

לא סלקא דעתך, לא מסתבר להעלות על הדעת, דנח גופיה טריפה הואי.

דאי סלקא דעתך דנח טריפה הוה, האם יתכן לומר שכך אמר ליה רחמנא לנח: רק בעלי חיים כוותך, הדומין לך בכך שהם "טריפה" עייל, רק אותם הכנס לתיבה, אבל בעלי חיים שלמין, לא תעייל, אל תכניס?! ^[3]

ומכאן הראיה שלא הכניס טריפה לתיבה.

אך דנה הגמרא: והשתא אחרי שהסקנו, דנפקא ליה שנדרש שלא הכניס טריפה ממה שנאמר "אתך" - קשה, "לחיות זרע", למה לי? למה אמר לו כן הקב"ה, והרי כבר התמעטה טריפה מ"אתך"? ^[4]

ומתרצינן: אף אם לא יכניס טריפות, עדיין יתכן שיכניס בהמות שאינן ראויות להוליד, והקב"ה הרי רצה שיהיה קיום לכל החי, לכן אמר לו "לחיות זרע", שיכניס בהמות הראויות להוליד.

אי מ"אתך", אם היה מצווהו רק "אתך", הוה אמינא היינו אומרים, שיכניס בהמות שלמות לצוותא בעלמא, לעמוד אתו ועם שאר בעלי החיים בתיבה שנים עשר חדש. ולכן לא יכניס אתו טריפות שאינן חיות שתים עשרה חדשים, ותבטל ה"צוותא", ואולם יכול להכניס אפילו זקן ואפילו סריס שאינן ראויות להוליד.

לכן כתב רחמנא "לחיות זרע", ללמדו שלא יכניס אתו אלא בהמות הראויות להוליד.

ועתה הגמרא דנה על שלשת הימים שנאמרו במשנה, האם הם כוללים את יום האיד, דהיינו, שני ימים לפני האיד וביחד עם יום האיד הם שלשה ימים. ^[5] או שאינם כוללים אותו, אלא שלשה ימים לפני האיד אסור לשאת ולתת עמהם.

איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה: שלשה ימים האסורים, האם הן ואידיהן ביחד, הם שלשה ימים. או דלמא, יתכן לומר, הן, שלשה ימים, בלא אידיהן, ויום האיד אינו כלול בתוך השלשה ימים?

תא שמע, הגמרא פושטת מהמשנה הבאה, ששנינו בה: רבי ישמעאל אומר: שלשה ימים לפניהם, ושלשה ימים לאחריהן - אסור לשאת ולתת עמהם [טעמו יבואר שם].

ומוכיחה הגמרא: אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך, הן ואידיהן, איך יתכן לומר שרבי ישמעאל את יום אידיהן חשיב להו פעמיים, גם מעיקרא, "לפני" אידיהן, וגם חשיב להו לבסוף?!

ולדוגמא, אם יום האיד הוא ביום שלישי בשבת, ונאמר "הן ואידיהן" אסורים, הרי לרבי ישמעאל, יום ראשון, שני, שלישי, רביעי וחמישי אסורים. ונמצא שיום שלישי מנוי פעמיים, הן עם הימים שלפניהם והן עם ימים לאחריהם -

ולא מסתבר לומר כן.

ומדברי רבי ישמעאל נשמע לדברי חכמים, שהרי לא נחלקו אלא אם אסור לאחריהם אם לא, ולא נחלקו אם הם ואידיהן או בלא אידיהן.

ודחינן: אכן, יום איד מנוי בתוך שלשה הימים שלפניהם, ואחריהם אסורים רק שני ימים. ומדוע אמר "שלשה לאחריהם"?

איידי, אגב דתנא "שלשה לפניהם", לכן תנא נמי "שלשה לאחריהם", כדי להשוות הנוסח, למרות שהם רק שני ימים לאחריהם.

תא שמע, הגמרא פושטת ממאמר של שמואל:

דאמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל: יום ראשון [גירסא אחרת: יום נוצרי] של הנוצרים, ההולכים בטעותו של "אותו האיש" שצוה להם לעשות להם יום איד בראשון בשבת, מדי שבוע בשבוע, לדברי רבי ישמעאל, הסובר שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם, לעולם, כל ימות השנה, אסור לשאת ולתת עמהן ^[6].

כי הרי ימי חמישי, שישי ושבת, הם שלשה לפני יום האיד. וימי שני, שלישי ורביעי, הם שלשה לאחריו.

ואי סלקא דעתך הן ואידיהן, למה אמר שמואל "לעולם אסור", הא איכא הרי נשארו ימי ארבעה וחמשה, יום רביעי ויום חמישי, דשרי, שמותר. ומדברי רבי ישמעאל נשמע לדברי חכמים.

ודחינן: אכן, אליבא דרבי ישמעאל לא קמבעיא לי. ^[7] לדעת רבי ישמעאל, לא היה ספק, דודאי, הן בלא אידיהן, ולכן אסור כל ימות השבוע - כי קא מיבעיא לי, לפי מי היה הספק, אליבא דרבנן -

מאי? מה הם סוברים, האם "הן ואידיהן" או "הן בלא אידיהן"?

תא שמע הגמרא פושטת מהמשנה הבאה [ח א]:

דתנן, ואלו הן ימי אידיהן של עובדי כוכבים שנהגו בהם הגוים בזמן ובמקום שנשנתה המשנה: קלנדא סטרונייא וקרטסים. והם שמות של חגאות.

ואמר רבי חנין בר רבא: קלנדא זמנו הוא שמונה ימים אחר תקופה, תקופת טבת, כל שמונת הימים. סטרונייא הוא שמונה ימים לפני תקופה.

ואף שסטרונייא הוא לפני קלנדא, בכל את נשנה במשנה המאוחר קודם, וסימנך, שלא תהפוך הגירסא במשנה, יהיה דברי הפסוק [תהלים קלט]: "אחור וקדם צרתני", שגם בפסוק זה נאמר המאוחר לפני המוקדם.

ומוכיחה הגמרא: ואי סלקא דעתך, אם תעלה על דעתך לומר "הן ואידיהן" - קשה, הרי עשרה הוו! הרי ביחד עם שמונת ימי האיד, הם עשרה ימים?!

בשלמא אם נאמר "הן בלא אידיהן", מובן, שהרי התנא אינו כולל את יום האיד עם מנין הימים, ואינו מדבר מיום האיד כלל. אבל אם נאמר "הן ואידיהן", וכשיום האיד הוא יום אחד הוא מצטרף לשני ימים לפניו, וביחד הם שלשה, אם כן בקלנדא שהוא שמונה ימים, וכלולים עמו שני ימים, כשם שהם כלולים עם יום אחד של איד, וביחד הם עשרה ימים ^[8].

ודחינן: אי אפשר לפשוט מכאן. כי התנא, כוליה קלנדא כל ימי החגא הזה, הנמשך שמונה ימים, חד יומא חשיב ליה, מחשיבו ליום אחד.

כלומר, התנא אינו מאריך לחשוב בכל חג וחג את אורך זמנו עם ימיו שלפניו, אלא אמר "שלשה ימים" עם יום החג, שהם שני ימים לפני החג, וכל חג וחג אסור לפי אורך זמנו.

אמר רב אשי: תא שמע: אפשר לפשוט את האיבעיא מלשון המשנה: "לפני אידיהן של עובדי כוכבים, שלשה ימים".

ואי סלקא דעתך, אם יעלה על דעתך לומר "הן ואידיהן" - ליתני, היה צריך התנא במשנה לשנות "אידיהן של עובדי כוכבים - שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן", ואז היה משמעות דבריו, כי כאשר מגיע זמן אידיהם, אז זמן האיסור הוא שלשה ימים. אך כיון ששנה התנא במשנה "לפני אידיהן", משמע ש"שלשה ימים" הם "לפני" האיד, ואינם כוללים אותו.

וכי תימא, אם תרצה לדחות את הראיה, ולומר כי כל מה שאמר התנא "לפני אידיהן", הוא כדי שנדע שהאיסור הוא רק לפני האיד, למעוטי לאחר אידיהן -

אין זה נכון, כי אם רצה התנא לומר שדוקא "לפני" אסור, ולא "אחרי", ליתני היה לו לשנות במשנה כך: אידם של עובדי כוכבים, שלשה ימים לפניהם אסורים! שאז היה משמעות דבריו ש"אידיהם" הוא עיקר הנדון במשנה, ואליו מצטרפים עוד שני ימים.

והיות והתנא של המשנה לא דיבר כלל על יום אידיהם, ושם עיקר הדגשו על הימים שלפניהם, משמע ש"שלשה ימים" הם הימים האסורים בלי יום האיד שעליהם משמיעה המשנה.

והתנא של המשנה לא דיבר כלל מיום האיד, וממילא מובן שיום האיד עצמו אסור.

שמע מינה, נפשטה האיבעיא, ששלשת הימים הם בלי יום האיד.

ואחרי שהתברר זמן האיסור, מבררת הגמרא מהו "טעם" האיסור לשאת ולתת עמהם.

האם משום "הרווחה", שכאשר הגוי כשעושה עיסקה טובה, ונהיה לו מרווח, הוא הולך ומודה לאלילו, ונמצא שה"ישראל" עבר על מה שכתוב בתורה [שמות כג]: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא ישמע על פיך". ודרשינן "לא ישמע" - שאסור לגרום לגוי לנדור לאלילים, וכן להודות להם.

או שטעם האיסור הוא משום שמכשיל את הגוי באיסור, שיקריב את הבהמה לאלילים, ובני נח הצטוו לא לעבוד עבודת אלילים, ונמצא שהישראל עובר על לאו האמור בתורה [ויקרא יט]: "ולפני עור לא תתן מכשול".

והגמרא תבאר הנפקא מינא בין שני הטעמים.

איבעיא להו, האם האיסור לשאת ולתת הוא משום הרווחה, או דילמא, יתכן לומר שטעם האיסור הוא משום "ולפני עור לא תתן מכשול". ^[9]

ודנה הגמרא: למאי נפקא מינה מאיזה טעם נאמר?

ומבארת: הנפקא מינה היא בכגון דאית ליה, שיש לו לגוי בהמה אחרת לדידיה, לצרכי עבודת אלילים.

אי אמרת, אם תאמר שטעם האיסור הוא משום הרווחה, עדיין אסור לשאת ולתת עמו, כי הא קא מרווח ליה, בכל זאת יש לו עתה יותר בריווח.

אך אילו אי אמרת, אם תאמר שטעם האיסור הוא משום [לפני] עור לא תתן מכשול, אין כאן נתינת מכשול, כי הא אית ליה לדידיה, ובלעדי הבהמה שקונה מישראל הוא יכול להקריב בהמתו לאלילים.

והגמרא דנה בסברא זו, שאם יש לנכשל אפשרות לעבור על האיסור בלעדי המכשיל, האם אין המכשיל עובר על הלאו של "לפני עור".

ומקשינן: וכי אית ליה, האם במקום שיש לו לנכשל אפשרות לעבור על האיסור מבלעדי המכשיל, לא עבר משום [לפני] עור לא תתן מכשול?!

והתניא הרי שנינו ברייתא שמשמע ממנה, שאף אם יש לנכשל אפשרות מעצמו לעבור על איסור, בכל זאת המכשילו עובר על "לפני עור".

כלומר מכלל ג' ימים הללו יום אידיהם. (אלא) או דלמא הן בלא אידיהן. ת"ש ר' ישמעאל אומר ג' לפניהם וג' לאחריהם אסור. ואי ס"ד יום אידיהן עצמו מכלל הג' הוא. ר' ישמעאל חשיב ליה בכלל השלשה שלפני אידיהן. ועוד הדר חשיב ליה מכלל הג' שלאחר אידיהן תרתי זימני חשיב ליה. ופרקי' איידי דתנא ג' לפניהם תנא נמי ג' לאחריהן. ואע"פ שאינם ג' ימים לאחריהן אלא שני ימים בלבד. איני והאמר משמיה דשמואל יום א' לדברי ר' ישמעאל דאית ליה שלשה ימים לפניהן וג' לאחריהן לעולם אסור לישא וליתן עמהן. ואם תאמר ר' ישמעאל הן ואידיהן ג' סבירא ליה והא איכא רביעי וחמישי שמותר. פי' יום ראשון של שבוע לעולם יום אידן הוא וכשתחשוב לו ג' ימים הן ואידיהן אתה מתחיל מיום ששי ו' ז' ויום ראשון הרי ג' ואחריהן ב' וג' כי יום אידם חשוב מכלל הג' נשאר לו רביעי וחמישי שמותר לו לשאת ולתת עמהן. ולמה אמר לעולם אסור.

ופרקינן אליבא דר' ישמעאל ודאי הן בלא אידיהן. ולרבנן מאי. ופשיט רבינא מהא דתנן אלו אידיהן של עובדי כוכבים קלנדס וסטרנליא.

ואמר רב חנן בר אבא קלנדס (ג') [ח'] ימים אחר התקופה. וסטרנליא ח' ימים קודם התקופה פי' ואלו ח' ימים כולם אידם הוא.

ואי ס"ד הן ואידיהן ג' בשלמא היכא דיום אידם יום אחד הוא משכחת לה שני ימים לפני אידם. ואידם הרי שלשה. אלא קלנדס שאידם ח' ימים וב' ימים לפניהם. י' ימים אסור לשאת ולתת עמהם. אמאי קא פסק ותני ג' אלא ודאי ג' ימים דתנן הן בלא אידיהן. ודחי' לא לעולם הן ואידיהן. ותנא דידן קלנדס כוליה חד יומא חשיב ליה. ואתא רב אשי ופשטה דג' ימים הן בלא אידיהן ואפי' לרבנן.

איבעיא להו איסורא דלמיהב ומישקל בהדיה משום דלא תרויח ליה ואע"ג דאית ליה בהמה לדידיה כיון דמוספת ליה ומרוחת ליה אסור.

ודילמא נח גופיה (טרפא) [טריפה] הוה. קשיא לי והלא נח היה אחר המבול שלש מאות שנה וקימא לן דטרפה אינו חיה. ואם תאמר דהכי קאמר, נהח גופיה כי קאמא ליה רחמנא – "אתך" (בראשית ו, יט), לא ידע דאזהריה על טריפה, דאיהו לא ידע דדילמא טריפה הוה, לא היא, דאם כן מאי קא משני ליה – "תמים" כתיב ביה (שם, ט), דמי אמר ליה רחמנא שהוא תמים, והלא לא כתיב אלא – "כי אותך ראיתי צדיק לפני" (שם ז, א). ואם תאמר דאליבא דמאן דאמר טרפה חיה קא מקשה, לא היא, דאם כן הוה ליה למימר הא ניחא למאן דאמר טרפה אינה חיה אלא למאן דאמר טרפה חיה דילמא נח גופיה טרפה הוה, כדמקשי הניחא למאן דאמר טרפה אינה יולדת, ויש לומר דלא אמר טרפה אינה חיה אלא בבהמה ובעוף, אבל באדם איפשר דאית ביה טרפיות דהוא חי בהן, אף על פי שכנגדן אינו חי בבהמה.

איבעיא [להו] אסור לשאת ולתת עמהם משום הרוחה הוא. פירוש דוקא טעמא דלשאת ולתת עמהם קא מיבעיא לן, דדילמא במקח וממכר לא אזיל ומודה, אבל אידך דמתניתין בודאי איכא משום דאזיל ומודה, ולפורען ולהלוותן ולהשאילן ליכא משום לפני עור, אלא משום הרוחה ואזיל ומודה.

אמר קרא אתך בדומים לך. ק״ל ותיפוק לי מהכא נמי מחוסר אבר ולמה לי מכל החי וי״ל דאין הכי נמי ואנן אלא קאמרינן ומהכא נפקא לן מיעוט טריפה ומחוסר אבר ורבי אלעזר לא דריש אתך וסבירא ליה כהלכתא דטריפה אינה יולדת אלא דאנן בעי׳ לקיומי מתני׳ לדברי הכל ואפי׳ למאן דאמ׳ טריפה יולדת וטובא איכא בתלמודא דבעי לומר אלא ואף ע״ג דליתיה בגמ׳ וכדכתיבנא בכמה דוכתיה כנ״ל.

ודילמא נח גופיה טריפה הוה. איכא דקשיא ליה והא חיה כמה שנים אחרי כן וטריפה אינה חיה י״ב חדש וכי תימא למאן דאמר טריפה חיה פרכינן לה הוה לן לפרושי הכי בהדיא כדפרש״י גבי טריפה יולדת וכי תימא דבטריפות דאדם טריפה חיה שנים הרבה לדברי הכל הא לא משמע הכי בפרק אלו טריפות כדכתיבנא התם ושמא יש לחלוק בין טריפות לטריפות כדחזינן גבי נקב קרום של מוח שהאדם חיה ממנו ויש מתרצין דהכא הכי קאמר ודילמא באותה שעה סבור היה נח דטריפה הוה אבל אין זה נכון דאם כן היכי מהדרינן תמים כתיב ביה שהרי לא נאמר בו באותה שעה תמים ובמתן תורה הוא דכתיב עליה הכי ולדידיה אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני והנכון דה״ק ודילמא נח גופיה טריפה הוה באותה שעה ומה שחיה אח״כ מעשה נסים הוא כמו שעשה לו כמה נסים אחרים בענין ההוא כדאיתא במדרשי׳ כנ״ל.

ודילמא תמים בדרכיו וצדיק במעשיו. פי׳ תמים לבריות להיות עניו ושפל רוח ורוחם נוחה הימנו וצדיק אצל הקב״ה וק״ל אם כן למה לא שבחו הכתוב אלא כצדיק וי״ל דהא אמרינן אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו אי נמי שאמר לו מה שהוא עיקר הטעם להצלתו.

אליבא דרבי ישמעאל לא קא מבעיא לי. פירוש דלדידיה אפשר שכשם שמרבה איסור לאחריהם מרבה לפניהם משום הרוחה היא או משום לפני עור פי׳ משום הרוחה נמי היא או משום לפני עור לחוד אבל ללפני עור לכ״ע חיישינן ואיסור תורה נמי הוא.

כבר ביארנו במשנה ששלשה ימים לפני אידיהן פירושו בלא אידיהן ואפילו היו ימי האיד שלשה או ארבעה או עשרה כלם אסורים עם שלשה ימים שלפניהם:

כל שהוא מותר לנו ואסור לאחר איסור הנכלל במנין שלנו מצד תורתנו כגון יין לנזיר אסור לנו ליתן לו כוס של יין לשתותו שהרי אנו עוברים בזה על לפני עור לא תתן מכשול ואין צריך לומר מה שאסור לנותן ולמקבל בשוה ואפילו לבן נח אסור להושיט לו אבר מן החי ואם עשה כן עבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכן כל כיוצא בזה ממה שהוא מוזהר עליו בדברים האסורים לנו גם כן אבל חלב ונבלה וכיוצא בהן הואיל ואינם מוזהרים עליהם מוכרין להם אע"פ שאסורין לנו וכן מה שאסור להם מתורת נימוסיהם ואינו בכלל מצותינו מוכרין להם ובלבד בהודעה להם אבל לא בטעות כגון נבלה בחזקת שחוטה או דבר האסור להם בחזקת דבר המותר להן שהרי אסור לגנוב דעתן של בריות ואפילו דעתו של גוי:

כל מה שנאסר לנו משום לפני עור לא תתן מכשול אם הוא רשאי ליקח מאותו דבר בזולתנו מותר לנו למכור לו שהרי אין המכשול בא בשלנו מעתה מותר לנו למכור דבר האסור לו אע"פ שהוא לוקחה לאכילה הואיל והוא מוצא לקנות בזולתנו ומ"מ אסור ליתן לו ואם הוא מוצא במזומן ובלא קנין אף נתינתו מותרת וכל שכן אם היה מאותו דבר בידו ואע"פ שמ"מ גורם לו להרבות באיסור אין בזו נתינת מכשול וכן כל כיוצא בזה ומ"מ ראוי להמנע מסרך מסייע ידי עוברי עבירה וכן מ"מ אם אינו מוצא אלא בטורח אסור להמציא לו בהזמנה:

שמא מזו אתה דן למשנתנו שאם יש לגוי בהמה אף אנו רשאין למכרה לו שהרי יש לו מכשול זה בזולת זו שאנו מוכרין לו ואינו כן מפני שבזו אע"פ שדין נתינת מכשול בגוף ע"ז אין כאן יש כאן אסור אחר שמתוך שהוא מרויח בקנינו או שיש לו מן הדבר בריוח הולך ומודה ביום האיד לע"ז ויש אצלנו נתינת מכשול בהודאתו אע"פ שאין מכשול בגוף העבודה וכבר ביארנו במשנה שטעם הרוחה אינו נפקע אף במקום שיש בו עיקר האיסור וכל שנפקע עיקר טעם האיסור לאיזו סבה נשאר האיסור מטעם הרוחה ומה ששאל משום הרוחה אסור פירושו אף משום הרוחה כמו שביארנו במשנה ויש לקצת מפרשים בלבולים בסוגיית שאלה זו וכשתדקדק בדברינו אינך צריך להם כלל:

ודילמא נח גופי' טרפה הוה ואע"ג דחי בתר הכי טובא ס"ל דטרפה חיה ולפום האי קושיא ס"ל למקשה דמכל החי לשחיין ראשי איברים שלה הוא דאתא ולא מצינן למודרשי למעוטי טרפה דהא טרפה חי' ס"ל אלא הכי מקשה מכל החי למעוטי מחוסר אבר ואכתי למעוטי טרפה מנלן אליבא דמ"ד טרפ' יולדת דלא מצית למעוטי מלהחיות זרע ואליבא דמ"ד טרפה חי' לא מצית למעוטי מאתך דדילמא נח גופי' טרפה הוה:

איבעיא להו משום הרויחא אסור או דילמא משום ולפני עור כו' קשיא לי והא טעמא דמתני' מוכח דמשום הרויחא הוא ומשום דמודה לע"ז ולא משם ולפני עור מדתני אע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן:

איבעיא להו משום הרויחא אסור או דילמא משום ולפני עור כו' קשיא לי והא טעמא דמתני' מוכח דמשום הרויחא הוא ומשום דמודה לע"ז ולא משום ולפני עור מדתני אע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן:

איבעיא להו שלשה ימים הן ואידיהן או הן בלא אידיהן פי' האי שלשה אלפני קאי וה"ק ג"י לפני אידיהן אסור בלא אדיהן או דילמ האי ג' לאו אלפני קאי אלא אאסו' וה"ק ג' ימים אסור מלשאת ולתת והן עם האיד והאי דתני לני לומר דלפני האיד מתחילין והכי מתפריש לפני אדיהן מתחיל האיסור ומושך שלשה ימים עם האיד:

איבעיא להו שלשה ימים הן ואדיהן או הן בלא אידיהן פי' האי שלשה אלפני קאי והו"ק ג"י לפני אידיהן אסור בלא אידיהן או דילמ האי ג' לאו אלפני קאי אלא אאסו' וה"ק ג' ימים ר מלשאת ולתת והן עם האיד והאי דתני לפני לומר דלפני האיד מתחילין והכי מתפריש לפני אידיהן מתחיל האיסור ומושך שלשה ימים עם האיד:

איבעיא להו משום הרויחא אסור או משום ולפנ עור לא תתן מכשול ומאי נפקא מינה דאית לי' בהמה לדידי' כו' קשי' י טובא נהי דלמכור להם מצינן לפרושי משום ולפני עור וכן להשאי' שלא ישאל לו דבר הצריך לו להקריבו ואע"ג דשאלה הויא בדב' דהדר בעין הא אשכרן לשון שאלה במס' שבת אפילו בדבר שאינו חוזר בעין כדתנן שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני ומפרש התם דשאלה הויא לזמן מועט ואע"ג דלא הדרא בעין וכן להלוותן ולפרען שלא יקנה באותן הדמים קרבן לע"ז אלא לקנות מהן ולשאול וללות וליפרע מהן אמאי אסור מאי משום מלפני עור איכא ואי אמרת משום גזירה כדמפרש אביי לקמן א"כ כי אית לי' נמי אמאי לא גזרי' משום דלית לי' השתא לקנות אטו למכור גזרי' כי אית לי' אטו לית לי' לא גזרי'.

איבעיא להו משום הרויחא אסור כו' אי קשיא אי משום ולפני עור הא תינח למיתב לי' אבל למישקל מני' אמאי ואי אמרת משום גזירה אי הכי גוי דאית לי' אטו מאן דלית לי'. יש להשיב דמאן דלית לי' דשייך בי' איסורא גזרי' למישקל אטו למיתב אבל למאן דאית לי' שייך בי' איסורא לא גזרי' בי' אטו מאן דלית לי' ואי קשיא והא סיפא דר' יהודא מוכח בפירוש (דמשמע) דמשום הרויחא דילמא אזיל ומודה הוא תשובה ודאי ר' יהודה הכי קסבר דמשום דאזיל ומודה היא ולא קמבעיא לן אלא לת"ק דיש לומר דטעמא דת"ק משום ולפני עור הוא וגזר למישקל מני' עטו למיתב לי' ור' יהודא פליג עליו ולית לי' גזירה אלא טעמא דמישקל נמי משום דילמא אזיול מודה הוא. והילכך לשאת וללות ולשאול דאית לי' שמחה בגווייהו אסור. אבל ליפרע ממנו דהוא מיצר שרי דלא אזיל ומודה. ואמרו לו לפי שיטתו השיבוהו דאף לדידך דלא אסרת אלא היכא דאיכא שמחה ה"נ שמחה איכא דאע"פ שהוא מצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן:

בפרש"י בד"ה ולפני עור כו' ואהני קעבר ישראל משום לפני וגו' ובחילול שבת כו' עכ"ל ר"ל בז' מצות שייך בעובד כוכבים לפני עור כו' אבל בחילול שבת דאין העובד כוכבים מצווה לא שייך משום לפני עור וגו' אלא משום ממצוא חפצך וגו' ועי' בפרש"י לקמן בפרקין:

תוס' בד"ה אלא למ"ד טרפה יולדת מא"ל פי' ולדידיה אצטריך מכל החי למעט טריפה וא"ת כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרושי דמכל החי לא אמעיט טרפה למ"ד טרפה יולדת אלא דפריך למ"ד טרפה יולדת מהיכא נפקא ליה לאסור כיון דלא אימעיט מכל החי ולא מלהחיות זרע דא"כ לא שייכא קושיא זו הכא ועוד דאימא דקושטא הוא דטרפה מותרת היא [לבני] נח ודו"ק:

בד"ה אתך בדומין לך ומ"מ ליכא למעט מהכא מחוסר אבר ובעל מום כו' עכ"ל דבריהם אינם מובנים לי דהא איכא למימר מה"ט איצטריך מכל החי לאסור מחוסר אבר כי היכי דלא נימעיט גם בעל מום מאתך דמדאצטריך מכל החי לאסור מחוסר אבר א"כ ע"כ דבעל מום מותר ולא נפקא לאוסרו מאתך וצ"ע:

בא"ד א"כ משמע דמסתבר טפי למעוטי טרפה היינו ממיעוט דכל החי כו' עכ"ל ואין להקשות אמאי מוקי קרא בכה"ג אדרבה לוקי קרא במסתבר דהיינו למעט מכל החי טרפה ומאתך נמעט מחוסר אבר ונמעט גם בעל מום די"ל למאי דמסיק אי מאתך ה"א צוותא כו' כתב רחמנא זרע דהשתא אם נפרש דקיימא הך סברא דצוותא ליכא למעט כלל מחוסר אבר דהא לא בטיל בו הצוותא ואם נאמר דלא קיימא הך סברא דצוותא ושפיר נמעיט ע"כ מאתך מחוסר אבר א"כ לא הוה אצטריך למכתב זרע למעט זקן וסריס דנמעטו שפיר מאתך בדומין לך כמו דנמעיט מאתך מחוסר אבר אלא ע"כ דקראי מוקמי להו בדלא מסתבר ומאתך לא נמעט רק טריפה דלא הוי צוותא והשתא שפיר איצטריך זרע למעט זקן וסריס ודו"ק:

תוס' בד"ה תמים כתיב ביה כו' סברא הוא למדרש תמים ולא בעל מום כו' עכ"ל והכא ליכא למדרש תמים ולא בעל מום דא"כ לא הוה אצטריך למכתב מכל החי לאסור מחוסר אבר אך קשה דאימא דלא אתא מכל החי לאסור מחוסר אבר אלא טרפה דהכי מסתבר טפי ומתמים נמעט בעל מום ומכ"ש מחוסר אבר וי"ל דה"מ דחי ליה הכי אלא דבלאו הכי דחי שפיר דאימא תמים בדרכיו ודו"ק:

בד"ה אלא ש"מ הן כו' מדלא הוה תני לפני אידיהן כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' ד"ה אתך בדומין לך וכו' ושמא י"ל דמכל החי איצטריך למעוטי מחוסר אבר וכו'. והא דלא תירצו התוס' דאי לא כתיב אלא אתך הוה מוקמינן ליה לטרפה לחודיה כמשמעות סוגיא דשמעתתא דטרפה מסתבר טפי למעוטי משום דמסתבר להו דכיון דהשתא אליביה דמ"ד דטרפה חיה קיימינן אין סברא שתהא טרפה אסורה לקרבן יותר ממחוסר אבר לכך פי' איפכא דמחוסר אבר מסתבר טפי לאסור משום דמאיס הלכך אי לא כתיב אלא אתך בלחודיה הוי מוקמינן ליה אמחוסר אבר אבל מ"מ יש לדקדק דהיה יכול למצוא סברא דטרפה הוי מסתברא טפי לאסור מטעם משום דטרפה אע"ג שהיא חיה מ"מ אינה בריאה אלא חולה כדלעיל ועוד יש לדקדק כיון דלפי סברת התוס' שפירשו דמכל החי מסתבר טפי למעוטי טרפה ומאתך הוי מסתבר טפי למעוטי מחוסר אבר א"כ טעמא מאי הפך הלימודים ויליף ר"א דלעיל מקרא דמכל החי לאסור מחוסר אבר וכי פריך גמרא מטרפה ממעט ליה מאתך ואע"ג שקושיא זו יש לתרץ דלמ"ד טרפה יולדת אין ה"נ דמחוסר אבר יליף מאתך וטרפה יליף מכל החי ור"א דממעט לעיל טרפה מכל החי היינו משום דאיהו ס"ל כמ"ד טרפה אינה יולדת וא"כ טרפה מלהחיות זרע נפקא ואתך דריש שיהיו טפלין לך כמו שכתבו התוס' לקמן בעמוד זה ד"ה והשתא דנפקא לן וכו' מ"מ כדי לישב הכל בדרך אחר נראה לומר דטעמא הוא משום דמעוטא דמכל החי הוא כתוב בתורה ברישא ובתרי' כתיב מעוטא דאתך ולכך מאי דמסתבר טפי לאסור דהיינו מחוסר אבר ממעטינן ממעוטא קמא וממעוטא דבתריה ממעטינן טרפה דלא מסתבר כל כך לאיסורא ולכך אמרינן נמי אי לא כתיב אלא מעוטא דאתך הוה מוקמינן ליה למחוסר אבר לחודיה משום דמסתבר טפי אלא דלעיל קודם דידעינן ממעוטא דאתך פריך הא מיבעי לטרפה וכו' ר"ל דאע"ג דמחוסר אבר מסתבר טפי לאסור מ"מ מעוטא דמכל החי משמעותיה טפי למעט טרפה דמשמע בריאה ולא טרפה אבל מצד האיסור מסתבר טפי למעט מחוסר אבר דהיינו נמי טעמייהו דהתוס' דמפרשי דמחוסר אבר מסתבר טפי לאיסורא משום דאי הוה מפרשינן דטרפה מסתבר טפי לאיסורא ממחוסר אבר א"כ תקשה למה ממעט גמרא ממיעוטא קמא דהיינו כל החי מחוסר אבר וממיעוטא בתרא דהיינו אתך ממעט טרפה איפכא הוה לן לאוקמי ומיעוטא קמא הוי לן למעוטי טרפה אי הוי מסתבר טפי וק"ל אלא שעדיין יש לדקדק דהיה להם להתוס' לתרץ קושיא זו דאי לא כתיב אלא אתך ה"א לצוותא בעלמא ולא משום פסול קרבן ולכך לא הוה ממעטין אלא טריפה דאינה ראויה משום דלמא תמות ולמ"ד טרפה חיה מ"מ חולה היא אבל מחוסר אבר דראוי לצוותא ה"א תעייל. וצ"ל דאין ה"נ לפי המסקנא דמשני אי מאתך ה"א לצוותא וכו' לא קשה מידי אלא שהתוס' רצו לתרץ לפי מה דס"ד השתא דלא אסיק עדיין שנויא דה"א לצוותא בעלמא:

ד"ה ואי ס"ד וצ"ל שיש הפסק בין קלנדא לסטרוניא לכל הפחות ב' ימים כצ"ל:

ד"ה אלא ש"מ הן בלא אידיהן ש"מ תימה לי אמאי לא קאמר וכו' וכ"ת אכתי מיבעי ליה אי הוה אידיהן בכלל פשיטא דלא מדלא הוי תנא לפני אידיהן יום אחד וכו' כן צריך להגיה:

גמרא יום א' לדרי"ש לעולם אסור. נ"ל דצ"ל אוסר:

רש"י ד"ה ולפני עור. ואהני קא עבר כו' ובחילול שבת כו'. הגרי"ף הגיה ואהכי ובגליון נדפס עוד הגהה. ועי' מהרש"א באור דבריו כפי הגי' שלפנינו:

רש"י ד"ה ולפני עור כו' שא"ל שכר. נ"ב כמצווה ועושה:

גמ' דאית ליה בהמה לדידיה. עיין לקמן דף יד ע"ב תוס' ד"ה מקום: